הכותרת הנבזית ביותר משלל הכותרות הנבזיות והמוטות בעיתוני הבוקר שלמחרת הבחירות היתה זו: "חובה להפר הבטחות". זהו מאמרו של הפובליציסט ה"ישר", מר בן-דרור ימיני, שלפתע מחנך את הציבור כולו איך להתנהג במצבי ייאוש. תתבייש, בן דרור!

וזה המחנה, שעיתונאים רבים נימנים עליו, שמטיף למוסר, ליושרה, ועסק בכך בכל מערכת הבחירות שלו.

מדהים איך ערוץ 12 מסביר שוב ושוב שזה ניצחון של גוש ה״שינוי״. שאיזנקוט ניצח למרות התבוסה שלו לנתניהו. אחד אחד – ובראשם אברמוביץ ובן כספית, אלוף המסיתים – הם מחמיאים למובס איזנקוט, ומעלים הצעות איך ״להציל את המדינה״ כלשונם, ולהתעלם מהכרעת העם.

לא מחכים לתוצאות האמת, לא מתחשבים במידגם ערוץ 14 שלפיו לליכוד 30 מנדטים (קיבל "רק" 27). כל זאת – אחרי שבועות של גידופים נגדה.

"אני טס בחזרה הביתה ללוס אנג׳לס,״ אמר המצביע שבא ארצה ל-36 שעות כדי להצביע. הבית זה לוס אנג׳לס, לא ישראל, ומשום מה ניתנה לו האפשרות להשתתף בהכרעה הדמוקרטית במדינה שהיא כבר לא הבית שלו.

פעם, במאה הקודמת, כשעדיין לא היו אינטרנט ורשתות חברתיות, התקשורת היתה בעיקרה בדפוס לכל מפלגה היה ביטאון משלה:

"קול העם" – לקומוניסטים.

"על המשמר" – למפ"ם.

"דבר" – למפא"י.

"הבקר" – לציונים הכלליים.

"הצפה" – למפד"ל.

"חרות" – לחרות.

ידעת בדיוק מה הקו הפוליטי של כל עיתון, וזה היה בסדר. היו שבירכו על כך שחלפה מהעולם התקשורת המפלגתית-פוליטית.

באמת, חלפה?

תביטו היום (ולא רק היום) בעיתון "הארץ", כל כולו מגוייס לשטיפת מוח נגד המחנה הלאומי, הליכוד ונתניהו. העיתונות המפלגתית ז"ל של שנות החמישים מחווירה לעומת העיתון המוטה, הפמפלט הפוליטי, ביטאון יאיר גולן ומנסור עבאס – "הארץ". עמוס שוקן הוריד את התקשורת ההוגנת שהוא מו"לה – לתחתית התחתיות.

סיבה טובה להצביע לליכוד היתה הבחור הזה – בקרוב ח״כ. גיבור ישראל שאיבד את שתי רגליו בעזה ומשדר אופטימיות וגאווה. אלישע מדן !! בהצלחה איש יקר!

יוסי אחימאיר

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נהג לומר: "אני לא יודע מה רוצה העם, אני יודע מה רצוי לעם." הרושם הכללי הוא שבבחירות 2026 העם יודע גם מה הוא רוצה וגם מה רצוי לו, ועל כן הולך ימינה.

אבל, מגמה זו עדיין אינה נראית בסקרים, המנבאים תוצאה מאוזנת פחות או יותר, וחוסר יכולת להקים ממשלה יציבה ומתפקדת. התחושה הכללית, מלבד בקצוות הקיצוניים משני הצדדים, היא שהעם מעדיף את ממשלת הציונים המשרתים ולא את המשך הגושים הוותיקים, מכאן או מכאן, הנשענים על ערבים/חרדים, המיעוטים הגדולים והאנטי-ציוניים.

אפילו בימים האחרונים שלפני הבחירות רצוי להזכיר למנהיגי שני הגושים את רצון העם ומה רצוי לו, וזה לא המשך המלחמה הבין-גושית. העם – למוד לקחי מלחמת אוסלו, מצעד האיוולת המכונה "הינתקות", והמלחמה שפרצה בשבת שמחת תורה לפני 3 שנים – אינו רוצה ממשלת ימין מלא-מלא או ממשלת שמאל מלא-מלא. רצונו האמיתי של העם, וכך גם מה רצוי לו: ממשלת הציונים המשרתים, בראשותם של בנימין נתניהו וגדי איזנקוט. אם הם רואים את עצמם ראויים ומתאימים לעמוד בראש ממשלת ישראל, מן הראוי שיתכבדו ושיתעלו לגודל השעה ושימצאו את הדרך להקים ממשלה משותפת שתוביל את ספינת ישראל לנוכח הסערות הצפויות בים המציאות.

למען האמת, אם שני אדונים אלה לא יתעשתו ולא ימצאו דרך זו, האויב הפרסי יעשה זאת עבורם ויספק להם את הסולם לרדת מן העצים הגבוהים שעליהם טיפסו. מלחמה נוספת מול פרס, זו הצפויה ככל הנראה מיד אחרי בחירות אמצע הכהונה בארצות-הברית, תחייב את שני האדונים להקים את הממשלה המתבקשת. על כן, אין טעם להמתין אלא יש להגיע מוכנים למלחמה הצפויה עם ממשלת הסכמה ושיתוף פעולה. גם נשיא המדינה, מן הראוי שיתרום את חלקו למאמץ המשותף, שיספק לפרקליטות את הסולם לרדת מן העץ הגבוה שעליו טיפסה, ושידרוש ממי שמושך את המשפט ההזוי של ראש הממשלה לחדול מכך לאלתר.

למרבה הצער, לפי שעה שני אדונים אלה – נתניהו ו-איזנקוט – שוגים. באגף הקרוי משום מה שמאל-מרכז או גוש השינוי, שני הטוענים לכתר, איזנקוט ו- בנט פוגעים בעצמם לא רק בכך שהם מחזרים אחרי רע"ם, אלא גם ובעיקר בנכונותם להיסחט ע"י יאיר גולן ולהפקיד/להפקיר בידיו המסוכנות את תיק הביטחון.

למרבה הצער, לפי שעה שני אדונים אלה – נתניהו ו-איזנקוט – שוגים. שגיאתו של נתניהו כפולה: נכונותו להיסחט על-ידי מיעוט גדול של לא-ציונים ולא-ימניים מצד אחד, ומצד שני מלחמתו הבלתי מובנת נגד עופר וינטר. ערב הבחירות, נראה ששגיאה כפולה זו עלולה לעלות לנתניהו ביוקר רב.

במציאות מורכבת זו, שבה יש ריבוי שגיאות משני הצדדים ושינוי הרקע למערכת הבחירות מ"משרתים מול משתמטים" לימין-שמאל "רגיל" כאשר מערכת הבחירות היתה כבר בעיצומה, אין פלא שהסוקרים והפרשנים ניצבים בפני ולקראת טעויות חמורות בתחזיותיהם.

לסיכום: אי אפשר לדבר גבוהה גבוהה על "ממשלת אחדות רחבה" אבל במקביל ליצור מחסומים ותנאים וחרמות שאינם מאפשרים ממשלה כזאת. הסתמכות על ערבים/חרדים על-ידי גוש זה או אחר היא ההפך מן הדרוש בתקופה קשה זאת, תקופת חירום ביטחונית, מדינית וכלכלית. אלה ואלה אינם ציונים. הדרוש: ממשלת הציונים המשרתים. מי מהרואים את עצמם כראש הממשלה הבא ינהג בגדלות רוח ויפעל באמת להקמת ממשלה משותפת כזאת?

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

כל רודפיה כמעט והשיגוה, תוצאות האמת עדיין נספרות, ברם, נדמה כי המגמה ברורה, מסע הנדסת התודעה, קמפיין ההשפעה שהתקיים בארבע השנים האחרונות נחל כישלון צורב, לא רק כישלון הסוקרים המוטים בחלק מכלי התקשורת המרכזים, אלא גם המהדהדים אותם בתקשורת ובקרב הפרשנים שהיו לתועמלנים ומייצגי פוזיציה מובהקים.

אחרי ארבע שנים סוערות, שנים של כמעט ופירוק החברה הישראלית, של אנרכיה ברחובות, של פגיעה אנושה בחוסן הלאומי, בחוסן הביטחוני, של בריונות, אכיפה בררנית, אי שוויון בפני החוק, איומים בנטישת המולדת, במשיכת השקעות, במיטוט הכלכלה.

אחרי שנים שהיו כפסע ממרי אזרחי, ממלחמת אחים, מייסוד מדינה אלטרנטיבית למדינת ישראל היהודית דמוקרטית, מנרמול הסרבנות, מנרמול שריפת אסמים, יצירת כאוס, חלקו ממומן, מציאות של אי קבלת תוצאות הבחירות המוקדמות אשר יש הסבורים שהיו הזרז לאסון הנורא, טבח שבת שמחת תורה.

אחרי שלוש שנות מלחמה בשבע חזיתות, אחרי השורות שהתמלאו בבתי העלמין באריות האומה, אחרי שמלאו מחלקות השיקום בבתי החולים, אחרי שהקהילות החרבות החלו בבנייתן מחדש, אחרי שהחטופים, החללים והחיים, הושבו לביתם, אחרי הניצחונות ההיסטוריים מול האויבים מחוץ, הגיעה עת משאל העם הלאומי, הבחירות.

הציבור היהודי אמר את דברו באופן מובהק, הציבור היהודי אמר לא לדמוניזציה, לא לחרמות, לא לשנאה, לא לזריעת האימה, לא להסתה, לא לשיסוי והביזוי, לא להשתקה, לא להפצת עלילות הדם, לא למסע הדה לגיטימציה לרוב העם.

שיח הגרדומים הנורא, המשתולל לצד הסתה פושעת ונוראית המתחוללת בקרב חלק מנבחרי הציבור בעבר ובהווה, בהם, בעלי דרגות, בעלי תארים, בעלי הון, בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי, אשר בעיצומה של מלחמה בשבע חזיתות נשפו בעורפה של ממשלת ישראל הנבחרת באופן דמוקרטי, זרעו כאוס והילכו אימים כדי לשרת את הסיפור המעוות שסיפרו לעצמם.

כל רודפיה כמעט השיגוה, השנאה לאחים החרדים העבירה את חלקם על דעתם, היו שהצהירו בלי למצמץ כי האחים שלהם הם האחים המוסלמים ולא אחיהם היהודים, השנאה והתיעוב השתלטו על השיח הרעיל, ההרסני, הפוגעני.

גודל הטרגדיה של המחנה המכנה עצמו בחוסר בושה כמחנה "הריפוי, התיקון, האיחוי, ההחלמה הלשם והשבו", בא לידי ביטוי נוראי בחיבור למי שרואים בחמאס ארגון צדקה, השרים בקול ניחר את "בילדי בילדי", המתעקשים להפוך את המדינה היהודית כמדינת כל אזרחיה, שחיילי צה"ל בעיניהם אינם אלא פושעי מלחמה, המבצעים רצח עם וטיהור אתני.

כל רודפיה כמעט והשיגוה, אחרי ארבע שנים של תודעת "אתה הראש אתה אשם", "ראש ממשלת הטבח", "הבוגד", "מר הפקרה", "סכנה לביטחון ישראל", ראש ממשלת ההשתמטות ושאר תופינים וחרוזי רעל מבית היוצר של מכונות הרעל המזוקק.

כל רודפיה כמעט והשיגוה, אחרי יום הבוחר, בעוד ספירת הקולות בעיצומה, ראוי גם לחשב מסלול מחדש בקרב גוש "רק לא ביבי", הכוחות הציוניים, האחראים, הקולות המתנגדים לחרמות והסתה, המזדעזעים ממכירת החיסול הלאומית ותהליך הלבנת חלק מתומכי הטרור, העומדים איתן על קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, הם ברי שיח לשותפות למען מדינת ישראל, ביטחונה, שגשוגה ופריחתה.

עמנואל בן סבו

כאשר צה"ל וצבא ארה"ב יצאו למבצע "שאגת האריה" באיראן, פרשנים רבים הצביעו על כך שלראשונה ישראל אינה נלחמת לבדה. אין זה נכון. השבוע לפני שבעים שנה, ב-29 באוקטובר 1956, ישראל יצאה למלחמת סיני לצד שתי מעצמות – צרפת ובריטניה.

בעשורים האחרונים, אין יחסי ציבור טובים, בלשון המעטה, למלחמת סיני. ההיסטוריונים מציגים אותה כ"מלחמת ברירה", לא עלינו. ו"ישראל נגררה למלחמה קולוניאליסטית לא לה, בשירות המעצמות הקולוניאליסטיות צרפת ובריטניה."

האמירה שישראל נגררה לשרת את האינטרסים של צרפת ובריטניה, נכונה כמו האמירה שצרפת ובריטניה נגררו לשרת את האינטרסים של ישראל. האמת היא שהיה במלחמה הזאת שילוב אינטרסים בין ישראל לבין צרפת ובריטניה, מול אויב משותף, מצרים בהנהגת גמאל עבד-אל נאצר. האינטרס הבריטי היה תגובה על הלאמת תעלת סואץ בידי נאצר, בתקווה להחזיר את התעלה לשליטתה. האינטרס הצרפתי היה לפגוע בשלטון נאצר, הכוכב העולה בשמי העולם הערבי, שהתסיס את הערבים למרוד בקולוניות הצרפתיות בצפון אפריקה. גם הן וגם ישראל קיוו שהמלחמה תביא להפלת נאצר ושלטונו. אך האינטרס הישראלי היה אינטרס ביטחוני קיומי מובהק.

מלחמת השחרור הסתיימה ב-1949 בשורה של הסכמי שביתת נשק בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. הסכם שביתת הנשק אמור היה להיות שלב בדרך לחוזה שלום, אולם הערבים סירבו להשלים עם תבוסתם ועם קיומה של מדינה יהודית במזה"ת, הם נערכו בכל כוחם ל"סיבוב השני", שבו תוסר חרפת התבוסה, ישראל תושמד ו"נזרוק את היהודים לים."

גבולות שביתת הנשק לא היו גבולות בני הגנה. מדינת ישראל התמקדה בקליטת העלייה ההמונית, גם על חשבון תקציב הביטחון ויכולותיו של צה"ל. מדינות ערב שלחו מחבלים (אז הם נקראו "מסתננים" או "פדאיונים") לפעולות רצח, הרס וביזה בישראל. ההסתננויות היו עניין של יום יום. 384 ישראלים נרצחו בין מלחמת השחרור למלחמת סיני.

עלייתו לשלטון של נאצר ב-1954 (שנתיים אחרי מהפכה הקצינים שהוא היה האיש החזק בה, אך הנשיא מטעמם, שהיה שליט בובה, היה נאגיב) העלתה מנהיג כריזמטי שנשא את דגל "הסיבוב השני" להשמדת ישראל, איחד את העולם הערבי סביב חזון ה"פאן ערביזם", שמטרתו הראשונה היתה השמדת ישראל. ב-1955 הוא חתם על עסקת הנשק המצרית-צ'כית (כלומר מצרית סובייטית – צ'כוסלובקיה היתה שליחתה של מוסקבה) הגדולה, שאיימה לשנות את המאזן האסטרטגי באזור, לקראת הסיבוב השני.

נאצר הטיל מצור ימי על ישראל, כאשר לא איפשר לספינות ישראליות ולספינות זרות בדרכן לישראל לעבור בתעלת סואץ.

תחת המצור והאיום הקיומי, לנוכח הקטל הבלתי נפסק בגבולות, לנוכח התחושה בכל העולם שישראל הצעירה היא סיפור זמני, ובהינתן שאין לישראל גבולות בני הגנה שבהן ניתן לעצור מתקפת פתע רב זירתית להשמדתה, הבינו קברניטי ישראל, ובן גוריון בראשם, שישראל אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין למתקפה, אלא לצאת למתקפת נגד מקדימה, שתרחיב את גבולותיה ותשנה את המאזן האסטרטגי. בן גוריון ציפה לשעת כושר, וליכולת לשתף פעולה עם מעצמה בעלת ברית, ולצאת למתקפה.

כל התיאוריה על "מלחמת ברירה" כמלחמה לא לגיטימית, שהומצאה בידי מתנגדי מלחמת שלום הגליל ב-1982, עוד לא נולדה. ידענו שאנו במלחמת אין ברירה על קיומנו מיום הקמת המדינה, והשאלה היא אם ניטול יוזמה ונפתיע, או שנמתין למתקפה של האוייב. אני מקווה שב-7 באוקטובר למדנו את הלקח, והתאוריה המטומטמת על "מלחמת ברירה" הושלכה למקום הראוי לה בפח האשפה של ההיסטוריה.

המלחמה היתה מלחמת תחבולה. לנוכח התגברות הטרור בגבול ירדן, ישראל גייסה מילואים וריכזה כוחות מול ירדן. ב-29 באוקטובר תקפה את מצרים והחלה לכבוש את סיני ואת רצועת עזה. בהתאם לתכנון מראש, הבריטים והצרפתים הצטרפו למלחמה, כביכול כדי להפריד בין צה"ל לצבא מצרים ולכפות על הצדדים הפסקת אש. במבצע "מוסקטר" הן כבשו את תעלת סואץ.

ההחלטה המנהיגותית האקטיביסטית הנועזת של בן גוריון היתה מוצדקת לחלוטין. אולם את המלחמה יש לבחון לא רק בצדקת הדרך אלא גם במבחן התוצאה.

התוצאה הצבאית היתה מצוינת. למרות לא מעט מחדלים וכשלים, צה"ל הביס את צבא מצרים וכבש בסערה בתוך שבוע את סיני, זולת אזור תעלת סואץ שנכבש בידי המעצמות.

התוצאה המדינית היתה מורכבת.

ראש ממשלת בריה"מ ניקולאי בולגנין שלח אגרות למנהיגי ישראל, צרפת ובריטניה, בן גוריון, גי מולה ואידן, ובהן איים מפורשות להתערב ולהפעיל כוח צבאי אם לא תיסוגנה מיד מסיני. נשיא ארה"ב איזנהאואר לא יצא נגד האיום הסובייטי, אלא הפעיל מכבש לחצים כבד ביותר שאך העצים את איומי בריה"מ, תוך בגידה מבישה בבעלות בריתו בנאט"ו צרפת ובריטניה. כיוון שבמועצת הביטחון של האו"ם יש זכות וטו לצרפת ובריטניה, הוא יזם החלטה תקיפה נגד ישראל ובעלות בריתה בכינוס מיוחד של עצרת האו"ם. אגב, הן במפלגתו הרפובליקאית והן במפלגה הדמוקרטית נמתחה עליו ביקורת חריפה ולימים הוא הודה בשגיאתו.

צרפת ובריטניה נסוגו במהרה. אף מטרה ממטרותיהן לא הושגה. הלאמת תעלת סואץ היתה לעובדה, עם גושפנקה בינלאומית. שלטונו של נאצר התחזק. הוא היטיב להציג את תבוסתו הצבאית כניצחון מדיני אדיר על ישראל ושתי מעצמות-על גרעיניות, והיה לגיבור הגדול של כל העולם הערבי וגוש המדינות הבלתי מזדהות. ממשלת בריטניה בראשות אנתוני אידן נפלה בינואר 1957 בעקבות המלחמה, או "משבר סואץ", כפי שכונה בבריטניה.

באשר לישראל, התמונה שונה, אם כי היא מורכבת. כמובן שהתחזקות נאצר היתה לרעתה. הכוונה להרחיב את גבולות החנק נגוזה. לאחר המלחמה בן גוריון נשא נאום שבו הצהיר ש"מעמד הר סיני התחדש בימים אלה" וש"יוטבה תהיה שוב חלק ממלכות ישראל השלישית." הוא האמין שהשטחים הללו, או רובם, יישארו בידי ישראל, לכל הפחות עד חתימת חוזה שלום.

אולם כעבור 48 שעות, מול הלחץ הסובייטי-אמריקאי, הבין בן גוריון שאין לו ברירה אלא להסכים לנסיגה מסיני לגבול הבינלאומי, ולאחר חודשים אחדים של לחץ בינלאומי כבד – גם לנסיגה מרצועת עזה. ישראל לא ניצלה עוד שעות כושר להרחקת האיום הגדול ביותר עליה, הגבול הירדני שבחלק מן האזורים היה 15 ק"מ בלבד מהים.

אם נוסיף על כך את הביקורת החריפה מאוד על ישראל בעולם על "תוקפנותה", אפשר לראות במלחמה תבוסה מדינית של ישראל.

אך זו ראייה צרה, המתעלמת מהישגיה של ישראל במלחמה. ההישג הגדול הוא מהפך דרמטי במעמדה של ישראל, שהישגיה במלחמה, מול החולשה של צבא מצרים, שינו אותה בתודעה מאפיזודה חולפת למעצמה צבאית. הניצחון הצבאי דחה ביותר מעשר שנים את התוכנית של מדינות ערב לתקוף את ישראל כדי להשמידה – עשור שנוצל היטב להתעצמות צה"ל ולחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל.

תמורת נסיגתה ישראל השיגה התחייבות בינלאומית בערבות ארה"ב לחופש השיט אליה וממנה, ואכן, חופש השיט כובד עד ערב מלחמת ששת הימים (ואז נוכחנו שהערבות האמריקאית לא מומשה).

סיני פורזה והוצב בה כוח או"ם. מה שווה כוח האו"ם למדנו ערב מלחמת ששת הימים, כאשר נאצר דרש מהם להסתלק והם ברחו עם הזנב בין הרגליים, ונאצר הזרים את צבאו אל תוך סיני. אך עשר השנים היו שלוות בגבול מצרים.

חדירת המחבלים ממצרים לישראל, שהיתה מעשה יום יום, פסקה כמעט לחלוטין במשך עשר השנים הללו. גם ההסתננות מירדן נחלשה לעומת זו שקדמה למלחמה. לעומת זאת, התוקפנות הסורית דווקא גברה והלכה והתעצמה בואך מלחמת ששת הימים. בסה"כ, מספר ההרוגים הישראלים בפיגועי טרור בעשור שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים היה כרבע ממספר ההרוגים בשמונה השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת סיני.

המלחמה חיזקה את הברית בין ישראל לצרפת, שהיתה אז המעצמה הידידותית ביותר לנו, ששיאה – בניית הכור הגרעיני בדימונה ("מקורות זרים" וכו'). המלחמה שינתה את מעמדה של ישראל בארה"ב וניבטו הזרעים לברית בין ישראל לארה"ב מאז אמצע שנות השישים.

בסך הכול, במאזן המלחמה כף הזכות כבדה בהחלט מכף החובה. והחשוב מכול, הוא שמתקפת הנגד המקדימה סיכלה את כוונתן של מדינות ערב לפלוש אליה על מנת להשמידה בסיבוב השני שאליו חתרו.

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

הם מפורטים בדף: hbe.mifgash.com/news– בדף המחברים hbe.mifgash.com/authors  הוספנו פרטים ותמונהשל כל מחבר וגם קישורים לאתר ויקיפידיה / ואתרים אישיים שלו/שלה.

– הוספתי גם דף עם רשימת הספרים שלך ושל אסתר ראבלרובם יש כבר תוכן מלא באתר (כמו בפרויקט בן יהודה) ויש  אפשרות לדפדף משיר לשיר ומפרק לפרק.hbe.mifgash.com/books– ומכיוון שאתה מרבה לפרסם בכל גיליון פרקים, שירים, או קטעים מהספרים והפרסומים שלך, אז בטבלת התוכן לצד כל קטע ובתחילת הקטע, מופיע קישור, שממנו אפשר לקפוץ ישר לדף של הספר.משם – אפשר לגלוש בכל הקטעים הקשורים – אם אלו פרקים מתוך ספר, או שירים מתוך קובץ.

בנוסף הכנתי דף "הורדות" hbe.mifgash.com/downloadsממנו אפשר לבחור כל קובץ ב"פינת המציאות" ולהוריד אותו ישירות מהאתר.אשמח לשמוע תגובות.

אלי ארגון

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!