1. אין מציאות אחרת

[נדפס ב"ידיעות אחרונות", 8 בפברואר 1995]

[נדפס במלואו, עם הסיפא, בשם "לתמוך ברבין במאה אחוז" ב"דבר", 8 בפברואר 1995]

אני לא שותף למקהלה היללנית שמתגוללת על רבין, בעיקר בעיתונות, מקהלה שיש בה קולות שכבר "קברו" את רבין ואת ממשלתו בשנתה הראשונה, לפני הסכם אוסלו, ואחר-כך היתה להם החוצפה להסביר לנו שההסכם היה פרי רוחם ועצותיהם שלהם.

עכשיו הם שוב מתגוללים על רבין – כאילו ישנה מציאות אחרת, אידילית, שבה ניתן ליישם הסכם כה סבוך; וכאילו רק אנחנו, הישראלים, אשמים בכך שהאיסלאם הקיצוני מסרב להשלים עם קיומנו.

טחו עיני האנשים מלראות איזה מהפך אדיר חל במעמדה של ישראל במזרח התיכון. כיצד, לראשונה בהיסטוריה, אנו עומדים בחזית אחת עם מדינות ערביות התומכות בשלום, ואויבנו כבר אינו כל העולם הערבי והמוסלמי ששלל את קיומנו, אלא רק אותו חלק ממנו שמתנגד לתהליך השלום, וחותר גם נגד המישטרים הערביים שמצויים עימנו יחד בחזית השלום.

מעניין לראות כיצד מישהו מהדברנים הגדולים ואוהבי-עצמם, מימין ומשמאל גם יחד, היה עומד במעמסה שרבין עומד בה, וממשיך קדימה, חרף הספקות, ובהתמדה ובזהירות, ומבלי להיות מושפע מתנודות דעת הציבור.

זה הציבור שחולם אולי על ה"גאולה" שתבוא לנו אם יחזור הליכוד לשלטון. אבל למה להמליך את ביבי? הלא אפשר להחזיר את שמיר. שמיר יותר מוכשר בלא לעשות כלום, יותר זהיר וקר-רוח, ואינו עוטף את האינרציה, את המבוי-הסתום שאליו מוליכה אותנו השקפתו הפוליטית – בדיבורים ריקים נוסח נתניהו, כאילו ישנה דרך אחרת לשלום עם הערבים.

[חרף הצער והכאב על קורבנות הטרור – יש לי תחושה, שמרבית אזרחי המדינה שותפים לדיעה זו, ותומכים ברבין ובדרכו.]

2. עוד נתגעגע לרבין

[נדפס ב"הארץ", 21 במאי 1995]

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות [וישפטוני הדורות הבאים]: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כניראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמאליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

3. הפגישה עם רבין

17.7.95.

יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצברית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

אהוד בן עזר

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב21.5.95-, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן גוריון לאחד מחגי היובל של פתח תקוה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקוה, לעלות לארץ-ישראל ב1869-, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב1875-, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקוה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכל כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכל בליווי ביטחוני והכל על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

[פרק מתוך היומן, יולי 1995]

*

"קיבלתי וקראתי מכתבך אלי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."

[מתוך מכתב של יצחק רבין לעמירם גיל, 25 ביולי 1995]

4. עקדת יצחק

[נדפס ב"מעריב", 6 בנובמבר 1995, וב"דבר ראשון", 7 בנובמבר 1995]

ראש הממשלה ה"צבר" הישראלי הראשון, שמסמל את כל היקר לנו והאופייני לנו בדור העברי החדש – נרצח בידי צעיר יהודי דתי פאנאטי, שגדל כניראה על ערכי הקיצוניות הדתית המזוויעה, זו שכולנו עדים לה, ואשר לא בברוך גולדשטיין התחילה.

ייאמר נא מעתה בפירוש: הקיצוניות הדתית והחרדית, השקועה במשיחיות שקר ומנותקת מן המציאות – היא הרוצחת של הציונות ושל ההווייה העברית והישראלית החדשה שצמחה כאן לתפארת – היא הרוצחת שלה ולא הממשיכה שלה.

אהוד בן עזר

תל-אביב

5. רקוויאם לרבין

[נכתב, 29 בנובמבר 1995]

מי לא השתלח בך?

מי לא עלב בך?

מי לא בא אליך בדרישות אבסורדיות?

מי לא חשב עצמו חכם ממך, יעיל ממך, מביא את השלום מהר ממך

מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממך

מדביר את הטרור טוב ממך

עושה שלום עם הסורים טוב ממך

כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד –

הפכת לאסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודה.

ידעתי שעוד נתגעגע אליך

שהיית אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר,

מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות,

ללא שקרים,

ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה,

ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז,

ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור,

ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל כאחד.

(זכיתי לומר לך זאת עוד בחייך – )

אין פתרונות קלים.

מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים,

עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד –

הוא טיפש או נוכל.

מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו,

ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום –

הוא טיפש או נוכל.

מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך –

את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש במהלכו –

לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום –

אתה ניווטת את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר,

ותבעת מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר,

ויכולת להעריך נכונה את המציאות –

למזלנו התכונות הללו,

שהיו חסרות לרבים מאיתנו,

היו מצויות בך,

ובזכותן הנהגת אותנו בדרך

שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר,

הירצחך בידי יהודי ממחנה המאמינים –

כמוהו כבגידת שבתאי צבי במאמיניו, כאשר התאסלם.

אמנם הסהרוריים בקרב המחנה הדתי ימשיכו,

כשבתאים שירדו למחתרת,

להאמין בצדקת הרצח הנורא, לעוות את ההלכה,

להכפיפה למשיחיות השקר

של "ראשית צמיחת גאולתנו",

אבל הרוב יתפכח,

כפי שהתפכחו המוני בית ישראל ממשיחיות השקר של שבתאי צבי,

וזאת לא משום שלא האמינו בו ובדומיו,

אז ועכשיו,

האמינו

ועוד איך –

אלא משום שיגאל עמיר, כמו שבתאי צבי –

איכזב אותם ובכך גאל אותם מן הגאולה הכוזבת,

המחיש להם את המחיר הנורא של המשיחיות,

והחזירם על-כרחם לקרקע המציאות ההיסטורית.

פתאום עולה בי פתאום מלוא תחושת האובדן וההשפלה שבמותך,

ההרגשה שבאמת, באמת שום דבר כבר לא יכול להיות כפי שהיה –

גיבור מלחמת ששת הימים

נורה בגבו על ידי חתיכת חרא קטן

שהשתחל בעורמה בין אנשי הביטחון לאחר שיצר רושם שהוא אחד מהם.

זה ממש מבחיל. מזוהם.

זה כתם על ההיסטוריה הישראלית שיישאר לנצח,

כמו חטא תנ"כי.

זה משהו שמעורר שינאה תהומית לחלק מסויים בעם אשר משורותיו בא הרוצח.

מראה פניהם המתועבים של אלה שייחלו לו

ואלה שמברכים עליו גם כיום

גורם לי לחשוב עליהם דברים ששונאי ישראל טפלו על יהודים במשך דורות

כעלילת-שווא.

עלילת-שווא.

זדונית.

אבל אצלנו, בישראל, בין יהודים – זו איננה עלילת-שווא וזו

איננה עלילת דם אלא זוהי שפיכות דמים בעליל.

היהדות הדתית אולי רק מתחילה להבין את קצה-קצהו של השבר הנורא שהתחולל בה,

שני הקליעים המשופצים שניפצו לרסיסים את עמוד-שדרתה המוסרי.

זה צד השטן שהתגלה במלוא כוחו בעם היהודי החדש שנוצר בישראל.

זוהי יריקה בפרצופו של כל ישראלי הגון.

הרצח הזה זיהם את כולנו.

את העם, את הארץ, את המדינה, את התקופה שאנחנו חיים בה.

רבע מיליון האנשים,

ששרו בעצרת האבל עם דודו פישר את "כל העולם כולו גשר צר מאוד"

ועם מירי אלוני את "שיר לשלום"

ועם אביב גפן ("ראש הממשלה שיכור") את "לנצח אחי" –

שרו צרור תפילות נשגב,

שטרם נשמע כמותן בישראל.

השכינה היתה איתם,

היתה איתנו באותו ערב.

אלוהים היה בפינו, בליבנו, בדמעותינו,

אלוהים היה איתנו

ולא עם הגמגומים הרפויים של האחרים,

מעשה רציחתך שיחרר את אלוהי ישראל מלפיתתם

והביא אותו אלינו,

כשהוא נקי וטהור ובלי כל הסחי והמיאוס והטירוף

והנבלה שחסידיו בעלי "אורח-המחשבה הפרימיטיבי"

הדביקו לו בשם הדת.

גם אם ימשיכו לדבר בשמו,

אלוהים נטש את מרביתם.

הפאראדוכס של האמונה היהודית לאחר הירצחך

שאלוהי ישראל

עבר לשכון במחנה שלנו

החילוני

ואנחנו נגן מעתה על כבודו

ועל כבוד העם היהודי.

אהוד בן עזר

אהוד בן עזר , תל-אביב, 22.4.1974

מר יצחק רבין היקר,

דומני כי בתור המיועד לראשות הממשלה (ואני מקווה כי תיבחר הערב) לא יכולת למצוא לעצמך ממליץ טוב יותר מן האלוף (מיל.) עזר ויצמן. תזכירו של מר ויצמן מביאנו למסקנה כי ניצחון מלחמת ששת הימים, והכוננות שלפניה, הושגו, בין היתר, בזכות העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון [לוי אשכול], והרמטכ"ל דאז [יצחק רבין] – נתקפו בחרדה עמוקה, כלומר, העריכו נכון את המציאות.

רק כפסע מכאן להרהור שמא ה"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים, והעיוורון שלפניה, נבעו, בין השאר, מכך שראש הממשלה [גולדה מאיר], שר הביטחון [משה דיין] והרמטכ"ל [דוד אלעזר] לקו בשאננות יתר ובביטחון עצמו מופרז.

אשרי אדם מפחד תמיד. טובתה של מדינת ישראל מחייבת שאדם כמוך, שחושיו רגישים דיים כדי לקלוט את מלוא מרירות המציאות ולחוש חרדה אמיתית בשעה של סכנה לישראל – יעמוד בראשה.

אני מאחל לך שתמזג בתכונותיך את החוש ההיסטורי הנדיר ואת חזונו של בן-גוריון, את מידת הפשרנות, אהבת-האדם והזהירות של אשכול, את התבונה, העורמה והכושר האנאליטי של קיסינג'ר, ואת הכוח, ההקרבה והענווה ואהבת המולדת של דור מנהיגים מבני הארץ, ה"צברים".

שלך בברכה,

ירושלים, ח' באייר תשל"ד

30 באפריל 1974

לכבוד

מר אהוד בן עזר

תל-אביב

מר בן עזר הנכבד,

תודה לך על איחוליך וכן על פרסום המכתב למערכות העיתונים.

אני מקווה שיעלה בידי לממש את התקוות אשר תולים בי, ושאוכל גם בעתיד לתרום לביטחונה, שלומה וטיפוחה של מדינת ישראל.

בברכה,

יצחק רבין

* תודה לצבי-יצחק קופלר מארכיון המדינה

ששלח לנו את התכתובת הזו.

40 מנדטים לליכוד, 39 למערך – זו היתה תוצאת הבחירות לכנסת ה-12, שהתקיימו ב-1988. לגוש הימין-דתיים היתה אפשרות להקים ממשלה בעלת רוב של 65 מנדטים, אבל ראש הממשלה ויו"ר הליכוד יצחק שמיר העדיף ממשלת אחדות עם המערך בראשות שמעון פרס. הצטרפו לממשלה גם סיעות ש"ס, אגודת ישראל, מפד"ל ודגל תורה – ובסך הכול נשענה אותה ממשלה על לא פחות מ-97 מנדטים בכנסת.

היתה זו ממשלה שביטאה בראש וראשונה את רצון העומד בראשה, יצחק שמיר, שהאחדות הלאומית היתה בראש מעייניו. במשך ארבע השנים שקדמו לה כבר התקיימה ממשלה אחדות, כאשר שמיר ופרס מכהנים בראשותה ברוטאציה. חילוקי הדעות המדיניים הונחו זמנית בצד. הממשלה התמקדה בעיקר בתחום הכלכלי וחוללה בו נפלאות.

חילוקי הדעות המדיניים החמירו בממשלה, העשרים-ושלוש במניין ממשלות ישראל, וזו נפלה כעבור שנה וחצי. ב-1990 תם אפוא עידן האחדות הלאומית בישראל, אלא אם כן הרכב הכנסת ה-26 בבחירות השבוע-שעבר יכתיב זאת וראשי המחנות לא ישושו למערכת בחירות נוספת. הן זה הדבר האחרון שאנו זקוקים לו באלה הימים הקשים, וספק אם תביא להכרעה חדה יותר.

בממשלת 1988 כיהן בנימין נתניהו כסגן שר החוץ, הקריירה הפוליטית שלו החלה לנסוק. היום הוא ראש הממשלה שבאורך כהונותיו ניצב במקום הראשון בין כל ראשי הממשלות שלנו והוא המבוגר שבכל קודמיו. אוהבים אותו או לא, הוא נלחם במערכת הבחירות באופן המעורר השתאות. כאילו זו לו התמודדות ראשונה. נשא על גבו את כל קמפיין הליכוד. הניצחון – במיספר המנדטים שתנועתו זכתה להם, עשרים-ושבעה – רשום אך ורק על שמו. אחרי הקמפיין הנגדי, הבוץ שהוטח בו, עם רוח גבית של התקשורת, עם כל השקרים אשר גם לאחר הבחירות מוסיף להטיח בו איש השמאל הקיצוני יאיר גולן, אין מתחרה לנתניהו במנהיגות, בכישרון פוליטי, בהתמדה, בשאפתנות.

מנגד, גדי אייזנקוט אינו מגרד את ההישג של יריבו. למפלגתו שישה מנדטים פחות. בליל הבחירות חש בחוסר שיקול דעת להכריז על "ניצחון". עם כל ההערכה אליו, להיות ראש ממשלה אינו מתאים. הציבור ראה זאת והוכיח זאת בהצבעתו.

נותרו רק שתי אפשרויות כדי לצאת מן הפלונטר שנוצר ב-27 באוקטובר. אחדות עכשיו או בחירות נוספות. אחדות במשמע שותפות של הליכוד, ישר, ביחד, ש"ס, עוצמה יהודית – בלי שתי מפלגות השנאה משמאל: ליברמן וגולן, ובלי החרדים הקיצוניים מימין שהולכים ומנתקים עצמם מהרוב היהודי השקול.

זו לא תהיה אחדות כדוגמת 1984, אולי אפילו רופפת יותר. הניגודים בין הליכוד והמערך היו אז חריפים יותר, ועדיין קמה אותה ממשלה. בין נתניהו לאייזנקוט הניגודים חריפים פחות. לשונו המשתלחת של אייזנקוט – שהצביע בעבר הליכוד – לא תאמה את תדמיתו. המילים שיצאו מפיו לא נשמעו טבעיות. למעשה שימש שופר בפי מפעיליו-יועציו. נאומו בליל תוצאות הבחירות היה כשל נוראי מבחינתו. גם התוכן, גם הקריאה המונוטונית ממסך הטלפרומפטר, גם האזהרה המדומה מפני מהלך צבאי "פוליטי" בממשלת מעבר, הראו מנהיג שהוא כמו בובה בידי המושכים האמיתיים בחוטים במפלגתו.

אינני מזלזל בגדי אייזנקוט. בסתר ליבי אני חש שבסתר ליבו אולי היה מעדיף להסתפק בתפקיד שר בממשלת נתניהו, מאשר ללכת לסבב בחירות נוסף, שבו להערכתי (לא ערכתי סקר-שקר) הליכוד תגדיל את כוחה, מפלגות השינוי והערבים יירדו. ישר היא מפלגת אווירה זמנית, גורלה עתיד להיות כגורל ד"ש בזמנו והתנועה של לבני בזמנה. נסקו וצנחו לתהומות הנשייה.

נושא האחדות מועלה תמיד שוב ושוב מצד ימין של הקשת הפוליטית והתקשורתית. בצד שמאל נענים לו אך ורק כאילוץ פוליטי. גם אחרי הבחירות השמאל מוסיף להתנשא על מצביעי הליכוד. יש בתוכו מי שבכוח מכריזים על ניצחון הגוש (כמובן עם הערבים, כמובן עם המומרים הימנים בנט וליברמן), ויש ששוקלים אחדות כמוצא מפני איבוד מוחלט של עטיני השלטון.

נראה לי שאייזנקוט – אשר טובת ישראל עומדת לנגד עיניו, אף שילם מחיר אישי יקר – עשוי להתרכך בסופו של דבר. האם יבין את כמיהת הרוב בציבור לממשלת אחדות, לשותפות שלטונית בין הליכוד לישר? זו התקווה. איך תיבנה ממשלת האחדות, כיצד תורכב, ומה תהיה חלוקת התיקים בתוכה – עוד חזון למועד.

יוסי אחימאיר

ההצבעה של החברה הערבית בישראל בבחירות האחרונות היתה יכולה להיות חגיגה דמוקרטית מפוארת, חגיגה מרגשת של שוויון זכויות, חירות וצדק למיעוט במדינה יהודית ודמוקרטית.

הצבעה דרמטית של החברה הערבית היא, ללא ספק, נקודת מפנה אפשרית ביחסים שבין החברה הישראלית והשלטון לבין החברה הערבית, וביחסים שבין החברה הערבית למדינה.

אין מרומם יותר מלראות אזרחים המחליטים לקחת את גורלם בידיהם, להיות שותפים משמעותיים בחברה הישראלית ולהשפיע על תחומי החיים הרבים המעסיקים אותם.

אלא שמעל השמחה על ההישג האלקטורלי המרשים מעיבה עננה, המסתירה את הפער שבין חלקים בהנהגה הפוליטית של החברה הערבית בישראל לבין האזרחים שנהרו בחדווה אל הקלפיות.

האזרחים הללו נוהרים לממש את זכותם הדמוקרטית כדי להפסיק את מרחץ הדמים ברחובות החברה הערבית, כדי להיאבק בפשע המאורגן המטיל את אימתו על התושבים, כדי להתמודד עם האבטלה, עם מצוקת הדיור ועם איכות חיים הטעונה שיפור.

על פי תפיסתה של הנהגה זו, תפקידם של האזרחים הערבים במחזה המאבק הלאומני, באמצעות קלפי הבחירות, הוא לשאת על לוח ליבם את מפתחות הבתים של העקורים שהיו ואינם, לעמוד כפליטי עד על אנדרטת הנכבה, לייצג את קורבנות הכיבוש והנישול הישראלי, ולהוסיף ולשאת על גבם את עוולות הדיכוי היהודי.

וכך, עם היוודע שיעורי ההצבעה הגבוהים של ערביי ישראל, התבטא בכיר לשעבר בהנהגה הערבית, חבר כנסת לשעבר ובכיר במפלגה:

"הפלנו את הממשלה הפשיסטית, הממשלה הרצחנית, ממשלה של טיהור אתני, אנו מקדישים זאת לתושבי עזה, בגדה המערבית ובירושלים הכבושה, ולכל האנשים החופשיים בעולם, וברכותינו גם לאסירים הנמקים בבתי הכלא."

התעקשתי שלא להיתלות בשוליים הקיצוניים, ביקשתי להאמין כי מדובר בשוליים, שאינם מייצגים את הציבור הערבי בישראל ואת רצונותיו, אלא שהשוליים התרחבו כל כך, עד שנדמה כי היו למרכז, והעננה סירבה להיעלם.

האזרחים הערבים שחגגו את הדמוקרטיה הישראלית הופכים, על פי תפיסתם של חלק ממנהיגיהם, לתפאורה במחזה לאומני. לא הביוב הזורם לצד המדרכה השבורה בגן השעשועים היבש הוא שמטריד את הנהגתם, אלא מצב התזונה של מחבלי חמאס.

לא הבנייה הבלתי חוקית היא שעומדת בראש מעייניה, אלא הסירוב העיקש להגדיר את טובחי חמאס כמחבלים בארגון טרור.

האזרחים הערבים שעמדו בתורים ארוכים כדי לממש את זכותם הדמוקרטית אינם, בעיני אותה הנהגה, אלא תפאורה למאבק לביטול הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, תפאורה למאבק נגד ישראל, להכשרת חמאס ולהצגת ארגון המרצחים כארגון צדקה, והרשימה עוד ארוכה.

ערביי ישראל ראויים להנהגה שתטפל בצורכיהם, שתפעל לפתרון בעיותיהם, שתדאג לשילובם במרקם החיים במדינת ישראל ותיאבק למען ביטחונם, רווחתם ועתיד ילדיהם.

לדאבון הלב, חלק מנציגיהם לאומנים, בדלנים וקנאים, הפועלים, לתפיסתי, בניגוד לאינטרסים של בוחריהם, ועסוקים בטיפוח הסיפור הפלסטיני על חשבון המצוקות האזרחיות של הציבור שהם מתיימרים לייצג.

נדמה היה כי ערביי ישראל יצאו בהמוניהם להצביע הצבעת מחאה, להצביע בעד תקווה, בעד עתיד טוב יותר, בעד חיבורים ובעד שינוי.

אלא שחלק מהנהגתם מיהר להבהיר, בדרכו, מהי בעיניו תכליתו של הגיוס ההמוני אל הקלפיות, לא יותר מתפאורה לנרטיב הפלסטיני, למאבק הלאומני בעד פלסטין ונגד ישראל, בעד המחבלים הכלואים, בעד הטרוריסטים ובעד הבדלנות.

תקוות ההתפכחות של ערביי ישראל שבה ונכזבה.

ואחרי הכול, אחרי התורים הארוכים, אחרי התקווה לשינוי ואחרי חגיגת הדמוקרטיה, נותר רק לתהות אם האזרחים שיצאו להצביע למען עתידם האזרחי מבינים כיצד משתמשים חלק מנציגיהם בקולם.

ואז, כשכל זה מתברר, נעמוד כולנו לשירת ״בילאדי, בילאדי.״ תחי פלשתין, תחי הדמוקרטיה, בכר נסיראת נורה למוות בטייבה לפני תוצאות מדגם הבחירות, מערוף יחייא עאסלה מעארבה נורה למוות אחרי המדגמים בטלוויזיה.

הלב כואב, כמעט ואינו מסוגל להכיל, הלב מלא צער ועוד יותר חמלה, הלב ממאן להנהן בייאוש של בעל כורחו אל מול התהומות הנוראיות אליהן ירדו חלק מהאחים, הלב בוכה עליהם, עלינו, הלב מסרב להסכים ומחדריו עולה קריאה, לא עוד.

לא עוד גידולי מים, לא עוד נתק מחללית האם, לא עוד התעלמות מהזהות, לא עוד תינוקות שנשבו, לא עוד ניכור להיסטוריה, לא עוד מתן גט כריתות מה-יחד, מהלאומיות.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-26 הציבו מראה גדולה מול החברה היהודית במדינת ישראל, וחשפו את גידולי המים אשר חלקם לא התנתקו מהשורשים אלא מעולם לא הצמיחו שורשים.

מראה גדולה אל מול היהודים שלא זכו ללגום ממעיין החיים, מהיין היהודי המשומר, שלא זכו להכיר את אבות ואימהות האומה, שלא רעד ליבם מקריאת "שמע ישראל", שלא דמעה עינם מעמידה מול שריד מקדשנו, שלא עלץ ליבם אל מול פיצוח סוגיה בגמרא, שלא יצאו בתופים ובמחולות בשמחתה של תורה, שלא קימטו מצחם מול סוגיות תיקון עולם, מול המצפן היהודי, נמול המוסר האנושי.

זכותו של כל יהודי, בכל מקום שהוא, לאחוז בהליכות חייו, באורחותיו, באמונותיו, זכותו של כל יהודי לחנך ולהתחנך על פי ערכיו, לבחור את דמויות המופת שלו, לבחור את המסורת, את השייכות הלאומית, זכותו של כל יהודי לבחור בין היותו גידול מים או בעל שורשים.

הציבור הערבי קיים את זכותו הדמוקרטית במדינת ישראל היהודית דמוקרטית ובחר את מנהיגיו, תשעה עשר נבחרים, בהם תומכי טרור ובעלי ראייה סלקטיבית של ההבחנה בן טרוריסט לגומל חסדים.

הקול של הבוחר הערבי שווה לקול של בוחר יהודי, אלא שהקולות העולים מחלק מנבחרי הציבור הערבי מוכיח כי טרם בשלה העת לשיתוף פעולה עימם.

בבחירות האחרונות פגשנו את גידולי המים אשר בחרו לחבור למפלגות בהם תומכי טרור, אשר העניקו גט כריתות לאחיהם החרדים, בהם המאיימים לנטוש את הארץ אם תוצאות הבחירות לא יהיו לרוחם, פגשנו את גידולי המים, בדיוק כמו שהם, מנותקי קשר להיסטוריה היהודית, לשורשים.

כשראיתי את חלק מהאחים היהודים עולזים ושמחים עם האחים המוסלמים שזכו לתוצאה מרשימה, כשראיתי את חלק מהאחים היהודים שמחים לאידם של האחים החרדים, הסולדים מהם, הדוחים אותם, הבוחרים באחים המוסלמים עליהם.

כשראיתי תמונות כאב אלה הרהרתי ביני לביני, על מה עלתה לנו מציאות זו בכלל ובשלוש השנים בפרט שלוש שנים אחרי החורבן הלאומי, אחרי טבח שבת שמחת תורה אותו יש מי ממנהיגי החברה הערבית אשר טרם זיהו את מבצעיהם כטרוריסטים נאלחים, ומתעקשים כי הטובחים, השורפים, הרוצחים, האונסים החוטפים, הבוזזים, המבתרים, אינם אלא חסידי אומות העולם של צדקה וחסד.

כשראיתי את ליקוי המאורות, את העיוורון של חלק מהאחים היהודים המבקשים ומתעקשים לכונן ממשלה בישראל עם חלק ממי שרואים באריות האומה, גיבורי ישראל שלחמו בשבע חזיתות, שנפלו בסערות הקרב, שנפצעו בגוף ובנפש, שהשכול והאלמון התיישב בביתם, שקהילותיהם חרבו, הלוחמים אשר מוסרים נפשם ממש גם בשעות אלה – רואים בהם פושעי מלחמה, מבצעי רצח עם, מבצעי האפרטהייד, מבצעי דיכוי, מפיצי עלילות הדם.

ראיתי את הלהט של חלק מהאחים היהודים אשר מיהרו לשכוח את ימי הסופה והסער, ימי החושך והצלמוות, המבקשים לכונן ממשלה יהודית פלשתינאית אשר תמוסס את כל הישגי המלחמות, אשר תעצור את בניית גבולות ההגנה, אשר תבלום אכיפת חוק.

ראיתי את חלק האחים היהודים, מתנכרים לעמם, לזהותם, לשורשיהם וחלמתי על ברית יהודית חדשה, ברית אחים, ברית שהמכנה המשותף שלה הם הזהות היהודית, השורשים, הם אבות ואימהות האומה, הם ערש הולדתו של עם הנצח, הם ילד יהודי המכיר את מורשתו, את המעיין היהודי המפכה, את קריאת שמע ישראל, את המשנה והגמרא, את חמישה חומשי תורה, את הארון היהודי העשיר, את נצח ישראל.

ובחלל נותרה השאלה הגדולה, כיצד הזיכרון הלאומי שנצרב בדם ובדמעות ונדחק לשוליים תוך זמן קצר כל כך?

עמנואל בן סבו

ראשית 2001. מתקפת הטרור הרצחנית, המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השנייה", בשיאה. בכל יום מתפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס, במסעדה, בדיסקוטק, במלון. האימה והמוות מושלים ברחובותינו. אנשים מפחדים לעלות על אוטובוסים, להיכנס למסעדות. הורים מסרבים לאפשר לילדיהם לצאת מהבית. זוכרים את הימים הקשים ההם?

ובאותם ימים, עמד רב המרצחים ערפאת, המצביא של מתקפת הטרור, מול אספסוף משולהב, בידו הימנית אוחז בידו של אדם נוסף, שניהם מניפים את ידיהם השלובות אל-על, וערפאת צווח במלוא גרונו, לקול תרועת ההמון: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים!!! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!!! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!!! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!!! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!!! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!!! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!!!"

האיש שעמד לידו, לצידו, שותפו הקרוב, היה ח"כ אחמד טיבי.

איתו אתם רוצים להקים קואליציה?! איתו אתם רוצים להקים ממשלה?! איתו? עם חבריו? איתם? עם חברי הרשימה המשותפת; הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת? אתם רוצים שקיומה של ממשלת ישראל יישען על רצונם הרע?

אני קורא את הזרם העכור של הקריאה להקים ממשלה כזאת. "אנחנו הרוב. אנחנו 67." כאילו המיאוס בנתניהו ובממשלתו, שגם אני שותף לו, הופכת שונאי ישראל כמו עופר כסיף, אחמד טיבי, ג'בארין וחבר מרעיהם ל"אנחנו".

הרשימה המשותפת, על כל מרכיביה, שוללת את עצם זכות קיומה של מדינת ישראל. מי שכביכול אינו קורא להשמדה פיזית של ישראל, אלא רק לביטול ההסדר המכונן שלה, הקובע: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" – שולל את זכות קיומה, כי זו מדינת ישראל ואין ולא תהיה אחרת.

הרשימה המשותפת, על כל מרכיביה, תומכת באופן מוצהר וגלוי באויבי ישראל בכל עימות ועימות. כך מאז תמיכת הפק"פ – האימא של רק"ח והסבתא של חד"ש – בערבים בפרעות תרפ"א 1921, ועד היום.

מה לנו ולהם?

והזרם העכור אינו מסתפק בהטפה להקמת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית הזאת, אלא מתייג כל מי שמתנגד לכך כ"גזען". זה בערך כמו לתייג כל מי ששולל ממשלה עם כנופיית בן גביר כ"גזען", שונא יהודים.

הטענה שיש להקים קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, כי אחרת זו מחיקת קולם של ערביי ישראל, היא דמגוגיה צרופה. ממשלה אינה המקום הנותן ייצוג יחסי לחלקי החברה. הייצוג הזה הוא בכנסת. האם אי הקמת ממשלה עם הליכוד, היא מחיקת קולם של מצביעי גוש נתניהו? האם ממשלה בראשות הליכוד מוחקת את קולם של תומכי ממשלת השינוי? האם אופוזיציה היא מחיקה? אינה ייצוג?

ממשלה מקימים על בסיס הסכמה על תוכנית משותפת. כפי שלעולם לא אתן ידי לקואליציה עם כנופיית בן גביר, כך לעולם לא אתן את ידי לקואליציה עם הרשימה המשותפת. אין לכך כל קשר לערביותם. אדרבא, הלוואי שתקום מפלגה ערבית החותרת בעליל להשתלבות במדינת ישראל ולא בהפיכתה למשהו אחר. אבל אם אני צריך לסמן אדם אחד שבעטיו אני שולל מכל וכל קואליציה עם הרשימה המשותפת, האיש הזה הוא עופר כסיף. והוא בכלל יהודי. ואם כל הרשימה המשותפת היתה מורכבת מעופר כסיפים, האם אז היא היתה שותפה לגיטימית בקואליציה? ודאי שלא. האם כאשר בראש חד"ש עמד מאיר וילנר היהודי ומחצית נבחריה היו יהודים, תנועת העבודה העלתה על דעתה לחשוב על אפשרות של מו"מ על קואליציה איתה? השימוש הדמגוגי הזול במושג "גזענות" כדי לסתום את פיות מתנגדי הפקרת ביטחון ישראל בידי ממשלה המורכבת מעופר כסיפים ואחמד טיבים, מנותק מהמציאות.

הטענה שהקמת ממשלת מיעוט הנשענת מרחוק על המרשימה המשותפת אינה כמו הקמת ממשלה איתם, אינה נכונה. היא אפילו מסוכנת יותר. בתמיכה מבחוץ אין מחויבות קואליציונית, וכך בכל שבוע יתקיים מו"מ עם הרשימה המשותפת לפני כל הצבעה במליאת הכנסת ובוועדותיה. ואנשי הרשימה המשותפת אינם פראיירים. לכל הצבעה כזו יהיה תג מחיר. האם אנו רוצים שעצם קיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת?

נשער לעצמנו את התסריט הבא. שבועות אחדים אחרי הקמת ממשלה, הנשענת על הרשימה המשותפת, אויבי ישראל יאתגרו את הממשלה החדשה. ירי טילים מאיראן ושל חיזבאללה, מתקפה של חמאס על כוחות צה"ל בעזה וחטיפת חייל.

מה תעשה ממשלת ישראל? ברגע שתשלח את צה"ל להגן על אזרחי ישראל, היא תאבד את תמיכת הרשימה המשותפת. ואם מישהו משלה את עצמו שהאופוזיציה בראשות נתניהו תגלה אחריות ותציל את הממשלה, כדאי שייזכר בברית ביביטיבי בתקופת ממשלת השינוי, שהצביעה בעד זכות השיבה, ורק התפטרותו של בנט סיכלה את הצבעה נגד תקנות יו"ש.

יש ניגוד עניינים מובהק בין האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של מדינת ישראל לבין מטרות הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, ולכן ממשלה איתם לא תוכל להחזיק מעמד והיא תיפול בתוך שבועות או לכל היותר חודשים ספורים. ובבחירות שתהיינה אז, נתניהו יקבל מעל 70 מנדטים, כנופיית בן גביר תקבל מספר דו-ספרתי של מנדטים, בן גביר יהיה שר הביטחון, גוטליב תהיה שרת המשפטים, ואותם טהרנים השוללים ממשלת אחדות ומטיפים לממשלת פיגולים עם שונאי ישראל, ירוצו לרחובות, יטיפו לסרבנות ויתכחשו לעובדה, שהם האשמים הישירים בהקמת הממשלה הזאת.

את רעיון ההבל של ממשלה עם הרשימה המשותפת או ממשלה הנשענת על רצונה הרע, יש להשליך לאשפה. יש רק שתי אפשרויות. סבב בחירות נוסף או הקמת ממשלת אחדות ציונית. המחיר החברתי, הכלכלי והביטחוני של היגררות לסבב בחירות נוסף עצום. ומה הוא ייתן? במקרה האופטימי ביותר, חזרה לאותו צומת דרכים שבו אנו נמצאים היום.

הציבור הישראלי שלא נתן מנדט לממשלת ה"מלא מלא" ולא לממשלת השינוי, העביר בחוכמת ההמונים מסר – יש להקים ממשלת אחדות ציונית, שתפעל לאיחוי הקרעים בעם. ממשלה של המפלגות המייצגות את בנינו, שלחמו שכם אל שכם להגנה על המדינה, ותנהיג יחד את המדינה.

[אהוד: אבל יחד עם האויבים האלה, "האידיוט השימושי" איזנקוט ינסה להעביר בכנסת את "חוק הנאשם" שימנע מנתניהו לעמוד בראש הליכוד בבחירות הקרובות, קרובות מאוד!]

דורית היקרה, כתבת ופירסמת עשרות ספרים, רבים מהם על בעלי חיים ואחרים על בני נוער ונושאים נוספים. נא ספרי על עצמך, על כתיבתך ועל מקורות ההשראה שלך.

נולדתי בגרמניה, בחמישה לאוקטובר 1936 ובגיל שנתיים וחצי עליתי עם משפחתי ארצה. אבי היה רופא ואימי מטפלת בילדים. היו לי אח ואחות, הגדולים ממני בשנים. שניהם היו מוכשרים וחרוצים. אני, בניגוד להם, היתי ילדה חולמנית וכלל לא שאפתנית.

הציונים שלי ברוב המקצועות היו נמוכים ולא ניסיתי לשפרם. העדפתי לבלות בשדות שהקיפו את נתניה, שם נבנה ביתנו, ולטפל בבעלי חיים – אלה המבויתים, כגון כלבים וחתולים, ואלה שמצאתי בשדה, וגידלתי בארגזים, כגון לטאות, צבים, צפרדעים. והיו בחצר גם עיזים שטיפלתי בהן, ולול תרנגולות שהטילו את ביציהן במקומות מסתור שחשפתי. בקיצור, אוכל לומר שזכיתי לגדול בעולם אידילי עשיר בחוויות הקשורות לטבע.

לא היה כביש המוביל לביתנו המרוחק, ולא היה לנו חשמל בבית. שביל עפר הוליך אל ביתנו, ועששיות נפט האירו לנו בקושי את הנעשה בחדרים.

בתום לימודיי בבית הספר התיכון התגייסתי לצה"ל ושובצתי לחיל חימוש בבסיס חיפאי. הייתי פקידת יר"ם (יחידת רכב מילואים), הממונה על גיוס כלי רכב מילואים לצה"ל. בד בבד למדתי הוראה בסמינר הצבאי בחיפה.

כעבור שנה ביקשתי העברה לגדנ"ע. נשלחתי לקורס מדריכים שנמשך חמישה חודשים, וסיימתי אותו בדרגת סמל. נשלחתי להקים מועדון נוער בנס ציונה, במסגרת הכשרת צעירים לשירות עתידי בצה"ל.

כשהשתחררתי מצה"ל נישאתי לעמוס ז"ל, שעבד בחברת בת של התעשייה האווירית.

אחרי נישואיי המשכתי לעבוד כאזרחית בגדנ"ע. כמו כן הייתי סטודנטית ב"בית הספר הגבוה למדעי החברה" בתל אביב. שם למדתי שלוש שנים, ואת הרביעית הקדשתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, במקצועות כלכלה וסוציולוגיה.

תוך כדי לימודיי ועבודתי נולדו לי שלוש בנות. הבכורה היא פסיכולוגית יונגיאנית ואם לשלושה ילדים. הבת האמצעית למדה חינוך מיוחד והיא עובדת במחלקה לקידום נוער בעירית ירושלים, היא נשואה ואם לבת. הבת השלישית היא רואת חשבון ואם לשלושה ילדים.

אחרי שסיימתי את לימודי לתואר ראשון, המשכתי בלימודים באוניברסיטה העברית לתואר שני ושלישי.

ספרי הראשון נקרא "חברתי זהובת הנוצה". ספר זה נכתב בהשראת החוויה של גידול בעלי חיים מתוך הזיקה העמוקה שלי לעולם החי. בהמשך כתבתי בעיקר לבני נוער. אך גם למבוגרים ומעט לילדי הגן.

הכתיבה שלי נובעת בעיקר מחוויות שאני חווה, חוויות המעוררות בי עניין ומרגשות אותי. אני נהנית לחקור דברים ולשתף אחרים בממצאים. יש בי אמונה שניתן לשנות מציאות באמצעות הספרות.

מתוך תחושה זו נולד גם הספר "שבועת האדרה". נגעו לליבי הדברים שקראתי ושמעתי על יוצאי אתיופיה, וככל שחקרתי ונודע לי יותר עליהם – גבר בי הצורך שחשתי לספר את סיפורם.

באשר לפרסים, אבקש לציין אחד שזכיתי לקבל באיטליה, "פרס ורגרטו" שמו, והוא ניתן לי על ספרי "הנער מסיביליה". ריגש אותי שציבור קוראים קתולי בחר להעניק פרס ליצירה המגנה את אמונתם.

ניסיתי לחשוב על שאלה לשאול את עצמי, כפי שהצעת, ולא מצאתי.

תודה, דורית, על תשובותיך. לדבריך ניתן לשנות מציאות באמצעות הספרות, ואת הדגמת בספרייך את רגישותך ויחסך האוהד הן לגבי אנשים והן לגבי בעלי חיים. בכך השפעת על קוראייך בני כל הגילים.

עדינה בר-אל

"ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!"

ליד הגשר של אגודת "פרדס" בנמל יפו, תחת הסדק שבקיר המחסן, ישבו על הרציף דודי אלכס ואבי עם עלי בן ג'וואד מוסתקים על גבי שרפרפים קלועים.

הם עישנו נרגילה ריחנית בטעם תפוח-עץ, שתו ספלולי קפה שחור, נשמו אוויר ים מלוח ודגים טריים, שהיה מעורב בריח הדפיניל, חומר השימור החריף נגד ריקבון הפרי, שריחו נדף מניירות האריזה הדקים של תפוחי-הזהב. ארגזיהם הבהירים מילאו את המחסן קומה על גבי קומה, מחושקים ברצועות טוואק שחור, אלה רצועות העץ הגמישות שהושרו במים כדי לכופפן לפני שסגרו בהן את התיבות. הרווח שנוצר בין התיבות, בגלל עוביין של רצועות הטוואק, איוורר את התיבות ומנע את ריקבון התפוז או האשכולית, שלא יעלו ירוקת של עובש מסריח ושלא ידביקו את שכניהם הטריים-עדיין.

את המחסן-עם-הסדק הקים מנהל אגודת "פרדס" שמעון רוקח, שהיה ממייסדי אגודת הפרדסנים לייצוא פרי הדר, בעיקר השאמוטי שנמכר לארצות-אירופה, האשכוליות, וכן הוולנסיה בסוף העונה. סבא היה גם הוא ממייסדי האגודה. שמעון רוקח היה אביהם של יצחק רוקח, שהמשיך את דרכו של האב בהנהלת האגודה, ושל ישראל רוקח, לימים ראש העיר תל-אביב.

עד שהוקם המחסן של "פרדס" בנמל יפו שילמו הפרדסנים כסף רב עבור אחסנת תיבות הפרי במחסני הבויארג'ים והסוחרים הערבים בנמל, ולא עוד אלא ששנה בשנה היו חסרות אלפי תיבות. במחסנים נשמרו תיבות של כמה סוחרים ביחד, והגנבים והמערבבים והטועים-לטובתם חגגו. בדק שמעון רוקח ומצא כי אם יבנו הפרדסנים מחסן לעצמם, לא רק שיסלקו במשך שנים אחדות את ההשקעה אלא גם ירוויחו שני-שליש מדמי האחסנה בעתיד.

הקמת המחסן היתה תלוייה ברישיון מאת הבאלאדיה, העיריה הערבית של יפו, וברישיון של "ממשלת התרכ [תי"ו בסגול, כ"ף דגושה]", הממשלה התורכית, שאסרה בפירוש "לפתוח פתח לים" בתחום הנמל. הלך שמעון רוקח אל ראש העיר יפו, אמר לו מה שאמר, הגיש לו את בקשתו כרוכה בצרור נכבד, והלה חתם לו. בנה רוקח את המחסן ועשה לו פתח סגור לצד הים, כחוק. אך מהצד פתח לו פתח שני, והוריד ממנו לים גשר-עץ עשוי גזעי אקליפטוס ריחניים שנכרתו ביער חדרה, וכך יכלו הסירות, המובילות את תיבות ההדרים אל האונייה, לבוא לשם הטענתן עד לגשר של מחסן "פרדס".

המחסן היה מרווח מאוד וגבוה. שיירות הגמלים הטעונים תיבות-הדר נכנסו לתוכו. אלא שהמקום לא הספיק, ורוקח החליט לבנות מעליו קומה שנייה. כשהחלו בבנייתה, התגלה סדק בבניין.

המהנדסים יעצו לרוקח לחגור תחילה את הבניין בחגורת בטון נוספת, והוא התרעם: "כיצד זה לא דאגתם לדבר מראש?"

ובפני פקיד הברון פראנק, שהיה אדריכל במקצועו והעניק את ההלוואה לבניית המחסן, טען רוקח: "הרי אתה אדריכל, ומדוע שתקת כאשר בנו כך את המחסן?"

ענה לו פראנק: "לפי חוקי ההנדסה היו כל הבניינים שניבנו ביישוב העברי בארץ-ישראל צריכים ליפול זה מכבר, שליש בגלל בנאים רמאים שגנבו חומרים ושליש בגלל בנאים בטלנים שאינם יודעים לבנות ושליש בגלל האדמה שזזה, ואם לא נפלו הרי זה משום שבנס של יישוב הארץ הם מתקיימים, וכשיחדל הנס יתגלו הבקיעים והסדקים וכל הבניין של יישוב הארץ יתמוטט ויפול. ואם ניבעה סדק במחסן של 'פרדס' ביפו, סימן שהמקום הזה אינו תחום של ארץ-ישראל אלא מחוץ לתחום שלה, ומשום כך מעשה הניסים לא פעל, וניבעה בו סדק..."

ואולם ביוזמתו של רוקח הוקמה לבסוף הקומה העליונה וגם הושכרה למשרדים של חברות האוניות מאירופה, ומגשר-העץ הורדו תיבות הפרי, ואליו הועלו חבילות של לוחות-עץ בהירים ודקים, להתקנת התיבות, ואורחים חשובים עלו בו, הברון רוטשילד בבואו לבקר בארץ והנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל.

"אני שמח שחברותנו המבורכת נמשכת כידידותם הנאמנה של אביך ואבי," אמר דודי לעלי ביושבם על הרציף בצל המחסן, קומץ פרחי היסמין הריחניים נעוץ בכיס בגדו, והמגבעת החומה, המחודדת ורחבת התיתורה, מונחת על השולחן לצידו, "והיא פורחת תחת טיז חוואג'ה שימל ארקייה" – תחת הסדק של האדון שמעון רוקח.

אצבעותיהם ופניהם של אבי ודודי היו שחומות כעורו של עלי, לשלושתם הברק הרווי שמן זית וזיתים משחר ילדותם, אפילו סהרוני הציפורניים דומים, כאילו מצא מין את מינו והשמש הארצישראלית אפתה אותם להיות אנשים אחים, בני משפחה אחת. רק שאצל עלי גידלה כל אחת מזרתותיו ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.

אולי נבע הדמיון לא רק מהשמש אלא מכך שגם את הזיתים הירוקים היו מכינים באותה דרך. מוסקים אותם בסתיו בטרם השחירו, משרים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם. מחליפים את המים פעם ביום. לאחר שלושה ימים דופקים-שוברים את הזיתים רוויי-השמן אחד-אחד בפטיש-עץ או באבן על גבי קרש. ממיסים במים גרגירי מלח גס עד שביצה טרייה צפה בתמיסה. מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה, ביניהן טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים, ירוקים-עדיין, ויוצקים את מי-המלח. מי שאוהב זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למוחרת היום או עוד באותו ערב, בעודם ירוקים ומרירים. זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל שרק עליו אמר דודי אלכס שחבל לו שכבר לא יוכל ליהנות ממנו בקבר. הצנצנת או הפח נותרים פתוחים עד שנוצרת למעלה פטריה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. לאחר ימים אחדים מסירים אותה בזהירות כדי שלא להעכיר את מי-המלח, שהצהיבו מעט. יוצקים מעט שמן זית טרי, שמיטיב את טעם הזיתים ומונע מהשיכבה העליונה להשחיר ולהתקלקל, וסוגרים היטב כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שמים שיני שום בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא ואטאני, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי [לא היתה לו בת] אבל לעולם לא אסלח למי ששם שום בזיתים הדפוקים!"

לעיתים היו אלכס ואבא יושבים ומדברים שעות ארוכות חצי-אידיש חצי-ערבית מעורבבות בקצת עברית וצרפתית כשהם טועמים אבטיח עם גבינת צאן, ענבי מוסקאט שחורים וייניים, מנגו ריחני קטן, סאברעס קרים, תאנים בשלות, ומגלגלים בין לשון לחיך טעמו של כל פרי כיין מעולה, וככה אוכלים את ארץ-ישראל.

כפי שכבר אמרתי, אחת מתכונותיו של דודי אלכס, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות-תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה. ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.

צחק עלי העבדאיי והזהיר את דודי ואבי: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!" – ארור בן ארור מי שלוקח לו חבר מאנשי יפו!

"מדוע תדבר כך?" מחה דודי.

ראשיתו של הסיפור שהוליד את הקללה, לדברי עלי – נעוצה בתקופה שבה משל בחסד הסולטן בקאימקאמליק [עיר המחוז] יפו הכפופה לפאשאליק [עיר הפלך] ירושלים הקאימקאם [מושל המחוז] מחמוד אבו-נבוט.

ומדוע כינוהו כך? – כי כאשר התהלך המושל בסימטאות העיר החזיק תמיד בידו נבוט [אלת-עץ] עבה, שקצהו גולה ענקית עשוייה משורש העץ או מפרק מעובה, ובו הפיל פחד על נתיניו. מספרים אמנם שמשל במשפט ובצדק, איש לא שילם בקשיש בשיעור מופקע או מבלי לקבל תמורה. חוכרי המיסים לא השתוללו ולא עינו את הפלחים יותר מן הנחוץ לגביית המעשר, ובכספים שאסף בנה ביפו היכלי-חמד וגם את המסגד הגדול הנקרא על שמו, מחמודיה.

ארבע נשים היו לאבו-נבוט בארמונו, ומשרתים ושפחות וילדים וילדות רבים, אך ברבות השנים היו הנשים והשפחות והילדות רק מוצצות לו, כי כבד המושל והשמין ולא היה בכוחו לבוא עליהן כדרכן, וגם פחד מהמחלה שהגיעה ליפו עם המלחים הצרפתיים. אך אפילו כל ילד ביפו ידע שצינור-ההשקאה של הקאימקאם מחמוד עודנו עבה כגולת הנבוט וחזק וכביר כנבוט, ואלמלא הסתפק במציצה היה קורע אותן כבימי בחרותו.

נשות ארמונו של הקאימקאם כונו בפי ליצני העיר בשם "הכובסות", כי מדי בוקר הן היו יוצאות בתהלוכה לכבס את שמלותיהן.

כדי שלא יפריעוהו בלילות, כאשר מחשבותיו מרוכזות בעסקי המימשל ובעשיית משפט צדק וידיו מטיילות בשער הנשים והשפחות והילדות הרוכנות עליו כל אחת בתורה ובלילה – ציווה מחמוד אבו-נבוט שכל מי שיהין לחדור אל ארמונו בלילה, אפילו ידפוק על דלתו, אחת דתו – להיתלות למוחרת בשער העיר. שאז היו תולים שם ולא כפי שתולים היום בכיכר שבין המחמודיה [המסגד] לסארייה [בניין הממשלה].

יפו היתה מוקפת חומה בעלת שערים ובריח [שרידיהם קיימים עדיין]. כל יום עם שקיעת השמש סגרו את שערי העיר עד אור הבוקר. אוי למי שאיחר את שעת הנעילה. הוא היה נאלץ להישאר מחוץ לחומה וללון בשדה תחת כיפת השמיים, טרף קל לשודדים וכן לנמרים, לזאבים ולדובים, שעדיין חיו ביערות השרון.

יום אחד יצא מחמוד אבו-נבוט לטייל מחוץ לעיר והרחיק ללכת בין פרדסיה.

כאשר שב כבר שקעה השמש, והוא מצא את השערים נעולים. הוא דפק בשער וקרא לשומרים, אך לא היה לו שומע.

"אני הקאימקאם! פיתחו לי את השער!" הקיש בגולת הנבוט הענקית על השער.

אך לא היה לו עונה. רק קול צחוק התגלגל והגיע לאוזניו מעבר לחומה. אחד השומרים אף חיקה את קולו ואמר: "חודי אל ביז!" – זה המשפט שהיה נשמע בלילות מכסאו או ממשכבו של אבו-נבוט, שהיה מושך אותן אליו כאילו הוא מניק אותן. המנוולות, לא יכלו לנצור את לשונן והלכו לספר על אורחות חייו בשער העיר, קחי את הפיטמה! – והוא נשבע ששפחותיו בעתיד תהיינה אילמות-מלידה, שהרי את לשון האישה חבל לקצץ.

הבין אבו-נבוט שהשומרים שלו לא מאמינים לדבריו, ובגלל הצינה והפחד והחשיכה השפיל את כבודו והתחנן: "לכו אל ארמוני ותיווכחו לדעת שאני אינני שם, שאני כאן, דובר אמת!"

אך גם לדבר הזה לא שמעו. היטב ידעו מה עונשו של המקיש בלילה על דלתו של הקאימקאם מחמוד אבו-נבוט.

וכך נאלץ המושל הגדול ללון בלילה ההוא לבדו בשדה, בקור ובסכנת חיים מפני השודדים ומפני חיות-הטרף הבאות מיערות השרון. נאלץ לשמוע את יללות התנים המפחידות ואת נביחותיו המיוחדות והמרגיזות של הדבע, הצבוע, שכאשר הינך פוגש בו הוא פורץ בצחוק אדיר, פותח אליך זוג עיניים איומות ונוצצות ומהפנט אותך, ואתה הולך אחריו למערה שלו, שם אתה נירדם והוא משתין עליך ואוכל לך את המוח.

למוחרת הבוקר נכנס אל העיר כל עוד רוחו בו, רטוב מהטל, הזעיק את יושביה וסיפר להם את המיקרה אשר קרהו. הוא גידף את השומרים העצלים על התנהגותם הגסה. אמנם לא תלה אותם בשער העיר, שהרי מילאו בנאמנות אחר פקודותיו. על כך אף העניק לכל אחד מהם מג'ידיית כסף, אבל ציווה גם להלקותו חמש מלקות משום שאסור להתבדח בשעת המשמרת.

ומחמוד אבו-נבוט סיים את דבריו באותו מעמד בלתי-נשכח באלה המילים: "מלעון אבן מלעון אילי יאחז צאחב מן אהל יפא!"

והוא ציווה לחקוק אותם על אבן ולהציב אותה במקום גלוי, למען יראוה כל הבאים בשערי העיר.

ואכן, בצד הדרך הבאה מירושלים בנו בפקודתו בניין קטן בעל שלוש כיפות ובו צינור-שתייה לעוברי-אורח ושוקת להשקות בה את הבהמות הצמאות. הרהט נקרא בשם סביל אבו-נבוט ופסוקו של הקאימקאם חקוק בו באבן.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* אהוד ידידי. אהבתי מאוד את מאמרו של רני יגיל על ספרך "המחצבה" ועוד דברים עליך. אהבתי ושמחתי.

הפעילות הנמרצת שלך וההתמדה מעוררים הערצה. "המחצבה" בשעתו גרם לי להשתהות על כישרון כתיבתך, על ספרך הנפלא, המרתק והמקורי.

רני יגיל הוא אלוף האלופים בארץ ביידע הספרותי שלו ולכן כשהוא כותב דברים כאלה – אין עליהם עוררין. תבורך.

מיכל סנונית

* בנדלה: הי אודי. בבקשה פרסם את זה. כל הכבוד למשה גרנות, שביטא את מה שאני כותבת לאודי מזה זמן רב: אודי בטוח שהחוכמה נפלה רק בחלקו (ובחלקם של אלה החושבים כמוהו),  ושהוא יודע באופן יסודי ועמוק כל דבר שהוא (יותר מכל אדם) וביכולתו אפילו לקרוא את העתיד. הוא בקי במשפט, בקי בפסיכולוגיה, בקי באומנות, ובכל נושא שיעלה. אודי אומר מהר את דעתו מבלי לחקור, תמיד בטוח שהוא צודק. בנוסף לזה הוא מכנה את אלה שבדעה אחרת משלו – מטומטמים, טיפשים, פסיכופטים, שטופי מוח ומלקקי תחת. כאשר שואלים אותו שאלות שלא נוחות לו, הוא עונה בבדיחה, או מסיט את תשובתו לעניין אחר, בטוח שאיש שיחו טיפש ולא שם לב לכך. אני ציינתי את זה בפניו כבר כמה פעמים. ואני  שמחה לראות שלא רק אני חושבת כך.

* ג'וחא: האם איזנקוט חכם?

האם יאיר גולן טיפש?

* אהוד היקר, אני מודה לך על כך שפירסמת בשלמות את שתי התגובות שלי – לנושא מנדלבליט ולנושא המאמר היפה של רן יגיל על יצירתך.

קצת הערות על גיליון 2208: שמחתי שאורי הייטנר הזכיר את יצירתו של אביגדור המאירי בשירה ובפרוזה (שני רומנים על שיגעון מלחמת העולם הראשונה, בה שנשבה על ידי הרוסים). אהבתי גם את סקירתו את מלחמת קדש, שלדעתו היתה דווקא מלחמת ברירה, ולמרות לחץ הנסיגה, הביאה תוצאות חיוביות (חופש שיט, אזהרה למבקשי נפשנו).

לנעמן כהן: הזכות המלאה שלך לכתוב נגד יאיר לפיד, אבל להאשים אותו שהוא מעדיף את שונאי ישראל?! לא הגזמת?

האזכור של נעמן כהן את פעולת "הטכנאים בלבן" שהצילו את נוסעי המטוס הבריטי "סבנה" קשור בציון מותה של המחבלת תרזה הלסה ששוחררה ממאסר עולם בעסקה, ונפטרה בירדן ממחלת הסרטן. התיאור מפורט מאוד, ובאמת ראוי להיזכר באירוע, וכן בלוחמים האמיצים שהצילו את נוסעי המטוס.

שלך –

משה גרנות

* אהוד: לממשלה הבאה אני ממליץ על קרולין גליק-סוויסה לתפקיד שרת החוץ ועל יעקב ברדוגו לתפקיד שר המשפטים.

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

[אהוד: אנחנו כבר בתחילת נובמבר והמגדל טרם קרס!]

* *

אהוד: היש גבול לטמטום? במסגרת האינתיפאדה המוסלמית להשתלטות עליהם, ממש אצלם בבית, באירופה, צעירים צרפתים וגרמנים מפגינים ומעלים באש רחובות בצרפת ובגרמניה כשהם עוטים כאפיות ונושאים דגלי פלסטין.

* *

אהוד: האם הח"כים של חבורת איזנקוט הם אידיוטים שימושיים החולים בשנאת נתניהו – ויחד עם 19 הח"כים הערבים האנטי-ישראלים עומדים להרוס את כנסת ישראל מבפנים?

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

שלום אהוד,שמח לבשר לך האתר "חדשות בן עזר במרשתת" זוכה לפופולאריות. בחודשים האחרונים, מיספר המבקרים הייחודיים  (Unique visitors) בחודש עלה על 15,000 (ביולי היו 16 וחצי אלף מבקרים).

בשבוע האחרון הוספנו מיספר חידושים לאתר.

הם מפורטים בדף: hbe.mifgash.com/news– בדף המחברים hbe.mifgash.com/authors  הוספנו פרטים ותמונהשל כל מחבר וגם קישורים לאתר ויקיפידיה / ואתרים אישיים שלו/שלה.

– הוספתי גם דף עם רשימת הספרים שלך ושל אסתר ראבלרובם יש כבר תוכן מלא באתר (כמו בפרויקט בן יהודה) ויש  אפשרות לדפדף משיר לשיר ומפרק לפרק.hbe.mifgash.com/books– ומכיוון שאתה מרבה לפרסם בכל גיליון פרקים, שירים, או קטעים מהספרים והפרסומים שלך, אז בטבלת התוכן לצד כל קטע ובתחילת הקטע, מופיע קישור, שממנו אפשר לקפוץ ישר לדף של הספר.משם – אפשר לגלוש בכל הקטעים הקשורים – אם אלו פרקים מתוך ספר, או שירים מתוך קובץ.

בנוסף הכנתי דף "הורדות" hbe.mifgash.com/downloadsממנו אפשר לבחור כל קובץ ב"פינת המציאות" ולהוריד אותו ישירות מהאתר.אשמח לשמוע תגובות.

אלי ארגון

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!