פולה בן-גוריון בתפקיד שומרת הסף של בעלה

הגיע הזמן לחוקק את חוק: נשות אישי הציבור הבכירים, מעמדן ותפקידן

לאחר שנבחר בשנית בשנת 2009 לראשות הממשלה, זימן אותי בנימין נתניהו לפגישה בביתו בבלפור, לבחון נכונותי לשמש לו כרל"ש. כידוע, שימשתי בתפקיד זה במשך ארבע שנים אצל ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל, והופתעתי שהתפקיד שוב מוצע לי.

מלא היסוסים, הגעתי בכל זאת לפגישה. נתניהו קיבלני בחמימות ואז התעטף במיקטורן והתנצל: יוסי, יש לי פגישה פתאומית, שב לשיחה עם שרה רעייתי, ונדבר אחר כך. וכך היה. ישבתי עם הרעייה בחדר הצמוד לחדר האורחים, שוחחנו כחצי שעה, וחשתי כי לא עמדתי במבחן הצפוי. ביבי בחר באורי אליצור, ומאז לא שמעתי ממנו דבר.

למדתי על בשרי דבר אחד – את התפקיד הקובע שממלאת שרה נתניהו אצל בעלה, ראש הממשלה. מאז הדברים רק התחדדו. אשת ראש הממשלה במשך כל השנים מאז, שרה נתניהו, היא בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על ביבי, ממלאת תפקיד ציבורי גלוי או חסוי ממדרגה ראשונה, בלי שניתנה לכך גושפנקא רשמית. נלווית אליו כמעט לכל נסיעה, לאירועים פוליטיים, ומוזכרת בהרבה מהופעותיו הפומביות של נתניהו כ"לביאה", כמעט כמי שאינו יכול לזוז בלעדיה. היא מקור כוחו.

התפקיד שממלאת שרה לצד בעלה כמעט אין לו תקדים אצל נשות מנהיגינו בעבר. תפקיד "אשתו של" אינו מוגדר בחוק כלשהו, אינו ממוסד, ועל כן כל אשת נשיא או ראש ממשלה מתנהגת לפי הבנתה, או לפי המוסכם באופן חשאי בין בני הזוג ה"מלכותי".

היה ניסיון בשנת 2000 להעביר חוק שיסדיר את פעילותן הציבורית של בנות הזוג, אך ההצעה לא אושרה. ה"נשים של" אינן נושאות אפוא משרה ממלכתית מעצם מעמדן כבנות זוג, ועם זאת מוקצה להן לשכה ובעלי תפקידים, המסייעים להן בהתכתבויות ובפעילותן הציבורית הנפרדת, אם ישנה כזאת.

הכרתי מקרוב רק אשת ראש הממשלה אחת, הלא היא שולמית שמיר. היא היתה ה"עזר כנגדו" בכל מובן. דאגה לשלומו, למנוחתו, למזונו, ומיעטה להתערב בענייני לשכת ראש הממשלה. היא לא דרשה מבעלה להראות לה מסמכים סודיים, לחלץ סודות מפיו, או להיראות לצידו בכל עת. עם זאת, הוקצתה לה עוזרת מהלשכה.

זו היתה אהבה אמיתית שנולדה במחתרת ונשמרה כל ימי חייה. שולמית נפטרה שנה לפני יצחק, שבעצמו היה כבר בשלהי חייו. היא היתה אישה ייצוגית מרשימה, שהיו לה פעילויות משלה – למשל, למען הקשישים ולמען הידוק קשרי ישראל ובולגריה, בהיותה ילידת סופיה.

בין הנשים שבלטו במעורבותן לצד בעליהן אפשר למנות את לילי שרון, לאה רבין, עליזה אולמרט וליהיא לפיד. אולם הגדילה לפעול ולהתבלט מכולן היתה פולה בן-גוריון, אשת ראש הממשלה הראשון. היתה מאוד דומיננטית בחייו לטוב ולרע. בין היתר נסבו עליה סיפורים שהיתה קלפטומנית, והסבה בהתנהגותה המוחצנת לא פעם מבוכה לבן-גוריון.

יש עדות אחת, שהופיעה בספר שראה אור ב-2019 ולא זכתה לתשומת לב. הכותב הוא שלמה (מומו) יחזקאלי, איש השב"כ, אשר בשנת 1953 היה לו הכבוד לשרת כמאבטח בצוות האבטחה של ראש הממשלה בן-גוריון.

בספרו גדוש האנקדוטות, "אש בלב", הוא מספר: "בתקופה שבה הייתי, בן-גוריון נהג לשהות במלון השרון בהרצליה, את סופי השבוע הוא היה מבלה במלון גלי כנרת בטבריה, במעון ראש הממשלה בירושלים ובצריף שלו בשדה בוקר. למעשה היה לנו מסלול קבוע של נדידה בין ארבעה מקומות, ושהייה בכל מקום במשך יום-יומיים." כן, זה היה ראש הממשלה הצנוע שלנו, לעומת ראש הממשלה הנוכחי המותקף כל העת על... סיגרים, שמפניות וכמה דירות.

יחזקאלי מספר: "עם הגעתי למלון השרון, זומנתי לפגישה עם מזכיר הממשלה דאז, יצחק נבון, שהינחה אותי איך להתנהג הוא שם דגש בעיקר על שמירת יחסים טובים עם פולה. היא היתה תובענית מאוד ומגוננת. נבון הכין אותי מראש לא להיעלב מכל השאלות שאשאל. 'מה פירוש?' שאלתי אותו. "למשל, היא תשאל אותך כמה חדרי שירותים יש לכם בבית, אז תגיד משהו שימצא חן בעיניה... אל תתעצבן ממנה, תעבור את זה בקלות'."

פולה נכנסה ללובי המלון, התיישבה ליד השניים, ואז התנהלה השיחה באה:

"מי זה הבחור החדש? איך קוראים לך? אתה מזרחי? פרענק?"

יחזקאלי השיב: "אני מזרחי אבל דור עשירי בארץ."

לדבריו, היא לא האמינה. הרי כמעט כל תושבי המדינה היו מקסימום דור שני-שלישי בארץ, ורוב המזרחיים היו עולים חדשים במעברות.

"אתה דור עשירי? לא יכול להיות דבר כזה," הגיבה פולה. ואז התחיל "תחקיר ביטחוני" על הלימודים והשפות של ה"נחקר". "איפה אתה גר?"

יחזקאלי מתוודה: "כאן כבר סטיתי מן האמת. מה אספר לה, על בית ברחוב ברזילי של שני חדרים, שגרות בו שלוש משפחות? זה היה הרי מעורר קן של צרעות שואלות. במקום זה תיארתי לה בית של חבר שלי, וילה דו-קומתית, סיפרתי לה כמה קומות, כמה חדרים, כמה חדרי שירותים.

"אני רואה שאתה אינטליגנט, ומהיום והלאה, איך אמרת שקוראים לך?"

תשובה: "החבר'ה קוראים לי מומו, אבל אני יחזקאלי שלמה."

פולה: "אתה יודע מה? אנחנו נקרא לך הפרענקלה."

והנה עוד סיפור. יחזקאלי מתאר "מסכת יחסים של חתול ועכבר" בינו לבין פולה. "היתה בודקת אותי, אם אני פועל בסדר, עומד על המשמר בסדר."

יום אחד הופיע לפתע טנדר של קיבוץ סאסא, שני נוסעיו הורידו שני ארגזים של תפוחי עץ אדומים גדולים. "ארגז אחד תשאירו לכם פה וארגז אחד תכניסו למטבח של בן-גוריון," אמרו.

לפתע פולה הופיעה: "למה אתם משאירים להם ארגז? תכניסו הכול, זה הולך לבן-גוריון."

יחזקאלי מעיד כי החבר'ה מאוד כעסו: "אנחנו נאבטח את הבית של ראש הממשלה, נדאג שפולה לא תראה אותך ותוציא לנו קצת תפוחים."

ואכן, מומו נכנס למזווה של המטבח, רכס את הכפתורים בז'קט שלו ו"התחלתי למלא את כל הרווח שנוצר בין הבטן לחליפה בתפוחים, בצורה סימטרית. אני יוצא, והפלא ופלא, מי מופיעה מולי? הגברת. 'פרענקלה, אתה יודע שמיום שבאת אלינו שמנת בצורה בלתי רגילה?' היא הושיטה יד לעבר המעיל שלי, התפוחים החלו להישמט ולהתגלגל על הריצפה. מיד השתנה הטון: 'אתה גונב את האוכל של בן-גוריון. עכשיו אני מצלצלת לראש השירות שייקח אותך מפה. מה זה, אתה אוכל את התפוחים של בן-גוריון?"

מומו לא פחד להתמודד עימה: "גיברת פולה, אנחנו קיבלנו ארגז בשבילנו, לבן-גוריון יש ארגז משלו."

השיכנוע לא עזר, ויחזקאלי קיבל חצי נזיפה מראש החולייה.

סיפור אחר בספר "אש בלב" הוא על פולה, שומרת הסף של בעלה. "בחלק מהמקרים היא שימשה כש"ג בפועל. "אם גולדה היתה מגיעה, אז הפנים של פולה היו הופכות זועפות. 'תנו לה לחכות,' היתה אומרת לנו, 'זו לא צריכה להטריד את בן-גוריון. כשיהיה לו זמן הוא יפגוש אותה.' מובן שכאשר פולה זזה, הרשינו לגולדה לעלות (לסוויטה של בן גוריון, במלון השרון). התופעה הזאת לא היתה ייחודית רק לגולדה. כך היה עם שרשרת ארוכה של אורחים."

הספר גדוש בעוד סיפורי פולה מעיניו ומזיכרונו של איש האבטחה, כמו סיפור קשירת המחוך של פולה – היה שוטר שבאופן קבוע היה בבוקר רוכס לה את המחוך – וסיפורי הקציצות שהיא הכינה לבעלה. "החבר'ה ידעו שהוא לא סובל את הקציצות הנוראיות האלה, אבל אכל אותן בלית ברירה. הוא לא רצה לפגוע בפולה, והיא היתה אומרת לו 'לבריאות' ו'זה יחזק אותך'...."

הנה כי כן, עדות ממקור ראשון על אופייה, התייחסותה והתפקיד שמילאה אשת ראש הממשלה הראשון, כשומרת סף ומנהלת מסכת חייו האישיים והציבוריים גם יחד. סיפור זה, וסיפורן של נשות ראשי הממשלה והנשיאים האחרות, רק מחזק את הצורך לשוב ולחוקק בכנסת הנכנסת חוק שיסדיר את מעמדן, לצד בעליהן, אישי הציבור הנישאים. במקרה של שרה נתניהו יש להרחיב את החוק, עליו לכלול גם את התפקיד – אם יש כזה – של הבנים, את האבטחה עליהם ואת התיקצוב להם. נראה מי מהח"כים החדשים ירים את הכפפה.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 3.11.2026

יוסי אחימאיר

אימרה סאטירית המיוחסת לאוסקר ויילד אומרת: "פירושה הפשוט של הדמוקרטיה הוא הלקאת העם על-ידי העם למען העם."

נראה שהבוחרים, ובעיקר הנבחרים, בישראל 2026 בחרו להלקות את העם על-ידי העם, כביכול "למען העם". הבוחרים כבר אמרו את דברם, ובעיקר יצרו מציאות מורכבת ומסובכת, כזו שאינה מאפשרת הקמתה של ממשלה מתפקדת. הדברים חמורים במיוחד לנוכח הסיכוי הגבוה שבתוך ימים אחדים עתידה ישראל להימצא במלחמה קשה. ההכנות למלחמה מחייבות בראש ובראשונה הקמתה של ממשלה חדשה עוד השבוע, ללא מריחת זמן וללא התנהגות של "עסקים כרגיל".

המציאות שנוצרה אחרי בחירות 2026 מחייבת להקים ממשלת חירום לאלתר. אין מקום ואין זמן – לתשומת הלב של נשיא המדינה – למתן 21 ימים ועוד 14 ימים למועמד א', ואחר כך עוד 21 ימים ועוד 14 ימים למועמד ב', ואחר כך – ואולי תוך כדי מלחמה – להגיע למסקנה הידועה מראש: יש רק שתי דרכים לצאת מהמשבר. הדרך האחת היא הידרדרות למערכת בחירות נוספת, מיותרת ויקרה, כזאת שלא תפתור דבר. הדרך השנייה היא ששני מנהיגי הנבחרים יפנימו מציאות חירום זאת, יתעשתו ויגלו אחריות.

במציאות שבה התקשורת והרשתות החברתיות רוויות בעימותים בלתי פוסקים, שיח רעיל ותחושת מרוץ סכום אפס, נדמה לעיתים שהמרחב הדמוקרטי הפך לזירה של התנגחות הדדית ומזיקה, שבה כל מחנה מלקה את המחנה האחר, תחת מעטה של אידיאולוגיה ולכאורה "למען העם". ההתגוששות הבין-גושית בכנסת היוצאת, וכנראה גם בכנסת הנכנסת, היא מזיקה והיתה לזרא.

במציאות הפוליטית הקיימת יש להקים בהקדם ממשלת חירום המשלבת את שני הגושים הפוליטיים הגדולים, בלי לשתף את המפלגות שאינן ציוניות – חרדים וערבים – ובלי לשתף את המפלגות הקיצוניות בשני הקצוות, שדווקא הן לוטשות את עיניהן לתפקיד שר הביטחון. ייתכן ששר הביטחון איזנקוט הוא רעיון עדיף על פני ראש הממשלה איזנקוט.

שני האישים שרואים את עצמם ראויים ומתאימים לעמוד בראש ממשלת ישראל, מן הראוי שיתכבדו ושיתעלו לגודל השעה ושימצאו את הדרך להקים לאלתר ממשלה משותפת, ממשלה שתוביל את ספינת ישראל לנוכח הסערות הצפויות בים המציאות.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי

מצרפת ועד ישראל, בין התגוננות מפני הסכנה לבין המאבק על הריבונות, טוהר הבחירות והגנת הדמוקרטיה.

בשנים האחרונות התקבעה תופעה כחלק מבילוי סוף השבוע של מהגרים בצרפת.

בעלי עסקים בצרפת אוטמים את חזיתות חנויותיהם בלוחות ענק חזקים, מהדקים אותם בברגים גדולים ומתפללים שלא ייפלו קורבן לבני הדור השני של המהגרים, הבוזזים והפורעים, הבוחרים לבלות את זמנם בגניבה, בשוד ובביזה.

נזכרתי בבעלי העסקים הצרפתים האומללים, אשר במאמציהם להגן על עסקיהם ולשמור על רכושם פועלים מתוך ייאוש, לאחר שהבינו כי הישועה לא תבוא ממי שאמונים על הענקת ביטחון.

נזכרתי באזרחים הצרפתים האומללים, החשים כי נכבשו בידי בני הדור השני של המהגרים.

נזכרתי בהם, בבעלי הבית המנושלים, המבוהלים לנוכח אובדן הדמוקרטיה, הצדק, החירות והשוויון.

נזכרתי באנשים שהפכו לגולים בתוך מולדתם, בתוך ארצם.

נזכרתי בצרפתים האומללים כאשר סגן נשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות של מדינת ישראל, הדמוקרטיה האיתנה בעולם, הנחה את ראש השב"כ לפתוח בחקירה בעקבות חשדות אשר לפיהם גורמים מדינתיים זרים התערבו בבחירות בישראל והשפיעו עליהן באופן בלתי חוקי, לכאורה.

אם אכן היתה התערבות בבחירות בישראל, הרי שזוהי פגיעה חמורה בריבונות מדינת ישראל, פיגוע בדמוקרטיה והתנקשות בעצמאות המדינה. זהו אירוע מכונן שחובה לחקור אותו מהיסוד, להתחקות אחר שביל הטרור המדינתי ולבוא חשבון עם מי שניסו להתנקש בדמוקרטיה הישראלית.

נזכרתי בצרפתים האומללים, אשר במקום להסתער על הפולשים, לגרשם, להעמידם לדין ולהיאבק על חירותם, בוחרים, כמו חכמי חלם בשעתם, לבנות בית חולים מתחת לגשר במקום לתקן את הגשר, הם אוטמים את חנויותיהם מפני הפולשים והבוזזים.

נזכרתי בצרפתים, כי גם במדינת ישראל היו מי שמיד נחלקו לשתי קבוצות: אלה הממהרים להציב לוחות עץ, להבריג ברגים גדולים ולהמתין בעיניים כלות לראות כיצד הפושעים מנפצים את לוחות העץ ושודדים מכל הבא ליד, תוך זריעת הרס מוחלט.

ומנגד, אלה המסרבים להסתפק במיגון עצמי ותובעים לבוא חשבון עם הפורעים ולעמוד מולם כחומה בצורה.

זהו הסיפור כולו על רגל אחת, עם היוודע דבר החשדות להתערבות בבחירות, האירוע הוביל מיד לתגובות שנקבעו על פי הפוזיציה הפוליטית.

יש הגורסים, עוד בטרם נחשפו לחומרים, כי לא נפל כל פגם בטוהר הבחירות, כי אין כלום ולא היה כלום, וכי מדובר בניסיון אחרון של המפסידים. לשיטתם, לכל היותר, את החנויות יש לסגור בניילון ולקבע אותן בדבק שלוש שניות בלבד.

מנגד, חצי מהעם תובע חקירה יסודית ושמירה על הדמוקרטיה, לא באמצעות לוחות עץ וברגים ענקיים, אלא באמצעות פלדה יצוקה, שתבטיח את ההגנה המוחלטת עליה.

אין להטיל דופי בחברה הערבית כולה בכל הנוגע לחשדות ביחס לאחוזי ההצבעה ההיסטוריים. החובה היא לבדוק את הדברים ביסודיות, ללא מורא וללא משוא פנים.

יש להמתין בסבלנות לתוצאות חקירת השב"כ, זהו קרב על הדמוקרטיה, על הגנתה, על טוהר הבחירות ועל השמירה המוחלטת על ריבונותה של מדינת ישראל, זהו הקרב על העצמאות.

עמנואל בן סבו

* שבוע מבוזבז – שבוע חלף מאז הבחירות. שבוע מבוזבז.

שבוע שבו הן נתניהו והן איזנקוט לא התעלו לגודל השעה, לא גילו מנהיגות ולא עשו את הדרוש לשלומה של מדינת ישראל – הקמת ממשלת אחדות ציונית.

נתניהו עסוק בהפצת קונספירציות מופרכות ורעילות על "גניבת הבחירות" כדי לגרום לדה-לגיטימציה של תוצאותיהן. הוא מתבצר בדבקות בגוש עם הכהניסטים והמשתמטים ושולח את אנשיו להכריז הכרזות קיצוניות שמכשילות אפשרות של ממשלת אחדות ציונית, שהיא הפתרון האפשרי היחיד למנוע כאוס במדינת ישראל.

איזנקוט משתעשע בפנטזיות על ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת, או בפנטזיה על קואליציית השתמטות חדשה עם החרדים. מקדם מהלכים כוחניים בכנסת, שעלולים להכשיל הקמת ממשלת אחדות.

שני מנהיגים שאינן מסוגלים להתעלות ולהיות המבוגרים האחראיים למען טובתה של מדינת ישראל.

"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם."

אני מקווה שהנשיא הרצוג יהיה המבוגר האחראי, וכמו אביו ב-1984, יזמן את שני המנהיגים ויפעיל עליהם מכבש לחצים עד שיאמרו: רוצים אנחנו.

* לשבור את משטר המחנות – כבר שנים אני מתריע מפני משטר המחנאות הרה האסון, שמאיים על מדינת ישראל. במשטר המחנות, הזנבות הרדיקליים המטורפים מכשכשים במחנה, וכשהמחנה בשלטון – במדינת ישראל כולה.

משטר המחנאות מחייב אותנו לחיות או תחת ממשלה עם כנופיית בן גביר הגזענית פשיסטית, תומכת הטרור, או תחת ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת, תומכת הטרור. הגיעה השעה שנתעשת ונשבור את משטר המחנות הזה, ונגבש מחדש את ישראל סביב מיינסטרים ציוני דמוקרטי ממלכתי, שיהיה מרכז הכובד של החברה הישראלית.

איני משלה את עצמי שהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו תיצור את המיינסטרים הזה, אבל היא לבטח תבלום את ההידרדרות, בעצם העובדה שהכנופיות הללו לא תהיינה השלטון, והיא עשויה להיות שלב ראשון בדרך לתיקון המדינה.

* מחוץ לתחום – כלל ברזל מס' 1 בהחזרת המדינה לשפיות:

עופר בן גביר ואיתמר כסיף וכנופיותיהם – מחוץ לתחום. מוקצים מחמת מיאוס.

* לא מהווה שיקול – ההשתייכות הלאומית או הדתית של הבוחרים או הנבחרים של מפלגה זו או אחרת אינה מהווה שום שיקול מבחינתי בהקמת קואליציה איתם.

אני שולל מכל וכל קואליציה עם בן גביר למרות שהוא יהודי. ובאותה מידה אני שולל מכל וכל קואליציה עם המשותפת, בלי קשר לכך שעופר כסיף הוא... בעצם גם הוא יהודי.

הניסיון להציג את ההתנגדות לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית, כהתנגדות "גזענית" לישיבה עם ערבים היא דמגוגיה זולה.

הנה, הדמגוגיה הזולה במלוא עליבותה: "הערבים מספיק טובים כדי להיות הרופאים המטפלים בהוריך ולא מספיק טובים כדי לשבת בממשלה?"

אלה שאומרים זאת מתנגדים לממשלה עם הליכוד. אז מה, הם לא מוכנים לקבל טיפול מרופא ליכודניק?

ההשתייכות הלאומית של הרופא אינה מעניינת אותי. מעניין אותי אם הוא רופא טוב. ההשתייכות הלאומית של הפוליטיקאי אינה מעניינת אותי. מעניינת אותי האג'נדה שהוא מקדם.

* שיחדש – צריך לכתוב מחדש את המילון העברי. יש הגדרה חדשה ל"גזענות". מיהו "גזען"? מי שנגד ממשלה עם יד ימינו של רב המרצחים ערפאת, אחמד טיבי, עם האוטואנטישמי עופר כסיף ועם הרשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית ותומכת באויבי ישראל.

מטורפים, איבדתם את זה.

* ואת מי אתם מוחקים? – תומכי הקואליציה עם הרשימות הערביות טוענים, ששלילת הקמת קואליציה איתן היא מחיקת הציבור הגדול שהצביע בעבורן והכניס 19 נציגים לכנסת, וזה לא דמוקרטי. לשיטתם, התנגדותם לממשלה עם גוש נתניהו היא מחיקת ציבור הרבה יותר גדול שהצביע בעבורו, והכניס 53 נציגים לכנסת, וזה כבר הרבה יותר לא דמוקרטי.

כל הטיעונים האלה הם דמגוגיה. הבחירות אינן לממשלה אלא לכנסת. סיעות שנבחרו לכנסת מייצגות את בוחריהן, בין אם בקואליציה או באופוזיציה.

מי שתומך בממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת – שיסביר למה הוא רואה בה פרטנר ראוי, בלי דמגוגיה על "גזענות", "מחיקה", "דה לגיטימציה" וכו'.

* אנשי האתמול – רוגל אלפר מגדיר את מנהיגי גוש השינוי איזנקוט, בנט, ליברמן ולפיד "אנשי האתמול", כי הם מתעקשים להגדיר את ישראל "מדינת היהודים".

הוא לא נגד מדינות לאום בכלל, אלא נגד מדינת לאום רק של עם אחד – העם היהודי.

קוראים לזה אנטישמיות. כשהאנטישמי הוא יהודי זו אוטואנטישמיות. אוטואנטישמיות היא האנטישמיות הנחותה ביותר.

אגב, הוא עשה עוול ליאיר גולן. גם הוא "איש האתמול".

לא אחת התווכחתי עם אנשים, למשל מתנגדי חוק הלאום, על הגדרת המדינה. בעוד אני דבק בהגדרה של מגילת העצמאות: "מדינה יהודית" הם התעקשו להגדיר אותה: "מדינת היהודים". אבל אליבא דדבוקת שוקן גם הם "גזענים", "אנשי האתמול".

* בכל הכוח על החרדים – ההדלפות מכיוון איזנקוט הן שהוא "הולך בכל הכוח על ממשלה עם החרדים."

לפני הבחירות אמרנו שהנושא המרכזי של הבחירות הוא משרתים מול משתמטים. יצאנו נגד הציונות הדתית על שהיא מעדיפה ברית עם החרדים על ברית המשרתים.

דיברנו על האבסורד שמפלגות המעודדות השתמטות, אישים שגאים בכך שהנכדים שלהם עריקים, שקוראים להשליך לאסלה את צווי הגיוס, שצועקים "נמות ולא נתגייס", יושבים בקבינט שמחליט לשלוח את בנינו למלחמה.

דיברנו על כך שאין דבר הקורע את העם יותר מההשתמטות.

דיברנו על כך שצה"ל קורס בשל מחסור בכו"א, שהמילואימניקים עושים מאות ימי מילואים וקורסים תחת הנטל, שחייבים לגייס את החרדים.

דיברנו על המחיר הכלכלי הנורא של האוטונומיה החרדית, ועל ההכרח להפסיק לתקצב את החרדים, כי לא נוכל להמשיך לשאת אותם על גבנו, ובלי ביטול האוטונומיה החרדית בעוד שנים לא רבות כלכלת ישראל תקרוס והחברה הישראלית תקרוס.

ופתאום איזנקוט הולך בכל הכוח על ממשלה עם החרדים?

זו יריקה בפרצופם של הבוחרים, זו יריקה בפרצופם של הלוחמים, זו יריקה בפרצופם של המילואימניקים.

האם צדקו אנשי הימין שהציגו את המאבק בהשתמטות הממארת כ"תירוץ להפלת הימין"?

עלינו להקים ממשלה של ברית המשרתים – ממשלת אחדות ציונית. האם אנחנו מוכנים להיהרג יחד, אבל איננו מסוגלים לחיות יחד?

אני מקווה שכל הדיבורים האלה הם טקטיקה לקראת המו"מ האמיתי על הקמת ממשלת אחדות ציונית. לא אוהב את הטקטיקה הזאת, אך מקווה שזה לא מעבר לכך.

* זכרו את התרגיל המסריח – התרגיל המסריח (1990) היה קנוניה של מ"מ ראש ממשלת האחדות שמעון פרס עם החרדים, להפיל את הממשלה ולהקים ממשלה צרה בראשות פרס. תמורת הצטרפותם לקנוניה הבטיח להם פרס כל מה שירצו. הם הפילו את הממשלה, על פרס הוטלה הרכבת הממשלה החדשה. החרדים הבריזו לו. הוא נישאר עם הקלון ובלי השלטון, וכעבור זמן קצר הפסיד בפריימריז על הנהגת מפלגת העבודה.

כדאי שאיזנקוט וראשי גוש השינוי יזכרו זאת, אם הם מעלים על דעתם מעילה באמון הבוחר ועסקה עם המשתמטים. היום הציבור החרדי מחובר יותר מבעבר לליכוד ולנתניהו. כדי לתמוך באיזנקוט, או אפילו להימנע או להיעדר בהצבעה, הם ידרשו חוק השתמטות מלא מלא, יותר ממה שנתניהו נותן להם. ובסוף הם ילכו עם נתניהו, וגוש השינוי יישאר עם הקלון, ואי אפשר יהיה שוב לרתום את הציבור נגד ההשתמטות.

כל הניסיונות להתחמק מהצורך הלאומי להקים ממשלת אחדות ציונית, על בסיס ברית המשרתים, מוביל למבוי סתום. די עם השטיקים.

* תמרונים טקטיים – יכול להיות, כך אני מקווה, שהמגמות מצד איזנקוט של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת או של עסקה מושחתת עם החרדים א-לה ביבי – שלטון תמורת השתמטות, אינם אלא תמרונים טקטיים כדי לשפר עמדות במו"מ האמיתי על ממשלת אחדות ציונית. ייתכן, איני יודע.

אז למה אני תוקף אותו על כך? ראשית, כי איני יודע אם זו, באמת, כוונתו. שנית, כי לעיתים מה שמתחיל כספין הופך, מתוך הדינמיקה של המהלך, לנבואה שמגשימה את עצמה. שלישית, כי גם אם אלה ספינים – עצם העלאתם יוצרת להם לגיטימציה.

אני קורא לכל ישראלי פטריוט להפעיל לחץ על מנהיג הגוש שהוא בחר בו, להציב בראש את האינטרס הלאומי – ממשלת אחדות ציונית. כן, המטרה הזאת דורשת פשרות כואבות, אבל האלטרנטיבה היא הרסנית.

* דובוני לא לא – ליברמן, דובוני לא לא, דבק ממרומי העץ בשלושת הלאווים: לא קואליציה הנשענת על המפלגות הערביות, לא קואליציה עם המפלגות החרדיות ולא קואליציה עם הליכוד בראשות נתניהו.

ומה כן? המשמעות היא סבב בחירות שני. מיותר להסביר כמה רע להשליך את החברה הישראלית לעוד סבב בחירות. ומה תהיה תוצאתו? סביר להניח שתהיינה תזוזות, אך הסיכוי להכרעה, כלומר שגוש השינוי יקבל עוד 13 מנדטים או שגוש נתניהו יקבל עוד 8 מנדטים אפסי.

ומה אז? שוב התעקשות ונלך לסבב שלישי?

יש להקים ממשלת אחדות ציונית ולהתחיל לרפא יחד את החברה הישראלית.

* פנטזיית המיעוט – תא"ל (מיל') ראם עמינח, שאני מעריך מאוד אותו ואת תבונתו, התראיין להסכת "כותרת", והסביר איך אפשר להקים ממשלה בלי להפר אף הבטחה.

זו תהיה ממשלת מיעוט, בלי החרדים ובלי המפלגות הערביות. כל מה שדרוש, הוא שמספר המצביעים בעד הממשלה יהיה גדול יותר ממספר המצביעים נגדה. כיוון שהפער בין גוש השינוי לגוש נתניהו הוא 5 מנדטים, כל מה שצריך הוא הצבעה חד-פעמית, נניח של רע"ם או של חלק מהחרדים, בעד, וששאר הח"כים מהרשימות הערביות או החרדיות ייעדרו מן ההצבעה. מרגע שתקום הממשלה, הוא מסביר, היא תהיה "מסמר בלי ראש". כדי להפיל אותה צריך 61 מצביעים בעד אי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר הצבעה בעד ממשלה חלופית. אין מצב שהסיעות הערביות יתמכו בממשלה חלופית של נתניהו או איש ימין אחר ולא שהימין יתמוך במועמד מהסיעות הערביות, ולכן זו ממשלה יציבה שתוכל לכהן ארבע שנים.

טכנית, הוא צודק. אולם איך תמשול ממשלה שאינה נהנית מאמון נבחרי הציבור, ואין לה רוב בכנסת? גם לכך יש לו תשובה. הנה, לפני כשנה וחצי פרשו המפלגות החרדיות מן הממשלה, ובמשך שנה וחצי נתניהו הוביל ממשלת מיעוט יציבה. כך יכול לנהוג גם איזנקוט.

הבה נבחן את הצעתו של ראם על פי הדוגמה של השנה וחצי האחרונות. אכן, המפלגות החרדיות פרשו מן הממשלה, אך כוח הסחיטה שלהן גדל. הרי אי אפשר להעביר בלעדיהן תקציב. אי אפשר להעביר בלעדיהן חוקים החשובים לממשלה. וכך, התנהל אתן מו"מ קואליציוני ללא הפסקה, מדי שבוע והן השיגו כל מה שהן רצו.

נכון, את חוק ההשתמטות (חוק ה"גיוס" באורווליאנית) הן לא הצליחו להעביר, אך לא כיוון שהן פרשו מהקואליציה, אלא בשל התנגדות ח"כים מהקואליציה, כאדלשטיין, אילוז והשכל. אך הן הצליחו להעביר את חוק יסוד השתמטות, את חוק המעצרים ושלל תקציבים עתירי מיליארדים... כספים "קואליציוניים", או אולי במקרה הזה נכון לכנות אותם כספים "אופוזיציוניים".

אם איזנקוט יקים ממשלת מיעוט הנשענת על חרדים או המפלגות הערביות, גם הוא יצטרך לשמן אותן ולהיענות לדרישותיהן.

האם ראם סבור שבדרך הזו החברה הישראלית תשיג את היציבות שהיא כה זקוקה לה? האם זו הדרך לייצוב החברה או להעמקת המשבר?

זו פנטזיה.

* לזחול לקנוסה – יוסי אחימאיר קורא, כביכול, להקמת ממשלת אחדות לאומית. למעשה, הוא מצפה מאיזנקוט לזחול לקנוסה, לממשלת המחדל, כדי להשלים לנתניהו 61 תמורת תפקיד שר.

הוא מציב תנאים שעליהם אין טעם להשקיע דקה של התלבטות אם לקיים עליהם מו"מ.

הוא מציע לאיזנקוט ובנט להצטרף לממשלה עם כנופיית בן גביר. כנופיה פשיסטית, גזענית, טרוריסטית ועבריינית, שבדמוקרטיה מתוקנת צריכה להיות מחוץ לחוק. אחד השינויים המרכזיים שגוש השינוי רוצה לתקן, הוא גירוש הכנופייה מהשלטון. אחד הנימוקים המשמעותיים בעד ממשלת אחדות עם הליכוד, היא טיהור הממשלה מהנגע. הוא מעלה על דעתו שמישהו מגוש השינוי יחבור לממשלה נגועה בכהניזם?

דבר שני הוא ההשתמטות. אחימאיר אומר שיהדות התורה צריכה להיות בחוץ, כי היא התנתקה מהמדינה, אבל ש"ס צריכה להיות בפנים. האם ש"ס לא התנתקה מהמדינה? האם מנהיג ש"ס אריה דרעי לא אמר שהוא גאה בנכדיו העריקים? האם הרב יצחק יוסף, המנהיג הרוחני של ש"ס, לא קרא לחרדים להשליך לאסלה את צו הגיוס, ואמר שגם למי שאינו לומד אסור להתגייס? גם ש"ס היא מפלגת השתמטות מלא מלא. אחד הנימוקים המשמעותיים בעד ממשלת אחדות עם נתניהו היא ברית המשרתים שתשים קץ להשתמטות. הוא חושב שמפלגות גוש השינוי יזחלו לעוד ממשלת השתמטות?

הוא מציע להחרים את "מפלגות השנאה" של ליברמן וגולן. כן, הכנופייה תהיה בממשלה וליברמן מוחרם. איזה אבסורד.

הוא שולל רוטציה, ומזכיר שממשלת האחדות ב-1988 הייתה ללא רוטציה – מפלגת העבודה והליכוד הקימו ממשלת אחדות בראשות שמיר. אולם הסיטואציה היתה שונה לגמרי.

שתי ממשלות אחדות קמו בשנות השמונים. ממשלת רוטציה ב-1984 וממשלה ללא רוטציה ב-1988. ממשלת הרוטציה הוקמה כאשר לאף צד לא היתה אפשרות להקים ממשלה. ב-1988 היה רוב ברור ומוצק לשמיר, והוא יכול היה להקים בקלות ממשלת ימין חרדים. הוא כבר כמעט הקים אותה, אך בשל דרישות של החרדים שהוא לא היה מוכן להיכנע להן, הוא בחר להקים ממשלת אחדות. האם היום נתניהו יכול להקים ממשלה צרה? אין לו שום אפשרות כזו. כיוון שאין הכרעה, המצב הוא כמו ב-1984. יתר על כן, בעוד אין לנתניהו כל אפשרות להקים ממשלה, איזנקוט יכול להקים ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות. אמנם אני מתנגד לכך בתוקף, אך האפשרות קיימת. לכן, הציפייה שיצטרף לממשלה בראשות נתניהו ללא רוטציה מגוחכת.

אגב, ב-1984 שמיר עמד במצב דומה לזה של איזנקוט. הוא יכול היה להקים קואליציה אילו ספר את מייסד הכנופייה, מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י. אך הוא לא העלה על דעתו לספור אותו. עוד דוגמה להבדל התהומי בין שמיר לנתניהו.

שמיר ראה באחדות הלאומית ערך גדול. נתניהו ביסס ומבסס את שלטונו על הפרד-ומשול. אצלו הקרע הוא יעד.

* תקרת זכוכית – נתניהו שולח את אנשיו להצהיר בתקשורת שאיזנקוט לא יהיה שר הביטחון בממשלתו.

ואני לתומי חשבתי שתקרת הזכוכית בליכוד ל"קופים" היא רק ראשות הממשלה. מסתבר שהיא גם תפקיד שר הביטחון.

* למרות אוחנה – אמיר אוחנה הוא יו"ר הכנסת הגרוע בתולדותיה. הוא הוריד את הכנסת לזנות. כל היו"רים משפרינצק ועד אדלשטיין, היו ממלכתיים, התייחסו לתפקידם בהדרת כבוד כיאה למ"מ נשיא המדינה, ראו עצמם את מנהיגי הכנסת על כל אגפיה, חשו מחויבים להגן על הכנסת, על עצמאותה, על כוחה.

יריב לוין, מורו ורבו של אוחנה, הפך את תפקיד היו"ר לנציג ראש הממשלה לניהול הכנסת מטעמו. אוחנה הוא לוין על סטרואידים. הוא הפך את הכנסת לאסקופה נדרסת של המנהיג העליון. הוא כיהן כיו"ר חצי הכנסת, לעומתי לחצי השני, לוחם בחצי השני, בנציגי חצי העם, לוחם בחצי העם. כאשר בעזות מצח, כיו"ר הכנסת, הוא החרים את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, הוא איבד את הזכות המוסרית לחצות את סף לשכת היו"ר. כנ"ל כאשר נעמד עם חיוך של ג'ריקן מפונצ'ר ופצח במחיאות כפיים גמלוניות כשהפריץ טראמפ רמס את ריבונות הכנסת בגסות, כאשר בנאומו בכנסת דרש מהנשיא הרצוג לחון את נתניהו. כנ"ל כאשר הפר ברגל גסה את פסיקת בג"ץ ולא הביא לבחירת מבקר המדינה, בעקבות הליך הבחירות המזוהם, והבהיר שראבילו הוא מבקר המדינה, גם אחרי פסיקת בג"ץ וגם אחרי שראבילו עצמו אמר שהוא אינו רואה עוד בעצמו מועמד. ובכלל, כל התנהלותו כיו"ר הכנסת היתה ביביריונית. הוא היה התגלמות המושג "עבד כי ימלוך". האיש הזה הוא חרפת הכנסת.

אין לי שמץ של מושג מי יהיה מועמד גוש השינוי לתפקיד יו"ר הכנסת, אך אני יודע בוודאות שהוא עדיף אלף מונים על אוחנה.

ואף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה להחלפת היו"ר בשבוע הבא. לא בזכות אוחנה, אלא למרות אוחנה.

הסיבה לכך, היא שכעת המטרה הלאומית העליונה היא הקמת ממשלת אחדות ציונית בהקדם האפשרי. כל צעד שעלול להפריע למהלך הזה, אינו ראוי לעת הזאת.

יש צורך בצעדים בוני אמון, כדי לגשר על תהום אי האמון הפעורה בין הצדדים. צעדים חד צדדיים כאלה רק מגבירים את אי האמון ומקשים על המהלך, שגם כך אינו קל. מוטב שגוש השינוי ינהג באיפוק, וימתין עם המהלך של בחירת יו"ר הכנסת. אם מהלך הקמת ממשלת האחדות הציונית יצלח, הוא יכלול בחירה בהסכמה של יו"ר הכנסת.

* מתון וממלכתי – כפי שכתבתי, אני מתנגד למהלך של החלפת יו"ר הכנסת. כרגע כל המאמצים צריכים להיות מוכוונים ליעד הלאומי העליון – הקמת ממשלת אחדות ציונית במהירות האפשרית, ואין זה הזמן לפוליטיקה לעומתית.

אולם אם בכל זאת בוחרים יו"ר, מן הראוי שיבחר אדם ממלכתי, שקול, מתון ומקובל על הבריות. למשל, חילי טרופר. אם לא הוא – מתן כהנא.

* הוסר החשד – הוסר כל חשד לטוהר הבחירות. החשד הוסר בזכות חקירת השב"כ. משהחקירה הסתיימה ללא חשדות, ראש השב"כ התייצב לצד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט סולברג, שהזים את הטענות.

כמה מגעילה הרדיפה הדוסופובית אחרי זיני. כל אותם רמזים וניסיונות לקשור אותו לניסיון לא לקבל את תוצאות הבחירות באמצעות האשמות שווא. וכי מה הם רצו? שהשב"כ לא יבדוק? והנה, מה שהזים את החשדות זו החקירה שהוא הוביל.

* ברוך הבא ל"דיפסטייט" – עכשיו, אחרי שראש השב"כ זיני הפריך לחלוטין את הקונספירציה החולנית על "גניבת הבחירות", הוא ימוסגר כ"דיפ-סטייט", בדיוק כפי שהם עשו לרוני אלשייך.

* כנופיה של קונספירטורים – מיד אחרי 7 באוקטובר, עיקר מאמציו של ראש הכנופייה, השר ל"ביטחון" לאומני, היה להתסיס את ערביי ישראל כדי לעורר אותם ל"שומר החומות 2".

ניסיונו כשל. ערביי ישראל הבריזו לו.

עכשיו, אחרי הבחירות, הכנופייה שלו התלבשה על העלילה של גניבת הבחירות בידי "הערבים". הכנופיון יצחק קרויזר, אמר בשידור רדיו שרע"ם גנבה את הבחירות, ועדת הבחירות המרכזית תפסול את הקלפיות שלה ובתגובה היא כבר נערכת ל"שומר החומות 2" וקרא ליהודים למהר להצטייד בנשק. כלומר, הוא מנסה להתסיס מלחמת אזרחים.

והוא בדה קונספירציות מטורללות, על כך שחלק מהמהלך של גניבת הבחירות היה צירופו של ניצב במשטרה, סגלוביץ', לרע"ם, וכמובן סגלוביץ' הוא חלק מהמזימה, והוא הסביר שגם איזנקוט הוא חלק וכו'. נו, ח"כית ה[---]ת רעש גוטליב כל כך מתאימה לכנופייה הזאת. כפי שהיא בודה עלילות דם, כך גם חבריה לכנופייה.

התאונה של ממשלה עם הכנופייה היא עוד עדות להכרח בהקמת ממשלת אחדות ציונית. כנופיית בן גביר והרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת הן מפלגות לא לגיטימיות שאסור להקים אתן ממשלה. כדי למנוע זאת, יש להקים לאלתר ממשלת אחדות ציונית.

* באנטישמית מדוברת – על פי נתוני MSF, הארגון "רופאים ללא גבולות", ב-7 באוקטובר 2023 היו ברצועת עזה 2.2 מיליון פלשתינאים. על פי נתוני אותו ארגון, היום המספר הוא 2.3 מיליון.

איך נקרא הגידול הדמוגרפי הזה באנטישמית מדוברת?

ג'נוסייד.

* מאחורי הצלילים של מתי כספי – האזנתי להסכת המצוין "פודכספי" – 6 שיחות עומק של המוזיקאי אוהד בן עמי עם מתי כספי. ההסכת עלה ב-2023, אך רק השבוע נודע לי דבר קיומו.

בששת הפרקים שוחח אוהד עם מתי כספי על יצירתו. זה הרבה יותר מהסיפורים שמאחורי השירים, אלא הסבר מקצועי על בחירותיו המוזיקליות, על המקצבים, המלודיות, ההרמוניות, העיבודים. דווקא כיוון שאני עוסק בזמר העברי בעיקר מצד המילים, עניין אותי כל כך לשמוע את הצד המוזיקלי. זו היתה חשיפה למעבדת היצירה שלו, למה שמאחורי הצלילים ובין הצלילים של יצירתו.

חלק ניכר מן ההסכת עוסק בעבודה שלו כמפיק מוזיקלי עם אמנים אחרים. האופן שבו כספי עבד עם כל אחד מהם מרתק. הוא סיפר על הפקות ליוסי בנאי, מאיר בנאי, ארז הלוי, גלי עטרי, ירדנה ארזי, יהורם גאון, בועז שרעבי, שושנה דמארי ואחרים. לשיתוף הפעולה שלו עם ריקי גל הוקדש פרק שלם.

מההסכת למדתי שנעמי שמר כתבה ללחנו את השיר "שובי שולמית" תמורת היענותו לבקשתה שילחין לה את "על ראש שמחתי". מפגש הגאונים הזה הוא מרתק. נעמי שמר הקפידה להלחין בעצמה את כל שיריה. כנראה צריך להיות גאון כמו מתי כספי, כדי שהיא תיתן לו להלחין שיר שלה. ולא סתם שיר. כאשר הוציאה, סמוך למותה, את ספרה "סימני דרך", מקבץ של כמאה משיריה, היא פתחה אותו ב"על ראש שמחתי" וזה השיר היחיד שהיא פירסמה בכתב ידה. הדבר מעיד על חשיבותו בעיניה. פעמים רבות כתבתי והרציתי על השיר הזה, וטענתי שהשיר הזה הוא המפתח להבנתה של נעמי שמר. ודווקא את השיר הזה היא לא הלחינה בעצמה, אלא הפקידה בידיו של מתי כספי.

היה מעניין לשמוע את דעתו של מתי כספי על הג'אז המודרני (להבדיל מן הג'אז הקלאסי). הוא טוען שיושבים אמנים על הבמה ומנגנים בלי קשר והקהל שלא מבין כלום עושה את עצמו נהנה ומרגיש חשיבות. על מוזיקת הרוק הוא אמר שהיא נקראת כך, כי המיקרופון מתמלא ברוק, כי האמנים צורחים לתוכו. הוא אישית לא שר רוק, אך כתב שירי רוק לאחרים ובעיקר לריקי גל. אולם הוא אמר שהקפיד שהיא לא תצרח את שירי הרוק שכתב לה. על דני ליטני הוא אמר שהוא זמר הרוק הטוב ביותר שהיה אי פעם בישראל. על שני שירים הוא אמר שהוא מקנא במלחינים שלהם, על שהוא לא כתב אותם. במיקי גבריאלוב על הלחן של "ערב אל מול הגלעד", ובמלחין הברזילאי שיקו בוארקי על הלחן של "הו מה יהיה".

סיימתי את ההאזנה עם טעם של עוד ועוד. הרי יש עוד הרבה תקליטים שלו שהם כלל לא דיברו עליהם. הם לא החליפו מילה על שיתוף הפעולה שלו עם שלמה גרוניך, על המופע עם שלום חנוך (הפעם האחרונה שהייתי בהופעה של מתי כספי) ועוד.

הסכת חובה לאוהבי המוזיקה הישראלית בכלל, ואוהביו של מתי כספי בפרט.

* העוקץ – בתוך שלושה ימים חטפתי שלוש עקיצות של צרעות.

זה מחיר העבודה בחיק הטבע.

* ביד הלשון: ברור חיל – קיבוץ ברור חיל, משתייך לתנועה הקיבוצית ולמועצה האזורית שער הנגב, ממוקם בסמוך לשדרות.

הקיבוץ נקרא על שמו של הכפר היהודי מתקופת בית שני ברור חיל, שבו התגורר רבן יוחנן בן זכאי. את שמו של הכפר הקדום שימר הכפר הערבי בוריר, ששכן באזור עד מלחמת השחרור.

הכפר בוריר מנע מעבר ואספקה לנגב. במבצע אברהם, באפריל 1948, הפלמ"ח פרץ את הדרך המנותקת לנגב. הפלמ"ח סלל כביש עוקף הכפר בוריר, והקים בו את משלט ברור חיל, כאלף מ' מכפר בוריר. ברור חיל הוקם בראשית מאי 1948, כשבוע וחצי לפני הקמת המדינה.

המשלט אויש בידי גרעין של חלוצים, רובם עולים ממצרים ומיעוטם עולים ממרוקו. הם חיו בתנאי מחסור ומצוקה ביטחונית, ועסקו בחפירת תעלות, הקמת ביצורים, שמירה, אימונים וביצוע שירותים ביטחוניים. במבצע "ברק", במאי 1948, נכבשו כמה כפרים בסביבה, אולם המצרים שבו והשתלטו עליהם, יישובי הנגב שוב נותקו, ומשלט ברור חיל היה חלק מקו ההגנה הצפוני של הנגב הנצור, מקום מעבר לשיירות ונקודת מוצא לפעולות וחזרה מהן.

לאחר הסכם שביתת הנשק עם מצרים, הגרעין התרחב וחבריו החלו לעסוק בחקלאות. בינואר 1950 עבר הגרעין מהמשלט לנקודת הקבע, הקרובה יותר למקורות מים ולכביש. ב-1952 קלט היישוב גרעין של עולים חלוצים מברזיל ובעקבותיו נקלטו גרעינים רבים מברזיל, שעיצבו את אופיו של היישוב, כקיבוץ של עולי ברזיל.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

קריאה מאוחרת באוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט, 'בגוף ראשון'

ספרו האוטוביוגרפי של ‎אהוד אולמרט" בגוף ראשון" אינו רק סיכום דרכו של פוליטיקאי בכיר שהתקיים בו הפסוק הידוע אודות המעבר מאיגרא לבירא. זהו גם מסמך היסטורי חשוב, המאפשר להבין כיצד התגבשה אחת הקונספציות המדיניות המשפיעות ביותר בישראל בעשורים האחרונים, שלמרבה התדהמה והדאגה ממשיכה להתקיים גם אחרי זוועות ה-7 באוקטובר, ובמרכזה רעיון העיוועים חסר ההיגיון ההיסטורי, הבטחוני והמוסרי, הקושר בין שלום לשטחים, או ליתר דיוק את נכונות הערבים לא לרצוח יהודים בנכונות היהודים להתקיים על כמה שפחות שטח.

אולמרט גדל בסביבה רעיונית אחרת, לפיה תנאי לשלום הוא נכונות של כל הצדדים לשלום, ואם לא לשלום במובן העילאי והנשגב ("שלום בחילך, שלווה בארמונתיך"), אז לכל הפחות שלום דה-פקטו בסגנון 'חיה ותן לחיות', הכולל 'אפילו' נכונות לשיתופי פעולה מהסוג המתקיים עשרות שנים באירופה ובאמריקה הלטינית.

הוא והמחנה אליו הוא הצטרף מנערותו ובחלק ניכר של חייו הציבוריים – עד ל'מהפך' שעבר בסוף שנות ה-90', הן בהשפעת אוסלו והן כחלק מהמאבק בתוך 'הליכוד' בין תומכי נתניהו לבין מתנגדיו – פעל לפחות עד 'ההתנתקות' של 2005 (אולמרט ירצה להשלימה במהלך הידוע כ'התכנסות', שמלחמת לבנון השנייה הצילה את העם היהודי ממנו), תחת הצל הכבד של המדיניות הציונית הדומיננטית מימי הרצל ועד לימים בהם הגיע אולמרט לתפקיד הנכבד, לפיה על הציונות לרסן את הגשמתה למינימום האפשרי של התיישבות.

זה היה הבסיס לעצם נכונותו של הרצל להתפשר על טריטוריות סמוכות לארץ ישראל, כמו קפריסין ואל-עריש (סיפור אוגנדה לא קשור כלל להגיון זה, והדברים אמורים להיות ידועים מאז שפורסמו מחקרים ברורים בנושא, בראשם אלו של ההיסטוריון ישעיהו פרידמן).

זה היה הבסיס לנכונות של וייצמן להתפשר על הניסוח המינימליסטי של 'הצהרת בלפור'. זה היה הבסיס לנכונות של ההנהגה הציונית להסכין לכל הצעת חלוקה, להמציא פתרונות דומים משלה, כמו תוכנית 'הקנטונים' או תוכניות 'הפדרציה', וזה היה הבסיס לחתימה על הסכמי שביתת הנשק של 1949, ולנסיגה החד-צדדית ב-1957.

1967 היא כמובן קו פרשת מים, אבל אותו הגיון המשיך לעמוד ביסוד 'תוכנית אלון' מזה, וכמובן הקריאה לנסיגה 'עכשיו' מזה. ההיגיון הזה עומד גם ביסוד מהלכים מדיניים של ממש, כמו 'תכנית רוג'רס', 'הסכמי הפרדת הכוחות' 1974, 'הסכמי הביניים' של 1975 וכמובן הנסיגה מכל סיני ב-1982.

היה הגיון בהגיון הזה: מדיניות זו אפשרה את האקטיביזם המפורסם של תנועת העבודה – עוד דונם ועוד עז, מעולה לעולה כוחנו עולה, יותר חשמל פחות עמל, תוך הפגנת נכונות לפשרה, ולאו דווקא בכל מחיר. 'אפילו' אביר-השלום של מפא"י – משה שרת – הסביר בשנותיה הראשונות של המדינה שוב ושוב כי השלום עדיין רחוק וכי סיבת הדבר אצל השכנים.

אבל ב-1977 נפל דבר. 'המהפך' שהושלם למעשה ב-1981 (כי על 1977 אפשר היה לומר כי יותר משהליכוד ניצח, המערך הפסיד למפלגת האווירה התורנית: ד"ש) – הביא את רוב חברי 'המערך' לעמדה 'לעומתית' שעד היום קשה לצאצאיהם הביולוגיים והרעיוניים להשתחרר ממנו.

כך הומר האקטיביזם הבונה שעמד ביסוד תנועת העבודה הציונית עד 1977, באקטיביזם של מחאה לעומתית. גם אם בחלקה היתה מוצדקת, ודמוקרטיה בריאה נמדדת גם ביכולתה לסבול מחאות קולניות, הנה משהו עמוק בהרבה נפגם. ב-1983 עמדו על כך ברגע של השראה נבואית ממש, זוג האחים המשוררים הירושלמים הרצל ובלפור חקק, כשכתבו כי:

"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד."

למרות אינטרמצו מבורך של אקטיביזם בונה (חינוך ותשתיות) בימי ממשלת רבין השנייה, הסתבר שנבואת האחים חקק עמוקה וקולעת. כי אחרי רצח רבין, אירוע שחידד ביתר שאת את האקטיביזם-המחאתי-הלעומתי של צאצאי 'תנועת העבודה', זכה 'הקו האקטיביסטי-ציוני' המיוחל לרווח והצלה אבל מכיוון אחר, כשבנובמבר 2005 הוקמה מפלגת אווירה חדשה בעל שם סמלי כל כך: קדימה ('פארווערטס' ביידיש, אסוציאציה פראית, שכן כותב שורות אלו הקדיש את מחקר הדוקטורט שלו לעיתון הזה שהגדיר עצמו 'עיתון למען האנושות', סוג של 'שלום עכשיו' בגעפילטעפיש, אי אז בתחילת המאה ה-20 בניו יורק המיוזעת).

ואת הפרדוקס האירוני הזה מאיר ספרו של אולמרט באור נגוהות בהיר וחד. הספר מאפשר לעקוב אחר התהליך שבסופו אימץ תפיסת עולם מדינית שהיתה מזוהה במשך שנים בעיקר עם השמאל הישראלי. למעשה, קשה לחשוב על מנהיג ישראלי שהציע לפלסטינים הצעה מרחיקת לכת יותר מזו שהציג אולמרט בספטמבר 2008.

לפי תיאורו, ההצעה כללה חילופי שטחים, חלוקת ירושלים, מסירת שכונות ערביות לריבונות פלסטינית, ניהול בינלאומי של מתחם הר הבית ומתווה לקליטת אלפי פליטים פלסטינים בישראל. בעיניו של אולמרט, היה מדובר בהזדמנות היסטורית לסיום הסכסוך.

אלא שהחתימה המיוחלת מעולם לא הגיעה. ‎אבו מאזן פשוט לא הגיב עליה. בצר לו פנה אולמרט למר 'אוסלו', איש מחנה השלום המהולל, יוסי ביילין. הסתבר – כך דיווח אולמרט בספרו – כי גם ביילין נדהם משתיקתו של 'הפרטנר', כי ביילין בחן היטב את הצעתו מרחיקת הלכת (יהיו שיגידו 'מופקרת') של אולמרט, ולא מצא בה מתום.

את הפרשה הזו יש לראות לא 'רק' כאירוע נקודתי על ציר הזמן, אלא כאל מעין ניסוי מעבדה פוליטי: הרי אילו – כפי שממשיכים לטעון בתוקף ממשיכי הקו הציוני העתיק (שבזמנו כאמור היה לו הגיון סביר) – יש 'פרטנר' בצד הפלסטיני, מדוע לא שולף בדיוק אותו 'הפרטנר' – אבו מאזן – את התוכנית שכבר מלאו לה י"ח שנים, ומציע אותה היום ולו כתרגיל דיפלומטי?

תשובה על כך מספק, אמנם בעקיפין, הספר הנדון. אמנם הוא התפרסם ב-2018, כלומר לפני שלמדנו כל מה שאמורים היינו ללמוד מאז אוקטובר 2023, אבל גם ב-2016 (השנה בה הסתיימה כתיבת הספר), המשיך אולמרט להיות משוכנע בצדקת דרך 'השלום' שחייבת לעבור בצמצום יהודי מתנצל.

בעניין ההתרפסות היהודית מספק לנו אולמרט מידע מרתק: לקראת פסגת אנאפוליס בנובמבר 2007 (פסגה שנועדה להציל את מעמדו העלוב של אבו מאזן לאחר ההתעללות של חמאס באנשיו בעזה וכמובן תבוסת 'פת"ח' בבחירות), הוא קיבל את עצתו של עמוס עוז, ובנאומו בפני שועי עולם בבסיס חיל הים האמריקני, התנצל ראש הממשלה בפני הפלסטינים על העוולות מהם סבלו.

לא בכדי הוא מזכיר בספרו באופן מעוות את 'החלטה 194' ומציג אותה כ'החלטת זכות השיבה' ואף קובע שהיא החלטת "מועצת הבטחון"... שהרי ההחלטה הזו התקבלה על ידי העצרת למרות התנגדות גורפת של הערבים, ומטרתה היתה פיוס שבליבו הכרה, ואילו סעיף הפליטים לא רק היה אחד מיניה רבים אלא הוא לא דיבר על פליטים "ערבים" אלא על פליטים בכלל. כמו מאות אלפי היהודים שנאלצו לנטוש את בתיהם במרחב הערבי בן לילה.

כמו ב-2005 ('ההתנתקות'), גם ב-2016 היה אולמרט משוכנע מעל לכל ספק כי חשיבותו האסטרטגית של השטח פחתה בעידן המודיעין המתקדם והעליונות הטכנולוגית, ולכן נסיגה משטחים איננה כרוכה בהכרח בוויתור על יכולת השליטה הביטחונית כי נסיגה אין פירושה "התנתקות מודיעינית".

על פי אותו הגיון הסביר אולמרט כי צה"ל יכול להרשות לעצמו להיות "צבא קטן וחכם", מה גם שכדבריו: "איומים על מטחי רקטות וטילים נוסח עזה הם איומי סרק" (עמ' 862). גם ב-2016 הסכים אולמרט ש"איראן" היא אכן "בעייה", אלא שהדרך לפתור אותה היא דרכו של אובאמה, וכי למרבה הצער "ישראל השחיתה 12 מיליארד שקל על הכנות למבצע שלא היה סיכוי שיתבצע" (עמ' 863).

תכנית אולמרט לירושלים, העיר שפעם הוא היה ראש העיר שהתגאה בשלמותה, היתה חלוקה בין שכונות יהודיות לערביות (שהרי הגעגועים לירושלים אף לא כללו את הגעגוע לאבו דיס). ומה באשר ל'אגן הקדוש'? אולמרט הציע ניהול משותף של חמישה גורמים: המדינה הפלסטינית, ירדן, סעודיה, ישראל וארה"ב.

ומעל לכל יסוד היסודות של 'שלום עכשיו' שהוצג בספר חשוב פרי עטו של מי שהיה בעברו נסיך רוויזיוניסטי: "גורלה של ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית תלוי בפתרון מוסכם, פתרון של שלום, לסכסוך בינינו לבין הפלסטינים" (עמ' 862).

משמעות הקביעה הזו היא ביטולה למעשה של ההיסטוריה הציונית... כי כידוע, ב-150 שנות ציונות מעשית, לרגע אחד לא התקיים התנאי הזה: למרות היעדרו של 'פתרון מוסכם', קל וחומר של 'שלום', יהודים הגיעו הנה בהמוניהם, הפכו ממיעוט עלוב בן 24 אלף נפש שחי באפס ישובים עבריים, לציבור של כ-8 מליון יהודים המתגוררים בכ-1200 ישובים עבריים.

חמור כך – קביעה זו משמעותה פטור גורף ומקיף לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט, שכן היא מסירה מהם כל אחריות: כל שעליהם לעשות הוא לא להסכים, ובא לציון סוף.

ובכן, מה מנע מאבו-מאזן לקבל את הצעת אולמרט בספטמבר 2008 ואף להשיב את פני ידידו ביילין ריקם? מה מונע ממנו לשלוף את הצעת אולמרט ולו לצרכי תעמולה 18 שנים מאוחר יותר?

התשובה כרגיל עוברת בהיסטוריה. עובדות היסוד מלמדות כי הבעייה איננה גבולות ושטחים, אלא נכונותם של השכנים להכרה ולפשרה. לא מפתיעה כלל העובדה שאולמרט מביא בספרו מספיק עובדות ועדויות שהוא עצמו ראה כך את הדברים.

למשל הוא מזכיר את הבחירות האומללות שהתקיימו ברשות הפלסטינית ב-2007, ומלין בצדק על הלחץ שהפעילו האמריקנים להבטיח שגם חמאס ייקח בהן חלק, והרי מדובר בגוף פילנטרופי... עד כדי כך חרדו האמריקנים לטוהר הבחירות, שהם שיגרו לכאן את אביר הדמוקרטיה ג'ימי קרטר.

ובכן, בבחירות הללו זכה חמאס ב-75 מתוך 132 מושבים, ואילו פת"ח, התנועה של אבו מאזן, ב-45 בלבד. אולמרט דייק כשכתב כי דמוקרטיה איננה עניין מובן מאליו לכל ציבור ותרבות, אלא שהוא לא הסיק מכך שום מסקנה. להפך.

אל התהליך שאולמרט הקדיש לו את כל מאודו – עשרות פגישות עם אבו מאזן המוכה פוליטית שאנשיו נרצחו בעזה על ידי חברי הארגון הפילנטרופי חביבו של קרטר – נדרש בין השאר אהוד יערי, מומחה בעל שם עולמי לנושא. ב-2012 הוא הרצה בנושא 'התהליך' (ניתן להאזין לה במרשתת).

בין השאר נדרש יערי לדברים ששמע מידידו  פרופ' אחמד ח'אלדי, איש האצולה הפלסטינית, שחי בלונדון כמובן, ובהם הבחנה חדה בין רצון הפלסטינים לעצמאות, לבין אי-רצונם (כלומר סירובם) לקיים ריבונות.

לישראלים ולא רק להם קשה להבין את ההבחנה הזו, אבל מה לעשות והפלסטינים אינם אירים, מקדונים, פולנים, יוונים, הונגרים או סרבים, או יהודים כמובן. אצל כל קבוצה אחרת הדורשת כל סוג של עצמאות, המשמעות המעשית היא לקיחת אחריות.

עוד שיתף יערי בדברים נוספים שהסביר לו ידידו ח'אלדי, שאמר כי רעיון 'המדינה הפלסטינית' הוא "מקל החובלים" שהומצא על ידי גדולי האויבים של הפלסטינים: ארה"ב וישראל, במטרה להכות בו את הפלסטינים.

אבל את 'שלום עכשיו' כל זה כמובן לא מעניין. ולא משנה אם התנועה עצמה עדיין קיימת, או מה הרקע הביוגרפי, הציבורי או המפלגתי של חבריה. התנהלותו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט כאזרח חופשי אחרי זוועות ה-7 באוקטובר, היא כבר נושא למאמר אחר, ואולי גם מז'אנר אחר, לאו דווקא היסטורי-פוליטי.

והנה עוד אירוניה: הספר חשוב גם מסיבה נוספת, שאינה קשורה ישירות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפרקים המתארים את חקירותיו, משפטו ותקופת מאסרו מציגים תמונה קשה של התנהלות מערכת אכיפת החוק. תיאוריו של אולמרט על יחס משפיל, על שימוש בכוח מנהלי ועל התעמרות מצד גורמים במערכת מצטרפים לשיח ציבורי רחב יותר שהתפתח בשנים האחרונות סביב שאלת כוחה של הפרקליטות ומידת הפיקוח עליה.

במובן זה, עדותו מחזקת את הטענה כי מערכת המשפט זקוקה לתיקון עמוק, ומבחינה זו עדותו של אולמרט תומכת באופן ברור בעמדה העקרונית של ממשלת ישראל הנוכחית. אפשר וצריך כמובן להתווכח על הדרך בה ניסתה ממשלה זו להוליך את התיקון, ורווחת הדיעה, גם בחוגי הימין העמוק, כי עדיף נתיב מוסדי, זהיר ומאוזן, על פני המהלכים הכוחניים רוויי הרטוריקה ההרסנית. אבל כאמור, עדותו של אולמרט על האופן בו נרדף על ידי מערכת המשפט, אמורה לשים סוף פסוק לעצם הוויכוח על החובה, לא הצורך, החובה לתקנה תיקון יסודי ועמוק.

אודי מנור, היסטוריון, חיפה

דודי ההולל אלכס היה אומר:

"אנגלית היא שפת המציצה של לורה."

אלכס ואבא סיכמו דברים עם עלי ושבו למושבה. עתה היה עליהם לשכנע את עזרא קובלמן שיסכים להתחפש, ולא במשחקי-פורים, לבת-זוגו של עלי בן עוואד.

עזרא השתקן לא ירש מאביו המפורסם את כוח הדברא, אולי בגלל התקופה שבה נמסר בילדותו לבית היתומים של דוקטור הרצברג בירושלים. עזרא היה נשוי ללורה, הגבוהה ממנו בראש. כשהייתי כבן חצי שנה או יותר סבלה אמא ממחלת עור והרופא אמר לה שעליה לנסוע למלון קליה אשר לחוף ים המלח כדי להתרפא. בכאב-לב ובחששות רבים היא עזבה אותי בידיה של לורה. לורה היתה אז עדיין רווקה ועבדה כסוכנת-הבית של סבא. אחרי שסבא התאלמן ונישאר לבד, היא עברה לגור אצלו ולדאוג לו.

"היית ילד נחמד, עגול וחייכן," סיפרה לי לורה הזקנה לאחר שנים, כשבאתי להקליט מפיה עדות על מה שקרה לעזרא בעלה ביום שבו צעד ברחוב חובבי-ציון, מחופש לאישה, אך דווקא על כך סירבה לדבר. "בידיך הקטנות החזקת את הבקבוק-לחלב. לאמא שלך ולי היה צבע-פנים דומה וכך גם התסרוקת, שיער אסוף בקוקו לאחור. אתה כניראה לא הרגשת בהבדל כאשר אימך נסעה. סבא שלך מאוד אהב אותך כי גרתם בחצר אחת ואותך הוא ראה לעיתים קרובות יותר מאשר את שאר הנכדים שלו, שלא גדלו לידו. כל יום רצה לראות אותך, אפילו פעמיים ביום, וכל חוכמה שלך, כל חיוך, היו בשבילו אושר. יום אחד אמא שלך חזרה מקליה ובאה לקחת אותך – ואתה לא רצית לעבור מהזרועות שלי לזרועותיה. היא כל-כך הופתעה ופשוט לא ידעה איך להגיב. לא הבנו מדוע אתה מתנהג כך, האם כעסת עליה בגלל שעזבה אותך? או שכבר התרגלת אליי ולא רצית שינוי נוסף? – אמרתי לאמא שלך, 'חכי קצת, תתני לו איזה פרי, והוא יבוא אלייך.' ובאמת כך היה. רק ראית את הפרי, קפצת אליה ושכחת אותי."

לורה התחתנה עם עזרא קובלמן ונולד להם שאול. יום אחד קמה ועזבה את עזרא ואת שאול הקטן והלכה להתגייס ל-אי.טי.אס., חיל הנשים של הצבא הבריטי, להילחם בצורר הנאצי, כך כינו אז במילה אחת את היטלר והצבא הגרמני, שכבש כבר יותר ממחצית אירופה.

במשך חודשים אחדים היינו רואים אותה באה מדי פעם לבקר את משפחתה במושבה, זקופה במדי חאקי: חצאית וחולצה מעומלנות היטב, חגורת-עור חומה ונעליים חצאיות חומות עם גרבי חאקי גבוהות, ואפילו שרוך-הדרכה על הכתף ודרגה של לאנס-קורפורל, טר"ש. אבל כאשר קיבלה את דרגת הקורפורל היא נעלמה.

איכרה אחת אמרה שלורה-"דארלינג" (את הכינוי הוסיפו ליהודייה שנחשדה בקשירת יחסים רומאנטיים עם אנגלי) משרתת בקהיר במפקדת הכוחות הבריטיים כמזכירה צבאית של גנרל ארצ'יבלד ווייוול. דרגתה סרג'נט-מייג'ור, רב-סמל, וצמח לה שפם. לורה באה מבית דובר-אנגלית, ידעה היטב את השפה ונהגה ללמד שיעורים פרטיים. אחדות מהאיכרות חשו עצמן מאוד פשוטות לעומתה ולכן קינאו בה.

איכרה שנייה סיפרה שקורפורל לורה קובלמן נמצאת בסך הכול במחנה טירה, ליד חיפה, שם היא אחראית על קבוצה של חיילות ארצישראליות שממיינות מסמרים, ברגים וחלפים אחרים של מכונות וכלי-רכב במחסנים הגדולים של הצבא הבריטי, והן גם משמנות ואורזות אותם. סתם פועלות, לא ממש תפקיד של חיילות.

איכרה שלישית אמרה שלורה התגייסה כי לעזרא לא היתה עבודה והמצב בביתם היה קשה.

רביעית אמרה שלא נאה ללכת רכיל בנהגת הצבאית בת-מושבתנו קובלמן, שהיא אישה אמיצה שנענתה לקריאת המוסדות הלאומים של היישוב העברי – והתגייסה למאמץ המלחמתי בצורר הנאצי.

איכרה חמישית גילתה שהאמת היא כי עזרא האיטי והנמנמן נמאס על לורה והיא קיוותה למצוא גברים מעניינים יותר בקרב קציני הצבא הבריטי. ובכלל, היא אוהבת לדבר אנגלית יותר מאשר עברית, וכשהיא מדברת עברית המיבטא שלה זר ומצחיק, וצריך גם לראות איך היא ניראית – בעלת פנים קשות וגרמיות, ממש כמו אישה בריטית.

איכרה שישית נשבעה ששמעה את עזרא מגרש את לורה בצעקות: "ביישת אותנו בפני כל הפקקטע-מושבה הזאת! בגללך גם הילד סובל! ילען-אבוכי דארלינג! את דארלינג? את? – את אן אלטע שמאטע! את פאסקוצווע! את כבר לא אשתי! ואם את באמת שארמוטה אז יאללה! מארש! החוצה! לכי תשכבי לך עם כל השמעקעס של הצבא הבריטי! תפתחי שערייך דארלינג לחיילים של מאליכ אינגליזי פילטיזי המסריחים בראסו [משחת צחצוח מתכת], פאטס, גאטס [חותלות, קרסוליות], עורלה וגרעפצעס של בירה בסאראפנד ובראסלעין [ראש-העין] ותחת כל עץ רענן וגבעה רמה!"

דודי ההולל אלכס היה אומר: "אנגלית היא שפת המציצה של לורה."

הבריטים ששלטו בארץ כשלושה עשורים והפכו אותה ממחוז תורכי נידח לארץ כמעט מערבית – נחשבו לגברים חזקים ונוקשים, וכך גם נשותיהם. רבים מהם היו גבוהי-קומה, בייחוד אלה שהתגייסו ובאו מאוסטרליה ומדרום-אפריקה. הבריטים שלטו על חלקים עצומים מכדור-הארץ. מפת העולם, שעל פיה למדנו גיאוגרפיה, היתה צבועה בחלקים גדולים בצבע הוורוד-אדמדם של הקיסרות הבריטית: קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו, דרום-אפריקה ויותר ממחצית יבשת אפריקה השחורה, וכן פלשתינה, מצרים, סודן, עיראק, עבר-הירדן, ועוד הרבה כתמים קטנים רבים כהונג-קונג, מלטה, גיברלטר. כמות הצבע שציינה את אנגליה עצמה היתה זעירה לעומת האימפריה הענקית.

אותה תקופה רחשנו הרבה כבוד לאי הבריטי האמיץ, שמצד אחד פקידיו וחייליו פרושים על פני חצי-העולם ושולטים בו בקלות ובתחושה של עליונות, ומצד שני הוא עומד במלחמה, חופשי-עדיין וכמעט יחיד ובודד במערכה – מול גרמניה הנאצית שהולכת ומשתלטת על כל יבשת אירופה.

רק כיום, בעידן הפוסט פוסט-מודרני בחקר ההיסטוריה, מתחילים להעריך את התרומה העצומה של הקולוניאליזם הבריטי לכל מושבותיה-לשעבר של האימפריה, שבה השמש לא שקעה לעולם.

בטרם פינו את מיבצר טיגרט החום-בהיר, שבו שכנה המישטרה שלנו, עמד הקצין צ'ארלס ווד ונאם בבית-הקפה "ציפור הירקון הכחולה" במסיבת סיום המאנדאט, שהשתתפו בה אחרוני הבריטים, חשובי האיכרים, וגם בנות איכרים אחדות שבאו להריח בפעם האחרונה את קירבתם של הגברים הבהירים, שהרעידו את ישבניהן על מגרש הטניס הצמוד לקפה.

"נפלה בידינו הזכות לשרת בפלסטיין," אמר ווד גבה-הקומה, "נפלה בידינו הזכות לשרת במשך תקופה מאוד היסטורית שלא תחזור לעולם. עכשיו יש לכם בית לאומי, מדינה, תשמרו עליה, תעשו כל מה שנחוץ כדי לשמור עליה. היו קשוחים, היו חסרי רחמים, וכמו האנגלים – היו אנוכיים. תיפסו כל פיסת קרקע שתוכלו, ותהפכו אותה לישראל. ואם מישהו יבעט לכם בתחת, הוא יהיה יהודי, לא זר!"

את שאול גידל אביו עזרא בחדר שכור. ביתם הגדול הושכר לשתי משפחות עשירות מתל אביב, שבחרו לעבור בתקופת המלחמה העולמית למושבה בגלל ההתקפות האוויריות שערכו המפציצים האיטלקיים על העיר.

שאול היה בא לבית-הספר מצוייד בילקוט גדול, בגדיו נקיים ומגוהצים אבל פניו עצובים ואני הייתי שואל את עצמי אם בגלל שאנגלית היא "שפת המציצה" של אימו – שלא הבנתי מה זה – אז הוא ילד עצוב, או מפני שהתלמידים מהכיתה הגבוהה צועקים אחריו: "הי שאול-ג'וני! כמה אחים ג'ונים כבר יש לך מהפאקים [הזיונים] של הרויאל נייווי [חיל-הים המלכותי הבריטי] והרויאל אייר-פורס [חיל-האוויר המלכותי הבריטי] והרויאל ארי בטיז אמכ הדארלינג? [והזין המלכותי בתחת של אמא הנחמדה שלך?]"

היה לשאול האוסף הכי גדול של חיילי עופרת וסמלי חילות הצבא הבריטי, ששלחה לו אימו, וכולנו קינאנו בו על כך. אימי הפצירה בי תמיד להזמין אותו אלינו והיתה פורשת עליו את חסותה כאילו היה יתום, מפנקת אותו במאכליה ובינתיים משתדלת להציל מפיו משהו על אודות אימו.

מפי עזרא אביו לא היה אפשר לשמוע דבר. מאז נעלמה לורה גברה שתיקתו. את כל לילותיו בילה ברכיבה על סוסתו הערבית האצילה ובשמירה על שדות המושבה, ובימים היה ישן.

המלחמה הסתיימה. הגברים והנשים המגוייסים החלו לחזור למושבה, חוץ מאלה שנהרגו במלחמה, כמו אבא של חברנו יהושע מזון, ואילו מלורה-"דארלינג" אין קול ואין עונה.

עזרא ושאול שבו לגור בבית הגדול. הבריטים אסרו על עליית יהודים, פליטי השואה, מאירופה. הטילו מדי פעם עוצר על המושבה וחיפשו נשק, ואנחנו התחלנו לשנוא אותם. ומלורה – אין אות, כאילו הקיסרות הבריטית השוקעת בלעה גם אותה. וכרגיל נפוצו אצלנו שמועות: שלורה-"דארלינג" גרה בלונדון עם גנרל אנגלי. שנהרגה. שפגשה בחיפה ערבי עשיר ממשפחת חיאט והם עקרו לביירות. שהיא אצל קרובי משפחה באוסטרליה. שהיא משרתת בבולשת הבריטית.

ויום אחד, אחרי שנים, היא הופיעה. לבושה בגדים רגילים. ניראתה נמוכה יותר ושקטה. כאילו קרה לה משהו. היא שבה לגור עם עזרא ושאול כאילו לא אירע דבר. במשך השנים התרחבה המשפחה ולורה ילדה עוד שני בנים צעירים. מאחר שהבית היה קרוב לבית-הספר העממי "רוטשילד", פתחה קיוסק בשם "מעיינות הירקון", כשמו של בית החרושת לגזוז של המושבה, וליד הקיוסק שלה היינו מצטופפים בהפסקות ואחרי הלימודים.

מחוץ לדברי המתיקה, המשקאות, האסקימו והגלידה, ניצבו למכירה בקיוסק גם חוברות בעלות שערים מצויירים ובהן מסופרות הרפתקאות ומלחמות מרחבי העולם, וכן חוברות טרזן וחוברות של הבלש העברי. לורה היתה משרה ומבשלת גרגירי חומוס, שנהגו לקרוא להם נהיד, בוזקת עליהם מלח ופלפל שחור בקערת אמאיל גדולה, וממלאה מנות למכירה בגביעי נייר עשויים מדפים ישנים של שבועונים מצויירים לועזיים, גביעים שהיו נרטבים ומתפרקים ביד.

לורה גם עבתה ועטפה את שערה בשביס, הקפידה על שמירת השבת, וצליל העברית שלה החל להיות דומה לאידיש יותר מאשר לאנגלית. בשנה הגשומה שבה עלתה הביצה על גדותיה, ובקיץ רבץ ענן של יתושים על המושבה ורבו המחלות, לורה הכריזה: "אותי היתושים אינם עוקצים, ואגיד לכם מדוע – מפני שאני אומרת כל יום פרק תהילים!"

כאשר היינו רוכשים בגרושים האחרונים שלנו את חוברות ההרפתקאות, וגם מחליפים אותן ביניהם בעיניים נוצצות ובדיבורים בקול רם, היתה לורה מנידה בראשה כשהיא ניצבת מאחורי הדלפק וברז הסודה, ואומרת:

"אני לא מבינה אתכם, ילדים. מה יש לכם לחפש הרפתקאות? תאמינו לי, המושבה שלנו היא המקום הכי טוב בעולם ואין שום צורך אפילו לחלום על יציאה ממנה!"

עד שיום אחד פתח דובה השמן את פיו מול קיוסק "מעיינות הירקון" וגימגם: "תש-תקי גברת לורה, את בכלל אישה שמ-נה ומופ-לצת מהנהיד שלך כמו שמ-ספרים על מא-דאם אום-אל-פח!"

דובה היה נער מגודל וקצר-ראייה. אחוריו רחבים מאוד ופניו משולשים וחסרי סנטר. אצבעות ידיו היו קצרות וגם עבות, וכאשר כעס על ילד היה משתעל עליו בתהודה עזה וכמעט מפיל אותו.

אנחנו לעגנו לו בגלל צורתו ומפני שדיבר כאילו תפוחי-אדמה חמים ממלאים את פיו.

לפעמים הייתי רואה אותו ניצב כעמוד ענק בחצר בית-הספר העממי "רוטשילד", לא רחוק משוקת הברזים (טרם השתמשו אז במילה ברזיה), וסופג מכות מהילדים שנטפלו אליו רק מפני שהוא שמן. אף פעם לא בכה. רק השתעל. מעולם לא ראיתי אותו מחזיר מכה למענים אותו, גם כאשר היו עומדים סביבו במעגל ושרים:

"דובה השמן / בבטן יש לו בן / איך קוראים לבן? / דובה השמן!"

בוקר אחד רכבתי על אופניי החדשים בשביל העפר הכבוש, בדרך לבית-הספר העממי "רוטשילד", לא רחוק מהקיוסק של לורה.

פתאום ראיתי את דובה צועד לקראתי בכבדות, כדרכו, נושם ומתנשף והזיעה ניגרת מנקודת הסנטר שבקצה המשולש הגדול של פניו הכהים.

יכולתי לסטות מעליו הצידה אך בשניות המעטות שנותרו לי למחשבה, כאשר התקדמתי מולו, היתה לי הרגשה שאני בטוח ומוגן היטב מפניו במרום אופניי, ומאחר שבמקרה אין אף אחד בסביבה – אוכל לעלות עליו מבלי להסתכן.

אני הייתי ילד חלש, ותקפה אותי תשוקה מוזרה, ממש דיגדגה אותי בקצות אצבעותיי – תשוקה שלא יכולתי להתנגד לה – להכאיב, גם אני, פעם אחת, לנער אחר.

הפניתי את ה"כידון" לעבר דובה ועליתי עליו בתנופה, אך הוא תפס והחזיק את ה"כידון" בידיו העבות, ניצב מולי, כהה גדול ומזיע, הר-אדם, יותר נכון – הר-נער, באצבעותיו השמנות, החזקות, בעלות הציפורניים הרחבות, ניענע וזיעזע את אופניי כשהוא משתעל עליי בכוונה מהמפוח הפנימי שלו – ופניו הממושקפים מתנפחים בזעם ובתחושת עלבון. לפתע היה מלא ביטחון עצמי וכלל לא נותן את גוו למכים. אולי מפני שלא היה איש בסביבה ללעוג לו ולהזכיר לו כיצד תמיד הוא המפסיד.

"אתה, אתה (הוא לא ידע כלל את שמי), אתה שומע אותי? " אמר לי, "אתה לא תעשה לי את זה..."

והדף אותי עם אופניי ארצה כשהוא בועט בגלגל הקדמי ושובר בו "שפיצים" אחדים.

אחר-כך עזב אותי והמשיך בדרכו, כעוס, בועט באבנים הקטנות שעל שביל העפר, אחוריו העצומים מתנודדים הנה והנה בלכתו כמו שני שקים, ורגליו פשוקות.

קמתי וניגבתי את האבק. ליטפתי בעיניים דומעות את אופניי החדשים, יישרתי את ה"כידון", שלפתי את ה"שפיצים" השבורים מתוך חישוק הגלגל, והמשכתי לרכוב עליהם בדרכי לבית-הספר. הבלגתי על השריטות ועל כאב-הנפילה, אבל היית מושפל בעיני עצמי – מה כוחי ומה ערכי אם אפילו דובה השמן, שכל התלמידים מרשים לעצמם להתעלל בו – מכה אותי?

דובה, אני יודע שכבר מאוחר לבקש ממך סליחה ולהגיד לך שאני יודע שהתנהגתי אליך בצורה די מכוערת לאחר שהתפתיתי לחשוב שמותר לכל אחד להתעלל בך – כי אתה כבר לא יכול לקרוא את דבריי. לפני שנים אחדות חלית והלכת לעולמך. אבל לפעמים אני חושב, מדוע אני צריך לבקש ממך סליחה? הלא אתה הוא שהרבצת לי והשתעלת עליי ושברת את אופניי. בוודאי הרגשת אותו יום מצויין, סוף-סוף גם אתה מחזיר מכות וכבר לא עומד וסופג אותן בלי תגובה. אולי דווקא אני, בטיפשותי וברוע-הלב הרגעי שהשתלט עליי, גרמתי לך להשתנות? והלא במשך שנים אחר-כך הייתי שומע את קולך המיוחד ברדיו כל יום שבת אחר-הצהריים, בשידורים ממגרשי הכדורגל, כאשר דווקא אתה, השמן וקצר-הראייה, נעשית לאחד מכתבי הספורט הידועים בארץ!

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* איילה חסון התראיינה ביום שישי האחרון ברדיו "גלי ישראל" לאלי ציפורי, דמות שנחשבת לשופר של נתניהו. על תוצאות הבחירות לכנסת אמרה בין השאר:

"מה זה 'השינוי'? השינוי והליברלים, הליברלים ניצחו. תגיד לי, נשים בדואיות בנגב, עם רעלות, שלבעל שלהן יש עוד כמה נשים כמוהן, ולרוב נשים מוכות, ואחרי שהן מתבגרות ונהיות 'קשישות' בנות 26, בעלן, ואני אומרת את זה כמובן בכאב ובעצב, אז הבעל מביא עוד איזה אישה. ואחרי שהיא מקשישה לגיל 25, הוא מביא עוד איזה אישה. ועכשיו, כי אסורה פוליגמיה במדינת ישראל, אז הוא בכלל מתגרש ממנה, אבל היא נשארת וכל הביטוח הלאומי לילדים עובר. והנשים האלה, בדרך כלל, הן פלסטיניות, מחורה ומחברון ומעזה, (גם) אחות של איסמעיל הנייה. אז הן גוש השינוי שלנו? זה גוש השינוי? ככה אתם ממשיכים לעבוד על הציבור? האחים המוסלמים זה גוש השינוי?"

אילה חסון הודיעה היום (רביעי) כי לא תתייצב הערב לשידור תוכניתה בכאן 11, זאת לאחר שראשי התאגיד דרשו ממנה להתנצל על דבריה בנוגע לנשים בחברה הבדואית בנגב ובנוגע לאמירותיה על ההצבעה בחברה הערבית.

"הערב לא ניפגש בשידור," כתבה. "‏אתמול הציב בפניי מנהל החדשות בתאגיד, ליאור לנדנברג, אולטימטום: להקריא בשידור, מילה במילה, טקסט שהכתיב לי בהודעת ווטסאפ שמייחס לדבריי משמעויות שגויות ומסולפות ושיש בו, לטעמי, כדי לבזות אותי ואיים שאם לא אקריא אותו, לא אגיש את תוכניתי (...) ‏למיטב ידיעתי, אין תקדים להתנהלות מסוג זה. למנהל חדשות נתונה הסמכות לערוך ולבקר, אך אין בכך כדי להצדיק כפיית הצהרה אישית על עיתונאי והצגתה לציבור כאילו ניתנה מרצונו החופשי".

בהמשך ציינה כי דבריה נאמרו ברדיו האזורי ולא בתאגיד. "הדברים כללו תיאור בניסוח לא מוצלח של תופעה כואבת בחברה הבדואית בנגב, המגובה במחקרים אקדמיים ובכתבות," כתבה. חסון טענה כי "האולטימטום שהציב בפניי לנדנברג אינו חוקי ואינו אתי," והוסיפה כי "חמורה לא פחות בעיניי היא האכיפה הבררנית מצד מנהל החדשות בתאגיד."

היא חתמה את דבריה בתהייה "אם שינוי הגישה הפתאומי קשור לקמפיין ההסתה הפוליטי שמתנהל נגדי בימים האחרונים".

["הארץ" באינטרנט, 4.11.26].

אהוד: איילה, אל תתנצלי על דברייך, הנכונים. מגיע לך פרס ישראל לעיתונות ולתקשורת אמת. אם יפטרו אותך מערוץ כאן 11 מפני שלא התנצלת – תעברי לערוץ 14. יהיו לך יותר צופים ויותר חופש בשידור.

* אהוד: כידוע חלקו הגדול של הסיוע האמריקאי לישראל נשאר אצל החברות הגדולות בארה"ב המייצרות מטוסים ושאר כלי נשק משוכללים, בעצה אחת עם ישראל.

מה ישתנה עכשיו?

האם התעשייה האמריקאית תעצור?

האם יש לישראל מספיק אמצעים לשלם לבדה עבור עסקות הענק האמריקאיות האלה המניעות חלק ניכר מכלכלת ארה"ב ומהידע שלה?

* אהוד היקר, אתה מתאר לעצמך שקראתי לא אחת את המאמרים שלך המצדדים ביצחק רבין, את הפגישה איתו במשרדו, ואת השיר שלך עליו, והינה, כשאני קורא את אלה שוב, הלב מתכווץ מהתרגשות.

אני קורא תמיד את דבריו של יוסי אחימאיר, הגם שלא תמיד אני מסכים עימו. הפעם הוא כתב שליברמן הוא שמאל – באמת?!

אורי הייטנר ונעמן כהן מסכימים שהמפלגות הערביות ייכללו בממשלה אם יחדלו מהחלום הפלסטינאי, ויכריזו שדברי בן-גוריון במגילת העצמאות מקובלים עליהם.

קראתי את הריאיון של עדינה בר-אל עם הסופרת הנפלאה דורית אורגד. את דורית אי אפשר שלא לאהוב, וגם אני ראיינתי אותה ב-7.6.2003, פורסם ב"מאזנים", ואחר כך בספרי "שיחות עם סופרים".

שלך –

משה גרנות

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

[אהוד: אנחנו כבר בתחילת נובמבר והמגדל טרם קרס!]

* *

אהוד: היש גבול לטמטום? במסגרת האינתיפאדה המוסלמית להשתלטות עליהם, ממש אצלם בבית, באירופה, צעירים צרפתים וגרמנים מפגינים ומעלים באש רחובות בצרפת ובגרמניה כשהם עוטים כאפיות ונושאים דגלי פלסטין.

* *

אהוד: האם הח"כים של חבורת איזנקוט הם אידיוטים שימושיים חולים בשנאת נתניהו – ויחד עם 19 הח"כים הערבים האנטי-ישראלים עומדים להרוס את כנסת ישראל מבפנים?

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

שלום אהוד,שמח לבשר לך האתר "חדשות בן עזר במרשתת" זוכה לפופולאריות. בחודשים האחרונים, מיספר המבקרים הייחודיים  (Unique visitors) בחודש עלה על 15,000 (ביולי היו 16 וחצי אלף מבקרים).

בשבוע האחרון הוספנו מיספר חידושים לאתר.

הם מפורטים בדף: hbe.mifgash.com/news– בדף המחברים hbe.mifgash.com/authors  הוספנו פרטים ותמונהשל כל מחבר וגם קישורים לאתר ויקיפידיה / ואתרים אישיים שלו/שלה.

– הוספתי גם דף עם רשימת הספרים שלך ושל אסתר ראבלרובם יש כבר תוכן מלא באתר (כמו בפרויקט בן יהודה) ויש  אפשרות לדפדף משיר לשיר ומפרק לפרק.hbe.mifgash.com/books– ומכיוון שאתה מרבה לפרסם בכל גיליון פרקים, שירים, או קטעים מהספרים והפרסומים שלך, אז בטבלת התוכן לצד כל קטע ובתחילת הקטע, מופיע קישור, שממנו אפשר לקפוץ ישר לדף של הספר.משם – אפשר לגלוש בכל הקטעים הקשורים – אם אלו פרקים מתוך ספר, או שירים מתוך קובץ.

בנוסף הכנתי דף "הורדות" hbe.mifgash.com/downloadsממנו אפשר לבחור כל קובץ ב"פינת המציאות" ולהוריד אותו ישירות מהאתר.אשמח לשמוע תגובות.

אלי ארגון

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!