קמפיין ההשתמטות וההסתה שהתכתב לעיתים עם אנטישמיות כעורה, אשר השתולל חסר מעצורים תוך איבוד בלמים בשנים האחרונות, הוא ללא ספק הזוכה בתואר המפוקפק והנורא, ההונאה הכמעט גדולה ביותר בפוליטיקה הישראלית, יותר מראש ממשלה עם שישה מנדטים, פחות מקורבנות השלום של הסכם אוסלו והעקירה.

ההונאה הנוראה כללה ביצוע רצח אופי לחברה שלימה, ביצוע מסע רדיפה שהוביל למסע ציד, חברה שלימה הואשמה במות לוחמים בשדות המערכה, הואשמה בניכור יהודי, הואשמה באטימות, בטפיליות, בפרזיטיות, בהתעלקות, בשוד הקופה הציבורית, בהיותם נטל על הציבור, סרח עודף, וכבר הזכרנו, במות חיילים בשל השתמטותם?

וההונאה הזו נרקמה כמלאכת מחשבת מדויקת, תחת כותרת החזון: מיטוט שלא באופן דמוקרטי את שלטון הימין.

המטרות והיעדים: מסע הסתה נפשע, אלים ומסוכן נגד החברה החרדית, מסע דמוניזציה, זריעת דיסאינפורמציה בתוך האוכלוסייה החרדית, קמפיין גיוס הציונות הדתית נגד החברים בגוש הימין, זריעת פיצולים.

כולם באו ונקבצו למובילי ההונאה הגדולה, נבחרי ציבור, גנרלים בדימוס, צה"ל, פוליטיקאים מתוסכלים מהעבר, חלק הארי של התקשורת, האקדמיה, אנשי ההון, מעצבי דעה, פרשנים, תועמלנים, חלק ממערכת המשפט, ההונאה הגדולה יצאה לדרך.

בתחילה קעקעו את זכותם ללמוד תורה, בהמשך קעקעו את זכותם להיקרא אחים, ובשיא היו מי שקעקעו את זכותם להיקרא אדם.

הם גייסו בנכלוליותם את המילואימניקים, את נשות המילואימניקים, את המשפחות השכולות, את אוכלי המוות מהציונות הדתית, את חלק מרבני הקו הממלכתי והמתון, הם כירסמו בכל רגש חשוף, פרטו על כל עצב מתוח במקצועיות של מכונות רעל משומנות, כבעלי אומנות ששנאתם אומנותם.

הם פרסמו בעשרות מיליוני שקל, באופן שיטתי, מודעות פרסום נגד המשתמטים הנוראיים מהחברה החרדית, הם זעקו בזעם קדוש נגד החרדים, הם היו בטנטרום מוחלט של גיוס עכשיו, מעצרים עכשיו, כלא עכשיו, סנקציות עכשיו, ביטול תקציבים עכשיו, רדיפה עכשיו, ציד עכשיו, התעמרות עכשיו.

בעוד הממשלה הממלכתית והאחראית הכינה חוק גיוס ראוי, חוק אשר לו היה מאושר היו כבר בשורות הצבא אלפי חרדים במדי צה"ל, התייצבו הפועלים לפירוק הגוש וזעקו בגרון ניחר, לא למשתמטים, לא לפרזיטים, לא לעלוקות, לא לאוכלי המוות, לא לאימהות הישנות בשקט בבני ברק, לא לפשרה, לא למשא ומתן, לא ויתורים, ייקוב הדין את ההר.

ההונאה הגדולה הצליחה והתרמית נחשפה, מכונות הרעל וההסתה שעבדו כל יום, כל היום, שינו את השיח שלהם רגע אחרי הבחירות, לא עוד חוק ההשתמטות כי אם חוק גיוס רך, לא עוד במריצות לזבל כי אם לשותפות בין אחים, לא עוד טפילים, עלוקות ופרזיטים, אלא בעלי צרכים כמו כל אזרח.

והנה הם, מובילי מסע הייסורים כנגד החברה החרדית, ניצבים ללא בושה, ללא הרכנת ראש, ללא בקשת מחילה, ניצבים במלא עליבותם, במלא חרפתם, במלא קלונם, ועוטפים את החברה החרדית, אותה חברה חרדית שעד לפני רגע הייתה לבובת הוודו שלהם, הבובה עליה הקיאו את מררתם, את שנאתם, את הסתתם הפושעת – הפכה לחברה ראויה, נחשקת, אהובה, בעלת זכויות, חברה הראויה לשבת בסלון ולא במזבלה.

ועתה קעריות דבש מוגשות לפניהם על טס של זהב, בפנים מאירות של מי שמצאו את אחיהם האובדים, פטור גורף משירות צבאי, תופינים מתופינים שונים, וליהודים שמחה וצהלה.

החברה החרדית המוכה, המושפלת, המרוסקת, המואשמת בנפילת חיילים בקרב, מביטה בחברי גוש השיסוי והביזוי, משפשפת עיניה נושאת אותם לשמיים, וזועקת: "יש אלוקים."

"שוב הדמעות על האיפור, החגיגה נגמרת המסכה נושרת, ושוב הדמעות על האיפור, והחיוך שעוד תפור נפרם משפתותייך, נפרד כבר מעלייך וסוף לסיפור..."

את מילות השיר הנפלא כתב הפזמונאי יענקל'ה רוטבליט לפני שלושים ותשע שנים והלחינה הזמרת יהודית רביץ.

השיר "סוף לסיפור", שיר נפלא, עצוב ואנושי מאוד, הנושא בתוכו דמות שהמסכה נושרת, ההצגה מסתיימת והדמעות נחשפות.

והנה, אחרי שלושים ותשע שנים של אהבה, הערצה, הגעה למופעים, התנועעות לקצב השירים הנפלאים, הועלתה הדיווה של השמאל על מוקד ברחובה של עיר וכל הרוצה ייטול חיצי רעל ויירה לעברה עד אשר תכבה האש בכיכר השנאה והתיעוב.

יהודית רביץ, הכוכבת שכובדה באחת מהפגנות המחאה לשיר את ההמנון הלאומי, העזה לחשוב אחרת, העזה לחשוב עצמאית, העזה לצאת מהשורה – זכתה לחרוזי רעל וצנצנות של ארס מזוקק, לקריאות לחרם עליה, להשפלתה וביזויה, לאיומים, כמו שרק מקהלת הקול האחד והיחיד שאין בלתו, יודעת והיא אוהו, יודעת לשנוא, יודעת להחרים, יודעת להעמיד בכיכר העיר על מוקד אש האיבה.

"חטאה" הנורא של יהודית רביץ, היה עם הגילוי המסעיר והבלתי נתפס כי היא עשתה לייקים לפוסטים שהעלה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואף העזה לשתף סרטוני הסברה פרו יהודים ופרו ישראליים, ותכנים המזוהים עם הימין.

יהודית רביץ הבינה מהר מאוד שהמסכה של הנאורים – הליברלים הוסרה, הפלורליזם פינה מקומו לדיכוי מחשבה עצמאית, וזהו סוף לסיפור שהם עושים לה מעתה לא יהודית יקרא שמה, אף לא יודית כי אם ביביסטית נבערת, בבונית בעלת יכולת מחיאת כפיים, זמרת מסוג ג', היא באה מאהבה והם משיבים לה בשנאה נוראה.

והנה, הזמרת אשר תרומתה לתרבות הישראלית אדירה, יוצרת גדולה, קוטלגה על ידי אדוני הארץ כביביסטית, תסמונת נעמי שמר שהעזה לבטא אהבה טהורה לעם היהודי, לארץ ישראל, למדינת ישראל שבה, הפעם פוגעת באחת הדמויות המזוהות ביותר עם השמאל הליברלי, הנאור והדמוקרטי.

יהודית רביץ, היא אדם חופשי, עצמאי היכול ומסוגל לבחור אם להיות צמחונית, טבעונית או קרנבורית, סוברנית לבחור אם להרכיב משקפיים, להרכיב עדשות מגע, או ללכת בלי אמצעי ראייה וליפול בבור הראשון.

יהודית רביץ אחראית למחשבותיה, הרהוריה, אמונותיה, ערכיה, אהבותיה, שנאותיה, אכזבותיה, ניצחונותיה, כישלונותיה, מפתיע?

ובכן תלוי את מי זה מפתיע, לפי תגובות היום נקם ושילם, יום החרמות, האיסורים והקונמות, יום השנאה השוצפת והאיבה החודרת, ההפתעה בקרב מי שהיו מעריציה עד לגילוי הדרמטי, הייתה מושלמת, ומופתעים כידוע הם יותר מחיות פצועות, הם זועמים בזעם קדוש ונורא.

הוקעתה אל עמוד הקלון הליברלי והנאור של יהודית רביץ מזכיר לי את הזמרות אחינועם ניני וחווה אלברשטיין, אשר דעתי רחוקה מדעתן כמרחק מזרח ממערב, אך מעולם לא ויתרתי על הזכות לשמוע וליהנות מהשירים הנפלאים ששרו.

מבחן הפלורליזם אינו היכולת לקבל את מי שחושב כמוך, מבחן הפלורליזם הוא היכולת לכבד את מי שחושב אחרת ממך.

יהודית רביץ, שירייך אינם עומדים למבחן, וגם לא דעותייך. הן שלך, בדיוק כפי שזכותך להיות מי שאת. המשיכי לשיר, להאיר וליצור. מי שבא מאהבה אינו צריך להתנצל על כך שאינו שונא.

לפני שמונים שנים כתב הכומר הלותרני הגרמני מרטין נימלר את שיר המחאה: "לא השמעתי את קולי."

תחילה הם השתיקו את הימניים ולא השמעתי את קולי, ואז הם השתיקו את החרדים, ולא השמעתי את קולי, ואז הם השתיקו את הדתיים לאומיים ולא השמעתי את קולי, ואז הם השתיקו את המזרחיים ולא השמעתי את קולי, ואז הם השתיקו את דתיי המחמד ולא השמעתי את קולי וכשביקשו להשתיק את קולי כבר לא היה מי שישמיע קול.

מאז טבח שבת שמחת תורה פגשתי לדאבון הלב, משתיקי קול אנושיים, בעלי עמדת השפעה ועורכי מדורי דעות אשר התבררו כצנזורים, כשוללי חופש הביטוי, כמשתקים, ובכל פעם באמתלה אחרת.

פגשתי בהם, תמיד מצד אחד, צד הליברלים, הנאורים, המתקדמים, הצודקים תמיד, וסירבתי לשתוק, סירבתי להיכנע, סירבתי להרים דגל לבן, התמודדתי, נאבקתי, תבעתי את ליטרת הצדק והיושרה, ולרוב ידי היתה על העליונה.

מחיר ההתמודדות עם חומות המשתיקים, חומות הייאוש, חומות האנטי דמוקרטיה, מחיר כבד של התשה, של התעקשות, של יצירתיות לעמוד על זכותך הבסיסית, להשמיע קול.

בימים האחרונים אנו עדים למסע הכפשה מהמכוערים ביותר שידעה התקשורת במדינת ישראל, מסע צלב נגד עיתונאית מהחשובות שנותרו בערוצי החדשות, אשר חלקן הפכו למערכות דוברות מטעם ולזולות של כתבי חצר ותועמלנים בשכר מלא ובהתנדבות, משרתי נרטיב ומדקלמי דפי מסרים.

איילה חסון, עיתונאית שאינה זקוקה לעדות איש על יכולותיה המקצועיות, על הגינותה והיושרה המקצועית, על זן הולך ונכחד של עיתונאים ולא טרומבוני תעמולה במסווה, הביעה את דעתה בכאב רב, בתחנת רדיו שאינה קשורה למקום עבודתה, והתוצאה מסע רדיפה מכוער ועלוב, מסע ציד נגד עלה התאנה של תאגיד השידור הציבורי הממומן מכספי משלם המיסים.

החרפה החברתית העוצמתית הזו היא המשכה של תרבות סתימת הפיות וההשתקה מצד אחד בלבד, הצד שסתם למגיש התוכנית המאוזנת ביותר ברדיו של החיילים, גל"צ, יעקב ברדוגו –וגירושו מהמיקרופון, וכעת איילה חסון, עיתונאית מוערכת אשר הרזומה העשיר שלה מעיד כאלף עדים על יכולותיה וכישוריה.

תרבות סתימת הפיות וההשתקה היא לחם חוקו של צד אחד, הצד המאיים לסגור תחנת טלוויזיה, תחנות רדיו, לסכור פי עיתונאים, לבזות פרשנים, הכויל כמובן בשם הליברליזם הטהור והמיקרופון הקדוש, זכות הציבור לדעת רק מה שאנו, אדוני הארץ, רוצים שתדעו.

איילה חסון הביעה את דעתה, אשר התבררה כנכונה מאוד, היא ביטאה כאב אמיתי על נשים הסובלות מפוליגמיה, המדוכאות על ידי בעליהן, הנשים שכבודן נרמס והן אינן אלא ייבוא משטחי יהודה ושומרון ועזה, נשים שהן מגשימות הלכה למעשה את זכות השיבה דה פקטו, נשות ממשלת השינוי מהנגב.

ההכללה היתה מיותרת, ברם, המהות נכונה עד מאוד, ובכל זאת החליטה איילה חסון להתנצל על ההכללה, אלא שהתנצלות זו לא סיפקה את רצון מנהלה שתבע ממנה להקריא התנצלות שהתאגיד יכתיב לה. אפשר לחלוק על אמירה של עיתונאי, אפשר לבקר אותה, אפשר לדרוש ממנה הסברים ואפילו התנצלות, אך מכאן ועד דרישה להתנצלות בנוסח מוכתב, או יצירת אווירה של רדיפה והשתקה, המרחק גדול.

ההחלטה של איילה חסון לא לשוב ולהגיש את תוכניתה הנצפית היא החלטה נכונה, רק אם היא זמנית עד לבירור הנסיבות, שתיקת חבריה העיתונאים היא חרפה על מצחם, אות קין על עליבותם, דממת אגודת העיתונאים היא תעודת עליבות למוסד שאינו מגן על עיתונאית מהמעלה הראשונה.

ולא אמרנו דבר על האכיפה והדרישה הבררנית, על חוסר הצדק ואי השוויון, על נאומי ההסתה הנוראים של חלק מהקולגות שלה בתאגיד הציבורי הנשמעים באופן תכוף ביותר, ולא אמרנו דבר על התועמלנים היושבים בתאגיד ומתפרנסים מכספי משלמי המיסים ועסוקים בפרופגנדה ותעמולה יום יומית מבלי שיעשו לפחות גילוי נאות של עובדים בשירות.

הדמוקרטיה אינה נבחנת ביכולתה להשמיע את קולם של המסכימים, אלא בנכונותה להגן על זכותם של החולקים להשמיע את קולם, ברגע שבו חופש הביטוי הופך לזכות השמורה לבעלי השקפה אחת, חדלה הדמוקרטיה להיות ערך והופכת להיות סיסמה.

כמויות האהבה והזעם שמקבלת איילה חסון הם תעודת כבוד לציבור היהודי-ישראלי, הם המראה, ממנה ניבט פרצופה המכוער והמנוכר של הפוזיציה שהשתלטה על מוקדי הכוח וההשפעה ומסרבת לשמוע קול אחר, קול העם, קול האמת.

עמנואל בן סבו

ניסים סופר, פובליציסט, עורך האתר "דיומא" ומי שמגדיר את עצמו "יוצר דיגיטלי" הוא מהקיצונים בעוכרי המשפט בישראל, מסית סדרתי נגד מערכות החוק, המשפט והצדק בישראל, ונושא את דגל החלשת הרשות השופטת וגימודה, אובדן עצמאותה והפיכתה לגורם חסר כל יכולת השפעה ציבורית. סופר הוא בעל ידע נרחב, כאוצר השמור לבעליו לרעתו. הוא מסובב כל מידע היסטורי כך שישרת אותו במלחמתו ברשות השופטת בישראל.

ברשומה היסטורית שכתבתי, שעסקה בבחירת יו"רי הכנסת בעבר, כתבתי על שלמה הלל שהוא אחד היו"רים הטובים והממלכתיים ביותר שהיו כאן. בתגובה כתב סופר שאכן הלל היה יו"ר מצוין, כיוון שהוא הפר פסיקת בג"ץ.

בטרם אכנס לפרטי הפרשה שאליה התכוון סופר ואותה הוא פירש בצורה מסולפת, כדאי לראות מה המסר שלו. בעיניו פסיקות בג"ץ הן דבר שצריך להפר אותן. אם יו"ר הכנסת הפר, כביכול, פסיקת בג"ץ, הוא ראוי לשבח על כך ועליו לשמש מודל ליו"רי הכנסת. מה הייתה הפסיקה ומה הגורם להפרה, כביכול, זה לא חשוב. העובדה שהלל נלחם נגד תופעה שסופר היום מתברך בה – החיה הכהניסטית, לא משנה לו. העיקר שהוא הפר, כביכול, פסק דין ועל כך יבורך.

שלמה הלל (1923-2021) הוא אדם רב זכויות בתולדות הציונות ובהיסטוריה של מדינת ישראל. תרומתו לביטחון המדינה ולעלייה, בהגנה, במוסד, בהעלאת יהדות עיראק ועוד, לא תסולא בפז. הוא כיהן כשר המשטרה בממשלות גולדה ורבין (הראשונה). בשנים 1984-1988 כיהן הלל כיו"ר הכנסת, בימים שבהם לתפקיד זה נבחרו אישים ממלכתיים, שנהגו ללא משוא פנים כמייצגי הכנסת על כל חלקיה והגנו על עצמאות הכנסת מול לחצי הממשלה, ולא עסקנים ושליחי המנהיג העליון לרמיסת הכנסת כמו יריב לוין ואוחנה. הביוגרפיה של הלל ואישיותו הפכו אותו לאדם המכובד על הכול והוא זכה להערכה רבה מצד כלל 119 חברי הכנסת ומצד כל חלקי הציבור? למה 119 ולא 120?

בקדנציה שלו, נאלץ הלל להתמודד עם תופעה חדשה וזרה, שהכנסת לא הכירה עד אז – חדירת הכנופייה הכהניסטית לכנסת. בניגוד לימינו, שבהם ראש הכנופייה הוא שר בכיר, השר המשפיע ביותר בממשלה, אז היה מדובר בסיעת יחיד, שהוחרמה בידי שאר 119 הח"כים. ראש הממשלה שמיר לא העלה על דעתו לספור את מורו ורבו של בן גביר, אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, כאופציה באה בחשבון לקואליציה בראשותו. כאשר נשיא המדינה חיים הרצוג הזמין את הסיעות להתייעצויות, אחרי הבחירות, הוא לא הזמין את כהנא. הוא לא העלה על דעתו לאפשר שכף רגלו של כהנא תדרוך על סף משכן הנשיא ותחלל את סמל הממלכתיות. כל אימת שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, כל חברי הכנסת והשרים, מהתחיה-צומת ומורשה (הרב דרוקמן) שבקצה הימין ועד הרשימה המתקדמת וחד"ש בקצה השמאל הרדיקלי, כולל הליכוד והמערך, המפד"ל והמפלגות החרדיות – כולם יצאו בהפגנתיות מן האולם.

מי שהנהיג את מאבק הכנסת נגד הנגע שפשה בה היה יו"ר הכנסת שלמה הלל. מי שהגן שוב ושוב על כהנא היה בית המשפט העליון. כפי שבית המשפט העליון הכשיר את ריצתו לכנסת של ראש הכנופייה בן גביר ואת מינויו כשר, כך הוא הכשיר גם את בחירתו של כהנא לכנסת. לקראת בחירות 1984 ועדת הבחירות המרכזית פסלה את ריצת סיעתו "כך". כהנא ערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון פסק שאין לוועדה סמכות חוקית, על פי חוקי ישראל, לפסול את כהנא, קיבל את הערעור וביטל את הפסילה. כהנא התמודד ונבחר כסיעת יחיד (באותם ימים אחוז החסימה עמד על 1%). כדי למנוע הישנות המקרה, קיבלה הכנסת את סעיף 7א', שכונה אז "החוק נגד הגזענות", שנועד למנוע את ריצת רשימות כהניסטיות לכנסת. חבל מאוד, שבאחת ההחלטות האקטיביסטיות בתולדותיו, בית המשפט העליון התחכם ואיפשר לבן גביר וכנופייתו לרוץ, בניגוד לחוק המפורש. בכלל, ראוי לציין שבאופן עקבי שופטי בית המשפט העליון הם אידיוטיים שימושיים של הכנופייה. הרי אם חלילה בן גביר יעלה פעם לשלטון, הם יהיו הראשונים שישלחו למחנות ריכוז.

כהנא העלה שתי הצעות חוק למימוש תורת הגזע הכהניסטית: "חוק האזרחות הישראלית וחילופי אוכלוסין יהודים וערבים" ו"חוק למניעת ההתבוללות בין יהודים ללא-יהודים ולקדושת עם ישראל."

ח"כ מהליכוד מיקי איתן, אז יו"ר שדולת ארץ ישראל, בחן את ההצעות, השווה אותן לחוקי נירנברג, והוכיח שהן כמעט מילה במילה חוקי נירנברג, רק שבמקום שחוקי נירנברג כתוב "יהודי", בהצעות החוק של כהנא כתוב "ערבי" או "נוכרי".

נשיאות הכנסת, בהנהגת שלמה הלל, פסלה פה אחד את הגשת החוקים הללו. בהחלטת הנשיאות נאמר שהצעות החוק נפסלו, כיוון שהן כוללות "דברי גזענות שיש בהם עלבון, אשר מקומם לא יכירם בחוק, ומאחר שהם פוגעים בערכים שעליהם מושתתת מדינת ישראל ואופייה הדמוקרטי ובכבוד הכנסת." בהחלטת הנשיאות היתה בעיה קטנה. תקנון הכנסת אינו מסמיך את הנשיאות לפסול הצעות חוק ומעולם קודם לא נפסלה הצעות חוק. כהנא עתר לבג"ץ.

בג"ץ עמד בפני דילמה. מצד אחד, בית המשפט הסכים ברמה הערכית עם החלטת נשיאות הכנסת. ואכן, בפסק הדין נכתב ש"שתי הצעות החוק פוגעות בעקרונות יסוד של משטרנו החוקתי, מעוררות זיכרונות מחרידים ויש בהן כדי לפגוע באופי הדמוקרטי של מדינת ישראל." אף על פי כן, החליט ההרכב בראשות השופט אהרון ברק, "בשם הדמוקרטיה," לאפשר את העלאת הצעות החוק, כיוון שיש לדבוק בתקנון הכנסת. בג"ץ הוסיף ואמר כי המצע האנטי-דמוקרטי של תנועת "כך" היה ידוע טרם הבחירות, והשתתפותה בבחירות אושרה בכל זאת. משנבחר כהנא על מצע זה, נשיאות הכנסת אינה רשאית למנוע ממנו להגיש הצעת חוק שכל ייעודה להגשים את מצעו.

נכון לומר, שיו"ר הכנסת ונשיאות הכנסת פעלו באקטיביזם פרלמנטרי, ואילו בג"ץ נהג בשמרנות ודבק בתקנון. בג"ץ קבע שאין לנשיאות סמכות לפסול את הגשת החוק, אך רמז מה ניתן לעשות. "ברצוננו לחזור ולהדגיש כי גישה זו שלנו מבוססת על הסדריו הקיימים של תקנון הכנסת, לפיו 'כל חבר הכנסת רשאי להציע הצעת חוק' (סעיף 134 א'). למותר לציין, כי הכנסת רשאית לשנות הסדר זה, ובכך להצר או להרחיב את כוחו של חבר הכנסת היחיד להניע את גלגלי החקיקה של הכנסת."

יו"ר הכנסת הלל היה נחוש לא לאפשר להצעות החוק הללו לעלות. אך הוא לא העלה על דעתו להפר את פסיקת בג"ץ. הוא הודיע שאם לא יימצא פתרון ברוח פסק הדין, יתפטר מתפקידו, כי היה מנוי וגמור עמו לא לאפשר להצעות החוק לעלות, אך גם לא להפר את הפסיקה. הוא אימץ את ההמלצה ובו ביום החל להוביל מהלך חקיקה, הקובע שחברי הכנסת לא יוכלו להגיש הצעות חוק גזעניות. הכנסת על כל חלקיה התאחדה להקאת הצעותיו הגזעניות של "הרב" כהנא שר"י ולפסילת זכותו להעלות אותן. רק שלושה ח"כים הצביעו נגד – כהנא עצמו ושני ח"כי אגודת ישראל. הח"כים מאגו"י הבהירו שהם מתנגדים לחלוטין להצעות החוק, אך אינן רוצות ליצור תקדים כי "מחר יטענו שהתורה גזענית."

ובכן, בניגוד מוחלט לנרטיב של סופר, שלמה הלל לא הפר פסיקת בג"ץ. הוא גם לא העלה על דעתו להפר את הפסיקה, והודיע שיתפטר אם לא יימצא פתרון חוקי. הפתרון שהוא הוביל תאם לפסיקת בג"ץ, שקבע שהכנסת רשאית לשנות את ההסדר התקנוני.

הלל נהג בממלכתיות אקטיבית במאבקו נגד מארת הכהניזם. גם אם לא הקפיד בנוקדנות כל הסעיפים הקטנים של התקנון, נהג ברוח הממלכתיות והדמוקרטיה, ובסופו של דבר הביא לשינוי התקנון.

חבל שבג"ץ האקטיביסטי אישר לממשיכו של כהנא להיכנס, בניגוד לרוח החוק נגד הגזענות, והתוצאות – כהונתו של ראש הכנופייה כשר בממשלה, שהיא כתם בל ימחה מעל ההיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

ציורי הספר – עיבוד מהבינה המלאכותית בידי המחבר; ביתן 2026, 64 עמ'

להגדיר אהבה זאת משימה קשה, כמו להגדיר מוסר – פילוסופים רבים התמודדו עם המשימה הזאת ללא הצלחה רבה, אבל כל אחד יודע ומרגיש מהו מעשה מוסרי. כאמור, דברים דומים ניתן לומר לגבי האהבה בכלל, ועל אהבה לבן-בת זוג בפרט – הכול יודעים במה מדובר, אבל האהבה עצמה חומקת מאפשרות של הגדרה.

בני דון יחייא, מומחה גדול, לא רק לדיני משפחה וירושה, בהם פירסם ספרים מאירי עיניים, אלא גם לנפש האדם, והוא חושף בפני קוראיו ובפני המשתתפים בהופעותיו להטוטי לשון מפתיעים בחוכמתם, בשנינותם ובדיוקם, ויחד עם זאת, לא נעדר אלמנט ההפתעה.

עו"ד בני דון יחייא הרי לא ייכשל בניסיון להגדיר אהבה, אבל מרשה לעצמו, ולמחבריהם של 50 האמרות שבספר זה לתאר תופעות שמקורן באהבה. ב"מבוא לאהבה" הוא כותב שהאהבה "מניעה אנשים נבונים לעשות שטויות, ואנשים שעושים שטויות להיות משוכנעים שהם נבונים" (עמ' 7). ובהמשך הוא בונה על התבנית של כלל חז"ל "הקם להורגך, השכם להורגו" – אימרה המאפיינת אהבה הדדית: "הקם לאוהבך – השכם לאוהבו" (עמ' 20).

בספר זה מובאות 50 אמרות של 40 אישים, ביניהם פילוסופים קדמונים כמו אפלטון ואריסטו, ומאוחרים יותר כמו סרן קירקגור, מדינאים כמו מהאטמה גנדי ובנג'מין פראנקלין, סופרים קלאסיים כמו פיודור דוסטויבסקי, ויקטור הוגו, לב טולסטוי, גבריאל גרסיה מארקס, דורותי פארקר, אנטואן דה סנט אכזופרי, וכן משלנו, כמו שלום עליכם, נתן אלתרמן ונעמי שמר, וכן מצוטטים שחקנים, מוזיקאים, זמרים.

מרגרט אטווד סבורה כי כמו שהאסקימואים מעניקים 52 מילים לשלג, אותו מיספר מילים יש ליחס לאהבה (עמ' 10). האם החכמנו בתחום שאנו "חוקרים?" לאו דווקא, אבל נגעה לליבנו התפעלותה מהעוצמה של האהבה.

ז'אן מורו קובעת "חוק" בתחום זה: "ככל שהלב מתמלא – המוח נהיה יותר קל" (עמ' 14). שלום עליכם מציע בנדון עמדה יהודית: "כדי למצוא אהבה, צריך מזל. כדי לשמור עליה, צריך שכל." (עמ' 21). המשורר אוגדן נאש מציע עצה מועילה: "כך שומרים על אהבה: כל פעם שאתם טועים, תודו בכך. כל פעם שאתם צודקים, תשתקו." (עמ' 24).

אפלטון מאבחן "תוצר" של אהבה: "כשהאהבה נוגעת, כל אחד הופך למשורר" (עמ' 29). גבריאל גרסיה מארקס סבור "שמזדקנים כשמפסיקים לאהוב" – הלוואי שהוא צודק, כי אז יש בוודאי אנשים שיהיו צעירים לנצח. ויקטור הוגו קובע כי האהבה היא "מתנה שאדם נותן לעצמו..

הבאתי כאן מעט צימוקים מהשפע שהספר הזה מציע לאוהבים, ולאלה שמתעתדים לאהוב. ומילה טובה צריך לומר גם על האיורים היפיפיים, שבכולם יש גם נימה של הומור, כפי שקוראיו הנאמנים של בני דון יחייא היו מצפים שיהיו.

משה גרנות

ולציוני דרך מוקדמים נוספים בציונות המעשית

דניאל ראם הוא חוקר, דוקטור למתמטיקה.

דוד בן-גוריון – ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל, ומנהיג היישוב היהודי בשנים שקדמו להקמת המדינה – פירסם לאורך חייו מיספר חיבורים היסטוריים וספרי זיכרונות.

אחד מהם הוא הספר ״מדינת ישראל המחודשת״, כרך א', שיצא לאור בשנת 1969 בהוצאת עם עובד, כאשר בן-גוריון כבר היה בגמלאות. הספר המעניין הזה עוסק, מנקודת מבטו של בן-גוריון, במלחמת העצמאות, בשנים שקדמו לה, ובשנותיה הראשונות של המדינה (עד וכולל סיום השלב המדיני של מבצע קדש במרץ 1957). הספר כולל בתחילתו גם מבוא פילוסופי-היסטורי מעורר מחשבות על ייחודם ויעודם של עם ישראל ומדינת ישראל, תיאור היסטורי של כמה עשרות עמודים של התנועה הציונית במאה ה 19 ותחילת המאה ה 20, והתייחסות קצרה ליישוב היהודי בארץ ישראל ולעלייה לארץ ישראל במאות השנים שקדמו לתקופה זו.

אחד הדברים שתפסו את תשומת ליבי במהלך הקריאה הוא מוטיב שחזר על עצמו בצורה מפוזרת לאורך 558 עמודי הספר, במגוון הקשרים, ובאופן מפורש או מובלע: החשיבות המכרעת בתולדות הציונות שבן-גוריון ייחס להקמת המושבה העברית הראשונה פתח תקווה בשנת 1878 ולעוד ציוני דרך ציוניים שהתרחשו בתקופה ההיא.

ביתר פירוט, לתפיסתו של בן-גוריון – כפי שהיא בוטאה בזמן אמת בנאומים ובמסמכים אותם הוא נשא וכתב בשנים בהן כיהן כמנהיג הישוב היהודי ומדינת ישראל, וגם בדברים שהוא כתב שנים אחר כך בעת הכנת הספר עצמו – הן מדינת ישראל והן צבא ההגנה לישראל, שנוסדו בשנת 1948, חבים את עצם קיומם וגם את הצלחתם למעשה החלוצי הנועז ביותר של הקמת המושבה פתח תקווה בשנת 1878 בפרט, ולציוני דרך מוקדמים נוספים בציונות המעשית שהתרחשו בשנים אלה בכלל (כמו הקמת בית הספר החקלאי מקווה ישראל והקמתם של ישובים יהודיים כמו ראשון לציון, ראש פינה וזיכרון יעקב).

בלי השתהות נוספת, הנה מבחר ציטוטים מהספר שממחישים את הנקודה הזו, ציטוטים שחלקם כוללים לא מעט מילים שמחממות את הלב [ההדגשות להלן הן במקור, וכך גם הטעויות]:

עמוד 6: ״זרע המדינה נזרע בייסוד מקווה-ישראל, פתח תקווה, ראשון לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב, גדרה והישובים שבאו אחריהם, והמייסדים הראשונים טעמו טעם התלאות הקשות הבאות על בוני-מדינה ראשונים: מלחמה קשה עם פגעי הטבע, עם פראי המדבר, עם שכנים עוינים, עם קדחת ממארת, עם חוסר מים, עם מחסור ומצוק, עם קשיי קליטה בארץ אהובה ועזובה, עם ליכוד שבטים רחוקים ושונים ממקור עתיק מאוחד ומאחד. מאמצים אלה, וגדולים מהם, יידרשו מאתנו גם בעתיד – הקרוב או הרחוק – עד שנגיע אל המנוחה והנחלה.״

עמוד 25: ״המפנה ההיסטורי שזכה להמשך בלתי-נפסק ושהביא להקמת המדינה, היה בפניית יהודים להתיישבות על הקרקע מתוך יזמה עצמית חלוצית. לא ישוב הזולת על הקרקע, אלא הפיכת החקלאות לאורח-חיים לעצמם – זה היה החידוש המהפכני והיוצר החשוב ביותר שנעשה בארץ, ועטרת המייסדים הראשונים של החקלאות העברית בגופם נתונה על ראשם של מיסדי פתח-תקווה, ראשון-לציון, זיכרון-יעקב, ראש-פינה ואנשי ביל״ו במקווה-ישראל, שיסדו אחר-כך את גדרה, וממשיכיהם עד הכרזת המדינה.״

עמוד 50: ״…זו לא היתה טעותו היחידה של אחד העם. ההוגה המעמיק ביותר של חיבת-ציון ניחן בחוש אנליטי חריף של המציאות הקיימת, אבל היה נטול מעוף וחזון, ולא ראה ולא הבין האפשרויות המהפכניות החבויות באדם והגנוזות ברצונות חלוציים העושים בשליחותם של צרכים היסטוריים של עם, ושיש ביכולתם לשנות באופן יסודי המציאות הקיימת. גם בני דורם של מיסדי פתח-תקווה לא האמינו ברובם הגדול שיש לשנות ושאפשר לשנות את המציאות הקיימת בארץ, ולא העלו על דעתם שרצוי ואפשר להקים חקלאות עברית. אבל י. מ. סלומון מירושלם, יהושע שטמפר, אליעזר [אלעזר] ראב ודויד גוטמן מהונגריה היו אנשי חזון ומהפכה, וחזו מעבר למציאות הקיימת ויסדו את פתח-תקווה. הם נתקלו במכשולים, נרתעו וחזרו והמשיכו…״

עמוד 107, מתוך נאום רדיו שנשא בן-גוריון לאומה ב 15/5/1948 (יום למחרת הכרזת העצמאות של המדינה): ״אתמול נפל דבר בישראל, ורק הדורות הבאים יוכלו להעריך משמעותו ההיסטורית המלאה. עלינו, על כל אחד מאיתנו, שומה בימים האלה רק לבנות באהבה ובאמונה, תוך אחוה יהודית, את מדינת ישראל ולהגן עליה בנפשו ובמאודו, כל עוד יהיה צורך בכך… בימים אלה נזכיר באהבה ובהכרת תודה מיוחדת את כל החלוצים והמגינים משלושה דורות, שהביאו אותנו על הלום – מיוצרי מקווה-ישראל, פתח-תקווה, ראשון-לציון, זיכרון-יעקב וראש פינה ועד בוני היישובים הצעירים בנגב וברמות הגליל; וממייסדי ׳השומר׳ והלגיון העברי ועד חילות ההגנה העומדים בימים אלה במערכת-גבורה מדן ועד באר-שבע. רבים מאלה אינם עוד אתנו בחיים, אבל זיכרם לא יסוף מליבנו ומלב העם העברי עד עולם.״

עמוד 123, מתוך פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל (31/5/1948): ״עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר. עצום ורב החוב שחייב הישוב והעם היהודי להגנה בכל שלבי קיומה והתפתחותה, מהניצנים הבודדים בימי-היסוד הראשונים – בפתח-תקווה, ראשון-לציון, גדרה, ראש-פינה, זיכרון-יעקב, מטולה, דרך ׳השומר׳ של חלוצי העלייה השנייה, הלגיון העברי, במלחמת העולם הראשונה, מגיני תל-חי, והגידול המתמיד של ארגון-הגנה ארצי בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, הקמת חיל-הנוטרים במאורעות 1936-1939, ייסוד הפלמ״ח וגדודי חי״ש, ההתנדבות ההמונית במלחמת-העולם השנייה והקמת הבריגדה העברית הראשונה, ועד מאבקה האדיר של ההגנה במחצית הראשונה של המלחמה נגדנו מ-30 בנובמבר 1947 עד 31 במאי 1948.״

עמודים 175-176, מתוך סקירה שנתן בן-גוריון למועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא״י) בתאריך 19/6/1948, כלומר מיספר ימים אחרי תחילת ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות:

״אתם יודעים מה פעלו צבאותינו המעטים, הצעירים שקמו כמעט בן-לילה, תוך כדי סערת המלחמה. אולם בלי לקפח זכויותיהם, גבורתם וכיבושיהם של צבאותינו – ואהיה האחרון לעשות זאת – אראה חובה לציין כאן, שאלמלא החזון, החזון ההיסטורי הגדול, המניע שלושה דורות חלוצים במשך שבעים-שמונים שנה, מימי ייסוד הישובים החקלאיים הראשונים (מקווה-ישראל, פתח-תקוןה, ראשון-לציון, זיכרון-יעקב, ראש-פינה) ועד היום הזה – לא היינו מגיעים עד הלום. אילולא הטיפוס האנושי החלוצי של מתיישבינו הראשונים והבאים אחריהם, אילולא החזון המחיה אותם, שבו גילמו את חייהם ושעליו הגנו הם ויוצאי חלציהם –לא היה עומד לנו כוחו של צבאנו ולא היינו מחזיקים מעמד לא בנגב ולא בעמק הירדן ולא בגליל העליון, ואלמלא הגבורה האפית של גוש עציון, שאמנם נגמרה באופן כה טרגי, בהישמד כמעט כל אנשי כפר-עציון – מי יודע אם ירושלם היתה עומדת…״

עמודים 244-245, מתוך נאום של בן-גוריון במצעד צבאי שנערך בת״א ב-27/7/1948 (זה היה יום השנה ה-44 למותו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ובן-גוריון פתח את נאומו באזכור מיומנו של הרצל בשנת 1897, בעקבות הקונגרס הציוני הראשון, על כך שבבאזל הרצל יסד את מדינת היהודים):

״עברו מאז כחמישים שנה, חזונו של הרצל קם ויהי. ומדוע האמין הרצל שיסד בבאזל מדינת היהודים? ׳באשר המדינה,׳ כפי שרשם הרצל באותו היומן, ׳מושתתת ברצון העם למדינה…' אולם האפיק המבורך שפתח הרצל לרצון המדינה העניק לנו שני הכיבושים הממלכתיים הגדולים בחזית הבין-לאומית: הצהרת בלפור בנובמבר 1917, 20 שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון; והחלטת או״ם על הקמת מדינה יהודית, בנובמבר 1947, שלושים שנה אחרי הצהרת בלפור.

אולם הקונגרס וההסתדרות הציונית לא היו האפיק הראשון שדרכו זרם רצון העם למדינה. עוד כמה שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, ולפני הרצל, נפתח אפיק ראשון לכיסופי האומה וערגתה לבצע את דבר הגאולה – אפיק העלייה ההתיישבותית והחלוצית, היוצרת והמגשימה. בוני בית-הספר החקלאי הראשון במקווה-ישראל בשנת 1870 מניחי היסוד לכפר העברי הראשון בפתח-תקווה מתוך יוצאי חומת ירושלים העתיקה ועולי הונגריה בשנת 1878‬,‬‬ ...ביל"ו, ראשון-לציון, זיכרון-יעקב, ראש-פינה וגדרה, אלה והבאים אחריהם הבקיעו את האפיק הראשון והראשי, הגדול והמתרחב, לרצון המדינה, ובמשך שלושה דורות של עמל חלוצים ומעפילים הפכו את פני המולדת והצמיחו ישוב יהודי, שלא היה כמוהו בעולם לחירות, לעצמאות, לאיתנות, ישוב מעורה באדמתו, בעבודתו, במשקו, בכפרו בעירו בלשונו בתרבותו, מושרש בעברו הרחוק ומוצמד לעתידו הנכסף, מגלם בתוכו לא רק רצון, אלא יכולת לבנות מדינה, ומהווה למעשה גרעין גדל ומתרחב של מדינת היהודים. ‬‬‬‬

בלי יצירת-בראשית זו של חלוצי עלייה, עבודה והתיישבות לא היינו מגיעים עד הלום… זכה דורנו להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. אפס, אל ירום לבנו. לא בזכותנו אנו בלבד זכינו למדינת ישראל. אלמלא אמונת-אומן ומורשת קדומים של דורות בישראל, הנושאים בליבם חזון הגאולה ולבותיהם מרותקים במשך אלפי שנים בעבותות אהבה וכיסופין למכורת-אבות, אלמלא מעשי-בראשית של ראשוני חלוצינו ולוחמינו בשטח העליה וההתישבות, ההתגוננות המדינית והבין-לאומית –לא היתה מדינת ישראל קמה בימינו.״

עמוד 267, כחלק בסקירה שבן-גוריון ביצע על ארגון ״ההגנה״: ״ואם צבא הגנה לישראל קיבל ירושה עשירה מההגנה, ובלי מורשה רוחנית זו ספק אם היה יכול לעמוד, הרי אין צבא הגנה לישראל המשכה של ההגנה, כשם שמדינת ישראל אינה המשכם של הוועד הלאומי וההנהלה הציונית. ברור שהמדינה לא היתה קמה בלי תוחלת הגאולה שחיתה בלב העם היהודי אלפי שנים, ובלי המפעל ההתיישבות של שלושת הדורות, מיסוד מקווה-ישראל ופתח-תקוה בשנות השמונים [למעשה שנות השבעים] של המאה התשע-עשרה. אבל המדינה היא פרק חדש לגמרי, לא רק בתולדות הארץ, אלא בתולדות העם היהודי. גם צבא הגנה לישראל אינו המשך של ההגנה, אלא מפנה חדש בתולדות הגבורה היהודית, כמלחמת יהושע בן-נון, מלחמות דויד המלך והחשמונאים.״

עמוד 328, מתוך נאום שנשא בן-גוריון ב 9/11/1948 לרגל שבעים שנה להקמת פתח-תקוה, בנוכחות הרמטכ״ל יעקב דורי והחלוץ הבא בימים משה [שמואל] ראב (ממשפחת מקימי פתח-תקווה): ״דרך מייסדי הכפר העברי הראשון [פתח תקווה], דרך ראשוני ההגנה העברית, אנו מושיטים ידינו לבר-כוכבא, ליוחנן מגוש-חלב, לעזרא ולנחמיה, למלכי יהודה וישראל, לשופטים ולנביאים, שחישלו את השלשלת הנפלאה של תולדות ישראל. במושבה זו זכיתי לפני 42 שנה, בדרכי על אדמת המולדת, להיות פועל עברי, ואת חסד-נעורים זה לא אשכח למושבה זו כל חיי. זוהי זכות גדולה לנו ולמייסדי הכפר העברי הראשון, שאת חג יובלו אנו חוגגים בשנה הנפלאה והגדולה בתולדות ישראל. בשנה זו התרחשו ארבע עלילות גדולות: בה הוקם, אומן וצוייד צבא הגנה לישראל; בה הוקמה מחדש מדינת ישראל; בה עמדנו מעטים, מאות אלפים, מול מיליונים תוקפים והדפנו אותם בגבורה; בה שיחררנו חלקים גדולים של ארצנו… אפשר היה לתמוה מאין לנו החיל הזה. היום ניתנה התשובה. לא מאין נבנה הצבא ושוחררה המולדת, אלא במאמצים ממושכים של עשרות שנים על-ידי אלה שקדמו לנו בעבודה, ביצירה, במלחמה ובגבורה; ראשוני הראשונים חרשו לפני 70 שנה בכפר הראשון במולדת המתחדשת. מהם, ומאלה שבאו אחריהם, בא לנו החיל הזה. יקשה לנו לתפוס כיצד העזו והעפילו צעירים אחדים מיושבי החומות בירושלם ומהגולה בהונגריה – סלומון, גוטמן, שטאמפר וראב – כיצד העזו להקים כפר ראשון בשממות הירקון, להילחם בטבע, בעזובה, בשממה, בקדחת ולעמוד בודדים מול המון פראי המדבר. לא היה להם צבא, כי אם אצבעותיהם וכוח הגבורה שפעמה בקרבם. זהו המקור שממנו שתו אלפי ורבבות שהקימו את צבא הגנה לישראל. דורנו יכול להתגאות במעלליו. ואני מקווה שהדורות הבאים עוד יגדילו לעשות. אבל ישנו דבר שלא נוכל לעשותו, ושרק אלה שיסדו את הכפר הזה עשו אותו - הם זכו להיות ראשונים…״

עמוד 337, מתוך דברים שרשם בן-גוריון ביומנו בתאריך 8/1/1949, יום אחרי הפסקת האש בחזית המצרית (בדיעבד הפסקת האש הזו סיימה באופן לא רשמי את מלחמת העצמאות): ״בשנה שחלפה חוללנו המהפכה הגדולה בתולדות עמנו: יסדנו המדינה היהודית ויצאנו משעבוד לגאולה; הקימונו צבא הגנה לישראל ונלחמנו בצבאות ערב שפלשו לארצנו – ויכולנו להם. שיחררנו הנגב והגליל וגאלנו אדמתם להתיישבות רבתי. העלינו למעלה ממאה ועשרים אלף עולים בשנה אחת מהגולה כהתחלה ראשונה של קיבוץ גלויות. היינו לגורם ממלכתי במזרח התיכון ובעולם כולו. בשתים עשינו את החיל הזה:

א. במפעל התיישבות והגנה של שלושה דורות חלוצים מימי פתח-תקווה ועד היום.

ב. בהדרכה המדינית והצבאית, רווית עוז, תבונה וחזון, של תנועתנו, שכיונה, ריכזה וגייסה בשנות-מבחן אלה את התנועה הציונית והעם היהודי…״

עמוד 393, מתוך נאום שנשא בן-גוריון בכנסת בעת הגשת הצעת חוק שירות הביטחון בתאריך 15/8/1949: ״זה שלושה דורות נתגלתה בארץ תופעה יחידה במינה, שאנו קוראים לה בשם חלוציות, שממנה בא לנו כל החיל שעשינו בארץ מזמן יסוד מקווה-ישראל ופתח-תקווה ועד הקמת המדינה והניצחונות הצבאיים על אויבינו. חלוציות אינה נחלת יחידי-סגולה ועילויים, היא גנוזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש חבויים כוחות וסגולות ואוצרות רוחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוי. הלחץ של צרכים היסטוריים ופעולת-חינוך מכוננת, היודעת למצוא מסילות ללב אדם ולגנזי נשמתו, מסוגלים להערות, לגלות ולהפעיל בכל איש ואיש את המעיינות המפכים בו בסתר ולהעלות כל אדם לדרגה הגבוהה ביותר של גבורה וחלוציות. כל מפקד צבאי מוכשר יודע סוד זה, ובידו להפוך את צבאו המורכב מבני בשר-ודם פשוטים לצבא גיבורים…״

[דוד בן גוריון]

המשחה השחורה של הנזירות (סביב גיל 3–4)

הזיכרון הרפואי הראשון שלי נולד הרחק מירושלים, בהילולא של ל"ג בעומר במירון. הייתי פעוט בן שלוש שעשו לו 'חלאקה' (קרחת במקום התלתלים היפים), כילד חולמני נפלתי על גדר תיל חלוד, נחבלתי ונפצעתי עם פצע פתוח ועמוק. באותם ימים, לפני עידן האנטיביוטיקה, פצע מזוהם מחבלה לא נרפא בתוך ימים ספורים אלא הפך למאבק ממושך.

את הטיפול המסור קיבלתי בירושלים, מידי הנזירות בבית החולים של המיסיון האנגלי ברחוב הנביאים. במשך כמה שנים חזרנו למרפאה השקטה והנקייה שלהן, אחיותיי המסורות שילמו עשרה גרוש דמי טיפול ושם חבשו את הפצע שלי במשחה השחורה והמסריחה של פעם – משחת האיכתיול. הריח החריף של הזפת והגופרית והמגע השמנוני שלה נחרטו בי לתמיד. היום, בעידן האנטיביוטיקה, פצע כזה היה נסגר תוך שבוע, אך הצלקת שנותרה על גופי עד היום היא עדות חיה למסירותן של אותן אחיות-נזירות ולרפואה של ימי המנדט.

המיטה הריקה בבית החולים רוטשילד

בפינת הרחובות הנביאים והרב קוק שכן בית החולים רוטשילד-הדסה, עוד לפני שהוקם בית החולים הגדול בהר הצופים. באחד מימי ילדותי אושפזתי שם. באותן שנים, בלי טלפונים ובלי רישום ממוחשב, התקשורת בין בית החולים למשפחות הייתה רחוקה מלהיות פשוטה.

באחד הימים הגיעה אימי לבקר אותי במחלקה, ונעצרה קפואה מול המיטה שלי – היא היתה ריקה לגמרי. ברגע אחד חרב עליה עולמה. היא היתה משוכנעת שבן הזקונים שלה נפטר ושהצוות כבר הספיק להעביר את גופתי לחדר המתים. כמה שנים קודמת מת לה שם ילד שחלה בדיפטריה (כיום יש חיסון). החרדה היתה נוראה, אך עד מהרה התבררה סיבת היעלמותי: הצוות הרפואי בסך הכול העביר אותי לחדר אחר במחלקה, בלי לעדכן מראש. אימי נשמה לרווחה, ואני, ברוך השם, חי וקיים ומספר את הסיפור הזה עד היום.

מעיל המינק, קונדיטוריית "פת" ועוגת הקונכייה

(מלחמת העצמאות, 1948)

בימי מלחמת העצמאות, כשהלימודים בוטלו. אבא נפצע אנושות בהפגזה על ירושלים והעיר חיה בצל הקרבות והמחסור. נשלחתי, כילד בן 11 או 12, לעבוד בחנות ההלבשה "נהדר" שבמרכז העיר. באחד הימים הטיל עליי בעל הבית, אדון אברהמי, משימה אחראית: להביא מביתו מעיל מינק יקר ערך. אליי התלווה נער נוסף לשמור על צעדיי.

בדרך חזרה לחנות עברנו ליד החלון של קונדיטוריית "פת" המיתולוגית, שבפינת הרחובות הנביאים והרב קוק. בימי המלחמה, כשהחמאה הייתה מצרך נדיר, המאפים היו על בסיס מרגרינה, והריח המתוק מילא את הרחוב. הנער שליווה אותי נעמד ליד החלון, הציק לקונדיטור ודרש ממנו פירורי עוגה בחינם. הקונדיטור התרגז כל כך, עד שתפס כלי עם מי מרגרינה ושפך אותו בזעם החוצה דרך סורגי החלון. הנער המלווה הצליח להתחמק, וכל מי המרגרינה השמנוניים נשפכו ישר עליי, על בגדיי – ובעיקר על מעיל המינק היקר.

בגלל ביישנותי נאלמתי דום ולא העזתי להסגיר את חברי. לקחתי את האשמה על עצמי. עוד באותו היום פוטרתי מחנות "נהדר" על לא עוול בכפי, לקול זעקותיו של בעל הבית אדון אברהמי ש"חייט כבר לא ייצא ממני." קיבלתי לידי שלוש לירות עבור שלושה שבועות של עבודה, ויצאתי משם בעיניים דומעות.

עם שלוש הלירות בכיסי צעדתי היישר בחזרה אל קונדיטוריית "פת". החלטתי לפצות את עצמי: קניתי שם כדת וכדין, בכסף של אדון אברהמי, עוגת קונכייה ממולאת בקינמון ובצימוקים. אכלתי אותה בהנאה גדולה, אכלתי ובכיתי כל הדרך הביתה.

בן-ציון יהושע

איך איבדה ש"ס מנדט אחד וירדה לשישה, בגלל 'קולות החיילים' שמהם קיוותה לקבל את המנדט השביעי, ואילו הליכוד זכה בח"כ שנגרע ממנה: הקול נשאר במשפחה. ש"ס היתה למפלגה שחדלה להיות בית למצביע הצעיר. האם הולכת ש"ס להתאייד, בדרכה של המפד"ל ז"ל? ח"כ ש"ס לשעבר הרב אמסלם: "נפוטיזם, אינטרסים, שחיתות, וחרדיזציה מקצינה, מסכת ארוכה של אונאה והטעייה של ציבור ספרדי תמים."

היה זה למחרת יום הבחירות לכנסת. כשברדיו החלו לדווח על המפולת של סיעת ש"ס בכנסת והצטמקותה מ-11 מנדטים ל-7, ביקש אריה דרעי יו"ר ש"ס, להרגיע את חוזי השחורות ושלף מן השרוול את נוסחת הקסמים: "חכו, חכו, לקולות החיילים" הביטוי 'קולות החיילים' הוא כידוע שם קוד למעטפות הכפולות ששילשלו לקלפיות ייעודיות חיילים וקצינים בצה"ל, וכן סטודנטים, וכל מי שלא הצביע בקלפי שלו: דיפלומטים ישראלים בחו"ל, ישראלים שעקרו מבתיהם בפריפריה לרגל המצב הביטחוני, אסירים ומאושפזי בתי החולים, ועוד.

דרעי נישא למחרת הבחירות על אדיהם המשכרים של זיכרונות בחירות 2022. ש"ס קיבלה אז תוספת של 31,378 'קולות חיילים' שהיה בה להעניק לה כמעט מנדט נוסף, המנדט ה-12. דרעי קיווה שגם הפעם יתחולל נס 'בזכות מרן' וירכך את המהלומה. אבל הפעם ספירת המעטפות הכפולות, הביאה עימה תאניה ואניה: לא רק שגודלה של ש"ס לא עלה מ-7 מנדטים, אלא אף הצטמק, לכדי 6 ח"כים בכנסת הנוכחית שהושבעה השבוע. ספירת קולות החיילים לא רק גרעה מש"ס את המנדט השביעי שציפתה לו, והעבירה אותו לליכוד. מבחינת ש"ס, שהפכה עצמה לשפחה נרצעת של הליכוד, היה בכך משום נחמה פורתא: הקול נשאר במשפחה...

אין ספק כי תבוסת ש"ס רשומה על שמו של חבר מועצת החכמים הרב יצחק יוסף, שהמליץ בבוז ובשאט נפש לזרוק לאסלה את צווי הגיוס שמשגר צה"ל לבחורים המלש"בים. התבוסה גם רשומה על שמם של שאר חכמי ש"ס שהגדירו – כמו רבני האשכנזים החרדים – את עצם הגיוס לצה"ל כגזירת שמד, וגם על שמו של אריה דרעי שניהל בעזות מצח ונדטה אישית נגד הגיוס והתגאה בנכדיו המשתמטים.

ודרעי אכן הסיק את המסקנות המתבקשות ולאחר שנחשף בתחילת השבוע לקריאות ליטול עליו אחריות אישית למפלה, הוא הודיע על התפטרותו מרשימת ש"ס לכנסת ה-26: "בשבוע שעבר הורו לי מרנן ורבנן מועצת חכמי התורה שליט"א להמשיך לכהן כיו"ר תנועת ש"ס. קיבלתי את הוראתם ללא הרהור, וכבר התחלנו לפעול במלוא המרץ. לנוכח המשימות והאתגרים הרבים העומדים לפנינו, בכוונתי לצאת לסיורי עומק מקיפים לאורכה ולרוחבה של הארץ ולחזק את הקשר הישיר והדוק עם השטח, עם הנציגים והפעילים ועם הציבור. ביקשתי וקיבלתי את הסכמת מועצת החכמים לפנות את מקומי ברשימת ש"ס לכנסת, לטובת הנציגים הצעירים. במקביל, אמשיך לכנס את ישיבות סיעת ש"ס מידי שבוע כסדרן, להנחות את חברי ולפקח מקרוב על עבודת החקיקה. אמשיך לפעול כיו"ר ש"ס לאורם של מרנן ורבנן שליט"א, להחזיר עטרה ליושנה, ולשמור על עולם התורה ועל זהותה היהודית של מדינת ישראל."

אריה דרעי נהג כראוי כשנטל על עצמו את האחריות לתבוסת ש"ס; והשאלה היא, אם תוכל ש"ס להתקיים בלעדיו. דרעי, ככלות הכול, היה זה שהוביל את ש"ס להישגים כבירים, ששיאם 17(!) מנדטים בבחירות 1999והוא גם האחראי לתבוסתה והידרדרותה לשפל המדמגה, עם 6 ח"כים בבחירות 2026.

כמי שעוקב אחר פעילותה הפוליטית של ש"ס, נראה לי שהמהלך של דרעי לא יחזיר לחיק ש"ס את מאות האלפים שהיפנו לה עורף. שכן, דרעי בהצהרתו הכתובה לתקשורת, ממשיך להשתמש באותו סט ערכים שהיקנו לו החרדים האשכנזים, וניסוחיו כאילו נלקחו מעולמם של כותבי 'יתד נאמן' הליטאי, שרק מרחיקים מש"ס את היהודים המזרחיים הציונים, הרואים במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו, ומזדהים עימה בכל לב. הצהרתו של דרעי מוכיחה כי דבר לא השתנה בש"ס, והוא עדיין נגרר אחרי עמיתיו העסקנים החרדים האשכנזים, ומוליך אותה לעבר חגיגות סיום הש"ס, בדרכה של המפד"ל שהלכה לעולמה בדרך כל בשר...

מבחינת ש"ס, מאותתת בריחת המצביע הצעיר למפלגות אחרות – הליכוד, עוצמה יהודית,' ציונות דתית' – על כניסתה מוקדם מדי, של ש"ס, משום איתות מדאיג, למסלול של הזדקנות ולסיום דרכה. למצב אפוקליפטי של 'קץ ההיסטוריה', מבחינת תוחלת חייה.

ולמה להשתמש במונחים של גוויעה, של 'קץ ההיסטוריה'? מפני שמפלגה פוליטית זקוקה לעירוי של דם חדש, דם צעיר (ע"ע המפד"ל הטובה והוותיקה). מהישגיה הנמוכים בעת ספירת 'מעטפות החיילים', שמייצגות הצבעתן של אוכלוסיות צעירות – חיילים סטודנטים, שליחים, אסירים ועוד – מעידות כי ש"ס איבדה את מעמדה בעיני המצביע הצעיר, והיאל א התחזקה בקרב קהילות צעירות, ואפשר שיש בכך אינדיקציה מעניינת, לגבי עתידה.

מבחינה סוציולוגית ופוליטית, המעטפות הכפולות, נתפסות כמדגם שיש בו ייצוג גבוה יחסית של אוכלוסיות צעירות וניידות יותר. לגבי מפלגה שמקבלת מהמעטפות הכפולות תוספת נמוכה יחסית בהשוואה למפלגות אחרות, ניתן להעלות לגביה כמה השערות:

* שבסיס התמיכה שלה מבוגר יותר בממוצע.

* שכוחה בקרב צעירים נחלש מבעבר.

* שהיא מתקשה להתרחב מעבר לגרעין המצביעים הנאמן שלה.

* שדור ההמשך אינו מצטרף אליה באותו קצב שבו הדור הוותיק ממשיך לתמוך בה.

האם, יש בכל אלה, יחד עם העובדה שכוחה נחתך לשניים בכנסת ה-26, כדי לבשר על תחילת חגיגות סיום הש"ס?

היו שניסו להסביר את נפילתה של ש"ס בטענה הבזויה והנכלולית שזוהי תוצאה של 'מזימה נגד המזרחיות'.

הרב חיים אמסלם, לשעבר ח"כ בש"ס, דוחה בבוז טענה זו וטוען שמי שעלה טענה זו, "מנקה את דרעי מאחריות"; וכך מסביר הח"כ לשעבר בלשונו (והוא יודע דבר או משניים על אודות ש"ס) – לא נגענו:

"ש״ס היא מסכת ארוכה של אונאה והטעייה של ציבור ספרדי תמים, שהאמין ברעיון הגדול של החזרת העטרה ליושנה, וזקיפות הקומה הספרדית. גאון התורה הרב עובדיה בכוח אישיותו הכריזמטית, הצליח למגנט סביבו עשרות ומאות אלפים, אך במקום לרומם את הספרדים בהכוונתם, להשכלה, לפרנסה, ולהצלחה כללית, בשילוב תורה ומסורת, ש״ס (ואני עימה; היינו שותפים) בהנהגתו עסקה רק בלחרד את הציבור, והפיכת ציבור מסורתי-דתי לחרדי, העוסק רק בלימוד תורני, נבער מהשכלה, נדחק בפרנסה ותלותי.

"מציבור גאה ומשרת, נהפך ציבור נאמני ש"ס לציבור אנטי ציוני אנטי יצרני, שפוט הליטאים, מתבדל ומקצין!

"זו בעצם תרומתו של הרב עובדיה לספרדים, אבל אף אחד לא מעז לומר את האמת. הרב אולי לא התכוון, אבל בפועל הזיק מאוד לספרדים ולספרדיות.

"מתנועה למען הספרדים ובשבילם, היא נדבקה בנפוטיזם, אינטרסים, שחיתות, וחרדיזציה מקצינה.

"הסתלקותו של הרב עובדיה פתחה סכר לבריחה מהמפלגה שהזיקה כל כך, מי באמת רוצה שבניו וצאצאיו יהיו עניים? מי אינו מתגעגע לרבנים מתונים ושפויים? רוב הספרדים רוצים יהדות מתונה בלי מסעות הפחדה למיניהם, חוץ אולי מהבני תורה והנערים שטופי המוח, והתמימים, וראשי הישיבות בעלי האינטרס שהפכו כמו האשכנזים הליטאים את התורה קרדום לחפור בו.

"כשל הרעיון הזה של מפלגה ספרדית-חרדית – אנטי ציונית – מתבדלת ומקצינה, והוא לזרא לנפש הספרדית.

"אם בכל זאת הם ישרדו זה יהיה הסבר בהיעדר אלטרנטיבה ואופציה, ובתמימות ובשטיפת מוח, בהפחדות, בגימיקים והבטחות של כל מיני רבנים ו'באבות' מאחזי עיניים שלצערנו, יש לספרדים נטייה להאמין בהם ולנהות אחריהם."

מנחם רהט

שלוש לוויות בגלל פרד משוגע אחד

ומדוע שתק מנחם-מוניש גולדשטיק הזקן, הדוד של רותי, במשך השבועות הארוכים שבהם החזיק יוסקה בנו בעל פני התורכי את האם המתה במקרר, עוד בטרם תקף אותו השיתוק?

כי הוא שנא אותה והיא אותו.

כל השנים היא לא הניחה לו להתקרב אליה, בגלל הריח הדוחה שנדף ממנו – אלא לילה אחד שבזכותו כניראה התעברה ונולד להם יוסף.

את יוכבד, התרכל'ה-שיקסע, הביאה איתה מוכנה.

מנחם-מוניש אהב בחייו רק פעם אחת. אהב בנעוריו את דודתי בת-שבע אהבה נוראה שהיתה חסרת סיכוי גם אלמלא נהרגה מבעיטת הפרד המשוגע של אחיו הגדול, האיכר סנדרל גרשוני הצולע. מנחם-מוניש היה בא פעמיים בשבוע לרוקן את צריפון המחראה בחצר סבא רק משום שידע כי בין החומרים שהוא דולה משם מצויות גם הפרשותיה של בת-שבע האהובה והמעודנת.

אני יודע שאני נשמע כמו היסטוריון של קקה אבל הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

עצוב היה סיפור מותה של דודתי בת-שבע.

השמיים מעל למושבה בראשיתו של אותו חורף רחוק היו כחולים-עכורים, ללא עב-ענן. האוויר היה מלא אבק. על הקיר, באורצל המסדרון בבית סבא, התנוסס ברומטר עגול, נוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום. מהמיטבח נדף ריח חמוץ של מי-גבינה בקדרות-החרס הרבות. בידיים שלובות מאחור עבר סבא על פני הברומטר בפעם המי-יודע-כמה והעיף לעברו מבט של רוגז וציפייה כאובה, כאילו בכוח המכשיר לחולל את הנס ולהביא גשם.

מעקה-המרפסת של סבא היה עשוי לוחות-עץ ירוקים, גזורים בדוגמת תחרה מסתלסלת. על עמודי-העץ של הגדר, ממול הבית, היו מונחות לייבוש קדרות-חרס הפוכות אשר הבריקו בשמש כראשים חומים-צהובים של דחלילים. סבתא תמכה ידיה במעקה מכאן ומכאן, וצעקה לעבר חאמד הנמצא למטה בחצר:

"שנאסרה שלך תבוא מחר! מחר היום של הכביסה הגדולה!"

"אינשאללה, יא-מעלימתי." תלה בה חאמד עיניים נאמנות. "כל יום, יום אחרי יום של הכביסה הגדולה אצל סית אבול-באר'ל, נאסרה באה אלייך."

"אל תזכיר לי אותה. אם השמיים יבשים השנה, זה בגלל בני-אדם כמוה וכמו בעלה סקנדר אבול-באר'ל."

"הכל מאלוהים." נשא חאמד כלפי מעלה. "אם ירצה, יוריד גשם, ואם לא, גם אז לא נמות כולנו ברעב, כי רחמיו גדולים ואנו בוטחים בו."

ובאותה שעה קרא אליו האיכר סנדרל גרשוני את החרת, הפועל הערבי שעבד בחצרו, שנמצאה במעלה הרחוב, ואמר לו: "עבדאללה, הפרד הזה לא רק טיפש, הוא גם נעשה מסוכן. אני לא יודע מה קרה לו. אולי היובש באוויר עושה אותו משוגע. אתמול הפך עגלה מלאה סנדות, קרשים, והיום בעט בפיילה, גיגית, שהיתה מלאה כביסה, והפך גם אותה."

"זה הכל מאלוהים, חוואג'ה סקנדר," אמר עבדאללה השחור. "לא נתן לפרד שכל כמו לבני-אדם."

"יש גם בני-אדם משוגעים. אבל את הפרד אני רוצה למכור."

"בסדר. אני אשאל בכפר."

"לא טוב בכפר. מכירים את הפרד."

"אני אקח אותו בשבוע הבא לשוק בלוד ואמצא איזה טיפש שיקנה אותו."

"אמא," התפרצה הביתה בשמחה דודתי בת-שבע העדינה ובישרה, "בבית-הספר יציגו את ההצגה דון יצחק של סנטו סימו ואני..."

"מי זה דון יצחק שה סנטו סימו?"

"אמא! דון יצחק אברבנאל, השר היהודי, שהתגרש מספרד, ואני אהיה שרה בת דון יצחק, וסנטו סימו זה שם המחבר של המחזה..."

"את? את תשחקי במחזה?"

"כן. וכל החברות שלי תהיינה בתהלוכה של המגורשים..."

"נערים ונערות תשחקו יחד?"

"אנחנו נראה גבורה של בנות ישראל! והמורה גרינבלט-גבעוני הוא דון יצחק, אבי!"

"את תמימה, שבע'לה. הלא תהיה שערוריה כאן כמו לפני כמה שנים, כאשר רצו להציג בפסח את המחזה 'זרובבל' ברחובות ובאו חיילים תורכים מיפו ואסרו את ההצגה וגירשו את המציגים בבושה ובמכות. וחברת מחזיקי חומות המושבה כאן שמחו מאוד, ואחד החברים שלהם ברחובות היה ראש המלשינים והמפריעים שם, והם שלחו לו אגרת תודה וברכה, וגם חיזקו את ידיו של הרב מיפו שיצא בהודעה גלויה נגד ההצגה. ואת חושבת שראש-הוועד וחברת 'מגיני המושבה' ישתקו?"

"הם יבינו, אמא, אחינו המגורשים זה סיפור עצוב, על גאולת העם, ואם לא היה גירוש ספרד, אמא – מאיפה היו באים כל הפרענקים? ואת צריכה מהר לתפור לי שמלה, לבנה."

"מחר, שבע'לה, הכביסה הגדולה. אכבס שני סדינים ונעשה היטב בקרוכמל, עמילן, שיהיו חלקים, ומהם תלבשי גלימה להצגה."

מחלונות בית ועד-המושבה בקעו ונשמעו אותו ערב קולות רמים.

"לא תהיה הצגה בבית-הספר רוטשילד!" צעק ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני המושבה", שארבעה הדברים החביבים עליו ביותר היו מציצה בברית מילה, בדיקת הערוב בערב שבת, קריאה בקול גדול לסגירת החנויות בשוק ביום שישי לפני החשיכה ולהדלקת נרות, והזעקת האיכרים: "קום צו די לוויע!" – בואו ללווייה – – ועתה הפיק הנאה משונה מהתרגזותו: "משומדים! אפיקורוסים! שמעתי שרוצים לבנות היכל למלך נוצרי ולשים צלם על הבמה!"

"מה עולה על דעתך, רב אברום?" ניסה סבא להרגיע אותו. "אצלנו אין ולא יהיה צלב. אפילו הדרכים והרחובות אינם חוצים זה את זה."

"ומה על השערוריה שזכרים ונקבות ישחקו יחד? זאת פריצות! נבלה! רב אברום צודק!" נכנס פנימה האיכר גרשוני הצולע ומיד חיזק את דברי ר' אברום.

"אתה טועה, חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל," פנה סבא לגרשוני, כשהוא מדגיש בזלזול את כינויו בערבית – אדון סנדרל אבי-הפרד, "וגם אתה, רב אברום – אינכם מבינים את בני-הנעורים. מנשבות רוחות חדשות. העולם משתנה. מרכבות נוסעות בלי סוסים, בני-אדם מעופפים ושטים באוויר! מיפו לירושלים הולכת רכבת קיטור."

"מה שהיה הוא שיהיה!" פסק ר' אברום. "ולא דרכי הפתאים המניפים דגל ציוני, מפטפטים צרפתית, חולמים על בר-כוזיבא, על פריס, אינם מדקדקים במצוות – לא בחמורה ולא בקלה. המורים – אלה עוכרי ישראל, התלמידים – כחומץ לשיניים! ובגללם, בגלל המעשים האלה, נעצרים השמיים, והארץ צמאה וחרבה!"

לפני-הצהריים ישבה נאסרה הגדולה והחסונה בחצר של סבא, חובטת מעלה-מטה, בתנועה איטית, את הכבסים הרווים מי-סבון אל לוח הפח הגלי, שבסיסו בגיגית וראשו בחיקה השופע והגלוי-למחצה. לצידה, תחת עץ-הזית, רבץ תינוקה עיסא כשהוא עטוף פקעת בד צבעוני.

לפתע התעורר הפעוט כמתוך חלום, או אולי זבוב הציק לו, והשמיע קול פעייה קלה. נאסרה לקחה פיסת-בד, הרטיבה ונתנה לו למצוץ. הוא המשיך לצפצף כמתלונן ופלט את הבד. נאסרה בצעה פיתה יבשה, הרטיבה במעט מים ושמה בפי תינוקה. הבכי התגבר. אזי היא חלצה שד חום, רפוי ומצולק שריטות ישנות, שבהן העור קצת יותר בהיר, תחבה את הפיטמה השחורה בפי בנה, והניקה אותו מחלבה השופע.

טורקוומדו, לבוש פלרינה אדומה, יצא מעל פני פרדינאנד ואיזבלה, שעדיין לא נמצאו להם פלרינות מלכותיות להצגה. לתמונה הבאה, שעליה עמדו לחזור עתה, עלתה סוף-סוף בת-שבע קצרת-הרוח על במת בית-הספר העממי "רוטשילד".

"שרה, גשי אלי, אל אביך דון יצחק ואמרי לו, לי – " הדריך אותה המורה חניאל גרינבלט-גבעוני הצעיר, הבמאי, שגם שיחק את תפקיד דון יצחק אברבנאל.

בת-שבע רעדה כשנגע בה המורה היפה גרינבלט-גבעוני, ורעידתה לא פסקה כי לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתות-העץ הגבוהות של בית-הספר העממי "רוטשילד", המגינות עליו כשערי מיבצר.

"פריצות! תועבה! משחקי-גויים!" התפרץ פנימה ר' אברום בראש בני חבורתו, לבוש קפטן שחור שכנפותיו נפרשות לצדדים במרוצתו, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות, וזקנו המאפיר רוטט בכעס. הוא גירש את המשתתפים לכל רוח וסטר למורה הצעיר חניאל גרינבלט-גבעוני על לחיו. בני-חבורתו הפכו את התפאורה – שטרם נשלמה הכנתה, וקרעו את הכובעים הצבעוניים, העשויים קרטון.

עב קטנה עלתה מצד מערב, מכיוון הים. בת-שבע רצה בבכי מבית-הספר לבית סבא. בבית לא היה איש, רק בחצר – נאסרה הגדולה והחסונה רכונה עדיין על גיגית הכביסה. דוד נחושת כרסתני, שחור כולו מפיח, ניצב על שלוש אבנים מפוחמות. מתחתיו הזדחלו ועלו תמרות עשן דק. לשונותיו ליחכו את שולי הסדינים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל שהיו מתוחים בחצר, והעניקו לכביסה ריח עשן חריף, טרי. על פני הדוד ביעבעו מי-סבון רותחים, וביניהם ביצבצו איי כבסים לבנים, פינות של ציפות שהאוויר נכלא בהן והן מזדקרות כקרחוני-בד נפוחים ומפעפעות בועות-קצף כמתוך שדיים חיוורים רבים.

התינוק ישן תחת עץ הזית, לצידה של נאסרה.

בדרך העפר, הטחון-דק, חזר חאמד מהמירעה עם הפרות של המשפחה. העדר געה, זורר, העלה אבק מחניק, בלול בריח גללים יבשים.

"מה קרה לך? מדוע את בוכה?" שאלה נאסרה את בת-שבע דודתי.

בת-שבע ניגבה בשרוולה את דמעותיה. "שום-דבר. אני כבר לא אציג. לחינם את מכבסת את הסדינים לתלבושת שלי."

"למה את מדברת כך, בנת-שבע? אני עוד אכבס לך את הסדינים לחתונה, אינשאללה."

"אני לא אתחתן, לעולם. גם המורה גרינבלט-גבעוני אינו מחזיר לי אהבה."

"ששש... אוסקותי, שתקי, למה תפתחי פה לשטן? אצלכם הנשים מלכות. האבות לא מוכרים אותן. אצלכם אישה מביאה מוהר לחתן, ולא קונים אותה כמו בהמה בשוק!"

"יאללה אישה, תשתקי כבר!" גער בה חאמד, ששמע את דבריה בהיכנסו לחצר. הפרות עשו דרכן לרפת, כל אחת למקומה הקבוע. והוא צעד לעבר אשתו, בקול מאיים אך בחצי-חיוך: "לא שכרו אותך לספר סיפורים אלא לכבס בגדים לחוואג'את! לאדונים!"

אחר-כך נכנס לרפת, שהיתה עשויה לבני חומר אדמדם מעורב בקש, ישב על שרפרף וחלב פרה כשהדלי בין ברכיו. אצבעותיו הזריזות משכו פיטמה אחר פיטמה. אחת, שתיים... אחת, שתיים... – נשמעו צלילים בקצב, בזה אחר זה חדר סילון לבן ודק אל החלב שכבר נמצא בדלי והתמזג עימו בשכבת קצף ריחנית התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. חאמד הקפיד לחלוב באופן שווה את ארבעה העטינים הוורודים, בעלי הכתמים האפורים, ועבר לפרה אחרת.

רכוב על סוסתו שצבעה היה אדמדם-חום נכנס סבא לחצר, ירד מעליה ועלה בכניסה הראשית. מיד ניגש למסדרון, להתבונן בברומטר העגול, הנוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום.

"אללה אכבר!" מילמל כאשר לנגד עיניו התרחש לפתע הנס: "סוף-סוף הברומטר יורד!"

בחוץ התעוררה הסוסה לצהול בדבקות בלתי-רגילה ולא מצליחה להפסיק את קריאתה, כמו בבת-אחת נבקע האוויר, צנחו השמיים, ונפער בהם פתח רחב המוליך את כל משאלותיה הסוסתיות כלפי מעלה.

אותה שעה הפרד, בחצר גרשוני, פער פה בשרני-ורוד, בעל שיניים בולטות, ענקיות, שצבען צהוב-ירקרק, השמיע צהלת ייחום עקרה, נשך את ידו של עבדאללה השחור, השתחרר ודהר החוצה, דרך השער הפתוח, אל רחוב העפר שאינו סלול, בין גדרות של עצי השיטה.

עבדאללה הנשוך מיהר לרחוב ורדף אחר הפרד החום-שחור בצעקות: "הויסה! הויסה!" – אך לא הצליח להשיג אותו ולעוצרו, וזרועו זבה דם.

בתנופת-שיגעון התרומם ראש הפרד מעל גדר חצרו של סבא, גופו הגדול, הנוצץ-זיעה, עף באוויר, פרסותיו ניפצו לשברים את קדרות-החלב העשויות חרס, התלויות לייבוש על עמודי הגדר – וכשהוא נוחת בחצר דהר לעבר הכביסה, מפיל את בת-שבע, דורס אותה, ממשיך לחוג במהירות במעגל כשהוא שובר כל מה שפרסותיו הולמות ופוגעות בו, הופך את דוד הכביסה ועובר מרחק כף-יד פרושה אחת מנאסרה ומתינוקה.

לקול צעקותיה הנוראות של נאסרה, שהגנה בגופה על בנה, נזעק חאמד מהרפת ורץ לעבר הפרד המשתולל כדי לעוצרו. הפרד השלים עוד מעגל ובקע לפתע מבין הסדינים הפרושים לייבוש – בעט בחזהו של חאמד, הפילו ארצה ונעלם לעבר הגינה שבקדמת הבית, רודף עתה אחר הסוסה האדומה-חומה, הנמלטת, כדי לעלות עליה מאחור.

ביום קר, בשמיים נמוכים, בעננים כבדים, בקדרות שלפני הגשם, השחירה מרוב אדם דרך-העפר בינות לפרדסים, זו הדרך המוליכה אל גבעת בית-הקברות של המושבה. כמעט לא נישאר איש בביתו אותו יום, יום קבורתה של דודתי בת-שבע, שהפרד המשוגע של גרשוני פגע בחזה והרגה. סבא התייפח ואמר עליה קדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."

"שבע'לה! שבע'לה! לאן הלכת שבע'לה... סדינים רציתי לתפור לך... תכריכים תפרתי..." – זעקה סבתי, נופלת על תלולית הקבר, מתעלפת. והנה ברק בשמיים הנמוכים, ורעם מתגלגל אחריו מעל הפרדסים הגבוהים, ואחיה ואחיותיה של בת-שבע, ובני-משפחתנו מצד סבא ומצד סבתא נפלו אלה בזרועות אלה ומיררו בבכי, והמורה הצעיר והיפה חניאל גרינבלט-גבעוני צנח גם הוא, מתעלף, ובבת-אחת התחיל לרדת המטר הסוחף, ואלה מבני-המושבה שחששו או שקיוו לו, והצטיידו לקראת ההלווייה במטריות, פרשו אותן עתה מעל לראשיהם, והיתר הצטופפו סביבם. זרזיפים חומים ששטפו את האבק שבאוויר טיפטפו משולי המטריות השחורות על פני המלווים והתערבבו בדמעותיהם, והקור והרטיבות חדרו לרגלי האנשים, והם עמדו והחליפו רגל ברגל בבוץ שנוצר עד מהרה, בוססים ומקפצים, והחזן שר: "אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה... במעלות קדושים וטהורים... בזוהר רקיע... בגן-עדן תהיה מנוחתה..."

רק מקצת בני-חברתם של מחזיקי חומות המושבה, וכן חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל, שיינע-פשה אשתו הצעירה, אחיו יינע-מייער קוס-אוחתו והשולוקטה אל-פחל שלו – אלה לא העיזו להראות את פניהם בלווייה, אבל גיסם ההמום מנחם-מוניש צפה בה מרחוק כשהוא נחבא בצל הפרדס של נורדאו, הסמוך לבית-הקברות.

והפרד – זה נעלם בשדות יחד עם הסוסה האדומה, וזמן רב חלף עד שמצאו אותם.

בגשם שוטף, בברקים וברעמים שקורעים את השמיים, במשך שלושה ימים ושלושה לילות, בבית-חומר דל – התפתל בייסורים קשים חאמד, שצלעותיו התרסקו מבעיטת הפרד של אבו-באר'ל, עד שמת.

אחר מיטתו הלכו הדרווישים, אחר גופתו פסעו בעלי-המום, העיוורים והפיסחים של הכפר, המוחזקים "קדושים", וכל אלה לא פסקו מלהכריז בקול ובמקהלה: "לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה! –אין אלוהים מבלעדי אלוהים ומוחמד הוא שליחו!"

הנשים, ונאסרה הגדולה והחסונה בראשן, הלכו בריחוק מקום, מקוננות ומייללות ומשלבות לתוך היללה משבחי חאמד המת.

השכיבו את חאמד על צידו הימני, ראשו למערב ופניו לדרום, לצד מכה. הגברים התיישבו בעיגול סביב הקבר, חזרו על הפסוקים הקדושים, והאימאם שינן למת את התשובות שעליו להשיב בעומדו בפני בית-הדין של מעלה.

עם סתימת הגולל הסתלקו הגברים, ואילו הנשים הוסיפו לילל. הן הקיפו את נאסרה, רקדו סביבה ריקודי-אבל, פרעו שערותיהן וטפחו בידיהן על ראשן ועל לוח-ליבן שעה ארוכה, עד ערוב היום.

לבוש קפטן שחור, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות וזקנו המאפיר רוטט בכעס, עמד ר' אברום על הבמה בבית-הכנסת הגדול, ודרש בפני קהלו בקול עז וחזק, היורד לעיתים למדרגת בכי:

"מוריי ורבויסיי, השערות! השערות החשופות וכל דבר ערווה ופריצות שעלה ברחובותינו ונפוץ על במותינו... חילול הקודש, חילול שם שמיים בפרהסיה! שערות נשותינו ההולכות בגילוי-ראש, המה, המה עשו כל התועבות האלה, המה עוכרי ישראל, רחמנא ליצלן! והשוכן במרומים קינא בשערות הנשים ושלח את הבהמה המשוגעה מחצרו של רב סנדרל לעשות הרג ולאבד נפש מישראל!

"מוריי ורבויסיי, וחושבים אתם כי רק השערות וגילוי הראש הנפוצים במושבה הסבו בהרג? לא! כי גרוע מהמה התריאטרה, הפריצות, והתועבה, ומשחקי הגויים שעל הבמה. ומה היא הבמה? היא בהמה. שאין באותיות הבמה אלא אותה בהמה שהרגה את הילדה שאין בה מה, אין עדיין... שהיא, הילדה, לא חטאה אלא התבהמה, שהחטיאוה בחורים ובתולות היוצאים יחד במחול, ומתלקטים אליהם כל צרוע וכל זב, כקטן כגדול, והזקן כנער נעשה פתאום, ונשים וגברים יחדיו משתתפים בחיזיון ומתנהגים כבהמות עלי במות, והילדה התמה, אשר לא ידעה ולא הבינה, השחיתוה מוריה על לא עוול בכפה, ונתגלגל לה גורל הבמה שנשאוה אליה משחיתיה בגורל הבהמה שהרגה אותה... והבהמה, בבמה, והבמה, בבהמה... בבמה... בבמה... בבמה... שמע..."

ניתז לפתע קצף מעל זקנו של ר' אברום, עיניו היוקדות בקנאות התגלגלו בחוריהן והוא נפל על במת בית-הכנסת באמצע דרשתו, ומת גם הוא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* נרי לבנה: "אני ממליצה בכל לב על התבדלות וחלוקת הארץ לשני עמים – יודונאצים מצד אחד, וישראלים ליבראלים יהודים וערבים מצד שני." [מוסף "הארץ", 5.11.26].

אהוד: הכותבת מטומטמת או משוגעת?

* אהוד היקר, כמוך גם אני נדהם מהמהפך אצל אולמרט.

מלחמת אזרחים בעקבות תוצאות הבחירות היא סיוט שאני מקווה מכל הלב  שלא יקרה.

שלך –

משה גרנות

**

אהוד: האם נצליח, גם בעזרת הנאצים – להדיח את צ'רצ'יל?

* *

אהוד: בפרס ישראל לעיתונות/לתקשורת –

צריכה לזכות איילה חסון!

תודה גדולה מאוד מגיעה לה

על אומץ ליבה ועל יושרה!

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!