השוטרים, המחוקקים, והשופטים אשמים
בתאונות השבוע שעבר, שבאחת נהרג זוג הורים, וילדיהם מרוסקים, ובשנייה – חמישה עובדים תמימים ועוד אח תאום של נהג פושע וכנראה שיכור או מסומם – מאשימים רק את הנהגים.
אין ספק שהנהגים אשמים וכמוהם כל הנהגים שיגרמו לתאונות מחר, מחרתיים, השבוע, החודש, השנה ובעתיד, ומבלי שהשערורייה הטראגית הזו תיפסק!
לשוטרים, למחוקקים, ולשופטים, יש אחריות עקיפה ומצטברת במותם.
אילו כל השוטרים, המחוקקים, והשופטים, המקבלים מאיתנו את שכרם לשם ניהול ראוי של אורח חיינו במדינה, היו פועלים בנחישות ונחרצות, לעשות הכול על מנת שנהג הנוהג כפושע ורוצח, שיכור, מסומם או שונא העם בציון – ישנה לחלוטין את התנהגותו בכבישים, היו הרבה אנשים עדיין חיים איתנו, והרבה אחרים עדיין יהיו עימנו גם בעתיד.
אוזלת היד של המשטרה, החקיקה התלושה מהמציאות הנוראה, והענישה הרכרוכית, הינן התורמות הישירות לנעשה בדרכים.
ב-22.11.96, בהיותי בצומת באור ירוק, נכנסה בי מכונית שהנהג, לדברי השוטר החוקר, נהג במהירות של 140 קמ'ש! אך לאחר כ... שנה, הודיעו לי מהמשטרה כי: "אין עניין לציבור" בתאונה, ולכן לא מגישים תביעה.
אמרתי וכתבתי למשטרה כי קביעתם זו היא פסק-דין מוות לנהגים אחרים בצמתים. וההרוגים בשבוע שעבר הם לצערי ההוכחה לדבריי.
מרדכי בן-חורין
 
 
יוסי גמזו
לֹא רַק הַחוֹל
 
במלאות שנה לפטירתו של המשורר נתן יונתן ז"ל
 
לֹא רַק הַחוֹל יִזְכֹּר, רֵעַי, גַּם יֵין הַזֶּמֶר
שֶלֹּא הִדְלִיחוּ אֶת צְלִילוּת גַּעֲגוּעָיו
כָּל חֶנְוָנֵי הָרֵיטִינְג כָּאן, כָּל עוֹד פּוֹזֶמֶת
הָרוּחַ חֶרֶש, בְּאָזְנֵי כָּל נְגוּעָיו
שֶל אוֹתוֹ שִיר-הָאַהֲבָה שֶהוּא נִגֵּן לָהּ
עַל מֵיתָרָיו דַּקֵּי הָעֶצֶב, רְדוּפָיו
שֶל הַחֲלוֹף, שֶהוּא הַנֵּצַח הָעוֹגֵן לָהּ
לְאֶרֶץ זוֹ בֵּין דְּכִי חוֹפָיו וְהַרְדּוּפָיו.
 
לֹא רַק הַיָּם יִזְכֹּר. כְּשֶכָּל הַצִּינִיקָנִים
כְּבָר יְכֻסּוּ כָּלִיל בִּדְיוּנוֹת הָאִלְּמוּת
הוּא יִזָּכֵר כְּאַחֲרוֹן הַמּוֹהִיקָנִים
שֶלֹּא הִנִּיחוּ לָרוֹמַנְטִיקָה לָמוּת,
שֶבְּעִדָּן שֶל גַּסּוּת-לֵב וְנִיהִילִיזְמִים,
שֶל פּוֹסְט-תַּרְבּוּת, פּוֹסְט-הֲגִינוּת וּפּוֹסְט-זֶהוּת
הָיָה לוֹ אֹמֶץ לְקַדֵּש אָנַכְרוֹנִיזְמִים
כְּמוֹ אַהֲבַת-מוֹלֶדֶת, יֹפִי וְרֵעוּת.
 
לֹא רַק אָנִיטוֹת וְחוּאָנִים יִזְכְּרוּהוּ,
לֹא רַק פְּרָחָיו שֶל נֵר-הַלַּיְלָה הַחוֹפִי,
לֹא רַק זוּגוֹת הָאוֹהֲבִים שֶשּוֹרְרוּהוּ
עִם הַסְּחָפִים וְהַשְּחָפִים וְהַצְּדָפִים
וְלֹא רַק הִיא, יַלְדָּה, אֵש מְדוּרוֹת-הַיַּחַד
שֶלֹּא כָּבְתָה עוֹד בְּלִבֵּנוּ הַהוֹזֶה.
הִנֵּה מַדּוּעַ עַד הַיּוֹם אַתְּ מִתְיַפַּחַת:
"אֵיפֹה יֶשְנָם עוֹד אֲנָשִים כָּאִיש הַזֶּה?"
 
 
 
זונות ומטרידים בפתח-תקווה של פעם
[לפני כשישים-שבעים שנה]
שלום רב לך אהוד בן עזר,
רְאה מה מעוללים הסיפורים שלך על פתח-תקווה אם המושבות. פותחים את מגירות הזיכרון ודולים משם את כל הצימוקים. שלחתי למישהי ילידת מלבס, שהיא יפה ומיוחדת מאוד על באמת, את הסיפור שלך, פרק 19 מתוך "המושבה שלי", שפירסמת בגיליון 222, ולהלן תגובתה. תזכור שהיא מיוחדת.
בברכה,
י"ז
 
היי,
בפתח-תקווה היו כנראה הרבה קורבעס. אני מתחילה להיזכר בילדותי ומגלה להפתעתי שהיו רבות. למשל, אימא של עזיזה היתה נעלמת מדי פעם מהבית, וכולם טענו שהיתה הולכת לגור עם ערבים בכפר שלהם. היו לאימהּ גם שתי אחיות רווקות' שלאחת מהן היתה בת קטנה ללא נישואין. השכנים היו מציצים בחלונות לראות את מעשיהן כאשר היו מגיעים גברים, וגם התלוננו במשטרה שפתחו שם בית זונות.
גם היתה "בלונדינית" ברחוב הראשי ליד השוק בפתח-תקווה, חיה ללא בעל, היתה עומדת במרפסת ביתה ומזמינה גברים אליה הביתה, ופעם אבי ז"ל חזר מהעבודה והיא קראה לו לעלות... הוריי היו ברוגז תקופה ארוכה לאחר-מכן, ואימא שלי לא דיברה עם אבא שלי, ושכנה שלנו מרים, שעוד אספר לך עליה, אמרה בתגובה:
"מה פתאום סיפר לה? לא היה צריך לספר דבר כזה!"
והיתה גם ארנה הרומנייה עם פה ג'ורה, לבעלה היתה רק יד אחת, ונהגה לארח בביתה גברים וגם ערבים. ומה היה מעבר לקפה??????
והיה גם מנדלה שפירא, הבן של אברהם שפירא, שהיה מפגר והיה מסתובב ברחובות ומטריד את כולם.
והיה אביתר האילם, שרכב על אופניים עם כידון מקוצר ומפחיד את הילדים.
והיה חליו הסנדלר המשוגע, שישב בקרן הרחוב כל היום בחוסר מעש, כי לא היו מביאים לו נעלים לתיקון, ורק הילדים הטרידו אותו, והיה מגרש אותם עם המקל. הוא נהג להרכיב שני זוגות משקפיים, את משקפי השמש על משקפי הראייה, וזה הצחיק את כולם; ואשתו היתה מביאה לו ארוחות כדי שלא יעזוב את הפינה, והיתה מסתובבת ברחוב עם שמשייה להגן על עצמה מהשמש. הילדים ברחוב לגלגו עליה וקראו לה בשם גנאי: "אשת חליו! אשת חליו!" – והיא עונה להם בכעס: "אני גברת אוסישקין..." – כי גרה ברחוב אוסישקין.
בינתיים ביי.
 
ס. נידח: אנחנו מחכים להמשך הזיכרונות בעילום שם, ומבקשים לומר שבין "המושבה שלי" לבין פתח-תקווה – הבדל בכל זאת יש. וההוכחה: לרוב הפתח-תקוואיות שהתכופפו מדי פעם במרוצת חייהן, לא אירע שום דבר רע, ובייחוד לא לזקנות ולרזות.
 
 
 
חדשות ממצרים: סדרת טלוויזיה על רצח השבויים בעזרת הסרט "רוח שקד" של ערוץ 1
משרד התעמולה המצרי בשיתוף הטלוויזיה הממלכתית עומדים להתחיל בצילומי הסידרה "היהודים שרצחו את חיילינו" ובה ישולבו קטעים מסרט הטלוויזיה הישראלי של ערוץ 1 "רוח שקד", שהועבר למצרים באדיבותה של שרת החוץ ציפי ליבני וכנראה על דעת ממשלת ישראל, וכן יסתמכו על "הפרוטוקולים של זקני ציון", שכבר שימשו את המצרים לסידרה אנטי ישראלית אנטישמית קודמת.
הבעייה של מפיקי הסידרה היא שמראה שבויים מצריים נשחטים על ידי שיסוף גרונם בידי החיילים הישראליים צמאי הדם ולבושי הקפוטות והשטריימלים, כפי שמראים במדוייק את היהודים הקריקטורות של ה"שטירמר" הנאצי – יש בה מלכוד מאחר שהיא מציגה את הצבא המצרי כצבא שבמקום להילחם עד טיפת דמם האחרונה של חייליו הפשוטים, בחרו מאות ואלפים מלוחמיו ומקציניו לנטוש את המערכה, לברוח וליפול בשבי.
אי לכך יעומעם כל הנושא של אלפי השבויים המצריים שנפלו בידי צה"ל במלחמת ששת הימים, ושכידוע לא הוחזרו למצרים לאחר שערכו טיולים ברחבי ישראל ובקיבוצים – אלא נשחטו אחד-אחד בגרונם – ובסידרה יראו רק את מלחמת הגבורה של מוצב מצרי ובו מאתיים חיילים מגדוד הקומנדו הפלסטיני של הצבא המצרי הנלחמים בחיילים היהודים לובשי הקפוטות וחובשי השטריימלים, עד שהישראלים מפעילים נגדם נשק רדיואקטיבי ומצליחים לשחוט אותם אחד-אחד על ידי שיסוף גרונם.
אחד מגיבורי הסידרה יהיה המצרי שניסה בשעתו לשחוט את הסופר הזקן חתן פרס נובל נגיב מחפוז. לא תוזכרנה הרציחות ההדדיות של השבויים במלחמת מצרים בתימן.
ערוצי טלוויזיה רבים במדינות הערביות, המוסלמיות, והמוסלמיות-למחצה באירופה כבר הביעו רצונם להקרין את הסידרה מיד עם גמר הפקתה.
 
ברגע האחרון
נמסר כי הפקת הסידרה על רצח השבויים תעוכב ואולי גם תבוטל עקב איומים מצד חברי קונגרס אמריקאים לפגוע בסיוע השנתי למצרים, שבזכותו גם נשמר עדיין השלום עם ישראל
בעלי טורים בישראל מתגייסים למערכה על חופש הביטוי במצרים ונגד תכתיבי המעצמה המיליטריסטית והניאו-קולוניאליסטית ארה"ב, וסיסמתם: חופש היצירה במצרים הוא אחד מאושיות הדמוקרטיה במזרח-התיכון, ולא ייכון שלום בלעדיו.
 
 
דְזָ'ה ווּ
סיפור מאת חמדה אביב
 
אפילו אימא שלי קלטה בחושיה את מה שאני חשתי עוד אז כשהייתי קטנה, התחושה הזו שאני שייכת לכאן, אבל לא! אחרת איך אסביר את העובדה שכל שנה בפורים חיפשה אותי אימי לצוענייה, איך?
איך כל שנה היתה מוציאה מן הארון העליון בטקסיות שכזו את החצאית השחורה בעלת השוליים הרחבים, שהיו מעוטרים בפסים אדומים וצהובים, ואת חולצת המלמלה האדומה עם השרוולים הרחבים ואת המחרוזות הצבעוניות והמניפה והקסטנייטות? איך?
 היא היתה מניחה הכול על המיטה שלי ומחליקה בידיה על רכות הבדים, אחר-כך היתה קוראת לי: "בואי בואי צוענייה שלי! בואי ניראה אם גדלת משנה שעברה, מי צוענייה של אימא?"
 ואני, שראיתי את הבגדים מונחים על מיטתי הייתי אוספת אותם אל חיקי ומאמצת אותם בגעגוע כמי שפגשה מכרים ותיקים. זה היה הסוד הכמוס בין שתינו, בכל שנה, בתאריך המיועד, היא כמו שיחררה אותי אל יעד אחר שאליו הייתי שייכת, כמו אימא מאמצת שעוזרת לבנה למצוא את האם ביולוגית.
 כשהילדים רצו להקניט אותי הם קראו לי: "צוענייה אחת". שערי הכהה המתולתל, עיניי הירוקות, שיוו לי מראה לא שיגרתי, מוזר משהו, אבל הם לא ידעו כמה הייתי מאושרת מהכינוי הזה שהדביקו לי.
פעם הלכתי לידעונית מתקשרת והיא פתחה לי קלפים וקראה בכף ידי, לרגע התכווץ מצחה והיא צחקה: "תגידי לי," היא אמרה, "מה את עושה פה בכלל?"
"מה פירוש?" שאלתי, "הרי באתי לשמוע ממך."
 "לא! לא! " ענתה, " אני שואלת איך התגלגלת הנה, את מאמינה בגילגולים?"
 "מה?" שאלתי, והיא שתקה לרגע ומילמלה:
"אני רואה אותך צוענייה רקדנית. באיזה כפר נידח בספרד."
חייכתי במבוכה והלב דפק בפראות כמו קסטנייטות, "רקדנית? אני? " מילמלתי.
"תלוי אם את מאמינה," אמרה.
 והיא לא ידעה, ואני לא העזתי לספר לה, איך הייתי חולמת אותי לילה-לילה רוקדת ורוקדת, שערי הארוך עד קרסוליים מתבדר ברוח, לבושה שמלה אדומה רבת שכבות ומרשרשת, רוקעת ברגליי בחוזקה תך תך, תך תך תך, והצמידים...
 
לכן, כשבעלי הפתיע אותי בנסיעה לספרד, משאת נפשי, לא היתה מאושרת ממני.
"סוף כל סוף תראי את הצוענים שלך. אולי נשאיר אותך שם, מה את אומרת, גיפסי?" גיחך. – כך הוא קורא לי, "גיפסי!" – כך בעצם קוראים לי עכשיו כולם, "גיפסי".
ירדנו מאוטובוס התיירים והתחלנו ללכת באחת הסימטאות בעיירת צוענים בספרד, המדריך הסביר וסיפר אבל אני נדדתי לסיפור אחר לגמרי, אני האזנתי לסיפור בתי האבן הישנים שסיפרו לי את סיפורם ואני האזנתי להם, נידמה שרק לי הם מספרים, ונידמה שאת הסיפור שלהם אני יודעת כל כך טוב.
חוסר שקט תקף אותי, עצרתי בצד הדרך ועצמתי לרגע את עיניי, הבזקי תמונות דהויות החלו לרצד מולי, כמו בסרט מקוטע באו התמונות והלכו, באו והלכו, כמו חלום שאתה רוצה לאחוז בו והוא נשמט ממך, ראיתי נשים, בעיקר נשים, תלתלים שחורים, שמלות צבעוניות, צמידים, הרבה צמידים ומחרוזות, לרגע ניראו בבירור וכבר הן נעלמות.
"מה קרה ג'יפסי?" שאל בעלי.
"שום דבר," עניתי, "תמשיך ללכת. מיד אגיע."
והוא הלך.
התיישבתי על אחת המדרגות, ביטני מתהפכת, אגלי זיעה במורד הגב, רעד בלתי נשלט. "מה קורה?" לחשתי, "מה קורה לי?"
האזנתי שוב לקולות שעלו מתוך האבנים: "את משלנו," הם לחשו, "את משלנו, היית פה, את שייכת לפה.את הלכת פה פעם, את גיפסי, את ג'יפסי, ג'יפסי!"
קמתי בבעתה והתחלתי ללכת מהר, מהר, כאילו מישהו מושך אותי בחבלים נסתרים ואני בעקבותיו, הכול כל כך מוכר, הכול כל כך מפחיד, מוזר. גערתי בעצמי: "תתעשתי בבקשה, זו רק ההתרגשות או החולשה הזו שלך לצוענים..."
בצד הדרך ישבו צועניות ידעוניות וקראו בקלפים, מחפשות סימן. אחת מהן קראה לי: "קאם, קאם," ואני ברחתי ממנה בבעתה והגעתי אל הכיכר, שם היה אמור להתקיים מופע פלמנקו.
הגעתי לרחבת הריקודים. קהל הצופים שאג "הולה הולה," ומחה כף אל כף אל כף. ניגשתי לבעלי, שהיה מהופנט כולו ומחא כפיים עם כולם.
"נו, ג'יפסי?" הוא שאל, "מה את אומרת על הפלמנקו הזה? הן מחשמלות, הרקדניות האלו. לא? אש! אש בוערת להם מהעיניים, כמו שלך," הוא הביט בי רגע והמשיך במחיאת הכף – תך תך תך תך תך תך...
עצרתי את נשימתי, כל כך הרבה זמן ייחלתי לרגע הזה, הרקדניות הצועניות, בנות המקום, רקעו ברגליהן, הניפו שולי שמלותיהן לכל עבר כשהן חושפות אגב כך את רגליהן השזופות, המוצקות, שׂער ראשן השחור כפחם הסתלסל על פניהן כרעמת סוסי פרא בדהרתם, עיניהן רושפות אש, גופן מתוח כמיתר של קשת רגע לפני שהחץ נורה.
"הולה!" שאג הקהל, "הולה! הולה!"
לפתע צדה את עיני, במבטה החודר, אחת הרקדניות, ואותתה לי לבוא.
אני? סימנתי באצבעי על חזי? אני?
"סי, סי," קראה ופילסה לה דרך אליי, אחזה בזרועי ומשכה אותי אל רחבת הריקודים תוך שהיא עוטפת את מותניי בחצאית וולן סגלגלה, שמשולי אימרתה ביצבצה תחרה שחורה; הגישה לי קסטנייטות ומשכה אותי לעבר שורת הרוקדות, וכבר אני רוקעת ברגליי למקצב פלמנקו, כאילו כך כל חיי זה מה שאני עושה. הרגשתי איך הגו נמתח באחת, כאילו מעצמו, איך הסנטר מזדקר ואחר-כך נצמד לכתף, איך המצח קיבל הבעה קשוחה ושפתיי קמוצות כמו לפני נשיקה, ידיי נעו מעל ראשי כמו נחשים מתפתלים, והצמידים שעל ידיי הצטלצלו כפעמונים. הקשתי בקסטנייטות – "תק תק תק, תק תק תק," הרמתי את שולי החצאית וסילסלתי בה, מעלה ומטה מעלה ומטה –
"ככה!" הן צעקו מולי, "הולה, הולה, ככה! את עושה את זה טוב, אהה, את אחת משלנו!" – קראה אחת מהן. את זה לפחות הבנתי מלימודי הספרדית שלי. "דם של צוענים זורם בך, יו אר חִיטָנָה, יו אר חיטנה, [צוענייה בספרדית] אהה!"
 לאט לאט הן יצרו מעגל סביבי ורקעו ברגליהן בקצב אחיד – "תך תך, את משלנו, תך תך, את משלנו, תך תך חיטנה, חיטנה!"
 ואני, מי אני? ג'יפסי! ג'יפסי! חיטנה! – רוקעת כמותן כאילו תמיד, כאילו כל חיי ואף לפני רקעתי כך...
 
 
מכון ז'בוטינסקי בישראל מתכבד להזמינכם
לערב חגיגי לציון הופעת הספר:
שופרות של מרד
התוקעים לחרות ישראל בתקופת המנדט הבריטי
מאת זאב גולן
בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל
המשתתפים:
הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי של תל-אביב-יפו; ח"כ פרופ' אריה אלדד, האיחוד הלאומי; מר אפרים אבן, יו"ר ברית חיילי האצ"ל; מר יעקב סיקא-אהרוני, ספרא וסייפא; מר זאב גולן, מחבר הספר; מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון
יום א', כ"ח באדר תשס"ז, 18.3.07, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
הספר החדש יימכר לבאי הערב במחיר הנחה מיוחד
 
 
וידוי של משוגע ל"פנטום האופרה"
יש לי בבית שני תקליטורים עוקבים של "פנטום האופרה" בביצוע מייקל קראופורד, שרה ברייטמן וסטיב ברטון, המלחין: אנדריו לויד וֶבֶּר, ואני שומע אותם שעות וימים ולא רָווה. לראשונה ראיתי את ההפקה בסן פרנציסקו, ושנים לאחר מכן בלונדון. היצירה הזו היא באוזניי אחד משיאי המוסיקה של המאה שעברה, ומשתווה לאופרות של מוצרט בתקופתן.
ס. נידח
 
 
משה גרנות
אין פר על הגב, אבל...
על ספרו של מאיר שלו, "יונה ונער"
עם עובד, 2006, 365 עמ'
 
פרים על גבותיהם של הגיבורים, או תרנגולי הודו אלרגיים לסוציאליזם – לא ימצא הקורא ב"יונה ונער", אבל עובדה זאת איננה אומרת שהאבסורד נטש את מאיר שלו לחלוטין – בבסיס הרומן עומד מעשה הזוי לחלוטין, הגיבורים מדברים עם מתים, ואלה עונים ברהיטות – הם מדברים עם יונים, וגם אלה עונות, ודווקא דברים מאלפים ביותר (ראו לדוגמה ע' 287-288, 290, 351-353); ועיקר העיקרים: הסיפור כולו בנוי מווידוייו הכמוסים של יאיר מנדלסון, מדריך תיירים בן 49, שהורתו ולידתו עטויים סוד, כנרמז לעיל, והנה, בפרק האחרון ששמו "היכן הם היום", מודיע לנו המספר שיאיר, המציג עצמו בפני הקורא בגוף ראשון (מספר עֵד), יאיר זה נהרג בתאונה שנתיים לאחר שהגשים את חלומו לבנות בית על פי ציוויה של אימו המנוחה. הסופר כלל לא טורח לרמוז לנו איך הצליח לחדור אל תוך מחשבותיו הכמוסות ביותר של הגיבור המת , זה שהתוודה בגוף ראשון לאורך כל הספר.
הגיבור המתוודה הוא, כאמור, יאיר מנדלסון, "מנהל מחלקת ההסעות" מטעם אישתו העשירה ליאורה חשוכת הילדים. יאיר ממשיך, למעשה, גם אחרי נישואיו לשמש מדריך תיירים, אבל שודרג לאח"מים מטעם משרד החוץ. אביו הוא דוקטור, ואחר כך פרופסור יעקב מנדלסון, רופא ילדים מהולל, ואימו, רעיה, הנושאת עמה סוד שהרומן מרמז עליו מתחילתו אך מתגלה רק לקראת סופו (ראו ע' 293), נוטשת את בעלה, ועוברת לגור בנפרד. ליאיר יש אח בשם בנימין, הדומה במידותיו, בצבעיו וביופיו לשאר המשפחה, בניגוד ליאיר עצמו, החושד מילדות שהוא ילד מאומץ, חשד שמתברר בהמשך שאיננו רחוק מאוד מן האמת. יאיר יועד על ידי אביו ללמוד רפואה, אך שומע בקולה של אימו, ונעשה, כאמור, מדריך תיירים (במסגרת עבודתו גם הכיר את התיירת העשירה ליאורה), ודווקא בנימין בעל הנטיות הפליליות, מושא קנאתו של יאיר, דווקא הוא למד רפואה ומגיע, כמו אביו , לדרגת פרופסור. הוא זוכה להיות אב לשני בנים תאומים, שגם הם לומדים רפואה, ובשלב מסוים יורד בנימין מן הארץ.
אימו של יאיר, הגוססת מסרטן, נותנת לו בסוד מבנה השני האהוב, סכום כסף גדול לקנות ולשפץ בית ישן, במקום שיש כבר זיכרונות, ושהעצים שם במיטב שנותיהם. את הצוואה הזאת של אימו מגשים יאיר בדייקנות בעזרתה של תרצה פריד (תירלה), חברת ילדות. אביה, משולם פריד, איש עסקים בעל נכסים וקבלן, מעתיר חיבה וכסף על משפחתו של פרופסור מנדלסון מאז שזה ריפא את בנו גרשון, הבן אשר נהרג מאוחר יותר בשירותו הצבאי.
תרצה, המשמשת מנהלת וקבלנית בעסקיו של אביה ("משולם פריד ובתו") משפצת את הבית, ותוך כדי בנייה ושיפוץ ניעורה בין השניים אהבה ישנה שמועידה התעלסות ב"חנוכה" של כל שלב משלבי גימור הבית. משולם פריד עושה כל מאמץ מצדו שיאיר יעזוב את אישתו (תרצה כבר נפטרה מיוסי בעלה "האידיוט"), יתחתנו ויעניקו לו נכד שימלא את החלל שהשאיר גרשון בנו שנהרג.
עד כאן העלילה "החיצונית" בקווים כלליים, אך לרומן יש גם עלילה "פנימית", היא עלילתו של "התינוק" ו"הילדה", נער ונערה שנדבקו בחיידק היונאות, אשר מפגיש אותם בהשגחתו של הווטרינר דוקטור לאופר. המפגש הזה קובע את גורלם ואת גורל הדור הבא.
 יאיר מדריך קבוצת תיירים, אורחי משרד החוץ, במנזר סן-סימון, ומאחד מהם, יליד הארץ שירד לארצות הברית, נודע לו על יונאי שכונה "התינוק" ואשר נהרג בפתח מחסן שמחוץ למנזר. תוך שהוא גסס מפציעתו הקשה הספיק לשחרר טרם מותו יונת דואר. מסתבר שעניינו של יאיר בסיפורו של "התינוק" איננו נובע מסקרנות של מדריך תיירים גרידא, אלא משום שאירועיו של אותו "תינוק" כרוכים באורח לידתו של יאיר עצמו. שוב, אני מנוע מלגלות את הסוד של יאיר, הנחשף לקראת סוף הספר, כדי לא לקלקל את ההנאה מגילוי עצמי של התעלומה על ידי הקורא, אך זאת אציין: מסתבר שליאיר נודע כבר בהיותו בן שש-עשרה מפיה של אימו על גורלו של "התינוק" ועל לידתו המופלאה של יאיר עצמו (ראו ע' 320), אך לאורך רוב הסיפור אין אפילו רמז שיאיר שומר בזיכרונו את האוצר הזה. זאת ועוד, אותו סוד הכרוך במותו של "התינוק" במחסן שליד מנזר סן-סימון, ואשר אני נמנע באדיקות להרחיב עליו את הדיבור, נראה בעיניי הזוי לחלוטין – לא לחינם המציא הסופר "סניפים" לקרב ההרואי המתועד ההוא, ולא העז להזכיר את גיבוריו האמיתיים: דוד אלעזר "דדו", רפאל איתן "רפול", אברהם וייסר ואחרים (ראו ע' 254-260, 275-282).
מאיר שלו הוא אמן התיאור של נופי הארץ, הפאונה והפלורה שלה לפרטיה ולדקדוקיה – על כך קיבל הערכה ופרסים בארץ ובעולם; אלא שלא תמיד ברור לקורא הפרוטרוט שהוא נוקט, ואני מעז לומר שפרוטרוט זה אפילו מייגע. התיאורים הרבים מספור של תורת היונאות והצפרות מתישים ממש (ראו דוגמאות בע' 82, 86, 104, 140-147, 197-198, 211, 232-235, 328-330). לזה מצטרף תיאור מפורט של כל שלב ושלב של בנייתו מחדש של הבית הישן שרכש יאיר, וזה כולל, כמובן את המשא ומתן לרכישתו על התפתלויותיו, מניין ותיאור הפועלים, חומרי הבניין, ומניין נלקחו חומרים אלה, הכלים בכינוייהם אצל הבנאים, וגם בשמותיהם התקניים, אופן התקנת הריצוף הטיוח, הגג, החשמל, המים, הגז והטלפון – מדריך מפורט למשפצים העתידיים (ראו דוגמאות בע' 220-224, 336-341, 354). הסופר מדמה את הבנייה מחדש של הבית לבריאה (ראו ע' 323), אך אני מייחל לפרשן שיסביר לי מדוע הגודש הזה הכרחי, והאם הוא לא התגנדרות גרידא בידע, כפי שסופר זה נוהג בכל הרומנים שלו.
וכן, מסתבר שבלי קצת פמיניזם אי אפשר: דוקטור לאופר הווטרינר מדבר בגוף ראשון רבות כמו מירב מיכאלי גיבורת התרבות הפמיניסטית מהטלוויזיה (ראו לדוגמה ע' 90-91). כל הגיבורות הראשיות יוזמות סקס עם בני זוגם – כך ליאורה עם יאיר לקול קרקורם של העגורים (ע' 108-110), כך "הילדה" עם "התינוק" המסויג בשם מוסר דור תש"ח (ע' 175, 201-203, 245-249), וכך תרצה עם יאיר תוך כדי שלבי בניית הבית (ע' 298-300, 310-312). בכל הספר משובצות אמרות המצביעות על נחיתות הגבר לעומת האישה: אישה ראוי שתיראה טוב, גבר אם הוא יפה מהקוף – דיו (ע' 134 , 311-312), נשים מסוגלות לחיות זמן רב ללא גבר (ע' 213), הקבלן של יאיר הוא, כאמור, אישה (ע' 158 ואילך, 197), היא פעלתנית ויוזמת, והוא סביל על גבול המוגבלות; ושורת המחץ: בני אדם דומים לעצי חרוב – נקבת החרוב מניבה פרי, ואילו הזכר רק מסריח (ע' 194).
 
ייתכן שיש קוראים שנהנים מ"השנינות" הזאת, אני לא ממש "משתגע" על כתיבה על פי פרוספקט, על פי פרוגרמה.
"יונה ונער" הוא רומן מושקע מאוד, כמו כל הרומנים שכתב מאיר שלו עד כה, ובוודאי שאין לו מתחרים ביכולת הלשונית שלו. הוא מצליח לצייר במילים את מה שגדולי הסופרים בעולם נכשלו בו – את ההתעלסות. זכור לנו כישלונו של ארנסט המינגוויי בנדון בספרו "למי צלצלו הפעמונים", לעומתו ולעומת רבים אחרים, תיאוריו של מאיר שלו הם מלאכת מחשבת. הרי טעימה:
"חשתי את חרמש ירכה, נע ויורד עד ששב והונח על בטני. העגורים כבר התרחקו. משק כנפיהם כבר נאלם, אבל קרקוריהם הרכים לא חדלו, צולחים זמנים ומרחק. האישה שחזתה לי אימי התקמרה, התפשקה, התקערה, השיבה אותי אל תוך בשרה." (ע' 360).
 
 
ישראל פנחסי
אף אחד עוד לא נשאר למעלה
 
מרסל טוביאס קצין הצנחנים המיתולוגי של ביה"ס לצניחה בתל נוף, נהג בזמנו "להרגיע" את חניכי הקורסים השונים בשיחות הפתיחה, באימרה שעשתה לה אז כנפיים: " אל תדאגו כל כך, חבריה, אף אחד עוד לא נשאר למעלה." הוא עצמו נספה בתאונת צניחה שנים לאחר מכן, בנפאל. ובחכמה שלאחר מעשה גם חשוב לציין את העובדה שאמנם גם הוא לא נשאר למעלה.
נזכרתי בכך משום-מה שעה שניסיתי לשווא וללא כל הצלחה להרגיע את עצמי. כמו כולכם בוודאי, כבר מזמן אני בהרגשה של ריחוף בגבהים דלי החמצן. כולנו חגורים למושב ובוהים באימה, כיצד, עוד לפני הנחיתה הרכה, מנסים בלי הרף לחסל את הקברניט, ואת טייס-המישנה, לא... זו אינה חטיפה, חלילה, הכלי מאובטח כהלכה. אלו הם נוסעים משלנו, שחברו לכמה אנשי צוות עצבניים וחסרי סבלנות, שבחרו דווקא בחלקה הקריטי של הטיסה כדי לגמור חשבון ולעשות קצת סדר.
נכון, הקברניט וטייס-המישנה אינם טלית שכולה תכלת, אבל היכן היו כל הצדיקים חורשי הטוב האלה היו לפני ההמראה? ולמה דווקא עכשיו? ומי, לעזאזל – ינחית אותנו?
אבל למה ומדוע עליי לדאוג, בעצם, הרי אף אחד עדיין עוד לא נשאר שם למעלה... והכול זמני, והכול משתנה. כולנו שווים, ולכולנו הזכות לבקר, לבנות או להרוס. וכנראה שאפילו לטייסים בשעת הנחיתה אין כאן חסינות. גם כאשר כולנו איתם באוויר, ואין גם לאיש מהטסים שמץ של מושג בתורת הנחיתה. כי לצדק אין זמן, הוא חייב להיעשות,. ולאיש אין חסינות, גם אם אנחנו למעלה ומדובר בטייסים.
למיטב זיכרוני, אולמרט הגיע לשלטון באופן מקרי, התיכנון המקורי היה שרון. כל השחיתויות הקשות, להזכירכם, של שרון – התגלו כשהפך לפתע את עורו, והחליט להתנתק מהפלסטינים. כל זמן שהקים התנחלויות הוא היה "אריק מלך ישראל". ופתאום, באבחה פתאומית, הפך למושחת באדם.
וקרה מה שקרה, היו כאן בחירות דמוקרטיות ואולמרט נבחר. רק לשנייה כדאי לזכור, שאם לא הוא, אזיי היינו מקבלים את פרץ, כיוון שנתניהו בבחירות האחרונות היה מחוק. מלבד זאת כבר היה לנו אותו פעם, למיטב זיכרוני. וראו זה פלא, גם לאולמרט היו תוכניות להתנתק. ופתאום בלי אזהרה מוקדמת, הגיעו כל השחיתויות. אחת אחרי השנייה. נכונות או לא נכונות. היכן היו כולם בשנים שהוא כיהן כראש העיר ירושלים? אבל אז הוא היה בליכוד, וחבר המרכז.
ולא משנה כלל. מה שמפחיד אותי, וחייב להפחיד את כולנו – זה העיתוי. כי מי שידע ושתק שנים, מושחת לא פחות. ואנחנו, לשוב ולהזכירכם, עדיין למעלה.
המפכ"ל של המשטרה כשל? בסדר, אז צריך להחליפו, נכון או לא? מי צריך להחליף, השר הממונה. ויש מיספר מועמדים טובים. אבל אלה לא רק טובים, הם גם חכמים. ובכלל לא פראיירים. אז הם מסרבים לו בנימוס. כי צרות לא חייבים לחפש, הן באות גם לבד. והשר בוחר אז כברירת מחדל את המפקד, המצליח לכל הדעות, של שירות בתי הסוהר, את גנות. השר אפילו לא גמר להודיע זאת לציבור, ובשידור חי קם לו איש תקשורת זריז, שפחד לאבד את הסקופ, והכריז שהמינוי לא טוב. למה? כיוון שלפני שלוש עשרה שנים אמרו עליו, על גנות, משהו בבית הדין הגבוה לצדק. אבל הוא הרי גם יצא אז זכאי?! לא חשוב, גם הוא נפסל. ומה הלאה, המועמד הבא יתברר עוד לכולנו, שיחק כשהיה בגן הילדים עם אחת הבנות ברופא, ודחף לה אצבע. וסוטה מין לידיעתכם, לא בא בחשבון אפילו. וחוזר חלילה.
המלחמה האחרונה התרחשה חודשיים לאחר הבחירות, החליט מי שהחליט שהובסנו בה, וזה לא בדיוק נכון. כי אם היתה תקשורת אלקטרונית משוכללת ורבת פרשנים כפי שיש לנו היום גם במלחמת השחרור על עשרת אלפי קורבנותיה – לא היינו כאן היום, עובדה!!! וכך גם במלחמת סיני, ואפילו במלחמת ששת הימים. לפרשֵׁן זה קל מאוד, ואין אפילו אחריות. אבל להילחם, ולנצח, באופן חלק וללא טעויות? – זה קצת יותר קשה, (לתשומת ליבו של עמנואל רוזן, לדוגמא).
הרמטכ"ל, שנתן את מיטב שנותיו למדינה, והצליח עד לתפקידו האחרון מעל ומעבר, שילם את המחיר, המחיר של היכולת הטכנולוגית האדירה של התקשורת. זוכרים את פרשת המניות שמכר? מה קרה? הוא גנב אותן? אז מה אם בזמן המלחמה הוא גם אכל והלך לשירותים, או חלילה גם חטף תנומה?
ועכשיו מבקר המדינה, תמיד ידעתי שמבקר תיאטרון הוא שחקן או במאי מתוסכל, המבקר הנוכחי, איני יודע מהו בדיוק אבל לבטח משהו מתוסכל. אז אותו המבקר החליט, מדוע לא? לגנוב את ההצגה. ושוב, צודק או לא – מפריע לי העיתוי. אנחנו, להזכירכם, בנחיתה, ואתה המבקר – איתנו, וכמובן שאיתנו גם תגיע למטה.
אם שמתם לכך לב או לא, כל מה שרציתי הפעם זה לנחות. רק לנחות בשלום. ואז לנתח בנחת את המצב, ואת מה שהשתבש. וגם אז לא לסלק אף אחד, לפני שאנו בטוחים שיש לנו תחליף. רק לרדת למטה בשלום, לא יותר. מה עוד אפשר לבקש.
 
אהוד בן עזר מעיר: הרושם שלי ושל רבים אחרים הוא שהיות וחלקים חשובים בתקשורת הפוליטית ובמעצבי דעת הקהל נשלטים בידי אידיוטים מוסריים או סתם תאבי פרסומת ובצע – שרון דווקא זכה לעדנה בתקשורת הפוליטית בכל תקופת ההתנתקות, וחדלו לעסוק ב"שחיתויות" שלו [הוא הסתבך דווקא כאשר ניסה להחזיר סכום עודף שבו השתמש למערכת בחירות שלו בניגוד לחוק מימון הבחירות הבלתי אפשרי, שאכן גם שונה מאז, בעוד שפוליטיקאים בכירים אחרים שנתבעו על כך צפצפו ולא החזירו].
וכך גם אולמרט – זכה בחסדי התקשורת הפוליטית כל זמן שדיבר על התנתקות נוספת בגדה, וגם מציעים לו עכשיו חנינה תקשורתית-פוליטית אם יחזור לנסיגות מהגדה וגם יחזיר את רמת הגולן. כי את הטון הביקורתי לא נותנים חברי מרכז הליכוד, כבודם במקומם מונח, אלא האידיוטים המוסריים שמוכנים, כדבריך, להרוג את הטייסים באמצע הטיסה – וזאת בשם מה שנראה להם כַּצדק המוחלט.
 
 
 
לחבריי ידידיי ועמיתיי שלום רב,
אחרי עמל רב הבאתי לקו הגמר את הסרט על נשות הכותל המתעד במשך שלוש שנים את מאבקן על זכותן של נשים להשמיע את קולן.
אני מזמינה אתכם להקרנת הבכורה של סרטי
קול באישה תפילה
מאבקן של נשות הכותל לשוויון ולחופש פולחן בישראל
סרטה של יעל קציר // 60 דקות
הסרט יוקרן בהקרנה חגיגית במסגרת פסטיבל דוק אביב ב-23 למרץ, יום שישי, בשעה 10:00 בבוקר, בסינמטק תל אביב, רחוב שפרינצק 2, באולם מספר 1
דברי פתיחה: שולמית אלוני
הזמנות לא תשלחנה בדואר, ומייל זה הוא ההזמנה הרשמית. אבקש לאשר השתתפות בטלפון או בדוא"ל. רק מי שיאשר השתתפות ומספר משתתפים, יהיה ברשימותינו ויקבל כרטיס לפני ההקרנה בפתח הסינמטק. אנא אשרו השתתפותכם בהקדם כי מספר המקומות מוגבל. להשארת הודעה אישור בטלפון: 03-6421648
או דואר אלקטרוני: katziry@hotmail.com
katzir@post.tau.ac.il