מקורבים
בארצנו, ארץ ציון וירושלים, שהיא גם – למי ששכח – אור לגויים, התפתחה להפליא תרבות הקרוייה "מקורבים". כל מי שמכבד את עצמו – את עצמו, לאו דווקא את זולתו – יש לו "מקורבים", והם משמשים לו, לפעמים, לחשן החבוי בתחתית הבמה ולפעמים, כרוז חמוש בצופר, שקולו הולך מקצה העולם ועד קצהו. כשהמכובד, מוקף פמליית מקורביו, סבור שאין מקום לתגובה במו פיו, מקורביו עושים זאת במקומו כדי לקיים את המימרה "צדיק מלאכתו נעשית בידי אחרים." וכי יש לכם ספק שהאישיות הדגולה נמנית עם צדיקי הדור?
ההודעה של ועדת וינוגרד, שדו"ח הביניים שלה אכן יכלול מסקנות אישיות – בניגוד לכל השמועות שהופצו בשקידה על ידי המקורבים למיניהם – תלוייה עתה כחרב מתהפכת על ראש שלושת הבכירים, שאומנם אחד מהם כבר פרש מתפקידו (ואף על פי כן, ההיבט הציבורי והמוסרי לא כפוף לחוק ההתיישנות). אך מקורביו של ראש הממשלה כבר הזדרזו ללחוש ולצפור, כי "הוא לא יתפטר." בתאילנד חגגו עכשיו את "חג הפיל". אפשר, במקרה הצורך, לשאול משלטונות בנגקוק אי אלו פילים והם יירתמו למשימה ויגררו גם את העקשן שבשׂורדים מלשכתו אל מחוץ לקריית הממשלה. ועוד לפני ההודעה הווינוגרדית שמענו מסביבת שר הביטחון – העושה עכשיו בוושינגטון (למה?) – שהוא מעניק לעצמו את הציון "טוב מאוד" על עשייתו הביטחונית. אנחנו הכסילים חושבים מה שאנחנו חושבים על מה שיקרה בסוף אפריל, כאשר ייצא דו"ח הביניים לאור, אבל המקורבים מיטיבים לדעת מאתנו.
אז נחכה ונראה.
 
שלילה לצמיתות
ההשתוללות הנוראה בכבישים לא צמחה אתמול וגם לא שלשום. היא רק קיבלה סיוע מאסיווי מהשינויים הסוציולוגיים-תרבותיים שהתחוללו בשנים האחרונות. הוודקה לא היתה בלתי-מוכרת במחוזותינו גם לפני ההגירה ההמונית מחבר העמים. זו העניקה לה מעמד של "משקה לאומי". התרחבות השימוש בסמים מקבלת מימדים מבעיתים. סמים אינם חידוש באזורנו. הפשע המאורגן דואג להפצתם המאורגנת. מה שמתחולל בכבישי ישראל הוא אולי ביטוי למישאלת מוות קולקטיווית – תנובתה מאפילה על אבידותינו במלחמה – אך זה נושא שפסיכיאטרים ופסיכולוגים מקצועיים חייבים לתת עליו את דעתם.
בינתיים צריך לעשות דברים פשוטים. נהג עבריין שנמצא שיכור או מסומם – יש לשלול את רישיונו לצמיתות. וזה חוץ מהכבדת העונשים הקבועים בחוק. אם חוקי הענישה של נהגים מן הסוג השתוי או המסומם, או זה וזה גם יחד, קלים מדי, יש להחמירם, ואפילו בצורה דרקונית. מי שמרחם על אוחזי-הגה שבדמם אחוז האלכוהול עובר את המינימום המותר – או על "מסניפים" לסוגיהם – מתאכזר לחפים מפשע שחייהם נהיו הפקר.
אבל שלילת רישיון לצמיתות צריכה להיפסק גם למי שנוהג בהפקרות מסוכנת אפילו הוא נזיר מיין. חצה נהג באור אדום – יאבד את זכותו לנהוג. והוא הדין בעבירות דומות.
כל זה מחוץ לנקיטת מדיניות תעבורה המביאה בחשבון את הצרכים הקיימים ואת ההתפתחויות הצפויות. ואם מי שמופקד על משרד התחבורה אינו מסוגל לעמוד במשימות המתחייבות מכהונתו, יש להחליפו. פשוט מאוד.
ובהזדמנות זאת: תופעת האונס מתפשטת והולכת אף היא ואכזריותם של האנסים, יהיה מוצאם אשר יהיה, גם היא בקו העלייה. גם בעניין זה הכרח לפעול בתקיפות וללא רחמים למי שמורשע בדין, ואם העונשים הקיימים אינם מרתיעים די הצורך, חובה להחמירם פי שבעה ופי שבעים ושבעה. אנס הוא מי שרוצח את הנפש ולא רק מחלל את הגוף, ואם רק סירוּס ישים קץ לפשע הנתעב הזה, אזי יש להשתמש בו. את דמעות התנין על "ילדות קשה" ו"קיפוח מתמשך" ו"אפלייה חברתית ו/או לאומית" נשאיר לפרקליטי ההגנה.
 
יש עובדים – ויש עובדים
גם אנשים בעלי מצפון חברתי רגיש, שהמילים "עבודה" ו"עובדים" מזכירות להם את ימי נעוריהם, כשהיו צועדים בהפגנות ה-1 במאי, מנופפים ברמה את הדגל האדום ושרים ברגש על אחוות פועלים בינלאומית, יודעים שיש עובדים – ויש עובדים.
יש עובדים המוגדרים כמצויים מתחת לקו העוני, או מתנודדים על שוליו, המוני המונים של עובדים כאלה שאינם בטוחים במזונות יומיומם, וילדיהם הולכים לבתי ספרם בלי פת שחרית, או ששכרם המיצער מוּלָן חודשים על חודשים ואפילו שנים. ויש עובדים ששכרם הממוצע – ר' נמל אשדוד – הוא כ-24 אלף שקל ברוטו לחודש, שלא לדבר על עובדי חברת החשמל, או על עמיתיהם בבנק ישראל, וכל שאר "החזקים" אוחזי המדינה בגרונה. ואם רצונכם להשתעשע בסיפורי דמיון משולח רסן, תוכלו לצרף אל מחנה העובדים גם את החבר אביגדור קפלן, מנכ"ל כלל ביטוח, שמשכורתו השנתית מגיעה ל-24 מיליון שקל והוא מכריז ללא חת: "אני עובד קשה ואני לא מתבייש בשכר שלי."
אני, כידוע לכל מכריי ומוקיריי, כופר בעיקר ומוּעד לרשת גיהינום, ובמכלול חטאיי אינני מבער חמץ בחג הפסח, ובימים הטובים, כאשר מאפיית אבולעפיה ביפו לא הגיפה את שעריה לכבוד חג המצות של בני-הדוד, נמניתי עם מיטב לקוחותיה. אך ליבי ליבי למי שמשפחתו תשב אל שולחן הסֵדֶר, שעליו רק חבילת מצות מפני שאין ביכולתה לרכוש מוצרי חג אחרים. ביסמארק, "קנצלר הברזל" של גרמניה, הוא שאמר, כי "מי שאיננו סוציאליסט בגיל 18 אין לו לב, ומי שעודנו סוציאליסט בגיל 40 אין לו מוח." אני מודה ולא אֵבוֹש, שעל-פי ההגדרה הביסמארקית אני שייך – ואת גיל הארבעים עזבתי מזמן-מזמן מאחוריי – לחסרי המוח, ובכל זאת אינני מסוגל להיות אדיש לנוכח ההתדרדרות החברתית שלנו.
לחסידי הקפיטאליזם הפראי לא איכפת מה קורה במרחק קילומטרים לא-רבים מן הפנטהאוסים שלהם. אך גם מי שמצדד במדינת רווחה איננו צריך להיכשל בהכללות מטופשות. יש עובדים – ויש עובדים, ואין דין אחד לכולם, ואי אפשר שיהיה.
 
 
בלי נקודות
  נבחרי הציבור שלנו אוהבים לנסוע אל מחוץ לגבולות ארצנו. הנסיעות הללו, אם על חשבון הכלל ואם על חשבון מי שמזמינם להשתתף באירועים מעבר לים, נתפסות כחלק מן התפקיד או כפיצוי נאות למי שהחליט להפקיר את בריאותו הרופפת כדי לשרת נאמנה את העם או חלק ממנו.
הנה כי כן, כאשר התיאטרון הקאמרי יוצא וושינגטונה כדי להציג שם את "המלט" – ואני מציין בשמחה את השבחים שהרעיפו מבקרי-התיאטרון האמריקנים על ההצגה ומבצעיה – מודיעים לנו, כי גם ראש עיריית תל אביב, מר חולדאי, היה אחד החוגגים את ההצלחה האמנותית הזאת בוושינגטון הבירה, לא בעיר שאינה הולכת לישון על החוף המזרחי של הים התיכון.
אם ראש העירייה שילם מכיסו בעבור המסע והשהות בבירת ארה"ב, הריני עפר ואפר לרגליו ומכתירו כצדיק בדורו, אך אם לאו...
ייאמר לזכותה של ועדת האתיקה של הכנסת שהתאזרה עוז ולאחר שנזפה ללא חת בח"כ מרציאנו לוחם-הבּארים (העבודה) ובח"כ משה שושני (גימלאים), בעל חוש ההומור המפוקפק, אסרה על חברי-הכנסת ליהנות מנקודות הנוסע המתמיד הרבות שהם צוברים בשל נסיעותיהם לחו"ל. הנקודות הללו יכלו להקנות להם טיסות חינם או לאפשר להם לשדרג את עצמם למחלקה הראשונה. הוועדה החליטה שזו טובת הנאה שאיננה מתיישבת עם אמות המוסר שעל פיו צריך ח"כ לנהוג.
כל הכבוד לח"כ יואל חסון (קדימה) שהציג את שאלת הניקוד לוועדת האתיקה. כל הכבוד לוועדה שפסקה מה שפסקה.
 
בודקי מזוזות
מה עושה רב (אורתודוכסי) שחופז עליו יצרו?
לאחר שהיה בודק, וחוזר ובודק, במקורות – היה לובש שחורים (על מנת שלא יכירוהו) והולך למקום יישוב אחר (שבו אין מי שיודע מיהו) ועושה את אשר הוא עושה בצינעה ובלבד שלא יחלל שם שמיים ברבים.
ר' לובשי השחורים בחוף תל ברוך.
מדווח "ידיעות אחרונות": הרב מיכאל סבג, תושב רכסים, מואשם בכך שהגיע לביתה של נערה בת שבע עשרה וחצי בנצרת עילית וביקש להיכנס אליו בתואנה שברצונו לבדוק את המזוזות. הנערה, שהיתה לבדה בבית, פתחה לו את הדלת ו...
וכך כתוב בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בנצרת: "הרב הוציא קלף מאחד מבתי המזוזה בבית וביקש מהנערה להתקרב אליו כדי לקרוא את הקלף... הוא ביקש ממנה לעיין בקלף, חיבקה בכוח והצמידה לגופו... לאחר זמן קצר אחז את הנערה בשתי ידיו וחיבק את גופה תוך שהוא מצמיד את אזור חלציו אליה."
הנערה המבוהלת התלוננה במשטרה, הרב המצמיד נעצר ובחקירתו הודה בתקיפה מינית נוספת.
לדברי הנערה, "כשהוא נקש בדלת ראיתי גבר דתי עם כיפה וזקן שנראה רב ואמין. כשהוא אמר לי שהגיע לבדוק את המזוזות בדירה חשבתי שהנה הגיע צדיק אמיתי שמתנדב לעשות מצוות. אחרי כמה דקות גיליתי שמדובר באדם מזעזע."
אני מניח שהרב סבג היה לבוש שחורים (שהרי אלה מדי השרד של רבנינו), ואת זממו ניסה לבצע לא ברכסים אלא בנצרת עילית, ויש אף לומר שהצמיד וחיבק וכו' לא בכר-דשא פתוח לכל עין אלא בדירה שנמצאה בה רק הנערה המתגוררת בה. וחוץ מזה, כל עוד לא הורשע בדין, הוא נחשב זכאי.
אבל, נערה יקרה מנצרת עילית, את הלקח תזכרי בוודאי כל ימי חייך: אפילו כשאת רואה "גבר דתי עם כיפה וזקן" הנתפס לך כ"רב ואמין" ו"צדיק אמיתי שמתנדב לעשות מצוות" הוא יכול בהחלט להיות "אדם מזעזע".
עורכי הסופר הנידח, המתמחה בהוויות-חיים שהיצר מפעפע בהם כארס של עכנאי, יסכים איתי שהזהירות מחייבת דווקא כשנתקלים ב"צדיקים אמיתיים המתנדבים לעשות מצוות."
ומלבד זאת, יקירתי עולת-הימים, את קביעת המזוזה על משקוף הדלת אומנם ציווה לנו גדול נביאינו משה בן עמרם, אך הוא לא הכיר את בודקי המזוזות של ימינו, שנראים כצדיקים ועושי מצוות שלא על מנת לקבל פרס, אך באמת הם "אנשים מזעזעים" שאש זרה יוקדת באזור חלציהם, וכל המוסיף גורע.
 
 

דְבַר הַפּוּצ'וֹ
 
למשה דור ידידי, 
 למה אתה עושה את זה? יש לנו סופר נידח אחד (רק אחד? – לא חשוב) אז למה אתה מדכא אותו? מה איכפת לך שהוא היחיד בארץ התומך בראש הממשלה ומחזק את ידו? שהוא, בניגוד לכולם – לא חשש לצאת חוצץ נגד נאום גרוסמן ולא נרתע מאיומי אטלס! – שהוא היחיד המעלה על נס את נשות פתח תקווה המתכופפות ועושה ואומר מה שהוא חושב בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אז אנא, חדל, כי הסוף יהיה שאם תמשיך להשפיל אותו, הוא עוד יפסיק להזכיר לנו את המשוררת הראשונה שלנו אסתר ראב ואנא נבוא אז?
פוצ'ו
 
 
 
 
אל תיגע בביבי!
בעקבות גיליוננו האחרון [225], שבו הבענו תמיכה נמרצת בראש הממשלה אהוד אולמרט, הגיעו אלינו טלפונית תגובות נזעמות שמעולם לא שיערנו אותן: "תפסיק לעסוק בפוליטיקה! אתה לא מבין בה! תפסיק לתמוך באולמרט המושחת! רואים שאתה שונא את ביבי, ואוי לך אם תפגע בביבי!"
מעניין.
המיסתורית כבר חוששת שיניחו לנו פצצה בבית. הלא לאחדים מחברי מרכז הליכוד יש קשרים טובים עם עולם המוּסר, שפעיליו גם יקבעו מי יהיו שריו של נתניהו בבחירות הבאות.
בשעתו הגנתי בפומבי, בעיתונות, על רבין, וזאת חודשים אחדים לפני הירצחו, כשהיה מותקף לא רק מימין אלא גם בזדוניות רבה משמאל (כך יצחק לאור, שאחר כך הספיד את רבין בשיר באותו עיתון), וקיבלתי על כך מכתבי איום אנונימיים.
אני מאוד מקווה שעדיין מותר לאזרח ישראלי, אפילו הוא סופר נידח, לתמוך מעל דפי מכתבו העיתי בראש ממשלתו וגם לחשוב שהנ"ל הוא קצת יותר בסדר מאחמדנינג'ד ומנסראללה ולהבדיל גם מנתניהו.
אגב, מערכת "חדשות בן עזר" היא וירטואלית לחלוטין ומגוּבּה היטב ואין שום אפשרות פיזית לפוצץ אותה.
מקסימום אפשר לשלוח למערכת, בתואנה של עיתונאית, בחורה רזה אך כבדת חזה וַשת (עם פטמות בולטות) – פצצה! – כדי להפיל באמצעותה תיק פלילי על העורך הקלדן בעל האצבעות הארוכות.
גם אפשר לקבל אצלנו ידנית את הכתובת המדוייקת של "קירח לעזאזל, יושלך אהוד" – אגודת שופכי דמו של אולמרט – כדי שיהיה אפשר ללקק להם את התחת אחד-אחד.
 
 
אנשי ריב ולמה תוספת המדון?
 אהוד,
בקוראי את דיוני הדעתנים שבין כותבי המכתב העיתי התחוור לי הביטוי "אנשי ריב ומדון", והרי גינוי מספיק היה ב"אנשי ריב", ולמה תוספת המדון?
כל טוב,
משה ב"י
והעיקר ד'ש לאולמרט ופרץ, הם באמת לא אשמים, האשמה במי שהצביע עבורם.
 
 

פינת ההוא מִחֶלֶם
 
שלום לך אהוד יקר,
תדע שהפרק האחרון מהמושבה שלך "שלוש לוויות בגלל פרד אחד" [גיליון 225] הוא כמעט מאסטרפיס והוא מאוד מאוד נעים היה לעיניי הטרוטות בעוונותיי הרבים
שלך ישראל ההוא מחלם הר
 
[לישראל,
יכול מאוד להיות ש"המושבה שלי" הוא "כמעט מאסטרפיס" – אך אלה המנהלים את הספרות העברית ואת הוצאות הספרים ואת רשתות החנויות לספרים בישראל ואת האקדמיה אינם סבורים כך. כתב-היד של הרומאן נדחה בשעתו על ידי כל ההוצאות הספרים החשובות, אלה שסופריהן חוגגים בשנים אלה מלאת להם שבעים שנה. "המושבה שלי" נשכח ואיננו, ואם איני טועה הספר גם נגרס או ייגרס בקרוב. לכן אני לא חושב ש"המושבה שלי", או כותבו, שייכים לספרות העברית הקאנונית אלא לספרות של תרבות אחרת וסמוייה מן העין שיש בה אולי רק שני סופרים והם אלימלך שפירא וכותב שורות אלה, (ואולי יש בה עוד סופרים נידחים ואפילו נידחים מן הנידחים, ואולי הם אפילו הרוב, אבל הם לא הספרות העברית הנחשבת כיום חשובה ומסחרית ואשר רק קולה נשמע).
אהוד]
 
*
 
"לפי שעה – " כותב מתוך שרוולו, בעברית – משמע לעת עתה, לזמן מה, אולם בהקשר השירי [בשירו של אשר רייך, בטורו של משה דור, גיליון 225] לובש השם משמעות אירונית מרה, אף כי אין בה כדי לבטל את הקביעה ההיסטורית ש – אין לנו מקום אחר –
ודרך אגב עיקר שכחתי זהו שם אחד הספרים של חברי הצייר יוסל ברגנר
ומה אם אני ישראל הר מחלם
אולי אתה שכחת שאני סיפרתי לך שיש בפולין 3 ערים בשם חלם ובמאה ה-15 באמת היו בה חכמים כמו השל"ה הקדוש וכל האגדות והסיפורים שאולי מצחיקים אנשים כמוך משה דור אין להם שום אחיזה במציאות ההיסטורית והם פיקציה של ילידים כנעניים
שלך אהוד ומשה דור
ההוא מחלם