שלום לך אהוד יקר,
כרגיל בשנייה שאני לוחץ על שלח מופיע הסימן נותקת אז אני שולח עוד פעם ליום השואה כדאי שתדפיס במכתב העיתי את שירו המיוחד של מוישל'ה ברנשטיין:
 
על כנפי הדמיון
לחסיה
על כנפי הדמיון אני נושא אותך
לאורך דרך ספוגת מכאוב
את בתי, סמל ולו רק ניצן
של אימי שעלתה בארובות הכיבשן
בעולם אכזרי
אחרי שנות מבול
ונדודי דרך
נותרת את
התקווה והציפייה
את המעיין ממנו יתעלו ויתקדשו
יסוריי ולִבטי היצירה
את בשלוש עשרה אביבייך
הענקת לי אביב אחד קטן
בו התבשמתי בריח פריחתך
אהגה בך יציר חיי
בתפילה בגעגועיי
כסמל זיכרוני הכאוב
 
מאידיש אילנה ברנשטיין
 
שלך אהוד מישראל הר
 
ליאורה בן יצחק
שלושה שירים
 
מַסָּע אַחֵר
 
וְשׁוּב אוֹרֶזֶת מִטַּלְטְלַי בְּתוֹךְ תַּרְמִיל
יוֹצֵאת לְגַלּוֹת
 
מִכָּאן אָשְׁרִי.
 
5.10.05
 
 
בחירה
 
מְאוֹתָם הֲרָרֵי חֹשֶׁךְ
הִתַּרְתִּי חֶלְקַתִּי
בְּאֵין סוֹגֵר
וְחוֹרֵץ חֻקִּים.
 
בְּיַדִי מַפְתֵּחַ.
מֵאֲחוֹרֵי כֹּל דֶּלֶת שֶׁאֶבְחַר,
נִסְתָּר
הַבִּלְתִּי יָדוּעַ מֵרֹאשׁ
 
רוֹצָה לְגַלּוֹת.
 
 
קטעי מראות
 
צֶ'לּוֹ שָׁעוּן בְּזָוִית הַחֶדֶר
יָדַי אֵינָן אוֹחְזוֹת עוֹד.
 
בְּדַל סִיגָרִיָּה במַאֲפֵרָה.
פֵּרוּרֵי אֵפֶר מְחֻלְּלִים
רוּחִי מַתְסִיסָה כְּמוֹתָם
רָצוֹן לְהַרְאוֹת                                              
 
הַשָּׁמַיִם רֵיקִים.
מִלִּים יְבֵשׁוֹת רְכוּנוֹת
עַל גַּב צִפּוֹר,כְּנָפֵיהָ
עַל קַרְסֵי עֲנָנִים
מַתִּירִים סוֹדוֹת רְכוּסִים שֶׁל הוֹרַי.
 
עֵינַי חוֹמְדוֹת כֹּל פִּסָּה
לַיָּמִים הַבָּאִים.
 
 
משה גרנות
רומן?!
על ספרו של צבי ינאי, "שלך, סנדרו", כתר, 2006, 344 עמ'
 
כותרת הרשימה הזאת איננה באה להמעיט בערכו של הספר, אבל בהחלט רומזת לתהייה שלי כקורא לגבי הסוגה המיוחסת לו, שכן בעטיפה האחורית כתב המהדיר (כמקובל – בעצה אחת עם המחבר): "'שלך, סנדרו' הוא הרומן הראשון שלו (של צבי ינאי)."
לכאורה, הספר בנוי במתכונת רומן המכתבים הקלאסי, ומתועדת בו חליפת מכתבים בין סנדרו טוט, הוא צבי ינאי, ובין אחיו האובד, הוא פרופסור רומולו בנוונוטי מאוניברסיטת רומא (מעשה שנראה על פניו חסר שחר בשנים 2004-2006, שנים בהן יש תחליפים הרבה יותר יעילים ומהירים למכתב הישן); אבל למעשה, מסתבר שלא מדובר ביצירה שניתן להגדירה כרומן, אלא בחיבור המביא תיעוד היסטורי, מגוּבּה בראיות, חלקן מצולמות, על קורות משפחתו של צבי ינאי עצמו, וכן ברשמיו ממשפט אייכמן, הגיגיו על משמעות החיים, על הציונות, על הקיבוץ, וכדומה.
יש בספר כמות אדירה של תאריכים, כמקובל בתיעוד היסטורי, וכן מובאים בו במכתבים לאותו פרופסור – ציטוטים למאות של קטעי מכתבים, אותם כתבו בני המשפחה לפני, בימי, ואחרי המלחמה – רובם תורגמו מהונגרית, ומיעוטם מאיטלקית. בין ציטוט לציטוט יש תיאורים המבהירים את רקעם של המכתבים הללו. לקראת סוף הספר מרחיב המחבר את הדיבור, כאמור, על השקפת עולמו באשר לדתות ולמשמעות החיים, תוך שהוא מאזכר רשימה ארוכה של פילוסופים, סופרים ומחזאים שהשפיעו על דרך מחשבתו הרציונליסטית (ראו עמ' 333-337).
 
"חליפת מכתבים"? לא מדויק – אחרי עמ' 16 בספר חדל המחבר מלצטט את מכתביו של הפרופסור, ומעמוד זה ואילך מובאים רק מכתביו של סנדרו. הקורא אמור לשער מה היה כתוב (כביכול) במכתביו של הפרופסור. אלא שהקורא מגיע בנקל למסקנה שהקשר בין סנדרו ולרומולו לא התממש במציאות, והוא רק תירוץ להביא בפני הקורא את רשימת הנושאים שהוזכרו לעיל.
הספר משובץ בעשרות תצלומים של בני משפחתו של המחבר, של אנשים שהיו קרובים אליו בתקופות שונות, שסייעו לו ולאחיותיו לשרוד את אימי מלחמת העולם השנייה, שהיו עדים לגידולו, וכדומה. בנוסף, בעמ' 5 מקדיש המחבר את הספר לאחיו האובד, לאחיותיו, להוריו, לדודיו, לאומנתו ולמיטיביו האחרים – כל השמות מופיעים כגיבורי הספר. מכל זה ניתן שוב להסיק שלא מדובר ברומן, אלא בספר המתעד קורותיה של משפחה, והמבקש להיות עד כמה שאפשר נאמן לעובדות. נדמה שהבדיון היחיד המצוי בספר הוא בעצם הקונצפט של חליפת המכתבים עם האח האובד.
זאת ועוד, המכתבים הנשלחים לאח האובד, רומולו, הוא פרופסור בנוונוטי, מכילים, כאמור, שפע אדיר של ציטוטים מתוך צרור מכתבים של קרובי משפחה שונים, ואלה חוזרים על אותם היגדים עשרות פעמים – כך, למשל, סבתא לואיזה מגרץ שבאוסטריה, דורשת אינספור פעמים מבתה יוצי (יוליה גלמבוש) כי תתחתן, ולא תחיה בחטא עם בן זוגה קלמן טוט (לו היא יולדת 4 ילדים), ומבן זוגה זה היא דורשת חזור ודרוש שידאג לקבל נתינות איטלקית. אילונקה, בת דודתה של יוצי (היא יוליה גלמבוש, אימו של סנדרו) פונה אליה בחייה, ואחרי מותה – לפאלי (הוא שאול ינאי, דודו של המחבר) אינספור פעמים שישלחו את סנדרו ואת אחיותיו אליה להונגריה כדי שהיא תגדל אותם. הקורא ימצא במכתבים ציטוטים של כל המסמכים הקשורים באודיסיאה של הזוג גלמבוש-טוט וילדיהם, מסמכי הרשויות האיטלקיות, ההונגריות, האוסטריות וכד' – חלקם אפילו מצולמים בספר לראייה.
הקורא הרגיל בקריאת ספרות, אמון על כך שיצירה ספרותית צריכה להיות מושתתת על אחדות – לאמור, למרות המורכבות שלה, ולמרות שהיא מתפתחת לכיוונים שונים, ואף מפתיעים – חייבת להיות מורגשת אחדות, ולא ייתכן שפרט כלשהו יהיה תלוש מהאחדות הזאת, שום פרט אסור לו להיות מיותר. בספר שלפנינו יש כל כך הרבה חזרות ו"ספירות מלאי" (למשל, ספירת מלאי של סופרים ופילוסופים שצבי ינאי התוודע אליהם לקראת גיבוש השקפת העולם שלו, כמפורט לעיל), שמעמידים בספק את התאמתה לדרישות היסוד של כתיבה אמנותית.
הלוז של הספר הוא חידת זניחתו של רומולו, הילד השלישי שנולד במשפחת טוט-גלמבוש. מסתבר שההורים נטשו אותו ממש, ולא התעניינו בו כלל. לאחר מספר שנים אפילו לא סייעו בכסף לאומנת שגידלה אותו. באיזה שהוא שלב הילד נחשב למת. מכל מקום, שני ההורים נראים לגמרי אדישים לגורלו, והיחידה שנותנת דעתה עליו היא הסבתא לואיזה גלמבוש מהעיר גרץ שבאוסטריה. יש אמנם רמז שיחס מחפיר זה נובע מחשדו של האב שהילד איננו שלו, אך עובדה זאת איננה מסבירה את אדישותה לכאורה של האם כלפיו. והנה, עניין מהותי זה, שהוא העילה לכל ההתכתבות בין סנדרו (הוא צבי ינאי) ובין רומולו (הוא פרופ' בנוונוטי, דמות בדויה של הבן האובד), מתפוגג לאחר השליש הראשון של הספר, והוא כמעט איננו מוזכר בהמשך בתוך הסאגה המשפחתית שהמחבר מקפיד לתאר אותה לפרטיה. מסתבר, אם כן, שגם עילת הסיפור בספר זה איננה קונסיסטנטית.
לפנינו תיעוד היסטורי באשר לגלגוליה המדהימים של משפחה מעורבת (יוצי היא יהודייה שהתנצרה, וקלמן טוט הוא נוצרי פרוטסטנטי, הילדים חונכו כנוצרים טובים, ולא היו מודעים למוצאם היהודי) לפני, בזמן, ואחרי מלחמת העולם השנייה. התיעוד הוא, על הרוב, בהחלט מרתק, אך מרכיביו מצביעים על כך שהכוונה הייתה לחשוף תיעוד, וזאת גם התוצאה, ולכן הספר לא התגבש לכדי רומן, כמוצהר בעטיפה האחורית של הספר.
 
 
 
ליקירתנו הסופרת נעמי בן-גור
עם זכייתך בפרס זאב לשנת תשס"ז
על ספרך "הבלש שמפיניון והחיפושית שנסעה לאיבוד"
בהוצאת הקיבוץ המאוחד
ברכות חמות מחברייך בסומליו"ן ובמערכת "חדשות בן עזר"
המשיכי לשמח בספרייך את ילדי ישראל!
 
 
ברוך תירוש: משה דור מייסר אותנו על התעלמותנו והתנכרותנו לשאיפות השלום הכֵּנוֹת של ראשי הארגון לשחרור (כל) פלשתין, ושל שועי החמאס...
 
לאהוד בן עזר שלום מִברוך תירוש הנידח גם הוא מצפון לניו יורק בסביבה מושלגת וקפואה ועמקים מוצפים במים רבים לאחר עריכת סדר פסח גדול, ולמחרת מול מפלי הניאגרה הקפואים תחת סופת שלגים שהתחוללה כנראה עקב "התחממות כדור הארץ", כפי שמאיימים עלינו חורשי טוב רבים.
מכל מקום, משה דור אינו מרפה מאיתנו גם בקונטרס 234,וכמו עמיתיו חורשי הטוב המוזכרים שם על-ידי אורי הייטנר, הוא מייסר אותנו על התעלמותנו והתנכרותנו לשאיפות השלום הכנות של ראשי הארגון לשחרור (כל) פלשתין, ושל שועי החמאס החותרים במתינות לג'יהאד של שלום ברחבי ארץ-ישראל. משה ועמיתיו, שאינם מכירים כנראה בחוקיות קיום המדינה היהודית-ציונית בארץ ישראל, רואים ומתנים רק את תלאות הערבים, ותיסכולם מכישלונם להכחיד את היישות היהודית, ואחרי מאבק דמים של למעלה ממאה שנים הוא מגלה אפשרות לפתרון פוליטי, כלומר – על-ידי ויתורים כואבים מצד ישראל.
אני חושש שמשה דור לא שמע מערבי נושא משרה אחד, גם לא אזרח ישראל – על הסכמתו של הלה לפתרון פוליטי כלשהו; והשאלה מדוע לא עלה רעיון כזה לְאור הצעות החלוקה של ועדת פיל בשנת 1937, כאשר יכולנו בקלות להציע ויתורים כואבים מכבשת הרש שהוקצתה ליישוב היהודי? וכך לאור החלוקה של 1947 ואחרי הסכמי שביתת הנשק של 1949?
הלוואי שאורי הייטנר יצליח לגרום למשה דור ולעמיתיו להתעשת ולהבין כי עלינו להתנער מהצעות ה"ויתורים הכואבים" ללא תוחלת, ולהתמקד בהתעצמות תרבותית (ראו את תיאור הזוהמה וההרס באתרי הארץ) וכלכלית באורח שישכנע את ערביי ישראל והמדינות השכנות בנחישותנו לשמר את העצמאות הייחודית של ישראל ולהגיע לשלום בר קיימא תוך תיחום סביר של הגבולות.
ברוך תירוש
נ.ב. מאחר והמכתב לא יישלח ל"הארץ" אני מקווה שלחברי המערכת של "חדשות בן עזר" יהיה העוז להדפיסו.
 
 

אהוד, שלום,
אודה לך אם תפרסם בגיליון הקרוב את ההודעה הבאה על הפסקת כתיבתי במכתבך העיתי. אני מאחל לך הצלחה בדרכך כעורך בעתיד. 
שלום ולא להתראות,
משה דור
 
מכתב פרידה 
קוראים יקרים,
ראו במילים הבאות ברכת פרידה מכם. נעמתם לי מאוד, בין אם הסכמתם לדבריי ובין אם חלקתם עליהם.
"חוש ההומור המיזאנטרופי שלך בפולמוסיך איתי," כותב הסופר הנידח בתחתית הטור האחרון שלי, בנצלו שוב את אפשרות התגובה המיידית שלו כעורך המכתב העיתי, "אינו מצליח לשעשע אותי ולפעמים נדמה לי שהוא קרוב יותר לחוסר טעם ולגסות נפש מאשר לשנינות (וזו, משה, אינה רק דעתי) ולכן לא אמשיך בוויכוח איתך."
על זה נאמר: טול קורה מבין עיניך.
עשרות שנים כתבתי מאמרים וטורים בבמות שונות ומעודי לא נתקלתי בהכרזה כזאת כלפי בעל טור מצד עורך, נידח ככל שיהיה, שסיגנונו שלו בהתקפותיו על יריביו הרעיוניים, האישיים והספרותיים הוא דוגמה כה בוטה של גסות, אלימות והתלהמות. יתרה מזאת, אילו הייתי עורך מחקר בנושא הפורנוגראפיה, הייתי מציין את מר בן-עזר כנושא המשואה. שימושיו המיניים מעידים על היעדר מוחלט של טעם טוב והם משתרבבים לכל אשר יכתוב, בין אם זיכרונות פתח-תקוואיים ובין אם סיפורי מעשיות. עוד דודתו המנוחה, המשוררת הילידית הראשונה, העירה לו על נטייתו הפורנוגראפית (ר' הביוגראפיה שלה מפרי עטו), אבל הוא לא שעה לה, ועל כך בוודאי שאני מצר.
בגלל אורך-רוחי הידוע בשערים, ובגלל חיפושיי העקביים אחר קב זכות גם לעיקשים שבינינו, ניסיתי עת רבה למצוא בשצף קצף של הנידח קורטוב של הומור כדי לְמַתֵּן את רושם הביריונות המילולית שלו. אודה ולא אבוש, טעיתי. ונכשלתי בשגגה גדולה אף יותר אם אכן האמנתי שלא באתי לעולם אלא כדי לשעשע – וגם בכך העליתי חרס – את רוחו הנכאה של סופר נידח אחד בישראל.
מר בן-עזר, שכבר הגדירני קודם לכן בכל מיני כינויים נתעבים שאינני רוצה לחזור עליהם מטעמים של ניקיון דעת, מסתמך הפעם גם על בריות ממשיות (לפחות כך הוא רוצה שנאמין) ולא רק על הפסיוודונימים המגוונים שהמציא לעצמו.
מן הסתם יש גם כאלה, שהשקפותיי בעניינים שונים ומשונים מסמרים את שערת בשרם. אילו הייתי שלום-אמונים, הייתי נשבע כאן בנקיטת חפץ – אבל כיוון שאני מה שאני, אסתפק בדיבור של כבוד – שרבים וגם טובים הפצירו בי חזור והפצר שאחדל מכתיבתי במכתב העיתי מפני שאין זה לכבודי. אלמלא הדיסקרטיות שלי הייתי מפרט אי אילו משמותיהם ואולי היה עורך המכתב העיתי נדהם לדעת מיהם הסבורים שהבמה שלו משופעת בהבלים ובשיקוצים – אם במישור האישי שבו הוא נלחם על תיקון נידחותו בספרות העברית ואם במישור ניגוחיו הפוליטיים ותמיכותיו הציבוריות – כדי כך שאדם מן היישוב חייב לשים ידיים בינו ובין "חדשות בן-עזר".
כך או כך, קוראים חביבים, אני הגעתי לקו הסיום. הרשו נא לי איפוא לאחל לכם בריאות ואושר, ואם תרצו גם עושר, חיי שלווה בפתח-תקווה רבתי וקריאה מבדחת של כתבי הנידח ושו"ת.
שלום ולא להתראות,
משה דור
תל-אביב
 

שלום רב,
ברצוני לשאול את הקוראים:
א. האם מי מבין קוראי המכתב העיתי מכיר את השיר "מועקת השכוי" שתירגם אביגדור המאירי?
ב. בילדותי בצפת שרנו באידיש שיר: "צ'יפ צ'יפ המרל גייט הקינד..." – ידוע לי שהשיר הושר גם במקומות אחרים בארץ, וחברתי אביבה הכירה אותו בהונגרית. אחי, שהיה מבוגר ממני, נהג לשיר זאת לנכדיו, משנפטר אחי אין אנו יודעים את המילים. אם יש מי מבין הקוראים שמכיר את השיר הזה ויודע משהו עליו, אודה לו מאוד אם יספר לנו.
תודה,
רבקה יניב
 
 
"ריגשתני בהעלאת זיכרו של משה נתן..."
רק משוב על רגל אחת, לך, אהוד, כי ריגשתני בהעלאת זיכרו של משה נתן [גיליון 234], והצפתני בזיכרה של שפת הגוף שלי בצעירותי, עת דבקתי לבלי-הפרד בגיליונות "במחנה", לקראו בשקיקה, עד שנצבט ונמעך הלב מנסיבות היספותו בתאונה הסתמית, ההפוכה כל כך, לשגב שנמצא לי אז, בכתיבתו.
יפה עשית, שאין משתכחין, ועאכו"כ, שגילית לי את דמותו (שכחלוף הזמן הרב, כבר היתה מוגפת בלבבי, כמעט בבחינת "ואולי לא היו הדברים מעולם...") מזוויות שלא ידעתין.
 אסתי תירוש 
 
*
 
שלום רב לך אהוד,
כל הכבוד על גדלות הנפש שלך לכתוב דברים לזכרו של משה נתן, המבקר העיתונאי והסופר (אגב מהיכן מוצאו?)
אמרת שהתבייש בהוריו והצניעם מעינם של האורחים, אמרת הכול. אם כן למה יפרגן לאחר אם זה מחזאי או סופר?
וזכור את מה שכתבתי לך לפני זמן את אשר שאומרים שלא ראינו מצבה למבקר כלשהו לעומת רבות שהעמידו לסופרים...
והנה אתה, תיבדל לחיים ארוכים, מפר את הכלל של האמרה הזו ומזכיר את המנוח. באמת כל הכבוד,
בברכה,
י"ז 
 
אהוד: משה והוריו עלו מבולגריה, והבושה בהורים אינה אופיינית רק לו אלא לרבים מבני דור המעבר מן הגולה לישראל. ראה את השיר של עדינה בר-אל, לעיל. משה מאוד פירגן ליוצרים חשובים כמו ניסים אלוני, דוד פרלוב, דוד פוגל וי"ח ברנר, ובדרך הזדהותו איתם, ולעיתים גם התבטלותו בפניהם, חי את תהליך היותו הוא-עצמו חלק מהתרבות הישראלית. אגב, ממשה למדתי את הביטוי הספניולי "חַשְׁטִינַאדוֹס דוֹס חַלְדֵאוֹס" כביטוי של מיאוס בקרב יהודי בולגריה כלפי תבשיליהם של האשכנזים.
 
 
 
האם עמי איילון הוא איש חכם?
כל פעם ששומעים אותו מדבר ברדיו מתעורר שמץ של שמץ של ספק בכך...