אוהבי ירושלים, אנו נראים, חושבים ומרגישים בדרכים שונות ומגוונות כמרקם האנושות כולה, אך מאוחדים אנו באהבתנו כי ירושלים – לב העולם – מזכירה לנו את המרכז הרוחני המשותף לכולנו.
לאחר 40 שנות חיבור כל דתות האל האחד על קרקע אחת, ברוח הזמן, אנו שומעים את צלצול פעמוני השלום "בעיר שחוברה לה יחדיו". למטרה זו אנו קוראים לכל אוהבי ירושלים להתמסר להדהוד ליבם, להתכנס יחד לפעולה משותפת מתוך כבוד ושמחה – לעלות לרגל ולחבק את העיר העתיקה.
אנו ערים לעובדה שירושלים – עיר שלום, אור שלם – היוותה מוקד למלחמות רבות לאורך ההיסטוריה. לכן בהתקבצות אנושית מאוחדת אנו מתמירים מאבק והפרדה להיתוך בחיבוק ובאהבה.
החיבוק יתבצע על ידי אלפי זוגות ידיים מחוברות המקיפות את העיר העתיקה.
(אנו נכבד כל אחד שנמנע מלהחזיק ידיים של אדם מהמין השני)
החיבוק הגדול לעיר העתיקה – יום ב', 21.05.07, ד' בסיון, תשס"ז.
 
לפרטים נוספים:
הכנסו לאתר http://loversofjerusalem.org
כתבו לנו loversofjerusalem@gmail.com
התקשרו אלינו: מאיה – 02-6731822 או מיכל – 0546-678029
[שלח לנו את המידע ד"ר אשר אדר מירושלים]
 
 
 
לאה טרן / שלושה שירים
 
מאה שערים
 
הַבָּתִּים בַּמָּקוֹם שֶׁהִשְׁאַרְתָּ
כּוֹבָעִים עֲגֻלִּים שְׁחוֹרִים
מְרַחֲפִים בֵּין חֲנוּיוֹת סִדְקִית
לַחֲנוּיוֹת הַמָּזוֹן
מוֹדָעוֹת אֵבֶל עֲנָקִיוֹת
רְחוֹב בְּעִיר זָרָה רוֹעֵד
בֵּין פַּחַד הָאֲבִיּוֹנָה
וּפֻלְחַן מָוֶת
קוֹרֵא מִתּוֹךְ רַמְקוֹל מִצְוָה
סִמְטְאוֹת אֶבֶן
עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ
זִכְרוֹן אֵלֶם
שָׂפוֹת בָּהֵן דִּבַּרְתָּ
בְּגִידוֹת וְאַהֲבוֹת
עוֹרְבִים כֵּהִים נוֹגְעִים
בִּכְנַף בֶּגֶד מִתְגַּעְגֵּעַ
לְגוּף חִלּוֹנִי
בִּלְבוּשׁ עֵירוֹם
זוֹכֵר מַרְאֶה וְקוֹל אִשָּׁה
פֶּצַע מִשְׁפַּחְתִּי
וְגֶדֶר תַּיִל
צַלֶּקֶת בְּהִירָה שֶׁכְּבָר הִבְשִׁילָה
מֵאַהֲבָה לְאַהֲבָה
בֹּא נִזְכֹּר בֵּינָתַיִם
שְׁמוֹת כָּל הַנְּבִיאִים בְּחַצְרוֹת
תּוֹחֶלֶת מַעֲשֵׂינוּ
וְעוֹד הָרוֹת מִלִּים עָלֵינוּ
בְּסִפְרֵי חוּלִין
בִּצְחוֹקִים מִתְגַּלְגְּלִים תִּפְלוּת
וְהֶבֶל יֹפִי
מְנַגְּנוֹת חֶבֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה
אַבְרֵךְ שֶׁל מֶשִׁי
עָט עַל הַקָּרְבָּן
 
 
בודפשט קארד
מוקדש לאיתמר יעוז-קסט
 
בְּרַכֶּבֶת סִיּוּטָיו מַחֲזִיק
יֶלֶד קְרִיסְטָל
שִׂמְלַת אִמּוֹ שֶׁנִּתְפְּרָה
מִטַּלִּית אָבִיו
וּבְכִיסוֹ שִׁירַת עִירוֹ
רוֹקֶמֶת פִּרְחֵי תַּחֲנוֹת
בֵּין גֶּשֶׁר הָאֲרָיוֹת
לַגֶּשֶׁר הַתָּלוּי
כְּחֻלָּה הַדַּנוּבָּה
וּשְׁקֵטִים מֵימֶיהָ
כִּתְפִלַּת הַנּוֹתָרִים
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
בֻּבּוֹת פּוֹרְצֵלָן
סְבִיב שֻׁלְחַן שַׁבָּת
 
 
סדר אישה
 
יַלְדַּת גַּן שְׁכוּבָה
עַל מִטָּתָהּ בְּאֵימָה
צֵל עָבֶה קָרֵב
סוֹתֵם פִּיהָ
עוֹשֶׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה
לַיִל אַחַר לַיִל
הִיא קוֹרֵאת בְּשֵׁם
אִמָּהּ
מְמַלְּאָה פִּלְפְּלִים בַּמִּטְבָּח
בָּשָׂר טָחוּן רַךְ
כִּבְשַׂר יַלְדָּתָהּ
נִטְחָן בְּגוּף אָב שָׂעִיר
אֵין בּוֹ רַחֲמִים
תַּחַת כַּפּוֹת קְפוּצִים
מְיַבֶּבֶת נְשָׁמָה דַּקָּה
רַק הַמָּוֶת יַלְדָּה
מוֹת פַּרְפָּר מָחוּץ
בְּכַף יָד רְשָׁעָה
צֶבַע בּוֹץ פָּנָיו
פְּנֵי זְקֵנוֹת חֵרְשׁוֹת
פְּנֵי אִמָּהוֹת עִוְּרוֹת
פְּנֵי יַלְדָּה
 
המחזה "רוחק'ה" מאת רחל שליטא
לאהוד בן עזר שלום,
בהמלצתו של אילן שיינפלד, אשמח להימנות על מקבלי כתב העת שלך. נא לצרף את כתובתי לרשימה: info@prs.co.il. זוהי כתובת בית הספר לכתיבת דרמה העוסק בהכשרת מחזאים ופועל בתל- אביב זו השנה השביעית. למידע נוסף עלינו להלן כתובת אתר האינטרנט: www.prs.co.il
בהזדמנות חגיגית זו ברצוני להזמין אותך ואת מכותבי כתב העת לאירוע הגשת עבודת גמר של בת כיתתו של אילן שיינפלד, רחל שליטא, שסיימה מסלול תלת-שנתי בתכנית להכשרת מחזאים ותגיש את המחזה שכתבה: "רוחק'ה". המחזה יוגש בפורמאט קריאה מבויימת על-ידי צוות השחקנים: רבקה גור, מיכאל מושונוב, שמואל שילה, נטלי נאמן, וטלי רובין –
ביום שישי, 20.4.07, בשעה 11:00 באולם האירועים במשכננו בתל-אביב, בית תמי (הכניסה מגינת שיינקין). הכניסה חפשית. יש לתאם הגעה מראש בטלפון: 03-6292208. 
אודה על פרסום ההזמנה לאירוע למכותביך.
בברכה,
יובל המון
מנהל בית הספר לכתיבת דרמה
 
רוני גרוס
יום הולדת
סיפור אחרון מתוך מחזור סיפורי ילדוּת שפורסמו בגיליונות הקודמים
 
גן הילדים רחש מהומה רבה במשך כל ימות השבוע. בצוהרי יום שישי פרשו הילדים לבתיהם למשך סוף השבוע, והמולת הגן היתה משתתקת. יוצאים מכלל זה היו ימי השבת, שבהם נחוג יום-הולדתו של אחד הילדים. לכבוד החגיגה היתה אימו אופה עוגה גדולה, קונה ממתקים, וכל ילדי-הגן הוזמנו לחוג את יום-ההולדת. הילדים, שפרידת סוף השבוע היתה ארוכה עבורם גם בלאו הכי, נענו בשמחה, ובאו לטעום מכל הטוב אשר הכינו עבורם. בתמורה היו מביאים מתנות קטנות, שנעטפו יפה בידי הוריהם.
לבד מעגלותיהם של מוכר-הלחם ושל מוכר-הקרח, אשר מרכולתם נמכרה למבוגרים, היה פוקד את הכפר גם תלת-אופן נושא סחורה המיועדת בעיקר לילדים.
"כל דבר עשרה גרוש!" נשמעה הקריאה, ונחילי ילדים חשו לקנות משרוקית, ציפור המפריחה בלוני-סבון, או צעצוע קטן אחר. משקצה נפשם בצעצוע, ואם נשאר שלם, או שלם ברובו, מסרו אותו במתנה לחתן יום-ההולדת. לחברים קרובים יותר קנו במיוחד לאירוע צעצועים חדשים.
יום-הולדתי החמישי היה יום-הולדתי האחרון בגן. את יום-ההולדת הבא כבר אחגוג בין כותלי בית-הספר. בעוד מועד הודעתי לכל חברי על תאריך החגיגה. אימא הבטיחה לקנות לי בגדים חדשים ולהכין שקיות מתנה ועוגת שוקולד. לא ויתרתי, כמובן, גם על הסוכריות הקטנות שתהיינה מפוזרות על גבי הקרם.
ישראל אינה משופעת בימים גשומים, אבל כמי שיום הולדתו חל בדצמבר, ידעתי שעליי להתפלל שהשבת תהיה נאה. לחרדתי, ביום שישי התכסו השמים בעננים שחורים, שהעיבו על כל פיסה כחולה. אחר הצהרים החל הגשם לרדת.
שולחן האוכל הגדול הועבר מפינת החדר למרכזו וכוסה במפה לבנה. על המפה הציבה אימא קנקן גדול ובו פרחי-בר שקטפה בחצר, והניחה סביבו צלחות וכוסות רבות ככל שיכלה להשיג, שלא תחסרנה לאורחים הרבים שיגיעו. במרכז השולחן הונחה אחר כבוד גיבורת הערב – עוגת השוקולד, מצופה קרם ומעוטרת בסוכריות.
"אימא! מתי הם כבר יבואו?" האורחים הוזמנו לחמש, אך משעה ארבע הייתי שולח מבטים לעבר הדלת בציפייה. הגשם בחוץ לא חדל.
"אימא, אף אחד עוד לא בא?" בארבע וחצי כבר ניבא לי ליבי רעות. עמדתי ליד החלון, אפי צמוד לשמשה הקרה והרטובה מבחוץ, ועיניי צופות אל השביל היורד אל הבית.
בשעה חמש כבר היה ברור לי גודל האסון. הידקתי את פניי לשמשה עד כאב אך איש לא נראה על פני השביל.
"לך ליעקב," ניסתה אימא להרגיע. "כאשר יבוא מישהו אקרא לך." הקפידה לומר "כאשר" ולא "אם".
יעקב הוא החבר הקרוב לי ביותר. חצר ביתו גובלת בחצר ביתי, ואנחנו מרבים לשחק יחד, להכין שיעורים ולהעביר זמננו זה בביתו של זה.
"לא רוצה," התרסתי.
במשך חצי שעה עוד המשכתי לנעוץ מבטי מבעד החלון. משלא יכולתי עוד, הלכתי ליעקב.
השעה הייתה כבר שש ואימא טרם קראה לי לשוב. בימים רגילים כבר מזמן הייתי נקרא לארוחת הערב.
"קח את המתנה," פנתה אל יעקב אימו, "ולכו למסיבת יום ההולדת."
הדרך היתה גשומה ובוצית, ועל אף המרחק הקצר והמטרייה שאימו של יעקב הכריחה אותנו לשאת, הגענו רטובים ורועדים מקור. מיד ישבנו מול התנור להתייבש, ואימא נתנה לכל אחד צלחת ובה פרוסת עוגה. אלו היו שתי הפרוסות היחידות שנגרעו מהעוגה המרה ביותר שאכלתי מימיי. כבר היה ברור לי שאיש לא יבוא.
מאותו ערב נחקקו בזיכרוני שני דברים: המסיבה נטולת המשתתפים, ויעקב, החבר הטוב שבא להציל את כבודי.
 
 
כמה עניים יש בישראל? 1.75 מיליון
או רק 150 אלף?
ציטוטים נבחרים מכתבתו של סבר פלוצקר "איפה העניים כולם?" שנדפסה ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי, 13.4.07.
הנה החישוב המשתמע מהדו"ח של בנק ישראל ל-2006: 44% מהעניים בישראל הם ערבים, ומספרם 770 אלף. 16% מעניים בישראל הם חרדים – 300 אלף. 3% הם עולי אתיופיה – 50 אלף. בסך הכול מהוות שלוש הקבוצות הדמוגראפיות – עולי אתיופיה, ערבים ויהודים חרדים – 63% מעניי ישראל: כ-1.1 מיליון מתוך 1.75 מיליון.
נותרו אפוא 650 אלף עניים שאינם חרדים, אינם ערבים ואינם עולי אתיופיה. מבין 650 אלף עניים יהודים לא חרדים, נמצאים כ-500 אלף בקטגוריה של "עניים במקצת", כלומר אזרחים שרמת חייהם מעל – ולפעמים הרבה מעל – קו העוני [יש עניים לא מעטים שאינם מדווחים אמת על הכנסותיהם, ועניים רבים שנקלעו זמנית לעוני ומשתמשים בחסכונות או שוקעים בחובות כדי לשמור את רמת החיים של טרום העוני].
מה נשאר? נשארים 150 אלף תושבים יהודים שלא שייכים לקהילה החרדית או האתיופית ושרמת חייהם השוטפת היא מתחת לקו העוני. אלה העניים שהישראלי הממוצע עשוי לפגוש במהלך יומו, אך הסיכוי לכך אפסי: הם פחות מעשירית (!) מכלל האוכלוסייה הנחשבת כ"ענייה" לפי דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, ורק 2% מאוכלוסיית ישראל.
 
יורשה לנו להוסיף כאן שאיננו מאמינים למרבית נתוני העוני במיגזר הערבי, ששיעור הבעלות על בתים אצלו גבוהה אפילו משל העשירון העליון בישראל ואילו תשלומי הארנונה נמוכים באופן משמעותי מאלה של המיגזר היהודי. הדרך שבה משקי הבית הערבים מכלכלים את עצמם ברמת חיים נאותה אינה באה לביטוי בדו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, משום שאין כנראה גבול ליכולת להסתיר ממנו הכנסות של משפחות בישראל, בכל המיגזרים.
ואילו על החרדים איננו מרחמים. אם יש עוני אצלם, הוא מגיע להם. איש לא ביקש מהם להקים משפחות ענקיות שהם אינם מסוגלים לפרנס אותם ואינם רוצים להעניק לצאצאיהם השכלה שתאפשר להם להתמודד עם ישראל המודרנית, ולא לגדל עוד דור של פאראזיטים על חשבון הקופה הציבורית.
 
 
סיפור יהודֵי ברית המועצות בשואה עדיין לא נחשף בהרחבה
שלום אהוד,
הכתבה של יהודה גור אריה על יהודי טרנסניסטריה נגעה לליבי. [גיליון 235]. מלבד יהודי רומניה, בגטאות טרנסניסטריה היו גם יהודים מקומיים – אזרחי ברית המועצות. כך גם משפחתי, כולל אבי התינוק, היתה בגטו בלטה. בכלל, לפי דעתי, סיפור יהודי ברית המועצות עדיין לא נחשף בהרחבה. אלה שלא הספיקו או לא "רצו" להספיק להימלט מעבר לנהר וולגה או לאסיה התיכונה, לא רוכזו לטווח ארוך אלה הושמדו בימים הראשונים של כניסת הנאצים לשטח. הרי לא היו לנאצים "תנאים טובים" להחזקתם, בשל המלחמה המאסיבית עם ברית המועצות.
שוב תודה רבה על העיתון,
שלך,
גליה דובידזון
מנהלת הארכיון לתולדות פתח-תקווה ע"ש עודד ירקוני
קריית המוזיאונים, פתח-תקווה
 
 
ישנן עוד דרכים ללחוץ לשיחרורו של גלעד שליט
לסופר העל זמני מגדות הירקון, מר אלימלך שפירא,
איפה הדמיון שלך לשיטות הלחצים האפשריות כדי לשחרר את גלעד שליט ("חדשות בן עזר", גיליון 235)?
ומה עם הפסקת אוכל לשבוע לכל תושבי עזה? ואולי לחודש? ואולי לשנה? ואולי לנצח? ומה עם הטמנתו של כל אסיר בבור שרק ראשו יצוץ מעל פני האדמה? לשבוע, לחודש, לשנה? ומה עם אספקת שתייה ממימי הירקון לכל הילדים של האסירים? לשבוע, לחודש, לשנה? ומה עם תיפוף בלתי פוסק של דרבוקות בשעת הלילה, כל לילה, בכל רחבי בתי הסוהר שלהם? לשבוע, לחודש, לשנה?
ועוד, סתם משהו שולי – מה עם חיסול טוטאלי של כל האסירים ואולי אז החייל החטוף יוחזר צ'יק צ'ק כי הרי לא יהיו אסירים להחלפה.
אוי לנו, מר אלימלך שפירא, שהתואר "סופר" נישא בפיך לצד שמך. אנחנו רוצים את גלעד שליט אצלנו חי, אתה – בהצעותיך הנלוזות, מרחיק את שובו, אם בכלל. ושמא תציע דרכים ללחוץ על העם הזה שלנו לבחור במנהיגים ראויים, חושבים ואמיצים כדי שידעו איך לחלץ אותנו מכל הצרות עדיהם הגענו?
דני יערי
לא סופר ולא נידח ולא מגדות הירקון. סתם מי שרוצה לגור בכל מקום בארץ הזו בשקט, בלי עצות של סופרים כמוך.
 
אלימלך שפירא עונה: הריני מתנצל בכל ליבי בפני הצוציק מר דני יערי על שהעזתי להציע אמצעי לחץ כלשהם על רוצחי החמאס, אלה שטרם איפשרו לנו אפילו קשר עם גלעד שליט ואות חיים ממנו, ועל אשר בטיפשותי חשבתי שלחצים – כגון מידה כנגד מידה לאסיריהם אצלנו, עשויים להועיל.
עכשיו גם הבנתי שכל האשמה, גם בחטיפתו של שליט – היא במנהיגים שלנו שהביאו עלינו את כל הצרות ואשר הם שורש כל רע וכל עוולה במזרח התיכון – ולכן ואני מוכן ללקק את התחת לכל רוצחי החמאס בעבר, בהווה ובעתיד – ובלבד שיחזירו לנו את גלעד שליט בשלום וירשו לנו לגור בשקט בארץ הזאת בחסותם ותחת שלטון המנהיגים הראויים החדשים שלנו, שטרם נבחרו ואולי גם טרם נולדו – ובלי עצות אחיתופל של סופרים על-זמניים כמוני, אשר בגלל ראייתם המעוותת את המציאות המזרח-תיכונית – אל להם להיקרא כלל סופרים.
 
 
עוד תימהוני שאינו מוכן ללקק לחמאס את התחת
35 ישראלים נרצחו על-ידי משוחררי "עיסקת טננבאום". כמה נרצחו על-ידי משוחררי עיסקאות כאלה עד היום? וכמה מאיתנו יירצחו על-ידי העיסקה המתגבשת? על פי הדין היהודי אסור להחליף יותר מאשר אחד מול אחד!
מרדכי בן-חורין
סביון
 
נמצאה הדרך הבטוחה והמהירה לשלום!
לא עוד שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין, דרך שהוכח כי אין שום אפשרות להגיע להסכמה עליה –
אלא מעתה הסיסמה היא –
שלוש מדינות לעם אחד! – ירדן, פלסטין וישראל!
וזה עובד, ועוד איך! –שאלו את עזמי בישארה ויגידכם
 
 
"אין שמץ ספק שהאקוסטיקה של היכל התרבות פגומה מראשיתה"? – סליחה!?
אהוד הנכבד מאוד,
תמוה שנסחפת נוסטלגית וללא הצדקה, לפזמון מקדים וחוזר בנושא הכורח בשיפוץ ובשדרוג היכל התרבות שלנו, של כולנו.
שהרי אין שמץ ספק שהאקוסטיקה שלו פגומה מראשיתה! על אף ניסיונות רבים לשפרה. כמו כן חזות הבניין החיצונית, מזכירה מאוד את בית התזמורת של דרזדן, גם כמה היכלי תרבות נוספים בגרמניה ובאירופה. גם "הפירמידות האקוסטיות" בתקרה, ראויות זה שנים רבות לשיחזור ולשיפוץ יסודי. לא הוגשה מחאה נגד תוספת מעלית לקשישים ונכים שנוספה זה לא כבר. גם לא שמענו מאידך גיסא תלונות על התורים המתארכים בשירותים בהפסקות, ולא על הבמה המתפוררת, רצפת העץ המשופשפת והנורות השרופות בתקרה שאינן מוחלפות תדיר.
אז על מה יש להלין בתכנית החדשה, שכל מטרתה שיפור ושידרוג לטובת ציבור המאזינים רבתי, בניגוד לשמרנות צרת אופקים ודקדנטית?
בכבוד רב,
אמציה ס.
אדריכל
 
לאדריכל אמציה ס. שלום,
"רצפת העץ המשופשפת, הנורות השרופות בתקרה"? – היא הנותנת! הנהלת ההיכל מזניחה בכוונה עבודות תחזוקה פשוטות, שכמותן נעשות באופן שוטף בכל בניין ציבורי בארץ מתוקנת, וזאת שיטה מכוונת – כדי שייראה כאילו ההיכל הולך ונחרב, ואז יהיה אפשר באמת להרוס אותו.
מה אתה זורה חול בעיניים? – הלא האקוסטיקה של היכל התרבות היא מן הטובות בעולם! ממש פלא. לך למשל לאופרה החדשה בפריס ותראה מהו אולם מודרני וגרוע מבחינה אקוסטית, או אולם האופרה החדשה שלנו! ואגב, שום ארכיטקט ושום מומחה לאקוסטיקה לא יבטיח לנו שאם יהרסו את ההיכל ויבנוהו מחדש, תהיה האקוסטיקה טובה יותר. רוב הסיכויים שתהיה יותר גרועה!
נכון, צריך לסגור את ההיכל לחודשים אחדים בקיץ, קצת פחות להרוויח על השכרתו למופעים שאינם של התזמורת, וזאת כדי לערוך בו שיפוצים הכרחיים, בעיקר בעבודות העץ. אבל אתם, "המשדרגים", כל כוונתכם היא להרוס את האולם הקיים, לבנות במקומו אולם קטן יותר, ולהפוך חלקים מהמתחם לקניון.
לכן גם כל הקיטרוג המוזר שלך על חזית הבניין הוא לא רציני. נכון, כאשר יסיימו את בניית החניון מדרום להיכל, יכול מאוד להיות שההיכל יאבד את החזית המונומנטאלית שלו מפני שלא תהיה לפניו כיכר ריקה בגובה הרחוב, אלא – אני מבטיח לך, שם יפעלו "אמנים" ו"פסלים" מנופחי אגו, שם יימכרו שטחים ויקומו בתי-קפה ויינטעו עצים וכל זה יסתיר את המדרון הקודם, מקצה שדרות רוטשילד ועד הכניסה להיכל התרבות, שנתן להיכל חלק ניכר מיופיו.
הנימוקים שלך רק מראים מדוע אסור לגעת בהיכל, וכיצד התיחמונים מסביבו מכוונים לפגוע בו ולגמד את חשיבותו.
אהוד ב'
דיליטאנט מדופלם
 
                                                                              
נגה מרון: "דיר באלקום! לַמדו אותם לקרוא!!!"
אני מקווה שבין קוראי כתב העת המצויין הזה אמצא שותפים לכלימה שאוחזת בי, לרוב באירועים הקשורים במסורת, לשֵמע צברינו החמודים והעוקצניים כשהם מתבקשים לקרוא בקול טכסט עברי. מסתבר שלא רק לקויי למידה ועולים חדשים, אלא גם גאוני המחשבים ומצטייני הפסיכומטרי מתקשים לקרוא נכון פסוק או משפט בעברית.
ושלא יספרו שזה מחוסר תקציב ומיעוט שעות ללימודי עברית ותנ"ך. הבעייה היא בשיטה: בכיתה התלמידים כמעט שאינם קוראים טקסט בקול! בכיתות אל"ף ובי"ת מקנים להם מיומנות ראשונית בקריאה בניקוד, אולם בכיתות הבאות הם קוראים בעיקר בעיניים: קריאה שנועדה רק לקליטת התוכן והבנתו, אך האוזניים אינן שומעות.
כך מפיקה מערכת החינוך דורות של תלמידים, שרבים מהם זוכים להישגים מרשימים ברמה הבינלאומית, קוראים מצויין אנגלית, אך בקריאת שפת האם שלהם הם מתקשים. יתר על כן – שיטת הלימוד המתעלמת מן הצורך בקריאה בכיתה, הספיקה לגדל גם דור של מורים שכלל אינם מבינים על מה הזעקה. בתרבות ה"כזה-כאילו-חבל-על-הזמן" – לשם מה צריך בכלל להקפיד על קריאה רהוטה ומדוייקת?
האם יש משהו שאנחנו, קשישי הדור, עדיין יכולים לעשות כדי לשנות את המצב?
נגה מרון
רמת גן
 
 
לכל אוהבי נתן אלתרמן
ביום חמישי, ח' באייר תשס"ז, 26 באפריל 2007, בשעה 20.00 (8 בערב)
יתקיים באולם צוותא בתל-אביב מופע מיוחד –
נתן אלתרמן – משורר העת והעיתון
מחווה ליוצר "הטור השביעי"
המופע נערך לרגל הופעת הספר "הטור השמיני" מאת מרדכי נאור, בהוצאת
הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, ויוקדש לאלתרמן ויצירותיו הרבות.
משתתפים: הסופר פרופ' חיים באר, חוקר הזמר הישראלי אליהו הכהן, פרופ' דן לאור, ד"ר מרדכי נאור, מנחה: שאול ביבר
חבורת הזמר "שוהם" מכפר מעש תנעים בשיריו היפים של אלתרמן
הקוראים הנאמנים של "חדשות בן עזר" – מוזמנים
כרטיסים במחירים עממיים בצוותא, טל. 6950156/7- 03
 
 
 
תגובות בעקבות מכתב הפרידה של משה דור
[גיליון 235]
 
דברי הבלע שפיזר כאן לא אחת לכל עבר
לאהוד בן עזר שלום רב,
נדהמתי לקרוא את מכתב הפרידה של משה דור, עליו נאמר בפרקי אבות "עז פנים לגיהינום!"
יותר משהבמה שלך אינה לכבודו של דור (לדברי חבריו מהמילייה הספרותי, האוהב לדקור מאחורי הגב מקנאה, שנאה ותחרות), דברי הבלע שפיזר כאן לא אחת לכל עבר תוך ניצול ציני בשחרור הרסן של חרצובות לשונו אינם לכבוד במתך (הראויה, גם אם לא מושלמת בעיניי).
התגובה האישית המתלהמת והמהלכת אימים (על מי מאיתנו בדיוק, משה?) כדרכו הנלוזה בחול מעידה על סגנונו הקלוקל של האיש הכפוי-טובה הזה.
וזה שהאיש פרסם עשרות בשנים מדעותיו ושיריו בבמות השונות, שערכו אותו רבות עד שכנראה התייאשו מלערוך את דבריו; בעוד אתה הענקת לו במה חופשית למדי, תרתי משמע, יאמר לחובת שניכם – שלך כעורך חסר אחריות בכך שלא השכלת לצנזר מדבריו, ושלו ככתב שאין לו אלוהים, שוב, תרתי משמע.
בכלל, מה כל עניין העיסוק הפורנוגראפי הספרותי שלך אהוד כסופר לנפגעות הילדותית של משה? דחילק, משה, תתבגר כבר על רמת הגן הזאת שלך! ממתי עניין המיניות הפך לאסור בעיניך הנזיריות לפתע-פתאום, החילוניות-להכעיס שד יודע את מי או להתנקם במי? אין זה כי אם ניסיון עלוב ופתטי לעלוב בך אהוד על לא עוול, ביציאתו מנקודת הנחה שהקוראים שמרנים דיו בעניין הפורנוגראפי וגו'. אפשר לחשוב שעמוס עוז אינו פורנוגראפי. שאני אזכיר לכם כאן איזה פרק מתירני הוא בחר לשגר לפרסום למוסף חג ספרותי של "ידיעות אחרונות" לקראת צאת ספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך"? את הפרק הפורנוגראפי שבו הוא מספר על משגל שלו כנער עם מורתו למוזיקה... ובספר הטיוטה-למגירה האחרון שלו, "חרוזי החיים והמוות", מתוארת פורנוגראפיה זולה של "המחבר" עם מקריאת סיפוריו לאורך עשרות עמודים מנופחים מו"לית.
אפשר לרגע לחשוב שספרות חילונית עכשווית איננה קוראת דרור לפורקן המיני, מאז השחרור הפסיכולוגי של פרויד. אפשר לחשוב שמשה דור הוא נזיר נוצרי, החשוך בחשכת ימי-הביניים. דחילק, משה, אל תהיה צדיק הרבה, כי אינך מצטייר ככזה כלל וכלל. ולו משום שצדיקים לא עולבים באנשים אחרים על לא עוול בכפם, לא מתיימרים להביע את דעתם בנושאים שאינם מבינים בהם ממש כלום ואף לא הקדישו שעה מחייהם לחקור אותם לעומק, ובפרט הם לא "אוחזים מעצמם" על לא עוול בכפם...
מעניין גם לראות עד כמה האיש, שכה רבות משתדל להטיח ביקורת נוקבת-בגרוש עניינית-אישית גרידא על כל סביבתו, בעיקר אם רוח היהדות-הדתית נודף ממנה, ובפרט על נושאים שהוא רחוק מלהבין בהם, נפגע בקלות-דעתו מביקורת לגיטימית עניינית-אישית מנגד על דבריו שלו עצמו. כמה פתטי ושבלוני...
והאיום הזה בחתימה כפולה ב"שלום ולא להתראות", אתם קראתם את זה פעמיים כמוני? על "לא מדובשך ולא מעוקצך," שמעת משה?
בברכת "ברוך שפטרנו מעונשו של זה,"
אורי פז
 
 
הצעת עבודה מטעם "חדשות עזים מבת שלמה"
מר בן עזר הנכבד,
טור הטורים של המשורר משה דור היה הקול האמיץ, האמיתי, הצודק והיחיד במכתבך העיתי, עיתון שרובו מוקדש לחנופה לראש הממשלה הנוכחי ולמתן במה לשונאי ערבים ולכותבים סהרוריים מן הימין הקיצוני. שלא לדבר על סיגנונו העברי של המשורר דור, שעולה בכמה דרגות על כל אייטם אחר שמתפרסם במכתבך העיתי רדוד הסגנון והעלוב, ובעריכתך המשפחתית המגמתית הוולגארית-לתיאבון. כתיבתו של המשורר דור היא מגדלור של סובלנות, אורך רוח ומתן כבוד לדעתו של הזולת ברוח נביאי ישראל הקדמונים.
פרופ' פלוץ בן שחר, רקטור האוניברסיטה, שותף לדעתי, ולדבריו ישמח לתת במה חופשית קבועה למשורר דור בכתב-העת האקדמי שלנו "חדשות עזים מבת שלמה" וזאת בתנאי אחד, שלא תהיה בדבריו של המשורר דור ולו גם מילת ביקורת אחת על האוניברסיטה שלנו ועל הגבינות שמיוצרות ונמכרות במשק שוורצמן שבמושבה בת שלמה, כי לדברי הרקטור "אין יורקין לבאר שממנה שותין חלב עִזִין (ציגאלאך)."
ד"ר יפתח הגלעדי
החוג להיסטוריה פוסט-ציונית באוניברסיטת בת שלמה רבתי
 
 
לאט לך בכבודם של האנשים המוכשרים,
שבלעדיהם העיתון שלך איננו שוב אותו עיתון
שלום רב, אהוד!
לא הייתי דוחף את האף היהודי הארוך שלי בינך לבין משה דור אלמלא היו חילופי הדברים הצורמים ביניכם מתנהלים בפרהסיה, שחור על גבי מסך עיתונך האלקטרוני, ואלמלא היה בהם משום סיכון לאיכותו של המכתב העיתי, יציר כפיך, ואף פגיעה מוחשית בו.
על-כן, למשה דור ייאמר:
הכול מסכימים כי דבריך השנונים והעברית המהוקצעת העשירה הקולחת ממקלדתך הם הנאה צרופה כדבש הניגר; אין גם חולק באשר למידת תרומתך ולגודל הישגיך בעולם השירה, הספרות והפובליציסטיקה. אבל דעותיך והשקפת עולמך שנויים במחלוקת, הכול בהתאם לטעמו ולדעותיו של כל קורא וקורא.
אותו דין חל גם על דיעותיו והשקפת עולמו של עורך המכתב העיתי, על שלל פסאודונימיו. אלא שאיש זה איננו תואם בממדיו את תאי המדידה הנפוצים. מגבלות של "טוב טעם" למשל, אינן מונעות בעדו מלהזדקק למילים שצלילן עסיסי, ואשר בפי איסטניסים הן קרויות פורנוגרפיה, אבל הן משרתות כדבעי את הטכסט שבפיו – כשם שלמשל, העובדה של היותו נמנה על 2% של תומכי אהוד א' איננה מהווה נימוק לחדול מכך, וכשם שהוא נושא בריש גלי את הכינוי שהדביק לעצמו "סופר נידח", על שום מידת היקף פרסום כתביו, שהוא נמוך מדי לטעמו.
על כן, משה דור היקר – מחל נא על התפרצות הזעם הרגעית בשל צוק עיתותינו. אני בטוח שקוראים רבים יצטרפו להפצרתי (אם לא כולם) כי תוסיף עוד ותרבה מיצירתך עבור המכתב העיתי.
ול"סופר נידח" ייאמר: לאט לך בכבודם של האנשים המוכשרים, שבלעדיהם – תודה – העיתון שלך איננו שוב אותו עיתון.
ברחשי כבוד, ידידות ודאגה,
יואל נץ
 
 
ברוך תירוש: היש "שלום" ללא קיום עצמאי של ישראל?
לאהוד בן עזר שלום והוקרה,
מברוך תירוש הנידח, לשבוע נוסף, בניו יורק הקרה והמוצפת עקב "התחממות כדור הארץ." רוב תודות לך על פרסום זעמי בקונטרס 235 אודות עיוותי משה דור, שלדבריו גדל ב"שיכון עובדים" כלומר עם ראשי ומנהלי הוועד הפועל, סולל בונה והמשביר המרכזי, תנובה ובנק הפועלים וקופת חולים, ולא עובדים מן השורה. אני מקווה שאינך מתחרט על עזיבתו, ואשמח אם מכתבי סייע לתרחיש. 
באותה העת טוב עשית בהעלאת תיאורי התקפות הערבים על פתח תקווה וההתגוננות נגדן; וכן את דבריו המרתקים של אורי הייטנר אודות כשלי החינוך בישראל, שהעמיד דורות של בני נוער, שערכי הציונות וצדקתה היו להם לזרא, והעדיפו את שירתו של מחמוד דרוויש ותלאותיו של אמיל חביבי, ובהם התקיימה מגמת השטן: "אכהה מוחו, ושכח שאיתו הצדק." ובהקשר לכך ראוי לקיים חילופי דברים עם אנשי גבעת חביבה המארגנים דיון, בוודאי אוהד ומקדם, סביב חזון ערביי ישראל לערעור עצמאותנו הייחודית.
בכנות הייתי שואל אותם בדבר תוצאות המפגשים הרבים שהם ערכו בין רבבות בני נוער ומבוגרים, יהודים וערבים. האם לבד משכנוע היהודים בצדקת השאיפות הלאומיות של הערבים, הם הצליחו לשכנע ערבי אחד בחוקיות קיום מדינת ישראל במרחב המצומצם שהוקצה ליהודים על-ידי חבר הלאומים, באותה העת שהוקצו מרחבי ענק למדינות ערב על חורבות האימפריה העות'מנית.
 לאיזה "שלום" הם מטיפים? האם "שלום" ללא קיום עצמאי של ישראל? מדוע לא עולה בדעתם להטיף לערביי ישראל להסכין עם המציאות ולחיות במחיצתנו בשלווה כפי שחיים מיליוני בני מיעוטים במדינות מתוקנות מבלי לעורר מהומות ומבלי לחתור להרס אושיות מדינותיהם? גם במדינות האיסלם חיים עשרות מיליוני בני מיעוטים, כמו 14 מיליוני הקופטים המדוכאים במצרים, 30 מיליוני השיעים בעיראק ו-20 מיליוני הכורדים בטורקיה, הארמנים בפזורותיהם. הם אינם מתבדלים ומכנים את עצמם כקופטים מצרים או כורדים טורקים, ולא כערביי ישראל, שהנהגתם כופה עליהם לראות עצמם כנתיני הרשות הפלשתינית, החותרת להרס ישראל.
אישית, שהיתי בחורף 1948 עם יחידת פלמ"ח באזור גבעת חביבה של היום, וסייענו להדוף התקפה כבדה של ערביי ואדי ערה על קיבוץ מענית, שיחד עם חברי משמר העמק טיפחו ידידות וסיוע לערביי הוואדי. ראוי לכן לשאול את זקני הכפרים סביב גבעת חביבה – מה ומי דחפו אותם לתקוף את יישובי ידידיהם? האם היה זה חזונם של חג' אמין ואחמד שוקיירי, המכתיב להם היום את חזונו של אחמד טיבי ואת בשורתו של עזמי בישארה?
 
 
י"ז: ובאשר לפורנוגראפיה בה ספוגה נשמתו של הסופר הנידח
שלום רב לך אהוד,
וַלאללה! כמו שיש סינמה בלאש כך יש בידור בלאש מעל דפיו של העיתון הווירטואלי הזה שלך.
קודם כל גרמתם לנו להשחית זמננו בחיפוש אחר פירוש המילה הנידחת הזו מיזאנטרופי, שנאמר – שנאת הבריות. כולם שונאים את כולם, וכל אחד הוא א גרויסע חוּכֵם.
חילופי הדברים בין הסופר הנידח לבין מכובדנו משה דור משעשעים, וזאת בלשון המעטה. האדון הנכבד משה דור מעיד על עצמו ש"לא בא לעולם אלא כדי לשעשע," ואמנם באמת פולמוסיו כאן מבדחים. ואם בא לעולם כדי לשעשע, מה הוא נעלב מדברים של אדם שמעיד על עצמו שהוא נידח ולא דורש כתרים לראשו אפילו לא של קוצים ודרדרים?
ועוד הוא מזכיר, אדון משה דור, את "אורך רוחו הידוע בשערים..." – וזה הזכיר לי את המודעה שקראתי בעיתון לפני שנים, בה מברך מוסד מסויים את פלוני מבני-ברק "הידוע במתן בסתר..." – אם הוא נותן בסתר איך הוא ידוע בזה? הוא נותן ומודיע לכולם: הנה נתתי בסתר אבל אל תגידו שהגדתי לכם..!
ומעשה באוניברסיטה מכובדת שמקום משכנה ברמת גן עיר הפיז'אמות, ולא נזכיר את שמה, שהקימה קתדרה לסובלנות (נא לדגדג אותי כדי שאצחק!) – וכמובן שלטקס ההשקה של הקתדרה עסקו בהכנת רשימה של מוזמנים מכובדים. ראשון עלה שמו של מכובד אחד, ממדושני העונג במדינה, עסקן אשר כיכב במשך עשרות שנים בעולם הפוליטיקה בלא לאות, וכביכול היה ידוע ב"סובלנותו". כאשר התקשרו לכבודו ובישרו לו שנבחר להיות בין הישובים על במת הכבוד של הסובלנות. הוא ענה: "אם פלוני יהיה בין המוזמנים גם כן, אל תקחו אותי בחשבון!"
ובאשר לפורנוגראפיה בה ספוגה נשמתו של הסופר הנידח, הלא היא התרופה נגד היובש של הנשמה ונגד הרצינות התהומית בה לוקים רוב הכותבים וגם רוב הקוראים. ומרוב רצינות נעלמים להם מנשמתם כל הדימיונות וההזיות החיוביות, והמה נותרים כחציר יבש. וכבר אמר פרויד עליו השלום, שחוויות מיניות הן במרכז הישות, ובא אהוד בן עזר ומזכיר לכולם את החבוי והמדוכא אצלם, וזאת כדי לרענן להם את הליבידו שעליו דיבר פרויד. 
לא גדלתי כאן בבית-הספר היסודי אך מפי הטף קלטתי את ה"ברוגז ברוגז לעולם, שולם שולם אף פעם," ולא ידעתי שזה יכול להימשך גם לעולמם של המבוגרים. בא אדון משה דור ומדגים לנו את זה.
י"ז
רמת גן עיר הפיז'אמות
 
עד כאן התגובות למכתבו של משה דור לפי סדר התקבלותן
 
 
 
"צִיפּ-צאַפּ, עמערל, / קום צו מיר אין קעמערל..."
 לאהוד היקר שלום וברכה,
בתשובה לרבקה יניב [גיליון 235], שמחפשת שיר עם המילים: "צ'יפ צ'יפ המרל גייט הקינד" [אגב, למיטב ידיעתי ביידיש כותבים זאת אחרת. לפחות במילה האחרונה, הכוונה, לדעתי, היא – "אַ קינד" (ילד, ללא יידוע)].
בכל אופן מצאתי באנתולוגיה של שירי עם ביידיש בהוצאת מגנס, תשמ"ד, ירושלים, שיר בשם "צִיפ-צאַפ, עמערל".
לפי ההערה בספר זה, זהו ריקוד ילדים, שתוכנו הוא ללא משמעות הגיונית [כלומר: נונסנס], ועיקרו במקצב ובחריזה. בספר זה מובא השיר (כמו השירים האחרים בארבעת הכרכים של אנתולוגיה זו) ביידיש באותיות עבריות ובאותיות לועזיות, וכן בתרגום לעברית.
השיר (בכרך שני, עמ' 8) מתחיל כך: "צִיפּ-צאַפּ, עמערל, / קום צו מיר אין קעמערל...", שתרגומו הוא "צִיפּ-צַפּ הַדְּלִי, / בּוֹא אֶל מְעוֹנִי...". אולי זה אחד הנוסחים של שיר-עם זה.
בברכה,
עדינה בר-אל
 
 
צל"ש לח"כ זהבה גלאון
בהמשך לפעולתך הפטריוטית הברוכה להעלאת המורל הלאומי אצל רבים בשני הצדדים בתקופת מלחמת לבנון השנייה, ובהמשך לעידוד ששאבו החיילים הישראליים מתשבחותייך לצה"ל ולמפקדיו לאורך כל הדרך, הנה כמעט הצלחת גם לפוצץ את ועדת וינוגרד.
אכן, במקום שאישה ישרה וחכמה כמוך נמצאת, ובמסגרת טירוף המערכות המשפטי-המוסרי אשר לשמחתנו פוקד את מדינת ישראל – קשה לאנשים הישרים האחרים לפעול ברצינות ובשיקול דעת וגם להגיע למסקנות שיקלו על המדינה הציונית, הכובשת עם אחר, את ההתמודדות איתנו בסיבוב הבא, הקרוב מאוד-מאוד.
אנחנו גם נמליץ עלייך שתקבלי פעם נוספת את פרס השלום על שם מהטמה גאנדי, שדעתו על הציונים ועל היהודים היתה ממש כדעתנו.
חסן נ.
מחמוד א.
 
 
כאשר העורבים יהיו גדולים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
 
כאשר העורבים יהיו גדולים
הם יאכלו אותנו חיים
קְרַע קְרַע
העורבים אוהבים יהודים
שבשרם אדמדם ועורם לבן
מנתרים מארץ לארץ
עם פנקס מילואים דרכון פולני
פספורט ישראלי
קְרַע קְרַע
ובליבם איבת עולם לַעורבים
על כי גדלו שמנו דחקו
את כל ציפורי הארץ
וארץ קול בעלי-הכנפיים
היתה לעורבים בלבד
ויהודים מנתרים
ויהודים עפים
מחוף אל חוף בשמיים כמו
בציורים של שאגאל
קְרַע קְרַע
כאשר העורבים יִגְדלו
יכבשו ארץ ושמיים
מכנפי להקות ציפורים
ואנחנו לאן מעופפים
ואנחנו אנה אנו באים