אהוד בן עזר מעיר: העיתונאי נתן זהבי שרף בשעתו את ארכיון "העולם הזה" ולא נתפס ואחר שנים אף התפאר בכתבה בעיתון במעשה הפשע שלו, שכבר לא היה אפשר לתובעו עליו בגלל חוק ההתיישנות. אני לא קונה שום הטפה מוסרית מהאיש הפופוליסטי והחצוף שגם משתתף בפרסומות מסחריות ברדיו בנצלו את הפופולאריות האגרסיבית המערכתית שלו ברדיו. חלק מטירוף המערכות הישראלי הוא שאנשים כמוהו מתיימרים ללמדנו מוסריות מהי (גם מעל גבי כרזות רחוב ענקיות עם דיוקנו, שאותן מממנת תחנת השידור המעסיקה אותו), וקהל כסילים ותמימים, נעדר כל חוש ביקורת, מערבב "מוסריות" עם גסות נפש.
אהוד בן עזר: "מותו של סוכן" בקאמרי
עם עודד תאומי ותיקי דיין
"מות הסוכן" לארתור מילר הוא אחד המחזות הגדולים של המאה ה-20, על הבמה ובקולנוע. אפשר לומר שהוא קיים בתודעתם של דורות רבים שגדלו על ביצועיו השונים, והזדהו עימו בצורה בלתי רגילה. גם כיום הוא עונה לצורך הפר-גינטי היסודי בכל אדם שואף – הצורך שהוא לא יותך אל יורת העופרת הכללית בידי מתיך הכפתורים, כלומר, יישכח – אלא שתהיה לחייו משמעות נצחית, חותם בלתי-נשכח, או לפחות כבוד והערכה בחייו ולא שיהיה כאסקופה נדרסת.
הליהוק נהדר: מי לנו גדול מעודד תאומי לתפקיד וילי לומן. תיקי דיין עושה היטב את תפקיד אשתו לינדה. שני הבנים, ביף והאפי, משוחקים היטב בידי מיכה סלקטר ויפתח קליין. מצוייים גם יונתן צ'רצ'י בתפקיד הידיד צ'רלי ואלי גורנשטיין בתפקיד הדוד בן. התרגום של הלל מיטלפונקט שוטף ובהיר, לבד מכמה מקומות שבהם מבלבלת תיקי דיין במיספרים בין זכר לנקבה ואי אתה יודע אם בכוונה או באמת מתוך בלבול.
ועם כל זאת, משהו לא עובד בהצגה. בייחוד בחלקה הראשון. הבימוי של מיכה לבינסון הוא בימוי קר, יבש, גם ביטויי הרגש הקולניים היו מוחצנים מדי, מוגזמים; כמוהם גם הבמה הגדולה, השחורה והריקה עם התפאורות של אורנה סמורגונסקי ודרור הרנזון. כך גם המוסיקה הדרמטית מדי של אלדד לידור. ושוב, כל אחד יצר קטע אמנותי נכון מאוד בתחומו, אבל איכשהו לא תמיד הכול עובד יחד. לא תמיד הצעקות וההעוויות באות גם מהלב.
רוב הקהל היה צעיר, אנשים שראו אולי לראשונה בחייהם את המחזה, אם לא קודם בקולנוע. קשה היה לדעת אם אכן הם מזדהים עם עלילת ההצגה, שנראית אחרת בעיני זקנים כמוני, שיודעים את אחריתה. חלק מהזוגות הצעירים אפילו התמזמזו והתלטפו, לפחות במחצית הראשונה של ההצגה.
ככה שנשאר איזה טעם של פספוס, למרות שכולם, ובייחוד עודד תאומי, שיחקו נהדר. אבל היתה לפעמים הרגשה, אולי רק לי, שהם משחקים. שהם ממחישים את הטקסט והעלילה, לעיתים מדקלמים. ולא שהם הם עצמם, ויוצרים הרגשה שזו אינה כלל הצגה אלא מציאות.
סליחה, וחבל.
אולי האשמה היא בי, שלא נתתי לעצמי להיסחף בהצגה אלא הייתי כל הזמן כמתבונן מבחוץ, וגם היתה לי תבנית רבת-שנים של המחזה בדימיוני וחיפשתי אותה בביצוע הזה.
ס. נידח: הידענות המדהימה של המשוררת החשובה והאניגמטית מאיה בז'רנו
"די בכך שהשירה היא נחלתם של מי שהם טובים ויקרים, וממצב של מיעוט יכול מבקר ראוי לשמו להעצים ולהרחיב את קהלה. אם נשווה זאת לחקר הקבלה – כשגרשם שלום התחיל את המחקר, מעטים עסקו בזה. כיום היא נהפכה למשהו המוני למדי." ("העיר", 20.4.07, בוויכוח עם נסים קלדרון).
גברת בז'ראנו הידענית, לתשומת ליבך, גם כיום חקר הקבלה הוא נחלת מעטים, ולצערנו אחד הידועים שבהם באוניברסיטה הירושלמית אינו חוקר רציני, וגם המחקר כולו אולי לא הגיע לשיאים ולהשפעה על סדר היום התרבותי, שהיו לו בימיו של גרשם שלום.
ואילו ה"קבלה" הפופולארית הנפוצה כיום היא סוג של עבודת אלילים מטומטמת, עסק של מתחזים ועמי ארצות, ודבר אין לה עם המחקר ההיסטורי-המדעי של הקבלה מייסודו של גרשם שלום. זה כמו ההבדל בין אסטרונומיה לאסטרולוגיה.
אבל את משוררת וסופרת חשובה ולכן את ודאי יודעת מה שאת אומרת, שהרי לא ייתכן שתכתבי שטויות.
19.4.07 הגב' נעמה הניג, יו"ר מר גיורא עיני המועצה לשידורי כבלים ולווין מנהל "קרן רבינוביץ" ירושלים תל אביב
שלום רב, הנדון: בחירת הבמאי אייל סיוון השבוע התפרסם בתקשורת כי במכרז שנערך ע"י ערוץ 8, סינמטק ירושלים וקרן רבינוביץ, נבחר הבמאי אייל סיוון להפיק סרט, המציג את המותג הישראלי השורשי JAFA במסגרת פרויקט "עבר והווה במדינת ישראל", לקראת חגיגות ה- 60 למדינה. אנו מבקשים להביע את מחאתנו החריפה כנגד בחירה זו. מר אייל סיוון הינו ישראלי שגלה ממדינתו מבחירה, מגדיר עצמו כאנטי ציוני מושבע, הסבור כי הקמת המדינה במתכונתה הנוכחית היתה "טעות היסטורית" כדבריו. הן בסרטיו והם בהתבטאויות בהזדמנויות שונות, הביע מר סיוון ניכור ועוינות למדינת ישראל ונקט במהלכים הפוגעים בשמה ותדמיתה. מר סיוון אף היה בין הקולנוענים שחתמו על מכתב "סולידאריות", במהלך מלחמת לבנון השנייה, שנשלח אל קולגות פלסטיניים ולבנוניים אשר נכתב בה בין השאר: "אנו מתנגדים באופן מוחלט לברוטאליות ולאכזריות של המדיניות הישראלית, אשר הרקיעה לפסגות חדשות בשבועות האחרונים". כמו כן, ראוי לציין גם את סרטו מעורר המחלוקת "הספציאליסט" שהציג את הצורר אייכמן באור ידידותי – ואשר מר סיוון לא הכחיש כי השתמש במניפולציות קולנועיות להשגת מטרה זו. גם סרטו זה פגע ברגשות רבים. 'איש באמונתו יחיה' ומר סיוון רשאי להחזיק בכל דעה שיחפוץ, אך האם הוא צריך להיות הבחירה הראשונה של מדינת ישראל להפקת סרט בנושא ציוני? יותר משיש בכך אירוניה, הדבר מקומם ביותר – לא ייתכן כי כספי מדינה ישולמו מבחירה למי שמצהיר עצמו כסולד ממנה בצורה כה בוטה ופוגענית. ועוד דווקא בהקשר הנוכחי של חגיגה לאומית. החסרים במאים מצוינים הראויים יותר למלאכה זו? אנו קוראים לכם לשקול מחדש את בחירתכם. הצופה הישראלי זכאי וראוי לכך. בכבוד רב, פרופ' אלי פולק יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת
הִסְחקְתנוּ יא שיח' גבי אשכנזי! לרמטכ"ל ג'יש אישראילי שיח' גבי אשכנזי, אהלן וסאהלן, קראנו עליך כתבה אוהדת של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" משלשום, שאתה עובד מבוקר עד לילה ומכין את ג'יש אישראילי למלחמה שיכולה לפרוֹס בכל רגע. אבל אתה, יא שיח', מצחיק אותנו. וכי מה תעשה לנו שלא עשה לנו ההוא, שׁוּ אִיסְמוֹ, שֵׁיח' דן חלוּס, במטרה שלא נסליח להעיף טילים שלנו על כל הגליל עד חיפה ועד בתי הסיקוק עם הנחייה מדוייקת ותיקון פספוסים? תכבוש אותנו? – אהלן וסאהלן, וֵלְקָאם, ייהרג חייל ישראלי על כל שאהיד חיזבאללה שלנו. אתה כבר יכול לחפש לך השתלמות בהארווארד איפה שיושב ההוא אִל מָסְכִּין, שיח' חלוּס. דווקא הוא דפק אותנו מאוד, אבל מה, עם שלך טִיבֵּשׁ גדול. עם שלך טַאוִיל וַהָאבִּיל פִי רָאסוֹ כָּלִיל. מאמין לנו ולא למפקדים שלו. ולא לראש ממשלה שלו. וככה בדיוק עם שלך יעשה גם לך. מה שלא תילחם נגדנו, אנחנו נגיד שניסחנו אותך. ואם אתם תכבשו שוב את כל דרום לבנון, אנחנו נְקַטַל מִנְכּוֹם וַאחד-וַאחד תְנֵין-תנין כּוּּל יום. נראה מה יעשו לך אימהות באדום! ומה תפסיס לנו, יא שיח'? תפסיס את מה שכבר בּוֹסֵס לנו חלוּס? ואם תפסיס תשתית חשמל ומים – אהלן וסאהלן, יא שיח', אתה תעשה לנו גיבוש עִם כּוּל אִ-שָׁעַבּ אִל לוּבְּנַאן, לא רק השיעים שלנו. אתה תהרוג לנו ילדים? בטח תהרוג! תפאדל, מִבְּנֵי שאנחנו שוב בַּעָם נשׂים לך אותם על הקומה העליונה של מחסני הבְּססות שלנו כדי שתפסיס אותם בשביל יחסי-סיבור שלנו באירובָּה! לא ילדים בְּרָטִיִים שלנו, בְּעֵינִי! – אנחנו לא אהבלים כמו אתם! אנחנו נמצא ילדים מג'נונים ברחובות ונקשור אותם למיטות בשביל הפוטוגראפיה. יַא שֵׁיח' גבי אשכנזי, דחילכּ, אל תשים לב לַבִּיטְבּוּטִים הנחמדים עליך בעיתונים שלכם. אתה חי על זמן שאול. רק נתחיל לְבּוסֵס אותך בַּטילים שלנו ובמטעני-הסד, ואתה עוד תקנא בחלוס ובווינוגרד. ומה שאנחנו לא נספיק לעשות לך, יעשו לך העם שלך והתקשורת שלך, שיאמינו לנו יותר מאשר לך. כמו שאמר סלאח א-דין אל איובי: "כך חולפת תהילת העולם!" – סיק טרנזיט גלוריה מונדי! – אֶה... חשבת אנחנו מטומטמים? לא יודעים אידיש? אפילו עזמי יודע. אנחנו אין לנו שום תביעות טריטוריאליות מכם. אנחנו רוֹסים רק להרוג את כולכם ולשחרר את ירושלים. אתה הבנת את זה, יא שיח' אשכנזי? – קִישׁ מִיר אִין תּוּחֵעְס, כמו שאתם אומרים כשנפרדים. טֵיק אִיט אִיזִי חוואג'ה פִילְטִיזִי. חסן נ. מחמוד א.
התקבל ממש לפני סגירת הגיליון: אורי הייטנר עזמי בשארה, אבן בוחן לישראל פרשת עזמי בשארה עוררה סערה ציבורית, תקשורתית ופוליטית בישראל. מאחר ופרטי הפרשה הביטחונית אינם מותרים לפרסום, התמקד הדיון בבשארה האיש ובאידיאולוגיה שהוא מייצג. מזה שנים רבות מאתגר עזמי בשארה את השיח הציבורי בישראל. הוא האידיאולוג של רעיון הפיכתה של ישראל למה שקרוי בשפה מכובסת ודמגוגית "מדינת כל אזרחיה". מדוע אני מגדיר את הרעיון – דמגוגי ומכובס? מאחר וישראל היא באמת ובתמים מדינת כל אזרחיה, וכדי שתהיה כזאת, אין צורך בכל שינוי. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ובתור שכזאת, כמו כל מדינה דמוקרטית, היא שייכת לכל אזרחיה. לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, כל זכויות האזרח שמקנה מדינה דמוקרטית, כולל הזכות לבחור ולהיבחר והיכולת להשפיע. עובדה – עזמי בשארה עצמו היה מועמד לראשות הממשלה. כאשר מדברים בשארה ושכמותו על "הפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה", כוונתם לביטול זהותה היהודית של המדינה. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית – אין הכוונה להפוך אותה לדמוקרטית, שהרי היא כזאת, אלא להפוך אותה ללא יהודית. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו סיבת הקמתה וזו תכלית קיומה. זה היה יסוד החלטת האו"ם על הקמתה. זה בסיס מגילת העצמאות שלה. זו זהותה. מי שמציע להפוך אותה למדינה לא יהודית, מציע לבטל את קיומה, להרוס אותה. זו משמעות דרכו של עזמי בשארה, המכונה בלשון נקייה "מדינת כל אזרחיה" – חיסול מדינת ישראל, מזרח תיכון ללא מדינה יהודית, עולם שבו אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו. לפיכך, הדיון הציבורי אודות בשארה ודרכו, הוא דיון על זכות קיומה של מדינת ישראל. העמדות המושמעות בו, הן עמדות הנוגעות לשאלה זו. ההתייחסות לעזמי בשארה, היא אבן בוחן להתייחסות לזכות קיומה של מדינת ישראל. מאמר המערכת של "הארץ" עסק בשאלת עזמי בשארה, תחת הכותרת "מבחן בשארה" (15.4.07). המאמר קרא להתמודדות סובלנית עם בשארה, להגנה על זכויותיו כנציג ציבור, תקף את החשאיות סביב הפרשה ועוד. ובאשר למהות העניין נכתב: "הטענה כי הוא רוצה בהשמדת ישראל אין לה על מה להישען." זאת, אחרי שבמשפט שקדם לכך נאמר על בשארה ש"הוא תומך במוצהר בדה-ציוניזציה של מדינת ישראל ורוצה כי תיהפך למדינה דו-לאומית." יותר משדברים אלה מעידים על בשארה, הם מעידים על "הארץ". על פי "הארץ", אין משמעות ביטול יהדותה של מדינת ישראל – השמדת המדינה. דברים אלה מעידים על תפיסת העיתון את המדינה. מהי מדינת ישראל, אם היא יכולה להישאר "מדינת ישראל" גם אם תפסיק להיות מדינה יהודית? מה משמעות המושג "מדינת ישראל", אם לא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל? מגישת "הארץ" לעזמי בשארה, ניתן להסיק אודות גישת העיתון למדינת ישראל – מסגרת טכנית, שניתן לרוקן אותה מתוכנה, ממטרותיה, מצדקת קיומה ומתכלית הקמתה. מה הפלא שזו גישת העיתון, אם במאמר שפרסם באותו שבוע, קרא המו"ל עמוס שוקן להחליף את המנון המדינה, "התקווה", לקראת יום העצמאות השישים, בהמנון עימו יוכלו להזדהות גם האזרחים הערביים? ההמנון הוא הביטוי לזהותה של המדינה. בהצעתו לבטל את המנון המדינה, הוא מציע לבטל את זהותה כמדינה יהודית. באותו מאמר הוא גם קרא לצרף לסיפור של יום העצמאות את הסיפור הערבי – סיפור ה"נכבה". אם המדינה צריכה לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך למדינה דו-לאומית, האתוס שלה צריך לכלול את הסיפור הרואה בעצם הקמתה וקיומה אסון – נכבה. גם ירון לונדון התייחס לשאלת בשארה. במאמרו "נפתולי בשארה" ("ידיעות אחרונות" 13.4.07) הוא כתב שבשארה "מעודו לא השמיע משפט שיוכל להתפרש כאנטישמיות." העמדה כלפי בשארה היא אבן בוחן לגישה כלפי האנטישמיות. יותר משדברי לונדון מעידים על עמדתו בנושא עזמי בשארה, הם מעידים כיצד הוא תופס את האנטישמיות. לדידו של לונדון, גישה השוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, שהינה זכות טבעית המוקנית לכל עם, אינה אנטישמיות. בכך לונדון מקבל את ההפרדה המלאכותית בין אנטישמיות ואנטי-ציונות; בין אנטישמיות ואנטי-ישראליות. האנטישמיות אינה "פוליטיקלי קורקט" היום בחוגי האקדמיה והתקשורת ה"מתקדמים" בעולם המערבי. את האנטישמיות הקלאסית, השוללת את זכות קיומו של היהודי כפרט, החליפה האנטישמיות החדשה, השוללת את זכות קיומם של היהודים כקולקטיב. האנטי-ציונות היא המשכה של אותה האנטישמיות הישנה והרעה. עזמי בשארה, שלֵב האידיאולוגיה שלו הוא שלילת זכות קיומה של מדינה ליהודים, הוא אנטישמי מובהק. אילו היה מדובר באדם בעל השקפת עולם קוסמופוליטית, המתנגד עקרונית לחלוקת האנושות ללאומים ומדינות, לא היה אפשר להאשימו באנטישמיות. אולם כאשר מדובר בלאומן ערבי קיצוני כעזמי בשארה, שלעולם לא יוותר על זכות ההגדרה העצמית של הלאום הערבי – אי אפשר שלא לראות בעמדתו, השוללת את זכות ההגדרה העצמית של הלאום היהודי, אנטישמיות קיצונית. איני יודע במה חשוד עזמי בשארה והאם הוא אשם באותן חשדות. אולם אני יודע שמדובר באחד הקיצונים שבאויבי ישראל. העובדה שאנטישמי מובהק כבשארה הוא חבר בבית הנבחרים של המדינה היהודית – היא אבסורדית. אך יותר משעובדה זו מטרידה אותי, אני מוטרד מכך שבתוך האליטה הישראלית היהודית יש תמיכה בגישתו.
"חדשות בן עזר" אבל על מות פרופ' יוסף בן-שלמה מלומד יהודי, מורה ואיש המעלה
כל המבקש לקבל ב-5 קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את 235 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2007 – יפנה באי-מייל למערכת ואלה יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד. מי שפנה וקיבל אך לא כל הקבצים עברו, בבקשה להודיע לנו ונשלח פעם נוספת המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם! המערכת מוצפת הרבה חומר איכותי. אי אפשר להרחיב את הגיליון ללא גבול, וקוראים מתאוננים על האורך ומבקשים יותר גיוון וקיצור! המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות benezer@netvision.net.il
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
📑 בגיליון:
:
אהוד בן עזר מעיר: העיתונאי נתן זהבי שרף בשעתו את ארכיון "העולם הזה" ולא נתפס ואחר שנים אף התפאר בכתבה בעיתון במעשה הפשע שלו, שכבר לא היה אפשר לתובעו עליו בגלל חוק ההתיישנות. אני לא קונה שום הטפה מוסרית מהאיש הפופוליסטי והחצוף שגם משתתף בפרסומות מסחריות ברדיו בנצלו את הפופולאריות האגרסיבית המערכתית שלו ברדיו. חלק מטירוף המערכות הישראלי הוא שאנשים כמוהו מתיימרים ללמדנו מוסריות מהי (גם מעל גבי כרזות רחוב ענקיות עם דיוקנו, שאותן מממנת תחנת השידור המעסיקה אותו), וקהל כסילים ותמימים, נעדר כל חוש ביקורת, מערבב "מוסריות" עם גסות נפש.