לא שזה כל כך חשוב אבל בכל זאת [גיליון 237] – תוכנו של הסרט עסק בהברחת אנשי רוח ומדע מגרמניה הנאצית לאנגליה ערב מלחמת העולם השנייה.
מיכאל גרינשפון
 
 
הבהרות מטעם מערכת "חדשות בן עזר"
בגיליון הלפני-האחרון, שמיספרו היה 236, התפרסמו שני קטעים שהיתה בהם ביקורת וקצת לגלוג על חרדים ודתיים:
"חג לחקלאות הישראלית בשנת השמיטה תשס"ח, והחרדים יניחו לגויים להפרות את נשותינו" מאת ס. נידח.
"כמה עניים יש בישראל? 1.75 מיליון או רק 150 אלף?" – בעקבות סבר פלוצקר.
יש לנו הרגשה כי לפחות נמענת דתית אחת, שהיא גם קרובת-משפחה שלנו, נעלבה וביקשה שלא נשלח לה יותר את המכתב העיתי.
ברצוננו להדגיש שאנחנו לא חושבים שיש ציבור אחד מיוחס יותר מאחרים, אשר על אודותיו אסור להעביר ביקורת, אפילו היא ביקורת לגלגנית ובוטה, ולעיתים נראית "מרושעת" ר"ל.
בצד ההערכה, יש גם לא מעט כעס שהצטבר בליבם של חילונים על חרדים ודתיים, וכדאי שהדברים ייוודעו גם אם אינם נעימים לקריאה למי שרואים עצמם נעלבים. בעינינו כל היהודים שווים. אין יהודים ששווים פחות, אלא אם כן הם פחותים מבחינה מוסרית, ובאותה מידה גם אין יהודים אתרוגים ששווים יותר ושאסור להעביר עליהם ביקורת ואפילו ביקורת בוטה.
מצד שני, פירסמנו בעבר ונפרסם ברצון גם להבא תגובות, ואנחנו עדיין מחכים לרשימה שתבהיר לנו בצורה ממצה יותר את מגבלות שנת השמיטה הקרובה תשס"ח, כמו גם את האחוז הגדול של עניים-מרצון בקרב החרדים, ומה אפשר לעשות לתיקון המצב מבלי להעמיס עוד יותר על הקופה הציבורית.
במקום להיעלב, כִּתבו! – זה גם טוב לבריאות ומשחרר תיסכולים.
 
*
והנה, במקביל להיעלבות של הנמענת הדתית, באה אחרי אותו גיליון גם הודעת ביטול מנמענת מקיבוץ של "השומר הצעיר", וזאת כנראה בתגובה לדברי לגלוג ותוכחה שהתפרסמו באותו גיליון, ואשר הפעם לא כוונו נגד החרדים אלא בביקורת על זהבה גלאון, גדעון לוי, ודומיהם.
שיהיה ברור, "חדשות בן עזר" לא יצנזר את עצמו כדי למצוא חן בעיני נמעניו מן המחנות השונים בעלי הדעות השונות. ואפילו אם במקום 1,440 הנמענים כיום יישארו לנו רק 100 נמענים, נמשיך להוציא את המכתב העיתי ולדווח בנאמנות על מיספר נמעניו, אשר בינתיים כל שבוע מיתווספים עליהם אחדים, כך שמיספרם הכללי אינו פוחת אלא דווקא עולה.
 
*
רבים מקבלים מאיתנו תשובות שלילית לפרסום שיריהם וסיפוריהם. מי שאינם מתייאשים שולחים עוד ועוד, עד שמגיעים לרמה ראויה לפירסום, לרוב אחרי עריכה והתקנה לדפוס. ולפעמים, למרבה הצער, כל דבריהם אינם ברמה הנדרשת.
לא התוכן או הנושא קובעים את ערכה של היצירה – אלא הַצְּלֵחוּת והתואמוּת הפנימית של ביצועה האמנותי. לא נפרסם דברי ספרות חובבניים. מעולם לא שם הכותב נחשב בעינינו אלא ערכה הסגולי של יצירתו, גם אם סגנונו מרושל (שלא-בכוונת-רישול) וזקוק לעריכתנו.
אמנם, יש מקרים שתוכן בוטה במיוחד, גס, פוגע ומעליב, מונע את פרסום החומר אצלנו. יש כותבים, והם בעלי דיעות שונות ומנוגדות, שנהנים כנראה להעמיד במבחן את הסובלנות ואת הפתיחות שלנו, ולעיתים גם לא נמנעים מלכנותנו בכינויים מבישים כאשר אנחנו לא נכנעים לגחמותיהם. או.קי. שיהיה. אנחנו מכתב עיתי ולא סידור עבודה של השמצות ושל אמיתות חלקיות.
לעיתים רחוקות, בגלל הרשימה הארוכה של האי-מיילים המגיעים אלינו – נשמט מאיתנו משלוח כלשהו, ולכן אל תהססו להזכיר לנו ששלחתם וגם לשלוח בשנית.
 
*
כאשר סופר, משורר, עיתונאי או כל מאן דהוא מכונה ב"חדשות בן עזר" – "חשוב", "חשוב מאוד", "מוסרי" וכיוצא באלה תארים, אין זו בדרך כלל מחמאה אלא ההפך הגמור. הקריאה המחתרתית של "חשוב" אצלנו היא בדרך כלל – נאד נפוח, אלים, מיוחצ"ן ומעבר לערכו הממשי. ואילו "מוסרי" פירושו לרוב מי שלוקה ב"אידיוטיזם מוסרי" ובצביעות, בבחינת טול קורה מבין עיניך.
 
 
יואל נץ: כאשר נמתח המיתר יתר על המידה
שלום אהוד,
הרשה נא לי להוסיף עוד ספיח קטן לפרידתו של משה דור מן המכתב העיתי, אף על פי שאם תיתן לו פומבי – מסתכן אני לחטוף קיטונות של בוז בפרצופי.
אלא שהיא הנותנת! משה דור הוא רחוק מאוד מלהיות, בלשון המעטה, "ספל התה שלי", כמאמר האנגלים. שיניי היו חורקות מזעם למקרא רבים מהגיגיו, הגם שבעת קריאתם רווה הייתי נחת מן הדרך בה היה מביע אותם. לא אחת חשתי גירוי לקום לכתוב ולפרוק את זעמי נוכח דבריו בעיתונך, ואף הייתי עושה זאת, אלמלא אתה היטבת ממני להשיב לו כגמולו.
אבל אחרי ככלות הכול, כאשר נמתח המיתר יתר על המידה ואף פקע לבסוף – חשתי צער רב וביקשתי לתרום לתיקון המעוות, בדבריי "לאט לך..." וגו'.
עתה גובר צערי אף יותר נוכח תגובותיהם הבוטות של אחדים מעמיתיי הקוראים הנכבדים, אשר בחרו ליידות אבני בליסטראות אל עבר גבו המתרחק של דור, בעוד שהם לא מנעו ממנו סבר פנים יפות בשעה שעדיין ניצב היה ופניו אליהם. החיזיון הזה מעלה מחשבות נוגות על יחסן החבוי מן העין של הבריות אל רעיהם; מעלה הרהורים על הצטיידות אפשרית באפוד מגן "על כל מקרה שלא" וממחיש אולי בזעיר אנפין את מארת עמנו של שנאת חינם...
בברכה ובידידות,
יואל נץ
 
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשרים ושבעה
...ומתנחמת בשמוק הפרולצארי של הפועל
זיאמה פולונסקי
 
זיאמה פולונסקי נשאר במושבה גם לאחר שובו של עמשי השומר לגליל.
הוא התיידד עם דודתי יעל והיה מנשק את אצבעותיה היפות והארוכות. לאחר שהחלים מהמכות שקיבל אותו לילה מהבידואים, מבלי דעת שאלה היו אחיה אלכס ואלישע, הוא אבי, ומבלי שאדרתו של עמשי השומר תגן עליו מפניהם – החליטה יעל שהיא תראה למשפחתה ולאנשי המושבה מה כוחו של זיאמה – ותמצא לו עבודה, ודווקא כשומר. כן, היא תוכל לעשות זאת. הרי הפרדס הגובל עם פרדס משפחתנו זקוק לשומר. השאלה היא אם שיח' איסחאק נורדאו יסכים לקבל לשמירה בחור שזה לא כבר ירד מהאונייה.
יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סירקה והחליקה אותן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לביתו של שיח' איסחאק נורדאו. תחילה קיבל אותה בחשד קל בלבד. גם לאוזניו הגיעה השמועה שהיא תולה כביסה בשבת כדי להרגיז את אימה ולביישה בעיני המושבה. אך כאשר פרשה לפניו את מטרת בואה, נצטמצמו עיניו הכחולות והחלו לירות זיקים עכורים.
 "את הרי לצידם, לצד הרוסים. זה ידוע! אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודת שמירה של בחור חדש בארץ, שרק לפני ימים אחדים ירד מהאונייה ואפילו לא מדבר ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים, לחיי השומרים עצמם, ליחסים עם השכנים הערבים ועם השלטון. כל זה יתקלקל אם אפטר את השומרים הבידואים ואקח משלנו במקומם! הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב."
יעל עמדה והביטה בו וחשבה: הרי אלה זבובים כחולים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה כחולים-ירקרקים. היא שמחה על מחשבותיה ושכחה אותו לגמרי. ואז, משום מה, אולי בהשפעת נעוריה, בבת-אחת נשתנו פניו של נורדאו ובטון מעשי שאל: "כמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי שלך?"
פני יעל לא נשתנו. "אני לא יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."
 "טוב, אני מחכה לו."
 
היה זה ניצחון גדול בימים ההם. דודתי יעל קיבלה אותו כדבר המובן מאליו, ואילו נורדאו העדיף להיראות כמי שנכנע למשוגותיה מאשר שנאלץ לשנות דעתו בגלל הלחץ שהפעילו עליו כמה מהאיכרים הצעירים, בעלי הפרדסים, וירקוני בראשם.
השומרים הערבים באו אליו בטענה: "מדוע התחלת לקחת שומרים לא-משלנו?"
 "אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?"
 
בקרבת הפרדס היה כרם ענבים. בעונת הבציר שמר עליו מוגרבי, מוסלמי מצפון-אפריקה, שהיה מבקר אצל השומר זיאמה פולונסקי ומביא לו לפעמים מאשכולות הכרם ומספר לו מעשיות. מעשה בנער-הרועים חוסני, שלאחר שהגיע עם חבריו העירה, קנה בשוק אצל חכם זקן פסוק תמורת דינר: "אל תחצה את המצולה בטרם בדקת את עומקה!" בזכות הפסוק ניצל חוסני משיטפון פתאומי בוואדי, ואילו חבריו, שליגלגו עליו, טבעו כולם.
 
באחד מלילות השמירה שמעו זיאמה והמוגרבי דפיקות חזקות מכיוון הבייקה, בית-האריזה, שבו נערמו תיבות ריקות לאריזת התפוזים. התעורר בזיאמה חשד שמישהו נמצא שם. הוא ביקש מהמוגרבי לגשת עימו לבית-האריזה ולבדוק מה סיבת הדפיקות, אך הלה סירב ואמר שזה מקרה של "קטיל".
"מה זה קטיל?"
"קטיל, יא חוואג'ה, זו נשמה של הרוג שדמו רותח וזועק לנקמה. לפני שנים רבות נרצח זלמה משהור, איש מפורסם, באחד הוואדיות בסביבה הזו. דמו טרם נוקם, לכן הוא רותח בלילות הקיץ החמים!"
"קטיל-שמטיל," ענה זיאמה, "מקטיל אינני פוחד."
והוא הדליק מנורה וביקש מהמוגרבי שיחזיק בה בעת שהוא-עצמו נכנס להיווכח מה סיבת הדפיקות.
"לפני שנים רבות עבד כושי, מקנת-כספו של אחד השייח'ים הידועים בנגב, ברח לכאן עם בת-השייח' היפהפיה, שהתאהבה בו... שניהם נרצחו... ואיש לא גאל את דמם."
זיאמה ניגש לערימת התיבות, הרים תיבה אחת, קפץ משם עכברוש בגודל חתול וציווץ כאילו דרכו עליו. עיניו ירקו אש ירוקה. המוגרבי זרק את המנורה – "יא אללה!" – ומרוב בהלה ופחד ברח כל עוד נפשו בו. למרבה המזל לא פרצה שריפה.
למוחרת סירב המוגרבי להמשיך בשמירת הכרם כי פחד נשמתם של הקטיל המשהור והיפהפיה ההרוגה נפל עליו. זיאמה כבר עמד לכתוב לחבריו השומרים בגליל לבוא למלא את מקום השומר המוגרבי.
 
בלילה אחר שמע זיאמה רשרוש מכיוון השער של הפרדס, והבחין שערבי מטפס על השער. הוא לא איבד את עשתונותיו ומיד המציא תכסיס, כאילו הוא מעיר עוד חברים שבאו מהגליל לעזור לו בשמירה, והיפנה עצמו לעבר בית-האריזה וצעק:
"היי! חבר'ה! קומו מהר, גנב מטפס על השער!"
ותוך השמעת קולות אחדים של המתעוררים-משנתם, "מה מי מו," – "אוסיה, אימסיקו!" – אוסיה, תפוס אותו! – זיאמה התקרב לשער, כך שהערבי הוטעה לחשוב מי יודע כמה חבר'ה נמצאים עם השומר בפרדס, ומיד התנצל ושאל בפחד:
"יא חוואג'ה, פי שריבעט מויע?" – אדוני, יש מים לשתייה?
זיאמה קילל אותו ברוסית באם-אימו ובערבית באבי-אביהו, והלה נשא רגליו וברח כל עוד נפשו בו.
 
ואולם, חדירת שומר עברי למושבה לא היתה לרצונם של ערביי הסביבה, בייחוד הביעו את מורת-רוחם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרת שומר במשכורת קבועה ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר. לא מרוצים היו גם השכנים הערבים שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם שומר מבני-עמם ולגנוב בלי הפרעה.
השומר החדש זיאמה פולונסקי, ה'מוסקוב', לא הבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם היו שאמרו כי ל'מוסקוב' יש איזו אמונה מופקרת שבאה מהשטן, סוציאל-רבולוציונריות שמה, על פיה צריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי. אבל בפועל לא הראה זיאמה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו הערבים, ולכן החליטו להפחיד אותו ולהרתיעו, כדי שיסתלק מהשמירה.
 
בשבת בבוקר באו להודיע לשיח' איסחאק נורדאו כי זיאמה נפצע ברגלו מיריית רובה ציד.
נורדאו הזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, והם מיהרו לפרדס. זיאמה שכב באחת מצלחות העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדס, והיה עטוף באדרת החומה של עמשי. הוא אמר:
 "ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא."
כחמישים צעדים ממקום פציעתו, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן הובילו עד לסוכת השומר שבפרדס המרוחק, על גבול אדמת הביצה, פרדס שהיה שייך לערבים. משם והלאה ניראו עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום-מערב, וסוכת השומר היתה ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה התגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל-עריש, עבד אבו-נימר שמו, יחד עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, והיה ברור כי הוא זה שניסה לפגוע בזיאמה.
אילו קרה הדבר ביום חול היה נורדאו שולח את אחסן להביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, כמנהגו בצאתו למירדף. אבל עתה שבת.
 "גש אל בית הרב," פקד על הגשש, "ספר לו מה קרה ושאל אם מותר לי לרכוב ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור וגם תביא לי את הסוסה והנשק."
כאשר ראה שזיאמה הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הסביר: "בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת."
 "ואני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!" אמר זיאמה.
 "אתם," אמר נורדאו, "הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!"
זיאמה לא נישאר חייב. "וגם לחזר אחר נשים נשואות התיר לך הקדוש-ברוך-הוא רק בימות חול?"
 
כמו כדי להשלים את דבריו של השומר הפצוע נשמעו קולות צחוק צלולים של שתי צעירות, בנות המושבה, שטיילו בשבת בבוקר על סוסיהן במשעולי הפרדסים: דודתי יעל וחברתה ארלטי קלדם, בתו של מסייה בוריס.
ארלטי הנאה, בהירת הפנים, ודודתי בעלת הגוף החטוב ועור השוקולד, יצאו מבין עצי-ההדר ירוקי העלים, שהיו גדושים פרי שאמוטי זהוב-כתום. הן הופתעו למראה הפצוע, שבאו לבקרו על משמרתו.
 "מה אתן רוכבות בשבת כמו פריצות!" גער בהן נורדאו. "אין לכן מה לעשות?"
כאשר ראה זיאמה את השתיים, השים עצמו מתעלף, והשתיים השמיעו קריאות-בהלה. דודי ההולל אלכס נהג לספר שכך קרה לשומר המסכן לאחר שראה את ארלטי היפהפיה ולא בגלל יעל שלנו, הרזה, הירקרקת ואכולת המאלאריה.
עודם מדברים והנה שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה אשת איסחאק.
 "הרב אמר – איסמע יא שיח' איסחאק נורדאו, אתה לא רק מותר לך, אתה חייב לקחת את הסוסה והנשק ומותר לך לצאת מחוץ לגבולות המושבה ולעשות כל מה שאתה יכול כדי לתפוס את היורה."
 "קחו אותו אתכן למושבה. מצבו לא מסוכן." פקד נורדאו על הצעירות, והוא יצא עם אחסן אחר עקבות המבוגר והילד, שהוליכו דרומה.
 
על הסוס הראשון רכבו השתיים, דודתי מחזיקה במושכות וארלטי חובקת אותה מאחור ותופסת במותניה. הן משכו אחריהן במושכותיו את הסוס השני, שעליו שכב זיאמה מקופל על בטנו, ידיו וראשו פשוטים מכאן, רגליו מכאן, העבאייה, האדרת החומה, כיסתה את גבו, והרובה הקשור לידו היטלטל באוויר עם כל תנועה של הסוס.
השתיים היו גאות על השליחות שנפלה לידיהן והן שרו בקולות צלולים: "שאו ציונה נס ודגל / דגל מחנה יהודה..."
חלקות הפרדס מכאן ומכאן היו רחוצות ועמוסות פרי הדר בשל. הרובה נשמט ארצה ונתקל בגדם עץ יבש בצד הדרך, מושך אחריו את זיאמה, שזרם מעל גבי הסוס אל חתימת העשב החדש שהחל צומח בשוליה. הוא נותר מונח שם והשתיים המשיכו לרכוב קדימה, שדיה של זו מתחככים בגבה של זו, והן שרות "שאו ציונה".
לאחר רגעים אחדים נעצר הסוס שמאחור, והמושכה נמתחה ועצרה גם את סוסן של הצעירות. הן הביטו לאחור וחדלו לשיר. זיאמה איננו!
מיד חזרו על דרכן ומצאו אותו בעשב הטרי, הרימו אותו, העמיסוהו שוב על גבי הסוס והמשיכו בדרכן למושבה. תחילה ניראו רציניות אך עד מהרה חזרה אליהן תחושת השובבות והן שבות לשיר:
 "שאו ציונה נס ודגל..."
 
כאשר עברו השתיים על פני בית גרשוני צהלו הסוסים וצהל לעומתם הפרד החדש מתוך האורווה שבחצר ויצאה אליהן בעלת-הבית אנא חוואג'ה צחת הפנים.
 "את מי אתן מובילות על גבי הסוס, נערותיי השרות?"
 "את השומר העברי שנפצע ברגלו, בעלבוסטע, אל הדוקטור זכריאס-כהן!" ענתה דודתי יעל.
ליבה של שיינע-פשה גרשוני הלם בהתרגשות מרגע שהבחינה באדרתו החומה של עמשי, זה השומר השחצן, היפה, כחול-העיניים, שנשק לה בליל הגשם ועורר את השדים בפיזדתה.
 "הכניסו אותו אליי, ולכנה לקרוא לדוקטור." מיהרה שיינע-פשה אל ביתה פנימה.
אורחת הסוסים הקטנה פסעה אל חצר גרשוני שהיו בה רפת, אורווה, אסם ועצים רבים, ובית נאה במרכז. ארלטי ויעל קפצו מסוסן והוליכו-גררו מעל האוכף אל המרפסת את זיאמה המעולף. הן ידעו היטב שבבתיהן לא יתקבל הפרוליטאר-הפצוע במאור פנים, מוטב שיחלים כאן.
 "עמשי השומר!" דיקלמה שיינע-פשה בהתרגשות כאשר שבה למרפסת הקדמית, נושאת כד אמאיל לבן מלא מים ומגבות ורצועות בד לחבישה. אך למראה פניו של זיאמה נחרדה. הכד נשמט מידה אל הרצפה, והיא כמעט התעלפה.
 "מה קרה לך בעלבוסטע? מה זה רעדת והרטבת פתאום?" אמרה דודתי יעל. "נורדאו אמר שהפצע אינו חמור. על זיאמה רק לנוח ימים אחדים."
 "לכנה מיד והבאנה את הדוקטור, אבל ברגל. גם כך סוערות עליו הרוחות במושבה, שהוא מזלזל בקדושת השבת."
 
שיח' איסחאק נורדאו ואחסן דלדום עברו בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסו לחולות שממערב לראשון-לציון והמשיכו ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי-שבת, סמוך לחשיכה, אבדו עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.
 "את שמו של עבד אבו-נימר אנחנו יודעים," קבע שיח' איסחאק נורדאו. "לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה עליו ועל תוצאות החקירה שלנו."
לא עברו ימים רבים ועבד אבו-נימר נידון שלא-בפניו לעשר שנות מאסר אלא שבינתיים התברר כי נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל כי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.
 
זיאמה פולונסקי הנמוך, רחב-כתפיים, בעל הגוף השרירי והמוצק, שכב בביתו של האיכר סנדרל גרשוני והתרפא מפצע הירייה. גרשוני הצולע התיידד עימו ואף הציע לו לעבוד כמשגיח על עבודת הקטיף בפרדס או להשתלם באריזה או ללמוד את מלאכת הנגרות שבהתקנת תיבות למשלוח הפרי. זיאמה קירטע מחדר לחדר כשהוא נעזר במקל-הליכה שהשאיל לו בעל-הבית.
האיכרה גרשוני טיפלה בזיאמה במסירות רבה ופיטמה אותו יום אחר יום במיטב תבשיליה והקפידה לנגב ולרחוץ אותו במטלית לחה וביסודיות, כתינוק, וכשהחלים מעט היתה מסיקה את דוד-המים עבורו ומכריחה אותו להיכנס ולטבול כל יום באמבטיית הברזל היצוק שקנה לה בעלה, אך בכל טירחותיה אלה גם הפגינה כלפיו קרירות, כאילו הוא אשם שהוא – הוא, ולא מישהו אחר.
 
יום אחד נסע גרשוני ליפו, למשרד של אגודת "פרדס" בנמל, כדי לזרז את העמסת הפרי על האונייה שעגנה בים. הוא לא חזר למושבה בדילג'אנס הערב, ושלח להודיע לאשתו שיחזור רק למוחרת.
לאחר ארוחת-הערב, שעברה בשתיקה תוך כדי כירסום כנפי העוף מהמרק, צלע זיאמה לחדרו. הוא היה אדום עדיין ושלוק מהאמבטיה החמה. מאוחר יותר נפתחה הדלת והאיכרה גרשוני גבוהת החזה הופיעה בחלוק-שינה, שערה הזהוב סתור, כך ניצבה מול מיטתו ובידה כוס חלב שהיה חם עדיין מחליבת-הערב, ואותו הביא לפני שעה קלה הפועל הערבי.
 "זה נכון מה שמספרים עליך, זיאמה פולונסקי?" שאלה בעודו שותה, ועיניה נעוצות באדרתו החומה של עמשי הפרושה על כיסא, ועליה מונח מקל-הליכה.
 "מה מספרים?"
 "שאתה כמו עמשי השומר. שאין נערה אחת במושבה שלא נשקת לה?"
זיאמה צחק במבוכה. שיינע-פשה אמנם צעירה ויפה ומחלפות שערה נהדרות ואי אפשר להסב עיניים מהחזה הגדול שלה אך היא אישה נשואה, וקצת מבוגרת וגבוהה ממנו, והתנהגותה מפחידה. אילו ידע בעלה! – מצד שני, אולי כך נוהגות הבורז'ואיות, כמו ברומאנים?
 "האיכרה גרשוני, אני, רק לפני שבועות אחדים ירדתי מהאונייה," ענה במיבטאו הרוסי הכבד, "יש לי רובוטה, עבודה, אבל עוד אין לי ניסיון."
 "מדוע העיניים שלך לא כחולות כשלו?" שאלה והגבירה את האור במנורת הקרוסין כפי שלא הירשה גרשוני אלא אחת לשנה בסדר פסח. "אין דבר. אתה יכול לנשק אותי גם ככה..."
זיאמה המופתע מאוד ניסה למחות במילים מגומגמות, "אבל, האיכרה גרשוני, הכבוד... אם אגע בך, אני לא אוכל להישאר כאן, אחר-כך, לעבוד אצל בעלך..."
 "תן לי, תן לי זיאמה להחזיק את השמוק הפרולצארי את הפוץ המתוק שלך כי הפיזדה אצלי כבר רטובה מהצהריים..." דיקלמה לפתע שיינע-פשה ברגש ובסגנון של ראשית התיאטרון העברי את המילים הטמאות, ואלה התגלגלו על לשונה בקלות מדהימה וכבר היתה במיטתו, חמה, רחוצה ונקיה, ומנשקת אותו על פיו וטועמת בשפתיו את שרידי החלב הטרי של חליבת-הערב –
"האיכרה גרשוני, מה פתאום פוץ פרולצארי?" התקומם, "אני בא ממשפחת רבנים מפורסמת, מצאצאי המנחם-זיאמה פולונסקי מוויסלה..." – אך היא לא הניחה לו: "תגיד פיזדה בורז'ואית זיאמה, תגיד פיזדה בורז'ואית, זה בשפה שלכם..." – ומילאה עתה את פיו בפיטמתה, שהדיפה ריח סבון טרי והיתה גדולה כבישליק והיתה עסיסית ומחוספסת כפרי-צבר מקולף – בעוד שרידי החלב החם על שפתיו, עד שנעתר לה ודבק בה ושניהם התגלגלו ונעשו למושבה אחת ללא הבדלי מעמדות מי למטה מי למעלה והיא נמצצה וצרחה מעונג.
זיאמה, בחור קצר-קומה ומוצק וכוחו עז במותניו, אך אישה טרם ידע מימיו, והאיכרה שיינע-פשה המיוחמת ולבנת-העור לימדה והכניסה אותו פעם ועוד פעם אל פיזדתה הרטובה והוא עלה וירד אותו לילה על הפיסגה הזהובה והמיוערת של הגרשונית מהמושבה שלנו שלוש פעמים – – "איך בין ממש [מ"ם שנייה סגולה] תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע ילען-דינהא..." נזכר בנבואת עמשי השומר שנלחשה באוזנו – – ובכל תקיעה היא והוא נלפתו וקראו יחדיו, "עוד פרוליצאר... עוד בורז'ואיה... מטיילים ביער... הללויה..."
 
כתשעה חודשים לאחר הבוקר שבו עזב במפתיע זיאמה, הפרולטאר השומר, את בית גרשוני ואת המושבה וצלע הגלילה (ושוב לא ניראו פניו בה עד שלא זעק ביום ההלווייה של אביתר ירקוני ועד שלא נאם באסיפת בחירות בכיכר העיריה בתור שר בממשלת בן-גוריון השנייה או השלישית), ערך סקנדר אבול-באר'ל מסיבה מפוארת לאיכרים האמידים ולנשותיהם בהיוולד לו בתו-יחידתו רותי-רבקה (על שם דודתה רבקה שמתה בצעירותה בקדחת), נינתו של הברון הגרמני גונטר פון לאקסן מהאנובר. וסקנדר עבר מאורח לאורח ואמר: "הנה צוקריה גדולה. תאכל עוד ביסקוויט, כבר אכלת שלושה. קח עוד מופלטצ'ינקה, כבר לקחת שתיים!"
"שהקמצן הזה יאביס את כל שנואי-נפשו? פלאי פלאים! הוא הרי אוסף אפילו את חרצני הזיתים שאורחיו אוכלים ומפצח אותם כדי שאשתו תבשל מהתוך שלהם ריבה... פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שבת לגרשוני נולדה..." חזר ואמר גרישה ירקוני בקולו המאנפף-קמעה באוזני כל מי שהקשיב לו במלון "חובבי-ציון".
 
המשך יבוא
 
 
מנפלאות "המושבה שלי" בעיני אוהד מושבע
מברית ערי הסופרים בגדאד ופתח-תקווה, יעקב זמיר
לאהוד שלום רב,
תודות לסופר הנידח על שמפרסם בעיתונו דברי ביקורת וסקירות על ספרים שונים שיוצאים לאור במקומותינו. והסקירות יפות ארוכות ומאירות עיניים. יפה יפה. משום מה עדיין לא התייחסו ברצינות לקטעים מן הרומן שלו "המושבה שלי", שמתפרסמים בהמשכים. והלא הם מרתקים יותר מהרבה מאד רומאנים אחרים שבאים אנשי ביקורת הספרות ומביני דבר במרכאות ושופכים עליהם חביות של מלל שדוף.
ברשותכם אביא מספר הערות על הקטע מהרומן שלו שהופיע בגיליון 234 של המכתב העיתי. בן עזר כותב: "...נפיחה אדירה הרעידה את האויר כתרועת טרומבונים..." – ואני חושב שמכאן נולדה אהבתו של הסופר למוסיקה פילהרמונית המשופעת לעיתים בטרומבונים, אותה הוא שומע בהיכל התרבות. ומכאן גם מלחמת החורמה שהוא מנהל (ויבורך על כך) נגד שינויים במבנהו של ההיכל, שמא לא יישמע כדבעי קולם של הכלים הללו ויחדלו להחזירו לימי ילדותו במושבה מלבס. שנאמר האדם הוא תבנית נוף מולדתו.
ועוד, מן המפורסמות הוא שלסופר בעל הרומן אין מכונית. כאשר היתה לו מכונית היא נסעה על מים חמים, כפי שנאמר בגוף הטקסט "...במושבה הטנדר של גרשוני נוסע על מים מהג'ומג'ום." ואם הטנדר של גרשוני נסע על מים מן הג'ומג'ום, על אחת כמה וכמה מכוניתו של המיוחס בן שושלת הפרדסנים, שרואה כחובתו לשמר את מורשת המושבה.
אלא, כאשר עבר לדירתו החדשה לפני מיספר חודשים, אבד בעת המעבר אותו ג'ומג'ום שחימם המים. וכסופר שלא מתוגמל כהלכה הוא מחכה למכירת חיסול של חנות לדברי חשמל, אז הוא מקווה לרכוש לעצמו במחיר מוזל ג'וג'מום חדש וגם יקנה מכונית.
ובאשר לעבדאללה הפועל המקומי, שבעת חרמונו מן הזוג היאהודי ילך לרפת כדי לכבות את שלהבת יצרו על אחת הפרות, נזכרתי שבאחד הסיפורים של גבריאל גרסייה מרקס הקולמביאני עתיר הדמיון, הוא סיפר על נער ששימש שולייה של כומר הכפר. והנער שם לב שבכל יום חמישי אחר הצהרים נהג הכומר ליטול שרפרף קטן וללכת לאן שהלך. יום אחד, בגבור סקרנותו של הנער, הוא עקב אחרי אדונו וגילה שהנ"ל הולך לרפת שבקצה הכפר ועולה על שרפרף כדי לתאם גובה, ועושה את מעשהו בפרה.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
 
ליעקב ידידי,
תודה על דבריך הטובים על "המושבה שלי", אבל אין תועלת בפירסום ביקורת על רומאן שבע שנים לאחר צאתו לאור, כאשר אין כבר שום עותק שלו בחנויות ואולי גם לא אצל המוציא לאור. הספר קיבל בשעתו את המגיע לו, כלומר, התעלמות במעט גמורה [אף לא מילה אחת ב"הארץ", למשל], והוא אינו נזכר בשום מקום כחלק מתולדות הספרות העברית. מרבית קוראי הספרות העברית אינם יודעים על קיומו. די להם בסופרים החשובים שאותם הם קונים.
ערכו הגדול ביותר של "המושבה שלי" עד כה הוא שבזכותו אני יכול להמשיך לשאת ללא עוררין את התואר "סופר נידח", והדורות הבאים אולי ישפטו גם על פיו מי היו הספרים החשובים של תקופתנו ומי עבדו על הקוראים וסיפקו להם, כדבריך "חביות של מלל שדוף."
הדבר היחיד שעליו אני מצטער לגבי הרומאן הוא שכאשר הורדתי אותו לדפוס טרם ידעתי את אפשרויות הניקוד בתוכנת הוורד. אילו הייתי מדפיס אותו היום הייתי מנקד במקור את עשרות ומאות המילים בערבית, באידיש ובשפות אחרות, הגודשות אותו.
זאת ועוד, גם אתה, כרבים אחרים, מערבב עממיות, בולמוס של נהנתנות, הומור פרוע ופיקנטריה – עם פורנוגראפיה. כל היודע פורנוגראפיה אמיתית מהי, יצחק לקביעה הצמחונית שספריי פורנוגראפיים המה!
שלך,
אהוד
 
 
זקנים וזקנות שימו לב!
יש פטור מלא מתשלום אגרת טלוויזיה לאזרחים ותיקים, כאשר הגיל הקובע לאישה הוא 62 ולגבר 65. התיקון לחוק הוא משנת 2007 ובשלב זה תקף לגבי שנה זו בלבד. עדיין לא ידוע לגבי ההמשך. מי שכבר שילם את האגרה לשנה זו יהיה זכאי לקבלת החזר מטעם רשות השידור. ההחזר יבוצע על ידי הרשות באופן יזום מצידה ללא צורך בפנייה. המלצתנו היא לעקוב אחר ביצוע החזר ואם לא יתבצע להתקשר לרשות.
רותי
מרכז מידע רעות אש"ל [אין לנו כתובת מדוייקת]
 
 
 
 

יוסף דוריאל
רק לא להיכנס לעזה!
הפרובוקציות האחרונות של החמאס נועדו למשוך את צה"ל שייכנס לעזה, ואז, בעזרת הקוויזלינגים היהודים, הם יחזרו על ניצחון החיזבאללה.
במבוי הסתום אליו נקלעה הרשות הפלשתינית, לא נפגעה החשיבה האסטרטגית אצלם, בניגוד לזו של צה"ל – שהגיעה לרמה של אפס מאז הפכו מפקדיו לכלי משחק בידי פוליטיקאים מופקרים. החמס למד יפה את נקודת התורפה של ישראל – כשמציגים אותה כרוצחת ילדים. הפוגרום הפוליטי שישראל ספגה בעולם מתמונות "רצח הילד מוחמד א-דורה", בפתיחת אינתיפאדת אל-אקצה, והמהלומה באו"ם שעצרה את צה"ל במלחמת לבנון 2 – על ידי סרטון הטלוויזיה של "רצח הילדים בכפר כנא" – מעודדים אותם לחזור לנוסחה המנצחת. ובמיוחד – כשלחיי אדם (ובוודאי של ילדים) אין אצלם שום ערך, ולהיפך – כל חלל שלהם יהפוך מייד לשאהיד, ומשפחתו – למכובדת ומאושרת.
יש גם שֵם לשיטה זו של לחימה – "תנפיה" – וזכות היוצרים עליה רשומה על שמו של האיתוללה חומייני, כשרימה את כל העולם (כולל את עמו) בתמונה של "שחרור איראן מהשלטון הרצחני של השאח," על ידי הצבת ילדים בראש המפגינים נגדו. הנשיא התימהוני (ושונא ישראל) של ארה"ב בלע אז גם הוא את הפיתיון והעניק לעולם את הסכנה של מלחמה אטומית מתקרבת. כמו אז, כן עתה, נשענת האסטרטגיה הזו על שיתוף פעולה של "החוגים הנאורים" בעולם החופשי. לכן, סביר להניח, שצלמי החמאס כבר מחכים בקוצר רוח מי מהם יזכה בפרס ולתהילה עולמית – על הצילום המוצלח ביותר של טנק ישראלי הפורץ לרצועת עזה מול ילדים זורקי אבנים הנהרגים, באמת או במבוים, מול מצלמות הטלוויזיה. וזה מה שצריכים ראשי החמאס כדי להיחלץ ממעמד המוחרמים – למעמד הקורבנות הזקוקים מיד לרחמי העולם מול "התוקפנות האכזרית וחסרת הפרופורציות" של ישראל.
מניסיון העבר, הם כבר למדו שיש להם על מי לסמוך אצלנו לניצחון האסטרטגיה שלהם: מומחה ישראלי שיחשוף את מלאכת הביום שלהם יזכה לרצח אופי בתקשורת השולטת בארץ, כשבמערכת המשפטית כבר ידאגו לסתום לו את הפה – כפי שעשו נגד חשיפת הביום של "רצח מוחמד א-דורה." לכן, לפני שצה"ל פורץ לרצועה (ומסכן גם חיי חיילים שלנו ואת חיי גלעד שליט השבוי), הגיע הזמן לנקוט בצעד החוקי והלגיטימי לפי כל קנה מידה והוא – הטלת מצור מוחלט על הרצועה, פרט לרשות לספק לתושביה מים, מזון ותרופות – עד אשר לא יוחזר השבוי שלנו ותופסק הפגזת ישראל משטחם. את זה אפשר להסביר, ללא גמגומים, לכל העולם (בהנחה שיש לנו עדיין מי שמסוגל לעשות זאת), ולנצל, לפחות, נכון את המצב שנוצר אחרי הפינוי האומלל של אזרחי ישראל מרצועת עזה.
העולם יפסיד אולי כמה תמונות מרגשות ונוטפות ארס אך משפחת שליט תזכה לראות את בנה – עוד לפני חג השבועות.
* הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.
 
 
 
לכל אוהבי נתן אלתרמן!
הערב! יום חמישי!
ח' באייר תשס"ז, 26 באפריל 2007, בשעה 20.00 (8 בערב)
יתקיים באולם צוותא בתל-אביב מופע מיוחד –
נתן אלתרמן – משורר העת והעיתון
מחווה ליוצר "הטור השביעי"
המופע נערך לרגל הופעת הספר "הטור השמיני" מאת מרדכי נאור, בהוצאת
הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, ויוקדש לאלתרמן ויצירותיו הרבות.
משתתפים: הסופר פרופ' חיים באר, חוקר הזמר הישראלי אליהו הכהן, פרופ' דן לאור, ד"ר מרדכי נאור, מנחה: שאול ביבר
חבורת הזמר "שוהם" מכפר מעש תנעים בשיריו היפים של אלתרמן
הקוראים הנאמנים של "חדשות בן עזר" – מוזמנים
כרטיסים במחירים עממיים בצוותא, טל. 6950156/7- 03