בהוצאת אחאב היזרעאלי הופיע רב המכר העולמי
חידת הצ
'וקצ
'מן
מאת הסופר הגרמני גרגור סאמסא
תירגמה אניאלה אנוּס
-קוּרְבֵצקי
רומאן מיסתורין ואהבה
, ארוטיקה פרועה עם חמלה אנושית מדהימה ומקררת לב
. סודות של ימי
-הביניים זוחלים אל סיפור משפחתי אפל של זהות מינית שראשיתו בספריית מנזר תורכי וסיומו ברובע החלונות האדומים באמסטרדם
."מראשית המאה ה-21 לא זכה העולם שיופיע בו ספר מלהיב כ'חידת הצ'וקצ'מן'. רגישות מעורפלת יחד עם עלילה מפותלת פותחות לקורא את הדלת לסבלנות בלתי נידללת. מומלץ." ד
"ר ברוך קורצווייל, "הארץ".
"כאשר פתחתי את שבעים העמודים של הרומאן לא יכולתי להפסיק לקוראם במשך יום שלם. בקריאה מחתרתית זהו הספר על טבע החיה שבאדם החייתי ההופך מאדם לאישה ומגבר למיגדר זיקפה. שייסע בעל איכות נדירה." זוייה פופו, "מעריב".
"חייך ישתנו בתכלית לאחר שתקרא את 'חידת הצ'וקצ'מן', ספר קשה ומרתק שיורד חדרי בטן ולא מצחיק בכלל כי חותכים בו לחתיכות את ההווייה הוויזיגותית." הרמנה לוקו
, "ידיעות אחרונות".
"טורט? דנובה? סודות היהודים מחווירים נוכח חידת הצ'וקצ'מן." קרל קראוס, "הלפיד".
"זבל. פשוט זבל וגם חשוב ומשעמם מאוד." צ
'ירפַּאן בחלומות, "חדשות בן עזר".
להשיג בחנויות הספרים המובחרות אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשרים ושמונה
הסוד האפל במוצאה של רותי גרשוני אהובתי
נולדה כדי שאתאהב בה ותמרר את חיי. פחדתי אפילו לדבר איתה, למרות שלמדנו באותה כיתה. בביתנו אמרו שהמשפחה שלה היא "מוקצע", כלומר מוחרמת, מפני שהפרד המשוגע שלהם הרג את דודתי בת-שבע, וגם חאמד זכרונו-לברכה, הפועל של סבא, קיבל אז את בעיטת המוות שלו. העובדה שיש משהו טמא ואפל במוצא שלה, בסוד לידתה, רק עשה אותה ליותר מושכת בעיניי.
ראיתי אותה עומדת יום אחד, במגפיים, המריצה העמוסה לידה, והיא מפזרת מתוכה חציר שהיה צהוב כשערותיה. היא זרקה אותו אל מעבר לגדר של חלקת השדה הסגורה, שרעו בה הסוסים שלהם והחמור הקפריסאי של אביה, לא רחוק מתל האבנים שנישאר מהחפירות של החיילים הבריטיים נגד הצבא התורכי. גרשוני לא רכב מעודו על סוס והסתפק בחמור עד שקנה את המכונית אבל עבדאללה השחור, הפועל הערבי שלו, היה חורש בסוסים וגם רותם אותם לעגלה כדי להוביל את החציר לאסם והירק הקצור לרפת.
החמור נמלך בדעתו והחליט להשתין על העשב הטרי כשהוא פורש בשלבים את צינורו השחור עד מלוא אורכו כטלסקופ, ורותי החלומית שלי הביטה בו וחייכה לעצמה בעיני הירוק-פרדס עם דבש כהה, שהבריקו וכמו נתרחבו.
היה משהו מפתה בחולשה שלה, בסקרנותה מול החמור, ואני, לבוא עליה ככה כשהיא לבדה בשדה, בבגדי העבודה האפורים, הרחבים, שגופה הענוג, הלבן כחלב ובעל הדם הכחול, מוסתר בהם. ואני, לתפוס באשד שערותיה הצהוב, ולנפץ, ולנפץ כמו ברומאנים האנגליים שמסתיימים באסון.
בדרך-כלל בנות איכרים לא היו עובדות בשדה אלא לומדות, מנגנות בפסנתר או בכינור, כותבות פתקאות זו לזו ועוזרות לאימהות בעבודת הבית. דווקא רותי, בתו של גרשוני העשיר, לא בחלה בעבודה פשוטה זו, שכרגיל היה עושה אותה עבדאללה השחור. ואני, שמקנא אפילו בחמור, לקחתי אבן בידי.
יובל שנים חלף, ועל מה שעוללתי אז עדיין אינני יכול לספר. היא לעולם לא תדע שזה הייתי אני. בלילות חלמתי אותה ערומה, שרועה על גבה בשדה תבואה שהצהיבה. גופה מתפתל. מזהיב בשמש ובקמה. כפות-ידיה חופנות שיבולים. שערותיה הארוכות נשפכות בין הגבעולים, מתמזגות בהם. גבעולים עולים בערוותה הצהובה, מדגדגים לה. גבעולים נלחצים לפיטמותיה הכתומות. "אמא אדמה," לחשתי לעצמי כאשר שכבתי עליה ונשקתי לה דונמים רכים של נשיקות מדגדגות. לפתע נמוגה וחיבקתי תבואה. חלומות של בן-איכרים.
ערב אחד עקבתי אחריה. היא הלכה עם שתי חברות, וברחוב שלה כל אחת פנתה לדרכה. רציתי לדבר איתה על אהבתי אליה. הכנתי פתקאות שעימן, אפשר לומר, החלה הקאריירה הספרותית שלי. הייתי חולה במחלת הכתיבה, אבל לא העזתי לשלוח לה אותן והייתי דוחף אותן בניקבות שבעצי הזית העתיקים בחצר והוזה בלילה, לפני הנירדמות, שרותי באה לבקר אצלי, להעתיק שיעורים, ומוצאת את הפתקאות ומסכימה להיות חברה שלי, בסתר, כמובן, כי המשפחות לא תסכמנה. אנחנו כשני שבטים בידואים שיש ביניהם חשבון נקמה של גאולת דם כמו בסיפורים "בני ערב" של חוואג'ה מוסא.
רותי נכנסה לביתה, ידעתי שלא אוכל לדבר איתה על אהבתי אבל כוח חזק ממני גרם לי להישאר מוסתר בשדרת שיחי הטויות החשוכה של גרשוני, בין עלי-מחט עוקצים וקורי-עכביש ספוגי-טל שנקרעו, מבלי שארגיש, כאשר גבי נלחץ אליהם, וזימזמתי לעצמי שיר, כמו תפילה: "אורי, אורי, אל תבכה / כי אתה בחור יפה / קח את רותי לאישה / ותיתן לה נשיקה – "
בחלון של רותי נדלק אור צהוב-אדמדם של מנורת-לילה. היה קריר בשיחי הטויה, רעדתי. רותי הסירה חולצה רקומה, הפשילה גופייה צחורה מעל ראשה. הרימה בכפות-ידיה את בליטות החזה הזעירות, הלבנות, ליטפה את עצמה, בדקה בתשומת-לב את הפיטמות [רק לאחר שנים הבנתי שגם ירשה את שיגעון הניקיון של אימה], וחייכה לעבר החלון בביישנות כאילו היא בטוחה שאף אחד לא עומד בחצר ומתבונן בה. הייתי נירגש אבל לא מגורה, כי מי שאוהבים אותה אין בה שום דבר גס שמגרה, הכל קדוש. אחר-כך הסירה את מכנסי-ההתעמלות הכחולים ונשארה בתחתונים לבנים, גדולים מאוד... התגרדה שם... הייתי מנשק... התכופפה לעבר המנורה, והכל החשיך...
...בגלל מכה אדירה שירדה על ראשי. תחילה חשבתי שנפלה עליי בוקסה, ארגז, מגג האסם של סקנדר אבול-באר'ל אביה או שהוא מתקין מלכודות שנוחתות על ראשי המציצים לבתו או שהפרד המשוגע שלו עדיין מעופף שלוח פרסה באוויר... אבל כאשר שמעתי מי מדבר ידעתי מיד, היכה אותי יוסקה-דרעק.
"אתה 'סתלק מכאן 'בחור יפה' חתיכת מאניאק קטן!" צעק עליי בקול חנוק, "עושים רושם אתם המשפחה, יעני, חריינים בספריות! – 'תן לה נשיקה'?! – אתה, אם 'תפוס אותך עוד פעם מציץ לבת-דוד שלי אחתוך לך את הביצים ותוכל לציץ לאופרה של סטמבול, שמה יזרגגו אותך לשירה!" – הטעים את המילה האחרונה במלעיל, והלמ"ד בקמץ, מבלי שהבנתי כלל למה התכוון. מה, אמא שלו באשה-קריינדל דינגה את שפמו של ג'מאל-פאשא – אז זה אומר שיש לו כזה נסיון עם התורכים?
הוא ניסה לתפוס אותי בחשיכה ולא הצליח, רק בעט בי בכל כוחו, וברחתי הביתה, חונק את דמעותיי שביקשו להתפרץ בגלל הכאב. אני חושב שהוא השתמש בסנדה. היה יכול להרוג אותי. מצד שני, מה היה לו לעשות שם? לשמור שלא יציצו לה? או שבעצמו בא להציץ לו עליה, התורכי? "כל הבנות הן יצור של השטן, / חוץ מאחת אני שונא את כולן..." החלפתי לעצמי את המנגינה כשאני פוסע בשדרת הברושים של רחוב המייסדים על פי מארש האבל של שופן ובועט קדימה אבן מכאיבה בחושך, כמו כדורגל, ובוכה. אני, במו-עיניי ראיתי כיצד ביום חורף אחד, כאשר בית-הספר היה מוקף שלוליות ובוץ עמוק, יוסקה נשא את רותי על כתפיו לביתה, מהדקת ירכיים על צווארו כיושבת על אוכף של סוס, והוא משיט את עיניו מצד אל צד וצוהל.
המשך יבוא
"מעצמאות להתאבדות
" – מאמר חובה של בן דרור ימיני
. לא תיהנו
, אך חשוב שתקראו
. חייבים לעצור את הטירוף
! אנא היכנסו לאתר האינטרנט של מעריב
:http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/572/994.html