אורי הייטנר
אפיק המחאה
שבירת המבנה השבטי של הציבוריות הישראלית, ויכולת להתעלות מעל אינטרס השבט למאבק משותף של אזרחים בעלי דעות שונות על נושא המשותף להם, היא בשורה חיובית וחשובה לחברה הישראלית. מן הראוי שיונים וניצים יאבקו יחד למען צדק חברתי, נגד הרס מערכות החינוך והבריאות, נגד השחיתות, נגד האלימות, בעד משטר תקין. טוב היה, אילו תומכי ההתנקות ומתנגדיה חברו יחדיו למחאה נגד יחס המדינה לעקורים. והנה, סוף סוף זה קורה. שמאל וימין, כתומים ואנשי "שלום עכשיו", יוסי ביילין ואפי איתם חברו יחדיו במאבק למען התפטרות אולמרט ופרץ, בשל אחריותם לכשלי מלחמת לבנון השנייה. ודווקא במקרה זה, שיתוף הפעולה הזה אינו מבורך.
אין הוא מבורך, כיוון שהוא מבוסס על מכנה משותף נמוך מאוד ונגטיבי בלבד – קריאה להתפטרותם של ראש הממשלה ושל שר הביטחון. אין בין המוחים מכנה משותף בנוגע לעצם היציאה למלחמה, למהות הכישלון בה, ללקחים שיש להפיק ממנה ובעיקר לשאלה – מה הלאה?
אני תומך בהתפטרות אולמרט ופרץ, אולם אני תומך בכל ליבי בהחלטה לצאת למלחמה. אסור לישראל להשלים עם התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה. אסור לישראל להשלים עם התעצמות אירגון טרור כחיזבאללה על גבולה, ואם היינו ממתינים עוד שנתיים הנזק היה עלול לגדול שבעתיים. על אולמרט ופרץ ללכת בעקבות חלוץ, כיוון שלא הצליחו לממש את המטרות הצודקות של המלחמה, עקב הססנות ופחדנות, ניהול כושל של המערכה, הסתמכות עיוורת על קונספציה מופרכת של ניצחון מהאוויר, הימנעות מגיוס המילואים ומפעולה יבשתית נרחבת שעשויה היתה להביס את האוייב, ניהול שערורייתי של העורף. בשל אלה לא הושג הניצחון, נפגעה ההרתעה, וירי הקטיושות לא פסק ולא נחלש.
מלחמת לבנון השנייה – כמוה כאסון "ורסאי". הבעייה לא היתה בהחלטה להקים את אולמי "ורסאי", אלא בשימוש בפל-קל בבניין האולם. אילו נבנה כראוי לא היה מתרחש האסון. לכן, מי שאחראים לבנייה בפל-קל נדרשים לשאת באחריות. כך גם מי שניהלו מלחמת "פל-קל" והחמיצו ניצחון במלחמה צודקת.
ואולם אין חלקי עם המגנים רטרואקטיבית את המלחמה ומנסים להנחיל לציבור לקח, שעלול להזמין את המלחמה הבאה. אם ישראל תפחד להגיב על ירי הקסאמים מרצועת עזה, תאפשר את התחמשותו מחדש של חיזבאללה ותשדר מסר של הבלגה ופאסיביות, אל נתפלא אם נמצא עצמנו במהרה מותקפים בכל הכוח. אין לי כל עניין להיות שותף במחאה עם מי שמשדרים את המסר הזה, כיוון שאיני רוצה לשאת באחריות למחדל שיחייב את ועדת החקירה הבאה.
איני שותף למחאה עם מי שמסרבים להפנים את הלקח העיקרי של המלחמה – גם אחרי שחזרנו לגבול הבינלאומי, האויב תקף אותנו, הן בלבנון והן ברצועת עזה. הוכח בעליל שהסכסוך בינינו לערבים אינו על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל. את האסטרטגיה הישראלית יש לבנות על הפנמת הלקח הזה. מי שמציע לבסס את האסטרטגיה בניגוד גמור ללקח הזה, אינו שותפי למחאה, גם אם כמוני הוא מצדד בהתפטרות אולמרט ופרץ.
 
 
 
משה גרנות
א. מה אנחנו רוצים מעזמי בשארה?
הארץ רעשה כאשר הסתבר לכאורה שחבר הכנסת עזמי בשארה מסר ידיעות לאוייב בזמן מלחמה, ונשכר מהעניין בחבילות שמנות של דולרים. לא ציפינו משונא ישראל זה לאהדה כלפי המפעל הציוני, אבל גם לא העלינו בדעתנו שיאשר במעשיו את הטענה של הימין הישראלי כי ערביי ישראל הם "גיס חמישי" במדינה היהודית.
אבל באמת, מה אנחנו רוצים מעזמי בשארה? כבן נאמן לאומה הערבית, אשר לא הסכימה מהיום הראשון לקיום היהודי בארץ ישראל, כבן נאמן לאומה שחרטה על דגלה להשמיד את "הישות הציונית", או למצער, לזרוק את יושביה לים – הוא מעולם לא הסתיר את הקו האנטי יהודי והאנטי ישראלי שלו ושל מפלגתו. כתודה על השירות הזה לאוייב בזמן המלחמה, המדינה תיתן לו פנסיה ודמי הסתגלות, כי הרי הטמטום ותשוקת ההתאבדות הם לנו טבע שני.
מה אנחנו רוצים מעזמי בשארה הנחשד שכיוֵן את משגרי הטילים אל נקודות אסטרטגיות של מדינת ישראל? הרי יהודים שלנו, אחים שלנו, נפגשו בפאריס עם נציגי אש"ף בשנות השמונים, וביקשו מהם שלא יפגעו בעיירות הפיתוח, כי שם מתגוררים בני עדות המזרח, והם כיוונו אותם לפגוע בקיבוצים, כי שם מתגוררים האשכנזים? מה לנו כי נלין על בשארה, כאשר אחים שלנו נסעו לקהיר בשנות התשעים, וחזרו עם בשורה מרגיעה מצד המצרים: ליהודי המזרח אין מה לחשוש – "יהודי המזרח הם אחינו" ("יהוד אל-שרקיין אחוואן") – באשר לשאר – אללה ירחמם.
וגם אחים אלה שלנו יצאו נשכרים מהמעשים הנפלאים האלה שעשו למען החברה הישראלית – הם קיבלו משרות מכובדות במנגנון הממשלתי, ושרים וסגני שרים טפחו על שכמם בחיבה. בשארה יקירנו, אתה בחברה טובה.
פירוט, מראי מקומות ומובאות ימצא הקורא בספרי "עסקני הקיפוח, יח של הסתה וגזענות", הוצאת ירון גולן 2000, ע' 19-22, 35, 62, 77, 80, 94-95; ובספרו של סמי שלום שטרית "המהפכה האשכנזית מתה", קשת המזרח, ע' 61.
 
ב. מה בדיוק רוצה מאיר שלו?
הדובר הראשי בהפגנה שהתקיימה בכיכר רבין (3.5.2007) היה מאיר שלו, והוא הודיע לאהוד אולמרט, כי מאחר שהוא עובד אצלו (אולמרט אצל שָלֵו!) – הוא מפוטר, והמון המפגינים הריעו. אחר כך הוא מנה את "חטאי הכיבוש", ואז הכיפות הסרוגות שרקו בוז.
אני בכנות רוצה לדעת מה רוצים מאיר שלו וכל חסידיו מכיכר רבין – נגיד שקריאתו המתלהמת לפטר את ראש הממשלה מתממשת, הרי על פי הסקרים, לבנימין נתניהו יש הסיכויים הטובים ביותר לתפוס את מקומו – את זה רוצה מאיר שלו?! גם בלי להיות שמאלני, לא ניתן לסקור את שלוש שנות שילטונו של נתניהו כהצלחה מסחררת, גם לא ניתן להצביע על היעדר פזיזות כשישב על הכורסה המכובדת, ודי אם נזכיר כיצד על "סלע קיומנו" שילמו 16 לוחמים בחייהם. זאת אף זאת, בנימין נתניהו תמך בכל מהלכיו של אהוד אולמרט במלחמה האחרונה, ואם זיכרוננו לא הסתייד לחלוטין, ניתן להניח שאילו נתניהו היה ראש הממשלה בעת חטיפת החיילים – הוא היה מסבך אותנו במלחמה הרבה יותר קטלנית.
בהכירי את הנפשות הפועלות במפלגות הגדולות, אני משוכנע שכל אחד מן הפרסונות הרואות את עצמן ראויות להיות ראש ממשלה, היה נוקט בדיוק את אותם הצעדים כמו אולמרט – במקרה הטוב, ובמקרה הרע – היה נוקט צעדים הרבה יותר מסוכנים.
מה בדיוק רוצה מאיר שלו? להחליף את אולמרט בביבי?! או במקרה "המאושר", להחליף אותו באהוד ברק?! או שמא בשר לשעבר פינס שאוהב "ללכת עם, ולהרגיש בלי"?!
אם אנחנו רוצים להידרדר לתהומות – כדאי לנו לשמוע בקול הסופרים, שמשום מה נחשבים אצלנו כקול המצפון. מי שיודע לכתוב, איננו מקבל אוטומטית גם תבונה מדינית.
ועוד דבר: רוב העם היה מאוחד בדעה שצריך להחזיר לחיזבאללה כגמולו, כנ"ל כל המנהיגים הציוניים. ההחלטה הייתה נכונה – הביצוע היה לקוי. ומי מופקד על הביצוע? העם באמצעות צבאו – צבא העם, ולכן העם צריך לפשפש במעשיו, ולא להטיל את האשמה על מי שפקד לבצע בדיוק את מה שהוא דרש כי יבוצע.
 
 
 
העיר תל אביב מלאה גנבים ושודדים
אבל המשטרה חוקרת שחיתויות בצמרת
מאת ס. נידח, סופרנו לנשדדים נידחים
העיר תל-אביב מלאה גנבים ושודדים. בשבועיים האחרונים בלבד נכנס פורץ בלילה לדירה של חברים שלנו בעת שישנו והצליחו לגנוב שם רק טלפון נייד כי בעל הבית התעורר. אצלנו בבניין ניסו לפרוץ לאחת הדירות, לאחר שבשנתיים האחרונות נפרצו חלק מהדירות, ולפני ימים אחדים שברו בלוֹם את תושבת המנעול הגדול של המחסן והוציאו משם את כל זוגות האופניים של דרי הבית וילדיהם. ועוד ועוד, כמעט אין בניין בעיר שלא פרצו או ניסו לפרוץ אליו.
אנחנו לא רואים אף שוטר ברחובות אלא אם יש איזו עצרת חגיגית בכיכר רבין הסמוכה או שרואים את השוטרים בטלוויזיה. גם את מפקדיהם. אנחנו לא רואים שום ניסיון של שוטרים גלויים או סמויים לשים מארב לגנבים, לשוטט ברחובות ולפקוח עין. שום כלום.
הגיעו דברים לידי כך שחלק ניכר מהאזרחים שגנבו מהם, ואנחנו מכירים אותם, אף לא ניגשו להתלונן במשטרה אלא אם כן מדובר בערך גניבה שגדול מסכום ההשתתפות העצמית בפוליסת הביטוח, למי שיש ביטוח. אחרת, חבל על הזמן במובנו המקורי והלא מטומטם של הביטוי. לכן גם יכולה המשטרה להציג סטטיסטיקה נוחה יותר של כמות הגניבות. פשוט חדלו להתלונן על רבות מהן.
אבל אנחנו מקבלים בהבנה את המצב. חשוב שכל כוחות המשטרה יגוייסו למשימות של ביטחון פנים ופיזור הפגנות ואבטחת הפגנות, ושכל כוחות החקירה של המשטרה יגוייסו לעסוק בפרשות השחיתות המתגלות חדשות לבקרים והמשמשות חומר טוב להדלפות לעיתונים, בייחוד כאשר מדובר במעשי אונס מדומים של פקידות הבאות שוב ושוב לאותו חדר בבית המלון כדי להיאנס על ידי אישי ציבור. אנחנו מבינים כי לכן אין גם זמן לעסוק באנסים האמיתיים, האכזריים, שאינם ממלאים תפקידים ציבוריים, ויש להן זין הרבה יותר גדול וקורע.
המשיכו, המשיכו לחקור באור הזרקורים פרשיות שספק אם אי פעם תגיעו אל סופן, כי אין, ולא יהיה לכם די כוח אדם לחקור ולהבין את כולן, ואף לא מקום לשים את כל המחשבים והתיקים הגדושים מסמכים. אבל אתם, לשיטתכם – את מי מעניינות הגניבות היום-יומיות והליל-ליליות אצל אנשים אלמונים, נידחים, שהתקשורת אינה מתעניינת בהם? וגם איזה כיסוי תקבלו אם תתפסו פורץ? כלום. אתם מגינים עלינו רק מפני שרים, נשיא וראשי ממשלות.
 
 
ישראל פנחסי
המפלה היא פסיכולוגית
 כבר תשעה חודשים (כל פעם מחור עמוק אחר), צץ לו המנהיג השיעי צח הלשון נאסראללה, ו"מזמר" לקהלו המשולהב את שיר הניצחון על "האוייב הציוני". מדובר לכל הדעות בנואם מבריק ופנטאסטי. נואם המטיף לקהל שומעים נלהב ופנאטי. קהל החוזר ומאשר כל מילה בדבקות ובהתלהבות. זהו מחזה מוכר, החוזר בתדירות גם אצל מטיפים מוסלמים קנאים אחרים. אצל השיעים אפקט ההתלהבות וההסכמה הוא מדהים ומהפנט. ובאותה המידה, גם מעורר תמיהה וגועל נפש. אני מכיר רבים המתקשים לעצום עיניים, שעות רבות לאחר שהם חוזים באספסוף השיעי, השחוט ושטוף הדם, אשר שואג בנהמות בלתי ברורות, דברי הסכמה והלל למנהיג. זו תרבות בלתי מוכרת לנו. לי אישית (ולמי בעצם לא?) בא להקיא למראיה. למען גילוי נאות: גם לא איכפת לי מה שיאמרו על כך מבקריי. אך למרות גועל הנפש הכרוך בכך, מסתבר, שהתרבות הזו מבחינה פסיכולוגית היא תרבות מנצחת. היא הכריעה בזמנו גם את השאח באיראן. ואם לא נשכיל להתמודד איתה כאן, אזי נמשיך להכות, לנצח, וליילל בסופו של יום, שהפסדנו.
אני משוכנע ומרשה לעצמי לומר זאת בפה מלא, בשורה התחתונה, ולמרות האבדות וההשפלות שספגנו, את מלחמת לבנון השניה לא הפסדנו!! ובטווח הקצר, אפילו ניצחנו. מה שיקרה בטווח הארוך, תלוי כרגיל ולמעשה אך ורק בנו.
הקשבתי השבוע לניתוח שעשה ההיסטוריון הצבאי והאסטרטג בעל השם העולמי, פרופסור מרטין ון קרפלד. הוא קבע באופן הנחרץ ביותר, שלאור השקט המוחלט ששורר בצפון, תשעה חודשים רצופים, עובדה בלתי צפוייה לחלוטין, וכמעט ללא תקדים, הרי שכל הקשקושים על המפלה הצבאית שספגנו כביכול, הינם בלבול ביצים אחד גדול. כי לבנון הוכתה, הוכתה מאוד קשה. צבא לבנון נאלץ לרדת דרומה, כוח האו"ם התחזק, והחיזבאללה חורק שיניים. חורק, אך אינו מעז להציק. עוד אמר הפרופסור קרפלד, שנכון שצבאית יכולנו להשיג הישגים יפים יותר. זאת אילו טרחנו להתארגן מספר ימים קודם שיצאנו למלחמה בצורה מעט רשלנית וחפוזה. אלא שאז היתה נמנעת הפעולה הצבאית כולה, בהתערבות מועצת הביטחון של האומות המאוחדות. מה שהפך את התגובה המיידית לבלתי נמנעת ולחשובה מבחינה אסטרטגית מאין כמוה.
מנהיג מדיני חייב בראייה כוללת. אולמרט הבין, לדבריו, שאם לא יגיב מיד וחזק, או אז לא יוכל חלילה להגיב בכלל. ואם כך היה קורה (חלילה וחס), אני מתאר לי (ואני גם לא לבד) מה היתה קובעת אז ועדת החקירה על כישוריו כמנהיג. היא היתה קובעת שאולמרט החמיץ, ברוב פחדנותו וחוסר ניסיונו, שעת כושר טובה וחד-פעמית, לשנות את המאזן האסטרטגי בצפון.
אחת ממטרות המלחמה היתה, למיטב זיכרוני (תקנו אותי אם לא) – שינוי המשוואה האסטרטגית בצפון. פרופסור קרפלד משוכנע שהמטרה הזו דווקא הושגה. כאזרח (בור לחלוטין בענייני צבא), גם אני חשתי כמוהו. אך לאחר ששמעתי זאת מפיהו, במו אוזניי, אני מוכן להעיז ולצעוק זאת בראש חוצות.
איחוד הכוחות המדהים שהופגן בכיכר רבין בין יוסי ביילין ממרצ לבין אפי איתם (שמלבד פאשיסט כבר כונה בכל שם גנאי אפשרי) עוד יעלה למרצ ביוקר רב. מי יתמוך עכשיו בביילין שעושה יד עם "טרנספריסט", "כובש" וגוזל אדמות – רק כדי להפיל ראש ממשלה, שכל חטאו היה יציאה למלחמה צודקת? שני האחרונים, להזכירכם, תמכו בה בגלוי. נדמה לי אפילו כי לביילין היו גם כמה הצעות בנוגע לסורים. זאת אומרת, למרות שתמכו במהלך, הם מגנים אותו כעת, כל אחד מסיבתו הוא. כך שביילין עוד עלול לגרום (אם יצליח בתוכניתו), במו ידיו להחזרת הימין לשלטון. זוהי כרגע אסטראטגיית מנהיג "תמימי השמאל" במלוא תפארתה.
 עלינו ללמוד להתמודד בהצלחה, עם המלחמה הפסיכולוגית (המבריקה) המנוהלת נגדנו על ידי המטיפים השיעים. כי אם חלילה נרגיש מובסים, גם לאחר שניצחנו, אזי חבל לנו על הזמן.
ויש אפשרות!! השיעים (כמו רוב קנאי הדת) רגישים מאין כמוהם. ויש לנו אפשרות לבלמם. הנשק לכך הוא להראותם במערומיהם ובחידלונם, וזאת בתחכום, כולל לעג. זה יפגע ויעליב, וזה אפקטיבי. אולי זה לא כל כך יפה. ואצל הפיינשמקרים זה מריח רע מאוד. אבל במלחמה כמו במלחמה. זכותנו המלאה ללעוג להם. הם רגישים, וזו נקודת התורפה הכי קלה להשגה במלחמה הפסיכולוגית. ברגישות הזו נוכחנו לא מכבר כשראינו את תגובתם ההיסטרית (והמפגרת) לקריקטורה קלושה ואנמית של אמן דני. אנחנו צריכים לשוב ולהראות, ללא הרף, לעולם המערבי ולציבור הלבנוני (בחלקו הגדול נוצרי דרוזי מתקדם) עם איזה כולרות יש להם עניין. וללעוג קצת, ללא רחם (יצפאן למשל), לעכבר המנהרות נאסראללה ולקהל נאמניו שטוף הדם, מעורר הגועל והדוחה. וזאת תוך כדי כך שאנו משדרים ב"חרדת קודש" תמוהה את נאומיו. גם מוסוליני ידע לנאום, להזכירכם, וגם היטלר. קל לנו יותר להיאבק בנשק הפסיכולוגי, יש לנו את היכולות לכך, זה יוציא אותם אולי מכליהם, אבל יעניק לנו את הניצחון הפסיכולוגי. ואילו בתחום בצבאי, אני מרשה לעצמי לטעון, והפעם בהשראת הפרופסור קרפלד, כבר ניצחנו.
יש לנו את כל הכישורים כדי להתמודד גם במישור הפסיכולוגי, נוקטים נגדנו אמנם בתחכום, אך תחכום שבא מרקע של פיגור ותסכול. יש היום לאוייב אנטנות לוויין, הם צופים בנו, אז מדוע שלא ניכנס אליהם גם אנו לורידים. זה לא מסובך, זה לא ימצא חן אולי בעיני חלק גדול ממובילי דעת הקהל שכותבים ומשדרים, אבל אפשר להקים לשם כך את הרשות השלישית.
 
 
נתגלה כותב המכתבון "התחנה הבוכייה" שנשלח לפני כ-60 שנה!
 בעניין שריפת תחנת מכבי האש בפתח תקווה
לאודי (וליוני מרגלית) שלום רב, 
אומרים שהעולם הפך להיות כפר קטן הודות לאינטרנט ואכן יש הרבה מן האמת באמירה זו. לפני כך וכך שנים (תנחשו לבד כמה) כתבתי לחברה בשבט בצופים את המכתבון "התחנה הבוכייה" שהתפרסם בגיליונך מספר 238 מתוך סערת רוחות בעקבות שריפת התחנה שהיתה מקור לגאווה אישית וחברית.
והנה הודות לאינטרנט התגלגל המכתבון והגיע אל עיתונך – אכן מפלאי המאה העשרים שכבר נאמר עליה שמה שהתחולל בה עולה עשרות מונים על כל מה שהתרחש בעולם לפניה.
 אישית, כי אכן במסגרייתו של אבי המנוח ברוך ריבקינד ז"ל ברחוב שטמפפר נבנתה אחת ממכוניות הכיבוי הראשונות, עבור מכבי האש של פתח תקווה, על כל ציודה – על גבי שילדה של משאית אשר נרכשה על ידי עיריית פתח תקווה ומכבי האש מעודפי הצבא הבריטי, ואף היא עלתה באש יחד עם התחנה ועם כל הציוד שהיה בה, כולל מגפי כבאים, סרבלי כבאים, זרנוקים, גרזנים וכיוצא באלה.
עמוס אטינגר [לימים בר-חמא, שהיה בחור בעל גוף אתלטי וחזק במיוחד. – אב"ע] הוא אכן חברי לכיתה וחברי ככבאי מתנדב בימים ההם, כפי שצוין על-ידי יוני, הוא בנו של המורה אטינגר, אשר היה גם מורה שלי בבית ספר העממי בפתח תקווה עיר הולדתי (היום אנוכי מתגורר בחיפה, העיר האדומה – לשעבר), ונכון הדבר שעמוס שהיה ידוע בעוז רוחו, טיפס על הגג הבוער ונכנס אל תוך התחנה למרות הצעקות אליו לבל יסכן את חייו, וגרר אל מחוץ לתחנה את העגלה, כפי שנכתב על ידי יוני. מעשה גבורה ראוי לציון שרק עמוס מסוגל היה לעשותו וצריך לזכור כי להשיג בימים ההם ציוד לכיבוי לא היה דבר של מה בכך.
 החבר הנוסף שנזכר במכתבי הוא למיטב זיכרוני יצחק ליפינסקי, אשר למד איתנו והיה אף הוא כבאי מתנדב.
תודה על שעוררת בנו זיכרונות לבית אבא.
 בידידות,
 אברהם ריבקינד rivkinda@zahav.net.il
 
 
 
מיכאל וולפה
על ההפגנה אתמול – דיעה אישית,
או: "זהו לינץ' בחסות התקשורת!"
חברים יקרים,
לדעתי זו היתה מן המוצלחות שמלחמותינו ותוצאותיה אינן רעות כלל וכלל. אולמרט ופרץ ניהלו אותה, לפי התרשמותי, בתבונה, באחריות וללא משוא פנים. הם נזהרו בחיי אדם והגיעו לתוצאות טובות מאד מבחינתנו. כבר שמונה חודשים שקט בצפון. לדעתי על אף האשמותיו בשחיתויות למיניהן ורדיפתו על ידי התקשורת, אהוד אולמרט תיפקד כראש ממשלה מצוין, ובאופן מפתיע אולי אחד מן הטובים ביותר שהיו לנו. אך כמו לוי אשכול המנוח הוא נפל קורבן בידי הגנרלים, גלגוליהם המאוחרים של משה דיין. במה עדיף אהוד ברק, הגנרל יושב אוהלי המיליונרים במגדלים התל-אביביים, כראש ממשלה שחצן ודעתן כפי שהיה באותן שלוש שנים של יהירות מאכזבת?
עמיר פרץ, לפי הערכתי, מתנהל ברצינות ובאחריות. הוא לא טיפש כפי שמציגים אותו העיתונאים, אלא מנהיג מצניע לכת שצמח מן העם. אני מוחה כנגד העיתונאים המתנשאים ששפכו את דמו בתקשורת. במיוחד יש בליבי על אנשי תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת", שעיצבו לו דמות שקרית של מטומטם, ושפכו את דמו מידי ערב שבת, מן הרגע שנבחר לראשות מפלגת העבודה.
אם היו כשלים במלחמה הזו הם קשורים לצבא שהתגלה במלוא כשליו שנערמו עם השנים עוד מימי מלחמת לבנון הראשונה, כשאריאל שרון היה שר בטחון בממשלת בגין. מי החליף את הרמטכ"ל המוכשר בוגי יעלון בטייס דן חלוץ? מי יצא מלבנון ללא הסכם? מי צימצם בימי מילואים ללא מחשבה לגבי השלכות צמצומים שכאלה? כאן עלינו לבדוק ולגלות שבמהלך שש-שבע שנים פעלו מנהיגים כבנימין נתניהו, ראש ממשלה ושר אוצר, אהוד ברק, ראש ממשלה, וכמובן שאול מופז, רמטכ"ל (במקום וילנאי – זוכרים?) ושר ביטחון. גם ידיו של אריאל שרון, החולה כעת, לא נקיות כנראה מאחריות לחלק מאוזלת היד שבמערכת הצבאית.
האם לא כדאי לחשוב דווקא אחרת – דווקא שר בטחון אזרחי, כמו דוד בן-גוריון, לוי אשכול, מישה ארנס או עמיר פרץ יוכל להתעסק ביתר אובייקטיביות עם הגנרלים. עובדה היא ששרי ביטחון שהגיעו למשרד מן המטה הכללי לא ממש הצליחו לנקות את האורוות.
אני מוחה על ההפגנה אתמול. עסקנים צרי עין, סופרים שאינם מבינים דבר, הורים שכולים שכאבם מנוצל בציניות על ידי אינטרסנטים שונים וכמובן התקשורת האלימה והשוביניסטית שלנו (ראו כיצד נהגו אתמול בציפי ליבני) – כל אלה נתנו אתמול חסות לאירוע שהוא לדעתי מיותר ומנוגד לצורכי השעה. בעיניי זה היה לינץ' בחסות התקשורת. ועדת וינוגרד לא נימקה בעצם מה כל כך רע, ומי שיעיין בסיכומיה יגלה בהם לא מעט בלבול ופופוליזם. אינני רוצה את נתניהו או ברק בשלטון. כחבר מפלגת העבודה, אני מעדיף להמשיך ולתמוך בעמיר פרץ. אם ייבחר אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה, אעזוב את המפלגה. לא אוכל להשלים עם בחירתו של האיש הזחוח הזה, שעשה זמן רב מדי רק לביתו, גר במגדלי שן וכנראה גם יוזם תככים נגד ראש המפלגה שלו. תהיה זו בעצם הדחתו של עמיר פרץ בחסות אנשי "ארץ נהדרת", העיתונאים תאווי הספינים והאליטות המנותקות מן העם ומטובת המדינה. אני קורא מכאן לכל חבריי לתמוך בעמיר פרץ, לחזק את ידיו ולהמשיך הלאה – לשחרור החטופים, להסכמי שלום עם לבנון, סוריה והפלשתינאים והעיקר לחברה צודקת יותר.
מיכאל וולפה, קיבוץ שדה-בוקר, 4.5.07
 
 
[אמור לי מי חבריך ואדע מי אתה:]
אבי מוגרבי: הצעה לעצומה למען חופש אמנותי
אנו, החתומים מטה, רואים בחומרה רבה את ההתערבות הבוטה של גורמים פוליטיים ותקשורתיים בעבודתה של ועדה מקצועית בקרן ציבורית. התערבות זו מסכנת את חופש הביטוי, העיסוק והיצירה במדינת ישראל. אנו מזהירים מפני ההשלכות העתידיות של התערבות מסוג זה בעבודתה של ועדה מקצועית בלתי תלויה.
 הסרט "Jaffa סיפורו של מותג" בבימויו של איל סיוון ובהפקת אריק ברנשטיין ואסנת טרבלסי, נבחר לפרויקט "עבר, הווה, עתיד" בגלל איכותו הקולנועית כפי שהוצג לגופים השותפים בפרויקט – ערוץ 8, סינמטק ירושלים וקרן רבינוביץ'.
מסע ההסתה האישי, חסר התקדים, המתנהל בשבוע האחרון נגד במאי הסרט איל סיוון, מבקש לכוון, להשפיע ולשנות החלטה מקצועית זו. הניסיון לתייג סרט זה כ"אנטי ישראלי" הוא ניסיון למנוע דיון פתוח, רחב ומעמיק בהוויה הישראלית. השתלחות מסוג זה עלולה למנוע מיוצרים בעלי השקפות עולם שונות – מכל גווני הקשת הפוליטית – לעבוד וליצור בצורה חופשית בישראל. אנו חרדים מהאפשרות שמסע ההכפשה נגד סיוון, שניזון מהתבטאויות של עיתונאים, פוליטיקאים ואינטרסנטים, ישפיע על ניקיון ההחלטות של הנהלת קרן רבינוביץ' והדירקטוריון שלה.
לא כולנו מסכימים עם עמדותיו של סיוון, הן הקולנועיות והן הפוליטיות, ואפשר להתווכח איתן אבל אסור ומסוכן לשלול ממנו את הזכות ליצור ולהתבטא. התערבות פוליטית בהחלטה מקצועית של קרן ציבורית היא איום על כל מערכת התרבות בישראל ולכן הקריאה הזאת אינה עוסקת רק באיל סיוון ובזכותו ליצור בארץ, אלא בזכותו של כל ישראלי לחופש ביטוי ויצירה.
[מתוך האיגרת השבועית של אמיר אוריין "תיאטרון החדר" מהשבוע שעבר]
 
 
התרגשתי מיוסי גמזו על רוסטרופוביץ
בוקר טוב, אהוד,
תודה, תודה על הגיליון האחרון [240]. התרגשתי מאוד משירת ההספד של יוסי גמזו על מסטיסלב רוסטרופוביץ.
פרופ' דן ס.
 
 
צפו לַספר על משק שוורצמן מבת-שלמה
אהוד,
האם זכורה לך המושבה בת שלמה משנות החמישים והשישים? ואם כן, האם זכור לך משק הגבינות של שוורצמן מאותם ימים? אשמח לשמוע חוויותיך, נוכח הספר בנושא (שכתבתי), אשר יצא בימים הקרובים.
בחברות,
אלי יזרעאלי
 
 
 
אהוד בן עזר
בהגיע החוגגים אל חצר מירון
פרק מתוך הרומאן הבלתי גמור "והארץ תרעד"
נוסח ראשון פורסם ב"אפרת", מחזור סיפורים, ספריית תרמיל, 1978
 
כך חולפים הימים ומצטברים לשנים, ותקווה מתעוררת בלב שהינה כלתה הרעה, והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. הדרך לצפת ולמירון אינה קלה ואף לא בטוחה, אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות-שיירות, נוסעיהן רכובים על גבי סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי-רגל מחברון, מירושלים ומטבריה, באים מסוריה וממצרים, באים מצפון-אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות מגיעים. בדרכם הם צפויים להתנפלויות, לגזל ולשוד – ורק האמונה בצדיקי ארץ-ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה"זִיאַרָה", הביקור על קבריהם – מחזקות את רוח הבאים.
החוגגים רוכבים על סוסים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחה עַבּוּ, גדוד פרשים גדול מאוד. הם עושים דרכם בקולות תרועה ושירה, יריות רובים ומירוץ-סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פאנטזיה, משחק-רכיבה, ומשעשעים את הקהל.
בתוך חבורת החוגגים נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה: עולים ויורדים הרים, פרסות מקישות באבני-הדרך, חם, אך אפרת אינה נפרדת מלבוש-השחורים אשר לה. בן-דודתה מצד אביה, הבחור הצפתי שפירא, שאומרים שגם הוא רוצה להשתדך בה, חולף מדי פעם לצידה על פרדתו ומלכסן מבט לעברה. פניו חיוורים. אישוניו השחורים מתרוצצים בערגה סתומה. פיאות שחורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל-כולו כמתחבא בצל כובעו השחור, רחב-התיתורה. עטוף חלוק-פסים כחלחל, האבנט ההדוק למותניו מבליט את גופו צנום, והוא ניראה כבתולה חסודה. רגלו מפזזת על בטן הפרדה – קצר-רוח להתאפק אפילו שעה קלה, עד שירקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ואולי בא הפיזוז מאי ידיעתו את הרכיבה.
אפרת רוכבת זקופה ושותקת. נדר כמוס עימה שאותו ליבה לפיה אינו מגלה, אך היא מקווה כי לאחר שתמלא אחריו ייפסקו הרהוריה וחלומותיה הרעים. בעודה שקועה בנדר עוברת על פניה שיירה של יהודים מדמשק וארם-צובא, היא חַלֶבּ היא אַלֵפּוֹ, והם נושאים מזרנים, כלי-מיטה, סלי אוכל ובהם דברי-מאפה, שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך הארוכה. הנשים מנופפות במטפחות ובשמלות-משי, משלהן ומאלה שהפקידו בידיהן שכנות וידידות, מינחה להעלותה על המדורה של ל"ג בעומר במירון. הן מניפות פרוכת מפוארת, שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה, כדי להניחה על הקבר של רשב"י.
ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי-תורה וחרבות, ושרים: "גִ'יבְּנַא אֶ-תורה וַגִ'ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"
החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי-התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות-קטיפה אדומות, רקומות אותיות-זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי-אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.
אפרת מיטשטשת בשמש, מחשבה מוזרה משתלטת עליה, היא מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, עיניו בוערות, סניור עוזיאל צבי"ק בן עופרית השֵׁדָה הוא, או בונאפרטה או בן הקאדי או סולטאן מחמוד השני – הוא יבקע בחרבו את ספר-התורה כבקעוֹ הבתולות בהרמון, ואחר-כך תצא אש מן השמיים או תצא נַאר גֵ'הֶנֹם, אש הגיהינום, ותשרוף גִ'ילְדוֹ, זה עורו, כאן – לרגלי פרדתה של אפרת.
חיכה יבש, לחייה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: שתחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם! – נדרתי נדר ולא אפר אותו, ואז אהיה סוף-סוף חופשייה ממך!
 
הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת-ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.
כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה-מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב"י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון-קודש. לפעמים גם נחיל-דבורים מקנן שם כי אוצרות-השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.
גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית-קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי-האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי-הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי-תפארתן, מטפחות-הראש, מטפחות-הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב"י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב"י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.
בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: "וִסְעוּ אִלְמַרגֶ'ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג'ה לֶנָא! – והכיכר לנו!"
בהילולה על קבר רשב"י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה"הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.
למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל-מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.
מפירורי שירת ההילולה עולים קולות רוח קדומה של מזרח עברי, באים מיישוב יהודי עתיק שתושביו בקיאים ברכיבה על סוס, בחקלאות ובמירעה: כפר-יאסיף ושפרעם בעמק עכו, פקיעין בגליל העליון, העיירה הדרוזית חַצְ'בַּאיָה לרגלי החרמון והכפר ההררי דיר-אל-קָמַר בסביבת צידון. בכל אלה חיים יהודים, והם מקובלים על שכניהם הדרוזים. יהודים חזקים, אנשי-חיל ועובדי-אדמה כגויי ההר. והבנות רועות את הצאן עם קשת ורומח בידן, אינן חוששות להילחם עם חיית-השדה ועם האורבים להן.
בשירתם מתואר סיפור גבורתה של הנערה היהודייה מחצבאייה, שרצחה נפש צעיר ישמעאלי שניסה לחלל את כבודה. היא רעתה את צאנה בשדה, הוא התנפל עליה, אחז בשערותיה, ומושיע לא היה לה לבד מן הסכין החבוייה בכתונתה. הנערה הזהירה אותו וקראה:
"אל תיגע בי, כי מות תמות!"
"במה את טובה מן העיזים בשָׂדה? שֵׁדָה יהודייה!" – לא שמע לה הישמעאלי ויקפוץ עליה כתיש, מרים כתונתה, ובהשתחלו לאחוריה בנחירה נוראה קיווה לענותה כדרך הרועים פנים ואחור ולקחת שני בתוליה גם יחד – ואז פגעה בו ומת לעיני אדונַי אלוהי צבאות ונשבר הזין הדק והאדום שלו כמו נקניקייה יוונית עטופה בחרדל [צ"ל כניראה וינאית, אך לא אבין כיצד לא שם ליבו המחבר לאנאכרוניזם! – ממני, המלביה"ד]. וכאשר בא הדבר לפני השופטים, היללו את המעשה שלה.
ומסופר כיצד הפלחים, שישבו במיבצר צַ'אנוּר אשר בשומרון ובסביבותיו, מרדו בעבדאללה פחה בשנת תקצ"א, 1831. וכיצד ביקש עבדאללה מבַּאשיר, אמיר הדרוזים, היושב בהר הלבנון, לשלוח לו מבני ארצו אנשי-חיל, יודעי מלחמה. והאמיר שלח לו מאה בחורים יהודים מחצבאייה ומדיר-אל-קמר, שהצטיינו בקרב וכבשו את המיבצר, ועבדאללה החריב אותו עד היסוד וכך הוא חרֵב עד עצם היום הזה.
אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני-משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות-הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.
אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל-כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –
נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:
"גִ'ינַה לִלְמַחַל ג'ינא... – באנו אל המקום, באנו..."
הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –
"ורבי שמעון חַמינָא... – ורבי שמעון מגיננו..."
וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית-המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן-דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. היא פגשה בו יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן, עין-א-נַאִיבּ, עין-המושל, במרכז העיר, בחברת פטמה הפלחית הבעולה הבתולה מעין-זיתים. אבל היא דחתה את דמותו ממחשבותיה וסלדה ממבטיו – לא עליהם ערגה נפשה הגם שזכרה את דברי אביה: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."
אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה"חַלַקַה" ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי-רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות-שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –
"טִילַענָא אִגָ'בַּאל וַגִ'ינָא! – עלינו הרים ובאנו!"
והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –
"ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!"
והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –
"מן סַפַד גִ'ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!"
והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר-אל-קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות-אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.
לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות-הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.
"מה את עושה פה, פֵייגלֶה?"
ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:
"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "
ועיני הבחור בן-הדודה שפירא עוקבות אחריהן מבעד לפקעת האדם הדחוסה והן חרדות לה כמפצירות.
"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.
"אני מפחדת, בעדֵך... הלא תמיד היינו יחד, כל שנה..." מושכת הילדה.
רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי-התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי-התורה בידיהם:
"גִ'יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ'ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג'יבנא אֶתורה וַג'ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!"
אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:
"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר-הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"
השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב-עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב-שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.
החזרה הקולנית, החד-גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה"הדלקה" הופך למערבולת של רקיעות-רגליים ומחיאות-כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:
"רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!"
לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:
"אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה 'הדלקת' אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!... / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ'ה, ואלמרג'ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!... / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!"
השורות המחורזות רודפות זו את זו בקצב וחדש ובעירנות. מתוך ההמון המהביל, הצפוף עד כדי מחנק סביב הקבר, מבקיע פתאום קול גרוני ומתמשך. אפרת יודעת מיד שהוא קולה של היתומה הנעלמת. ללא קשר ואחיזה בקצב הריקוד, ובסערתו, זורקת זו פסוקים משובשים המספרים מירון וקבר בר יוחאי ומסיימת גם היא בקריאת "יא – – – הי!" וב"אה – – – הי!" ממושכת וצורמת. דמותה הרזה, בעלת הבטן הנפוחה, בוקעת לבסוף מתוך פקעת האנשים הצפופה, ובעומדה כנגדם, בגובה ברכיו של המשולח הנדהם, ממש לידו, היא פוצחת בשריקה מוזרה:
"לוּ-לו-לו..."
סלסולה בוקע כקול של בכי אך גם של שמחה פראית, כהמייה הנוראה של הכפריים ששחטו, אנסו ובזזו בסימטאות צפת.
מולה ממשיך עדיין הקהל המשולהב בקצב משלו: "יא נָאס צָלוּ עַל-אִלְנָבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא / יא – – – – – – – הי! / חַת יָדִ'ל אִלחַגָ'ארָה – עד הכניעו את האבנים / א – – – – – – הי!..."
השריקה החדה והצרחנית של היתומה הרזה, "לוּ-לו-לו..." – פולחת את שירת הדבקות של הרוקדים באולם הקבר ומתגברת עליהם. סלסולה מחריש אוזניים. מחזה ההילולה, שבשיאו נהפך להחרדת אלוהים מוזרה ופראית, נשתתק עתה באחת –
ומשתתקת גם היתומה. אולי לא נותר אוויר בריאותיה, אולי הבחינה לפתע באפרת – והיא בורחת על נפשה.
 
כל אותה שעה צוברות פני אפרת סומק כבד כדם ענבים בשלים במדרגת-ההר. נחיריה מתרחבים, בלחייה מפרכסת נשיקת-השֵׁד. הריקות שנוצרה בפקעת ההילולה עם השתתק היתומה שואבת אותה אליה פנימה, כמתירה את סייגיה וחרצובותיה הקודמים, שסחרחורת-הריקוד לא הצליחה להרפותם. הגיע המועד! –
אפרת ניתקת ממקומה ומכושפת בנדרה היא מתנפלת אל הקבר הקדוש, חוטפת מהספר המזיע, שמגלח את קודקודי הילדים – את מספריו השחורים, ובמו ידה היא מפזרת כנגד אש ההדלקה את מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב-אדמדמם, כדבש באור השקיעה, וגוזזת אותן...
קולות רמים של השתאות ועידוד נשמעים למראה קורבן הנערה יפת-התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפּאֵר שערותיה ששעות ארוכות היתה מברישה אותן במברשת, כחומדת את עצמה, להבות של שיער צונחות, נשרפות, עולות בלהבות של מטה! –
וכאשר נותר ראשה גזוז כנער, עיניה גדולות מתמיד, עפעפיה מהבהבים כאוהלי דבש הנוזל על ריסיה המפרפרים, לחיָה מפרכסת בעוז והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה סוף-סוף –
 – היא קורעת באחת את חולצת המשי השחור ונחשף חזה הצח והזקוף, שטרם שזפתו עין זר, וכל לב נכמר לראותו –
 – – –
והיא שורטת את עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפיטמותיה – וצעקה נוראה מתמלטת מפיה –
"יַא – הִי!... אָ – הי!..."
מיד מתאספים סביבה הספָּר, המשולח, העילוי שפירא בן-דודתה ועימם גברים ונשים, מהם זרים, ומהם אנשי צפת שהכירוה, ומחליפים ביניהם מילמולי דברים על אודותיה:
"ערווה, ערווה... בת הרב עם בן הקאדי! אַ שְׁוָרְצֵע שְוָנְץ מִיט אַ שְׁוָרְצֵע נְשוּמֵע! – חוּצפֵּע! פְּרִיצֵעס! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! על קבר הקדוש! – אשמדאי, סמאל, לילית – אתה דיבוק בנפשה, אתה... מטונף לֵך ברח!"
הם ממוללים אצבעותיהם במבוכה אך איש אינו מעז לגשת אליה, לכסותה ולכפות את ידיה המזיקות אותה. עד שמופיע כמו משמיים ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, מניח ידו על מצחה ומיד היא נרגעת ומוסרת בידו את המספריים השחורים. הוא מכסה על חזה ברחמים רבים ומוציאה אל מחוץ להמון ומוליכה עימו וידו נחה על שכמה. אבל אחריהם כבר נשרך קהל צפתיים שמצפצפים ברשעות ופולטים קריאות של גנאי: "אוֹיְס-שִׁידֵעך... דֵער עָרָאבֵּער... אַ-קוּרְבֵע... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא..."
וציפורה אחותה נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה השחורה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ודוגמת נקודות אדומות, ומתחננת –
"פִירָה, פִירָלֶה... בבקשה, תעזבו אותה!"
עד שמגיעה השיירה אל רחל הרבנית ולצידה בעלה העיוור ר' שבתאי לוין, ומוסרים לידיהם את אפרת ההמומה שנסדקה נפשה על קברו של רשב"י, והיא מניחה ראשה בחיק אביה ובוכה כל אותו לילה במירון, יַא הִי ואָה הִי והוֹי ואבוי לה.
(לעיתים אני שואל את עצמי אם זה הרגע וזו השעה שנתגלה לראשונה השיגעון במשפחתנו או שהיה כבר טבוע בנו מראש בגלל ההתעקשות על נישואי קרובים, על מי שזורם בו דמנו, כי אנחנו לא מתערבבים בזרים ונזהרים במי שאינו מגיע למעלתנו).
למוחרת, באשמורת שנייה, על משכבה בחדר שבצפת חולמת אפרת שכרסה נבקעת בחרב קשה של פרש פלאי, חרב שליטופה רך כקטיפה וחודר חדרי-נפש. וכשהיא מקיצה, והנה דם רב זב ממנה, והתנים עודם מייללים בחוץ, והיא נדהמת ויודעת כי לא שלם נדרה וכי הנבעלת בחלומה נשואה לנסיכי-המרתף אשר עומדים מדי לילה כנחשים שחורים ומלטפים את ירכיה הערומות שלה, שהיא השגל העברייה, שערוותה מצמחת זר שערות אדמוניות טבולות בדם ותלד להם שֵׁדים ושדות עשויים צואה (שהיא בגימטריה צב"י) וַשֶׁתן והכול מתרחש בהרמונו של סולטאן מחמוד השני בטופקאפי סאריי אשר בקושטא והיא השבוייה צורחת עימם:
"פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן... פִּיצָ'ה בָּזוּבִּי... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא... אוֹיְס-שִׁידֵעך... הללויה..."
 
כל מלאי אלפי העותקים של מאות הכותרים של ספרי "ספריית תרמיל" של ההוצאה לאור של משרד הביטחון, (בעריכתו המופלאה של ישראל הר, שעליה בלבד הוא היה ראוי לפרס ישראל על מפעל חיים), שגדשו את בניין היקב-לשעבר של שרונה שהיה למחסן, נמכרו בשקל העותק לסוחר פרטי, שלאחר זמן לא רב מכר את כולם על משקל לגריסה במפעלי נייר חדרה.
 
 
פנייה לאוצרים ולמוזיאונים
 שעניין להם בציור הארצישראלי
לאהוד שלום רב!
להפתעתנו גילינו בספרך הנפלא ["בין חולות וכחול שמיים", הוצאת "יבנה"], בעמוד 182, פרטים אודות הצייר צרפין. הצייר שרגא (פייבל) צרפין (זארפיין) הוא דודי ז"ל, שהיה נשוי לאחות אבי. הם התגוררו בפאריז ונאלצו לברוח בזמן מלחמת העולם השנייה לדרום צרפת. הם השאירו אחריהם בת, ליליאן, תיבדל לחיים ארוכים. בידי ליליאן מצוי עיזבון גדול של אביה וישנה אפשרות להעבירו למוזיאון מכובד.
 אולי תוכל לסייע בידנו למצוא מוזיאון כזה ונפנה אל בת דודי לתרום את העיזבון הנ"ל.
בברכה ובתודה,
רמי הררי
harari27@netvision.net.il
 
לרמי שלום,
עצתנו לך ליצור קשר עם כרמלה רובין, מנהלת ואוצרת מוזיאון ראובן והבקיאה הראשונה במעלה בתולדות התקופות הראשונות הללו של הציור הארצישראלי, שעל כך היה מגיע לה כבר מזמן פרס ישראל, וכן עם מוטי עומר, מנהל מוזיאון תל אביב לאמנויות, ועם טלי תמיר, מנהלת ואוצרת מוזיאון נחום גוטמן.
אהוד
 
 
טקס חלוקת "פרס זאב" לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"ז
ייערך ביום רביעי הקרוב, 9.5.07 בשעה 18:00 בספרייה העירונית ע"ש לזר
בבית יד לבנים, רח' אחוזה 147, רעננה
בתכנית יוצגו גם קטעים מתוך "מעלה קרחות" מאת אפרים סידון
הכניסה חופשית
 

ככה מרשים לעצמם לדבר אצלנו בעיקר אותם אנשים שהממסד אינו חדל לפנק אותם כל השנים.
 
תחזית המכתב העיתי בקשר למשה קצב
האיש מראש לא היה ראוי לתפקיד נשיא, ולא בגלל עסקי הנשים שלו אלא מפני שהחרים את הרבנים הרפורמים, לא קרא להם בתוארם, לא לחץ את ידיהם, ראה בהם יהודים פגומים וקיבל לכך תימוכין מהרב הראשי שלמה עמאר, הרב שלא ידע שבנו-שלו מפרק בביתו-שלו את עצמות המחזר של בתו-שלו.
אבל קצב גם לא יורשע כי הוא לא אנס אף אישה. שום עדות של מתלוננת נגדו לא תעמוד בחקירה נגדית של אביגדור פלדמן, וספק אם יוגש בכלל כתב-אישום. סביר להניח שכל השערורייה המיותרת תסתיים בקול ענות חלושה בהסכם פשרה לפיו יודה משה קצב במקצת אישומים קלים של התנהגות לא נאותה כלפי נשים שעבדו תחתיו, תרתי משמע; כל אישומי האונס יימחקו; נגד א' המתלוננת יוגש כתב-אישום על ניסיון סחיטה, שגם הוא יתבטל במסגרת הפשרה הכללית. קצב יסיים במועד את כהונתו ויחזור להיות אדם פרטי בחיק אשתו ומשפחתו. אם המדינה תתקצב לו משרד פרטי, קצב יוכל לשוחח משם בטלפון עם מאשימותיו.
 
 
הודעה למציתי יערות הכרמל והגליל
עדיין לא ברור אם תהיה השנה מלחמה בצפון שתפריע לנו להצית ובכל מקרה מה שהיא תצית איננו מספיק לאהבת המולדת שלנו ולכן אנחנו מבקשים מכל החברים הַפִּירוֹמַאניאקים להקדים לצאת למוקדי הצתה כדי שנספיק לשרוף מה שיותר יערות
עוד לפני המלחמה והכי טוב לצאת לשרוף בלילה שאז המסוק המשטרתי לא יכול לגלות אותנו.
 
 
מה ההבדל בין החיזבאללה לעזה?
שהחיזבאללה הוא צבא שהפסיק בבת-אחת את ירי הטילים עם ההכרזה על סיום הלוחמה, ובבת-אחת הוא יכול לחדש את הירי על כל צפון ישראל, ואילו בעזה פעלו ופועלים אירגונים שונים ומנוגדים, חלקם בעלי אופי חמולתי-מאפיוזי, ואין שום סיכוי להגיע עם כולם להפסקת אש מוחלטת אבל לפחות אין לנו שם רגיעה מדומה כמו בצפון אלא אנחנו יודעים שהמלחמה נמשכת.