יושיבו את הנחקר מול הקרנת וידאו נון סטופ של תוכניות של עדי אשכנזי וכן נאומים של עוזי דיין ועמיר פרץ. הוכח כי גם הטרוריסט הקשוח ביותר יתחיל לזמר את כל הידוע לו אחרי שעה-שעתיים של צפייה וגם יתחנן על חייו ושהמסך יוחשך.
 
 
 
 
בין הרגע לאורך הטווח
דני קרמן
מבט מחודש על האיור הפוליטי-חברתי שיצר דני קרמן לעיתונות הכתובה לאורך השנים. אוצרים: עמית טריינין, עודד ידעיה
גלריה מנשר. פתיחת התערוכה היום, יום חמישי, 10.5, בשעה 20.00.
 שעות פתיחת הגלריה: ימים א-ה, 11.30-19.00. רחוב דוד חכמי 18 תל-אביב. טל. 03-6887090
 
 
 
2467 הפנים של זאב ז'בוטינסקי
מכון ז'בוטינסקי מתכבד להזמינכם להשתתף בטקס חגיגי כפול:
הצגת הספר החדש בהוצאת המכון
כתבי זאב ז'בוטינסקי – ביבליוגרפיה
לזכרו של פרופ' דניאל קארפי
חלוקת פרסי לימודים ומחקר מקרנות המכון לשנת תשס"ז
לזכרו של דוד רזיאל, מפקד הארגון הצבאי הלאומי
הערב יתקיים ביום ראשון, כ"ה אייר תשס"ז, 13 במאי 2007, בשעה 18:00
במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב
בתוכנית: ברכות – מר פלג תמיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי. פרופ' אריה נאור, יו"ר הועדה האקדמית של המכון. הרצאת ד"ר מינה גראור, עורכת הביבליוגרפיה: 2467 הפנים של זאב ז'בוטינסקי. קטעי נגינה. חלוקת הפרסים. דברי תודה והרצאה:
ד"ר עליזה קורב, ירושלים של אורי צבי גרינברג: פואטיקה ופוליטיקה. הנחיה: גב' אמירה שטרן, מנהלת הארכיון
 
 
סיור מודרך בחווה החקלאית בפ"ת
החווה החקלאית בפתח תקווה – אתר מורשת וריאה ירוקה
 ביום שישי 18.5.07, במסגרת שבוע איכות הסביבה ושבוע שימור אתרים, ייערך סיור ללא תשלום בחווה החקלאית.
המסלול: ניפגש בכניסה לחווה, נשוטט בין הערוגות השונות והחממות, נשמע את סיפורו המופלא של מקום זה וסביבתו, מראשיתו ועד ימינו.
המפגש: בשעה 10:00 בכניסה לחווה, ברחוב קפלן 34 פ"ת. הדרכה: עמותת "פתח תקווה זה אני"
במסגרת שבוע איכות הסביבה, בין התאריכים 13.5.07-18.5.07 , תיערך בחווה מכירה מוזלת של צמחים ושתילים לקהילה. טלפון לבירורים: 03-9227535
 
אוניברסיטת בת-שלמה רבתי
בחסות הדיקן פרופ' פלוץ בן שחר
ומועצת העיזים עם התיש של משק גבינות שוורצמן במושבה בת-שלמה
מודיעים על תחרות כישרונות ארצית לבחירת אלוף
"חוכמת חדר המדרגות"
(בצרפתית: אֶסְפְּרִי דֶה אֶסְקָיֶה)
ובעברית פשוטה:
חוכמה שלאחר מעשה
המועמדים יכולים להגיש את עצמם ואולם כל בוגר כיתה אל"ף שיודע כבר לא להבדיל בין זכר ונקבה בלשון העברית, רשאי להמליץ על כל "חכם מדרגות" בכנסת, בממשלה, בוועדת וינוגרד, בצבא, במשטרה וגם בְּלוֹפַאסְשֶגֶדְבֶּה של עיתון
 
 
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שלושים
ליל דודי עם שרה אהרונסון
 
אלכס דודי היה מנהל העבודות בחוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית בתקופת המלחמה העולמית ושם נשק לילה אחד לשרה, אחותו של אהרון, עד אור הבוקר. אלה היו שלושה ימי חמסין נוראים, ושרה, באותה תקופה, כבר עזבה את בעלה הקמצן חיים אברהם בקושטא ושבה ארצה – ואילו אהוב-נעוריה אבשלום פיינברג כבר נמצא רחוק מעתלית באחד ממסעות הריגול שלו למען הבריטים, אולי מסעו האחרון שבו היה עתיד ליהרג – וכל זה אירע עוד בטרם השקיעה שרה טובת-הלב את כל יגון-חייה ביוסף לישנסקי, שמחוסר ברירה לקחה אותו כשותפה האחרון בעבודת הריגול, ואשר גם הוא אהב אותה.
עלה לא זז, רוח לא נשבה, השמיים מרכס הכרמל עד עתלית היו בצבע מוזר שבין תכול לאפור, קשה היה להסתכל בהם מרוב החום שצרב והיה מעוור עיניים.
הכביש של חוות הניסיונות, העובר בשדרת הוואשינגטוניות, הקיימת עד היום, ומתחבר לדרך חיפה לפני רכס הגבעות של עתלית על הים – הכביש שחצה את שדותיה ומטעיה של החווה החקלאית לשניים – אבניו להטו ככבשן, וחומן היה צורב ברגליים גם מבעד לסוליות.
הים ניראה כמוצק ממתכת ולא ממים, ולא נע ולא זע אף גל בו, וצבעו היה כצבע השמיים באותו יום.
פועל אחר פועל באו אל חצר החווה הקטנה, שבנייניה ניצבים שם עד היום, למלא כד מים מברז הבריכה כדי לשבור את הצמא הנורא. דודי ציווה על אחד הפועלים לצלצל בפעמון כדי שהכל ישובו מעבודתם אל החצר כי אי אפשר לעזוב אותם בחום לוהט שכזה בשדה, ואפילו את קציר החיטה הפסיקו, והחזירו את המקצרה לחצר.
בטרם שקיעה נרתמו שתי עגלות, שעליהן עלו כל הנמצאים בחוות עתלית – לנסוע אל הרחצה בים. כולם לבושים במלבושים קלים, ולילדים חגורה מכל צד דלעת מיובשת, ללימוד השחייה.
הפרדות הרימו רגליהן האחוריות בבעיטה קלה למעלה באוויר, והעגלות יצאו מערבה לעבר הים, ואילו דודי סבב את הגורן, שהיתה מלאה כבר ערימות של שעורה, שיבולת-שועל, פול ועדשים. ערימה אחת של שעורה שחורה כבר נדושה, וגם זרוה לפני יומיים, ובאותו בוקר כברו אותה בכברה ועתה היתה מונחת בכרי עגול ויפה. לפניה מזרחה ערימת קש ואחריו ערימת תבן ולבסוף שטח גדול, עד גבול החווה, מכוסה כולו מוץ נוצץ ודק, רך ולבן.
דודי השתטח בערימת הקש, שהערבים קוראים לו קסל, ופניו מערבה, מתבונן בעגלות העושות דרכן בשדרת הוואשינגטוניות, וברדת השמש מאחורי הים הגדול, בצבע אדמדם.
שני בחורים בידואים לבושי שחורים ופניהם עטופים בכאפיות, חרף החום, עברו על גבול התחנה שעל יד הגורן דרומה, ובסקרנות מיוחדת הביטו לתוך החצר של החווה ועל כרי השעורה הנקייה.
 
בארוחת-הערב ישבה שרה ליד דודי. היא היתה רזה. שערה אדמדם-זהוב ובעיניה שכנה ערגה עייפה. חייה עד כה ידעו הרבה געגועים ואכזבות. "החום נורא!" לחשה לדודי, "האוויר מעיק ומחניק, אין בשבילי די אוויר לנשימה. אני רוצה שנשוב חזרה אל הים, אולי שם נמצא מעט אוויר, אפילו חם."
ואולם דודי עייף מחום היום ועלה אחרי ארוחת-הערב לישון בחדר העלייה שבקומה השנייה. הוא התהפך מצד אל צד ולא היה יכול להירדם. הוריד את מזרן מיטתו לריצפה ובלי כר התגלגל הנה והנה. המחשבה על שרה הנוכחת מעבר לקיר, בחדרה הסמוך לחדרו, לא נתנה לו מנוח. הוא ירד שוב לחצר, עבר ליד הרפתות ומשם אל הגורן. הלילה היה אפל. שקט שרר בכל הסביבה לבד מקרקור הצפרדעים שנשמע מהביצה הרחוקה.
דודי עלה חזרה, זירזף לגרונו מעט מים מכד החרס התלוי בחלון, ושכב שוב לישון. הוא חזר להתהפך על המזרן אך בעודו שקוע במחשבות – מי יודע מה רצו שני הבידואים בעוברם ליד התחנה – תפס אותו נימנום והוא נירדם –
צייד, כלב החצר, העיר אותו בנביחות קולניות ובדילוגים על מדרגות העץ החיצוניות, המטפסות לחדרי העלייה שבקומה השנייה. דודי קפץ ואחז ברובה-הציד, מילא אותו בשני כדורים, התעטף בעבאיה השחורה, ולאט-לאט פתח את הדלת וירד במדרגות.
הוא השתדל להשתיק את הכלב כדי שלא יעיר גם את שרה. הוא הסתובב בחצר ובדק שוב את מנעולי המחסנים והרפתות וניגש עד הקרפיף שמאחורי האורווה, לצד הגורן. שם, בפינת הקרפיף, שכב לארוב. הלילה היה אפל. השמיים מעורפלים, רק כרי השעורה הנקייה הבהיקו וניראו היטב. איש לא נמצא על יד כרי השעורה, הכל היה שקט, ומלבד קרקור צפרדעי הביצה לא נשמע קול ולא הורגשה שום תנועה.
לאחר שבילה זמן ממושך במארב, השתעמם דודי. הוא קם והתחיל לטייל על הכביש הארוך והלבן העובר דרך השדרה של דקלי הוואשינגטוניה לכיוון הים. מדי עוברו על חלקת תבואה קצורה נטה אליה והלך בין העומרים, עד גבול השדה, וכל אותו זמן מחשבותיו היו – מי יודע מה רצו שני הבידואים השחורים הערב, בעוברם ליד החווה. בזמן האחרון התרבו הגנבים, ומקרי שוד ורצח כבר קרו בכפרים הסמוכים. גם שומר תמידי אין לחווה לבד מן הפועלים היוצאים לפי התור לישון בקמה, והם כעת ודאי עייפים מחום היום שעבר ובלי ספק כבר נירדמו. רק בניסים עומדת החווה בימים אלה, ימי מלחמה, רעב, מחלות והתנכלויות השלטון הצבאי התורכי. "הפחדנו את כל הסביבה בראותם שאנחנו חמושים ונחושים בדעתנו, אבל האם נמשיך להרתיע שודדים וגנבים גם להבא?"
דודי שרק שריקה קלה והקשיב, אך לא היה קול ואין עונה, כאילו יחידי הוא בחשכת הלילה.
הוא פנה לחזור אל שער החווה. בדרכו חלף על יד חלקת התירס הגבוהה ופתאום נשמע לו רשרוש קל מבין גבעולי התירס הזקופים.
הוא הרים את פי הרובה וכיוון נגדו, אך שוב היה שקט.
דודי החליט כי כאן עליו לארוב. מסורת המארבים עברה במשפחתנו עוד מימיה הראשונים של המושבה, כאשר סבא התחבר לדאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח ולימד את סבא יחסי שכנים והלכות שמירה במזרח. להצית מדורה בשדה, להניח לידה חפצים בולטים אחדים ולעמוד לא רחוק משם, רגלי או על סוסתך, נבלע בחשכה וברובה טעון, אך לא להרוג אלא רק להשתדל לשבות או לפצוע את השודדים.
דודי נכנס תחת צמרת דקל ואשינגטוניה וכרע על ברך וחצי. שוב אותו רשרוש, ואחריו שוב שקט.
האם אלה שני הבידואים השחורים שראה הערב? אך לא, אלה היו עושים את מלאכתם ברעש יותר גדול אילו קטפו את קלחי התירס. או אולי יש מי שמשטה בו בחצות הליל?
דודי נרגז קצת וקרא בקול: "מין האדא?! – מי זה?! – אני יורה אם לא תענה מיד, צל הלילה!"
צחוק פרץ מבין גבעולי התירס בקול שלא זר היה לדודי.
 "מי הוא זה?" קרא שוב, "שמעיז לעשות ממני צחוק בחצות הלילה?"
 "אני! אני! שרה!"
 "אלי, אלי, מה עשית שרה? איזה משחק הוא זה, הלא כפסע היה בינך לבין המוות! איך באת הנה..."
שרה נגלתה אליו, עטופה בעבאיה החומה של אבשלום, ובקול מלא צחוק אמרה לו: "מאותו הרגע שירדת מהחדר שלך, שמעתי הכל, איך שתחבת את הכדורים ברובה, ופתחת לאט את הדלת, השתדלת להשקיט את צייד, ומאז יצאתי אחריך זה שעות אחדות, ולא הרגשת בי מפני שהשארתי כל הזמן מרחק יותר גדול ביני לבינך – עד שחזרת ובאת לכאן, לחלקת התירס."
גם בחשכת הלילה חש דודי באוושת שערותיה, עטופות צמר העבאיה, כאוושת הרוח הקלה בגבעולי התירס עמוסי הקלחים שניצבו מאחוריה, ברטט שדיה בכתונת הקלה ובריחה הטוב, ריח אישה מן השדה. "בשביל מה עשית זאת, שרה? את לא יודעת שאי-שקט שורר בכל הסביבה?"
 "חשבתי שיקרה הלילה משהו עם שני הבחורים הבידואים שסיפרת לנו עליהם בארוחת-הערב, ורציתי לראותך מתאבק עם שודדים וגנבים, ועוד יותר מכך רציתי לראותם בורחים כארנבות מפניך, וכדור אחר כדור מהרובה שלך מדביק אותם..."
 "די, די שרה, לא תמיד אנחנו מצליחים להיות התוקפים והמנצחים, צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנחנו עלולים להיות המותקפים, וברגע כזה נוכחותך פה מסוכנת."
 "אה! זה כלום, אין דבר."
 "אבל את רואה שכבר אחרי חצות הלילה, הביטי! הנה שביל החלב נטה כבר צפונה, גם הכוכב האדום שנוא-נפשך שוקע בים, בואי אלווה אותך חזרה לחצר."
 "לא. לא. בשום אופן. אינני רוצה לשוב לחצר. אני רוצה להיות איתך כאן, במארב, אולי בכל זאת יבואו הלילה שני הבחורים השחורים לגנוב תירס."
 "כבר לא באים לגנוב בשעה כה מאוחרת."
 "אם כך בוא ונעלה לצד השני של הגבעות, מול הים, ובינתיים נעבור דרך באב-אל-עג'אל, שלפי סיפורי הערבים הוא מקום מעניין מאוד בלילה, כי נמצאים שם שודדי-לילה. לפני שנה התנפלו שם על הרופא הזכרוני שלנו, וגם העליבו שם צעירה עבריה אשר נסעה בעגלה, לכן אני רוצה מאוד שנלך לשם שנינו ונתחבא בנקיק סלע ונביט מה ומי עובר שם, אולי יעלה בידינו להיפגש בשני הבחורים הבידואים השחורים ההם."
 
דודי ושרה עברו דרך באב-אל-עג'אל ועלו על הגבעה הכי גבוהה שמול הים. השמיים נהיו קצת יותר בהירים מהעננים, ורוח דרומית החלה נושבת. הים היה שטוח, שחור מצד אחד, ומצד שני כבר היה אפשר להבחין בגובה המגדל של חורבת עתלית, שמסתיר כוכבים אחדים בצלליתו.
הם ישבו על יד גזע של חרוב רחב ועתיק, ופניהם מזרחה מול הרי הכרמל. שרה כרעה הצידה להשתין ודודי נצר כל חייו את צליל הקילוח האינטימי ששפע ממנה, וגם שלקראת הבוקר נעשו נשיקותיה מלוחות, בגלל הים הקרוב או אולי דמעות שהסתירה. כשחזרה חיפשה במבטיה להכיר את הפסגות השונות שברכסי ההר. "הבט! הנה אצל הכוכב הכחול הנוצץ שלך, רואים איזה אור מאיר, זאת היא בטח המוחרקה, מקום מזבחם של נביאי הבעל שנוצחו על-ידי אלישע הנביא. גם אליהו הנביא בטח עבר פה בלילה שכזה, כאשר ברח מפני איזבל להתחבא במערות הכרמל!"
בהרימה את ידה נגלו שדיה הזקורים תחת הכתונת הקלה, "שם למעלה," אמרה, "נטועים היו הכרמים של מלכי ישראל. שם, לפני שנים, חיו דורות של צעירינו, ובין הכרמים צעירותינו היו חולמות... ואיך כעת נשתנתה ארצנו. הרס וחורבן נשקפים מכל הר. אך עוד נחייה את האבנים השחורות. עוד נייער את הרי הכרמל ונחדש את הדרו! והר עין-חוט לא יישאר יחידי... וכאשר יתאמתו חלומותינו – כמה נהיה מאושרים אזיי! עת נבקיע דרך למשחררי ארצנו!..."
נשמעה מרחוק ירייה חזקה, אולי של השוטרים התורכיים בתחנת עתלית. שרה נלחצה בחזה אל דודי, שדי אישה נשואה שכבר ידעה גבר אך לא הרבה מגע של אהבה, ואמרה נרגשת – "אה! כך המשחררים יורים! כך המשחררים באים!..."
התנים החלו ליילל. השניים החלו להתנשק. עבר זמן. ועוד זמן, שאותו דודי לא ישכח לעולם. השמיים הבהירו קצת ממזרח. האוויר נעשה קריר ולח, ומלוח. חבוקים עדיין בעבאיה החומה של אבשלום כבר יכלו דודי ושרה להבדיל בין ההרים לבין השמיים שהבקיע ועלה עליהם השחר. והציפורים שרו בצמרות החרוב והדקלים.
בדרכם חזרה בשדרה, מול השמש המסנוורת, חלקת התירס המאוושת, רפרוף הפרפרים על שדות שהבשילו וזמזום הדבורים במעופן אל הצוף, אמרה לו: "אלכס, אם תרצה לזכור אותי, זכור את פרחי האיריס אשר אהבתי..."
 "אכן, טעמתי בך אותם כל הלילה..."
 
כשאני נוסע לחיפה ועובר בכביש המהיר, בין שדרת הוואשינגטוניות הגבוהה לבין הגבעות של עתלית על הים, אני חושב על דודי ושרה ששכבו על פסגת הגבעה הגבוהה ברכס, ואלמלא היה הוא נשוי כבר כשהכיר אותה, ואלמלא נאסרה היא ושמה קץ לחייה בביתה בזיכרון-יעקב תחת עינויי הקומנדאנט התורכי והיאניצ'ארים שלו – אולי היתה שרה דודתי – והלא אמרו שכל מה שדודי נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה אותו לילה על כל אבריה עד אור הבוקר.
המשך יבוא
 
מתוך הרומאן הבידיוני "המושבה שלי" בהוצאת אסטרולוג, 2000
 
 

יוסי גמזו
שְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה
לכל אוהבי נוף הארץ
 
הָיָה זֶה יוֹם לוֹהֵט וְשִגְעוֹנִי שֶל קַיִץ
מוּל יַם הַמֶּלַח, בֵּין עֵין-גֶּדִי לִמְצָדָה.
הַטּוּר קָרַס תַּחְתָּיו מֵחֹם וּפִיק-בִּרְכַּיִם
וְהִיא, רַק הִיא חִיְּכָה דוּמָם – וְצָעֲדָה.
 
וְהוּא עַל הֶחָלוּץ פָּקַד לַחְדֹּל מִלֶּכֶת
וְלַמְּאַסֵּף צִוָּה לִתְמֹךְ בַּנֶּחְשָלִים
וּכְשֶרָאָה אוֹתָהּ צוֹעֶדֶת וּמְחַיֶּכֶת
נִבָּא לוֹ לְבָבוֹ: הִיא עוֹד תִּהְיֶה שֶלִּי...
 
שְנֵיהֶם לָקְחוּ עִמָּם שְנֵי תַּרְמִילִים שֶל גַּב,
שְתֵּי מֵימִיּוֹת מְלֵאוֹת (אַחַת צְבָאִית, אֲגָב),
מַפַּת אֶחָד-לְמֵאָה-אֶלֶף יְשָנָה
וּשְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה
וּשְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה.
 
עִם אוֹר-הַדִּמְדּוּמִים עָלוּ כֻּלָּם בְּחֶבֶל
לִמְרוֹם פִּסְגַּת-הָהָר, וְהִיא חָמְקָה פִּתְאֹם
וּכְשְהֵסֵב פָּנָיו רָאָה אוֹתָהּ נִצֶּבֶת
בְּגֹבַה הַמָּצוּק אֲשֶר מֵעַל לַתְּהוֹם.
 
וְהוּא קָרָא לָהּ: "שוֹש!" – וְהִיא הֵשִיבָה: "גָדִי!"
וְהוּא צָעַק: "תֵּרְדִי!" – וְהִיא עָנְתָה: "מָחָר..."
וְגִלְגְּלָה צְחוֹקִים יָשָר אֶל תּוֹךְ הַוַּאדִי
כְּאִלּוּ גִלְגְּלָה סְלָעִים מֵרֹאש-הָהָר...
 
שְנֵיהֶם לָקְחוּ עִמָּם שְנֵי תַּרְמִילִים שֶל גַּב,
שְתֵּי מֵימִיּוֹת מְלֵאוֹת (אַחַת צְבָאִית, אֲגָב),
מַפַּת אֶחָד-לְמֵאָה-אֶלֶף יְשָנָה
וּשְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה
וּשְנֵי שַׂקֵּי-שֵנָה.
 
בָּעֶרֶב, הַמְּדוּרָה כִּסְּתָה אוֹתָם בְּפִיחַ
וְרֵיחַ מֶלַח עַז הִבְקִיעַ מִן הַיָּם
וּכְשֶהִגִּיע, מְאֻחָר מְאֹד, אֶל פִּיהָ
הָיָה זֶה כְּצָמֵא אֶל פִּי הַמַּעֲיָן.
 
וְהוּא הָיָה סוֹעֵר וּמִתְפָּרֵץ כָּרוּחַ
וְהִיא הָיְתָה פִּרְאִית כַּחֲתוּלֵי-הַבַּר
וּכְשֶחָבַק אוֹתָהּ וּשְׂעַר-רֹאשָהּ פָּרוּעַ
הָיָה נִדְמֶה לוֹ כִּי חָבַק אֶת הַמִּדְבָּר...
 
שְנֵיהֶם לָקְחוּ עִמָּם שְנֵי תַּרְמִילִים שֶל גַּב,
שְתֵּי מֵימִיּוֹת מְלֵאוֹת (אַחַת צְבָאִית, אֲגָב)
וּכְאִלּוּ בְּלִי מֵשִֹים,
וּכְאִלּוּ מִן הַצַּד -
רַק שַׂק-שֵנָה אֶחָד,
רַק שַׂק-שֵנָה אֶחָד...
 
 (שיר זה הוּלחן בּידי משה וילנסקי ז"ל וּמוּשר זה שנים בּפי "הגששים")