רות ירדני כץ
סמים חוקיים
קראתי באחד העיתונים שבאחד מבתי הסוהר בנו אולם מיוחד שבו נרקומנים שנמצאים בתהליך שיקום יכולים היום להוציא את כעסם על שקי חבטות כמו שיש למתאבקים-מתאמנים. אפילו היתה תמונה. נרקומנים הנמצאים בבית-סוהר הם שם בגלל שפשעו ולא בגלל שהם נרקומנים. 
אחוז הנגמלים הוא קטן. 
בעיית הסמים היא בעייה כלל עולמית ולא מהיום. ראשי המדינות המגדלות סמים התעשרו אישית. המאפייה בכל ארץ עושה מיליארדים, הסוחרים גם כן ממלאים את כיסיהם בכסף לא קטן. כל המגדלים, המייצאים, המייבאים יודעים שיש סכנה גדולה בצריכת סמים עד כדי מוות. אבל להם לא איכפת כי כמויות הכסף המתגלגלות מיד ליד הם בסדר גודל של ביליארדים. 
צורך סמים הוא במצב תמידי של דאגה וחרדה כיצד ישיג את הסם לו נזקק, כי עולה הרבה כסף לרכוש אותו. מנת הרואין עולה בן 300-500 שקל, תלוי בטיב החומר. נרקומן צורך לפחות שתי מנות ביום. כדי להשיגו הוא הופך לעבריין, וממדי הפשע מבהילים. הם מגיעים עד כדי רצח, אפילו את הוריהם, פריצות, גניבות, שדידת אנשים באמצע הרחוב ולאור היום כדי שיהיה אפשר לקנות את המנה הבאה. מנהל החטיבה לקידום נוער בעיריית ירושלים, שבתאי עמדי, סיפר לי שהם מטפלים כל שנה ב-150 נרקומנים וב-400 צעירים מסוממים. אבל בירושלים המיספר הרבה יותר גדול והם אינם מסוגלים תקציבית להגיע לכל אחד. 
יש פתרון.
כשם שאפשר לקנות סיגריות בכל חנות, ואלכוהול בכל סופרמרקט, לדעתי צריך לאפשר לכל אותם מסוממים לגשת לרופא המשפחה ולקבל מרשם לבית מרקחת במחיר סביר. כשם שכולנו יודעים מה הן הסכנות בשתיית-יתר ובעישון, כך גם יודע המסומם. מי ששותה, מעשן וצורך סמים לוקח על עצמו את האחריות. הוא יודע מה הן התוצאות. אם ניתן יהיה לקנות סמים בצורה מבוקרת ולא בשוק שחור, רמת הפשע תרד פלאים. כי ברגע שהסמים יהיו ברי השגה יירד מעל המשתמש "עול" גדול כיצד להשיג אותו.
עוד כמה תוצאות.
1. המאפיה, המבריחים והסוחרים יצטרכו לבחור בעבודה חדשה.
2. משטרת ישראל תחסוך כוח-אדם וכסף רב.
3. כל הרשויות המטפלות בנרקומנים וצרכני סמים ינשמו לרווחה.
4. "הרשות הארצית למלחמה בסמים" תיעלם, ובמקומה תקום "הרשות הארצית למניעה של שימוש בסמים" הרשות החדשה תיכנס לכל בית-ספר ותקיים סדנאות חובה להורים ולתלמידים בנושא. 
5. הנזקים לחברה ברכוש ובנפש יקטנו, וקופת המדינה תתעשר מכל האמור לעיל, ואפשר יהיה להגדיל את תקציב החינוך. 
חומר למחשבה.
 
 
 
מי ישמיד אותנו היום?
 על ז'אנר האימה בתקשורת הישראלית
מאת ד"ר גיא בכור
                          
המצב שלנו מספיק מסובך עם איומים אמיתיים, עד כי אין צורך להמציא כל יום מחדש איומים נוספים. ואם מצב התקשורת קשה מבחינה כלכלית, מדוע שתתפרנס על חשבון הציבור האומלל שלנו, הנאחז בה כמו בגלגל הצלה? ואיך היתה מגיבה אמא קוראז' של ברטולד ברכט, למאמר שלנו היום: "אל תשמיץ את המלחמה. המלחמה מוכרת!"
איראן הולכת להשמיד את ישראל; האם ארצות הברית תיתן לאיראן להשמיד את ישראל? סוף המדינה היהודית; יש בריחה מהארץ; נסראללה יחסל את פואד סניורה; אבו מאזן ייפול; "הפצצה בדרך!"; הדמוגרפיה הערבית משתוללת; הצפון מחוסל; בחומוס יש קוליפורמים; הכל אבוד, והשמים נופלים.
זה בערך הטון בשורה ארוכה של כלי תקשורת ישראליים, המתפרנסים מהבהלת הציבור שלנו. להפחיד זה מוכר, את זה למדו גם שלושת העיתונים הראשיים שלנו, אשר בכל בוקר פותחים בכותרת ראשית נוספת של הבהלה ומועקה. מי הולך להשמיד אותנו היום? הפחד מפרנס את העיתון ואת אתרי האינטרנט. כיוון שהציבור שלנו רגיל להזריק את מנת הפחד היומית שלו, התיזה עובדת, וכולם מרוצים. העיתון מכר את מרכולתו, הציבור בא על סיפוקו. הריגוש הוא מטבע עובר לסוחר, ואין כמו הפחד.
ידידיי, ככה אי אפשר. המצב שלנו מספיק מסובך, עם איומים אמיתיים, עד כי אין צורך להמציא כל יום מחדש איומים נוספים. ואם מצב העיתונות ואתרי האינטרנט קשה מבחינה כלכלית, למה שיתפרנסו על חשבון הציבור האומלל שלנו, הנאחז בתקשורת כמו בגלגל הצלה, בעוד היא אינה מעונינת ברווחתו אלא ההיפך, להכניס אותו לאימה כל יום? לא אשכח איך בזמן מלחמת המיפרץ הראשונה, כאשר הציבור היה בלחץ עצום, מכרה לו התקשורת שלנו סיפורים על פצצות המימן להשמדה המונית של סדאם חוסין (כולל שרטוטים פלסטיים!), ומה לא. תזכירו לי איפה סדאם היום? ובזמן מלחמת המיפרץ השנייה, אינסוף הכתבות על בתי הקברות ההמוניים שהכינו כבר בדרום ובמרכז? התמונה חזרה על עצמה במלחמת לבנון לפני כשנה, כאשר היו כלי תקשורת שהתפרנסו-ממש מהפחדות, מהגזמות ומהטלת רפש, כאילו התמונה לא היתה מסובכת גם כך.
גל ההפחדות וז'אנר אתרי האימה משפיעים על הציבור שלנו, ומעודדים בסופו של דבר אובדן דרך ודיכאון לאומי. אין זה דבר טוב. או שהתקשורת תחדל מכך, או שעל הציבור להפסיק לצרוך את התקשורת הזו, למען חוסנו האישי והלאומי.
כיוון ששתי הברירות קשות להשגה, הקמתי את האתר שלנו. זו בחירת אמצע. זו תקשורת, אך תמיד עם אחריות, תובנה נוספת, פלפל, וחתירה עניינית לאמת. לא אופוריה, אך בהחלט לא דיכאון. ביטחון עצמי, תמיד, יחד עם ביקורתיות. שימו לב לסמל של האתר. הוא לא נבחר במקרה. הוא מדריך אותי בכל בוקר מחדש, וכך גם אתכם: ביטחון עצמי, שורשיות, נכונות להגן על עמדות, ועם זאת תמיד סקרנות, עניין ונכונות לרעיונות חדשים.
למה הציבור נכנס כל יום יותר ויותר לאתר הזה? כי אני לא ארמה אתכם ולא אמכור את הציבור שלנו בהפחדה-בלירה. ביום שהתחלתי את כתיבת האתר נטלתי על עצמי סוג של אחריות ציבורית, מתוך אהבת הציבור והמדינה שלי. יש לי תחושה של אחריות. מה שייכתב כאן נובע מאמת מידה אחת בלבד: האמת. אם היא נעימה או לא נעימה, זה כלל אינו שיקול. איני בא להחניף למישהו, או להעניש אחרים. הכל ענייני. הניסיון מלמד שהשפעת האתר הולכת ומתרחבת. רעיונות שנובטים כאן, זולגים אחר כך לתקשורת כולה. זה טוב. אנו מצליחים.
עוד דבר, כל הנכתב באתר הזה נכתב לאחר שיקול דעת וניפוי. לא תמצאו כאן ספקולציות על מלחמות שאיש לא שמע עליהן, או פרשנויות בניחוח טוקבקיסטי, ואני מזהיר מפני חוסר האחריות בתקשורת שלנו, הנובע לעיתים קרובות מסיבות פוליטיות כאלה או אחרות, או מסיבות מסחריות בלתי ענייניות. אם אתם שואלים אותי, ואני עוסק בתחום הזה כבר 27 שנים, אני קורא את התקשורת שלנו בביקורתיות רבה, אם אני בכלל קורא. אחת הסיבות להקמת האתר שלנו היא ההטייה הקיימת אצלנו.
אני לא הבטחתי לאף אחד אחידות במזרח התיכון. זיכרו שאין לי תיזה פוליטית למכור לכם, אינני נביא זעם עם עיניים בוערות, ולכן אין לי אידאה פיקס. היזהרו מאנשים המחפשים למכור לכם את המצע שלהם. אך יש לי חיישנים, ואלה לא תמיד אחידים. היום גורם ערבי יפעל כך, ולמחרת אחרת. רק בטווח של כמה שנים תקבלו את הרזולוציה המלאה, כמו תמונה אימפרסיוניסטית, שכאשר מתרחקים ממנה מבינים ורואים את כולה. בשנת 1974 הנשיא אנואר סאדאת נראה כנבל האנטי ישראלי הגדול של המאה העשרים. כמה שנים לאחר מכן התמונה התהפכה. או תיאור דמותו של ערפאת: בתחילה נבל, אחר כך ידיד ישראל ולבסוף שוב נבל. הכל עניין של עיתוי.
ההיסטוריונים אוהבים טווח של חמישים שנה כדי לנתח תהליכים. לנו אין את המותרות האלה, ולכן החיישנים חייבים להיות חדים הרבה יותר, וזה לא תמיד אחיד.
אופטימיות או פסימיות; נעים או לא נעים; אמיץ או שמרני; ימין או שמאל; נבואות בעתה או שקר; אילו אינן אמות-מידה מבחינתי. לא באתי באתר הזה לעשות טוב למישהו, או רע. כאן מקבלים את האמת, אם היא טובה או רעה, ועדיף שתיכתב בצורה מעניינת ומושכת. אין גם צורך להגזים. מצב המזרח התיכון גרוע היום כפי שלא היה זה שנים רבות. מידה של זהירות ממנו נחוצה. כשצריך להתריע, למשל מול סוריה,יש לעשות זאת. אך כשנפתחות הזדמנויות, גם על כך יש חובה לדווח! האמת וכללי המזרח התיכון. כן, יש כללים כאלה ולטובתנו צריך ללמוד אותם.
כאשר נלחמתי בשנות התשעים באמצעות התקשורת בעד הנסיגה מלבנון, לא אהבה זאת המערכת הביטחונית, אך כך קרה לבסוף, וטוב קרה (אם כי אפשר היה לעשות זאת יעיל יותר).
כאשר נלחמתי מראשית האינתיפאדה להקמת גדר הביטחון, לא אהבה זאת המערכת הביטחונית ואפילו זילזלה, אך כך קרה לבסוף.
כאשר יצאתי למחרת פרוץ האנתיפאדה נגד ערפאת ומימשלו, לא אהבה זאת המערכת, וזכיתי לביקורת קשה, אך כך קרה לבסוף.
כאשר תמכתי בתוכנית ההתנתקות, הבנתי מייד שברמה הטקטית נספוג טרור, אך ברמה האסטרטגית, לטווח רחוק, נתנתק מלפיתת הצרה הזו של עזה. בניגוד לאחרים, אני עדיין סבור שזה היה הצעד הנכון (למרות שהיה צריך לעשות זאת עד הסוף, כולל ניתוק מוחלט של ישראל מעזה, ברמת פועלים, מים, חשמל, גז ודלק, והעולם היה מבין זאת על רקע ההתנתקות). היום, עם הקמת מדינת חמאס ברצועת עזה אני מאבחן הרבה מאוד הזדמנויות לישראל ברמה האסטרטגית. מול מצרים, מול ההיסטוריה הפלסטינית, ועוד. אנו מתקרבים סוף-סוף להתנתקות האמיתית מעזה, ללא אשליות.
שימו לב לנושא גל "הפליטים" מסודאן. ואיפה קראתם לראשונה ביקורת על הבעייה?
כאשר יש להזהיר מפני סוריה, כוונותיה והתעצמותה הצבאית שלה, אני עושה זאת עכשיו. שלא ניפול, חלילה, לשאננות כפי שכבר הכרנו בעבר.
האיזור לא קל, והתפקיד המרכזי שלנו כיום הוא לשמור על עצמנו. שימו לב, לא לשנות את המזרח התיכון, לא לעצב אותו, ולא ללמד אותו. לשמור על עצמנו, מפני הסופה המתפתחת בחוץ. ובאשר לתקשורת שלנו? זוכרים את אימא קוראז' של ברטולד ברכט (1898-1956), זו אשר מוכרת לחיילים מן הציוד שלה, ועושה עסקים בזמן המלחמה? ומה היא עונה למאמר שלנו היום: "אל תשמיצו את המלחמה. המלחמה מוכרת!"
19.6.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
 
ס. נידח
והיה כי תבוא לאזור תעשייה רעננה צפון
א. לחם ארטיזן
לחם ארטיזן, בולאנג'רי, פאטיסרי. כשר. רחוב המלאכה 18, בית סולל בונה. א.ת. רעננה, 09-7409863.
במרכז המאפייה-הקונדיטוריה המופלאה הזו, שמעטות כמותה בארץ, שולחן כפרי גדול ועליו הררים של לחמים, חלות, עוגיות, עוגות, שטרודלים, שלל דברי מאפה מתוקים ומלוחים, שפע מדהים שכולו טרי למהדרין –
 ומכל מאפה – דוגמיות לטעימה, ובקצה שולחן, בלב הלחמים, קופסה פתוחה ענקית של חמאה צהובה, וסכינים, וכל החפץ בכך יכול לפרוס לו פרוסונת מהלחמים המגוונים שסביב החמה, למרוח ולטעום. מה אגיד לכם, ממש כמו חלום של ילד שאבא שלו יהיה בעל קיוסק מלא גלידה וגזוז חינם!
גם הקירות סביב טעונים במגשיות ובמגשונים של עוגיות ועוגות בטעמים שונים, מהמתוק עד המלוח, ומפנים לחלון הראווה – כעשרה סלים גדולים של כעכים, בייגאלאך, והטעמים שונים בכל סל: בצל, פרג, סומסום, קמח שחור, ללא תיבול, ועוד. הכעכים אינם גדולים, החור שלהם בתולי מאוד אבל הם תפוחים ושמנמנים, תאווה לחיך, מן הטובים שטעמנו אי פעם.
אי אפשר כמובן להשתלט על הכול, מה עוד שהמיסתורית מקלקלת לנו תמיד את הטעימות החופשיות הכֵּפִיות בקוצר-רוחה ובשמירתה על הדיאטה שלנו. בכל זאת נספר מה קנינו:
1 כיכר לחם שחור כפרי אפוי היטב עם שברי אגוזים ופיסטוק שאמי, פרוס לבקשתנו. אין כמוהו, הקרום ממש מתפוצץ בפה ומורגש טעם התנור.
1 כיכר לחם בהיר יותר, אפוי עם עגבניות מיובשות. טעים מאוד. פרוס כנ"ל.
6 כעכים, מיבחר כנ"ל
2 מגשיות של עוגיות גבינה מלוחה [22 שקל האחת, לא מצויין המשקל] שנמסות בפה ואשר אפשר לאכול לצידן אבטיח מתוק אך גם להגישן בשעת התה.
גם קיבלנו חינם מחנה של כחמש פרוסות לחם מרובע גדול ארוז בפלסטיק.
סך הכול שילמנו כתשעים שקלים.
סניפים של לחם ארטיזן: הכרמל 16, כ"ס. גיבורי ישראל 5, א.ת. פולג נתניה. אנחנו מחכים לסניף בתל אביב!
 
ב. הגבינות של ניצן
הגבינות של ניצן, מחלבה עירונית, עמנואל ניצן א.ת. רעננה. רחוב המלאכה 18, בית סולל בונה. ביתן 204, קומה שנייה, מעל לחם ארטיזן שבקומה הרחוב. טל. 09-7417777. כשר.
תחילה לא קל למצוא את המחלבה. הקומות גדושות נגריות, מאפיות, סטודיו לפיסול, מפעל לגרנולה, ועוד. לבסוף מגיעים. עוברים מסדרון ארוך שמשני צידיו קופסאות ענקיות של תבלינים, לא למכירה אלא לתעשיית הגבינות והחמאה. מגיעים למשרד ומתבשרים שיש גם מכירה ליחידים. מתכבדים להיכנס עם מר ניצן לקודש-הקדשים – חדר קירור ענק עמוס בתוצרת מחלבתו. האמת שאין מיבחר גדול כי חלק מהתוצרת נמצא באריזות גדולות בלבד, למכירה לאולמות שמחה. אנחנו קנינו:
1 קופסית עגולה של "בולגרית בעיר". גבינה בולגרית מתובלת למריחה. רכיבים: חלב מפוסטר, פיסטוק חלבי, שום טרי, מלח, תבלינים, חומר משמר. 200 גרם. 8 שקלים. כשר. ממרח מצויין ומומלץ מאוד. כל אריזה בקופסית עגולה, שבינה לבין המכסה תקוע ריבוע צבעוני של מפית קטנה בסגנון של מגבת מיטבח.
1 קופסית עגולה של חציל עירוני. מעדן חצילים וגבינה בולגרית למריחה. רכיבים: חלב מפוסטר, חצילים קלויים ללא קליפתם, מיונית, שומן צמחי, תבלינים [בעיקר ריחן], מלח, סוכר, חומץ טבעי. חומר משמר. 200 גרם. 8 שקלים. השיכבה העליונה סלט חצילים בצבע ירוק-חאקי, השיכבה התחתונה גבינת מריחה בולגרית מתובלת. המיסתורית יצאה מגידרה וחיסלה בבית את מרבית המימרח.
1 קופסית מסולסלת של חמאה עירונית בתוספת ריחן, שום ופפריקה. רכיבים: חמאה, שומן צמחי, תבלינים, מלח, חומר משמר. 100 גרם. 9 שקלים. החמאה מחולקת בצורה דקורטיבית בקופסית הפלסטיק השקופה: שום לבן, פפריקה ורודה-אדומה, ריחן ירוק. טעים מאוד ומפתח למרוח עוד ועוד, בייחוד אם חוזרים מהקניות עם הלחם הכפרי השחור שיש בו אגוזים ועם הכעכים ממאפיית לחם ארטיזן שבקומת הרחוב. מומלץ להוציא אך הקופסית מהמקרר זמן-מה לפני הארוחה כי החמאה הרכה טעימה יותר.
בין המוצרים הנוספים: לבנה עירונית, מעדן חצילים בטעמים ובצבעים שונים, כדורי פטה בשמן, רולדת גבינות של שכבות צבעוניות לקבלות אורחים. קוביות גבינה בולגרית באריזות של יותר מקילו האחת, ועוד. מומלץ למי שרוצה להכין מלאי גבינות לקבלת אורחים במחיר לא יקר. אמנם, אין גבינות צהובות. תוצרת "ניצן" משווקת גם ב"טיב טעם".
 
 
יוסי אחימאיר
הנהגה חדשה ורוח חדשה
מאמר זה התפרסם ב"בפתח הגיליון" של כתב-העת "האומה", מס 168, שהופיע זה עתה
 
העצרת הממלכתית לציון יום ירושלים ולזכר משחרריה-חלליה, שעמדה להתקיים בגבעת התחמושת בכ"ח באייר, לא התקיימה הפעם. גשמי עוז שירדו במפתיע על בירת ישראל, שיבשו את התוכנית. המארגנים הזרדזו להודיע על ביטול האירוע, מפאת מזג האוויר החורפי הבלתי צפוי. באותה עת טיפטף מן השמיים גם על שדרות שבנגב המערבי. גשם של מאות טילי קסאם ניחת בחודש האחרון על העיר וסביבותיה, טילים שמשוגרים על-ידי הטרוריסטים של ראש הממשלה הפלשתיני. בסימן שני טיפטופים אלה, הגשם בירושלים והקסאמים בשדרות, עמד יום השנה הארבעים למלחמת ששת הימים.
ביוני 1967 נחל צבא ישראל את הגדול שבניצחונותיו, חילץ את המדינה מאיום קיומי, הדף את צבאות ערב התוקפניים וכבש את חצי האי סיני, יהודה ושומרון, רמת הגולן, וגם – את רצועת עזה. בשישה ימים הוכרעה המערכה בשלוש חזיתות והושלם שחרור חבלי מולדת, שלא נכבשו-שוחררו 19 שנה קודם לכן, במלחמת הקוממיות. היה אפשר לצפות, שבמלאות ארבעים שנה לנצחון המזהיר ההוא – ארבעים שנה שבמהלכן לחמה ישראל בעוד שש-שבע מערכות עקובות מדם, כולל שתי "אינתיפאדות" – תשוב הגאווה לשרור ברחבי המדינה, והתאריך העגול יצויין בחגיגות ובהתרוממות רוח. ואולם לא כך היה, ולאו דוקא בגלל גשמי-הפתע. לא הרי ישראל של 2007 כהרי ישראל של 1967.
ישראל הצעירה, בת ה-19, הנצורה בגבולות-חנק-מזמיני-מיתקפה-לחיסולה, הגם שחששה ודאגה, היתה חדורת רוח-קרב, מאוחדת ואיתנה בתחושת צידקתה. ישראל יצאה מן המלחמה שניכפתה עליה כאשר נצחון גדול רשום על שמה ותהילה עולמית אופפת אותה. ישראל שהגיעה זה עתה לזיקנה (כמעט בת 60!) – היא ישראל נהנתנית ועייפה, חלושה רוחנית ונפשית, מפולגת ואינה בטוחה עוד בצידקתה. זוהי מדינה מבודדת בזירה העולמית, שהאיומים להשמדתה והקריאות להחרמתה מתעצמים ונשמעים יום-יום כמעט מכל עבר. ישראל משדרת חולשה ורפיסות רוח, מציגה חילוקי דעות קוטביים בין ימין ושמאל בתוכה, כושלת במאבקים צבאיים נגד גורמים ואלמנטים חלשים לכאורה ממנה כמו החיזבאללה והחמאס. ראשיה אינם מפגינים מנהיגות ראוייה, נחישות ויכולת-עמידה ואינם זוכים לאמון הציבור. מכאן הזלזול העולמי בישראל, שבא לידי ביטוי בהתקפות אנטישמיות ארסיות הנשמעות ממזרח – איראן, מדרום – מצרים, וממערב – בעיקר בריטניה, באין מכלים. יש אף המביטים על ישראל כעל מדינה, שזמן קיומה קצוב, כי הריקבון הפנימי וההאשמות העצמיות מחלישות אותה.
ואמנם כן, את ההתייחסות השלילית והאנטי-ישראלית הגוברת בזירה הבינלאומית, ישראל מביאה על עצמה במו-התנהגותה-והתנהלותה. בעולם הגדול אין אוהבים חלשים ונמוכי-רוח. לכן, האהדה לישראל צונחת מיום ליום עדי שפל המדרגה. בעולם הנאור היו בשנים האחרונות ציפיות מישראל שתפגין יכולות ונחישות כדוגמת זו שהופגנה בניצחון הגדול של ששת-הימים. ציפו שצה"ל יכתוש את החיזבאללה בדרום לבנון. קיוו שזרועות הביטחון שלנו לא יאפשרו "אינתיפאדה" לבלי סוף וירי טילים מתמשך לעבר אוכלוסיות אזרחיות. חשבו שהצבא הישראלי יכתוש את מתחמי הטרור ברצועת עזה ולא יאפשר עוד את ההשתוללות הפלשתינית. כל זה לא קרה – והאכזבה בקרב ידידי ישראל שעוד נותרו בעולם, היא רבה. ישראל מצטיירת כמדינה הססנית, שפחות מדי דואגת לאינטרסים הקיומיים שלה ויותר מדי מתכופפת בפני מבקריה בתקשורת העויינת בעולם. רואים בישראל מדינה שחיה את היום ואינה דואגת לעתידה. קוראים ושומעים את קולות הביקורת העצמית העולים מתוך ישראל עצמה, מקרב אנשי תקשורת, מנהיגים פוליטיים, אישי רוח, אקדמיה ואמנות, שמצדיקים את האוייב, שמתביישים בניצחונות, שקוראים לצה"ל "צבא כיבוש" ולחבלי מולדת "שטח כבוש". ישראל המהססת, ישראל שנעדרת נתיב ומצפן, שהפוליטיקה הפנימית בה מעסיקה את דעת-הקהל יותר מההכנות של האויב החיצוני למתקפה הבאה – ישראל זו אכן מזמינה עליה את נסיונות-השמד הבאים.
כברת דרך עצומה עשתה ישראל בארבעים השנה שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. אין להתעלם מן ההתפתחות הטכנולוגית והכלכלית, מצמיחת המשק, מההתרחבות של הערים והכבישים, מחיי התרבות התוססים, אבל ישראל נחלשה מאוד ברוחה ובמוראל שלה. ישראל זו לא חגגה את מלאות ארבעים שנה למלחמת ששת הימים הצודקת, והותירה את הזירה הפנימית ל"חגיגות" מסוג אחר – עצרות, כנסים, מודעות והפגנות של גורמי השמאל למיניהם, שכל כולם הטחת האשמות עצמיות וביזוי צה"ל, פגיעה בחוסן הפנימי וערעור מוחלט על צדקת דרכו של עם ישראל.
יש רק דרך אחת לחולל תפנית מן המדרון שאליו מתדרדרת המדינה, והיא – החלפת ההנהגה הנוכחית. דרושה למדינת ישראל מנהיגות אחרת, שתפיח באומה רוח חדשה, אותה רוח ששררה תחת הנהגתם של לוי אשכול ב-1967 ושל יצחק שמיר ב-1991. כן, שני מנהיגים "אפרוריים", לא "נחשבים", שידעו לקבל החלטות אמיצות, וניחנו באיתנות רוחנית ובאמונה יהודית חזקה. בתקופות שלטונם ישראל ידעה לעמוד על שלה ודחתה לחצים לנסיגה. ארבעים שנה חלפו מאז מלחמת ששת הימים. גם אילו יכולנו, איננו רוצים לחזור לאותם ימים של סכנה קיומית והדיפתה, אבל אנו משתוקקים לרוח ששררה אז, להתגייסות של העם להגן על חייו ועל ביטחונו, מתוך הכרה בצדקת המערכה, ולפרצי שמחה על האיחוד מחדש של ישראל עם חבלי המולדת התנ"כיים, ההיסטוריים, ובמיוחד עם העיר העתיקה של ירושלים, הר הבית והכותל המערבי.
מי ייתן ורוח ששת-הימים תחזור לרומם את נפשותינו ולהקיץ אותנו מתרדמתנו – לנוכח מזימות השמד הרציניות הנרקמות סביבנו מחדש, קולות המלחמה ששוב מתעצמים, וקריאות השיטנה הנשמעות בגלוי על-ידי שליטים וראשי אירגוני טרור. אויבינו רואים את חולשת הרוח ועייפות החומר בקירבנו, ואין דבר שירתיעם. על העם היושב בציון למהר ולהקים לו הנהגה ראוייה לימי הסגריר בקיץ הנוכחי, כדי שבבוא עת המבחן הקרוב, יחזור על עצמו הניצחון בסדר-הגודל של ששת-הימים.
 
 
עידו זיו
הענק מוסיף לשעוט קדימה
הימים הראשונים של יוני היו עמוסים מאוד מבחינתו של שמעון פרס. לא זו בלבד שנאבק אז ללא לאות על כהונת הנשיא, הוא גם הכין לבקשת "ידיעות אחרונות" את "הרשימה האולטימטיבית שאף ספרייה אינה שלמה בלעדיה"  (ראו "חדשות בן עזר", גיליון 250) וצירף לכך יצירה נוספת, שאותה זכינו לקרוא בעיתון רק ביום שישי האחרון (22.6).
"צה"ל חייב להשתנות, ומהר" – קרא פרס ליצירה הזאת, ומי לא יסכים להנחת היסוד הזאת? דומה שאין חילוקי-דעות רבים על כך שצה"ל אכן חייב להפיק במהירות את לקחי מלחמת לבנון השנייה  ולהיערך לקראת המלחמה הבאה, אם תתרחש, ובכלל, רצוי מאוד שיהיה ארגון דינאמי שאינו קופא לרגע על שמריו. אבל ממי שמנפנף בהגיג הטריוויאלי הזה ברבים, בוודאי ממי שעושה זאת בשלב מעבר בין לשכת המשנה לראש הממשלה ללשכת הנשיא, אנו מצפים שיוסיף לכך קצת "בשר". ומה שפרס מספק על התקן הזה מדיף ריח קלוקל של קשקשת, שמזכיר גם את טיפולו המגוחך בספרייה האולטימטיבית, הנזכר לעיל.
ליתר דיוק, זה פרס הרגיל והמוכר. אותו פרס שאמר, למשל, לפני כחודשיים בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי אילו היה שר הביטחון הוא היה נותן לנו שני דברים "טכנולוגיה שמעניקה יתרון ואהבת העם לצה"ל."
כמו אז גם עכשיו קשה למצוא אצלו הסבר איך לתת את אהבת העם לצה"ל, וקשה מאוד להבין מדוע אינו מפעיל את יכולתו בתחום החשוב הזה על אף שאינו שר הביטחון. וכמו אז גם עכשיו הוא מחרטט על טכנולוגיה שאינו מבין בה שום דבר. מישהו לימד אותו שיש היום לא רק טכנולוגיה אלא גם ננוטכנולוגיה והוא מזכיר אותה בכל הזדמנות ובטוח שמילת הקסם הזו היא כל-יכולה. אם נשתמש בה יהיה לנו נשק עתידי ויעיל נגד פעולות טרור. יותר מזה, אם נחליט שהיא מביאה את הגאולה ו"נגייס את המוחות הטובים, שרבים מהם מצויים בישראל," הם יספקו לנו את המבוקש כהרף עין. קצת מאמץ ארגוני, הרבה השקעה והנה יש פתרון ל"קסאמים", לקטיושות הניידות ולכל שאר המרעין בישין של הביטחון השוטף. אם החוקרים והמפתחים של רפא"ל, שאותם הוא מעריך מאוד, לא פיענחו עד כה את כל הסודות בדרך אל הנשק המיוחל של המחר, אין ספק שזה רק מפני שפרס לא נתן להם את החזון הדרוש ואת "האור הירוק".
בינתיים, "כלי מלחמה בלתי מאויישים הבנויים מחומרים חדישים והניתנים לשליטה מרחוק ועשויים מפרופילים זעירים" – לפי המפרט של פרס – אינם בנמצא למרבה הצער (ורצוי שמישהו יספר לנשיא הנבחר שפרופילים זעירים בהקשר הזה הם לא ננוטכנולוגיה). אבל הענק כבר מתמודד עם בעיות ההפעלה שלהם. הוא קובל ש"אין לנו די כוח-אדם" (אם כך, למה מספרים לנו שוב ושוב שצה"ל אינו יודע מה לעשות עם כל המגויסים שלו?) "ובוודאי שאין לנו די כוח-אדם טכנולוגי" (וכמובן, קטן עליו להסביר אם אין לנו יוצרים טכנולוגיים בהיקף הרצוי או אם חסרים לנו מפעילים מיומנים לכלים המתוחכמים שיפתחו היוצרים האלה אם ישחק להם המזל ותנוח עליהם הרוח הנאותה – שתי שאלות שהתשובה עליהן אינה פשוטה). ויש לו שתי דרכים להתמודד עם הקושי המונומנטאלי הזה.
ראשית להקים גדנ"ע טכנולוגי, על בסיס ההנחה ש"נערים ונערות בראשית גיל העשרה הם היום מפותחים, שכלית וגופנית [שדיים נכונו?] כפי שהיו פעם נערים בוגרים מהם בעשר שנים." אלה, מבטיח פרס, יכולים "לחולל פלאים בתחום הטכנולוגיה."
אבל לא עד כדי לייתר את החידוש השני שלו: "חיל נשים טכנולוגי, שיכלול גם נשים דתיות, כאשר כל שרשרת הפיקוד בסביבתן תהיה נשית." ומכיוון שלאחרונה הוא הִרבה לחזר אחרי רבנים ולעלות לקברות צדיקים, הוא מצרף לפוסט-פמיניזם שלו גם מימד הלכתי: "אין שום חילול השם בעבודתה של אישה דתית מול המחשב, השואבת ממנו את יכולותיה היוצאות מהכלל ותורמת בכך לביטחון מדינת ישראל (ובהזדמנות זאת  גם מוסיפה לפרנסת המשפחה)."
על חטאי אני מודה, אחרי כל ההבלים האלה כשל כוחי מהתמודדות עם הבורות ההיסטורית של פרס באותה יצירה עצמה (הוא מסביר למשל שבן-גוריון התחיל להקים את צה"ל בימים אלה לפני 60 שנה, שהפלמ"ח היה ארגון מחתרת נפרד מההגנה וגם שהח'ליפות האיסלאמית היתה עניין פרסי בלבד). קטונתי גם מלהתמודד עם ההיגיון המופלא של הקביעה "צריך לארגן את הצבא לפי משימות, מפני שהמלחמה הבאה לא תתאים את עצמה למבנה הישן" (ולא נותר לי אלא לקוות שפרס יעביר לידיעת הנוגעים בדבר בעוד מועד את פירוט המשימות הרלבנטיות). לא לי להתמודד עם העוצמה של ההיגד "מתקיים תהליך דה-לגיטימציה של ישראל (בעיקר בגלל הצורך במחסומים והיתר אש בשטחים, בתוספת שאריות לטנטיות של אנטישמיות)," וכן הלאה וכן הלאה.
אבל ראוי לסיים בכף של זכות. זה לא הגיל. זו שיטתו של הנשיא החדש משכבר הימים. חלק בלתי נפרד מן הגדולה האינטלקטואלית, שחסידיו השוטים מייחסים לו זה שנות דור.
[עידו זיו הוא שם עט של עיתונאי ועורך ידוע]
 
 
נעמן כהן
רוּחוֹ שֶׁל קָוָואָפִיס אֵינָה שׁוֹרָה יוֹתֵר – 1967
 
נִינוֹחַ, שְׂבַע רָצוֹן לַחֲלוּטִין,
עַבּדוּל נָאצֶר, הָרָאִיס.
מְלוּוֶה בִּתְרוּעָה רָמָה שֶׁל הֶהָמוֹן.
עוֹבֵר בְּחוּצוֹת קָהִיר.
יוֹשֵׁב בְּאַרְמוֹנוֹ.
מִפְעָלוֹ הָמַזְהִיר
עָלָה יָפֶה מְאֹד.
הִצְלִּיחַ לְהַפְלִיא.
שַׁלִּיט יָחִיד בְּמִצְרַיִם.
מְחַכֵּך יָדָיו בְּהֲנָאָה.
זֶה הָיָה קַל מְהָמְצוּפֶּה.
הַרֶפּוּבְּלִיקָה "הָעֲרָבִית" שֶׁל מִצְרַים.
שִׁלְטוֹן הַכִּבּוּשׁ הָעֲרָבִי הֻשְׁלַם.
הַאֶגִיפְּטִים הַנּוֹצְרִים לֹא יָרִימוּ רֹאשׁ.
הַיְּהוּדִים סֻלְּקוּ כֻּלָּם מִמִצְרַיִם.
(גַּם הַיְוָנִים הַאִיטַלְקִים וְדוֹמֵיהֶם).
רוּחוֹ שֶׁל קָוָואפִיס סֻלְּקָה מְאָלֶכְּסַנְדְּריָּה.
"הָאָחִים הַמֻּסְלְמִים",
מֵאוֹת אֲלָפִים בַּמַּחֲנוֹת.
כִּבּוּשׁ עַזָּה הֻשְׁלַם.
גַּם כִּבּוּשׁ תֵּימַן עוֹלֶה יָפֶה.
הַמִּתְנַגְּדִים נִּתְקָלִים בְּגַז מִצְרִי.
בְּקָרוֹב תִּכַּבֵשׁ גַּם יִשְׂרָאִיל,
וְאַחֲרֵיַה אוּרְדוּן וְסוּרְיָה.
אֲנִי, לְלֹא סָפֵק, מוּצְלַח מִמּוּסוֹלִינִי.
הַיֵּשׁ רָאִיס גָּדוֹל מִמְנִי בָּעוֹלָם הָעֲרָבִי?
אֲפִילוּ הָעֲרָבִי-נוֹצְרִי, עַזְמִי בִּישַׁארָה,
שָׂם בְּהַעֲרָצָה אֶת תְמוּנָתִי בְּחָדְרוֹ.
 
 
הָאֶרֶס של אי-פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים על ידי אחיהם יאיים עלינו יותר ויותר משנה לשנה
ככל שהשנים עוברות אנחנו רואים איזה ארס מפוֹרֵר כלפי עצם קיומנו כאן הצליחו הערבים לצקת ולטפח בכך שלא עשו דבר לפתרון בעיית הפליטים, למעט ירדן, שיכלה לשמש דוגמה לפתרון הבעייה ולהורדתה מסדר היום.
בכל שאר המדינות בעולם, בייחוד באירופה, בוצעו במאה השנים האחרונות חילופי אוכלוסין בקנה מידה לא פחות גדול, ובכל מקום נטמעו הפליטים בארצות המוצא שלהם וכמעט שאין פוצה פה ומצפצף.
רק הפלסטינים מוחזקים בכוח כפצצת-זמן נגד קיומה של ישראל, ושום מדינה ערבית אינה מוכנה לקבלם כאזרחים שווי-זכויות שלה, למרות שמצרים, עיראק, סוריה ולבנון חייבות לנו לא פחות על חשבון רכושם של אזרחיהן היהודים, פליטים שאנחנו קלטנו מהן ושיקמנו אצלנו לתפארת, חרף כל ההשמצות והמשטינים אצלנו מבית.
 
 
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק ארבעים ואחד [חלק ראשון]
כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון
 
אחרי שנים, כשהייתי כבר סטודנט בירושלים, מצאתי עבודה בתור מורה בבית-ספר ערב בכפר-הנוער החקלאי שבו שהיתי בנעוריי.
חמש פעמים בשבוע, בחצר התחנה המרכזית שברחוב יפו, פינת הרב קוק, לרגלי ביתו של ד"ר טיכו, הייתי עולה על האוטובוס העושה דרכו בכביש שמתפתל בין ההרים עד שהייתי מגיע לכפר-הנוער. בכניסה היה עדיין אפשר לראות את סימני הטרקטור, שהתנגשתי עימו בקיר המזכירות, שעה שנהגתי בו. אך רוב הסגל, חוץ ממוסקה הרפתן, התחלף, ואיש לא זכר אותי.
לא אהבתי להורות, וגם לא היתה לי הכשרה מתאימה להוראה. לימדתי עברית, פעולות-חשבון יסודיות, וגם משפטים אחדים באנגלית, כדי להעניק הרגשה טובה לתלמידיי, שרובם היו מופרעים אפילו יותר ממני בתקופת נעוריי, שבה נשלחתי לכפר. הרמה ירדה, אחרת ודאי לא היו מניחים למורה לא-מוסמך כמוני ללמד במקום.
בבואי מירושלים הייתי אוכל בחברתם בחדר-האוכל ארוחת-ערב, שלא השתנתה מימי הצנע, ימי לימודיי בכפר: קציצות-דג קרות, תפוחי-אדמה תפלים, צוננים אף הם, משיירי הצהריים, תה קלוש בממתיק מלאכותי, וסלט עגבניות רכות עד כדי רקב.
מדריכה, או אולי היתה זו אחות-מטפלת, עברה בין השולחנות וחילקה לכל נערה ונער, ליד צלחותיהם, גלולות לבנבנות.
שאלתי את אחד מתלמידיי: "מדוע נותנים לכם גלולות?"
והנער ענה: "בשביל להרגיע את העסבים."
 
התלמידה טפירו אוליביה, בקיצור אולי – היתה נערה מפותחת מכפי גילה. שיער שחור ועבות, חזה בשל, פיטמות מחודדות מזדקרות מבעד לחולצת טריקו דקה, שלאן שלא הסתכלתי שבו מבטיי ונפלו עליה. אמרתי לעצמי שהן ודאי חומות כשוקולד כמו אצל המזרחיות והלוואי שאזכה למצוץ אותן.
פניה היו עגלגלות ובהן בורק זוג עיניים תאבות חיים, פראיות, ועם זאת חסרות-ביטחון. בחושניות הראוותנית לא נבדלה מהבנות האחרות בכיתה, אלא שהשאר היו צנומות למדי, דלות מראה, ואחדות גם עקומות פרצוף, כך לפחות ניראו בעיניי. בכולן פיכתה תחושת עזובה ויתמות שגרמה להן לרצות להידחק אליי ולהתלטף עליי, צמאות למגע.
וכי יכולתי לאכזב אותן? – כל רתיעה מקירבתן היתה מתפרשת כאפלייה או כסלידה מהן.
הנערים בכיתה היו נועצים בי מבטים מחשידים, כאילו אני מנסה להפיק הנאה מההתפנקות וההתחככות החתולית של הבנות, וגם אני התקשיתי להבחין בגבול הבלתי-ניראה שבין היותי כדוגרת סוככת על אפרוחיה ומלטף אותם לעיתים במשק כנפיו – לבין תשוקתן של הבנות לגרות אותי על-ידי קירוב גופן לגופי, להסב את תשומת-ליבי, כל אחת – אליה, ורק אליה. תחתוניי התלחלחו למגען, ואני שיכנעתי את עצמי שאני עוסק בחינוך!
 
לימדתי רק שעתיים ביום, לפנות-ערב. ערב אחד, לאחר שהסתיים השיעור, התקרבה אליי אולי לשאול דבר-מה באנגלית, ודחפה את חזה אל זרועי בצורה מתגרה, והיה נידמה לי שהיא קורצת לחבריה ולחברותיה שנישארו לשבת עדיין על כסאותיהם בכיתה. הדפתי אותה מעליי, לא בגסות, ואמרתי: "טוונטי ניין באנגלית זה עשרים ושש, ובפעם הבאה – אל תידחקי אלי!"
פניה העלו סומק עז, שחום. עוד רגע תתנפל עליי ותתקע בי ציפורניה, אך במקום זאת חלפה על פניי בריצה ונעלמה מן הכיתה במשיכת-דלת עזה שהפילה אחריה גליון קרטון של עיתון-קיר בקול טריקה.
התעלמתי ממעשיה, אך אותו ערב, בחדרי השכור, משהק מן הבצל שהיה בסאלאט העגבניות הרקובות, נשקתי שוב ושוב לפיסת הזרוע, היכן שליבה הצעיר של אולי נגע בי בכוונה.
 
למוחרת, לאחר שיעור שעבר מבלי שטפירו אוליביה תופיע, חזרתי בערב באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר-ציון.
הייתי שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה-חלקי בכפר-הנוער, כאשר פגשתי מולי במידרכה את ש"י עגנון. פניו הצרים של הסופר היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כקלף חום-ורדרד עטור כתמים, הזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמבקש לשאוב בסתר את מהותי אל קירבו, והכל מתוך סקרנות עזה.
חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לגבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. כאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון השיחה שלו-עצמו, כאילו באפשרותו לדבר גם אחרת, אך אינו רוצה בכך.
הוא שמח לפגוש פרח-ספרות כמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אבירי הספרות הצעירה. בשעתו קיבל אותי לביקור בביתו שבתלפיות, לאחר שכתבתי לו שסיימתי לקרוא את כל כתביו, וברצוני לפוגשו. אולי נעתר לי גם בזכות הידידות שלו עם דודתי יעל, על חוף הים בתל-אביב, בנעוריה. היא סיפרה לי שיום אחד שכבו יחד אלא שברגע האחרון נמלט מחדרה והיה עליה לגמור ביד.
עתה תפס בחביבות בזרועי, ונשען עליי קימעה בהליכתו. לאחר שיחה קצרה, שבמהלכה חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו (שאמנם באותה עת טרם זכה בפרס נובל), פנה הוא אליי בשאלה מתנגנת:
 "אפשר גם אתה צריך להשתין?"
אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.
נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "
הוא ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, המואר והנטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע שאינו חוזר לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, שווה בין שווים ליד קיר המשתנה, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.
לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, וארשת פניו רצינית. דומה שחשש ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו.
 
המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה, שטרם הפך למדרחוב, ולאורך רחוב קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו.
נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול, מקווה בסתר-ליבי שאולי רותי תחלוף במיקרה על פנינו ותראה אותי בחברת הסופר המפורסם, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה, יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מהתמסרותה לי – להשתין, פן יקרה לי מה שקרה לגיבורו של קנוט האמסון ברומאן "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה בילה, ולבסוף הרטיב במכנסיו.
ועוד אמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך – הנה אני הולך עם סופר ששני דורות של ספרות עברית חוסים בצל אדרתו הגדולה, סופר אשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?
על השתנה!
ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו מחשבה, או שאלה, שהירהרתי בה רבות.
האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה?
כל זה התרחש, כאמור, בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.
 "לא!" יקדו עיני עגנון בחמת-פתאום, "הוא – עוכר ישראל!" – הוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, ו"אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" – קפץ על האוטובוס שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –
 "בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו אבל הוא כבר לא שמע.
מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. חששתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.
והרטבתי במכנסיי.
מכיוון תחנת-הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר שגרר קרונות ריקים. אמנם זוהי כרוניקה ולא סיפור בדוי, אבל כדאי לשים לב לשריקה.
 
הימים עברו עליי בתחושת כישלון צורבת.
מזג-האוויר הלך ונעשה קריר יותר, גשום וסוער, ואני מיטלטל מדי יום לכפר-הנוער, לאכול את קציצות-הדג הקרות ואת תפוחי-האדמה הצוננים עם סאלאט העגבניות הבשלות עד להרקיב, והבצל המסריח – שהם, לבד מכריכי-לחם אחדים ממולאים בביצה קשה, היו ארוחתי המבושלת היחידה ביום. ואני מלמד כיתה סרבנית, צוננת, ששינאתי אליה הולכת וגוברת, וחוסר הצלחתי ללמד מאיים על מקור פרנסתי היחיד. אני חוזר במכנסיים, ששוליהם רטובים מגשם, אל חדרי המוסק בצמצום בגלל הצורך לחסוך בנפט המסריח, ונרדם בקור, כי מסוכן לישון עם תנור נפט בוער.
 
ערב אחד, מיואש כמעט לגמרי, למרות שעות היום שעברו עליי בנעימות יחסית באולמות המוסקים של בנייני מייזר ולאוטרמן, בגבעת רם, ששם התרכזו לימודי הפקולטות למדעי הרוח והחברה (מיציע הקומה השנייה במייזר ראיתי את פרופ' חיים שירמן יוצא מחדרו שבקומת הכניסה ונתקל בפרופ' לאה גולדברג בעלת הפנים הטראגיות שיצאה מחדרה הסמוך – ומעוצמת היתקלותם, הוא היה גבר שמן למדיי והילוכו גמלוני, תוקע נאד אדיר שהותיר בי רושם רב יותר מכל שירת ספרד שהיתה תמיד חרזנית בעיניי) – לא התאפקתי והיקשתי על דלת הדירה, שבה שכרה לה רותי חדר.
גם היא, כרוב בני-דורנו, באה כדי ללמוד באוניברסיטה הירושלמית שהיתה אז היחידה בארץ, ואני שבתי ונאחזתי בה, באהבה נואשת, מאז נפגשנו מחדש. השתוקקתי לספר לה על הפגישה שהיתה לי עם עגנון. על התלמידה טפירו אוליביה שהתחככה בי בכפר-הנוער, שבו בילינו רותי ואני חלק מנעורינו.
התנהגתי כטווס המבקש לעורר עליו אהבה בקרב בנות-מינו. רותי היתה לבדה בדירה. שתינו יין מכוסיות פלסטיק קטנות. הצחקתי אותה בתיאור קורותיי. אחר-כך אמרתי לה שנוכל לשכור חדר באחד הבתים הזולים ברחוב החבשים או הנביאים, אם נחליט לחיות יחד – על חתונה לא העזתי לדבר, עדיין.
רותי עשתה עצמה כלא מבינה. גיפפתי אותה. ריח חריף ומושך עלה מצווארה.
 "איזה בושם זה?"
היא ישבה על ספתה, "רבלון אינטימט," ציחקקה בצרידות, נאנחת, ואני כורע על ברכיי וטומן ראשי בחיקה, משתדל שתלתליי ילטפו את ביטנה ויגרו אותה. אם תרשה לי אנשק את רגליה – אך היא ביקשה ממני לקום, ומשכה אותי אחריה, בקול חנוק, אל חדרה של בעלת-הבית, ושם, על המיטה הרחבה, מיטת האלמנות – התפתלנו שעה קצרה כשהיא נענית-ולא-נענית ומניחה לי להפשיל במקצת את חצאיתה וללטף את הפנים של ירכיה החלקות, שבעיניי היה המקום הנכסף ביותר עלי אדמות, אך כאשר העזתי, שנינו בבגדים עדיין, לשלוף את אברי הזקור ולפרפר עימו על ירכה הלבנה – הדפה אותי מעליה בחמת-זעם, כאילו דבר טמא נוגע בה, מבקש להכיש אותה –
היא התיישבה על פאת המיטה, מתקפדת, כולה זוויות חדות ומרפקים, ועיניה יקדו כלפיי, באפלה, רוחשות מבט אוייב, כך חשתי מתוך התנשמותה הנרגזת, המגורה –
הבת של אבול-באר'ל, לדחות אותי – לאחר שכמעט עמדתי במעלה אחת עם עגנון במשתנה? – אוך, אוך, איזו כפויית-טובה –
ואני הנפתי את ידי וסטרתי לה באחת על לחייה.
כמעט פיצפצתי אותה. גומר חשבון. הא לך גם בגלל דודה בת-שבע שהפרד של אבא שלך הרג אותה עוד לפני שאת, הנסיכה, נולדת!
רותי פלטה צעקת בהלה חייתית – הייתי סבור שמכל הדירות בסביבה יתקהלו עתה שכנים להסגירני למשטרה – אך הדממה הירושלמית נישארה כשהיתה, ורק אני, שהחזקתי את כפות-ידיה בכוח ממש כמו בשעה שסגרתי כצבת על זרועותיו של יוסקה-דרעק (והושא אל-עטאר אביו בא מאחור וכבל אותו) – כדי שלא יעלה על דעתה להחזיר לי – – מצאתי עצמי מגורש מעל פניה בשתי מילים רוויות ארס, "עכשיו תלך – "
והלכתי.
 
אותו לילה החל לרדת שלג.
למוחרת הלכו הסטודנטים לאוניברסיטה ברגל, חוצים את עמק המצלבה מכיוונים שונים, והעמק עדיין כולו גבעות חשופות, רק מעט עצים, כמעט שיחים, עוטים לובן קר. אחר-הצהריים צעדתי חזרה לחדרי, קופא. נותרו לי רק תמצית תה, לחם וחמאה. הקפדתי לקנות חמאה בגלל ערכה התזונתי. שתיתי כוס תה, ומבלי לחמם את החדר שבתי ויצאתי רגלי לתחנה המרכזית ברחוב יפו, ליד כיכר ציון. תלונות אחדות כבר הצטברו עליי בכפר-הנוער, מחכים רק שתימצא להם סיבה טובה לפטרני, לכן אינני יכול להיעדר היום. הייתי רעב. אם האוטובוס לא יסע בגלל השלג, אוכל בכל זאת לבקש שישלמו לי על עבודתי.
למרבה הפלא, האוטובוס יצא לדרך, ריק-למחצה, והוריד אותי, יחידי, בתחנה שמעליה מתגבה מדרון הגבעה, הנטוע אורנים ומכוסה מטליות שלג לבנבנן על רקב מחטים ואפר שריפות שאירעו בקיץ. החורש רחש טפטוף טיפות של הפשרה מתמדת, כצלצולי קרח נמס.
התחלתי לפסוע לעבר כפר-הנוער, והנה, דמות נערה מחכה לי, ניתקת מאחד האורנים בחורשה, לצד הדרך, ופוסעת לקראתי –
 "המורה – "
טפירו אוליביה! שכה אחיה –
לבושה קל, ז'אקט שחור, מחוספס, מחומר פלאסטי דמוי-עור, ללא אפודה, ונעליים דקות, שטוחות.
 "מה את עושה כאן, אולי?"
 "המורה, המורה בטח כועס עלי... באתי להגיד לו שאני מצטערת... שהוא כמו אלוהים בשבילי... לפעמים... אני כזאת מורגשת..."
 "אלוהים?" התבלבלתי, "מדוע את לא לבושה, אולי? שלג מסביב! את תתקררי – "
 "חיים שלי לא חשובים," אמרה, "אני רוצה שהמורה יזכור אותי, שאני שווה משהו, שאני לא שרמוטה – "
 "אבל, אני לא – "
המראה שלה עורר חמלה. על לחי כשלה הייתי יכול לסטור? – לא ולא. אולי היא טובה פי כמה מרותי המופרעת, שמאהבתי אליה איני יכול להשתחרר. לחייה של אולי חלקות מאוד, וקצת מאדימות עתה, בגלל הקור. אפה שרוע מעט, גבותיה כהות. שערה השחור, החלק, גולש כמסגרת לחיוכה המתחטא, נפזר על ז'אקט הפלאסטיק הזול שעוטף את כתפיה, נוצץ ושחור כשערה. בעיניה היה חיוך שקט של הבנה, ארשת כנועה, מיסתורית, שמזמינה אותי ללטף אותה כשהיא שולחת אליי מבטים של קטיפה –
ליבי הלם בפראות, כפות-רגליי הצוננות התחממו בבת-אחת. מגיע לי, מגיע לי – אפילו אם היא שרמוטה – כאן, בשלג!
אבל ביושר של מורה אמרתי לה – "כבר מאוחר, אולי, בואי איתי, נעלה לכפר – "
שיניה נקשו. היא לא ענתה. התקרבתי אליה אך היא נרתעה לאחור, נסוגה לעבר חורשת האורנים, ורגליה הדקות, כעז ערבית שחורה, הותירו עקבות כהים בשלג, חורים שמהם ביצבצה שכבת מחטי האורן היבשים.
 "מה יש לך, אולי? למה את בורחת? לא קר לך?"
רגע התבוננה בי, מלמעלה, ושוב רצה ללב החורש.
אני פסעתי מהר אחריה, במעלה הגבעה, שוקע במטליות השלג, באיוושת העלווה שחורקת תחת פסיעותיי. במרחק ניכר מהכביש, שנמשך למטה, עצרה אולי ושוב פנתה אליי. הגעתי מתנשף. נעליה היו רטובות מאוד. כולה רועדת.
 "למה את בורחת, אולי?" קרבתי למקום שבו נפרדתי מרותי לפני שנים, ניצב בין האורנים מבלי דעת מה עליי לעשות. מה מותר לי, בתור מורה.
רגע ממושך אחד הביטה בי אולי בעיני איילה נפחדת, כמצפה למשהו, קצרת-רוח, מתנשמת. אחר-כך התנפלה אל חזי, פורפת את כפתורי-הקרן הגדולים, דמויי שן-פיל, השבויים בלולאות-חבל במעיל-המלחים האפור, חותרת בתוכו ונאספת אליי, כאילו רק לכך חיכתה. היא פירפרה מול ליבי. עומדת על תלולית אדמה ושלג, מעט גבוה ממני, פניה סמוכות לשלי, ואני סגרתי עליה ברחמים גדולים בכנפי מעילי וביקשתי לחמם אותה, נשקתי לעפעפיה המפרכסים, לשמורות עיניה המלוחות, לאפה השרוע מעט וללחייה הצנוניות, האדמדמות – הרגשתי לב אחד פועם בשנינו, עומדים בתוך השקט של שעת השקיעה הקרה בהרי ירושלים המושלגים-בחלקם – מטליות-מטליות, בלבן, בשחור, באור אחרון, מוזר, שהסתנן מבעד לעננים והקדים את אור-הדמדומים הטבעי של שעת בין-הערביים –
אולי נצמדה אליי, נואשת. אני הייתי נואש לא פחות ממנה. מחפש מתחת לחולצתה הדקה את שדיה הגאים שהאחד מהם נגע בי לעיני הכיתה, ולוחש בשפתיי על עיניה כמפנק אותה, "טוב שבאת – המורה יפנק אותך, המורה יחמם לך, אולִי – " והיא ענתה, "שהמורה לא יפחד, אני אני חמה, חמה, אבל לא שרמוטה, שהמורה ידע, שהוא כמו אלוהים בשבילי – " ופתאום כל השלומיאליות שלי בפגישה עם עגנון, וכל מה שעלבה בי רותי אתמול בלילה כאילו הזין שלי מטמא אותה, מלא ארס –
כל ההשפלות הפשירו עתה, השתחררו אל חצאיתה המופשלת של אולי, ואני שטתי בהנאה רטובה בתוכה, בחמימות שלה, שלי, פורם את שפתי ערוותה כקולף אשכולית בשלה, ונזהרנו שלא למעוד על מצע הטחב וקציפת השלג שבהם קירטעו כפות רגלינו הצוננות, ואני מזריע אותה בעודה נלחצת בגבה אל גזע עץ, וריח שרף-אורנים חריף באוויר היבש ממלא אותנו בזעקה חנוקה של עונג שמתפרץ על פני גבעות מטולאות כתמי לובן הפרושות לרגלינו סביב –
רותי, סליחה, אולי – אולי שלי עתה, ערוותה הלחה, תחת חופת העננים הקרה, וטיפות השלג המפשירות מצמרות האורנים על פנינו הלוהטים.
 "אולי," הייתי אדם חדש, מסוחרר, "בואי אלי, נחיה יחד, תהיי את אשתי." כבר התאהבתי בנעוריה, בכניעותה.
 "המורה, אבי יהרוג אותי," אמרה, "אצלנו זה לא כך – "
בידיה הקטנות עוד הדפה אותי ברגע האחרון, טפחה עליי, אך כבר היה מאוחר מדי, הייתי בתוכה. ורק הרטיבות המצננת, המצמררת, שעמדנו בה, מנעה ממני להחזיק בה כאשר התנתקה פתאום ושעטה במורד, אל הכביש, בוטשת בנעלי-הסירה הדקות על תלוליות בוץ-ושלג לעבר כפר-הנוער, וכנפי הז'קט השחור, חסר הביטנה ודמוי העור שעליה – פירפרו אחריה ונבלעו בחשיכה-למחצה.
שטפתי-ניגבתי את עצמי בשלג וקינחתי במטפחת. לא הלכתי אחריה לכפר, אל תלמידיי המחכים לי לשווא, אלא חזרתי לתחנת-האוטובוס, ושם, מכורבל במעילי, בסככה הפתוחה לכל עבר, בחושך, ובטרם אקפא כליל – אסף אותי האוטובוס והחזירני, מדיף ריח אורנים וזרע טרי, בכביש שהתפתל בין ההרים, עד ירושלים.
 
השלג נמס. מזג-האוויר התבהר. שיפולי הגבעות הצמיחו ירק. רקפות חיוורות ביצבצו לצידי הדרך, חבויות בין הסלעים.
אולי נעלמה. שוב לא חיכתה לי ליד התחנה שממנה עולים לכפר-הנוער.
באחד השיעורים התגברתי על היסוסיי ושאלתי את הכיתה: "איפה טפירו אוליביה? לא ראיתי אותה כבר כמה זמן."
 "התחילה עובדת ברפת, המורה!" – ענו לי במקהלה חברותיה, אלוש, אילוז ואלבז, ומיד כיסו בכפות-ידיהן על פיהן, ופרצו בצחוק חנוק.
כשחזרה אולי לבקר בשיעורים, היתה מאחרת, חולמנית ופרועת-שיער, נודפת ריח חלב טרי בעוברה על פניי, ומעוררת עליה משום מה את צחוקה של הכיתה.
הכיתה נעשתה פרועה מאוד. משהקים מולי בפה פעור, מעשנים. הבנים דחפו ידיהם לחולצות של הבנות. בייחוד היו מתאנים לאולי. יום אחד ארמנד חיון, דווקא מחלושי הגוף בכיתה, קפץ עליה כיתוש באמצע השיעור בתנ"ך, תקע ידו בצווארון חולצתה מאחור, ושלה משם בזריזות ביצה קשה, לקול צחוקה הכבוש של הכיתה כולה, שפרצה עד מהרה בחגיגת טירוף.
אולי לא נישארה חייבת, היא קמה ממקומה בפנים סומקות והתחילה לצרוח ולחבוט בארמנד, אך הוא פיצח את הביצה על ראשה ונמלט מתפיסתה, כשהוא רץ סביב-סביב בכיתה. חמתי בערה בי. קראתי לארמנד לעצור, אך הוא לא הקשיב לי. תפסתי בו כשהוא חולף במרוצה, משכתי בחוזקה את ידו כדי לעוצרו, הרפיתי ממנו לרגע – ואז סטרתי לו בכל כוחי על לחיו!
 
אני טעיתי. היה זה כמובן דודי ההולל אלכס שתפס בחוזקה את זרועותיו של יוסקה-דרעק והסגיר אותו להושא אל-עטאר אביו, ומשם כבר היתה הדרך קצרה למוסד לעבריינים צעירים "דער צוקונפט בומצן" בגרמניה.
אצלנו, המשפחות של מייסדי המושבה, אבותינו הם אנחנו ואנחנו הם. אולי זה לא הגיוני ברומאן אבל זה אופייני לכרוניקה איכרית שהצטברה במשך דורות. היא דומה לציור רחב-יריעה וסינאופטי שבו מושג הזמן אמנם אינו קיים אבל כל סצינה וסצינה מתעוררת בציור לחיים ומתנועעת, כאשר מתבוננים בה, ומממשת את אשליית הזמן, הכלוא בתוכה, כניראה לנצח.
 
אחרי חופשת פורים פיטרו אותי מעבודתי.
טענו שהקבלות שהבאתי על קניית ספרי לימוד אינן מתאימות לסכום שקיבלתי מגזבר הכפר.
אני אכן גנבתי אז חלק מהכסף וקניתי בו שלושה כרכים משומשים של ספר הזוהר, שנזקקתי להם לצורך עבודה סמינריונית לפרופסור ישעיה תשבי על תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י. בשאר הסכום הלכתי מדי יום לאכול חומוס מונטנייה אצל אלברט במסעדת "טעמי" ולשמוע אותו גוער בסועדים ומעליב אותם.
לאחר שקראתי את תולדות חייו של שבתי צבי, שכתב פרופסור גרשם שלום, אמרתי לעצמי שאם ממילא אני שרוי במחיצת הדימונים, מוטב לי שאניח להם לפעול עליי ולעזור לי בפרנסתי, וכך לא יעבירו ימיהם בבטלה אלא יקחו חלק בחיים הממשיים, כפי שמזהיר מפניהם פרופסור ברוך קורצווייל במאמריו ההיסטריים, המתפרסמים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ובהם מסופר על חינגאות שדים בהיכליה הריקים של הספרות העברית החדישה. אני מצטער שלא גנבתי יותר, כי אז היה הכסף מספיק לי לחיי עם אולי וגם ללימודים, ועתידנו היה אולי שונה.
 
המשך יבוא
 
 
אליעזר פומרנץ
מעשי אבות – לא סימן לבנים [יוסף ואברום]
במחצית שנות הארבעים למדתי ב"גימנסיה העברית הרצליה" בתל אביב. נתמזל מזלי ושמו של מורי לתנ"ך ותלמוד היה יוסף בורג. ליוסף בורג היתה אישיות מיוחדת מאוד. חריף שכל, בעל השכלה עמוקה ורחבה וכושר ביטוי מדהים. אמנם ציני לפעמים אבל תמיד משרה באישיותו ובנוכחותו אווירה שהיה בה שילוב של רצינות ורוח טובה.
בשלב יותר מאוחר עזב את ההוראה ועבר לפוליטיקה. עשרות שנים שירת את המדינה כחבר כנסת וכשר בממשלה. תמיד אישיות מרכזית ומוערכת בהנהלת חיי המדינה.
כעבור שנים אחדות דרך כוכבו של עוד בורג אחד, בנו של יוסף – אברום. צעיר בעל חזות מרשימה. קומבינציה נדירה של חובש כיפה וחבר מפלגת העבודה. אברום בורג התגלה ללא ספק כבחור מוכשר, מתנסח בשכל טוב וברהיטות, מצא עצמו בעמדות פוליטיות וציבוריות מרכזיות ביותר. כיו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות – דעתו נשמעה בכל עניין חשוב ומרכזי בחיי המדינה ויהדות העולם.
והנה, בוקר אחד אני פותח עיתון וקורא ראיון של אברום עם העיתונאי ארי שביט. אני קורא וחוזר וקורא ולא כל כך בטוח ש"הבנת הנקרא" שלי לגמרי בסדר. וכאשר בכל זאת הבינותי במה דברים אמורים – עלה במוחי "הסצנריו" הבא:
יוסף, אביו של אברום, עודו בין החיים ופותח בבוקר עיתון וקורא את דבריו ומחשבותיו של בנו, מזמינו אליו בדחיפות ואומר לו:
"אברום צלצל מיד לפסיכיאטר וקבע לעצמך תור דחוף!"
 

למר אהוד איבְּנוּ עזר השלום והברכה,
שמענו יש לכבודו קשרים טובים עם ראש ממשלה שכבודו מאותה מִשבּחת אהוד וגם ברק ממשבּחת אהוד ורצינו לבקש מכבודו שיגיד לאולמרט אהוד שיגיד למובאראכ חוסני ביום שני בשארם א-שיח' שאנחנו מודים מאוד לעם המצרי, אללה יעניק לו בריאות וריבוי טבעי גבוה, שאיפשר לנו לעזור בכסף ובנשק לאחינו הגיבורים (גם כן בריבוי הטבעי הגבוה) בחמאס לשחרר את רצועת עזה וכך לבנות עוד איום איראני נגד ישראל, אחרי האיום שהקמנו בדרום לבנון. רצינו יגיד לו כבודו אהוד אנחנו בעזרת השם נשתלט גם על סיני ואחרי כך נהרוס לגמרי את התיירות בתוך מצרים ואת הבִּירמידות ובסוף נשתלט על מצרים כולה ונתלה את מובאראכ בביצים שלו בכיכר אל תחריר ואם יתנגד, נשים בְּצָצָה פיסטוקית על סכר אסואן מהסרקסות.
בכבוד רב,
מחמוד אחמדניג'אד
נשיא איראן והמהפכה האיסלאמית הכלל-עולמית.
 

בעיתונך מס. 254 מופיעה שירה של שׂישׂי מאיר "מחפשים מתיהם במידבר". העבר אליה, בבקשה, אם אישית או יותר טוב באמצעות העיתון הבא, את התרגשותי והערכתי.
תודה,
צפירה יהונתן