אלוהים לא אוהב שמזניחים ילדים

רון טננבאום: איגרת על השבדים

אהוד שלום,

מיד עם השבעת ממשלת האחדות הפלסטינית (הסכם מכה) אץ רץ לו שר החוץ השבדי ואמר שעכשיו הגיע הזמן לדבר עם כל חברי הממשלה הזאת, כולל חמאס, וכמובן להפסיק את החרם. כמדומני שהם היו היחידים או כמעט היחידים באיחוד האירופי שמיהרו כל-כך.

כיבוש עזה על ידי החמאס הותיר את מליצי היושר השבדים פעורי-פה, אך ההלם והאלם התחלפו חיש קל בהסברים האפולוגטיים הרגילים מבית המדרש של האנשים הטיפשים הללו. וכמו תמיד לא נפקד מקומנו.

שר החוץ השבדי והתקשורת השבדית האשימו במה שקרה את החרם של ישראל, החרם של מדינות העולם (שהם בצביעותם חלק ממנו), את ישראל שהפכה את עזה לבית כלא ללא גג, את חוסר העשייה המדינית, וכל כיוצא באלה. 

לפי אנשים אלה – הפלסטינים הם מפגרים שכל מה שקורה להם ואצלם, קורה בגלל משהו שמישהו אחר עושה, והם עצמם חסרי יכולת לקחת אחריות על מעשיהם. השבדים הם למעשה האנשים בעלי הגישה הכי קולוניאליסטית שאפשר לדמיין לגבי ה"ילידים" – בצורת התייחסותם זאת לפלסטינים. וכל הזמן הזה קשה היה למצוא איזושהי התייחסות או גינוי למעשי הזוועה שהטרוריסטים מהחמאס ביצעו באנשי הפתח.

זה מה שקרה פה במהלך השבועיים האחרונים.

בברכה, 

רון טננבאום

שטוקהולם

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק ארבעים ואחד [חלק שני]

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון

ימים אחדים לאחר פורים היא הופיעה בחדרי, לבושה בז'אקט העור המלאכותי, מזוודת קרטון חומה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי-מעט, החלטתה נחושה:

 "באתי להיות אישה שלך, המורה. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!"

 "מה את מדברת, אולי?"

 "אני ארוץ ואשים את הראש שלי תחת הרכבת!"

לא עמדתי בפני הפיתוי.

חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, דירה פיצפונת עם שירותים – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שניבנה על המרפסת. רותי אמנם סלחה לי על שהיכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה על שגרמה לי להכות אותה, אך היא מיררה את חיי בכך שהמשיכה להתעלם ממני ומיאנה להרשות לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. ידעתי שהיא משקרת, הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם היתה מספרת ונשבעת לי שלא תימצא בבית. נמקתי בבדידותי. יחסי-מין לא היו לי. לא היה עם מי. וכאשר באה אליי אולי התגברתי והדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפולשת עימה אל חיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטה, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוקה הכבוש.

ריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות-צמר של הסוכנות וניחוח סבון פשוט שבו משתמשים בכפר-הנוער, לא רבלון אינטימט החריף והמגרה של רותי הנכספת – אבל כבר לא הייתי בררן, כמו שאומרים המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואולי, עד מהרה היטשטשו תפקידינו והיא נעשית המדריכה שלי. אף שהיתה צעירה ממני, היתה מנוסה ממני. בעלתי אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חזרתי ויצאתי אחר-כך לבדי לעקוב מול החלון של רותי, ממקום המיסתורי הקבוע שלי בחצר סמוכה, ושבתי וחזרתי אל אולי ונדחקתי אליה במיטה הצרה והערתי אותה ובאתי עליה בשנית.

יכול הייתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מי היא בכלל, והיכן היא?

ניהלתי מעתה חיים כפולים.

מעלים מרותי את קיומה של אולי, מעלים ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת-רם, אך החשק שלי ללימודים פג. לאחר המשכורת האחרונה משיעורי הערב בבית-הספר בכפר-הנוער – אולי ואני נותרנו חסרי פרוטה.

ביקשתי מהוריי שיתמכו בי, והם סירבו. אמרו שביזבזו דיים על לימודיי, שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים-שלושה, לסוף-שבוע, וגם אסרתי עליהם לבקר אצלי.

התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים. עבודה משעממת, שכר מגוחך, רק סטודנט נואש כמוני נזקק לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אולי מיעטה לצאת מהחדר. היא חששה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתו אשר ממנו נמלטה לכפר-הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאתה לאישה, אבל אולי דיברה על כך עבור שנינו וישבה על ברכיי מדי ערב ופיטפטה וליטפה את תלתליי ולא חשה בשתיקתי בנושא או שהתעלמה ממנה בכוונה או אולי פירשה אותה כהסכמה לדבריה?

מצחיק-עצוב לומר שעתה אפילו הארוחות של כפר-הנוער חסרו לנו. קשריי עם חבריי הלכו והתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי להזניח את הלימודים. אולי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המיטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח, כי האסלה יחד עם המקלחת היו מצויות בפחון שבמרפסת, התקינה אולי ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב וירקות זולים. היא כיבסה את בגדיי. העריצה אותי. כאשר הייתי חוזר לחדר, היתה כורעת לרגליי, חולצת נעליי, מחבקת ומנשקת את ברכיי כאשר שערה הנפלא גולש שחור ועז ומשתפך על שוקיי הבהירות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכי השיער.

אילו היה אפשר הייתי בועל אותה בשערותיה.

לפעמים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע את עצמנו. היא – מפחד בני-משפחתה שבוודאי כבר מחפשים אחריה, ואני – שלא להיראות בפומבי בחברתה של הנערה הפשוטה הזו. ויותר מכל חששתי פן אפגוש ברותי. כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שעימה לא אתחתן ולא אופיע יחד בחברה, לעולם! –

בלילות האביב, שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שניצנץ אל תוך חדרנו מחלוננו היחיד, שכבנו שעה ארוכה, רועדים קצת בגלל הקרירות השוררת עדיין בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

הירבו אז להשמיע ברדיו את השיר גרינסליבס בביצוע הזמר אלפרד דלר. גם כיום נכמר בי הלב כשאני נזכר בשיר או שומע אותו, ירושלים שחייתי בה עולה בזכרוני, ועדיין אני מאוהב ומלא ערגה.

 סיפרתי לאולי על רותי.

כיצד הגענו יחד לכפר-הנוער בשנה שבה אישפזו את אימה שיינע-פשה בבית-המשוגעים (שממנו כבר לא היתה עתידה לצאת אלא פעם אחת ויחידה, לחתונתנו), כיצד אהבתי אותה והייתי עושה הכל כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר – חבר-ממש, ורק היתה מסכימה לפעמים ללמוד איתי יחד, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוסקה הרפתן.

 "מה, עם מוסקה?" נרעדה אולי בצווחה כבושה, מבטאת את הקו"ף בצירה.

 "כן, כן."

ואני המשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתי את רותי קוראת בחדרו של מוסקה שיר שאני כתבתי לה, ושניהם צוחקים. אחר-כך ראיתי אותו חולץ את שדה הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור כבה ואני נקרעתי בין הייאוש שדחף אותי לתלות את עצמי על העץ הקרוב, לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשד המגולה –

וכאשר סיפרתי זאת התחילה אולי לבכות וליטפה ונישקה ונהמה כחיה ומצצה אותי. "מסכן שלי. מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?" הרימה עיניה מבין ירכיי הלחות, "אני שונאת אותה, ככה מתנהגת שרמוטה! את העיניים הייתי מוציאה לה – "

שרועה על גבה היא הפקירה לי את עצמה, את כל פתחיה, ונאנחה, נחנקת מהנאה ורוגז, ארבעתיה מפרפרות באוויר – "שרמוטה, רותי, שרמוטה!"

 "הממזרת!" הוספתי.

 "מה זאת אומרת?"

לא סיפרתי לה. אני את הסודות הכי כמוסים של רותי לא מסגיר. ספק אם רותי עצמה ידעה על כך. הדברים שסיפרתי לה במרוצת חיינו היו רק חלק קטן מכל מה ששמעתי במשפחתי על משפחתה. אולי רק עכשיו, כשתקרא את הספר הזה, יתגלו לה.

מאוחר יותר הפשירה אולי וסיפרה גם היא.

יושבת בשיכול-רגליים במיטה הצרה, גופי מקופל סביבה ומקיף אותה, ראשי מונח על ירכה ומדי פעם אני מתרומם למצוץ בפעם האלף את פיטמותיה החומות ככפתורי שוקולד. סיפרה על ילדותה הדפוקה בחברת אחיה ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה. על אביה שהיה מכה אותה ואת אימה. על אימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה, ופיזרו את הילדים במוסדות.

אך עוד קודם לכן היה אבא זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף את התחת –

אך עוד קודם לכן אמא ציוותה עליה להיכנס למיטה הזוגית הגדולה בבוקר, אחרי שתצא לעבודה בספונג'ה, כדי ש"אבא לא יתפחד מהמצב ולא יתברח מהבית." והיא זוכרת את עצמה שוכבת כשגבה אליו, "כומו שתי כפיות, הוא עוד יושן-כאילו" והיא, קפואה. תחילה לא עשה לה כלום מעבר לחיבובים אבהיים אבל היטב הרגישה מאחור את האבר הזקור שלו נוגע בה –

עד שהתחיל ממש, אומר לה: "אמא שלך לא טובה, אני מת ממנה... והיא בספונג'ה... תמיד חולה... עכשיו גם את הורגת אותי!? – יתברך השם, בתי, יאללה תפתחי כבר אותך ואל תעיזי לעשות לי חומים במיטה מפני שאני יהרוג אותך..."

וכאשר היתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, ותתאבד, היה סותם לה את הפה ומורט את לחייה או צובט בעכוזה עד שלא היתה יכולה ללכת למוחרת לבית-הספר.

לבסוף נכנעה, כדי שתוכל להמשיך לימודים הרשתה לאבא לעשות בה מה שרצה, אך נידמה לה שלא עשה לה אף פעם כמו שמזיינים באמת, כי היה בא אליה רק מהאחור, מתגנב ומכניס לה את האבא שלה... מה-יצר-אותה... אבא שלה מושקע בתוכה... "ארוך חם ומרטיב כומו קקי..." [אמרה במלעיל קצת צרפתי] אבל זוחל מלהיפך, החילזון שלו... שככה זה לא נקרא שדפק אותה ולא פוגע בסיכוי שלה להתחתן.

וגם למדה לעשות עליו שריר, כמו למצוץ אותו, מלמטה.

וגם היה לה בלב טוב בשבילו שלא כועס עליה, וככה נישאר בבית עם אמא ולא מכה. שבתחת הקטן שלה היא מחזיקה את אבא עם אמא.

וגם היה אוהב לנגב לה.

וכאשר התפרקה המשפחה, ואולי נשלחה לכפר-הנוער, עוד היתה בתולה-מלפנים ולא הבינה הרבה בעניינים עד שהחבר'ה פתחו אותה ולימדו אותה, כי מהתחת היא בהתחלה לא היתה נהנית בכלל, רק היה לה זיכרון כואב מהנקניקו [ו"ו בשורוק] של אבא.

וכאשר אני שומע את הדברים האלה (אולי הגזימה כדי לגרות אותי) אני מתחיל לבכות בחמת-זעם על הגברים שכבר שכבו איתה מלפנים ומאחור, ורוצה להעניש ולהכות אותה על כל מה שעשו בה ככה, ומתמלא תשוקה עזה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה, שאינה יודעת שובעה, אצל שנינו –

הוי עגנון, הו רותי! – אילו ידעתם את גן-העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס-זינגר! – מה איכפת לי אם לעולם לא אסיים תואר ב"א בספרות, ואם המשפחה שלי תצדק באומרה שאני בטלן ומבזבז את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות – ובלבד שאולי תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ובמילים מחוספסות ובשפתיים עבות ושוקקות חיים –

יום לאחר שאולי סיפרה לי כיצד נעשתה שפחה לאביה וכיצד לילה אחד גילתה אותם אימה החולה, המאושפזת עתה במוסד, ושכחה ששלחה אותה לאב ותקעה באחוריהם החשופים את ציפורניה השבורות – אני משכתי בזקנו המטופח של מנהל מדור-המיון בדואר, אדון אליהו פאריינטה.

האיש הזה, המדושן, החבוש כיפה, הרגיז אותי מההתחלה בדקדקנות העבד-כי-ימלוך שלו, בסיפוריו על נפלאות הצדיק בן-עירו רבי איסחאק, שהחייה נערה מתה ושלח אותה באונייה לארץ-ישראל, ובהתייהרותו שפגש פעם בשוק את אליהו הנביא ודיבר איתו כאדם אל אדם. וכשעירבב אדון אליהו, פאריינטה, לא הצדיק – עירבב מחדש את תוכנו של שק דואר שמויין על-ידי – והודיע לי שינכה שעה ממכסת-עבודתי, אני התעצבנתי, ניגשתי אליו ותלשתי קצת את זקנו האפור עד שמשקפיו של אדון אליהו רעדו, ובדרכי החוצה לרחוב יפו נכנסתי למגרש הרוסים והקפתי בריצת צחוקים משחררת את הכנסייה הלבנה שבמרכזו, אני חופשי.

ידעתי שהפסדתי מקום-עבודה אבל לא היה איכפת לי. כבר למוחרת התייצבתי בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים, שנמצאה לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרומין, ברחוב קינג ג'ורג', וניראתה כפארלאמנט צעצוע בבירה של מדינת אופריטה, כפי שהשתקפה בסרט הקצר "ירושלים" של דוד פרלוב, מאותה תקופה.

קיבלתי את העבודה הקשה ביותר, שנותרה, משום כך, ללא דורש – נעשיתי פועל בניין.

יחסיי עם האוניברסיטה התרופפו מעתה מאוד, אם כי מצד אחר הם התהדקו, כי עבדתי בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם.

מהעבר הזה של הקאמפוס ראיתי את חבריי, לעיתים גם רותי צחת העור והצחקנית ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך של צהריים במזנון בבניין קפלן הסמוך, ששימש מעין בורסה חברתית לגדולי-האומה בעתיד. ואני נושא דליי מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות-לשעבר, ששימשו אותי עד כה במילואים, ובבגדי-עבודה שאינם אלא בגדיי הקודמים, ששונו עתה לבלי הכר. בקושי נותר לי מה ללבוש כדי להופיע באוניברסיטה, באותם ימים בודדים שבהם עדיין ביקרתי בה בתור סטודנט בחוג לספרות עברית.

מדי פעם נשמעה ברחבי הקמפוס ההולך וניבנה הקריאה: "בארוד!" – וכל העבודה היתה נפסקת, הפועלים היו תופסים מחסה, גוש סלעים נוסף נזרק אז והתפורר בפיצוץ אדיר, והדחפורים עטו עליו בחריקת שרשראות, לפנות מקום נוסף לאוצרות-הרוח של העם היהודי.

נחמתי היחידה היתה אולי המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום, לפנות-ערב, שעה שאני חוזר מהעבודה עייף וגבי כואב, מוחי המום בשברי ביטויים של חבריי הפועלים, ובגערות המשגיח, וברעש מערבלי-הביטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות – אז אולי חולצת את נעליי, משרה לכביסה את לבני "אתא" האפורים שלי, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא-המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים.

אך מה כל היעדר הנוחיות הזה לעומת האושר לראותה, לחוש אותה לצידי בחדרון הצר כאשר ידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן והיא חולצת לי שד למצוץ אותה ונשיקותיה מדגדגות את עורי –

אחר-כך הסאלאט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים הדפוקים, שטעמם מריר עדיין, הפיתות הטריות, הטחינה הירוקה שפטרוזיליה קצוצה בה דק-דק, בקבוק החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה הדדית של שובע, כשני קושרים, במחתרת, נגד העולם כולו.

אחר-כך אולי היתה קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורה ותלמידה, וחסר רק ארמנד חיון לדחוף את ידיו לחזייתה ולהקים מהומה כדי לשעשע אותנו ולחטוף ממני את סטירת-הלחי – לכן אני ממשמש ומדגדג, וממש בכוח מנתק אותה מקריאתה הלהוטה. "כשאני אהיה מושכלת תתחתן איתי?" היא שואלת-קובעת בקול רם, מטפסת על ברכיי, ושדיה מקפצים כעז צעירה, פזיזה, "נכון?"

אני שותק. שואף ממנה ריח ירקות וחלב טרי. נכון? מה נכון? – את לא סטודנטית, אז מה?

 "קח, קח למצוץ הביזביז שלי – " בורקות עיניה כקוראת את מחשבותיי, חופנת ומגישה לי את חזה השופע, שגדל מאוד בתקופה הקצרה שאנחנו יחד, ואני מרחף בשפתיי על פיטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי בשיניים זעירות, טומן בשפע הרך את פניי העייפים, וחש באצבעותיה המלטפות את תלתליי, נקישות קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, והלשון שלה לוחכת אותי בהנאה כמו עשב. עיזה פזיזה.

לפסח לא נסעתי לבית הוריי במושבה.

לא בגלל הריב עימם. גם אילו השלמנו לא היה עולה בדעתי לבוא למושבה עם אולי. לה עצמה לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאיר אותה לבדה. וככה חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק עראק שקיבלתי, כשאר הפועלים, מתנה מקבלן הבניין של הספרייה הלאומית. היינו מסובים על מצעים טריים שכיבסה אולי במו-ידיה, אני קראתי בהגדה ואולי שאלה קושיות, ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.

והיא גם גנבה את האפיקומן.

לא היינו עצובים וגם לא מיותמים. שילבנו אצבעות, מתגפפים ומתנשקים, ריח עראק נודף לנו מהפה ומתגבר על פירורי הביצה הקשה, המצות והפטרוזיליה. אולי שרה, שתויה-למחצה, את "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" – ועוד שירים מההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא היכרתי, מזרחיות, ספרדיות, שכמותן זכה אולי לשמוע דוקטור גינת מפי גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים וזאת בשפת עידו של היהודים ההרריים: "ידל ידל וה פה מה – "

אמרתי לעצמי שאיש מהדוקטוראנטים והמבקרים הספרותיים, המתחרים ביניהם על פיענוח "עידו ועינם" של עגנון, ובונים תילי-תילים של פירושי סמלים וראשי-תיבות על "יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו" – לא זכה לשמוע במו אוזניו את הסיפור מתפרש במוחשיות כזו לנגד עיניו בדמות טפירו אוליביה שאביה חיבק את אחוריה וסיפר לה שמשפחתם באה מההרים, מקום שיש בו טירה עם הרבה מגדלים, והנה המגדל וצריך להכניס אותו מהר לשער האחורי לפני שיתמוטט, וגם הנערים בכפר הראו לה מגדלים שלהם וקרעו בהם את בתוליה ועתה היא מזמרת למעני שירי פסח ושירים עתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית-יהודית או לספרדית-יהודית יותר משהיא קרובה לארמית של ההגדה:

 "חדש, חדש, בואנוס חדש – "

 "מה זה?"

 "לא יודעת. כך היו שרים אצלנו ביום השמיני אחרי שנולד לי הילד – "

 "איזה ילד?"

העראק חמר בעורקינו, ואני משכתי אליי את אולי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה. אולי גם אבות-אבותיי הספרדים שרו שירים אלה בטרם נדדו להונגריה ונעשו אשכנזים? – ואני, שהתעלמתי בעקביות משאלתה – "מתי נלך לרב?" – החלטתי פתאום לקשור את גורלנו יחד, חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתי אותה בכוסית העראק, הנחתי על פיטמותיה הריחניות, זו אחר זו, כמודד את קוטרן ולחשתי: "דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד..." וניגבתי במו שפתיי, מדי הטפה, את אגלי העראק שהתאדו על גבשושיות עורה הכהה, שהצטמררו בעונג, "ארבה, חושך, מכת-בכורות – "

ובעודי מודיע לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים לנו שני שדיה אלה, פיטמות השוקולד הקשות, ענדתי לאצבעה את טבעת הברזל והכרזתי – "הרי את מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתי אותה ללגום כוס עראק רביעית עד תומה, ואחר-כך צעקתי: "בארוד!!!..." – והשלכתי את הכוס הריקה מעד החלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מיכסה-הברזל של בור המים הנטוש, בחצר.

 "יה! כאילו הרגת אותי – "

וכאילו לקול הנפץ הזה ציפתה אולי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה עליי, וישבה עליי באחוריים חשופים, ועיניה הישירו מבטן אליי בעוד אני בא אליה וצועק לה: "שבי לי אולי, שבי על האפיקומן – "

יום אחד, לפנות-ערב, כאשר חזרתי מהעבודה, ראיתי את אולי יושבת במרפסת הזעירה, ליד תא המקלחון. ישבה מפוייסת, אור-הדמדומים הטיל מאחוריה גוון חום-אדמדמם על בליטות אבני הקיר המסוקסות. מנורת-השולחן הקטנה, שהוציאה מהחדר, נמצאה למראשותיה, אורה חיוור עדיין והיא מתלמת את מצחה של אולי בחריצים-חריצים.

אולי כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש. המשעשע בכל אלה, והסיבה שלא הבחינה בי כלל – היא הרכיבה לאפה את משקפי-הקריאה שלי!

אילו היו הממונים על כפר-הנוער רואים תמונה זו של שקדנות, היו אולי מחזירים אותי לעבודה אצלם, אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.

הייתי יושב על המיטה ושוטח את אולי ערומה על ברכיי, גבה ואחוריה פרושים כספר פתוח. משרטט עליהם באצבע אותיות שמצטרפות למילים, והיא היתה מנחשת. לומדת. כתבתי את שמה. שמי. שמה של רותי, אבל באנגלית. אחר-כך סתם מילים מטומטמות. מצחיקות. ושמות מהמושבה. יונה. פייגה. יינע. שימל. פיושניק. ארלטי. יהודית קורדובה. וגם מהספרות, עגנון, חיים ברנר. אלימלך שפירא. "שיעור במולדת" קראנו לזה. שדיה היו נלחצים, פחוסים וכבדים, על ירכיי. לכל נקודה בסוף מילה הייתי מנסה לתקוע אצבע באחוריה, והיא היתה מתפרפרת וצוחקת.

 "המורה אני בובה שלך? המורה מגרד לי!" – הייתי פותח ומנשק את שפתי הערווה הכהה שלה, המגע בכפתור השרירי שסגר על פי טבעתה היה מערפל את חושיי. הייתי נזכר באזהרה של דודתי יעל, על מי שרואה את האור מבעד לעכוזיה של אשתו. כשאני כותב על אותם רגעים אני חש כפושע הנאלץ להתוודות על חטאיו אך ללא התחושה הגואלת של חרטה. מה שמעסיק אותי הוא אם מותר לכתוב את המילה עכוז בצורה זוגית, כמו אחוריים, או שעשיתי שגיאה. ופתאום אני גם מרגיש מגורה מאוד, ממש כמו אז, על קצה לשוני, ואני מוכרח לעשות הפסקה בכתיבת הכרוניקה.

זרועותיי התמלאו שרירים. כתפיי התרחבו. פניי היו שזופי השמש האביבית, והעור כמו התחסן והבריא באוויר החופשי. אצבעותיי הפכו מיובלות ומסוקסות כידי פועל. אפילו קולי נתעבה קצת, הפך גברי יותר, מזרחי. יום אחד, בעבודה, כבר הטילו עליי לצעוק בקול גדול: "בארוד! בארוד!"

הרביתי לשתות עראק, ובערבים עזבתי מדי פעם את אולי לבדה בחדר וישבתי לשתות עם חבורה מקרב הפועלים. כולנו, פועלי-הבניין, היינו יהודים וגאים בעבודתנו. לא היו אז ערבים בירושלים שלנו. ואני ישבתי בחברת הפועלים, על שרפרפים קלועי-קש, בריח עשן נרגילות, בבית-הקפה של מנטלו, באחת הסימטאות.

ובאחד הערבים הללו, במקום לחזור לחדר, הלכתי, מתנודד קמעה, נודף ריח עראק וטומבאק, לבקר אצל רותי, והתואנה – הגיונית למדי, לקחת ממנה חזרה את כתבי-היד שלי. אולי אולי תעטוף בדפיהם את הכריכים שהיא מכינה לי לעבודה, מדי בוקר, וביתרם, בעלים העדינים, המכחילים מצפיפות הכתב, אוכל להצית גחלים בנרגילה.

רותי פתחה בפניי את הדלת, יפה עד כדי כאב, בחלוק צמרירי, מרחף, כאילו ציפתה לבואי. פניה הלבנות, המתוקות, דמויות הלב, הפכו כהות מעט, כשנהב, באור הלילה.

אולי כאן המקום לבכות, אבכי עליכ, יא שרמוטה! – עכשיו אגלה, הפגם היחיד בה היו האוזניים. היתה לה צורת אוזן מאוד לא יפה. כמו קונכיה הפוכה. אינני יודע מאין באה לרותי התורשה הזו. אמנם, שפעת שערה הצהוב, החלק כמשי, הסתירה את אוזניה המוזרות. יופייה המדהים כישף כל מי שפגש בה ולכן לא שמו לב לאוזניים, שאולי הפריעו רק לי במין שמחה משונה לאיד מאז שהבחנתי בדבר לראשונה:

למדנו שחייה בבריכת-השקאה בפרדס אצל אדון באראקר, יקה מוצק, נמוך ושמנמן, שהיה מצמיד למותנינו חגורה עשוייה פחיות שמן-זית ריקות, אטומות, שצבען צהוב-ירקרק, ומנחה אותנו במים במוט ארוך ובמיבטא מצחיק: "חת-שתיים... שלוש ארבע! חת-שתיים... שלוש ארבע!"

אחר-כך קרה שישבנו על שפת הבריכה המרובעת, שהיתה עשוייה אבן כורכר מצופה טיח ערבי ורוד, ללא מלט, והשוויתי את אצבעות הידיים והרגליים הערומות שלנו שהיו, למרבה הפלא, תואמות להפליא וללא שום פגם, אפילו עיקול האצבע הקטנה ברגל היה מושלם. בחיי! הייתי מנשק את כפות-רגליה הלבנות וממלא באצבעותיהן הפניניות והנקיות את פי אלמלא אצבעותיי היו זהות לשלה וזה כאילו אני מנשק אותי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שבכלל, מה אני יודע? כאן במושבה כולם הזדיינו עם כולן, אולי רותי היא אחותי-למחצה או בת-דודי? אולי כולנו קרובי-משפחה?

אולי, קוס-אמו הרוחניות, הפסיכולוגיה ותורת הספרות, מה שקובע באמת הוא רק צורתם של אברי הגוף?

ואז ביצבצו האוזניים בשערותיה הלחות משחייה.

עתה נשמעו קולות חברותיה לדירה, אולי גם בעלת-הבית, לכן כניראה לא חששה מפניי והכניסה אותי לחדרה שהיה מלא מופלטצ'ינקות טריות מהמושבה שהעלו בי דמעות.

"מה קרה לך?" שאלה בדאגה. "חדלת ללמוד? שמעתי שהתחלת לעבוד בבניין?"

 "לא ידעתי שאיכפת לך ממני כל-כך," הערתי ביובש, אך ליבי פירפר. "באתי לקחת את כתבי-היד."

 "אתה גם שיכור?"

 "לא. מצאתי נערה צעירה. תלמידה שלי. החלטתי להתחתן איתה."

 "והכתיבה?"

 "ויתרתי. לא אהיה סופר." חטפתי מופלטצ'ינקה והכנסתי לפי.

 "אתה השתגעת? מה קרה לידיים היפות שלך? החלטת להרוס לך את החיים? אתה – פועל!? אתה בטח תכניס אותה להריון ושוב לא תצא מזה אף פעם!"

לברק עיניה הירוק-פרדס של רותי, שבחנו אותי בידענות, מתגרות בי, כתמיד, חלפה בי לראשונה המחשבה שזה כחודשיים מניחה לי אולי לעלות עליה כמעט ערב-ערב, ומבלי שתצוץ כל מניעה עקב עונתה.

 "אפשר עוד אחת?" שאלתי.

 "נעורים זה שום דבר," הוסיפה רותי, "אתה עוד תתחרט!"

 "אבל היא אוהבת אותי," קמתי לעברה ורציתי להתקרב אליה כי כך הבנתי את המתרחש בה – בראותה אותי מאושר עם אחרת, שזוף וגברי, התמלאה קינאה והתאהבה בי. איך אפשר שלא לאהוב אותי – חזק, מלא עראק וחמוצים, סוחב שקי מלט על הגב באצבעות מסוקסות, שכבר ברור כי לעולם לא תהיינה גמישות כשל פסנתרן, ומשכיב מדי לילה נערה שחרחורת שכוחה עז במותניה יותר מהסטודנטיות העדינות, שעורן הבהיר היה נעקץ מזיפי זקני ומצביטותיי, ודעתן נתונה רק לחרדה מפני הריון ולשימוש באמצעי-מניעה ולתביעת משגל-נסוג, תוציא! תוציא! – שיהוק עליהן!

 "זאת שוב אי-הבנה," נרתעה ממני רותי. היא קמה ממקומה ופסעה לאחור, מביטה אליי, מחייכת בעיניים קרועות-לרווחה, נפחדות, כמתגרה בי.

פני החלב שלה קיבלו גוון של עשן ולנגד עיניי הזדקנו פתאום והפכו לרשת קמטים וחריצים בתנועה מתמדת, כמסגירה התרחשות פנימית אדירה, לפני פורקן, "אני באמת אומרת לך, מתוך ידידות, אני לא שונאת אותך, אתה יודע, אבל אל תנסה, בבקשה – "

בכל זאת ניסיתי. עיניה שידרו כן ולא. רבלון אינטימט החריף נדף מחלקת צווארה ועירפל את חושיי. היא הניחה לי לחבק אותה בעמידה, ללטף את שדיה מבעד לחלוק ואף לנשקם, ערומים, על פיטמותיהם העגולות, המושלמות. לגעת באצבעותיי המסוקסות בקוס שלה, שדהר בתוך עצמו בפעימות עזות, כמנשק אוויר מלמטה – אך בהרגישה את אברי מתקשח לעומתה, מבעד לבגדים, ושאני עושה הכנות להוציאו לחופשי ולאווררו מולה, פתחה את דלת חדרה וב"זוז כבר, אתה קצת מסריח," הדפה אותי, בעדינות נמרצת, החוצה, לחדר המבוא ולדלת היציאה, תוחבת לכיסי מעילי את צרור כתבי-היד שלי.

כאשר חזרתי מאוחר בלילה אל אולי, עטוף במעיל-המלחים האפור, שבכיסיו הרחבים כתבי-היד, קפצה לזרועותיי אחוזת צמרמורת, ירקרקת, אצבעותיה היו קרות מן הכביסה.

 "מה קרה לך, את חולה?"

היא ריחרחה בי רגע קצר ורצה אל האסלה שבפינת המקלחת. שם בחוץ, על המרפסת, ליד הקערה עם מי-הסבון שבה היו מושרים בגדי-עבודתי, שמעתי אותה מקיאה בחשיכה.

 "מה קרה? אולי? מותק, מה קרה?" ניסיתי להרגיע אותה. "תשתי חלב?" – אולי חלתה בשפעת או בהרעלת-קיבה, או שתתה מהעראק שנישאר בבקבוק, והחל מוצא חן גם בעיניה לאחרונה, יותר מהחלב שכה אהבה לשתות. אך היא סירבה בעקשנות לענות.

שטפתי וניגבתי את פניה, הפשטתי אותה והינחתי במיטתנו הצרה וכיסיתי אותה בסדין, ואז, להתאפק לא יכולתי, נכנסתי אחריה, ונסער עדיין מן הקירבה אל רותי, באתי עליה בכוח, וכאשר צעקה, "אתה הלכת אליה, אני יודעת – " סתמתי בכפי הכבדה על פיה, באצבעות המחורצות מלט וסיד לבנבנן, כמעט חונק אותה, את בכייה הכבוש, הילדותי. מותק, מותק, אוהו, ככה, כמו אבא שלך, בכוח, באונס, כל הנקניקו [ו"ו בשורוק], את כל המגדל בשער האחורי...

התייחסתי אל אולי כמו לצעצוע-חי המצוי ברשותי ותפקידו לענג אותי ולהתאים לי ככפפה לאצבע. שתעריץ אותי ותשתוק. התמרדותה שיעשעה אותי. לא הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי את מעשיי בה והתכוונתי, שבע ומרוצה, לשקוע בשינה כבדה, הלומת התרגשויות ועראק, התיישבה לפתע אולי במיטה הצרה מולי, שדיה הזדקרו אליי בחשיכה-למחצה כנושמים, ובהתרוממי בהיסח-דעת לעומתה – סטרה לי על פניי והתחילה לשרוט אותי ופיה התמלא חרפות וגידופים מגונים ביותר, שאותם אני מבקש לא לזכור כלל. תפסתי בכפות-ידיה ובקושי הרגעתי אותה והכרחתיה לשכב לצידי, מתייפחת – על פי ריטוטי גבה המשיי, המתקשת בחיקי בעודי מחבק אותה מאחור וכופת את ידיה באצבעותיי, עד שנירדמה, השפחה המקללת.

כריכים הכינה לי אולי בבוקר, כרגיל. אך כאשר חזרתי מהעבודה, וניסיתי להתלוצץ איתה על ליל אתמול, ולשאול לשלומה – ענתה לי בקול צרוד, בוגר –

 "מה אתה, עיוור?"

 "מה יש?"

 "ילד כבר צומח אצלי בבטן!" תקעה לי בגסות, מחקה שיהוק שלי.

המשך יבוא

הרומאן הארצישראלי הנידח "המושבה שלי" יצא לאור בספר בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג אך מסיבות מובנות הושכח ונעלם ואינו כלול בספרות העברית הקנונית, החשובה והלקקונית.

צבי ירון על הזרקת מיצוי אשכים של קופים

היום אני תושב כפר סבא (שנוסדה במקורה על-ידי "גולים" מפתח-תקווה) וסיפורי המושבה שלך מעוררים בי זיכרונות ילדות.

בקלות רבה זיהיתי בסיפורך את האדון [פרץ] פסקל אשר גר מול בית הספר פיקא בו למדתי וסיימתי בשנת... ואת השמועות על אשכי הקוף או הכלב שהושתלו בגופו. היום, כפרופסור לביולוגיה בדימוס, אני יודע שזו היתה שטות, אם כי הזרקת מיצוי אשכים העשויים כביכול לכלול הורמוני מין היתה מקובלת בצרפת כטיפול בבעיות הורמונאליות בסוף המאה הי"ט בעקבות "מחקריו" של Brown-Sequard שהצהיר על חידוש נעוריו ואונו בעקבות טיפול כזה. הוכחות ממשיות לא פורסמו כי נושאות מחקריו כנראה מילאו פיהן מים. אבל מי אנו שנשבור מיתוסים?

גם אני למדתי אצל האדון גלבוע (בעבלאך), המורה הרלב, אדון ירקוני (עם המכוורת והסוכה המטאורולוגית). וכן המורים קיטאי, נאמן, שלמה חיון, זלדה פסט, המורה [רחל] איכילוב, אפשטיין ועוד.

צבי ירון (לשעבר מילר)

אהוד: תיקון. לא "גולים", שזה בימי מלחמת העולם הראשונה, אלא איכרים, שזה מקודם.

דורון גיסין

מכתב גלוי להוצאות הספרים בישראל

שלום לכם מכובדיי,

אחדים מכם משתמשים ברדיו כדי לקדם את פרסומו של המוצר התורן שלכם. אני משתמש במילה "מוצר" מאחר שאין לי מילה אחרת לתאר בה את מה שאתם מנסים לעשות. עבורי, ואולי עבור עוד כמה אנשים, המילה "ספר" מתארת דבר שונה לחלוטין מאותו "מוצר" שאתם מפרסמים.

בעבר הרחוק וגם הקרוב נתפתיתי לרכוש במיטב כספי, שבו אתם חפצים, כמה מאותם מוצרים ש"פומפמו" השכם וערב ברדיו.

מאחר שאני רוחש כבוד לספרים, לא יכולתי שלא לחוש מרומה כל פעם מחדש.

לא עוד! נשבעתי לעצמי. מעתה ואילך, כל מוצר שלכם שיפורסם בדרך זו לא יירכש על ידי גם אם מחירו יוזל וגם אם יוצע לי חינם. אתם מלכלכים את סביבתכם הספרותית. אתם מקדמים תת-תרבות ומרדדים את השפה. איני יודע ואיני מכיר את האחראים הישירים לכמויות הזבל המילולי שמציפים את שידורי הפרסומת ואת דוכני הספרים. אך דעו לכם – מרכולתכם אינה רצויה עוד בעיניי. עשו נא עימדי חסד וחידלו נא גם לעצבן את חוש השמיעה שלי.

בתודה מראש,

דורון גיסין

רק דיקטטורות פרו-מערביות תייצבנה את המצב במזרח התיכון

היציבות במזרח התיכון תושג רק באמצעות מישטרים דיקטטוריים או דיקטטוריים-למחצה שבהם הדמוקרטיה והבחירות הן פארסה (סוריה, סעודיה, איראן, וכן ירדן ומצרים). ואילו המדינות שבהן הדמוקרטיה כביכול מנצחת – מועדות למלחמת אזרחים מתמדת (לבנון, עיראק והרשות הפלשתינית). ישנן באזור רק שתי דמוקרטיות אמיתיות ויציבות, ישראל וטורקיה (אך כיום יישום מלא של הדמוקרטיה בטורקיה עלול למוטט את האופי החילוני של משטרה, המוגן על-ידי צבאה). המסקנה היא שאין שום סיכוי לארה"ב ולמערב-אירופה לחולל שינויים באמצעות מישטרים דמוקראטיים שיביאו כביכול יציבות לאזורנו. מחוץ לישראל, רק משטרים פרו-מערביים דיקטטוריים או למחצה עשויים להבטיח יציבות באזורנו, בין הפיכה להפיכה.

ס. נידח

המינהל הפדגוגי     מיסודה של רחל ינאית בן-צבי       המרכז לספרות ילדים

אגף א' מוסדות חינוך

ספריות בתי-הספר

הזמנה

לכנס החצי שנתי לספרות ילדים ונוער

שיוקדש לנושא: הורים וילדים

סדר היום:

חלק א':

9:30 – פתיחה

9:45 – נאוה מקמל-עתיר – בית, משפחה וסוד, בעקבות ספרה: "נערה במרפסת ממול".

10:15 – ד"ר נילי לוי – אב, אם והדימוי העצמי של מתבגרות. עיון ב"לאחר סופת הקרח" מאת פיליס ניילור, וב"עיניים ירוקות מוזרות" מאת קרול אוטס.

10:45 – אורית רז – תהליך ההפנמה של דמויות ההורים עפ"י הספר "זמר של שיר".

11:20– הפסקה וכיבוד קל

חלק ב':

11:50 – טקס הענקת הפרס ע"ש אביחי ברגסון ז"ל לעבודת מחקר בתחום ספרות הילדים והנוער.

12:10 – הלן לבנת וינינגר – מסע יהודי על פני ארבעה דורות עם ספרה: "למלא את הזמן בחיים".

12:40 – חדוה נוה – הורים עבריינים מזווית הראייה של ילדיהם עפ"י ספרה: "אבות אכלו בוסר".

13:10 – רימונה די-נור ונועה סמלסון – סיפורים ושירים משדה הקרב המשפחתי מתוך הספר: "שם פרטי, שם משפחה".

הכנס יתקיים ביום רביעי, י"ח בתמוז תשס"ז, 4.7.07

במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין, רח' המעגל 7, בית הכרם, ירושלים,

באולם התרבות ע"ש מאירהוף.

אוטובוסים מתחנה מרכזית 6, 18, 20, 21, 23, 27

חנייה בתשלום ברחוב בית הכרם ובשדרות הרצל.

נא אשרו השתתפותכם עד לתאריך 26.6.07 בטלפון 02-6558179

או על גבי הספח המצורף, או בדואר אלקטרוני

syeladim@macam.ac.il

אל: המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, ת.ד. 3578, בית הכרם, ירושלים, 91035           

אנו מעוניינים להשתתף בכנס שיתקיים בתאריך 4.7.07

שם ___________________________

ביה"ס/ ספריה ע"ש________________ מס' משתתפים_______

כתובת______________________________

דוא"ל _______________

גיליון מס' 126 של כתב-העת ספרות ילדים ונוער יצא לאור. החוברת תימכר לבאי הכנס במחיר מוזל – 25 ₪. לרכישה בדואר, נא לשלוח 35 ₪ לקרן הספריות, אבן גבירול 17, רחביה, ירושלים.

עונה שנייה לאהבה

מבחר שירים וחדשים 1974-2006

מאת ציפי שחרור

בעריכת איתמר יעוז-קסט

בתוספת מסה מקיפה של פרופ' נורית גוברין

הוצאת עקד

אוסף המאגד בתוכו את המיטב מתוך שיריה של ציפי שחרור וכן חטיבת שירים חדשים. האוסף משקף עולם יצירתי בעל נעימה אישית ומרתקת המוסיפה נדבך ערכי-משמעותי לשירת הנשים העברית.

הקורא באוסף זה יחוש במציאות חברתית רבת-מתחים אך בעלת צבעוניות עזה,הבאה לידי ביטוי-אם במפורש ואם במרומז, גם מעבר לפרובלמטיקה של "להיות אשה". הקריאה הקשובה בשיריה של ציפי שחרור מגלה הווייה אנושית מורכבת, שבה הפרט שבמרכז היצירה מקושר אל הכלל המקיף אותו. אהבת-חיים, יצרים חזקים ורוך מחלחלים בתשתיתו של הספר שלפנינו.

למבחר שירים מיוחד זה הוסיפה פרופ' נורית גוברין אחרית-דבר מאירת עיניים ודקת הבחנה, כשהיא סוקרת את התפתחותה של שירת ציפי שחרור מראשיתה ועד היום, ועומדת על תרומתה לספרותנו.

"המשוררת ציפי שחרור מבטאת את דורה, ומשמיעה את קולה הייחודי כמשוררת וכאישה. היא פועלת במסגרת שירת הנשים העברית הישראלית, אך בה בשעה היא עצמאית ובלתי תלוייה. מיבחר השירים 'עונה שנייה לאהבה', מאפשר סיכום ביניים של שלושים שנות שירתה של ציפי שחרור. הוא נותן ביטוי לתמורות שחלו בשירתה, משיריה המוקדמים הזועקים, עד לשירים הבשלים המאפשרים להסתכל אחורנית בזעם אבל גם מתוך הבנה ואפשרות של פיוס. מסקרנת מאוד היא הציפייה לשלבים הבאים של שירתה מתוך המשך שיהיה בו חידוש."

נורית גוברין מתוך 'אחרית דבר' ל"ציפור חלומה". החומר באדיבות הוצאת עקד ועל דעתם

נשמות תאומות

סיפורי אהבה

מאת ציפי שחרור

נשיות ובשלות נשית, נשמות תאומות, עקרות והורות מאוחרת, חיפוש נואש של צעירות וצעירים בתל אביב אחרי אהבה, שכול ואבדן, יחסים גנובים עם גברים צעירים, תלישות, צעירים החוזרים מהודו, לילות סוערים בעיר הגדולה – וחיים אחרים – בפריפרייה ובעיירות הפיתוח, דו-קיום בלב תל אביב, אהבות נסתרות, תאוות כבושות ומאבקים יצריים... "נשמות תאומות" הוא פסיפס של דמויות ומקומות המורכב משתי נובלות ומסיפורים – מענגים, חושניים ויחד עם זאת מלאי מורכבות, שהומור וכאב מאכלסים אותם. הסופרת מיטיבה לגולל את מאווייהם המוארים והאפלים, אהבותיהם הגלויות והנסתרות ותאוותיהם הכבושות והמתפרצות.

ציפי שחרור, סופרת, כלת פרס ראש הממשלה לשנים 1993 ו-2003. פירסמה עד כה 11 קובצי שירה, קובץ סיפורים, וספרי ילדים רבים. ספריה זיכו אותה בשבחים ובפרסים רבים. היא מנחה סדנאות שירה ופרוזה. כיהנה כחברה במועצת המנהלים של הערוץ השני ומן היוזמים הראשונים של תוכניות התרבות בערוץ 2. ממקימי הקרנות "סנונית" ו"ברוש" של הרשות השנייה, ערכה את הירחון הספרותי מאזניים, כתבה וערכה בשבועון "העולם הזה", ושימשה כמבקרת ספרות בעיתונות.

החומר נמסר באדיבות הוצאת גוונים ועל דעתם

ב"ה

שחר יוסף

רוע או קהות חושים?

לפני כשנתיים נפל דבר בישראל. הממשלה והכנסת החליטו על ביצוע מה שהמערכת קראה "התנתקות" ומבחינתי זה היה מעשה לא מוסרי ולא אנושי, שהיה בנוי על שנאה ועיוורון פוליטי, הפקרות ביטחונית ויצירת דרך סלולה לבריחה של המנהיג מאימת הדין.

מה לעשות, אחרי שנתיים המציאות הוכיחה כי ההתנתקות הביאה הרס וחורבן פיזי, נפשי וקיומי לאלפי אנשים שאיבדו את ביתם, פרנסתם, עשרות משפחות התפרקו, הביאה צעירים רבים לחוסר אמון מוחלט במוסדות השלטון ולקשיים נפשיים. בקיצור, חברה וקהילות שהיו למופת מכל הבחינות – גשמית, ערכית וחברתית, נמצאות עדיין אחרי שנתיים במצב בלתי אפשרי בחומרתו.

במישור המדיני והביטחוני ההצלחה לא פחות מרשימה. והרי כמה מההישגים: שלטון חמאס, איראניזציה של רצועת עזה, אלפי קסאמים על שדרות והנגב המערבי מאז ההתנתקות, עם סיכויים מצויינים לשיפור הטווח והמגוון.

מערכת המשפט, שלא כהרגלה, נרתמה בזריזות וביצירתיות יוצאת דופן לגיבוי המהלך רב ההשראה של ההתנתקות. חלק מהאמצעים לא היו מביישים משטרים ידועי שם בגישתם המיוחדת לזכות המחאה. כדוגמא: בתי משפט מיוחדים, מעצרים של ילדות וילדים במשך שבועות וחדשים, הגשת אישומים קולקטיביים ועוד.

והנה, אחרי שנתיים של סבל, ייאוש, אחרי ההצלחות המרשימות של המהלך, אחרי שהשקר, הכישלון והאבסורד זועקים לשמיים, מה יש למערכת המשפט לעשות כדי להשלים את הניצחון, לאמלל מאות ילדים ונערים, לפגוע בגיוסם לצה"ל, להרוס את עתידם, וזאת בשל העובדה כי הם חונכו על אהבת העם והארץ, על ערבות הדדית, איכפתיות, ועל זכות המחאה כשהורסים את ביתם? המערכת מתעקשת לשפוט אותם על הפגנות ועל שהייה בשטח צבאי סגור וכו'.

לא ראינו הפנמה של המציאות שנוצרה כתוצאה מהמהלך המרושע וההזוי של ההתנתקות. המערכת סבורה כי ע"י המשך התהליך המשפטי ניתן להסיח את הדעת מהתוצאות ולחזור ולסמן את ה"אוייב" שמפריע לפרוץ השלום. כידוע, אלפי תיקים משמידה משטרת ישראל מדי פעם בגין עומס יתר. אבל התיקים של הנוער הנפלא הזה, שחלקו כבר משרת בצה"ל, יוגשו למשפט.

בדרך כלל החברה מענישה את העבריין משתי סיבות: האחת, גמול על המעשה; השנייה – הרתעה. הציבור הזה, שבניו ובנותיו מועמדים לדין על זכות הזעקה והמחאה, לא סבל מספיק משך השנתיים האחרונות? מידת העונש לא מוצתה עד תום, על אף שלא פשעו כלל? בנושא ההרתעה: מה לא נאמר? איך מערכת ההפחדה עבדה שעות נוספות, לאיזה תסריטים קשים הוכנו הכוחות, כשהמציאות היתה שונה בתכלית. ממה יש להרתיע?

לפני מיספר שבועות התקיימה שביתת הסטודנטים. שערי אוניברסיטאות נסגרו בשרשראות, נחסמו כבישים, היו עימותים מילוליים ופיזיים קשים עם שוטרים. כמה כתבי אישום הוגשו נגד סטודנטים לשם ענישה והרתעה?

צריך לתקן את החרפה הזו של הגשת המשפטים כנגד משתתפי המחאה, ההפגנה וההתרסה לפני ותוך כדי ההתנתקות. זה יהיה מעשה קטן אך חיובי, צודק, מחבר, שיחזיר את אמונם של רבבות צעירים במערכת הצדק והשלטון בישראל.

במסגרת הגילוי הנאות, אני מבקש לציין כי נכדי השתתף בפעולת המחאה על הגג בכפר דרום, ורק מסיבות טכניות לא התאפשר לי להצטרף אליו.

קריית אתא

משה גרנות

תגובה לנורית הדרי על ביקורתי על מחברו העלום של הספר על צפיה אשת מוחמד

אהוד יקר,

אודה לך אם תפרסם תגובה קצרה זאת למאמרה של נורית הדרי "צפיה ואדוניה של ההיסטוריה" [גיליון 255]:

נורית הדרי מאשימה אותי בהתנשאות ובהתיימרות לדבר בשם הסמכות ההיסטורית. אני ממש מעוניין שהיא תצביע על משפט אחד שכתבתי, ושממנו משתמעת הטענה הנ"ל.

סיפור היסטורי מתבסס בדרך כלל על גרעין היסטורי ועל הרבה דמיון, אבל הסופר, בכישרונו, יודע להשרות על הקורא תחושה שמה שמתואר בסיפור יכול היה להתרחש במציאות.

זה לא מה שקרה ב"צפיה – אישתו היהודייה של מוחמד", ואת דעתי זו כתבתי ברצנזיה, ונדמה לי שעל כך מודה גם נורית הדרי בצורה עקיפה.

המחבר העלום ביקש ממני לקרוא את הספר ולכתוב עליו. קראתי, ואמרתי לו את דעתי, והצעתי לו בהגינות שלא אפרסם אותה ברבים. הוא עמד על כך שאכתוב , אבל שלא אשכח להביא בפני הקורא גם את התועלת שהוא יכול להפיק מהספר. נעניתי לו, וכתבתי ברצנזיה משפטים כמו "מי שמוכן להתעלם מליקויים אלה (באשר לאמינות כרומן היסטורי), ומעוניין לקבל מידע על תקופה נוראה זו שקבעה לדורות את היחסים שבין מוסלמים ליהודים – ימצא מידע זה בספר בפירוט רב, פירוט המאושש בהערות מועילות."

הרצנזיה לא נשאה חן בעיני המחבר, והוא טרח ללמד אותי דעת, איך הייתי צריך לכתוב. אני כנראה עשיתי עליו רושם כאילו אני עובד אצלו וחייב לו דין וחשבון. אני מניח שגם ההתנפלות הלא הוגנת של נורית הדרי עליי שייכת לאותו מסע לא מכובד.

מכל מלמדיי השכלתי – גם מהמקרה הזה למדתי משהו.

משה גרנות

רון וייס: האמת על מו"מ קלינטון-ברק-ערפאת

 בקמפ דייוויד

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר אינו מדייק כשהוא כותב [גיליון 255] שאהוד ברק הרחיק לכת והציע בקמפ-דויד נסיגה מ-98% משטחי הגדה ותמורת 2% הנותרים-שטחים חלופיים בנגב. בקמפ-דויד ברק הציע 89% משטחי הגדה. ערפאת הסכים לוותר על 2% משטח הגדה (פיקדון שנמסר לקלינטון) תמורת שטחים חלופיים. ההצעה נדחתה על-ידי ברק.

בפגישה השנייה בטאבה הסכימו הפלסטינאים שישראל תספח 2.34% משטח הגדה (צורפה מפה מפורטת) תמורת שטחים חלופיים מדרום להר חברון, הצמודים לקו הירוק. כמו כן הסכים ערפאת שכל השכונות היהודיות במזרח ירושלים (כולל הכותל המערבי), יהיו בריבונות ישראל.

הצעה זו נדחתה על-ידי אהוד ברק. ההצעות של ברק נדחו על-ידי ערפאת. שני הצדדים "קיבלו" את הצעת הפשרה של הנשיא קלינטון (העברת כ-95% של הגדה לריבונות פלסטינית) עם הסתייגויות רבות. הפרשנויות לגבי מה שהתרחש במו"מ הן רבות, אך חשוב לדייק בפרטי ההצעות שהגישו הצדדים במהלך המו"מ.

בברכה,

רון וייס

רמת-גן

לא ייתכן!

גבול ישראל-מצרים פרוץ לרווחה להברחות נשק לאירגוני הטרור בגדה

לא ייתכן!

ציר פילדלפי בין רצועת עזה לסיני פרוץ לרווחה להברחות נשק לחמאס בעזה

לא ייתכן!

מתקפה של עשרות טילים על ישראל מכל עבריה כבר ביום הראשון למלחמה

ייתכן גם ייתכן!

שלום אהוד,

שכחתי את הדבר החשוב ביותר: האזהרה שפירסם משרד החוץ לתיירים ישראליים לא לבקר בגרמניה ובבריטניה [בשנת 2033, ר' סיפורי "איתי מלבנון" בגיליון 255].

דוד מלמד

אהוד: כשאהיה בן 97 כבר לא איכפת לי לא לבקר בשתי הארצות האלה. מה אני צריך לטלטל את הפיליפינית? יותר טוב להישאר בבית ולצבוט לה בפיטמותיה המלוכסנות הקטנות כל פעם שאני צמא ושנוזל לי ריר מהפה.

רשמים מביקורי ב"בית חם", נוער בסיכון וילדי מהגרים

כמי שמרבה לערוך מפגשים עם תלמידים ברחבי הארץ, אני יכולה להעיד כי הביקור ב"בית חם" היה שונה.

ראשית, עליי לציין כי תחושה חמימה של בית אכן אפפה אותי כבר מהרגע הראשון בו פסעתי אל תוך הדירה הקטנה והישנה השוכנת לה אי-שם בדרום תל-אביב. ייאמר לזכות בנות השירות הלאומי, אשר מדריכות במקום, כי הן עושות עבודה מבורכת, ואהבת הילדים אליהן ניכרת בחיבוקים ובחום הרב וההדדי שקיים ביניהן לבין הילדים המקסימים.

המדריכות הסבירו לי כי מדובר בילדי מהגרים אשר נולדו בארץ והם דוברים עברית על בוריה, אך שפתם דלה. לכן השתדלתי בהרצאתי, בקטעים בהם אני מקריאה מספריי, להמיר מילותיי למילים פשוטות יותר ולהסביר כל משפט במילים נרדפות כשאני מנסה להבין משפת גופם אם אכן הם מבינים אותי ואם הצלחתי לקחת אותם עימי אל המחוזות הדימיוניים והקסומים שבספריי.

אין ספק כי מדובר בילדים מיוחדים עם מנטאליות שונה, קיימת בהם מן ביישנות ותמימות שובת-לב, הם לא השיבו לשאלותיי אלא רק לאחר שביקשו רשות דיבור, שמרו על שקט מופתי, ובתום המפגש ביטאו בחן רב את שביעות-רצונם ואת הנאתם מן המפגש כשהם משתמשים בביטויים עם המון אהבה ורגש. לא מיותר לציין כי מדובר בילדים עם קשיי למידה אך לא בחינוך מיוחד.

אני אישית הפקתי הנאה מרובה מן המפגש, מן התשובות המיוחדות לשאלותיי ובעיקר משאלותיהם הסקרניות על גיבורי ספריי ועל צורת כתיבתי. ואם הצלחתי ולו במעט לחשוף בפניהם את עולמו המופלא של הספר, די לי!

סיגלית דיל, עו"ד ורו"ח, היא גם מחברת ספרי הילדים והנוער: "טירת כחולי-העין", "אנשי הקירות", "תלתלים מכושפים" ו"שעון הקסמים". פגישתה עם הילדים בדרום תל-אביב נעשתה בהתנדבות, במסגרת הפנייה לסופרים לילדים ולנוער (חברי סומליו"ן) להתנדב לכך.