בנושא גללי הכלבים על מדרכות העיר חל שיפור מסויים. אינני ידע איך זה ברובעים אחרים אבל בסביבה שלי אני שם לב שאין כמעט בעל כלב עם רצועה שמטייל ברחוב, שאין שקית ניילון מעוכה כלשהי קשורה לקצה הרצועה שבידי הבעלים, כדי לאסוף את הקקי הצפוי, וזו התקדמות גדולה מאוד.
לעומת זאת מחמיר מאוד המצב בתחום האופניים. רק בחודשים האחרונים הופלו על מדרכות העיר שלוש מחברותינו שיצאו לתומן מהבית אל המדרכה או שכבר פסעו עליה, והכול באשמת רוכבי האופניים, שהפכו את המדרכות לנתיביהם הפרטיים. השלוש נפגעו קשה, שברו צלעות ורגליים, סבלו כאבים חזקים במשך זמן רב, ולא היה כמובן על מי להתלונן ואת מי לתבוע. לך תפוס רוכב אופניים!
לא יאומן ממש איזו כמות גדלה והולכת של רוכבי אופניים משתוללת כיום על המדרכות. הם שקטים. אינם נותנים שום התראה, גם לא צלצול, שהרי עצם נסיעתם אינה חוקית. אבל עליך להיות בעל עיניים בגבך, אחרת, כל סטייה פתאומית ימינה או שמאלה יכולה להביא עליך זוג אופניים הנוסע בפראות, ומחשב את כיוון נסיעתו בהנחה שאתה הולך ישר ואינך משנה מסלול. למעשה כדאי להולכי הרגל לאמץ את כללי הנהגים במכוניות, לאותת בפניות ואולי גם להצטייד במראות אחוריות.
מדברים הרבה על הבריאות שברכיבה על אופניים, על כך שאין בכך זיהום אוויר. לא מדברים על הנזקים ועל הטרור שרוכבי האופניים משליטים במדרכות העיר! הגיע הזמן שפקחים או שוטרים יתחילו לקנוס רוכבי על מדרכות. נכון שאם ירכבו רק בכבישים, מצבם יהיה מסוכן יותר. אבל מה אנחנו, הקורבנות העתידיים, אשמים?
באשר לקטנועים, הם כמובן יותר מסוכנים אבל לפחות הם משמיעים קול מנוע כך שניתנת לצועד התראה מסויימת בטרם הוא נס על נפשו אל הכביש או לחצר הבית הסמוך.
 
אנחנו מציעים ניידת עירונית בגודל משאית זבל להחרמת זוגות אופניים בו-במקום וזאת אם:
הם נוסעים על מדרכות!
אין להם פעמון (האבזר החיוני הזה נעלם כמעט כליל!) או שיש ואינם מתריעים בו!
אין להם מיספר עירוני! (הגיע הזמן למסד את מיספור הרשיונות לאופניים כדי שיהיה אפשר לזהות את הדורסים!)
אין להם תאורה!
נוסעים בחושך בלי תאורה גם כשיש להם תאורה!
 
 
 
י"ז: עוללות אמריקה – בניית ציפורניים, כתב רש"י וסעודה בסוהו
פרק בסידרה: מעיר הפיג'אמות לניו-ג'רסי
לאהוד שלום רב,
כולנו יודעים שארצות הברית היא מדינה ענקית, ומתפתחת כל הזמן, ובה ישנה תנופת בנייה עצומה בגלל מצבה. עושר מביא עושר וכו', בונים גשרים, סכרים, בתי חרושת, כנים לשיגור מעבורות-חלל, ועוד ועוד. אבל התנופה בה"א הידיעה היא בענף בניית הציפורניים.
אין מרכז קניות, שאפילו הוא מכיל רק ארבע חנויות בלבד ויושב על אם הדרך הראשית, שאין בו לפחות שני מכונים לבניית ציפורניים. וזה הולך בערך כך: מסעדה סינית, סופרמרקט, מכון לציפורניים, כירוקראקטר, ושוב חנות לבניית ציפורניים, וכך הלאה כל היום. מזה יש להסיק שעסק בניית הציפורניים משגשג מאוד כאן עד כי רבים מבעלי המקצועות החופשיים כגון גניקולוגים ומנתחים פלסטיים החליפו מקצוע ועברו לבניית ציפורניים. וגם שיכללו – מכון לציפורניים עם יהלומים, והשני עם פרחים כלומר פרחים קטנים דבוקים על הציפורן ליד השורש, ואחר נצנצים במרכז הציפורניים, צפרני רגל וצפרני פטרייה לא עלינו, ועוד.
ומכאן שכל חברת בנייה שמקימה פרוייקט של קניון או דבר דומה חייבת לשריין מספר מקומות, נאמר בין שלושים לארבעים אחוזים, למכונים הנ"ל. וזה על פי הסכם בין ארגון בוני הציפורניים לארגון הקבלנים. וקרוב משפחה שלי שעסקו בהיי טק חוזה שבעתיד הקרוב יעלה עסק זה על כל הסטרטאפים כולם. וכאשר שאלתי אותו ומה יהיה על עבודתו ענה לי "אנו בבניין ציפורנינו ננוחם".
ומעשה שעמדתי בתור לקופה בסופרמרקט ושמעתי שיחה בין השתיים שעמדו לפניי. אחת אמרה לשנייה שהנה במרכז הקניות החדש שנחנך לפני שבוע לא הוקצה לה מקום כזה, ועל כן הצטרכה להפעיל קשרים אצל ראש העיר כי אחותה עובדת כמזכירה שלו (וכאן באה קריצת עין של המספרת) והיא ביקשה אותה שתפעל למענה. והוא, כלומר ראש העיר, לא רצה שהמזכירה שלו, שמן הסתם עושה לו מה שמוניקה לוינסקי עשתה לקלינטון, תכעס עליו ולא תרד יותר אל מתחת לשולחנו, על כן טילפן למנהל הפרוייקט והעניין סודר.
ואני מקווה בזאת שמסרתי מעט מן הרושם שמקבל המבקר כאן על עניין ציפורניהן של האמריקאיות הדואגות לטיפוח החן והיופי שלהן.
ולעניין אחר: כתוב במשנה ש"שמואל אמר שנהירין לו שבילי דרקיע בשבילי נהרדעא," וזה על שמואל אחד שחי בעיר נהרדעא בתקופתו של ר' עקיבא, וידע על גרמי השמיים הרבה עד כי אמר מה שאמר.
וכפי ששמואל ידע על גרמי השמיים הרבה עד כי יכול היה להשתבח בכך, כן כותב השורות הללו אומר שנהירים לו מקומות מושבם של כל עצי הפרי החופשיים בארץ-ישראל. תותים, סברס, תאנים, חרובים, רימונים, עוללות גפנים, דוּמים (הם מה שנקראים שיזף או תפוחים סיניים), שסק למינהו, ועוד. ובצאתי לחו"ל ממשיך אני לתור אחרי עצים כאלה ובדרך כלל אין. וזה דבר שמצער אותי על באמת. אלא שנאמר, שיגעת ולא מצאת אל תאמין. זה כתוב בתנ"ך אבל ר' איציק פון ברדיצ'ב חיזק את הנאמר והדגיש אותו עוד יותר.
אני לקחתי את זה ברצינות והתחלתי חוקר ודורש ובוחן כל עץ ועץ שנקרה בדרכי. והנה לא אכזב! מסתבר שעצי תותים שחורים ולבנים עסיסיים וטעימים מצויים בסביבתי לרוב. שמחתי היתה רבה בסיבוב הראשון, ואחר כך נטלתי לי כלי פלסטיק מבית מארחי והחזרתי אותו מלא בפרי הזה. אמנם, אכזבת מה כרוכה בכך, יען כי האשכנזים שגדלו על גרגרי יער של יערות פולין ועוד, אינם מתלהבים מתות העץ של האוריינט, שמחזיר אותנו לימי הילדות שם, שם רחוק בזמן ובמקום. ויש שהקערה מלאת התותים נשארת כמעט כפי שהבאתי אותה גם בחלוף יממה. אז אני בולע את עלבוני, ואחר כך נאלץ לבלוע גם את התותים עצמם.
ניו-ג'רסי יושבת לא רחוק ממנהטן, וכל הרוצה לא למות משעמום בסביבה הירוקה והשלווה שכאן, ייקח את עצמו ויגיע למנהטן, שעליה דובר כבר כאן בעבר.
אתמול הוצע לי לנסוע לשם ובין היתר לבקר בחנות של דברי אלקטרוניקה בבעלות יהודים שהיא הגדולה בעיר והכי יעילה מסוגה בענף. ולא רק זאת כי אם יש לרשותם מגרש חנייה ללקוחות חינם אין כסף. מביאים המכונית לכניסה ואומרין שאנו הולכין לקנות שם, והכושי, שמשמש עוזר לדוס עם הפיאות היושב בבודקה, נוטל המפתחות ומחנה המכונית, ונותן תמורתה פתק דמתקרא קבלה. נכנסין לחנות ובאמת עשרות עובדיה כמעט כולם דוסים צעירים כנראה חבדניקים ממזרים ומפולפלים, וכל אחד יודע את עבודתו ולו עוזרים גויים גם כן. ובחנות אלפי דברים של אלקטרוניקה ומצלמות ווידאו ועוד ועוד ועוד, כל מה שתחפץ נפשו של אדם בכגון אלה. קונים המוצר והולכין לקופה לשלם ועם הקבלה הולכין לדוכן לשם מגיעה הסחורה על מין מסילות תלויות בתקרה. שיא היעילות. האמת שזה מחמם לנו את הלב לראות את בני עמנו ודתנו מצליחין ומשגשגין.
והצעיר שישב ליד דלפק אחד ואגב חיוג בטלפן עיין בספר קדוש מין חומש רש"י, וזה כדי לא להתבטל מדברי תורה, שנאמר והגית בה יומם ולילה, – הפסיק ממשנתו ושאל מה רצוננו.
אמרנו את שאמרנו ואגב שאלתיו למה ספר זה שבידו נקרא חומש רש"י.
אמר כי רש"י כתב אותו.
אמרתי: "ולמה את הכתב קוראים כתב רש"י?"
אמר כי רש"י כתב בו.
אמרתי לו: "לא חביבי, טעות בידך. רש"י כתב בכתב כפי שמופיע בספרים העתיקים ובספרי התורה. אלא שכאשר, שלוש מאות ושמונים שנה אחר כך, המציא גוטנברג את הדפוס, רצו בני עמנו להדפיס את הספר הראשון במעלה שברשותם והוא חומש רש"י. הם לא רצו להדפיס אותו באותיות שהיו נהוגות אז אלא הלכו והביאו גרפיקאי מומחה ואמרו לו: 'המצא לנו כתב מיוחד לכבוד הדפסת הספר הקדוש הזה שברשותנו.' וזה ישב ועמל על מלאכתו והוציא מתחת ידו כתב חדש, הוא הנקרא בפינו כתב רש"י. כי בו הודפס חומש רש"י בשיטת גוטנברג. "
אגב ההסבר שלי נקבצו עוד אברכים, חבריו של הנ"ל, לשמוע את דבריי ושמחו על הגילוי שלא ידעוהו. שאלתי אותו בחיוך אם זה יזכה אותי בהנחה נוספת על המחיר הנקוב? כמובן שלא.
אחרי שכיבדונו בסוכריות טעימות חזרנו למגרש החנייה לקבל את המכונית, והכושי הצביע לי על הבניין הסמוך שהוא בית כנסת של בית ישראל ואמר שבכניסה ישנם שירותים הדרושים לכל נפש חיה. וזהו מרכז קהילתי מאורגן ויפה, ובאמת שמחתי להיות בו ולראות שאלה מקיימים את מסורתם ומנהגיהם ודבר לא יחסר.
ובני ישמעאל ימח שמם רואים ונחמץ ליבם ואומרים: הנה היהודים שולטים בכלכלת העולם. אלא שהם בהמות בני בהמות יען כי הנפט ברשותם ומקבלים תמורתו מיליארדים שאי אפשר לספור, ומבזבזים אותם על בנייני ראווה וקניית דברי משחית לפלסטינאים ימח שמם.
לא תשבע העין ממה שרואה בעיר הזו, כאמור ברשימה קודמת, אלא שמדי פעם מתלהבים מחדש. עם כל ההמולה ואלפי המכוניות הנעות לכל הכיוונים עדיין נשמר הסדר על ידי שוטרים ופקחים עירוניים המצויים לרוב בכל מקום. כך שקל לנוע בה ואפילו לעצור היכן שאין עצירה וחנייה, לאפשר ליתר הרוכבים ברכב ללכת ולקנות קרם ידיים ומיני שטויות דומות. ובינתיים לסרוק את העוברים ושבים ובעיקר את העוברות ומענטזות בבגדיהן המודרניים, תאווה לעיניים.
יצתה בת קול ואמרה לכו לכם אל אזור הסוהו הוא רובע האמנים והחנויות המשגשגות והגלריות ובתי הקפה וההמולה העליזה והססגונית. נוסעים קדימה וישר שמאלה וימינה ומחסום משטרה בגלל חפירות בכביש ושוב שמאלה וימינה ועוד ועוד, כמו בדרום תל אביב, רק יותר מסודר ויפה, ומגיעים למסעדה שעל ידה יש חניון המעלה את המכונית לקומה חמישית במעלית ואחר כך גובה עשרים וחמישה דולרים עבור שעתיים חנייה הוא זמן המשוער לסיים בו את הארוחה שאוכלים בסוהו. אני חוזר, הארוחה שאוכלים בסוהו.
תרגום אונקלוס: כמו בארצנו הקטנה, שמחקים בה את העולם הגדול כביכול, גם כאן כך, או בעיקר כאן כך. מיני מקומות שהיו שכוחי-אל בדרום המוזנח, פתאום היתה להם עדנה והפכו למיני גלריות ומסעדות יוקרה החבויות בינות לבניינים שהיו מטים ליפול וקישטו אותם ושיפצו והפכו אותם למסעדות פלצניות עם שמות מפוצצים.
וכפי שאמרתי יצתה בת קול לאמור לכו לשם והוזמנו לשם. אחד משתחווה לנו בכניסה ואחרת מעיינת בספר ההזמנות שלה ומחייכת ומגלה שִמחה על שהגענו. שלישית באה ללוותנו לקומה תחתונה, למרתף שהיה מלא גרוטאות עוד מלפני מלחמת העצמאות האמריקאית ופונו אלה למגרשים והפכו את המרתף למסעדה.
כאן אנו נמסרים לצעירה אחרת בשחור, וזו מחזיקה מתחת לבית-שחייה קלסר גדול ושחור, משל היתה עוזרת במאי בסרט אינדיאנה ג'ונס. מלאה חשיבות ורצינות כמצולה שאין בה דגים. מובילה אותנו למקומנו ליד הקיר, ומעל ראשינו תקרה מלאה חורים בהם מקובעות חתיכות זכוכית עבה ורואים דרכה כצלליות את העוברים ושבים. וזה ללמדכם שהמרתף יושב מתחת למדרכה. וזה הזכיר לי את תקרתו של החמאם הטורקי באיסטנבול, שם גם יש זכוכיות כאלה.
המקום יפה ומסוגנן ונאה ומרשים. הביאו התפריטים וכדומה. עיינו בתפריט משל היה דף גמרא יען כי לא הבנו מה מכילה כל מנה בעלת השמות המוזרים והלא מוכרים. אגב זה אני מפסיק העיון ושואל אם אפשר לקבל מן הלחמניות שעמדו להן בצורת פירמידה בקערה על הדוכן הסמוך. היא מהנהנת לאות הסכמה, אלא שאינה מביאה את הלחמניות. מעקב אחריה גילה שהיא העבירה את המסר לכושי ענקי ונחמד שעמד קוממיות בצד, ליד העמוד, וזה עשה סיבוב ושניים, כמו במחול בימי מוצרט, ואחר נטל הפירמידה, כיסה אותה במין סדין לבן ובא לשולחננו עם מלקחיים בידו לשים בעזרתם את הלחמניות לצלוחיות.
עד שחזרה עוזרת הבמאי מן הסרט אינדיאנה ג'ונס כילינו את הלחמניות ואיכשהו עלה בידי לתפוס מבטו של הכושי הענקי וסימנתי לו שהוא יכול לשים לנו עוד מן הלחמניות העגולות, שקליפתם היתה קשה משל אגוזי הקוקוס עליהם ישב אדון יחזקאל עזרא הבגדאדי כאשר חזר מהודו, שם מכרו לו את אגוזי הקוקוס ואמרו לו אלה ביצים של פיל ואם ישב עליהם ארבעים יום יבקעו ויצאו מהם פילים. והקורא הנכבד מתבקש לעין בסיפור שלי על כך.
סוף שהוגש המזון, שהיה טעים בחלקו ובחלקו לא מוכר לנו, כגון בשר של ברווז שהוא קשה כמו החומר ניאוליט שבו השתמשו הסנדלרים בימי הצנע של דב יוסף בתור סוליות נעליים, כי היה מחסור במוצרי עור.
סך הכול היה נחמד וכאמור פלצני מעצם טבעו, ומנה אחת של מרק העגבניות היתה טעימה במיוחד, והיא זיכתה את הטבחית בכך שהלכתי למיטבח ושאלתי מי בישל את המרק, והמנהל קרא לטבחית כושית צעירה ויפה ואמר שזאת היא ולא אחרת, וציינתיה לשבח וחייכה וגילתה את סט השינים היפות שלה שהלוואי שהיה לנו חצי ממנו.
סליחה על שמבושת פנים וכלימה איני מגלה כמה עלתה לנו הארוחה במסעדה אשר בסוהו, רובע האמנים בדרום מנהטן.
וכדי לא להטיל עליכם שעמום, חס וחלילה, אפסיק כאן את כתיבתי ועל הקורא תבוא ברכה על שהאריך רוח לקרוא כל הכתוב כאן.
י"ז
 
 
אנדי פישהוף
צו 8
 
אֱלֹהִים קִבֵּל צַו 8
הַמַּצָּב מְכֻנֶּה חֵרוּם
בְּקוֹלוֹ הַחִוֵּר מִפַּחַד
אֱלֹהִים מְנַסֶּה לְסָרֵב לַפְּקֻדָּה
וּמְמַלְמֵל פִּתְאֹם שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה
לִהְיוֹת שֻׁתָּף לִפְשָׁעִים נֶגֶד הָאֱנוֹשׁוּת
כְּאִלּוּ מוֹדֶה שֶׁבִּנְעוּרָיו כֵּן הָיָה
עֲמִיתָיו
הוּא גּוֹרֵס
לֹא נִקְרְאוּ לְאַף מִבְצָע
וְאֵינָם עוֹשִׂים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ
לְמַעַן שְׁמִירַת הַסְּבִיבָה
הַמְּזֹהֶמֶת בְּדָמָהּ
בֹּקֶר אֶחָד יִדְפְּקוּ בְּדַלְתּוֹ עֲשׂוּיַת אַשְׁלָיוֹת
וְיֻכְרַז עָרִיק עַד תֹּם קִיּוּמוֹ
הוּא יִדָּרֵשׁ לְהַחְזִיר אֶת צִיּוּדוֹ
אֶת מַדָּיו וְאֶת הַדְּרָגוֹת
וְיַהֲפֹךְ שׁוּב לְרוּחַ הָאֵשׁ
בְּחִפּוּשׂ אַחַר מֹשֶׁה
אַחֵר  
 

רות דנון על בריגיט גבריאל
אהוד היקר,
כמדומני שאתה העברת בזמנו את הראיון המוקלט עם בריגיט גבריאל בעלונך החשוב. הראיון הרשימני ושְמה נחרת בזיכרוני והנה פגשתיה (בארה"ב) וקיבלתי את ספרה, שהוא לדעתי אחד הספרים החשובים לנו הישראלים ולעולם המערבי בכלל. תגובתי הראשונה היתה להזמין 10 עותקים מספרה על מנת לפזרם בין מכריי ולהפיץ את תוכן דבריה!!!
אשמח אם תפרסם את המצ"ב.
בברכה,
רות דנון
בני עטרות
 
בריגיט גבריאל – הספר "מפני שהם שונאים"
BECAUSE THEY HATE BRIGITTE GABRIEL:
בריגיט גבריאל, עיתונאית אמריקאית נוצרית מרונית, ילידת דרום לבנון, שהתה מגיל עשר עד גיל שבע-עשרה במסתור צפוף עם הוריה בעת מלחמת האזרחים בלבנון, ללא לימודים ולעיתים ללא מים ומזון.
שמעתי עליה לראשונה בעקבות ראיון מרשים עימה ב-CNN אשר הופץ באינטרנט, ופגשתיה לפני כחודש. בעקבות פגישתנו קראתי בשקיקה את ספרה המרתק בו היא מתארת את חוויות התקופה, בציון העובדה שחינכוה בילדותה לשנוא את ישראל ואת היהודים, ולאחר-מכן את מפגשה עם הישראלים בעקבות מבצע ליטני, בהגיעה עם אימה הפצועה לבית החולים בצפת, נערה בת שבע-עשרה שיצאה לראשונה מהמקלט, והיחס והטיפול ההולם שהשפיעו ועיצבו את השקפת עולמה הנוכחית.
ספרה המרתק נכתב בעקבות 9/11 כאשר ילדיה שאלו אותה: "למה הם [המתאבדים] עשו זאת?"
 היא ענתה: "כי הם שונאים!"
וספרה נכתב על מנת להזהיר את ארה"ב ואת מדינות המערב מפני סכנת האיסלם הקיצוני. בספר מוזכרים הביטויים ששמעה מדי פעם: "קודם נגמור עם השבת (היהודים) ולאחריו עם יום ראשון (הנוצרים)," ועל "השטן הקטן" (אנחנו, ישראל) ולאחריו "השטן הגדול" (ארה"ב) – בהזהירה את האמריקאים והמערב כי אחרי הישראלים יבוא תורם.
שליטתה בשפה הערבית מאפשרת לה להבין את הנאמר בשפה הערבית, השונה לדבריה לא פעם, מהתרגום לאנגלית.
זהו ספר חשוב המאפשר לישראלים, בשירות החוץ, באקדמיה ובמפגשים עם מקטרגים למיניהם) לצטטו. יחסה האוהב וההערצה לישראל (שלעיתים ניראים כמוגזמים...) נעימים לקריאה (כדאי להודות בהזדמנות זו לצוותי בית החולים בצפת, שפעילותם השגרתית הניבה אוהבת ישראל כזו).
 
 
 
מיקה קרני וקרינה זמפיני הנפלאות!
אחת הזמרות ששבו ביותר את ליבנו בסדרת השידורים החוזרים, בלילות, לתוכניתו המצויינת של יוני רועה "זמר בשידור" – היא מיקה קרני. לאחרונה הופיעה בתוכנית שהוקדשה כולה למלחינה נורית הירש.
תוך שאנחנו מסתכלים במיקה קרני שרה ומאזינים לה, היבהבה בנו שוב ושוב התחושה שאנחנו מכירים אותה, שכבר ראינו אותה פעמים רבות, ודווקא לא בתוכנית של זמר עברי.
והנה נפל לנו האסימון – קרינה זמפיני, אחת הכוכבות המוצלחות והעדינות ביותר של הטלנובלות הלטינו-אמריקאיות (הופיעה גם עם גבריאל קוראדו). זה ממש לא יאומן הדימיון בין השתיים – בפנים, בעיניים, בחיוך, במידות הגוף (שתיהן רזות), ממש כשתי תאומות או אחיות, עם אותה שפת גוף, ועדינות כבר אמרתי. זמפיני, למיטב ידיעתנו, אינה זמרת אלא שחקנית בלבד. לאחרונה רואים אותה אצלנו בטלנובלה "המחרוזת", שאותה אנחנו לא רואים כי אנחנו שקועים עדיין עמוק מאוד בשלושה הפרקים כל סופשבוע של "עמק התשוקות" עם גבריאלה ספניק וסול ליסאסו.
את החלילן המקסים שהופיע בשעתו בתוכניות "זמר בשידור", אמיר מילשטיין, אנחנו לא יכולים להזכיר באופן אובייקטיבי כי אנחנו מכירים אותו היטב וגם חברים של הוריו.
אגב, את "חליל הקסם" הגאוני של מוצארט בסרט בבימויו הגאוני של קנת בראהנה כבר ראיתם? יש לנו רושם שהסנובים הפסוידו-אינטלקטואלים של תל אביב כלל לא מדברים על הסרט ואיש לא שעה להמלצתנו לראותו (שהרי מי אנחנו בכלל? סתם חובבי טלנובלות נחותות ואי אפשר לסמוך על טעמנו הנידח). או אולי כך מפני שהסרט "חליל הקסם" קצת גבוה ממנת המישכל התל-אביבית הפלצנית הממוצעת וגם אין בו שום התייחסות לפלסטינים?
 
 
 
לורד הו הו ולא האו האו
סופר נידח שלום,
התועמלן הבריטי הבוגד ששידר דברי תעמולה מרדיו ברלין היה מסיים את השידור בצחוק מתגלגל "הו הו הו!" לכן הוא כונה לורד הו הו (ולא לורד האו האו כפי שרבים סבורים).
רון וייס
רמת-גן
 
 
"מילים מתכתבות עם נטאלי ופלורנטין"
בשעה 20.00 בתאריך 5.7.07 תתקיים בגלריה ארליך, אמנות עכשווית,
רחוב ידידיה פרנקל 7, שכונת פלורנטין, תל אביב, 03-6819594
 סדנת כתיבה ספונטאנית בהשתתפות פאנל של כותבים וסופרים. הפאנל יקבל השראה מהנעשה ברחוב, בשכונת פלורנטין ומציורי הנשים של רועי דרסטין המוצגים בחלל.
את הערב תנחה הסופרת נרי אלומה וישתתפו בו: יפה וגנר, ענת שרייבר, רוני רימון, פיצ'י בן מאיר, יואב איתמר, רות זקצר, רבקה גל, רועי דרסטין (האמן).
הנושאים שיעלו בערב: הדיוקן ככרטיס ביקור המקרין ערכים עצמיים,
דיוקן כמודל להעברת תכתיבים חברתיים, מודל האישה האורבאנית, דיוקנאות החברה הישראלית העכשווית, תפקידו של האמן בחברה, האם דיוקנאות יוצרים מודלים או להפך? דיוקנאות רשמיים אל מול פופולאריים ועוד.
הקהל מוזמן לקחת חלק בתהליך ובשיח הספונטאני שייווצר.
בברכה דניאל כהנא-לוינזון, אוצר התערוכה