אנא ספר לקוראיך כי קבלת שבת שתיערך ב"צוותא" ביום שישי, 13.7, תהא מחווה מיוחדת לחברנו אליהו הכהן. פרשת השבוע תהא מטות-מסעי" ואנו נקדיש את קבלת שבת לספרות המסעות. בין השאר נציג גם כמה מהספרים המיוחדים שבאוספיו של אליהו.
יואל רפל
 
 
קבלת שבת בצוותא
ביום שישי כ"ז בתמוז, 13 ביולי, שעה 12.30
פרשות השבוע הן "מטות-מסעי", שתי הפרשות האחרונות בספר במידבר. הפרשות דנות ומפרטות את התחנות השונות במסעם של בני ישראל ממצרים לארץ ישראל. הנושא המרכזי שלנו הפעם: הגבולות והמסעות לארץ ישראל במהלך ההיסטוריה. נארח את הפרופ' גדעון ביגר, המתמחה בגיאוגרפיה היסטורית וגבולותיה של ארץ ישראל, ופירסם את האנציקלופדיה הבינלאומית לגבולות. הוא יספר על ספרות המסעות ועל גבולות הארץ. הסופר והעיתונאי בני ציפר יספר על מסעותיו הרבים באגן הים התיכון ועל מסע הצלב של הילדים לארץ ישראל. אורחים נוספים: דיתה קול, עורכת "מטרופוליס", כתב העת הישראלי היוקרתי ביותר למסעות בעולם, ומשה גלעד, העורך המייסד של "מסע אחר", עורך ספריית המסעות של "עם עובד". גדעון שמר יציג ויקרא סיפורים של יוסל בירשטיין, ואורה זיטנר תשיר שירי שבת ושירי ארץ ישראל ונופיה. מנחה: יואל רפל. עורכים:יואל רפל ואורה זיטנר.
זוהי קבלת השבת האחרונה לעונה זה. מחיר מיוחד לקוראי בן עזר 35 ש"ח לכרטיס כולל קפה ועוגה. כרטיסים בקופת צוותא טל. 6950156 תל אביב.
 
 
עצות אבטיחיות
מאת מר אהוד האופה
בימים אלה של מחסור בחלות הרגילות ואיומים בעליית מחיר הלחם האחיד, מומלץ מאוד לאכול אבטיחים, כמאמר הערבים: "פִי אִל-יוֹם אִל בַּטִיח, מַפִישׁ טַבִּיח!" – בעונת האבטיחים אין בישול במיטבחים.
והנה שפר עלינו מזלנו והאבטיחים חסרי הגרעינים, שהשביעונו מרורים עונה אחרי עונה, הולכים ומשתבחים ואפילו מתחילים להזכיר את טעמם הנפלא של האבטיחים המל"ליים, אלה הידועים יותר בשם "אבטיחי הגליל", בעלי הגרעינים שהיו בגווני חום-בהיר ושחור.
מניסיוננו למדנו שלא כדאי לקנות אבטיח סגור כי בבית מתברר שאינו מתוק מדי או שהוא כבר בשל מדי ולא פעם, כשם שהובא למיטבח כן הוא מוצא מהמיטבח ישר לפח הזבל.
 אסור גם להתפתות למוכרים המוכנים לפתוח למענך אבטיח כדי שתטעם, או אפילו לחצותו, וזאת משני טעמים:
משולש שהוציאו מליבו של אבטיח יהיה כמעט תמיד מתוק, גם אם רובו של האבטיח חסר טעם או בשל מדי.
אם חצו עבורך, טעמת וראית כי לא טוב, אתה עשוי להיתקל במוכרים זעומי פנים ואפילו מרימי קול עליך שאינך מבין באבטיחים, ובוודאי שלא יפתחו למענך אבטיח נוסף, שהרי כבר הוכחת שהבעייה היא בך ולא באבטיחיהם הנפלאים.
לכן אנחנו, בביקורינו התכופים בשוק הכרמל, סיגלנו לעצמנו שיטה חדשה.
הדוכן האחרון בדרום השוק, קרוב לחניון האוטובוסים, מציע שפע חצאי אבטיחים ארוכים סגורים ביריעת פלסטיק נדבקת דקה ועליהם מדבקות אדומות רבות של אבטיחי חצבה. אנחנו בוחרים מחצית, המוכר שם על המקל, מפשיל את היריעה השקופה וחותך לנו פרוסה מצד הקליפה, אנחנו עומדים על טעימת הצד ולא האמצע, כי היא הנותנת מושג אמיתי על מתיקות האבטיח.
עברה המחצית את מיבחן הטעימה, אנחנו חוזרים על אותה בדיקה בעוד מחצית, ושבים הביתה שמחים בַּמחציתותיים וממהרים לאכסנן במקרר, שיספיקו לשלושה-ארבעה הימים הבאים, אם לא יבואו בינתיים אורחים. המחיר האחרון שבו קנינו אבטיח בשוק היה 2.99 שקל לקילו.
ראו, הוזהרתם!
 
 
 
תיקון זמרת: "והד ענה לי בהרים פי מיליון"!
אהוד יקירי,
לאור ההתפעלות הגדולה מהזמרת מיקה קרני ["חדשות בן עזר" 258] אני מרשה לעצמי להזכיר את התעללותה ב"שיר ההד" של יעקב שבתאי (שהיה, כידוע, נץ טורף ולאומן חשוך ופנאטי). מילותיו "והד לי ענה מהרי גוש עציון" הכעיסו את הגברת קרני עד כדי כך שהיא בחרה להחליף אותן במופע לזיכרו של אריק לביא, באוקטובר 2004, בצירוף "והד לי ענה בהרים פי מיליון". הנימוק שהביאה למעשה האנטי-תרבותי הזה היה: "אני שרה את הדברים שיש לי להגיד."
אכן, מופלאה היא.
עמוס כרמל
 
 
 
אורי הייטנר
כסאות מוסיקליים
בכנס שדרות 2005 נשא שר התחבורה דאז, מאיר שטרית, הרצאה מרתקת, בה הציג רעיונות לרפורמות בתחום התחבורה בכלל, ובמלחמה בתאונות הדרכים בפרט. חלק ניכר מדבריו הוקדש להסבר מדוע אין התוכניות היפות מתממשות בדרך כלל. הוא תיאר כמחלת מדינה את התחלופה המהירה של השרים במשרדי הממשלה, בפרט שעימם מתחלפת גם הפקידות הבכירה של המשרדים. במצב זה, אין כל אפשרות לפתח אסטרטגיה, לבנות תוכניות לטווח ארוך וליישם אותן. כל שר חדש רוצה להמציא את הגלגל ולכן מה שהוכן לפני כניסתו נזרק לפח האשפה. וחמור יותר – השר החדש מבין שימיו במשרד קצרים ולכן אין לו מוטיבציה לבנות מדיניות ארוכת טווח שמישהו אחר יקצור את פירותיה. וכך, נושאים בעלי חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה, כמו המלחמה בתאונות דרכים, נפגעים פגיעה קשה.
שטרית היה אז שר טרי, שנכנס לתפקידו בעקבות פיטורי אביגדור ליברמן מממשלת שרון. עד אז כיהן בתפקיד המיותר של שר שני במשרד האוצר, אתנן פוליטי נטו של נתניהו, שרצה לפצותו על ששרון לא מינה אותו לשר ותפר את התפקיד המוזר. מאז חלפו כמעט שנתיים (באותם ימים השתייך שטרית למחנה נתניהו בליכוד). שטרית כיהן פחות משנה כשר התחבורה. עם הקמת ממשלת אולמרט הוא לא התעקש להישאר במשרד, כדי לקדם וליישם את תוכניותיו. הוא החל לכהן כשר השיכון. היום, קצת יותר משנה לאחר כניסתו לתפקיד שר השיכון, הוא עוזב אותו לטובת משרד הפנים. בדרך הוא עוד הספיק להילחם על מינויו לשר המשפטים ולשר האוצר, בעקבות התפטרות השרים שנשאו במשרות הללו. ומה עם תוכניותיו הגרנדיוזיות של שטרית למלחמה בתאונות דרכים? מן הסתם הושלכו אחר כבוד לאשפה. הרי יש שר חדש שצריך תכניות שירשמו על שמו.
שר התחבורה הנוכחי הוא שאול מופז – שר ממורמר על שנלקח ממנו הצעצוע הרשום על שמו, תפקיד שר הביטחון. למה דווקא מופז? מופז נחשב לבכיר משטרית. לכן, לאחר שהוברר לו שלא יהיה שר הביטחון, ושתפקידי שר החוץ ושר האוצר תפוסים, ניתן לו לבחור בין תיקי התחבורה והשיכון. בין התיקים הללו, התחבורה נחשב בכיר יותר, ולכן הוא בחר בו, והועדף על שטרית. שטרית נאלץ לקבל את תפקיד שר השיכון, תפקיד חשוב ביותר, אך מבחינתו הוא ירד כיתה ורק חיכה להזדמנות לשדרג את מעמדו. משלא ניתן לו מבוקשו להיות שר האוצר או המשפטים, נטש את התפקיד, בו טרם הספיק להטביע חותם, וקפץ על משרד הפנים שנחשב למכובד יותר.
ככה מתנהלת מדינת ישראל. שום שיקול ענייני אינו מדריך את מנהיגיה. שום אחריות לנושא עליו הוא מופקד. כל מרכז ועדה ובעל תפקיד בקיבוץ, ממלא את תפקידו זמן רב הרבה יותר מאורך כהונת שר בתפקידו. זה כל כך לא רציני. זה כל כך בלתי אחראי. לך תבנה מדינה...
עוד סימפטום לרקב הזה, הוא מידרג הבכירות. ישראל אמורה להיות מדינה ציונית שנשמת אפה היא העלייה והקליטה. אולם משרד הקליטה נחשב לזוטר שבמשרדים, שכל מי שמקבל אותו רואה בו קרש קפיצה לשידרוג מהיר ככל הניתן. יש סבב תיקים? יש לשדרג אותו לתפקיד אחר. ומשלא ניתן לו מבוקשו "לעלות כיתה" יש לפצות אותו, בתוספת המשרד המיותר לפיתוח הגליל והנגב, שנתפר רק כדי לתת ג'וב לשמעון פרס.
בכל מקום בעולם המערבי, אחד הנושאים החשובים ביותר הוא איכות הסביבה. בישראל זהו תיק זוטר, שאף שר אינו חושק בו. במצב החברתי של ישראל, תיק הרווחה הוא בעל חשיבות עליונה. אך אין זה תפקיד יוקרתי, וכאשר התיק ניתן למפלגת העבודה – שריה ראו בו ארץ גזירה ולאיש לא היה חפץ בו, עד שהרצוג נאנס לקבלו.
אלה הם סימפטומים של מדינה חולה.
 
 
אורנה ריבלין
רקוויאם לעין כרם
 
נַחְשֹׁל צְבָעָיו שֶׁל תֻּרְמוּס הֶהָרִים,
יָאֶה לָעֵמֶק הַמַּכְחִיל.
לֹא , זוֹ אֵינָה טָעוּת
לִפְרֹחַ כָּךְ בְּיָרֹק וּבְכָחֹל עַז,
עַד כְּאֵב לְשֶׁבֶר סְלָעָיו,
דִּינָמִיט לְהִשָּׁפֵךְ בְּשוּלָיו.
 
מַרְאֶה הָעֵמֶק, מַקִּיש עַל חָזִי
מַשִּׁיל כֵּס-מַלְכוּתוֹ
לָרוּחוֹת הָרָעוֹת
וַאֲנִי, עוֹרֶכֶת מִשְׁתֶּה
וּמְנַגֶּנֶת רֶקְוִיאֶם לְעֵין כָּרֶם.
 
 
אהוד בן עזר
המושבה שלי
שמות המשתתפים
 
* אביתר ירקוני, בנו של גרישה ירקוני, אהובה של יעל, דודתו של אורי בן-עמי.
 
* אבנר, בן-דודו של אורי בן-עמי, בנו של דודו אלכס.
 
* ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה.
 
* אברשקה פוגאצ'וב, מוכר הקרח, המכונה אברשקה אבול-סרח וגם אבול-סרס-מן-אל-קרח, והוא ספק-אביהם של סרח ודורון.
 
* אולי (אוליביה) טפירו, תלמידה של אורי בן-עמי בכפר-הנוער בהרי ירושלים, הרתה והתאבדה.
 
* אורי בן-עמי, סופר מהמושבה.
 
* אחסן דלדום, גשש בידואי אצל ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו.
 
* שיח' איסחאק (יצחק) נורדאו, ראש השומרים של המושבה.
 
* אלימלך שפירא, סופר מהמושבה.
 
* אלישע, אביו של אורי בן-עמי.
 
* אלכס (אלכסנדר), דודו של אורי בן-עמי.
 
* אמא, אימו של אורי בן-עמי.
 
* אנרי פסקל, יינן יהודי זנאי מאלזאס, אורח במושבה מטעם הברון רוטשילד.
 
* אפרת ירקוני, בתו של גרישה ירקוני, אחותו התאומה של אביתר, מורה, אהובתו של מסייה בוריס קלדם.
 
* ארל'ה נורדאו, האילם, בנו של שיח' איסחאק נורדאו.
 
* ארלטי קלדם, היפהפיה והמשכילה, בתו של מסייה בוריס קלדם, התאבדה.
 
* באשה-קריינדל גולדשטיק (מקודם קוסוחוב), המכונה אום-א-שאוואריב, אם השפמים, אשתו ובת-דודו של מנחם-מוניש גולדשטיק, אימם של יוסקה ויוכבד. בתה של פייגה-דובע. אחותם של סנדרל גרשוני ויונה-מאיר קוסוחוב.
 
* בבלאך, מורה לתנ"ך בגימנסיה "הירקון".
 
* בועז חיסין, הכדורגלן מיספר אחד של המושבה.
 
* מסייה בוריס קלדם, המכונה חוואג'ה בארס, אבו-אלחושחש, אביה של ארלטי, מהאגרונומים של הברון, אין קשר משפחתי בינו לבין קלדם (קרצ'מר), גיבור סיפורו של אשר ברש, "איש וביתו נמחו".
 
* ר' ברל, מזקני המושבה.
 
* ברל חדד, המכונה ברל אסמר, השחור, נפח בשוק הגדול, מומחה לתיקון פרימוסים ולהתקנת מרזבים.
 
* בן-ציון ידלר, המכונה ר' גרונם יקום-פורקן ב"תמול שלשום" של עגנון, דרשן ומגיד ירושלמי ידוע שהיה נותן קולו בבכי ולא פסח גם על המושבה.
 
* בתיה מיט די הוזין, פועלת בפרדס של סבא של אורי בן עמי, לימים אשתו של נשיא התאחדות האיכרים.
 
* בת-ציון נורדאו, בתו של ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו.
 
* בת-שבע, דודתו אחות-אביו של אורי בן-עמי, שנהרגה מבעיטת הפרד של חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל, סנדרל גרשוני.
 
* ג'אוד פאשה, קומנדאנט של תול-כרם בתקופת התורכים.
 
* גאול גלבוע, בנו של מנדלה, ראש העיר החילוני האחרון של המושבה.
 
* ג'וואד מוסתקים, ראש הבחרג'יה, הספנים, בנמל יפו. בעל-גוף, תעלולן, חבר של סבו של אורי בן-עמי.
 
* ג'ובראן, רועה המושבה.
 
* ג'עפר אל-היסהיס, "היתוש", בעלה של שולוקטה אל-פחל.
 
* ג. (גצל) קרסל, ההיסטוריון והביבליוגרף.
 
* גרישה ירקוני, בעל המלון "חובבי-ציון", אביהם של אביתר, אפרת ונחמיה-פופו.
 
* גרשון מאנדאלאך, הקבצן העיוור.
 
* דובה הירש, בתה של מאדאם אום-אל-טאך, זנתה.
 
* דובה השמן, לימים פרשן ספורט ידוע.
 
* דווידוב, נהג האוטו-מים.
 
* ר' דוביד דער גר, רבי דוד הגר, ברון גונטר פון לאקסן מהאנובר, סבא של שיינע-פשה גרשוני.
 
* דוד הנגר, המכונה דאוד אל-נג'אר, הנגר של המושבה.
 
* דוד קדם (דודו מזרחי), חברי-לכיתה, לימים אלוף בצה"ל. בנו של שלמה מזרחי, הוא אבו-דאוד השיכור.
 
* היינץ-משה, בנה של לוצי, אשתו לזמן קצר של האילם נורדאו, ספק ממזר, אך ייתכן שהיה באמת בנו של האילם, תלוי אם הרתה אימו מהאילם או מה"שטודנט".
 
* ר' וולף, מזקני המושבה.
 
* זיאמה פולונסקי, פועל, לימים ממנהיגי תנועת העבודה, מהחותמים על מגילת העצמאות ושר בממשלה. ייתכן שהוא אביה של רותי גרשוני וייתכן שהוא אביה של עדה-פרומנדה. בול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת העשרים וחמש למדינה.
 
* חאמד, פועל של סבא של אורי בן-עמי, אביו של עיסא, נהרג מבעיטת הפרד של סנדרל גרשוני.
 
* חג' עבד אל-מצרי, הלץ. פועל בפרדסו של יינע-מייער קוס-אוחתו.
 
* חווקה הירש, בתה של מאדאם אום-אל-טאך, זנתה.
 
* חזי, התינוק של עדה-פרומנדה.
 
* חיים הגורג'י, בעל חנות הפלאפל ליד בית-הכנסת הגדול, אחיו של שבתאי.
 
* חניאל גרינבלט-גבעוני, מורה וכוורן, גם משורר-חובב.
 
* חסן בק, מושל צבאי של יפו בתקופת התורכים.
 
* טרונסקי, שליח המועצה הכפרית.
 
* יהודית קורדובה, מורה צעירה במושבה.
 
* יוכבד גולדשטיק, המכונה די תרכל'ה שיקסע, אחותו הגדולה של יוסקה, בתה של באשה-קריינדל.
 
* יונה, עוזרת תימניה בביתו של אורי בן-עמי.
 
* יונה-מאיר קוסוחוב, המכונה יינע-מייער קוס-אוחתו, יינע-טאך, חוואג'ה פלייצקע, בעל הפה העקום, אביו של שימל, הערבי-למחצה, מהכובסת שולוקטה אל-פחל.
 
* יוסוף, הפועל התימני של אלכס, דודו של אורי בן-עמי.
 
* יוסף (יוסקה) גולדשטיק, המכונה יוסקה המרסק, יוסקה-דרעק, יוסקה דער-תרכ, לימים הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב, בנם של מנחם-מוניש ובאשה-קריינדל.
 
* ר' ינקיל הירש, העגלון, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך.
 
* יעקב בשסמן, המכונה יענקב גאלצ'אלאך, איכר ורג'יסור במושבה.
 
* ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, רופא המושבה.
 
* יעל, דודתו אחות-אביו של אורי בן-עמי, סופרת ומורה במושבה.
 
* ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, מנהל בית-הספר העממי "רוטשילד".
 
* יצחק רוקח, פרדסן ואיש ציבור ידוע, כתב את הספר "פרדסים מספרים".
 
* לוי שקולניק (אשכול), פועל במושבה, לאנס-קורפורל, זקיף בבורדל הידוע של מאדאם אום-אל-טאך, לימים ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, שר האוצר וראש הממשלה.
 
* לוצי, עולה חדשה מגרמניה, אשתו לזמן קצר של האילם נורדאו, אימו של היינץ-משה.
 
* לורה-"דארלינג" קובלמן, אשתו של עזרא בן קופל קובלמן.
 
* לטיפה, הנערה הערביה שטבעה בבריכת ההשקאה בפרדסו של מסייה בוריס קלדם.
 
* לפידס (לפידות, סרג'נט) צ'רטוק, דמות צדדית שסופה טראגי.
 
* מאדאם אום-אל-טאך אם-ירצ'השם, גברת הירש, לימים חווה-דובצ'ה הירש, אשתו של ר' ינקל העגלון, יהודיה, בעלת בית למקצוע העתיק בעולם, מול חוף מנשייה, ברובע התענוגות של יפו, וגם נפחנית וטבחת.
 
* ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. נתקל בזונה הרומנייה בבוקארשט.
 
* ר' מורדכה-באר'ל, דמות ספרותית שיצרה יעל, דודתו של אורי בן-עמי, לצורך סיפורה, מצירוף דמויותיהם של ר' אברום גלר ושל סנדרל גרשוני.
 
* מזרחי (שלמה) השיכור, אבו-דאוד, אביו של אלוף דוד קדם (דודו מזרחי).
 
* מנדלה גלבוע, מפקד מכבי האש במושבה, אביו של גאול.
 
* מנחם-מוניש גולדשטיק, עגלון של צואה, המכונה מוניש אבו-דרעק, אבו-חארה, הושא אל-עטאר, איליביסקי, בעלה ובן-דודה של באשה-קריינדל, אביו של יוסקה גולדשטיק.
 
* הרב ר' מנחם-קריינדל'ס גוש-זהב, מנחם גולדשטיק, בנם הבכור של יוסקה ופרלה, נכד של מנחם-מוניש גולדשטיק.
 
* מרדכי בומביי, הבעלים של המאפייה בשוק הגדול.
 
* נאסרה הגדולה, כובסת בחצר סבו של אורי בן-עמי, אשת חאמד, הפועל של סבו, והיא אימו של עיסא, שנעשה גם הוא פועל של הסב, לאחר שאביו חאמד נהרג, יחד עם דודתו של אורי, בת-שבע, מבעיטת הפרד של סנדרל גרשוני.
 
* נחום גוטמן, הצייר.
 
* נחמיה ירקוני, נחמיה-פופו, בנו של גרישה ירקוני.
 
* סבא, סבו של אורי בן-עמי.
 
* סבתא, סבתו של אורי בן-עמי.
 
* סיומה ליפבסקי, בעל בית הקולנוע "סינימה ירקון".
 
* הסנדלר הספניולי, ישב בשוק הגדול.
 
* סנדרל (אלכסנדר) גרשוני (מקודם קוסוחוב), המכונה חוואג'ה סקנדר (איסקנדר), אבול-באר'ל, אבו-ג'יללה, הצולע, נשוי לשיינע-פשה, "אבא" של רותי.
 
* סרח גוב (פוגאצ'וב), המכונה "התחת של המדינה", בתם של אברשקה ועליזה (טיז-עליז).
 
* עארף בק אל ערסן, נכה-הרגליים, בידואי, מפקד ז'נדארמים ביפו בתקופת התורכים.
 
* חג' עבד אל-מצרי, לץ הכפר.
 
* עבדאללה השחור, החרת, הפועל הערבי של סנדרל גרשוני.
 
* עדה-פרומנדה, ייתכן שגם היא בתה של מאדאם אום-אל-טאך, אבל לא מזרעו של הדוד אלכס אלא מכל אדם אחר שביקר אצל אימה תשעה חודשים לפני היוולדה.
 
* עזרא קובלמן, השומר, בנו של קופל קובלמן הידוע, שהיה הלץ הראשון של המושבה, בעלה של לורה.
 
* עיסא אל-חאמד, פועל של סבו של אורי בן-עמי (ואולי נכדו), בן של נאסרה הגדולה וחאמד, אללה ירחמו.
 
* עלי בן ג'וואד מוסתקים, ספן בנמל יפו, אף הוא בעל-גוף, ענק.
 
* עליזה פוגאצ'וב, אשתו של אברשקה מוכר הקרח, המכונה טיז-עליז.
 
* עמשי השומר, גיבור הרומאן המרתק של יעקב רבינוביץ "נדודי עמשי השומר", היה ידיד של סבו של אורי בן-עמי ושל דודתו של אורי, יעל.
 
* פייגה-דובע קוסוחוב, המכונה קוס-אוחתה, אימם של סקנדר גרשוני, יונה-מאיר קוסוחוב ובאשה-קריינדל גולדשטיק (נולדה קוסוחוב). פייגה-דובע היא סבתם של רותי, שימל, יוסקה ויוכבד.
 
* פרלה גולדשטיק (נולדה רוגוז'ינסקי), המכונה סניוריטה פצ'וס (שדיים) בפי הסנדלר הספניולי, אשתו של יוסקה-דרעק, לימים הרבנית מרת פנינה-פרלה גוש-זהב.
 
* צדקה, מורה לפיסיקה בגימנסיה "הירקון".
 
* ציונה רבאו, סופרת, אשתו של פרופ' ארווין רבאו.
 
* קופל קובלמן, האיכר-הגוזמאי, אביו של עזרא.
 
* קלוד ליכטנשטיין, בן-דמותו הספרותי של מסייה בוריס קלדם בספרו של אלימלך שפירא "הירקון שבלב".
 
* רוזה, אשתו של גרישה ירקוני, בעל המלון "חובבי-ציון".
 
* רותי (רבקה) גרשוני, הממזרת, בתם של זיאמה, סנדרל ושיינע-פשה, נכדתה-החורגת של פייגה-דובע קוסוחוב, נינתו של ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן.
 
* רנצשף, איכר ומלשין.
 
* ד"ר שאול טשרניחובסקי, המשורר.
 
* שאול קובלמן, בנם של עזרא ולורה.
 
* שבתאי הגורג'י, בעל בית-הקפה מול השוק הגדול, אחיו של חיים.
 
* שולוקטה אל-פחל, הכובסת הערביה, אימו של שימל מזרעו של יינע קוס-אוחתו הוא יונה-מאיר קוסוחוב.
 
* שימל (שמעון) קוסוחוב, בנם של יינע קוס-אוחתו, הוא יונה-מאיר קוסוחוב, ושל הכובסת הערביה שולוקטה אל-פחל. נכד לפייגה-דובע קוסוחוב. ידוע גם בשם פאידה.
 
* שיינע-פשה גרשוני, הגרשונית, האיכרה גרשוני המכונה גם אנא חוואג'ה, אשתו של סנדרל גרשוני, נכדתו של ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, ואימה של רותי הממזרת.
 
* שלמלה באבאילוואלדר, שוכר החאן בפתח באב-אל-וואד.
 
* שמרל כרמי, היינן הממצמץ, שתום-העין, בעל החנות של "יקבי הירקון" ברחוב חובבי-ציון, מול בית-הכנסת הגדול.
 
* שרה אהרונסון, גיבורת ניל"י, רשת הריגול של בני המושבות למען הבריטים בחזית ארץ-ישראל בתקופת המלחמה העולמית, תחת שלטון התורכים.
 
[בארכיון אהוד בן עזר מצוייה חוברת ובה מפתח השמות האמיתיים לאחדים מספריו ובהם "המושבה שלי", ושם מופיעה ביתר פירוט שֵׁמִי הרשימה המובאת לעיל. החוברת תשוחרר לציבור הרחב ולחוקרים בשנת 2036, במסגרת חגיגות ה-100 לבן עזר, שתהיינה כנראה הפעם היחידה שבה יצויין יובל כלשהו שלו].
 
אהוד בן עזר / המושבה שלי
בהוצאת אסטרולוג, 2000
[הכיתוב לעטיפה האחורית]
 
יוסקה המרסק ואשתו פרלה המנשקת נמאסים על איכרי המושבה, אבל עד שהללו מצליחים להיפטר מתעלולי השניים, נפרשת יריעת חיים היסטורית מוזרה, צבעונית ומרתקת, ובה שלל דמויות והווי חיים ארצישראליים שראשיתם בתקופת התורכים והבריטים וסופה בימינו אלה – רומאן המשתרע על פני שתי מאות השנים האחרונות.
 
ש. שפרה: "הרומאן פורש יריעה צבעונית, בשר-ודמית מאוד, של המושבה. המספר הוא גם אחד מגיבורי הרומאן וגם מעין כרוניקאי הרושם את תולדותיה. דמיון ומציאות משמשים כאן בעירבוביה, ומעניקים לרומאן גוון של בורלסקה פיקארסקית שאינה נעדרת אירוניה, המופנה כלפי אורחות החיים של בני המושבות הראשונות. הישגו של הרומאן הוא בעיצוב לשון דיבור ייחודית, מפולפלת מאוד וגוזמאית, שהיתה רווחת במושבות האיכרים והיא בליל של עברית ברמות שונות ושל ערבית, אידיש וצרפתית, והיא מסייעת לצייר תמונה מלאת חיות של המושבה על שפע גיבוריה. בן עזר הוא אולי אחרון הסופרים שמסוגל להעמיד תמונה של המושבה בלשון זו."
 
נתן שחם: "נועזותו של אהוד בן עזר בקריאת הדברים בשמם עשוייה לרכוש לו הן קוראים שי9ש להם עניין להכיר את תולדות ההתיישבות בארץ-ישראל והן קוראי ספרות יומיומית יותר, שסתם סאגה ציונית אינה הספר שיקחו עימם לאי מבודד."
 
עמוס לויתן: "'המושבה שלי' הוא רומאן פיקארסקי, צבעוני, עסיסי ומשעשע, רומאן ייחודי על תקופת העלייה הראשונה, שטרם נכתב כמותו וספק אם ייכתב בדורות הבאים."
 
"המושבה שלי" הוא הרומאן התשיעי של אהוד בן עזר אחרי "המחצבה" שהוצג גם בקולנוע, "אנשי סדום", "לא לגיבורים המלחמה", "השקט הנפשי", "הנאהבים והנעימים", "לשוט בקליפת אבטיח", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" ו"שלוש אהבות"; שלושה קובצי הסיפורים "הפרי האסור", "אפרת" ו"ערגה"; קובץ הראיונות "אין שאננים בציון", האנתולוגיה "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית", הביוגראפיות – "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", "אומץ, סיפורו של משה דיין", "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", וספרים רבים לילדים ולנוער.
אהוד בן עזר נולד בפתח-תקוה ב-1936, בן לאחת המשפחות המיוחסות שייסדו את המושבה העברית הראשונה ב-1878 ואשר חותמה ניכר כמעט בכל כתיבתו. לאחר שסיים את "תיכון חדש" בתל-אביב ושירת בנח"ל, היה חבר קבוצת עין-גדי, מדריך ומורה ביישובי-עולים, ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה וקבלה אצל גרשם שלום. מ-1966 הוא גר בתל-אביב, נשוי ואב לבן.
 
כל המבקש לקרוא את כל פרקי הספר "המושבה שלי" ברצף אחד בקובץ וורד גדול יפנה אלינו ונשלח לו מיד באמצעות האי-מייל את קובץ כל הרומאן
 
 

"למי שטרם מקבל עיתון חושב וחשוב זה, כדאי לעיין בו, בברכה, אלוני זמורה." – כך שלח אחד מקוראינו את הגיליון האחרון, שמיספרו 258, לרשימת התפוצה האישית שלו שהיא שיש בה כ-60 כתובות.
אנחנו ממליצים לכל אחד מנמענינו לנהוג כך, וכך נוכל להגדיל בעשרות ובמאות קוראים את תפוצת החינם של כל גיליון וגיליון – הרבה יותר מ-1,500 הנמענים להם אנחנו שולחים ישירות את המכתב העיתי. בהפצת שרשרת כזו אפשר להגיע אפילו לתפוצה גדולה יותר מזו של עיתון "הארץ".
 
 
 
סוף-סוף נשמע קול שפוי שאינו משלם מס של צביעות לוועדת וינוגרד – מתן וילנאי
"על מפלגת העבודה להישאר בממשלה גם לאחר פירסום דו"ח וינוגרד," אמר סגן שר הביטחון מתן וילנאי בראיון ל"קול ישראל" ששודר שלשום, שבת לפני הצהריים (7.7). לדבריו: "אין זו העת להתחיל במערכת בחירות יקרה ומטורפת בשעה שישראל מאויימת בכל החזיתות. הדבר הראוי הוא לרכז את הכוחות למשימות הגדולות שעומדות לפנינו. אסור לבזבז את הכוח וצריך לעשות הכול לחיזוקה של ישראל."
לדעתנו וילנאי צודק במאה אחוז, וראוי שגם השר שהוא סגנו יאמץ את הגישה הזו ויחדל לפמפם אותנו באמירה הריקה שלפיה מסקנות ועדת וינוגרד תקבענה את המשך כהונתה של הממשלה הנוכחית!
הגיע הזמן שיניחו לראש הממשלה ולממשלתו וגם לשר הביטחון לתכנן ולפעול בטווח זמן של לפחות שנתיים קדימה, כי זו משמעותה של האמיתית של הדמוקרטיה, ולא הפטפוטים הדמגוגיים של פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי משפט – מוכי שיגעון גדלות וגם ציניים, שלא איכפת להם שהמדינה תיהרס ובלבד שיוכיחו שעתיד השלטון וגורלו נתונים בידיהם ולא בידי הממשלה שנבחרה כחוק למלוא כל תקופה כהונתה!
 
 
 
ולפורגיוס או ולפורגיס?
שלום אודי,
בגיליון האחרון (258) מופיע "ליל ולפורגיוס" בתוכן הגיליון, ופעם נוספת – בראש הפרק האחרון של "המושבה שלי". 
זו טעות שאיננה נאה, אשר מקורה אולי בתרגום כזה או אחר של פאוסט אשר נתקלת בו בעבר:
הרי מדובר בליל ולפורגיס, כזכור לי מן התרגום של שלונסקי. (בגרמנית ולפורגיסנאכט), ואילו כפי שרשום אצלך – הדבר עלול להיראות כשיבוש עקב חוסר ידע: אילו הופיעה טעות זו פעם יחידה – אפשר היה לחשוב אותה כטעות בהדפסה, אבל לא כשזה מופיע פעמיים, ומקווה כי תסלח על רגישותי המיוחדת בענייני טעויות כגון אלה. לדעתי כדאי לבדוק – ולתקן, לפחות בטכסט הכולל את כל הפרקים. 
שלום, וד"ש חם.
שאול חומסקי
 
לשאול היקר,
כל השנים, וגם ברומאן "המושבה שלי", אני זוכר וגם כותב את השם ליל ולפורגיוס וזאת על פי התרגום של החלק השני של "פאוסט" שנעשה בידי י.ל. ברוך (הראשון תורגם בידי יעקב כהן). לא ידעתי ששלונסקי תירגם את "פאוסט". טרם איתרתי בספרייתי בדירה החדשה את החלק השני של "פאוסט" בתרגום י.ל. ברוך, כי רק את החלק הראשון אני שומר במקום בולט ונגיש. אולי מי מהקוראים יבדוק וישכיל אותנו כיצד תירגם י.ל. ברוך את השם? ייתכן שגם הוא כתב ולפורגיס, ואילו אני, שהסתמכתי על הזיכרון בעת כתיבת הרומאן, טעיתי.
שלך,
אודי
 
 
משה מנבכי חולשונו
אהבתי את העברית בכל נשמתי ומאודי, כאוצר רוחני, שנבט מתוך נבגים זעירים עלומים ובלהט הרוח הגדולה פרחה והשתרשה בארץ ובעם שאני אחד מבניו, שלקחו חלק פעיל וסביל בתחייה זו. כל זאת על אף שנתוודעתי כבר מגיל צעיר ללשונות אחרות ואולי דווקא כתגובה לניכור שהן שידרו. בליקוי המאורות הרוחניים של המאה וקמילת רכיבים רבים בחזון שבנה את חיי כאדם וכיהודי חופשי, תפסה העברית מקום גדל והולך ביהדות שבי, לו אני מתמסר, בניסיון ליצור חלופות עבריות ללעז המאיים לכלותנו. להלן משהו מיבולי הדל:
 קרוז – CRUISE – שיט תענוגות. מונח שלא ניתן להטות אותו כלל. להוציא "קריזה" שמקבלים אם משהו לא הלך בשיט... אני מציע את השם  שִטּוּט (שיטוט), מן השורש שטט בבנין פיעל שִטַּטְתִּי; מְשַטֵּט; זה שומר על משמעות השיט ועל השוטטות כאחד.
ויטראז' – VITRAGE – כך אנו קוראים בשפתנו לחלונות מורכבים מפסיפס זגוגיות בגוונים שונים. בצרפתית כשפת המקור ויטראז' זו רק פעולת השיבוץ. החלון עצמו נקרא "ויטראי" (שמשית מלשון שימשה) אך בשני המונחים אין כל רמז לשפעת הגונים המשמעותית לעניין. בעברית ניתן בקלות לאזכר את הצבעים. מדובר בזיגוג הכרוך עם גיוון. לכן אני מציע את חיבור המלים זגג+גון ולקבל זַגּוֹן (על משקל חלון) כשם חלון רב-גוני זה. כך נקרא זַגָּן לזגג המייצר זַגּוֹנִים ולעבודתו זִגּוּן (זיגון) בבנין פיעל מהשורש ז-ג-ן.
משה ברק
גבת
 
 
 
הטמפלרים
סודות בתל-אביב
סרטם של איטה גליקסברג ואריה גור
הסרט הופק ע"י מחלקת תעודה של ערוץ 1 בסיוע עיריית תל-אביב-יפו
ישודר במסגרת "הסיפור האמיתי" ביום ראשון 15.7.07, בשעה 21:40, בערוץ 1
תיעוד של מבצע ייחודי, שבו הוזזו חמישה בתים בתל-אביב למרחק של 100 מטרים, הפך למסע מרתק בזמן בעקבות סודותיהם של הטמפלרים. סיפורה של תל-אביב כפי שטרם נראה, במעמקי האדמה. ניסיון לחשוף מטמונים סודיים שהחביאו הטמפלרים בקירות ביתם הביא לגילוי מקומות קסומים בתל-אביב ולהתוודעות אל חיים שלמים שנכחדו ואינם. מי היו הטמפלרים? למה באו לכאן? כיצד חיו? מדוע גורשו? היכן הם היום?
הסרט מביא את סיפורה של כת דתית נוצרית שבנתה במאה ה-19 חמש מושבות משגשגות בארץ-ישראל, יצרה כאן קדמה טכנולוגית וחקלאית, גורשה ע"י הבריטים במלחמת העולם [הראשונה ו] השנייה, וכיום צאצאיה חוזרים, טיפין טיפין ובהתרגשות גדולה, לביקור שורשים.
לראשונה נחשף בסרט סיפור חיסולו בת"א, של מנהיג הטמפלרים גוטהילף ואגנר באמצעות עדויות ראשונות של עד ראייה וחבר בחוליית החיסול. מה היה המניע? מי תכנן? מי נתן את ההוראה? מי ביצע? ומה היו ההשלכות?
הסרט מציג רבדים לא ידועים בחייה של הארץ, ואת סיפורם המרתק של הטמפלרים.
חומר למחשבה על התנהלותן של אידיאות.
"הטמפלרים – סודות בתל-אביב" / תחקיר והפקה : איטה גליקסברג / במאי: אריה גור / עורכת: ויקה שור / צלם: עדי ששון.
הסרט שהופק ע"י מחלקת תעודה של הערוץ הראשון בסיוע עיריית תל-אביב-יפו. ישודר במסגרת "הסיפור האמיתי" ביום ראשון – 15.7.07, 21:40, ערוץ 1 (שידור חוזר)
 
 
 
הפינה של ההוא מחלם
הצעת חוק
רפי הנחמד לפנים רפי / המסריח מספֵּק לנו / לחברת כוכב כביש-הניצחון / גיבור מקסים בואש עטרת / חוק יוחק ע"ש הרב / החובל הגימלאי ליברמענטש / ממנהל אגף הסקס והחזקתו מעומד / לתפארת כנסת המדינה / והמדיה שלוש פעמים כיפאק היי / כפיים לבוז מחאות הקומוניסטיות / הקובניות בקובות האדומות במרכזי הערים והפרוורים
עד כאן אהודים יקרים מעריצכם י. צ'ין
 
עילה
עילה לבעילה מעוללות מעללי הצייר / התל-אביבי שכולנו מכירים / שהשתגע מחום ושתה המים / המשוחזרים ומכילים חומרי הדברה / מסרטנים המגיעים מן הביוב / של המוביל הלא רנטבילי / של המדינות השכנות השוכנות / לחופי המזרח הביזנטיני של / הים הראשון והאוקיינוס האחרון / הזורם את זירמתו מטיל ושופכו / מטיל את מימיו אל תוך אוזן / אגם כנרת אבל בועט בול / מחזיר שלושער ומצפצף / על הציבור השותקים הלומי רעם / ואחר כך מריעים לטובים הטובין / ולרעם הרעים כל טוב ורוע / העולם ישוב הולם והולם / לכם עליכם לא שלום לכם // המברכים ואורים ומאררים אתכם / על החתום אורי בר דעת וי.צ'ין
ולכם אהודים יקרים כלטוב באמת לכם על פועלכם,
ישראל הר