א. ממשלת ישראל, קדומי וחוואתמה: ניסויים מסוכנים וטעויות בצרורות

שיבת נאיף חוואתמה ופארוק קדומי ליו"ש? "הלבנת" המבוקשים והטרור? אילו טעויות קשות, שעליהן נשלם מחיר כבד. על הזיית המחוות, ועל ההונאה העצמית, כאילו לא היו שנות אוסלו מעולם. כך נמצא עצמנו עם תומכי סוריה בעזה, ועם תומכי סוריה ביו"ש.

נאיף חוואתמה ופארוק קדומי, שאתמול נדהמנו לשמוע כי ממשלת ישראל תתיר את כניסתם ליו"ש, הם אישים של דמשק. מקורבים למשטר הסורי, ונאמנים שלו. בכך ממשיכה ישראל בניסויים המסוכנים, והפעם כדי "לחזק את אבו מאזן". בעשור הקודם זה היה כדי לחזק את ערפאת. כך יישבו ברצועת עזה נאמני סוריה מן החמאס; וביו"ש, הפעם כבר קרוב לירושלים, פתח תקווה ונתניה, ישבו נאמני סוריה מטעם אבו מאזן. כאילו לא חווינו את שנות התשעים ואת לקחם הנורא. כאילו לא נבגדנו כבר על ידי הפלסטינים שוב ושוב. קדומי וחוואתמה, שניים שמעולם לא הכירו בהסכמי אוסלו, או אפילו ברעיון של משא ומתן והכרה בישראל.

לו היו שניים אלה מקוממים מחורבותיו את המחנה הלאומי הפלסטיני, זה אשר יילחם כנגד חמאס, ניחא. אך השפעתם בבנייתו מחדש של המחנה הלאומי הפלסטיני – שולית. הם דמויות היסטוריות, שהפסיקו להשפיע על המהלכים הפוליטיים החשובים. אך מעורבותם בטרור ובקשרים עם סוריה – עדיין משמעותית.

ולו היה פתח נחוש להילחם בחמאס, ניחא. אך את התוצאות המבישות של בריחתו מעזה כבר ראינו. האם ביו"ש המצב יהיה טוב יותר? ואיפה בכלל מנהיגיו שם? ובמה יעזרו פארוק קדומי ונאיף חוואתמה, חוץ מאשר להעיד על התקפלות ישראלית? הנזק בהבאתם לפה גדול, שכן הם נקשרים לסימבולים פלסטיניים נפיצים, ולהדגשת רעיונות השיבה וה"מאבק המזויין".

חבל. שוב מוכרים אותנו בנזיד עדשים. כמו תמיד בונה ישראל על המחנה שכבר הפסיד בראייה ההיסטורית המזרח תיכונית, אם אלו המארונים בלבנון או המחנה הלאומי הפלסטיני. וכמו תמיד אנו נצא מן ההרפתקה הזו במחירים קשים. זה הרי נגמר תמיד במפח נפש.

ומה באשר ל"הלבנת המבוקשים"?

זה שנה לפחות נמצאת תשתית הטרור הפלסטיני ביו"ש במצוקה קיומית: פעילות סיכול מוצלחת של צה"ל, לילה לילה, תוך שימוש באלמנט ההפתעה, שיבשו את הפעילות שלה לחלוטין. במקום לזמום פיגועים כנגד מדינת ישראל או כנגד ישראלים, נאלצו פעילי הפתח, בעיקר אלה המאורגנים במסגרת חללי אלאלקצא, וכן פעילי הג'יהאד (החמאס דווקא אינו בולט בפעילות הזו) למצוא מסתור, לברוח, ולחיות במחתרת באימה מתמידה מידי צה"ל. זו אחת ההצלחות הבולטות בלחימה כנגד טרור, ובכך שברנו לחלוטין את מה שנותר מן האנתיפאדה הפלסטינית.

שבירת מערכות הטרור הטרידה מאוד את הפלסטינים, שכן התשתית הזו הוקמה קודם כל כנגד ישראל, אך היא גם העוצמה של פתח כנגד חמאס. הם ניסו לבקש מישראל, לכפות הפסקת אש שתכלול גם את יו"ש, להשתמש בנשק גלעד שליט (היום אנו יודעים שלאבו מאזן לא היתה שום שליטה על גורלו) ובכל מיקרה ביקשו להגיע לכדי חסינות עבור מאות הפעילים שלהם שנמצאים תחת מירדף.

עכשיו הם יקבלו את מבוקשם מידי ממשלת ישראל, יו"ש תחזור להיות גן עדן חסין, לצורך שיקום ללא הפרעה של התשתית הטרוריסטית האנטי ישראלית, סכנה קשה לחברה בישראל שידעה בשנים האחרונות יציבות ורוגע יחסיים.

נכון, ראש הממשלה אהוד אולמרט רואה את היעד של חיזוק פתח והזרם הלאומי אל מול החמאס, אך אותם אנשים גם מבצעים את הטרור כנגד ישראל. צה"ל עצמו יודע מניסיון עסקות שחרור השבויים עם ג'בריל ועם החיזבאללה, כי כ-80 אחוזים מן המשוחררים הפלסטיניים, שכולם התחייבו שלא לעסוק עוד בטרור, חוזרים מיד לעסוק בחבלה כנגד ישראל. לדוגמה, בשנת 2005 שוחררו כמה אסירים בולטים, כמחווה לאבו מאזן, כן, אותו אבו מאזן. תוך חודש הם כבר נעצרו בחזרה לאחר שהתחילו להכין תשתית לירי טילים לעבר ישובים ישראלים ביו"ש, לא פחות. כלומר הם אפילו עלו מדרגה בפעילות הטרוריסטית.

מדוע זה קורה? עבור משוחררים אלה הטרור זו פרנסתם, דרך החיים, הכבוד וההגדרה העצמית. יותר מכך, מי שמשוחרר במסגרת עיסקה, חייב להוכיח את עצמו שלא השתנה, חייב להוכיח את מעמדו מחדש, והדרך היא באמצעות טרור נגד ישראל.

יתכן שממשלת ישראל עדיין לא הפנימה את מנטליות ההתנתקות הנדרשת כאן, כיוון שכל מעורבות שלנו בתחום הפלסטיני נגמרת תמיד ברעש נורא. מה שאנו חושבים שמחזק את אבו מאזן – בדרך כלל מחליש אותו, ולהיפך. יותר מכך, האם עיסקת חסינות זו או אחרת, תשנה את פני העימות העצום בין הזרם הלאומי לבין האסלאם הפוליטי במרחב הערבי?

כיוון שאין אנו מכירים את הכללים, וכיוון שמדובר בסכנה אמיתית לביטחון ישראל, יש להימנע מן המחוות הללו, ולהימנע מלשקוע מחדש בעולם הפלסטיני, שכולו הזוי מבחינתנו. שישראל תדאג לכנס את המועצה הלאומית הפלסטינית? תביא לכאן את נאיף חוואתמה? האם חזרנו לשנות האשלייה של אוסלו? המועצה הלאומית הפלסטינית, גוף היסטורי חסר כל חשיבות כיום, לא יכולה להתכנס בירדן? חייבת להיות מעורבות ישראלית בתוך נבכי נפשו המיוסרת של העולם הפלסטיני?

אילו הזיות שעבר זמנן, וטוב שממשלת ישראל תימנע מעצמה את ההונאה העצמית ואת השקיעה והאכזבה אחר כך, כאשר הכל יתפוצץ בפניה. עדיף להודיע שישראל אינה מתערבת עוד ולא תתערב לעולם בנעשה בחיים הפלסטיניים. לא בהענשה של חמאס ולא בפיצוי של הפתח. לא בחיסולים מיותרים כרגע בעזה, ולא בשחרורים הזויים לא פחות. לא בבניית מיתוסים נובלים של הפלסטינים, ולא בחיסולם. אנו אמורים להתנתק מן העולם הפלסטיני, לטוב ולרע, ולהתמקד, סוף סוף, בעצמנו בלבד.

15.7.07

[חלק ממאמרו של ד"ר גיא בכור המובא כאן פורסם אתמול, יום ראשון, 15.7.07, בדף הפובליציסטי "דעות אחרונות" של "ידיעות אחרונות", שם הוא כותב דרך-קבע, תחת הכותרת "בחזרה לאשליית אוסלו?"

אנחנו מניחים שגם מאמרים אחרים שלו, שאנחנו מביאים מהאתר שלו, מתפרסמים מדי פעם בשלמותם או בחלקם ב"ידיעות אחרונות" [אנחנו קוראים בעיקר את "הארץ"]. עם זאת, מאחר שלא כל נמעני "חדשות בן עזר" קוראים את "ידיעות אחרונות" או גולשים לאתר של ד"ר גיא בכור, אנחנו רואים חשיבות להביא את פרשנויותיו המבריקות והמעוררות למחשבה גם במכתב העיתיו, ונדמה לנו שבצורה שבה אנחנו מביאים אותם הם קלים יותר לקריאה וגם לא עברו עריכה וקיצורים].

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ב. לבנטיניות חדשה מתערסלת בין גלי הים התיכון. מה הסיכוי שלנו?

לאחר שנשיא צרפת הכריז השבוע על כוונתו לכונן ברית של מדינות הים התיכון, מן המזרח ומן המערב, ממדינות ערב, אירופה וישראל, נשאלת עכשיו השאלה, מה הסיכוי לכך? האם בזכות רעיונות "הים תיכוניות" יקבל אותנו סוף סוף העולם הערבי? זהו תהליך מפתיע שחייבים להכירו.

מאלג'יריה הודיע השבוע נשיא צרפת החדש, ניקולא סרקוזי, על כוונתו להקים את "איחוד הים התיכון", דהיינו ברית כלכלית ופוליטית חדשה, שתכלול את כל המדינות הסובבות את הים התיכון, מאירופה, אסיה ואפריקה, מדינות ערביות, אירופאיות, תורכיה וישראל. בכוונתו לכנס בחצי הראשון של שנת 2008 את כל מנהיגי המדינות הללו לוועידה מכוננת בצרפת, מתוך תקווה שעם השנים יתגבשו המדינות הללו במתכונת הדומה לזו של האיחוד האירופי. חזון גדול ומרשים, שנבנה על שכבות אדירות של היסטוריה משותפת: שומרית, פיניקית, יוונית, הלניסטית, רומית (הרומאים כינו את הים התיכון, סביבו הקימו את האימפריה שלהם:"mare nostrum" – הים שלנו"), ערבית ועות'מאנית.

בחצי הראשון של המאה העשרים התפתח באיזור שלנו זרם נפלא, שראיתי בו הרבה יופי וסינטזה, והוא "הלבנטיניות". אנו רואים במונח הזה מילת גנאי של עצלנות, אך אין זו המשמעות האיזורית. הלבנטיניות היא זרם תרבותי-לאומי, שחיבר בין הצרפתיות לבין הלאומיות הערבית, ומבין מייסדיו היו ערבים-נוצרים רבים. הזרם הזה חיבר לראשונה בין מזרח לבין מערב באיזור שלנו, בלבוש, בשפה, במטבח, בזמר ובתרבות. מייצגים בולטים של הזרם היו הזמרים האחים איסמאהאן ופריד אלאטרש בזמר המצרי, אשר לראשונה השתמשו בכלים מערביים עם סולמות וטונים ערביים. הזרם הזה הוליד את הלאומיות הערבית, אשר למרבית הצער גם יצאה נגד ישראל והציונות, אך לכשעצמה היתה אחת התופעות התרבותיות החשובות של העולם הערבי במאה העשרים. הלבנטיניות פרחה ושיגשגה באלכסנדריה, שם השתלבו הזרים והערבים, וכן בלבנון, בסוריה, ובצפון אפריקה. העניין הערבי העצום ברעיון גובה בעניין מקביל בצרפת, למשל מחקריו של ההיסטוריון הצרפתי הנודע פרנן ברודל (1902-1985), אשר עסק הרבה בים תיכוניות (רק להזכיר את ספרו הנודע: La Mediterranee et le Monde Mediterraneen a lépoque de Philippe II – הים התיכון והעולם הים תיכוני בתקופת פליפ השני) ואחרים.

האם יש לרעיון היפה הזה סיכוי, והפעם עם ישראל? לדעתי התשובה חיובית, למרות הקשיים, וזאת בשל השינויים האדירים שחווה עכשיו המזרח התיכון, בחפשו אחר מגדירים חדשים. גם אצלנו היו הדים לרעיון הגדול הזה, למשל אצל הסופרת ז'קלין כהנוב (1917-1979). כהנוב כתבה כי עצם הקמת מדינת ישראל זיעזע את העולם הערבי, ופתרון לבעייה אפשר יהיה למצוא רק במסגרת מרחבית חדשה, שתטשטש את הניגוד הלאומי החד והמאיים. שנים לאחר מותה מתחילים אצלנו סוף-סוף להבין את עולם מושגיה המורכב של כהנוב, וכגדול חוקריה ניתן להציב את פרופ' דוד אוחנה. היתה זו הציונות האירופית שדחתה בבוז את רעיונות הלבנטיניות, ובמידה רבה הביאה אותנו היום למצב הקשה שבו נמצאת ישראל, מבודדת ודחויה.[*]

בשנות התשעים פרחו לרגע באיזור שלנו רעיונות "המזרח התיכוניות" ו"הים תיכוניות", למשל במצרים. היו אלה אינטלקטואלים גדולים כמו לוטפי אלח'ולי ואחרים, שחיפשו אחר מגדיר, שישלב את ישראל, מבלי לאיים על הזהות הערבית. כמו תמיד במזרח התיכון הפתרון הטוב ביותר הוא התחליף, מבלי לאיים על הקיים. אלא שאז, ברגעים התרבותיים הרגישים, נחתה האנתיפאדה של שנת 2000, והכל קרס ברעש גדול.

היום, כאשר האסלאם הפוליטי בזינוק, ויש איום שיעי ממזרח, מחפש המימסד הסוני הגדול משקל נגד, שיווי משקלי חדש, שיאזן את עוצמת האסלאם הפוליטי, ויחבר סוף סוף את האיזור שלנו גם למערב, וזו הים תיכוניות. להחזיר את העוצמה למערב המזרח התיכון במקום למזרח, כאשר היום מי שקובע את המתרחש באיזור שלנו הן איראן, עיראק והמיפרץ הפרסי.

מטרותיו של סרקוזי באשר למהלך ברורות:

ראשית לכל בעיית ההגירה המוסלמית העצומה לארצו. כך, באמצעות השקעות ענק במדינות הערביות של המגרב (יש האומדים את עלות התוכנית ב-300 מליארד דולר, מה שמחייב את שיתוף ארצות הברית), מקווה סרקוזי לבלום את ההגירה הערבית צפונה. הרעיון הזה לא חדש, והוא נוסה כבר ביוזמת ברצלונה, אך הפעם יש כוונה ליצור ישות פוליטית-כלכלית משותפת, ולא רק סיוע חוץ כמו בתהליך ברצלונה. לדעתי, כאן הצרפתים ייכשלו. אין מדובר עוד בשאיפות קולוניאליות של צרפת באיזור. הפעם זו ברית של מאויימים: כן, גם האירופים מאויימים מאוד על ידי גלי ההגירה והטרור, כפי שמדינות ערב מאויימות כלכלית, ביטחונית ולאומית.

שנית, צינון הסכסוך הישראלי-ערבי ומציאת מגדירים חדשים, שיעקפו את הסכסוך בממדיו הקיימים או יסייעו לו. כאן לדעתי יש סיכוי לא רע, שכן כאמור אנו בשעת כושר: העולם הערבי מחפש חיזוק במערב כנגד אימת האסלאם הפוליטי, השוקל להכריע אותו. ישראל יכולה להרוויח הרבה מן התהליך הזה.

שלישית, סילוק בעיית תורכיה. סרקוזי מתנגד נחרץ להכנסת תורכיה לאיחוד האירופי, ודרך הברית החדשה הוא מבקש לשלב את תורכיה, אך לא באיחוד.

מותר להעלות רעיונות חדשים, אשר יפלחו מחדש את הגדרות המזרח התיכון ואירופה, ואפילו רצוי. היוזמה הצרפתית החדשה במקומה, אם כי יש לעבד אותה לעומק, כאשר אפילו סרקוזי עדיין אינו יודע מה בדיוק הוא רוצה. עם קריסת הלאומיות הערבית, עם הפיכת הסכסוך הערבי-ישראלי לשולי לעומת סכסוך גדול ממנו – הסוני-שיעי, ועם הפופולאריות העצומה של האסלאם הפוליטי, יש מקום למגדירים חדשים. יש מקום לחיבורים תרבותיים מזרח-מערב חדשים, ואין להסס בכך, למרות הקשיים. רצוי שישראל לא תאיץ את התהליך, פן תפחיד את השותפים הערביים, אך לעקוב אחריו בעניין ולראות לאן הוא מתפתח: בוודאי.

וראו את הטרגדיה: כמו כל תהליך חשוב במרחב שלנו, אנחנו בישראל אפילו לא שמענו עליו. במה כולם עוסקים אצלנו היום, יום השנה למלחמת לבנון? במה שהיה. שקועים כרגיל בעצמנו, בקרתנות שלנו, ברחמים עצמיים ובשינאה עצמית. ומתי נתעניין במה שיהיה? במשהו שהוא קצת מעבר לחוטם שלנו? האם בכלל יישאר לנו זמן לפתוח חלון אל הים התיכון?

12.7.07

 [* חבל שפרשן מעמיק כד"ר גיא בכור נסחף כאן לכאורה אחר כיוון מחשבה שמטפחים ההיסטוריונים החדשים לחובת ישראל. אפנה את הקורא לשניים מספריי: האנתולוגיה על הערבי בספרות העברית "במולדת הגעגועים המנוגדים" בהוצאת זב"מ, וכן לספרי "ברנר והערבים" בהוצאת אסטרולוג. אוכל גם לשלוח לכל המעוניין בקובץ וורד באי-מייל את מחזור הרצאותיי ב"קול ישראל" מטעם האוניברסיטה הפתוחה "צל הפרדסים והר הגעש" שהוא כספר לעצמו ואף הוא על הערבי בספרות העברית. אב"ע].

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ג. העולם הערבי: היום בו מחבל מתאבד פוצץ את המילים

כמה נוראה היא הנקמה: העולם הערבי שהלך לישון לאחר מסיבת המתאבדים נגד ישראל, קם בבוקר והמתאבד מתעורר עכשיו לידו. הוא כבר לא בעייה של ישראל, היא ידעה להגן על עצמה יפה. עכשיו הוא בעיה מחרידה שלו. העולם הערבי נפל בפח שטמן לנו.

כמה גדולה היתה ההתלהבות בתחנות הטלוויזיה הערביות, הלוויניות, שחיו מן הפופולאריות העצומה של התופעה: ערב-ערב נהנה העולם הערבי לצפות בחזיון הטלוויזיוני, כיצד "לוחמי קודש" פלסטינים מתפוצצים ברחובות הערים הגדולות בישראל, והיהודים זועקים לשמיים. כמו במחזה אפוקליפטי, מטפיזי, דתי. כמין נקמה שמיימית כנגד הכופרים היהודים. שירי הערצה מצמררים נכתבו על גיבורי הזמן הערבי החדש. ילדים למדו את שמות המתאבדים נגד ישראל בעל פה, ופובליציסטים כתבו כי זו הדרך להלחם באוייב הציוני ולחסל אותו. איזה פרדוקס נורא: העולם הערבי ראה חיות ויצירתיות דווקא במוות; כאשר האקטיביות היחידה שסביבה יכול היה להתאסף היתה של הרג עצמי.

איש לא דיבר על העובדה שמדובר בטיהור אתני; שמדובר באזרחים שלווים; שמדובר בפשעים נגד האנושות; שמדובר בהערצה של תרבות מוות, אלימות נוראה וסילוף מזוויע של האסלאם. תרבות שבה האינדיבידואל הערבי הוא גרגיר קטן בשירות האידאולוגיה הגדולה, שעליו להקריב את עצמו כמובן מאליו; שאין ערך לחייו. השנאה לישראל כה יוקדת, עד כי הכל מותר. השנאה הזו עיוורה את עיניו של העולם הערבי מלראות את המחירים הכבדים.

השבוע, כאשר מחבל מתאבד התפוצץ באלג'יריה בפיגוע אכזרי במיוחד, כאשר כל יום מתפוצצים מחבלים מתאבדים בעיראק, בסעודיה, בלבנון, בסוריה, במרוקו, במצרים, באפגניסטאן, בפקיסטאן, ואיפה לא – הגלגל מתהפך. הנקמה התהפכה. מי שביקשו לנקום באחרים, הבינו כי בעצם נקמו בעצמם.

שימחת ההתלהבות בעולם הערבי נדמה. ההערצה נעלמה. עכשיו מדווחים על התופעה בתקשורת הערבית בפלצות, כמובן. מדגישים את העובדה שמדובר ברצח של נשים, ילדים ואזרחים שלווים, ובתרבות של מוות. כמה נוראה היא הנקמה: העולם הערבי שהלך לישון לאחר מסיבת המתאבדים נגד ישראל, קם בבוקר והמתאבד מתעורר עכשיו לידו. הוא כבר לא בעייה של ישראל, היא ידעה להגן על עצמה יפה. עכשיו הוא בעיה מחרידה שלו. העולם הערבי נפל בפח שטמן לנו.

לתופעת המתאבדים היו שלושה שלבים מרכזיים:

היא מתחילה לראשונה בעידן שלנו בלבנון, על ידי השיעים. המנהיג הרוחני של חיזבאללה, מוחמד חוסיין פדלאללה הוציא בשנות השמונים פתווא, שמותר להתפוצץ באופן מכוון מול חיילי האוייב, והדבר ייחשב כמות קדושים. אגב, הוא התיר פעילות רק נגד חיילי צה"ל, ולא בשטח ישראל. לטענתו הריגת אזרחים בפעילות ג'יהאד אסורה על פי האסלאם.

מי שקידם זאת הלאה בצורה מפלצתית היו הפלסטינים, חמאס ופתח, אשר החלו להתפוצץ בשנות התשעים בתוך אוכלוסיה ישראלית אזרחית. לא היה תקדים לשיטת הרצח הזו בהיסטוריה האנושית כולה, ואנו, כחברה אזרחית, צלחנו אותה בהצלחה. דרך אגב, לפני כל משא ומתן או מגע עתידי עם הפלסטינים, עליהם להתנצל כדבר ראשון על הטיהור האתני שניסו לבצע כנגדנו.

השלב השלישי היה כבר להתפוצץ בקרב אוכלוסיה אזרחית ערבית, וזו פעילות אלקאעדה ודומיה. הנימוק שמשמיע אלקאעדה לפיגועים זהה לנימוק כנגד ישראל. הטרור הדתי טוען כי מובארק, למשל, הוא מנהיג זר וכופר לא פחות מישראל! זה כבר סוג של הרס עצמי. פינג-פונג של מוות: בין המחבל המתאבד לבין החברה שלו.

בשלושת המקרים מדובר בפעולה ג'יהאדיסטית, שספק אם האסלאם המקורי היה מסכים לה בכלל.

בשנת 1996 כינס ראש הממשלה דאז שמעון פרס את צמרת מנהיגי העולם לוועידה נגד הטרור, בשארם א-שייח. הכוונה היתה לגנות ציבורית את הפיגועים בתוך ישראל. העולם הערבי דחה את הקריאה. הרי מדובר היה בהרוגים ישראלים, אז למה שייצא נגד התופעה? רק שנים אחר כך, כאשר האש הגיע אליו הביתה, החלה מערכת התקשורת, ההסברה והפובליציסטים הערבים לזעוק מרה. אלא שעכשיו זה כבר מאוחר מדי.

המעבר משלב שני לשלישי יצר בעייה לשונית ופסיכולוגית קשה. את הפיגועים נגד ישראל כינו הרי בהערצה ובחיוב כ"אסתשהאד" (מות קדושים) וג'יהאד. אך כנגד אוכלוסיה ערבית לא ניתן לכנות זאת כך, ולכן חזרו להשתמש במילה "אנתיחאר", דהיינו סתם התאבדות, שהיא אסורה על פי האסלאם (והיהדות). כלומר, אם רוצחים יהודים, זה בסדר. ערבים זו כבר סתם התאבדות. דרך אגב, פיגועים נגד ישראל הם עדיין אסתשהאד, שכן הדבר הפך כבר למטבע לשון. איזו פנקסנות כפולה ומצמררת!

כאשר טרור המתאבדים נעשה כבר אצלם, מתייחסת לכך התקשורת הערבית בהרחבה. למשל טארק אלחסן, שכתב באלאהראם לפני שנתים: "עד כה נהגנו לכנות אותם אסתשהאדיון, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר של השימוש השגוי ברעיון, בפוליטיקה, במילים ובמונחים שבהם השתמשנו בעבר. ובכן, האם לא הגיעה העת לקרוא לדברים בשמם בלי לייחס להם אסמכתאות דתיות?" העולם הערבי הבין כי עירוב בין דת, פוליטיקה, טרור ואלימות יוצר תופעות בלתי נסבלות.

המחבלים המתאבדים נוצרו קודם כל בתקשורת הערבית, בשיח, בקונצנזוס הערבי, ועל כך משלמת החברה הערבית מחירים עצומים. המחבלים הללו פוצצו את המילים הערביות, את האידאולוגיה את השמחה לאיד. המחבלים הללו מפוצצים עכשיו את החברה הערבית כולה. איזו נקמה אכזרית של ההיסטוריה!

ישראל ידעה להגן על עצמה דווקא משום שאין היא מדינה ערבית ומוסלמית, וקל יחסית לזהות בה את המחבל המתאבד הערבי, ולהתגונן מפניו. ואיך יגנו על עצמן החברות הערביות מפני התופעה שבאה מתוכן?

ועוד פרדוקס: המחבלים המתאבדים באו לחסל את ישראל, אך דווקא הם העידו במו ידיהם כי ישראל היא חלק מן המזרח התיכון. עובדה, מה שהתרחש כנגדה קורה עכשיו במזרח התיכון כולו.

13.7.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

ד. מדד האיומים הביטחוניים על ישראל, יולי 2007 – משנה כיוון!

 הביטחון של ישראל משתפר, לאחר שמדד האיומים הביטחוניים על המדינה יורד בפעם הראשונה מאז התחלתי למפות אותו. כיצד קורה הדבר?

דברי הסבר: המדד הינו מ- 1 עד 10. 1 – האיום הנמוך ביותר, 10 – המקסימלי, לפי הדירוג הכללי הבא: איום נמוך 1-4. איום בינוני 4-7. איום גבוה 7-10.

מצב הביטחון השתפר החודש כמעט בכל הקטגוריות, בעיקר בשל שינויים פנימיים המתרחשים בתוך החברות הערביות והמזרח תיכוניות.

איום פלסטיני, טרור קונוונציונלי, אנתיפאדה – 6.9 (בחודש שעבר 7.2)

במדד חודש יוני לא התרשמתי מכיבוש רצועת עזה על ידי חמאס, ביגוד לפאניקה שאחזה במרבית המומחים, וההיפך, לא העליתי את המדד, בהערכתי כי חמאס ישאף, בוודאי בטווח הקצר והבינוני, לייצוב המצב, תוך הוכחה שהוא שולט בשטח. מסיבות של זהירות השארתי את המדד הפלסטיני על כנו, אך החודש מדד האיומים מן הכיוון הפלסטיני אפילו יורד, והוא יעמוד על 6.9, לעומת 7.2 בחודש שעבר.

העולם הפלסטיני מחולק לשתי מדינות עוינות, עם יריבות עצומה ביניהן, וכך גם "הבעייה הפלסטינית". סוגיית המעבר הבטוח ירדה מן הפרק, איש כבר אינו מדבר על מדינה פלסטינית, כאשר התוצאות ניכרות ברצועת עזה. גדר ההפרדה מוכיחה את עצמה. רצועת עזה נובלת בחנק כלכלי שלא יאומן, ולחמאס אין משאבים או יכולת לפנות כרגע לעימות מול ישראל. הלגיטימציה שלו מונחת על הכף: פנימה, כלפי התושבים בעזה, המצפים ממנו לייצב את המצב, והחוצה, כלפי אבו מאזן, כדי לצייר את עצמם כיציבים וכאחראים. ירי הקסאמים נמשך, אך בתדירות נמוכה. הירי נובע עכשיו בעיקר מן הרצון החמאסי או האחר להראות שהם עדיין קיימים בשטח ברמה של "התנגדות", אך הם מתקשים להוציא לפועל ירי רצוף. טרור קונוונציונלי אפשרי, אך פעולות הסיכול של צה"ל כה מוצלחות ביו"ש, שהמערך הטרוריסטי הפלסטיני מתקשה שם לתפקד, והוא עסוק בעיקר בהגנה על עצמו. ניכרת כוונה של שר הביטחון החדש לשעתק את המודל הזה גם לרצועת עזה, והזמן יוכיח אם הטקטיקה הזו תעבוד גם שם. לא נראית כוונה ישראלית לבצע פעולה צבאית יבשתית גדולה בעזה, בנתונים הקיימים אין גם צורך.

סיכויים לאנתיפאדה חדשה אינם נראים באופק, כאשר החברה הפלסטינית שקעה כבר לעוני מרוד, אפטיה מוחלטת ואפילו חוסר עניין במתרחש. אנתיפאדות פורצות, זאת כבר למדנו, רק כאשר המצב הכלכלי אצל הפלסטינים הוא תקין.

חיזבאללה, מגה טרור, אלקאעדה 6.0 (בחודש שעבר 6.4)

גם כאן חלה החודש ירידה במידת האיום, לאחר שבחודש הקודם השארתי זאת ללא שינוי, על 6.4. לחיזבאללה קורים שני תהליכים שליליים: הראשון, אין לו עוד קשר יבשתי ישיר עם ישראל, לאחר שהאו"ם חוצץ ביעילות בינו לבין ישראל. אפשרויות של מחטף, ירי, וכך הלאה, קשות מאוד מבחינתו. אין לו נגיעה ישירה אל הסכסוך, והדבר יוצר לו קושי קיומי, שכן הוא חי מן הסכסוך. זו אחת הסיבות שכתבתי במהלך החודש, כי הסיכוי שישחרר את שני החטופים שלנו קטן, שכן הם מבחינתו הקשר הישיר האחרון שנותר לו עם הסכסוך. הם נכס עצום מבחינתו. התהליך השני, חיזבאללה מתקשה להשתקם שנה לאחר המלחמה, ותעיד על כך אווירת הנכאים בארגון. מי שציפה לחגיגות אופוריה ביום השנה הופתע לראות שאין זה כך. השיקום האזרחי מתבושש, ויש גל האשמות בלבנון, גם של שיעים, על הנזק שגרם להם חיזבאללה. השיקום הצבאי התרחש, אך הוא נבלם על ידי פעילות נחושה של צבא לבנון ושל יוניפי"ל בדרום לבנון.

מגה טרור ייתכן מכיוון אלקאעדה, ההולך ונבנה ברצועת עזה, אך באופן פרדוקסלי, יש מי שנלחם עכשיו באלקאעדה-עזה וזהו דווקא חמאס, הרואה באלקאעדה איום קיומי עליו.

סוריה ואיראן 6 (לעומת 6.5 בחודש שעבר)

גם כאן חלה ירידה משמעותית בהיקף האיום לעומת חודש יוני, בניגוד למה שסוברים. יצירת הרתעה אפקטיבית של צה"ל מול סוריה והצבא הסורי ברמת הגולן, בסדרת תרגילי מלחמה רחבי היקף, כל אלה הבהירו לסורים שליקוי המאורות של מלחמת לבנון האחרונה לא יחזור כאן. אם היו לסורים רעיונות לתקוף את ישראל, אם באופן קונוונציונלי ואם באמצעות טילים, הרי שהם, לדעתי, דחו אותם. הסכנה לעימות ישראלי-סורי ירדה, אך לא נדחתה, והסורים ממשיכים להתחמש באופן מדאיג, אך האיום נדחה לפי שעה בכמה חדשים.

במצב ההתגרענות של איראן לא חל שינוי, והוא נשאר מדאיג כשהיה, אלא שגם האיראנים מודאגים למצבם. בימים הקרובים צריכה לעבור החלטת סנקציות נוספת במועצת הביטחון, וכבר כתבנו על כך, וזהו מקור לדאגה אמיתית לאיראנים. ארצות הברית במקביל מגבירה את הנוכחות הצבאית שלה במפרץ הפרסי, כאשר נושאת מטוסים גרעינית שלישית נעה לעבר חופי איראן, בנוסף לשתיים שכבר נמצאות שם. רק לציין כי זהו מערך אמריקני גדול יותר אפילו מאז ימי כיבוש עיראק, אז הסתפקו האמריקנים בשתי נושאות מטוסים במפרץ הפרסי.

שני הצדדים, האיראנים והאמריקנים צריכים להחליט לאן פניהם מועדות, ושניהם עדיין לא החליטו. החלטה שלהם מחוייבת המציאות בחודשים הקרובים. לפיכך אני משאיר את המדד בכל הנוגע לאיראן על כנו, ללא שינוי. אך בשל הירידה המשמעותית באיום המיידי הסורי, המדד המשולב של שתי המדינות יורד גם הוא באופן משמעותי.

המדד הכולל של חודש יולי 2007 יורד, ועומד אם כך על 6.15

לעומת 6.5 בחודש שעבר.

14.7.07

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il