אהוד: בין קצב לנהגו או מה התרחש בין גד מכנס ליחיאל ליפסקי לרות ירדני כץ שלום וברכה, בגיליון הקודם [261] כתבת לי: "בגיליון האחרון מס' 260 אתה מבקש להוריד את נושא הנשיא מסדר היום הציבורי. איך אפשר? אתמול התפרסם כי הנשיא התקשר לא' 697 פעמים בכל שעה שחפץ. סך הכל 33 שעות! 33 שעות הקדיש הנשיא לא', אתה מבין מה המשמעות? לנשיא היה כל-כך הרבה זמן פנוי, לא היה לו מה לעשות, פשוט השתעמם וכדי להפיג את השעמום טילפן לא' והעביר את הזמן ב"מה נשמע, איך את מרגישה, יש לי קצת זמן אז החלטתי לשמוע את קולך... --- אני פשוט תמהה, מניין היה לו כל-כך הרבה זמן לשוחח עם א', ואם זו לא הטרדה אז אינני יודעת מהי הטרדה. ועל חשבון מי כל הטלפונים (לא רק)?" עניתי לך מה שעניתי וזאת בהנחה שהידיעה, שגם אני קראתיה בתקשורת, מדוייקת. לא עלה בדעתי לפקפק. והנה שלשום קראתי באחד העיתונים כי לעובדת בית הנשיא א' היה רומן או קשר רומנטי, תקופה מסויימת, עם נהגו של הנשיא, והיא עצמה מודה בכך(!) – ועורכי דינו של הנשיא טוענים שחלק ניכר מן השיחות האמורות, בייחוד בשעות המאוחרות בלילה, הן אלה שהנהג של הנשיא טילפן אליה ממכונית הנשיא! וזה הזכיר לי סיפור מהמושבה, שהתרחש לפני כשבעים שנה.
היה לי דוד, אח מבוגר של אימי, איש חמודות, יחיאל ליפסקי שמו, ובימי רווקותו הממושכים הוא נחשב לדון ז'ואן של פתח-תקווה, גם אצל נשים נשואות, ולא אקוב בשמן. והיה גם אחד מעשירי המושבה, איש מפורסם שחי עם משפחתו בבית אבן גבוה ויפה ברחוב רוטשילד, גד מכנס שמו, ממשפחה ותיקה, מפוארת ורבת ענפים, כולל לימים הכדורגלנים מנתניה. גד מכנס הוא סיפור לעצמו. היה קשור לנושאי ביטחון, לרכישת קרקעות, לחקלאות, לפרדסנות. ראויים היו הוא ומשפחתו שספר ייכתב עליהם. גד היה גבר נאה, נראה כשחקן מבוגר בסרטי קאובויים אמריקאים. כמין ג'ון ויין או רונלד רייגן ממלבס. רוב הגברים למשפחת מכנס דומים. תווי פניהם ארוכים, מנומשים, קול צרוד קמעה, גברי מאוד. בן-אחיו ידין מכנס הוא כיום הדומה לו ביותר. ולגד היתה אישה, אפרת. ומאחר שהיה גבר חמודות, וכלל לא עני, נראה שפלירטט פה ושם במושבה, והיו באים אנשים טובים אל אפרת ואומרים לה: "אתמול בלילה ראוי את המכונית של גד ברחוב זה מיספר זה..." וחוזר חלילה, לרחובות אחרים ולמיספרים אחרים. בכל המושבה היו אז אולי שלוש ארבע מכוניות פרטיות, ואין שתיים מאותו דגם וצבע, ולכן לא קשה היה להבחין בהן. מכוניתו של ראש העיר יוסף ספיר. מכונית הסיטרואן השחורה של ד"ר אליעזר רמן, שיסד את בית היולדות. מדובר בתקופת שנים אחדות לפני מלחמת העולם השנייה. אפילו מזכיר מועצת הפועלים פנחס רשיש, לימים ראש העיר, וזאת בתקופה שכבר היו יותר מכוניות במושבה – היה נוסע מקיבוצו גבעת השלושה [במתחם הישן, מול "יד לבנים"] למרכז המושבה – בעגלה נמוכה רתומה לחמור, כאשר הרגל הקשה או התותבת שלו, דומני הימנית, פרושה קדימה והצידה. במכונית הוא לא היה יכול לנהוג. ובכן, יום אחד מופיע גד מכנס אצל דודי יחיאל ליפסקי הרווק, מוציא מפתח מכיסו ונותן לו אותו. "מה זה?" שואל דודי. "מפתח נוסף למכונית שלי [אז קראו למכונית פרייבט]. קח. מהיום אנחנו שותפים. מתי שתרצה, ליפסקי, אתה יכול לקחת את המכונית ולנסוע בה לאן שאתה רוצה." טוב. דודי קיבל עליו את ההסדר הנעים. ומאז, כשהיו אנשים טובים באים אל אפרת מכנס ואומרים לה: "ראינו את המכונית של גד ברחוב זה... מיספר זה..." – והיא היתה באה אל גד בטענות ומוכיחה אותו, "מה אתה מספר לי סיפורים? שוב ראו את המכונית שלך..." היה גד עונה לה: "מה את רוצה ממני? זה היה ליפסקי!" "מה פתאום ליפסקי?!" "אנחנו עכשיו שותפים במכונית, ואת הלא מכירה את הדון ז'ואן הזה?!"
אגב, שני הלֵצים הללו לא הטרידו מינית ולא אנסו אף אחת. פעם בגידה היתה בגידה ולא הטרדה, אלא "רומן" עם הרבה רגש משני הצדדים, ותקיעה רצינית. הגברים המבוקשים הרבו לתקוע דווקא נשים נשואות, כי הרווקות היו בתולות, חסרות ניסיון או שדרשו נישואים קודם. ציטוט מהזיכרון מסיפוריו אבי ז"ל בנימין. בברכה, אהוד
"להתמקד בעצמנו" – טוב, "שקועים בעצמנו" – רע גיא בכור קרא בסוף המאמר הראשון [המובא בגיליון 261] "להתמקד, סוף סוף, בעצמנו בלבד." ואילו במאמר השני הוא מגנה אותנו על שאנו "שקועים כרגיל בעצמנו." אני מודה – אני התבלבלתי. אורי הייטנר