צוותא ובית שלום עליכם מגישים
על הדרך עץ עומד
סידרה חדשה עם קובי לוריא על הסיפורים מאחורי השירים הגדולים ביידיש
ארבעה מפגשים על ה"צימוקים והשקדים" של הזמר היידי המספרים את ההיסטוריה והתרבות הציונית והיהודית כאן, באירופה ובאמריקה, בזמנים היפים ובזמנים החשוכים. הסידרה מלווה בהקלטות נדירות ומצגות עשירות.
ימי ראשון בשעה 20.30 בצוותא
9/9 בין העצים הירקרקים: עשרות סיפורים שבאו אלינו מיידיש ולא ידענו.
7/10 יחי קולומבוס! שירים ביידיש שבאו מאמריקה – מהתיאטרון, הקולנוע , הג'אז והמיוזיקל.
11/11 הנה לנו ניגון יש: על הטרובדורים הגדולים של היידיש, שיריהם והרקע ההיסטורי ליצירותיהם.
16/12 יאשקע מתגייס: שירים ביידיש שמספרים היסטוריה יהודית.
מחירים מוזלים לקוראי "חדשות בן עזר" בקופת צוותא
כרטיס בודד 55 שקל / מנוי ל-4 מפגשים 180 שקל
 
 
הפינה של ההוא מחלם
שלום לאהוד היקר,
בזה אני שולח שיר למכתב עיתי
 
מובל
 
ימים לא קלים עוברים
סוסי חושך זוחלים
בעקבי פעמוני הד
אתי הכורים
 
לקוט עשב שוטה
פס לבן שיכור חוצה
נהג צורח: אלונקה
באישון פרה פשוטה
 
בן עורב קורא: חיות מיער
וירוס, נבל, רוח עוגב: יעד מות
לא נתפש בקרב חיים מבטן
מובל לקבר
 
עד כאן השיר למכתב עתי מישראל הר בתודה
 
*
צהוב מרודדת
שלום לכם מכתב עיתי: סיכום / העניין מורכב / מה שרואים משם לא רואים מכאן / קריאת ביניים: "וכן להפך ..ממ.ה... משם... לא משם.. / נא לא להפריע למסכם בציחקוקים! קצת כבוד.. רבותי! ונכן שהיה מה שהיה אבל זה היה אז.. חחא... סליחה אוי השיעול. לא ישנתי כל הלילה.. כן.. איפה היינו.. הבית הזה כן מושפע מרחשי לב קולות בציבור, כל מה שהיה מקובל, בניגוד לרעשים בתקשורת, במדיה, בהפגנות שעיקר של יחצנים וחצאיות.. אבל האמת היא נורא פשוט.. אני לא מוח רובוטי... אני מומחית לשעבר ועו"ד לעניין סיכום דברי ראש המסכמים, אז זה הסיכום שלי: אני, מדינת הברדאק היחידה של העם ישראל בארצו שהקריב למענה מליוני קורבנות בנפש חפצה ועכשיו המדינה הזאת מיסכנה / ...מסוכסכת בין חלקיה ובתוך פלגיה.. בקרוב כל הגלובוס ייעלם, ומה אתם מערבבים ים של שירה עם מברברת מלים.. שלום מולדת שלום ולא להתראות... מוזיקה ..פיד אאוט / עד כאן למכתב עיתי וכל טוב לכם עורכי וקוראי ומגיבי  מישראל הר
 
*
צהרי שבת למכתב עיתי מישראל הר
חלום
נימפה צהובה מיבשת מחוץ למערכת שהצילה אותנו אז מטביעה בים קיסרי שבה ונשמעה בליל זה זועקת בסונר שלנו: טִיפָּה צִּיפָּה רוֹלָה רוּמְפְּלֵיטַה זו אני דודתך הקטנה – האש שרפה את צמותי. התעוררתי רטוב
כל טוב לכם אהוד יקר
 
*
צהרי יום ראשון שלום לכם אהודים יקרים מישראל הר
ביום ה-29 ביולי לפני 52 שנים הופל מטוס "אל על" בשמי בולגריה הקומוניסטית ובו ידידתו של חברי המשורר בן ציון תומר ז"ל משורר רוסי אחד, טיוטצ'ב, כתב: אֶת רוּס בְּשֶׂכֶל לֹא תָּבִין / בְּרוּס רַק אֶפְשָׁר לְהַאָמִין
עיקר שכחתי: שמה של ידידתו של בן ציון תומר היה  שרה זית
כלטוב לכם עורכי חדשות בן עזר מישראל הר
 

שימו לב לכתובת העברית מרומא משנת 1835
לקוראים שלום,
ראו את הכתובת החרוטה על לוח שיש בבנין בית הכנסת ברומא, שצילמתי לאחרונה. מדובר בצוואה המעבירה נכס לבית הכנסת, והמשך התרומה והתנאים שהציבה האלמנה. העברית היתה שגורה כנראה אצל יהודי רומא עוד לפני שאליעזר בן יהודה נלחם ברבנים האשכנזים וקידם את השימוש בה. אל מול הציון הגברי "שכב עם אבותיו", מציינת האלמנה: "אחרי שיבוא יומי, ושכבתי עם אימותי, כי זה כל האדם."
כדי להבין את התקופות הקשות בחייהם של יהודי רומא, תחת הדיכוי מצד השלטון העויין של האפיפיורים, אני מציע לכם לקרוא את הספר The Popes against the Jews מאתDavid Kurzer, המפרט מתוך מסמכי הוואתיקן את התקופה הנוראה, עד שחרור איטליה בשנת 1870 משלטון הוואתיקן. אם תרצו, אשלח לכם דף עם הסבר על הקיצורים והגימטריות בגוף הצוואה. שימו לב לתאריך הנוצרי בעברית, לדוגמא: יום י"א מרצו, שנת א'ח'ל'ה' למניינם, כלומר 11 במרץ 1835.
בהתרגשות,
ברוך תירוש
baruch@tirosh.net
 
[לחצו על התמונה לשם הגדלה]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אמיר אביאל אור
אנשי לשון יושבים באקדמיה ללשון או פותרי תשבצים?
אהוד היקר,
מיום שעמדתי על חידושי האקדמיה ללשון, תהיתי לא פעם אם אכן אנשי לשון יושבים בה או שמא פותרי תשבצים. האם כך יש סיכוי לחדש מלים לשימוש של ממש? הסיכוי שמעתה מי שעושה פילינג "יתקלף" שווה בערך לסיכוי שנקלחט זה לזה (מ"קולחוט" ששוגר מהאקדמיה להחליף את ה"שח-רחוק" ז"ל) ונשוחח על סיכוני השימוש בגלגשת.
ומצד שני, כשהכל כבר גולשים ברשת, מי זקוק למין "מרשתת" שכזו (מן הסתם על משקל מפלצת)? ומדוע אי אפשר פשוט לצלות על המַּצְלֶה כפי שקולים במַּקְלֶה? לאותה רגישות הקרויה בלעז אלרגיה כבר הותקנה "סַלֶּדֶת" ההולמת יותר מן ה"רגשת" (הגזורה משורש רב משמעים), אבל דא עקא, שללשון טעם משלה, וכנראה כבר לא נחליף את הבורגול ב"ריפות", את החומוס ב"חִמְצה", ואת הזנב בראש.
יותר מטרידה מן המלים השאולות (כדרך כל שפה) היא הקריאולית המדוברת בפי אנשי העולם הגדול שלנו ("ראית ת'אבטיחים? בֶּסְט אוֹף דֶה בסט!") והשילוט בהיבְּריש צחה שכבש לגמרי את רחובותינו.
טוב, מספיק ובּיי,
אמיר אביאל אור
 
אהוד: שידפקו לך הסרקזות את הצנטרפוגות
לאמיר שלום,
אני מסכים איתך בעקרון שאין למהר להמציא מילים עבריות חדשות או מחודשות למושגים ולשמות שנהוגים בכל העולם, בייחוד בעולם המחשבים, האינטרנט, הטלוויזיה, הווידאו ובכל התחומים המקצועיים הייחודיים.
כי מה קורה? המילה הבינלאומית והמובנת לכול, למשל, צנטרפוגה, הוחלפה במילה מוזרה, סרקזה, ונוצרה יישות לשונית דימיונית חדשה, שבקרוב כבר לא ידעו מה היתה במקור הלועזי, ומהי בכלל, ולא יוכלו לתרגמה חזרה בשיחה עם זר, וככה הבלבול הולך וגדל ובמקום לקרב את הקורא העברי לעולם המושגים והשמות הבינלאומי, כופים עליו חידושי לשון שמפרידים אותו משפת העולם, שהיא ברוב המקרים אנגלית. שפה בריאה וחזקה, שמתמודדת עם שפות העולם, ואימצה לעצמה את הטלפון וגזרה ממנו את הפועל לטלפן, זו דרכה של העברית במשך אלפי שנות קיומה כאשר הטמיעה בתוכה מילים ומושגים משפות זרות: פילוסופיה, להתפלסף. דוגמא, לדגום. שוויסקים (שמאלץ), מרגרינה, קונדום (קנדון), אנאלי, ויברטור, ליפסטיק, קרם, איידס (הצרפתים והספרדים קוראים למחלה סידא), ועוד.
אהוד
 
 
 
 
יוסי לנג: פנחס רשיש אכן נהג ברכבו
עד סמוך לפטירתו
אהוד שלום וברכה,
ברשימתך "בין קצב לנהגו וכו'" אודות הדון ז'ואנים הפתח-תקוואים ג. מכנס וי. ליפסקי, ["חדשות בן עזר" מס' 262] השתרבב תיאור נסיעתו של פנחס רשיש מזכיר מועצת הפועלים מקיבוצו גבעת השלושה למרכז המושבה. ואתה כותב כי בשל רגלו הקשה או התותבת, במכונית הוא לא היה יכול לנהוג.
ברצוני להבהיר: אכן, רשיש קיבל מקיבוצו חמור ועגלה כ"רכב אישי" לצרכי עבודתו. באשר לרגלו: אכן רגלו היתה נוקשה ולא תותבת, והיא, הרגל, נפגעה אי שם בערבות רוסיה ולא היו די רופאים מיומנים כדי לשקמה. אין גם ממש בסיפור שלא היה יכול לנהוג. רשיש נהג ברכבו עד סמוך לפטירתו. על אופן נהיגתו אפשר לספר סיפורים למכביר. כדי לוודא העובדות ניתן לפנות לבנו יאיר רשיש תושב פתח תקווה ולבתו זיוה מאור תושבת כפר סבא.
בברכה,
יוסי לנג
 
אהוד: אכן עתה עולים וצפים בזיכרוננו מעומעם המכונית הגדולה של ראש העיר פתח תקווה פנחס רשיש, וכן שהיו סיפורים על אודות נהיגתו בה. ותיקי אם המושבות, אנא עיזרו לנו להיזכר.
זאת ועוד, חברנו בן-גילנו עוזי שטרן זוכר את רשיש, אז מזכיר מועצת פועלי פתח-תקווה, נוסע לא בחמור ועגלה נמוכה אלא בעגלה קצת יותר גבוהה – וסוס! ואפילו מעניק לו ולעוד תלמידים מבית הספר לילדי עובדים – "טרמפ" באחד מקטעי הדרך.
 
 
 
 
הרצל חקק
בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל לֶמֶל
 
תורה נוהרת "במכחלתא דכספא" (בבלי, בבא קמא, קיז, ע'א)
 
יְלָדִים הָיִינוּ וְרָאִינוּ אוֹתָהּ, עִבְרִית בְּמִכְחוֹל
חַי, עִבְרִית נִכְסֶפֶת.
 
כְּשֶׁנָּגַעְנוּ בָּאֲבָנִים שֶׁל לֶמֶל רָאוּ עָלֵינוּ
אוֹר. אָדוֹן סֶגַל הַמּוֹרֶה הָיָה אוֹמֵר:
"מי שלומד פניו נוהרות".
מִי שֶׁנָּגַע בָּאֲבָנִים בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים
רָאָה אֶת הָעִבְרִית נִלְחֶמֶת עַל חַיֶּיהָּ
יוֹדַעַת סְעָרוֹת. קָמָה מִמַּצֶּבֶת.
 
בָּאנוּ בְּלוּיִים לִרְאוֹת סֶרֶט תַּנָ"כִי
בְּקוֹלְנוֹעַ אֶדִיסוֹן מִמּוּל
וְצָדוּ עֵינֵינוּ  שְׁעוֹן אוֹתִיּוֹת נִרְגָּשׁ , "לֶמֶל", מָגֵן דָּוִד
חָשַׁבְנוּ שֶׁזֶּה לֹא בֵּית סֵפֶר, זֶה מִקְדָּשׁ
וְגַם בְּלֶב הַקַּיִץ, תָּמִיד הָיְתָה עָלָיו אֲרֶשֶׁת
סְתָוִית
 
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הֶחָכָם יוֹצֵא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
לְגוּפוֹ חֲלוּק וְתַרְמִיל, שׁוֹמֵעַ דְּבַר תּוֹרָה
נַפְשִׁי שׁוֹאֶלֶת הַאִם לְכָאן, הַאִם כָּאן רַגְלוֹ, אִם הִרְגִּישׁ
כָּל הֲבָרָה וּרְעָדָה שֶׁל בֵּן לַקִּישׁ
 
אוֹתוֹ מַרְאֶה בַּעֲרָפֶל כָּחֹל, אוֹתָהּ נְשָׁמָה נִשְׂרֶטֶת עֶצֶב
בְּמִכְחוֹל שֶׁל כֶּסֶף
 
הַסֶּרֶט הַתַּנָ"כִי בְּאֶדִיסוֹן נִגְמַר, הַקּוֹלְנוֹעַ נָדַם,
וּבִשְׁעוֹן הָאוֹתִיּוֹת כְּבָר לוֹמְדִים גְּמָרָא
עִבְרִית קְדוֹשָׁה וּגְוִילִים חַיִּים, כָּאן נֵעוֹר
כָּל הָעוֹלָם
 
הַמּוֹרֶה אָדוֹן סֶגַל רָאָה אֶת פָּנֵינוּ הַמְּאִירוֹת וְרָאָה
אֵיךְ הָפְכוּ חַיֵּינוּ לְסֶרֶט, צִיּוּר בְּמִכְחוֹל פְּלָאִים
אֵיךְ הָיִינוּ חָגִים כִּמְחוֹגִים
עֵינֵינוּ לָעִבְרִית וְלַמִּדְרָשׁ תְּלוּיוֹת
 
וְשַׁבְתִּי לַזְּמַן,לִנְשֹׁם אוֹתָהּ קְדוּשָּׁה סְתָוִית,
וְחַשְׁתִּי רְעָדָה: אוֹתָהּ עֶרְגָּה עוֹדֶנָּה
בֵּין  הָאוֹתִיּוֹת
 
 
 
כיצד אפשר לרכוש את ספרו של משה גרנות "קרנטינה בקונסטנצה"?
בעקבות הביקורת החיובית שנתפרסמה ב"חדשות בן עזר" על ספרו של משה גרנות, "קרנטינה בקונסטנצה" [גיליון 262], פנו אליו רבים בבקשה לרכוש את הספר והוא אינו עומד בעומס האי-מיילים הזורמים אליו, מה עוד שהעותקים אינם מצויים בידיו, והספר גם אינו נמצא עדיין למכירה בחנויות הספרים.
הספר הופיע בהוצאת ספרא, בית הוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל, ומתברר שניתן לרכוש אותו במזכירות איגוד הסופרים אצל דניאלה, או רעות: טל. 03-6950028 או 054-2404115. המחיר 69 ₪, כולל משלוח.
 
 
 
 
חוברת "מאזניים" חדשה – ביוגרפיות ועוד
השבוע הופיעה חוברת "מאזניים" חדשה כפולה של אגודת הסופרים העברים בעריכת משה בן-שאול – החוברת, המוקדשת לביוגרפיות, מלווה בשירה וביקורת. בין הכותבים פרופ' נורית גוברין, שמעון שמעוני, על אביו דוד שמעוני (שמעונוביץ), דוד שחם על אביו אליעזר שטיינמן, נילי כרמל-יונתן על בעלה נתן יונתן, בלהה רובינשטיין על אביה יהושע בר-יוסף, קטעים מאוטוביוגרפיה של אביגדור המאירי ועוד, ממיטב הכותבים. החוברת מאויירת בידי הצייר אורי ליפשיץ.
 
 
 
קישור מומלץ לצמחיית ארץ-ישראל
לאהוד שלום,
אתם האמונים על כתיבת סיפורים ושירים שולחים אליי מפרי הארץ הטרי. ואולי בקישור שיש כאן ובאתר שלי בכלל יש סיפורים שיעניינו אתכם, ואז אוכל להרגיש כאחד שלא רק מקבל.
ניתן להגיע למדור ישירות דרך הכתובת:
http://flora.huji.ac.il/browse.asp?lang=he&action=content&id=364
בברכות לקיץ נעים,
פרופ' אבינעם דנין
 
 
 
המשוררת והסופרת ציפי שחרור
התמנתה לעורכת כתב העת "מאזניים" של אגודת הסופרים
מאת אלה איתן [ציטוט]
המשוררת והסופרת ציפי שחרור התמנתה לעורכת כתב העת "מאזניים", והיא תחליף את העורך הנוכחי, משה בן-שאול שסיים את תפקידו. מֹאזְנַיִם הוא כתב העת של אגודת הסופרים העבריים. נוסד באספת הסופרים בשנת ,1928 הגיליון הראשון יצא לאור במרץ 1929. עורכו הראשון של כתב העת היה חיים נחמן ביאליק.
ציפי שחרור ערכה בשנים 1995-1997 את כתב העת "מאזניים" יחד עם דורית זילברמן, ואולם הפעם תערוך את כתב העת לבדה. שחרור זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה. היא פרסמה עד כה 11 קבצי שירה, קובץ סיפורים וספרי ילדים. ספריה זיכו אותה בפרסים רבים. שחרור מנחה סדנאות שירה וכתיבה לנוער ולמבוגרים, הייתה חברה במועצת המנהלים של הערוץ השני, וחלוצת תכניות התרבות בערוץ , כתבה וערכה במגזין "העולם הזה", ושימשה כמבקרת ספרות בעיתונים שונים.
החודש ראה אור ספרה החדש: "נשמות תאומות – סיפורי אהבה" בהוצאת גוונים. האתר של ציפי שחרור הוא :http://www.zippi.co.il/
אתר אגודת הסופרים העבריים: http://hebrew-writers.org/scales.asp
 
 
 
 
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק שלישי
נהג הטריילר: "יקוב פראנק מסדום מת, מה איתך?"
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
 
בבוקר, כאשר פקחתי את עיניי, עמדה דורית לבושה במכנסי עבודה אפורים ובחולצה עבה וניראתה כמתאבק צעיר שהתחפש לאישה.
 "מה קרה לך? הפנים שלך נפוחים כאילו עקצו אותך נמלים כל הלילה. לך תתרחץ."
 "שום דבר. אני קצת אלרגי."
 "מקווה שאתה לא מאשים אותי?"
 "מה פתאום?"
 "נדחקת למקומות שלא צריך להיכנס אליהם."
 "חשבתי שרצית. בפעם הראשונה את היית ממש נהדרת. הרגשתי אותך עליי כומו כפפה נושמת."
 "אתה חושב שיהיה המשך?"
לתת לה את הכתובת שלנו בירושלים? מה, השתגעתי? שכוכבא תגלה? ואם דורית תבוא יום אחד עם מזוודתה וחפציה ותיווכח שאני נשואה ותעשה לי שם סצינה! עוד תטען שהיא בהריון! – לא, לא מפני שאני מבולבלת אני כותבת על עצמי בלשון נקבה אלא בגלל מה שקרה לי בליל הנקניקיות הארוכות בחוג "חובבי סאלאמי קראקובסקה" ועליהן, אם יהיה לי כוח, אספר בהמשך.
 "לא חשוב. אל תדאג. אולי אתה בכל זאת נשוי. אני עצמאית. אף אחד משנינו לא התאהב פתאום בגלל צינור ונקב. חשבתי רק שיכולתי ללמוד ממך הרבה. ספרות אני אוהבת."
 "תלכי ללמוד באוניברסיטה. את ממש משוררת."
 "תגיד, אתה שונא אותי?"
 "מדוע?"
 "חשבת שרציתי להיות פרה שלך?! פרת סופר רבנו!"
 "היית רדומה לגמרי. נחרת. חשבתי שאת חולמת שחולבים אותך – "
 "אבל נכנסת לי בתחת כשישנתי. אל תחשוב שאני לא יודעת שסופרים נעשים ממש סוטים אם רק נותנים להם הזדמנות. אל תחשוב שאתה הראשון. כולכם ככה. זה שהירצה כאן לפניך, אורי בן-עמי, הוא גדול יותר ממך. מה-זה מלחיך!"
 "אורי מרצה מצויין." בלעתי את העלבון. את ספריו לא אהבתי (פעם סיפר לי שנעלב מכך שאומרים עליו שבדיבור הוא נשמע פחות חכם מאשר בספריו ועניתי לו שדווקא להיפך ואל לו להיעלב) – וה"מלחיך" שציטטה הדליק לי נורה אדומה.
 "אורי מרזה מזויין," חיקתה אותי בלעג, "התכוונתי לזין, יא אהבל. מה קרה לכם? כשאתם רואים תחת של בחורה אתם מאבדים את הראש? אז מדוע אף אחד לא מתחתן איתי? אפילו לא נעשה חבר?"
 "את נהדרת, דורית, אמליץ עלייך בתור פרס לסופרים."
 "תראה, זאת לא בדיחה, אין לך הרבה זמן. האוטובוס מחכה. אם תפסיד אותו תצטרך ללכת ברגל עד אילת."
והסתלקה.
 
היה לי קר. התלבשתי ויצאתי. קר היה גם בחוץ. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק לאות תודה. נזהרתי לא להותיר עדות וגם כעסתי עליה.
בחוץ פגשתי שני מתנדבים שהסבירו לי כי ברגע זה בדיוק יצא האוטובוס בדרכו לאילת. איחרתי אותו. השעה היתה שבע. ניגשתי לחדר-האוכל. בין הסועדים היו חברים וחברות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עתה עייפות ומגושמות, בבגדי-עבודה גמלוניים, פניהן נפוחות בקורי-שינה, העיניים חסרות מבע. פג החלום, חלף הקסם.
איך אגיע לאילת? איש לא ידע.
 "מדוע לא העירו אותך בזמן לאוטובוס?"
לא הזמינו אותי לאכול.
יצאתי והסתובבתי בשמש. היה קר. דורית לא ניראתה. נטשה אותי בכוונה. במבט לאחור, אפילו לא העירה אותי. לבדי התעוררתי.
בחור אחד יצא מחדר-האוכל, פיו מריח חביתה עם בצל מטוגן, ובידו מחזיק רובה אוטומאטי.
 "אתה צריך להגיע לאילת?"
 "כן."
 "שמעת על אנשי סדום?"
נבהלתי. דורית כבר התלוננה שם על הסדום שעשיתי? והיתממתי: "הרומאן?"
 "איזה רומאן? הם חיים כאן, במשק הזה. כאן איש לא ידאג לך. יותר טוב לך שתרד לכביש לתפוס טרמפ."
 
ירדתי איתו לשער המשק. איש-מילואים. מברק שנשלח להודיע לו שאשתו חולה, לא נמסר לידו, כי לא היה מי שיחליף אותו. "אנשי סדום, ממש אנשי סדום," אמר. נפרדתי ממנו לשלום והמשכתי לבד בדרך היורדת מהגבעה לכביש הראשי. רגליי גמעו את המרחק. בוקר חדש. הפסגות של הרי אדום האפירו במזרח. מורדותיהם מכחילים בצל הבוקר, מסתירים בקעות נעלמות. שיפולי הגבעה הקרובה הצהיבו בנקיונם המידברי, שטופי שמש. הגעתי לכביש לאילת. הרמתי יד לעבר משאית-ענק גוררת קרון, בעלת קבינה צהובה וארובה, טעונה אשלג. שתי מפלצות-דרכים כאלה עברו על פניי, והשלישית עצרה. טיפסתי ועליתי. אף פעם לא נסעתי במשהו גדול כזה.
 "מאיפה אתה?" שאל הנהג, מרים קולו כדי להתגבר על רעש המנוע.
 "ירושלים."
 "במקור אני מחצור-גלילית," משך בצפצפה והשמיע קול תרועה אדיר כאשר עקף מכונית קטנה, מפוחדת, ודחק אותה לשולי הכביש. היתה לו זרוע שרירית ושעירה.
זכרתי את הסרט האמריקאי המתאר מכונית קטנה הנרדפת על-ידי מכלית-ענק שמתנכלת לה באלימות כבישית. מפלצת-הדרכים נהמה ורצה בכל זוגות גלגליה. הסתכלתי בראי לימיני. מתחת לשני קרונותיה טחן את הכביש טור צמיגים אפור, כמסתובבים על מקומם, ורק שולי הכביש נמלטים מהם במהירות לאחור.
חשתי עצמי חלק מהגוף הענק. חזקה. יציבה. מטפסת על הר גופה של דורית, רוכבת על גבעותיה. הכל גדול ורחב בערבה. יושבת בתוך המפלצת, אדונית הכביש.
 "במה עובדים?"
 "סופר." התרווחתי על המושב לימין הנהג. זרועו היתה חומה מאוד, מזרחית.
 "זאת עבודה?"
 "ככה. קצת מרצים."
 "חוזר מהרצאה?"
 "כן." עוצמתו של המנוע דיגדגה בי. הכל זז ורעש, ואז, טוב, ממש קשה לי לספר.
 "בקיבוץ?"
 "כן." אולי מפני שלקחתי רק פִּילוּלָה אחת של פִּירוֹבֶּנְזָמִין בבוקר, וכל עורי היה עדיין מגורה.
 "על מה מרצה?"
 "ספרות." הרעש היקשה לשמוע. הייתי צריכה לנחש את השאלה. ובתוך השיחה הרועשת, ועוצמת המנוע דיגדגה אותי כומו בפעם האחורית עם דורית כשהתחפשה לישנה.
 "ומזה חיים?"
 "לאישתי יש אבא עשיר," השפרצתי.
הנהג פרץ בצחוק, כלא-מאמין לגילוי-ליבי. "שמע, בחצור-גלילית אין עבודה. זאת הצרה שם, בחצור-גלילית. היתה לי חנות בשר אבל לאנשים לא היה כסף. וילה היתה לי. ולא נישארתי. חזרתי לעבוד נהג. ניסית פעם לרדת בטריילר עמוס מראש-פינה לטבריה?"
 "לא."
כוכבא היתה אמנם רזה ויפה פי-כמה מדורית אבל לא המחשבות עליה הן שגרמו לי להשפיך במכנסיי בקבינה של טריילר דוהר בערבה כאילו הכביש הוא החריץ באחוריה של דורית.
 "אפשר להשתגע. לא היה להם כסף לקנות בשר. והסיבובים. אז עברתי לדימונה. פה בן-אדם יכול לחיות. כבישים ישרים. ארוכים. יש עבודה. משכורת לא רעה. לפעמים אדם צריך לרדת בשביל לעלות."
 "זה אמר יעקב פראנק. לפעמים צריך לחדור אל העיר דרך תעלות השופכין. דרך התחת!"
 "יקוב פראנק מסדום?" הוא לא שמע את סוף דבריי.
 "לא. מפולניה."
 "לא מכיר. בטוח שיקוב זה לא עובד בסדום?"
 "בטוח שלא. כבר מת."
 "שמע, יקוב פראנק מסדום מת, מה איתך?"
 "לא. ההוא, הפולני."
 "הפולני מת?"
 "מת!"
 "אבל יקוב פראנק מסדום לא מת!" ריחרח נכחו, מבלי שהסיר את עיניו מכביש הערבה.
 "לא."
 "ואללה, תגיד, זיינת שם הרבה בלילה?"
 "אני?" היתממתי.
 "אל תעמיד פנים. מרגישים ממך. ואללה הולך לכם, אם אני הייתי בא לקיבוץ, בקושי היו זורקות לי עצם! ואללה, אני ריח של קוסיות קולט מקילומטרים, עוד כשמחכות על הבנקט לעצור טרמפ ומענטזות עם הטיזי והביזי!"
 "מה זה ביזי?" שאלתי.
 "ציצאלאך בשבילך, באשכנזית."
 
בתרועת צופרים הגיעה המפלצת לאילת. בכניסה לעיר ניצב מחסום. אדם לא-צעיר, במדים, שפמפם דק בצבע טבק, עור שחום, עיניים מלוכסנות קצת, פניו חרושי קמטים דקים, ועצמות הלחי בולטות, זה טיפס ועלה שתי מדרגות גבוהות, הציץ לקבינה וריחרח.
 "מה אתה מחפש?" ליגלג ברקוביץ, הנהג. מיד אסביר.
 "אולי יושב מחבל על-ידך ומחזיק על הברכיים כלי טעון?" ענה הזקיף במיבטא מזרחי.
 "זה ניראה לך מחבל? – יא טושטוש! זה סופר עברי, זיין מירושלים! זה מריח ריבה של קוסיות מהקיבוץ!"
 
רק לפני שנפרדנו הציג את עצמו: "ברקוביץ. אתה מתפלא? אני מחטופי תימן. אימצו אותי. לא מאמין?" הפשיל חולצה מאחור וחשף צלקות ישנות בבשר. "ככה הגעתי למחנה היתומים חאשד שבעדן, בדרך לארץ-ישראל. הרבה מאיתנו מתו שמה במחלות בגלל שיטות הריפוי שבהן טופלנו עד אז בתימן. צרבו לנו את הגוף בכוויות. כומו לבהמות."
אני לא יודעת אם אמת דיבר או ליגלג עליי. אחרי שנים, כשהחלו העדויות בפני ועדת החקירה לגנובי תימן, חיפשתי בעיתונים את שמו. לא בא.
 
מושפלת, מטונפת, שם בתא השירותים של שדה-התעופה באילת, זרקתי את תחתוני הזרע. טוב שמכנסיי היו חורפיים ועבים. במזנון השדה טרפתי נקניקייה חיוורת ורכה בלחמניה ארוכה עם חרדל נוזלי לא-חריף. בלעתי עוד פילולה של פירובנזמין וטסתי לתל-אביב בהראלד מעל פסגות העננים, בין צורות משונות וספוגיות של הרים חד-פעמיים, ממולאים צמר קופא. הים התיכון, לבן וכחול. כאן הרי ענן, הושט היד וגע בם. הנה ארובת תל-אביב, הנמל. ובריכת השחייה בצבע ירקרק-בהיר. נכנסתי לפולקסוואגן בחנייה ועליתי לירושלים כשאני מהרהרת כל הדרך: דורית תצלצל או לא תצלצל?
ימים עברו, היא לא צילצלה, למרות שיכלה למצוא בקלות את כתובתי בספר הטלפונים.
 
 
*
 
כוכבא קידמה את פניי בבהלה. אישוני הזהב הכהה התרחבו. "מה קרה לך, פוצ'יניו? התנפחת כולך, ישנת עם פישפשים? מסכן! בטח עקצו אותך בזין עד שהשפרצת? – אני הלא מכירה אותך, אתה ממש מסריח!"
הכניסה אותי לאמבטיה, התפשטה ורחצה אותי מכף-רגל ועד ראש ומרחה את עורי במשחות. אחר-כך מצצה לי. ממש שתתה, המרחומה. האמת שאוראלית בדקה לי את הזין עוד קודם, כשרק חזרתי מהקיבוץ, כדי לדעת אם אין עליי ריח של קוס זר, סימן שבגדתי בה. כך עשתה גם כשחזרתי מביתו של פרופ' ג'ייקוב פליישצ'יק בעין-כרם. אם אין אצלי קצת קקה שלו מלפנים או זרע שלו מאחור. מין אוראלי מאוד שימושי לגילוי בגידות ובאותה תקופה אהבה אותי כוכבא באהבה רכושנית מאוד. אמרה שעליי להפסיק להתמכר לפירובנזמין ושהיא תיקח אותי לרופא למיפוי אלרגיות, יש עכשיו תרופות טובות יותר. "אחרת לא יפסיק לעמוד לך, פוצ'יניו, ולא בגללי! – אני מריחה שהתזת הלילה מרוב בדידות, מסכן שלי," המשיכה לשלגן אותי שפתיים ולשון.
אחר-כך הכינה לי סטייק פילה עסיסי מהבשר של אבא שלה, כפי שרק היא ידעה לעשות. חתוך כקובייה, מושחם מאוד, כמעט שרוף מבחוץ, רך ונא מבפנוכו וממש נמס בפה.
נשקתי לאצבעותיה המפולפלות כשהגישה לי את האומצה, משכתי את מותניה אליי בחלוקה הפתוח-למחצה ומצצתי את 'נקניקיות קוקטיילה' הצנמנמות שלה בתאווה קרניבורית ובשפתיים רטובות הרוטב שהכינה לי.
הדירה התמלאה ריחות. חששתי שמישהו מהחברים יתגרה ויעלה. היו קופצים אז לבקר זה אצל זה מבלי להודיע, מה עוד שידעו שאצלנו המקרר והמזווה מתפקעים ממזון.
 "מדוע אבא שלך, שמייצר נקניקיות עסיסיות כל-כך, לא הצליח לייצר אותך כך שיהיו לך פטמות גדולות ועבות יותר?" – בא לי להגיד לה.
 "די, מספיק! עוד מעט תשים לי חרדל על הציצי! יש עליי כבר כתם של אוכל – " התפרכסה לי עכשיו היא בפה ואני חזרתי לסטייק האדום שלי.
 
המשך יבוא
 
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
 

חרף כל הפעילות-כביכול, המדינית והתקשורתית, בשם השלום ולמען השלום – שאין חדלים לדבר בה בארה"ב, במדינות ערב, ברשות הפלסטינית וגם בישראל, חרף כל התוכניות והוועידות למיניהן – הנה האמת היא: כּוּלוּ כִּיזֶבּ! הכול שקר! – מצבה הביטחוני של ישראל, שגבולותיה נקובים ככברה או שפשוט אינם קייימים, רק הולך ונעשה מסוכן יותר מיום ליום, ובאופק אין שום תהליך שלום או שלום אמיתי שיוסיפו משהו להגנתה.
אנחנו חיים מרגע לרגע, מיום ליום, כולנו מטוּוחים, אין גבול, כולנו חזית, גם העורף-כביכול, גם החיים המתוקים והעשירים ביותר בישראל מצויים תחת אותו איום קיומי של שדרות וקריית שמונה. אלא שבשדרות אין זה רק איום, שם המלחמה-עצמה אינה פוסקת כל השנים האחרונות.   
חרף ההתנפלות האווילית והמרושעת על הרמטכ"ל הקודם דן חלוץ – הקונצפציה שלו [כל האחרים התנערו ממנה בגלל ההיסטריה התקשורתית והציבורית המטומטמת נגדה] היא הדרך היחידה לשרוד כאן, ופירושה מכות אוויריות אדירות לכל מי שמנסה לפגוע בעורף הישראלי. אין לנו מיליוני חיילים לזרוק למוות במערכה קרקעית מול האיום הטילי. רק הפצצות ממוקדות וגם אסטראטגיות, על סוריה, למשל, באם תעז לממש את האיום הטילי שלה, המכוון כמעט לכל מקום בישראל. כן. רק מאזן האימה השברירי מאפשר לנו להמשיך בחיים המתוקים שלנו כאן. והם מתוקים. אל תאמינו לעיתונים, לסטטיסטיקות, ולפוליטיקאים הדמגוגיים – צאו לרחובות וראו, לכו לשווקים, לקניונים, למסעדות, עימדו בנתב"ג וראו, לא רק ה"עשירים", כמעט כל עם ישראל עושה חיים משוגעים והכסף זורם כמים!
 

כדי שהוא לא יבוא לידי עבירה חס וחלילה!
שלום רב לך אהוד,
חשבתי שאולי מן הראוי שתהיה פינה קטנה במכתב העיתי שלך בה יופיעו פנינים (עם ובלי מרכאות) מארון הספרים היהודי שלנו. וזה למען כל אותם אפיקורסים הקוראים את העיתון. אם נראה לך הנה קטע המשכי לדוגמא: 
"כְּשֶׁמַּשְׁתִּין, אסור לאחוז במילה להשתין. ואם הוא נשוי, ואשתו עימו בעיר, והיא טהורה, מצד הדין מותר לו, שכיון שיש לו פַּת בְּסַלּוֹ – אינו בא לידי הרהור וחימום, אך ממידת  חסידות יש להחמיר. ושלא לצורך ההשתנה גם מצד הדין אסור לו. " 
(קיצור שולחן ערוך סימן קנא סעיף ג')
 ורק כך אפשר להבין  את העובדה שתלמידי חכמים יוצאים לטייל בלילות זוגות-זוגות. שכן אם נזקק האחד להשתין ואשתו אינה בעיר או אם היא לא טהורה, יבקש מחברו להחזיק לו כדי שהוא לא יבוא לידי עבירה חס וחלילה. 
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
 

הרהורים על הטרדה מינית בקמברידג'
אהוד,
שבת שלום מקיימברידג' אנגליה.
ברגע זה של החיים (יום שישי, 20.7.07) יורד גשם שהתחיל בבוקר. מחלון חדרי אני רואה את העצים הגבוהים מתנועעים מצד לצד, ושומעת את שריקתם והברקים והרעמים מרעישים עולמות. חורף, ובארץ 30 מעלות ויותר.
הסיפור שלך על מר מכנס ודודך מר ליפסקי [גיליון 262] הצחיק אותי. תמיד היו ותמיד יהיו גברים שרמנטים, אוהבי הרפתקאות ומחזרים נלהבים. 
תמיד היו ותמיד יהיו סיפורי אהבה בין שליט ונשלטת. השליט הוא בעל התפקיד, הכוח והכסף. הנשלטת היא מי שתחתיו ולא חשוב מהו תפקידה. אין ספור סיפורים שמענו על הבוס והמזכירה. בסדר גמור בתנאי שזה נעשה בהסכמה.
כוח, כסף ומין מאז ומעולם הטריפו את דעתו של האדם. בעלי שררה הם לא רק אלה שנמצאים בראש הפירמידה, כל מי שיש לו את היכולת לשלוט  הוא בעל שררה. הורים, מעבידים, מורים, מפקדים וכדומה שמנצלים את מעמדם וכוחם. משה קצב אחד מהם, לא רק הוא. מהעיתונות בזמן האחרון.
סב אנס את נכדתו בת ה-7. אב אנס את בתו במשך שנים.  אח בן 15 אנס את אחותו בת ה-14. אב חורג אנס והתעלל בבת אשתו. בעל אנס את אשתו כי סירבה לקיים איתו יחסי מין ואונסים קבוצתיים. אני מכירה מישהו שבנו השתתף באונס קבוצתי. אותה נערה שנאנסה  בשרשרת עד יום מותה לא תתאושש מהאירוע הנורא, ומשפחתו הקטנה והרחבה של הנער עברה ועוברת ייסורי תופת.
אסור להוריד את הנושא מסדר היום הציבורי. ככל שנדבר על-כך ונוקיע את התופעה המכאיבה והמבישה, אולי נעלה עוד יותר את המודעות, ואולי דעת הקהל תשפיע על המחוקקים והשופטים להטיל עונשים  כל-כך חמורים על אותם פושעים שיחשבו היטב-היטב לפני שבאים על סיפוקם בדרך אכזרית, ולפני שהורסים חיים.
רות ירדני כץ
 
אהוד: כפי שתראי ממקרה הרוצח חביב בית המשפט העליון יריב ברוכים, אין לך על מה להתלונן. העונש בישראל על מקרה אונס קל שבקלים ומתוקשר מאוד, עם חשד להשתתפות סבילה מצד הנאנסות (היהודיות) – אמור להיות עד שבע שנים; הוא עונש הרבה יותר חמור, גם מבחינת ההוקעה הציבורית (כמו במקרה הנאנסות הסדרתיות אצל קצב) – מאשר חמש השנים באברבנאל על רצח של ארבע זונות (גוֹיוֹת) בידי חוזר-בתשובה יהודי שתיכנן את מעשיו בדם קר ובשפיות גמורה!
ואמרו חז"ל (והשר יצחק מודעי ז"ל): "כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ!"
[ובבקשה לא לשרוף לנו את בניין המערכת בתגובה בלתי שפוייה! כבר יש לנו צדיק אחד, ששרף בשעתו את ארכיון "העולם הזה", ולא נענש!]