"חדשות בן עזר" ועימו הסופרים לילדים ולנוער המאוגדים בסומליון
מברכים את חברתם הסופרת האהובה, בת פתח-תקווה
 בתו של הסופר והמורה שלום שטרייט
אסתר שטרייט-וורצל
במלאת לה שבעים וחמש שנה
[היא נולדה ב-25 בחודש יולי שנת 1932]
ומאחלים לה הרבה בריאות ושנות יצירה פוריות
מבחינתנו את כאילו כבר זכית בפרס ישראל לספרות!
 
 
איליה בר זאב
טִיקוֹטִין
סיור במוזיאון לאמנות יפנית בחיפה, טיקוטין 2007
 
פַּסֵי-דְּיוֹ שְׁחֹרִים נִפְרְשׂוּ
בִּמְשִׁיכַת אֶצְבְּעוֹת כַּף-יָד אַחַת.
מְשִׁיחָה טְעוּנָה, רַכָּה,
מְמֻשְׁמַעַת.
יוֹדַעַת אֶת דַּרְכָּהּ אֶל לָבָן מְרַחֵף
הַמֵּגִיחַ מֵעוֹלָמוֹת רְחוֹקִים.
 
לְעִתִּים, פְּרִיחַת הַדֻבְדְּבָן         
בְּוָרֹד מִתְרַפֵּק
בּוֹכִיָּה בֵּין בַּדִּים שְׁחוּחִים.
 
חוֹתָם מִסְתּוֹרִיּוּת מֵעִיד בִּצְנִיעוּת,
בְּכָבוֹד לְדוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים –
אֲנִי, קָאזוּאוֹ אִישִׁיאִי,
הָיִיתִי כָּאן בְּעוֹלָמְכֶם.
 
בָּעוֹלָם הַזֶּה
אָהַבְתִּי.
 
קָאזוּאוֹ אִישִׁיאִי (1957) אמן קליגרפיה, חי ויוצר בישראל.
 
 
 
משה מנבכי חולשונו (ב')
דּוֹאֵל – e-mail . מוענים עבריים מתקשים לרוות נחת ממונח נוכרי זה. "אי מייל" נשמע בעברית אפילו כביטוי שלילי בשל הרכיב "אי" המצוי בו כמו "אי אפשר" "אי רצון" וכו'.
לכן, כנהוג בעברית הצבאית וגם האזרחית של ימינו, קיצרו חסידי העברית את התרגום המסורבל "דואר אלקטרוני" בכתובים, בשימוש בתחיליות שתי המלים, אותן מחברים בעזרת גרשיים – דו"אל.
בך נוצר יחס דו-פרצופי למונח – כותבים קיצור בן 4 אותיות וקוראים שתי מלים בנות 12 אותיות. שתי מלים שאחת מהן לועזית, בהן לא ניתן לעשות שימוש כלשהו במסגרת החמה של הדקדוק העברי. לכן הגעתי למסקנה, שיש לקרוא את דו"אל כאילו זה דואל ולא "דאר אלקטרוני", כמו שקוראים עכו"מ כעכום. אך במקרה שלנו אנו יוצרים מבלי משים שורש עדכני בן שלוש אותיות, לפי מיטב המורשת הלשונית שלנו. כדוגמת ד"וּח ל"דין וחשבון" שהפך לשורש דּוּח (במקרה זה בבנין פיעל – דִּוַּחְתִּי, מְדַוֵּחַ וכו'), כך "דואל" יהפוך בינוני פועל משורש דאל בגזרת השלמים כמו שאל, גאל וכו'. שם העצם דואל יוכל להמשיך כשם הדואר האלקטרוני, אך בה בעת יהיה גם שמו של מוען הדואל, ואם זאת מוענת תיקרא – דואלת.
כך נוכל מעתה ואילך לכתוב: דאלתי לך אתמול – שלחתי לך דואר אלקטרוני אתמול; אני דואל לך היום; אדאל מחר; דואל לקבוצת מדואלים יוכל לפתוח במלים: "לכל דואלי שלום!!"
משה ברק
גבת
 
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
הגיעו עוד פרקים נוספים
פרק ל'. חלָב.
 
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.
באנו לארץ ישראל וראינו לראשונה בחיים בקבוקי חלב אשר ישימו אותם החלבנים ליד הדלת, בה בעת שתרדמת אלוהים שרוייה עדיין על בעלי הבית. והתכולה אמורה להיות חלב בן פרה. אמיתי ממש! אלא שמאז קדמת דנא ומיום שאלוהים ברא את האדם ואת הפרה לתת לו חלב, ואת החלבן לחלק את החלב לצרכנים, מאותו היום, מהל החלבן את החלב במים על מנת להגדיל את רווחיו. ועל כך ראיתי מעשים ושמעתי סיפורים עוד מהיותי עול ימים וצרכן חלב בעצמי.
באז הימים, בשכונה בה גרנו בבגדאד העיר, היתה מין רפת גדולה ובה מספר פרות שהניבו תוצרת שפירנסה את הבעלים. בית עִם חצר גדולה כזו, אשר בחלקו התגוררו דיירים שונים, ובפאתי אותה החצר שכנה לה הרפת באין מפריע. את הזבל של אותה הרפת הערימו אחר כך הבדואיות על ראשן בטסי מתכת גדולים, ובמקום מגוריהן צרו ממנו גושים בצורת כיכרות, הדביקו לקיר לייבוש, וזה שימש חומר בעירה לא אכזב.
והלא ניסיוננו מלמד שקל להסתדר במגורים משותפים עם פרות מאשר עם בני אדם. הפרה לא עושה מַנְגל ולא מעשנת את הסביבה, לא מפעילה רדיו בקולי קולות, לא מקבלת אורחים מרעישים באישון לילה, ועוד. מקסימום געייה פה, געייה שם.
ואנו הילדים נשלחנו מדי פעם לחלבן, הוא "כָּדּוּרִי אָבּוּ אִל חְלִיב", עם בקבוק ריק ביד, או עם סיר, ומעות מספר לקנות כמות חלב מסוימת. לשליחותנו תמיד נלוותה ההוראה-ההדרכה, שנשׂים עין ונוודא שהחלבן ייתן לנו חלב הישר מן העטין, ולא חלב מהול מאחורי הפרגוד. וכמובן שתמיד קיבלנו חלב מאחורי הפרגוד, בטענה שזה עתה נחלב. וכמובן שהוא היה כבר מהול, ומוכן לחלוקה.
וריאציה אחרת למכירת חלב בימים ההם היתה שהחלבן יסתובב ברחובות עם פרתו, ויקרא בקול ויבשר על מרכולתו. ומי שחפץ בכך יצא החוצה עם הכלי ויתמלא שמחה על כך שהנה הוא יזכה בחלב אמיתי ולא מהול, הישר מן העטינים. שכן ישים החלבן את הסיר או את הבקבוק ועל פיו משפך – מתחת לבהמה, יקרוס ויתחיל לחלוב. ואמצאות לרוב היו לחלבן איך בכל זאת למהול את הנוזל הלבן במים. מהן שראיתי: מבקבוק מים שהיה חבוי באמתחתו, או מצנצנת קטנה החבויה בין כליו, ועוד.
בספרֵיה של הסופרת האמריקאית פרל בק מסופר שבמחוזות ילדותה בסין של אז הימים, נהגו החלבנים שהסתובבו ברחובות ובאו לבתים למהול את החלב במים באין רואה. הוא שנאמר: "סדנא דארעא חד היא" כלומר שבכל מקום אותו הדבר.
ולסבתי זיכרונה לברכה, היא יִמָּא לוּלו, היה צרור סיפורים בהם היא כיכבה במומחיות יתרה, בנקיטת פעולות מנע שונות נגד המהילה, ולהבטחת קבלת חלב טהור.
וכאמור נחה דעתנו כאשר באנו לארץ ישראל ומצאנו שהתופעה שרירה וקיימת גם כאן. לא מצאנו את הפרה מסתובבת ברחובות, אבל לחלבן היתה עגלה עם גלגלי אופניים, ועליה מיספר כדים שונים, באחד מהם היו מים טהורים למהילה, כאמור לעיל. כך נהג גם מחלק הקרח, שלעולם עשה מבלוק קרח אחד שישה רבעים, מעשה נס.
והקידמה, זו חדרה למקומותינו במהירות. ולאט לאט הצליחה "תנובה" לשכנע את החלבנים דוחפי העגלות, את "המוהלים", לוותר על העניין ולחלק בקבוקי חלב סגורים ואטומים שנארזו מוכנים במחלבותיה. זה לא היה קל, שכן התגלע סכסוך ממושך בין הצדדים על גובה הפיצוי עבור אובדן הכנסה בגין "המהילה". הבעיה לא נפתרה בקלות. ורק הזמן, בעזרתו של המלאך הידוע, שליח האל, עזר בהתמעטות מיספרם של החלבנים הסרבנים, והזדקנותם של הנותרים והיחלשות התנגדותם. אמנם היה קיים ארגון מחלקי החלב בהסתדרות הכללית של הפועלים העברים בארץ-ישראל, אך זה חישב ומצא שאף-על-פי שכל החלבנים הללו היו מפא"יניקים ואנשי שלומנו, וכולם עד האחרון הצביעו "א" ביום הבחירות, בכל זאת מיספרם מועט יחסית, והנהגת ההסתדרות דאז קיבלה החלטה לא לצאת למאבק על עניין זה. מה גם שהמעסיק, שנגדו היו אמורים כביכול לנהל מלחמה, היה "תנובה", אחד המעוזים החזקים של מעמד הפועלים. ויש לזכור שמחלבות פרטיות משוקצות לא קמו עדיין בארצנו [?].
וסוף שפסו חלבנים ותיקים ובעלי חזקה מן הארץ. החדשים נאלצו לקבל עליהם את הדין וחילקו בקבוקים מוכנים ואטומים. וגם כאן היתה שיטה אוניברסאלית. הצרכן שם את הבקבוקים הריקים ליד הדלת עם סכום כסף עבור הבקבוקים הנדרשים, והחלבן הגיע לדלת, אסף את הריקים והשאיר אחרים מלאים בהתאם. העבודה הזו נעשתה בדרך כלל השכם עם שחר או אף באישון לילה ממש, שכן את החלב רוצים לשתות בבוקר, וגם שיספיקו לאסוף אותו למקרר אחרת יתקלקל בחוּמה של הארץ המדברית שלנו.
ומה טעם לחיים של חלבן אם הוא רק יחלק את הבקבוקים המלאים ויאסוף ריקים? ואיפה האתגר ואיפה המתח ואיפה הקידום והעלייה בסולם? ובכן, גם לג'וב הזה היו יתרונות. לא פעם נרקמו יחסי ידידות אופקיים, בין מחלק החלב לבין עקרות הבית, בעיקר אלה מהן שהיו פנויות בשעה זו של היום וחופשיות משמירה ובילוש של הבעל. כגון אלו שבעליהן עבדו במשמרת לילה בחברת החשמל או בנמל, והשאירו את מיטתה של האישה קרה במשך הלילה, (כאמור בשירו של חיים משה, כמה קשה במיטה בעלת טמפרטורה נמוכה...), וזמני חזרתם הביתה היו ידועים וקבועים מראש, הרבה אחרי השעה המוקדמת הנ"ל. והחלבן, שלאט-לאט הכיר וידע את צפונות המשפחה הצרכנית, יש אשר הסתנן בתואנות שונות הביתה פנימה, וניצח על מבצעי "קוויקי" כאלה. ועל כך היו הרבה בדיחות. וכאשר רצו לומר שפלוני הוא ממזר, ומוצאו ממשכב זימה, אמרו שכנראה החלבן עשה אותו, ולא נאריך.
וכמו שאומרים, לא לעולם חוסן. גם לא לעולם הזכוכית. חדרוּ מוצרי הפלסטיק לחיינו במלוא הקיטור, והתחילה תנובה לספק חלב בשקיות עשויות מהחומר הזה, ואת הבקבוקים שלא זרקו לזבל מסרו למוזיאונים לעתיד לבוא.
אימי זיכרונה לברכה נהגה לומר שאם אלוהים סוגר דלת, יפתח במקומה עשר. ובני ישראל לעולם סיפקו תעסוקה אחד לשני. שנאמר "לכו והתפרנסו זה מזה." קנתה אשתי שתחיה שתיים שלוש שקיות חלב והניחתם במקרר. באה לאחר מכן ומצאה שהמקרר מוצף בנוזל הלבן אשר דלף מן השקיות שלא היו כל כך אטומות. נתחייבה בנקיון ושאיבת הלכלוך מן המדפים. הקימו עקרות הבית זעקה גדולה על "תנובה" וחיש מהר נמצא הפתרון.
הלכו אותם הפועלים שחילקו קודם לכן בקבוקי חלב ופרנסתם קופחה עם בוא הפלסטיק, והקימו קואופרטיב חדש שהחל מייצר מיכלים קשיחים, מאותו החומר אמנם, שבהם ישימו את שקי החלב הדולפים. הם גם דאגו לכך שהשקים ימשיכו להיות לא כל כך אטומים על מנת שיוכלו למכור את המיכלים הקשיחים שייצרו.
כמו כן התחילו מייצרים מין כובעים מפלסטיק בתוכם אפשר להלביש את מיכלי הסיפולוקס אשר גם הם יטפטפו וירטיבו את הסביבה אחרי שלוחצים על ידיתם פעם אחת. כמו שיעשה זה אשר ניתחו לו את הפרוסטטה, יגמור לעשות פיפי אבל ימשיך לטפטף.
אף זוגתי שתחיה, הזדרזה ורכשה כמה מיכלים כאלה, אחד לכל שקית. אבל גם זה לא הווה סוף פסוק. בארץ הלוהטת הזו יקרה לא פעם שהחלב למרות היותו במקרר, יחמיץ ויתקלקל. אחרי דיון מדעי מעמיק סיכמנו שאת החלב נשים במיכל ממתכת, נירוסטה למשל, אשר יקלוט קור במידה גדולה יותר מן הפלסטיק. ואמנם זה עזר יופי.
ראתה האישה שזה עזר, הלכה והצטיידה בכמה וכמה מיכלי נירוסטה כאלה גם למוצרים אחרים שהקירור יאה להם.
בתוקף הנסיבות, נכנסתי בשנים האחרונות למשטר של צעדה יומית למשך שעה, לחיזוק הבריאות. אני משכים בשעה חמש לפנות בוקר, מתלבש ומדדה החוצה להתחיל בצעדה. והיות שקשה ללכת בבוקרו של יום, כשקורי השינה עדיין בעיניים, אמרתי, אשתה לי מעט קפה להתעוררות. וכך סיגלתי לי מנהג למזוג לי חצי כוס נס קפה, ומוסיף לו גם מעט חלב. אני פותח את המקרר כשאני עדיין חצי ישן, שולף משם את מיכל הנירוסטה הקרוב ומוזג ממנו לספל. והנה חתיכות צפות למעלה. והטעם, פוי! בירור קצר העלה שמזגתי לקפה קומפוט במקום חלב. העיקר שזה העיר אותי אפילו בלי לשתות אותו.
אחרי ימים אחדים שוב עשיתי את אותה הטעות. ובלי משים מזגתי לקפה ממיץ הסלק. את כל המוצרים הללו החלה אשתי לקרר במיכלי הנירוסטה, שכלם זהים, על מנת שלא יתקלקלו. כאשר סיפרתי לה את הקורות הללו, אמרה שהיא לא אשמה שאני למך כזה שלא מסתכל בקנקן לפני שאני מוזג ממנו מה, ושבכלל טוב יותר לא לשתות קפה כי זה עושה דפיקות לב, מדיר שינה מן העיניים, ממריץ את מחזור הדם ללא צורך ועוד. וגם שאין לה ספק שיש לי צורך במשקפיים חדשים, כי זה זמן ששמה לב שאני לא רואה כל כך טוב, בעיקר את הצבעים. וכך לדעתה החלפתי בין החלב למיץ הסלק.
עניין זה של הבלבול בצבעים אמנם הודבק לי, אך לא רק אני נגוע בו. בשנים האחרונות, בגלל הנסיבות שנתהוו ושהוזכרו לעיל, נצטוויתי ליטול טבלייה אחת של מיני אספירין ביום. ואשתי שתחי' דואגת כל בוקר להניח את חפיסת הטבליות ליד צלחתי על השולחן ולוודא שאטול את הכדור ולא אשכח. וכך חודשים רבים. מאידך, בגלל האופנה שפשתה לאחרונה במקומותינו, נוטלות הנשים מין כדורים של נעורים ונגד בריחת סידן מן העצמות ועוד (הורמונים בלשון עכו"מ). וגם את החפיסה הזו שמה אשתי על השולחן כל בוקר.
במשך הזמן היא שיכללה את השיטה והחלה שמה את הכדור שעליי ליטול ישר בצלחת שלי כדי שלא אטרח ואבזבז שניות יקרות לפני לכתי לעבודה. וכנ"ל את כדור ההורמון בצלחת שלה. טוב ויפה.
והנה, מזה מספר שבועות אני שם לב לשינויים גופניים מסויימים, ובגללם הרווח במכנסיים שלי למשל, הלך וגדל. ולא נרחיב בפרטים, והמבין יבין.
החלתי חוקר ובולש אחר מעשיי, מה אני אוכל, אולי חסרים לי ויטמינים, אולי חסר לי מיץ תפוזים או חלב או תַמִר הִינְדִי (הוא התמרין). ואז שמתי לב לכך שבשבועות האחרונים נהגה אשתי לשים לי בצלחת את כדור ההורמונים הנשיים שלה, ולה את המיקרו אספירין. וזה גם ההסבר לכל תלונותיה על הכאבים בפרקים. מה הפלא? והלא כל הסידן ברח לה. ואני בהשפעת הורמוני המין הנקביים תפסה אצלי ההצטמקות מקום נכבד, ולא נאריך.
זהו. כנראה ששנינו זקוקים למשקפיים חדשים!
מזל הוא שיש לי חבר בעל בית מרקחת משגשג ברחוב מרכזי מאוד בתל אביב, ומכאן שנכנסות אליו הרבה נשים חמודות שאוהבות להניח את משקפיהן על הדלפק כאשר הן בוחרות את הפודרה שלהן וכל יתר התמרוקים, וזה כדי לגמור עם מחצית המשכרת החודשית במכה ראשונה. ואחרי הקנייה, ההתלהבות וההנאה כל כך רבות, שהן שוכחות כמובן את משקפיהן על הדלפק. והרוקח, תחילה היה אוסף אותם ומניחם בתוך קופסת נעליים, עד שיבואו הבעלים יום אחד וידרשום. ומשרב מספרם העבירם לקופסת תפוחי הגליל. כנ"ל גם עם המטריות. ומדי הזדמני אליו הוא מכבדני בסיור במחסנו האחורי של בית המרקחת שלו, שם שוכנות הקופסאות הללו, ומאיץ בי לבחור משקפיים ומטריות כאוות נפשי.
האמת היא שהמשקפיים הנשכחים הללו, רובם ככולם משקפי שמש, אבל אני מקווה שיימצא ביניהם איזה זוג או שניים שאיכשהו יתאימו לעיניים שלי ושל אשתי, ונחסוך את הטרחה ואת הכסף בקניית חדשים כאמור.
והמחסן הזה של בית המרקחת מהו ומיהו? ובכן, משרד הבריאות, שעוסק בדרך כלל בכל אותם הדברים חסרי הטעם והחשיבות, במקום לדאוג לדברים החשובים באמת, קבע לו כללים רבים שתכליתם ראשית כל לרדת לחיי הרוקחים. כגון שחייב שִטְחו של בית המרקחת להיות כך וכך מטרים רבועים. והארונות של התרופות בעומק כך וכך אינצ'ים, אלה מידות האורך הנהוגות בארצה של הוד מלכותה מלכת בריטניה הגדולה. וארון התרופות המיוחדות, הוא שנקרא SEPARANDA , (מלה מפוצצת ומפחידה שכל תכליתה להרשים את ההדיוטות מבינינו). וחייב להכיל מין צנצנות בצבע חום בגודל מסוים ועליהן תוויות לבנות עם פינות עגולות חתוכות כלפי פנים, וסביב סביב פס שחור לקישוט. משל היו הצנצנות הללו כלי נוי, ולא מיכלים שבתוכם רעלים שיכולים למשל, לסלק מן עלמא הדין אישיות לא רצויה, כפי שנהגו הרומאים בשעתם.
ועוד כהנה וכהנה שיגעונות של פקידי משרד הבריאות המתוסכלים, שבין היתר הם גם אכולי קנאה ברוקחים. שבעיניהם אלה מוצצי דמו ולשדו של הציבור במחיריהם המרקיעי שחקים, והדברים ידועים.
וכך גם קבעו שלבית מרקחת חייב להיות בצמוד חדר גדול, הוא המחסן. לכאורה מקום זה היה נחוץ לאָפוֹתֵקָרְיָה (אזאָכָאנֵה, בטורקית) בימים עברו, עת שהרוקחים באמת רקחו את התרופות, הרתיחו וחיממו, מהלו וערבבו, זיקקו ומזגו. עובדה שתלו שלט על המחסן הזה לאמור באותיות קידוש לבנה LABORATORY כלומר מעבדה.
אלא שבימינו אלה הכול בא מוכן מבית החרושת ארוז ונקי, ואם מי מהחולים זקוק היום לאיזו תרופה שאותה יש באמת לרקוח, כי אז מוציא לו הרוקח את המיץ (ואת הממון) עד שהוא ניאות להכין לו את המרשם באופן מיוחד. שכן קל יותר לעבוד עם תרופות מוכנות, וגם העצלות משחקת כאן איזה תפקיד.
ואני תמיד מתלוצץ ועוקץ את חברי הרוקח על השימושים שכביכול הוא עושה במחסן זה, מדברי הזימה ומימוש ההזיות, שכן במחסן הזה שוכנת גם מיטה טובה למנוחה נכונה (ועיין בפרקים קודמים של סיפורי בגדאד על עניין זה).
 
המשך יותר בגדאדי יבוא
 
 
 
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק רביעי
ההצלפות בשנת השמיטה השנייה למושבה
 [הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שיארע לו בהמשך יגרום לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
 
כאשר התאהבתי בכוכבא התחלתי לחקור מה מקור השמועות לכך שהיריבות רבת השנים בין משפחתנו למשפחת קצ'קו, שדמתה כמעט לזו ששררה בין המשפחות של רומיאו ויוליה – החלה בשנת השמיטה השנייה למושבה?
ובכן, ראשיתה נעוצה בכך ששנתיים לאחר שנוסדה המושבה שלנו רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.
בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.
בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.
שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כשלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.
סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראברס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.
בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.
 
לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על מושבתנו שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.
הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.
רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.
רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."
הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.
אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשב [שי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.
 
ובשנת השמיטה השנייה חל הקרע בין משפחתנו לבין משפחת קצ'קו ומשפחות אחרות במושבה. בני קצ'קו לא סלחו לנו על השוט שבו סבא, ששימש כמדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף מדי בוקר באבא של וולפה ובשאר האיכרים המשתמטים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.
אולי לכן הרצון שלי לכבוש את כוכבא היה חזק כל-כך בתחילתו. קרוב-משפחה צעיר שלי מארה"ב התוודה בפניי שחלום חייו הוא לדפוק חיילת צברית, מוטב קצינה, אם אפשר בתולה, גם מאחור, שככה הוא משתחרר מהרגש המציק לו כבחור יהודי אמריקאי שמעולם לא היה בתוך צה"ל.
בתקופה שהייתי מאוהבת בכוכבא, או נכון יותר לומר, הסתחררתי ממנה, ניסיתי להשתחרר מהשפעתה בכך שהייתי מדמיינת אותה משתינה או מחרבנת. כוכבא כורעת, שומעים את הקילוח מקדימה, פוק, פוק! – וגם הקקה יוצא לה בקציצות מאחורנית. ולא רק שממש זה לא עזר לי אלא שהתחיל לעשות לי מחשבות סוטות שאני מנשקת אותה שעה היא עסוקה בפעילויות האלה וככה מגרה אותי עוד יותר.
ככה אני מנסה כל השנים להשתחרר מהסגידה לנשים יפות. לחשוב על ג'וליה רוברטס מחרבנת קציצות או משתינה בשדה בכריעה עם הגוף הנהדר שלה, וזה גם לא עוזר לי מפני שבסרטים היא מופיעה תמיד נקייה וזוהרת.
והערוות הנוצצות וכפתורי הפופו המיסתוריים והמתפערים בסרטי הפורנו, שבמקום לגרום לי לחשוב – פוי, איחס, מה בכלל יוצא מהחורים שלכן? – אני חושבת רק להכניס בכן את השטרונגול שכבר עומד לי כומו תורן מול הטלוויזייה.
היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו שמתאים לו ככה בקקה הוא וודי אלן אבל זו לא חוכמה כי הוא נוירוטי ומשלשל גסויות מהפה כאילו הוא מדבר מהתחת אבל הוא השחקן הכי אהוב עליי חוץ מגבריאל קוראדו שהוא הגבר הכי יפה בעולם, ברצון הייתי נשכבת לפניו ונותנת לו לדפוק אותי אילו הייתי באמת אישה. אני אוהבת סרטים של וודי אלן כומו "קליעים מעל ברודווי" ו"פשעים ועברות קלות" שבניגוד למוסכמות מוציאים להורג נשים רק בגלל שהן מעצבנות ומתברר שאפשר לרצוח בלי נקיפות-מצפון ולרוב גם בלי עונש. אחיך הגנגסטר חיסל לטובת שלוותך את אהובתך המעצבנת והמאיימת, ומעתה את יכולה להמשיך את חייך בשקט. ככה במציאות, רוב מקרי הרצח אינם מתפענחים והרוצחים לא מתגלים ולא באים על עונשם. לרסקולניקוב לא היו רגשות אשמה. ובניגוד למה שמקובל לחשוב בחיי יום-יום ובתעשיית הסרטים, ייסורי מצפון מציקים הרבה פחות מכאב שיניים ונשכחים באותה מהירות.
 
והיתה גם סיבה מדוע אבא שלי לא פסל לגמרי את המשפחה של כוכבא. לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים שיצאה להגן על המושבה שלנו בהתקפה הגדולה של ערביי אבו-קישק במאורעות 1921 – שימש קומץ המגינים בעמדות בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם החליטו לא להסתער לחינם ולא לבזבז כדורים אלא התחפרו ככל האפשר. במהלך הקרב התחממו הרובים, ואחדים מהמגינים הפסיקו לירות. הערבים הסתערו. המגינים החלו יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, אך לא הצליחו לעצור את ההסתערות.
ברגע המסוכן ביותר התעשת סבא של כוכבא. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון!" פקד על בעלי הרובים בעמדות, "אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" – כולם יחד, לירות חיילים, אש!
טראחחח...
 "אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"
טראחחח...
 "פאייר!"
טראחחח...
 "פאייר!"
טראחחח...
כך כיוון אותם לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שהידהד כקול תותח באוזני הערבים שניסו להתקדם, ואכן היריות בלמו את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית המושבה, והצילו אותה.
 
עכשיו אני חוזרת לשמיטה. בעקבות ההסדר שהשיג הברון רוטשילד בשנת השמיטה השנייה 1889-1888 אזרו הרבנים הספרדים אומץ ואישרו את היתר מכירת הקרקעות לנוכרי. לא נודע אם היו איומים או חרמות עליהם, אך הם העזו לעשות את הצעד המכריע רק לאחר שהיתה להם תמיכה מצד ארבעה הרבנים האשכנזים הנודעים מרוסיה ומפולין, ומאחוריה השפעתו ונדיבותו של הברון.
הרבנים דיסקין וסלאנט, ועימם רבנים אשכנזים נוספים, פירסמו בימים הראשונים של שנת השמיטה, באוקטובר 1888, צו "לאסור על הקולוניסטים, איכרי המושבות, כל עבודה בשדה האסור בשביעית." העוברים על האיסור הוזהרו שמדובר בעוון חמור שכבר "הסב לנו חורבן בית קודשנו ותפארתנו, וכל איש יודע הייעודים הטובים המובטחים לנו בשמירת שנת השמיטה."
רבני הספרדים לא הצטרפו לצו והמשיכו לדבוק בהסדר מכירת הקרקעות לנוכרי בשנת השמיטה גם בשנים הבאות. ההסדר קיבל תוקף מחודש לקראת שנת השמיטה תר"ע, 1910-1909, בפסיקת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה רב ראשי אשכנזי ראשון בארץ-ישראל. לעומת גישתו פסק חזון אי"ש, ר' אברהם ישעיהו קרליץ, רב אשכנזי חרדי, שיש איסור מוחלט, ומכירת הקרקע אינה תקפה.
הרבנות הראשית לישראל הולכת בעקבות הרב קוק, מוכרת את אדמת המדינה לערבי ונותנת היתר ליהודים לחרוש, לזרוע ולקצור. החרדים הולכים בעקבות חזון אי"ש ואינם מכירים בהיתר לעבד את האדמה בשנת שמיטה. הם מעדיפים לקנות ירקות אצל נוכרים. אם יתגשם חלומם לכפות הלכותיהם על כלל המדינה, לא תתקיים חקלאות יהודית בישראל.
 
המשך יבוא
 
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.