פֶּרְפֶּטוֹאוֹם מוֹבִּילֶה של הַפּוּלְפָּה
עורך נכבד,
אודה לך אם תעז לפרסם דברים אחדים על טיפשותך, כפי שנתגלתה ברבים בְּמה שהביא מדבריך תום שגב במדורו ב"מוסף הארץ" (17.6.05) ושב והתייחס לכך ברדיו ולגלג עליך עודד ליפשיץ באותו יום שישי בבוקר.
ובכן להווי ידוע לך כי אי אפשר כיום לקנות כמות כלשהי של פּוּלְפָּה לתעשיית הנייר (פַּאלְפּ, עיסת עץ מוכנה לעיבוד לנייר) מבלי אשר יצורף לה אישור כי ניטעו עצים חדשים בכמות זהה לאלה שנכרתו לצורך כמות הפולפה הנמכרת בשוק הסחורות הבינלאומי. וכי שומרים על חוק הפולפה בארצות המייצאות עץ כגון בנורווגיה, בפינלנד ובייחוד בברזיל, הארץ הענקית, השלווה, הנעדרת פשיעה והידועה גם כחפה מכל שוחד ואישורים מזוייפים.
כמו כן, גם בערים קטנות כמו תל-אביב, שבהן נזרקים העיתונים הישנים לפחי-הזבל הכלליים, ואין בהן סידור של איסוף נייר עיתונים בנפרד – מובאת האשפה שלהן למיון כללי במזבלת חירייה [היא לעיתים הר סיני בפי ילדות ירושלמיות הנוסעות בפעם הראשונה בחייהן באוטובוס מירושלים לבני-ברק] ושם ממיינים אותה ושולפים את העיתונים מתוך הזבל הכללי ושולחים אותם למיחזור.
כך שכל דבריך על בזבוז הנייר לעיתונים, בשם יערות הגשם, אינם אלא שטות גדולה אחת. אין שום בעייה בתעשיית הפולפה לנייר – על כל עץ שנכרת ניטע עץ חדש! וכל עיתון שנזרק שב ונעשה לפחות קרטון לאריזת הביצים שלך גם אם הוא טבול כולו בשמן סרדינים או במיץ עגבניות רקובות ושברי זכוכית.
בכבוד רב,
קורא עיוני חובב מודעות
 
 

משה גרנות
בעקבות כתבתו של ס' נידח, "איכה הייתה לזונה..."
"חדשות בן עזר" 264
אני מזדהה לחלוטין עם סלידתו של ס' נידח מהצדקנות הדתית בביקורתה את "השרים הסוררים", כביכול, שמנהלים את מדינתנו, ואשר בעטיים של חטאיהם – עלול עם ישראל להיענש ולשוב לגלות. לא רק "טמטום" יש כאן ש"בא להקיא" ממנו, כדבר מחבר הכתבה, אלא ממש עיוורון מוחלט! הם מאמינים שכל הכתוב בתורה, טקסט גדוש סתירות וצווים מפלצתיים, הוא דברי אלוהים חיים, ומי שלא ימלא אחרי צווים אלה (שמעולם לא קוימו ולעולם לא ניתן לקיימם – גם על ידי מי שממש מאמין בתקפותם ומחויב להם בכל נימי נפשו!) – מסתכן בגרימתם של אסונות לאומיים וקוסמיים.
התנ"ך ככלל, והתורה בפרט, הביאו לעולם שלוש בשורות נוראות שקבעו לשבט את גורלו של עם ישראל, ושל כל העולם המערבי – הם בישרו לעולם –
א. שיחידי סגולה יכולים לצטט את האל ("כה אמר ה'"), ולכן דבריהם חסרי השחר קדושים, ולא ניתן לערער עליהם – לכל היותר לפרשם ולדרשם.
ב. שיש השגחה אלוהית פרטית שניתן להוכיח אותה ("אני ה' חוקר לב, בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" – ירמיה י"ז 10); ומאחר ששום אירוע פרטי או היסטורי איננו מסתדר עם "הנוסחה" הזאת, הרי שהברירה שנותרה בידי מעצבי האמונה המעוותת הזאת היא פשוט לשקר ולהמציא אירועים שלא היו ולא נבראו.
ג. שעם ישראל הוא "עם סגולה" (שמות י"ט 5, דברים ז' 6, י"ד 2 ועוד), עם נבחר בעל זכות אבות. מבלי לדקדק במשמעות של הנבחרוּת הזאת – עצם התודעה על קיומה אינה מאפשרת התקבלות במשפחת העמים, כפי שדברי הימים חזרו והוכיחו לנו כל דור מחדש.
 
ס' נידח כותב: "עם ישראל חי מאות שנים בימי בית ראשון ובימי בית שני, ולא שמר במיוחד על המצוות." ואני אוסיף: יתירה מזאת, התורה לא הייתה קיימת כלל עד ימי יאשיהו, ולא היה על מה לשמור! עשרות ראיות מוכיחות שגדולי ישראל, מלכים, כוהנים ונביאים – לא היה להם מושג מה כתוב בתורה עד שהיא לא "נמצאה" על ידי כהן אינטרסנט, והובאה בפני המלך יאשיהו, ומסופר עליו שהוא קרע את בגדיו כששמע מה כתוב שם. אילו התורה הייתה טקסט ידוע – מה קרה לו שהוא נזעק?! יאשיהו הפתי מבצע בעקבות המניפולציה של הכוהנים את אחת הרפורמות הדתיות הזוועתיות ביותר, שכללה קורבן אדם (!), רפורמה שלעומתה מהפיכת חומייני מצטיירת כאידיליה (מלכים ב' כ"ב – כ"ג)!
הזכרתי קודם שהתורה לא הייתה קיימת, וכי לגדולי ישראל לא היה מושג מה כתוב בה. אביא קצת דוגמאות*:
שמואל הנער, לימים הנביא שמואל, שוכב ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 1, בניגוד מפורש לכתוב בויקרא ט"ז); דויד לובש אפוד בד ומקריב קורבנות (שמואל ב' ו' 13-14) בניגוד לכתוב בבמדבר ט"ז-י"ז), דויד טמא-מת הולך להשתחוות בבית ה' (שמואל ב' י"ב 20, בניגוד לכתוב בבמדבר י"ט 14-22), והוא מחזיר אליו את מיכל שהייתה לאיש אחר (שמואל ב' ג' 13-16, בניגוד לחוק בדברים כ"ד 1-4); על שלמה נאמר שחגג את חנוכת המקדש באוכל ובמשתה ביום שאמור היה להיות לפי התורה יום צום הכיפורים. ומה שהכי מעניין הוא שבעל ספר דברי הימים עצמו, שהוא סופר מאוחר מאוד לכל הדעות – לא היה לו מושג שיש חוק לצום ביום הכיפורים (דברי הימים ז' 9-10, בניגוד לויקרא ט"ז, כ"ג 23-32, 36, כ"ה 9, במדבר כ"ט 1-11, 35); בימי אלישע, היו הולכים אל הנביא בחודש ובשבת על גבי חמור - "המונית" של אותם ימים! (מלכים ד' 22-23, בניגוד לעשרת הדיברות האוסרים להעביד חמור בשבת –דברים ה' 14).
הבאתי כאן דוגמאות בודדות מתוך עשרות רבות, מהן משתמע שהתורה לא היתה קיימת כלל ברוב התקופה שבה חיו בני ישראל על אדמתם, היתה להם מלכות ונהנו מעצמאות מדינית ודתית סבירה. ודווקא כאשר התחברו ניצני התורה (בסוף ימי בית ראשון), חלה הידרדרות מדינית שהביאה לגלות.
ובימינו – מתי חלה התעוררות מדינית שהביאה להקמת מדינת ישראל? רק כאשר חלק גדול מן העם החליט לזנוח את הדת, לקחת את גורלם בידיהם ולא לחכות למשיח שמעולם לא בא, ולעולם לא יבוא. ועכשיו באים הדתיים, שחלק לא מבוטל מהם משתמטים מלשאת בעול המדינה, ומטיפים מוסר בשם אותה בשורה שקרית וחבוטה!
לא רק טמטום יש כאן מצד הדתיים הצדקניים, כדברי ס' נידח, אלא גם עיוורון, והצרה הגדולה היא שעיוורון זה הוא מידבק.
* המבקש להרחיב בנושא, מוזמן לעיין בספריי "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי – תמוז 1986, "שיחות עם חוזר בתשובה", עם חופשי, 1999.
 
 
יעקב זמיר / אדון בן עזר
עובדות ובדיות בסיפור ביוגראפי וברומאן בידיוני
 
לאהוד שלום רב,
תודה שפירסמת את הקטע ששלחתי לך [גיליון 264].
שאלה עניינית: כתבתי שבזמנים ההם לא היו מחלבות פרטיות ותנובה שלטה ברמה... וכו', ואתה שמת סימן שאלה בסוגריים אחרי המילים האלה. שאלתי היא – האם אני חייב לדייק בפרטים, מעין תיעוד היסטורי, והלא אני כותב סיפורים. מצד אחד תנובה היתה כל-כך דומיננטית וכן מפא"י, כך שלכל היתר בקושי נתנו לנשום, וזה שלא הזכרתי את העובדה הזו אמורה לתת את הרושם הזה. (אני לא חשבתי על זה כל-כך הרבה כאשר הדברים נכתבו).
גרסייה מארקס כתב ב"מאה שנים של בדידות" שבמלחמת הבננות נהרגו שלושת אלפים איש. אחר כך בספר היפה מאוד שלו "לחיות כדי לספר", סיפר לנו איך כתב את הדברים שכתב, וציין בעניין הזה דווקא שאולי נהרגו שלוש מאות או פחות אבל כך הוא כתב... ושזה לא משנה.
ואתה זוכר היטב איך צלבו את סמי מיכאל אחרי צאת ספרו "ויקטוריה" ואמרו לו העיראקים המעונבים עם הפיג'אמות מרמת גן: מה אתה כותב כך על היהודים בעיראק? – וענה שכך הדברים היו. נכון שכך הדברים (בדיוק) היו, אך טענתי אז שתשובתו היתה צריכה להיות: "אני כתבתי רומאן ולא ספר היסטוריה ותיעוד." 
מה אדון בן עזר אומר? 
בברכה,
יעקב זמיר
 
אדון בן עזר אומר: סיפוריך היפים, יעקב, אינם בידיוניים אלא הם סיפורי זיכרונותיך וזיכרונות משפחתך, ובכך כוחם. אילו רצית לבדות דברים או לערבב מציאות ודימיון, היה עליך לכתוב רומאן שבו מציאות ודימיון משמשים יחדיו.
לכן, כמי שגדל בארץ-ישראל ובישראל באותן שנים, לא מקובל עליי לומר שתנובה היתה יחידה בשוק החלב בישראל. והלא היו "עמיר ביע"ף" (ביצים, עופות, ירקות) של התאחדות האיכרים, ומחלבות שטראוס הקיימים עד היום, ומחלבות טרה, והרפת הפרטית של קלמניה (שדומה כי לא היתה גדולה כמותה בכל אזור השרון), שסיפקה חלב לתל-אביב ובמיוחד לבית ,החולים אסותא, ובפתח-תקווה בנימין גיבלי הנער עזר לאביו לחלק בבקרים בבתים את החלב מהרפת שלהם בעין-גנים, (וסנדר קונסטנטינר החלבן מרחוב פיק"א, ואדון בוטרשטרן היקה מוכר החמאה מתוך מזוודה בבתים, שישב יום אחד על צנצנת לבן שבורה), ועוד רפתות (בשכונת נחלת יצחק) ומחלבות פרטיות. יש ודאי בקיאים ממני בתולדות משק החלב והחלבנים בארץ, מחוץ ל"תנובה", שכבודה במקומה מונח, שהרי רוב הרפתות היו בקיבוצים ובמושבים.
לי יש כלל: ביצירותיי הבידיוניות אני משתולל כאוות נפשי ואסור לקורא לראות בהן מקור היסטורי, ובכך מארקס צודק. אבל בביוגראפיות שאני כותב אני משתדל לדייק בכל מילה ומילה ולא לערבב בהן מן הדימיון והבידיון, כפי שעושות כותבות אחרות.
לכן אתה צודק שמצד אחד היה על סמי מיכאל לומר למבקריו שמדובר ברומאן בידיוני ואין לבוא אליו בטענות, אבל בגלל רגישות הנושא, ומשום שהתייחסו ומתייחסים לרומאנים ה"בגדאדיים" שלו גם כאל עדוּת (כמו שמתייחסים ל"קיץ אלכסנדורני" של יצחק גורן-גורמזאנו או ל"מישל עזרא ספרא ובניו" של אמנון שמוש, שניהם רומאנים נפלאים) – היה מקום שהוא יאמר מה שאמר – שכך הדברים היו בבגדאד.
לאחר שסיימתי את "המושבה שלי" והרומאן יצא לאור, אמרתי לסמי שהספר הוא כמו "ויקטוריה" שלו, מערבב מציאות ובידיון, וסמי ענה: "אהוד, 'ויקטוריה' לא רק שאיננה בידיון, אלא אפילו לא סיפרתי ברומאן את כל מה שבאמת קרה!"
עכשיו יעקב יקירי, קח נא לרגע בידיך את הגיליון הקודם, 264, וקרא בו בפרק "ההצלפות בשנת השמיטה השנייה למושבה" (מתוך "חנות הבשר שלי") את הקטע הבא:
"ובשנת השמיטה השנייה חל הקרע בין משפחתנו לבין משפחת קצ'קו ומשפחות אחרות במושבה. בני קצ'קו לא סלחו לנו על השוט שבו סבא, ששימש כמדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף מדי בוקר באבא של וולפה ובשאר האיכרים המשתמטים כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה."
ובכן, כל העובדות ההיסטוריות על אודות שנות השמיטה הראשונה והשנייה במושבה פתח-תקווה הן קושט דברי אמת היסטורית אשר הרומאן הבידיוני משתמש בה לצרכיו. סבו של המספר אכן שימש בתפקיד מדריך העבודות החקלאיות, ורק בדייה אחת הכנסתי כאן, עניין ההצלפות וסירוב איכרי פתח-תקווה לעבוד בשמיטה. להד"ם.
אכן, הסירוב אכן אירע בשנת השמיטה השנייה, אך בגדרה, בקרב קומץ מקומץ אנשי ביל"ו המפוארים והמיוחצנים היטב, שלקחו לעצמם מפתח-תקווה את כתר העלייה הראשונה).
סבורני שאחת ההנאות הגדולות של סופר בידיוני, כמו גם הפריביליגיה – היא לפברק קטעים פיקטיביים, בידיוניים, (אני קורא להם – בדיחות פרטיות), לשלבם בתוך טקסט הנראה היסטורי ודוקומנטארי בתכלית עד כי הקורא שוכח שההסכם שלו עם הסופר הוא שהוא קורא רומאן.
 

תיקון קטן לאבנר הרוסי [גיליון 264] – במגילת העצמאות לא כתוב שהמדינה תהיה יהודית ודמוקרטית. המילה מדינה יהודית מופיעה פעמים רבות, אך המילה דמוקרטיה אינה מופיע אפילו פעם אחת. עם זאת, ברור שמבחינת תוכנה, מדברת המגילה על ערכים דמוקרטיים וליברליים עליהם תתבסס המדינה.
אורי הייטנר
 
ד"ר גיא בכור / 4 מאמרים
א. הזייה ושמה נסראללה: על התבוסתנות הישראלית
ראש ממשלת לבנון פואד סניורה לא היסס אתמול להביע במכתב גלוי את דעתו על נסראללה: שקרן, ממציא סיפורים, המיט אסון ולא מוכן לשום ביקורת עצמית. אז איך זה שאצלנו דווקא מאמינים לנסראללה, ורואים בו סוג של גיבור? נסראללה הוא הזייה ישראלית.
הנה מה שחושב ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, על הראיון הארוך של חסן נסראללה לאלג'זירה, ראיון בשלושה חלקים, ולאחר ההתייחסות נראה מה משמעות הדבר לגבי עצמנו.
תגובתו של סניורה נמסרה הלילה [25.7] בנוסח כתוב אל כלי התקשורת הלבנוניים. הנייר מלא בוז ואיבה לנסראללה. ניכר בו, בסניורה, שהוא אינו מאמין למילה אחת ממה שאומר נסראללה.
בתרגום חופשי לנוסח הארוך: "בראיון הטעיות רבות," כותב סניורה, "במקום שנסראללה יתרכז במאחד שבין הלבנונים, לאחר הנזקים העצומים שנגרמו להם כתוצאה מהמתקפה הישראלית, הוא מתמקד במפריד ובמסכסך. נסראללה טוען לשווא שחיזבאללה ניצח, וכי הוא מפקד הניצחון. עדיף היה לאמר את האמת, שמנענו כולנו מישראל לנצח.
"נסראללה מאשים אחרים (הכוונה את סניורה עצמו) במזימתיות ובבגידה, בעוד שהוא עצמו ממציא נתונים חדשים וטיעונים חדשים שלא היכרנו, כל זה בנסיון לשנות את מהלך ההיסטוריה, ולהוסיף דברים ונתונים שלא היו כלל.
"הבעייה עם נסראללה ועם חלק מגורמי האופוזיציה במדינה, שהם אינם מוכנים לביקורת עצמית או לביקורת כלל, ומה שהם אומרים היום הוא לעיתים הפוך למה שהם בעצמם אמרו בעבר."
כדוגמה מביא סניורה את טענת נסראללה בראיון לאלג'זירה, כי הרעיון לשלוח את צבא לבנון לדרום המדינה היה שלו. סניורה ממש מתפלץ מן הטענה הזו. "שנים טען נסראללה אישית, שמשלוח הצבא לדרום אינו מתאים, וכי הוא יפגע במאמצי חיזבאללה נגד צה"ל וישראל. אפילו לאחר המלחמה האחרונה עדיין התנגד נסראללה למשלוח הצבא לדרום, בטענה כי הצבא 'חלש' מדי, מול ישראל."
עוד טען נסראללה בראיון כי סניורה לא רצה הפסקת אש מול ישראל. "הוא משקר. מהיום הראשון רציתי הפסקת אש. ראיתי איך לבנון נהרסת. לטענותיו אין קשר לאמת."
וכך זה נמשך, כאשר פואד סניורה אינו מהסס לכתוב כי נסראללה "ממציא סיפורים חדשים, מעודד שינאת אחים... טענות שווא, סיפורים ושקרים.
"בניגוד לטענתו של חיזבאללה כי הוא גורם ליציבות בלבנון, ובמיוחד מול ישראל, הרי שנסראללה עד היום אינו מקבל את העיקרון שיש רק נשק אחד במדינה, והוא של המדינה, והוא אינו מקבל את הסכם הפסקת האש עם ישראל משנת 1949, שתי עמדות הגורמות לזעזועים בלבנון, והן אף סותרות את הסכם טאיף, הבסיס העדתי היחיד שכל הגורמים בלבנון הסכימו עליו". (הסכם טאיף הוא הבסיס עליו יושבת היום בלבנון, ולהאשים גורם כלשהו שהוא סותר את טאיף, זו האשמה חריפה בלבנון).
לסגנון הדיבור הזה של סניורה כנגד חיזבאללה יש לפחות שתי משמעויות:
הראשונה, סניורה אינו מפחד מנסראללה, מה שמחזק את טענתי כי בעולם הערבי כבר מתייחסים לחיזבאללה בלגלוג. הם יודעים שהארגון נחלש מאוד, וכך גם מוקדי הכוח שלו, סוריה ואיראן. העולם עומד לימין סניורה, ושגריר ארצות הברית באו"ם קבע אתמול [25.7], למשל, כי הצהרות חיזבאללה שיש ברשותו טילים חדשים הן "הפרה ברורה להחלטות מועצת הביטחון."
בימים הקרובים צפויה לצאת הודעת משותפת של מועצת הביטחון נגד סוריה ואיראן על שהן ממשיכות לתמוך בחיזבאללה המתחמש. לדברים חשיבות לאור בית הדין הבינלאומי שיתחיל לפעול בקרוב בהאג נגד סוריה.
[המשמעות] השנייה, אם כך רואה את הדברים ראש הממשלה הלבנוני, למה אנחנו בישראל מפרשים זאת אחרת? האם אין אנו מבינים את המצב? בעוד שבלבנון ובעולם הערבי נתקל נסראללה בתגובות מלגלגות, אצלנו ממש מעריצים את האיש הזה. הוא אמין, הוא רציני, הוא שקול, יש להקשיב לו, הוא מבצע את מה שהוא אומר, ומיני ג'מבו-ממבו שנמאס לי כבר לשמוע. זוכרים באיזו חרדת קודש הביאו "פרשנינו" בזמן המלחמה את נאומיו של נסראללה בשידור חי, כולל תרגום נרגש לעברית? באיזה כובד ראש ניתחו את נאומי התעמולה הפשוטים שלו? ראש הממשלה שלנו לא זכה לחשיפה כזו, וזו הפרעה. נאומי נסראללה בזמן המלחמה, כמו גם הראיונות שנתן עכשיו לאלג'זירה, לא שודרו בשום מקום במזרח התיכון, חוץ מהטלוויזיה של חיזבאללה ומערוצי השידור הישראליים. אנחנו, מתברר, הזרוע הארוכה של חיזבאללה.
ממה נובע הדבר? הבוז למנהיגים שלנו, תופעה שמגיעה כבר לממדים חולניים, וכבר כתבתי על כך, ואני מציע לקרוא זאת שוב; "חשבון נפש" ועודף ביקורתיות; חוסר ביטחון עצמי. כל אלה מביאים אותנו להעריץ את מנהיג האוייב. זוהי תופעה כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה, הפרעה ציבורית קולקטיבית שחייבים להתעשת, ולהיגמל ממנה מיד. יותר משהיא מדברת על נסראללה היא מדברת עלינו. התבוסתנות האמיתית נמצאת אצלנו בראש. היא לא נגרמת לנו מידי אחרים. אנחנו יצרנו אותה. נסראללה מבחינתנו הוא הזייה ישראלית, ואת ההזייה הזו חייבים לגרש.
26.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
אהוד: הייתי מתקן וכותב במקום הפרעה ציבורית – מופרעות ציבורית {ראו את "הצלחתה" של ח"כ זהבה גל-און להכניס את "פשעי המלחמה" של צה"ל לסדר היום של ועדת וינוגרד! – שעל כך אפשר לומר – שמיים ישומו!) – ואני שמח שהמכתב העיתי, שעליו אני שוקד ללא הרף, יכול להרחיב את ההד הציבורי לדבריו הנכוחים של ד"ר גיא בכור, זאת לנוכח הטמטום הכמעט כללי בתגובות למלחמת לבנון השנייה ובנושאים אחרים, הטמטום שפשה בציבור, בתקשורת ובאותו חלק של המערכת הפוליטית המפטפט את עצמו לדעת.
 
ב. מוחמד דחלאן ומבחן מוחמד עלי הנורא: מה סיבת הכישלון?
מהו המבחן הנורא שכל מנהיג במזרח התיכון צריך לשאול את עצמו האם יעמוד בו, ומה סיבת הכישלון? ולמה מחייך השליט מוחמד עלי (בתמונה שבאתר) חיוך קטן? מה הוא יודע?
 התוכנית היתה מדהימה, עוצרת נשימה, נועזת, ותוכננה לפרטי פרטים. חולקו תפקידים, ניתנו הוראות, סוכמו סיסמאות סודיות. המושל של מצרים מטעם העות'מאנים, מוחמד עלי באשא (محمد علي باشا) (1769-1849) רקם את המזימה החשאית יחד עם בנו הבכור, טוּסוּן. העלילה הזו מתרחשת בשנת 1811, והיא מבחן נצחי לכל פוליטיקאי ומנהיג באשר הוא, בהיסטוריה האנושית.
השניים שלחו הזמנה מפוארת למאות מנהיגי הממלוכים, אותם אצילים מקומיים ששלטו במצרים תקופה ארוכה, ואשר שלטונם היווה איום לשלטון המרכזי המתהווה של מוחמד עלי. הם היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, מסוכסכים איתו, כך שמצרים היתה מורכבת אחוזות-אחוזות נחלות-נחלות.
מאות המוזמנים החלו להגיע עם ערב אל המצודה (הסיטדל) של קהיר (שם נמצא עד היום מסגד מוחמד עלי המפואר), מקושטים במיטב המחלצות. לפידים עיטרו את המצודה, רקדניות פיזזו, בידור ופאר רב סביב. לקראת לילה הוזמנו כל האורחים הנעלים לאולם פנימי, לסעודת משתה מפוארת של אוכל, שתייה, ובידור. המנות החלו לזרום פנימה, מנה אחר מנה, בפאר רב. חולק גם יין, והממלוכים האצילים שקעו בחוויה יוצאת הדופן, בצחוק ובהנאה.
לקראת חצות ניתן האות. מוחמד עלי, המארח הנדיב, סימן את האות הסודי לבנו טוסון. דלתות האולם ננעלו. בבת אחת פרצו לאולם מאות חיילים ופשוט שחטו וחיסלו את כל המוזמנים במרחץ דמים שנכנס להיסטוריה של המזרח התיכון ושל העולם. התיעוד ההיסטורי מספר שכולם חוסלו, חוץ מאחד. רצפת המצודה התמלאה בגופות ובדם הממלוכים, שבבת אחת, כשיכבה חברתית מושלת, נמחקו, ואינם. החל עידן השליט מוחמד עלי בתולדות מצרים והמזרח התיכון.
זהו מבחן מוחמד עלי ובנו טוסון (שמת אגב, חמש שנים אחר כך ממחלה). כך מחסלים מנהיגים את הדור שקדם להם, ומפנים מקום למנהיגותם. כך נהג גם הנשיא סאדאת בשנת 1971, כאשר חיסל למעשה את דור המנהיגות של קודמו.
ישאל את עצמו כל מועמד לפוליטיקה, האם הוא מסוגל לעמוד במבחן מוחמד עלי ובנו טוסון. אם התשובה היא חיובית, תצלח דרכו בפוליטיקה. אם אין הוא מסוגל לעשות כן, שיחפש תחום אחר.
בשנת 1968 ביצע צעיר פלסטיני בשם יאסר ערפאת את מבחן מוחמד עלי ובנו טוסון, כאשר השתלט בבת אחת על ארגון אש"ף הריק מתוכן, וחיסל בכך לא רק את המנהיג הקודם, אחמד שוקיירי, אלא בעט את כל השכבה שהקימה את הארגון הזה, והקיפה את שוקיירי. עוצמתו של ערפאת היתה שלא היסס לפעול, ולהשתלט לבד על מנהיגות העולם הפלסטיני עד ליום מותו. הוא יצר וואקום, והשתלט עליו. לא היה זה דבר של מה בכך, וערפאת בלם דור ועוד דור של מנהיגות פלסטינית. הוא את מבחן מוחמד עלי ובנו טוסון הכיר, והמשיך אותו הלאה, עד למותו.
כל שנות התשעים המתנו בישראל שיקום דור ההנהגה הפלסטיני הבא. מקבלי ההחלטות שלנו ידעו מיהם מנהיגי הדור הזה: מוחמד דחלאן, ג'בריל רג'וב, וחבריהם הישאם עבד ראזק, מרואן ברגותי, פארס כדורה, סופיאן אבו זיידה, ועוד. הם היו בני דור הביניים, כולם אנשי פתח, בוגרי בתי הכלא בישראל, דוברי עברית, שנחשבו כמתונים, לפחות כפרגמטיים. הנחת העבודה אצלנו היתה שאחד מהם ישלוט בעולם הפלסטיני בזמן ערפאת, או בוודאות לאחריו. זו היתה ההמשכיות.
ערפאת מת בנסיבות לא ברורות ב-11 בנובמבר 2004. באותו לילה שאלתי את עצמי האם נחזה במבחן מוחמד עלי ובנו טוסון. המתנתי יום, יומיים. כאשר זה לא הגיע, הבנתי שאותם יורשים לא קורצו מן החומר הנכון. הם כשלו במבחן שממש נדרש מהם באותו רגע. הבנתי שאין המשכיות. הבנתי שהעניין גמור.
באיזור שלנו, אם לא הולמים בזמן, זה אבוד, ואיש מהם לא הלם. לא תפס את השלטון, לא פינה לעצמו את החלל הנדרש למנהיגות, לא הפגין עוצמה ואכזריות נדרשים. באופן מדהים אותו דור לא הביע מחאה, לא דרש, והסתפק במנהיגות הזקנים, בני דורו של ערפאת, אבו מאזן, אבו עלא, פארוק קדומי והאחרים. לא יאומן. הדור הזה פרץ עם האנתיפאדה הראשונה, כונה "ילדי האבנים", עצר את נשמת העולם הערבי, ופשוט התאייד.
זה היה הוואקום שאיפשר את עליית חמאס. חמור מכך, כאשר זכה חמאס בשלטון הם פשוט קמו ונעלמו מן השטח. לאחד היו כאבי גב, השני הלך ללמוד, השלישי פרש לעסקים, וכך הלאה. לפתח לא נותרה שכבת מנהיגות חדשה. אם הם היו הלאומיות הפלסטינית, הרי שאיתם היא הסתלקה.
השבוע הודיע האחרון שבהם, מוחמד דחלאן, שגם הוא פורש מן החיים הפוליטיים, בשל "בעיות בריאות". האמת היא שכישלונו הנורא ברצועת עזה חיסל את סיכוייו, והוא ידע זאת. הוא הפך לאדם שנוא בעזה אצל רבים. הוא ידע שאיחר את הרכבת, לתמיד.
כאשר הגיש השבוע את התפטרותו המבישה לבני השבעים והשמונים, הדור שמעליו, בעלי השיער הלבן, ראיתם על פניו כיצד הוא אינו מסוגל לעמוד במבחן שהכרנו היום. כיצד ויתר על המנהיגות כבר בלילה הראשון, כאשר היא נדרשה. כיצד הוא, למרות דברי הרהב כל השנים, לא צלח את המבחן האולטימטיבי במזרח התיכון, המבחן ששוב ושוב מלמדים אותנו המושל מוחמד עלי ובנו טוסון.
27.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
ג. הפרדוקס המוזר של הפיגועים: מתי הם מתרחשים?
שימו לבכם לתופעה אורווליסטית מוזרה, הנשקפת לצערנו בחיינו: מתי מתרחשים פיגועים? מתי שילמנו את המחירים הנוראיים ביותר בטיהור אתני שניסו הפלסטינים לעשות לנו? דווקא בזמן תהליך מדיני לשלום. דווקא אז מתרחשים הפיגועים הקשים ביותר. ומה עדיף לנו חמאס או פתח?
עם היוודע הידיעה הסנסציונית, בקיץ 1993, על הסכם אוסלו שנחתם בחשאי, הייתי המום במשך יומיים, דבר שקורה לי לעיתים רחוקות מאוד. אני זוכר כיצד ישבתי בחדר העבודה הישן שלי, והתקשיתי להבין איך מישהו מאמין שזה יעבוד. איך זה יכול להיות? הרי אני כבר פירסמתי אז את הספר "לקסיקון אש"ף" (בהוצאת משרד הביטחון, 1991), שעליו עבדתי רק שש שנים. ראיתי עצמי מומחה בתחום, לאחר שירות צבאי של שנים כפרשן לַתחום בגלי צה"ל. ואז עשיתי טעות שאני מצטער עליה. הצטרפתי לזרם. שיכנעתי את עצמי שאם כולם אומרים, סימן שזה נכון.
אני מצטער על כך עד היום.
היום הסימנים מראים שהתהליך חוזר על עצמו. שוב שוטפים אותנו בתקשורת ובמימשל בספינים, כיצד המחבלים הפלסטינים מתפרקים מנשקם, תומכים בשלום, מה זה תומכים? חובבי ציון. ממשלת אבו מאזן היא המתונה ביותר, המצע שלה מתון, סלאם פיאד למד בארצות הברית, ולכן יש להסיר מחסומים, להפסיק לרדוף את המבוקשים, וללכת לוועידות שלום.
רגע אחד, אך זה לא אותו אבו מאזן? זה שהבטיח לפליטים הפלסטיניים בלבנון שיחזרו "לבתיהם"? ויש כרגע יציבות ביו"ש כי הפסקנו לרדוף את המבוקשים, והם עסוקים עכשיו בשיקום תשתית הטרור שלהם ובהתחמשות? הם הרי חייבים לעשות זאת, כי הם יודעים שבכל מקרה העימות שלהם שם עם חמאס עוד לפניהם?
האתר שאתם קוראים בו יום-יום הוא אחד הלקחים מן הטעות לה נתתי אז יד, ועליה לא אחזור. המבחן שלי הוא סוג של אוטואמנסיפציה: אם לפי המבחנים שלי זה לא הגיוני, אז זה לא הגיוני. ראו דוגמה בדיוק לפני שבוע, כאשר המדינה כולה נשטפה בידיעה על עסקת הנשק בין איראן לסוריה, בעוד שהערכתי ההיפך, וכך היה. האתר הזה [של ד"ר גיא בכור. – אב"ע] הוא, אם כן, סוג של הבנה מאוחרת.
היזהרו מן הספינים.
שלום הוא מלחמה!
שימו לבכם לתופעה אורווליסטית מוזרה, הנשקפת לצערנו בחיינו: מתי מתרחשים פיגועים? מתי שילמנו את המחירים הנוראיים ביותר בטיהור אתני שניסו הפלסטינים לעשות לנו? בזמן תהליך מדיני לשלום. דווקא אז מתרחשים הפיגועים הקשים ביותר, שכן התהליך הזה הוא סוג של התרסה, ואותו חייב הטרור לבלום. אך כאשר אין תהליך מדיני, אין גם צורך מבחינתם במאמץ לפיגועים. ממילא אין תהליך שלום.
לו היה מדובר בתהליך מדיני של שלום אמיתי, שאולי שווה את המאמץ העצום שאנו משלמים, ניחא. אך התהליכים הללו הם ברובם רגעיים ואינם מובילים לשום מוצא. אז מדוע לסבול ולהקריב?
בשנתיים האחרונות לא היה שום תהליך מדיני, שכן לא היה שום שותף לרצון שלנו בשלום. והנה, עכשיו, בכוח, האמריקנים לוחצים עלינו ועל אבו מאזן, שעכשיו מוצג כחובב ציון, להיכנס לסד מדיני. מה משמעות הדבר? אתם כבר מבינים. איך כתב אורוול בספרו "1984": "שלום הוא מלחמה, מלחמה היא שלום."
 
מה עדיף לנו: פתח או חמאס?
לפי ההיגיון הזה עדיף לנו חמאס מאשר פתח, איתו אין לנו שום סיכוי להגיע להסדר. הפתח הרי מכניס את הפליטים, שאת שיבתם הוא דורש, ירושלים, כל שטחי 1967, המים ומה לא. אשליית השלום מכשפת, ואנו נוטים לעתים להתפתות לכזביה. עדיף לנו חמאס, האוייב המוצהר, שאין לו שום כוונה לנהל איתנו משא ומתן, והוא יסתפק בהפרדה. הם שם ואנו כאן. אך עם פתח ניכנס לסחרור מחודש, שבו, תמיד, אנו הולכים לאיבוד. שלום הוא מלחמה, מלחמה היא שלום. שמתם לב איך ביטוי ידוע אצלנו שינה את משמעותו לחלוטין? פעם היינו אומרים פתחלנד ומתכוונים לאיזור מסוכן של מחבלים. היום אומרים בתקשורת פתחלנד ביו"ש, ומתכוונים לאיזור של שלום.
 
הג'יהאד האסלאמי
בזמן הקרוב שימו לבכם לג'יהאד. בחלוקה של חמאסלנד בעזה ופתחלנד ביו"ש, התכווץ הג'יהאד ונבלע. ולשם מה איראן מממנת אותו? נוצר לו ממש צורך בביצוע פיגועים כנגדנו, כדי להחזיר את עצמו למרכז התמונה. פיגועים כנגד ישראלים זהו כלי עבודה בפוליטיקה הפלסטינית.
אחד הבכירים של הג'יהאד האסלאמי, מוחמד אלהינדי, קובע בסוף השבוע בראיון לרשת "אלערביה", וישים ליבו כל אחד למציאות הזו:
"אנו לא מכירים בהחלטת אבו מאזן לפרק את הכוחות המזוינים ברשות, לא ביו"ש ולא בעזה. הארגון ימשיך לשאת נשק ולנהל מוקאוומה, לחימה, נגד ישראל. כל דרישה להתפרק מהנשק היא בגידה!"
לא נראה לו שאבו מאזן יפרק את הג'יהאד או יפעל לפירוקו. במילים אחרות, מדיניות המסר הכפול ברשות מצד הממשלה הפלסטינית נמשכת. לכל אחד אומרים משהו אחר.
חמאס לא נתן לארגונו שום הוראות להפסיק את שיגור הקסאמים לעבר ישראל. להיפך, חמאס, הוא אומר, היא ארגון התנגדות לישראל, ואין לו שום כוונה שלא לעשות כן.
הג'יהאד לא יכיר בשום תהליך מדיני עם ישראל, והוא יפעל לסיכולו.
28.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
ד. חמש סיבות מדוע לידיעה על שבויינו
ביומון א-נהאר אמינות נמוכה
העיתון הלבנוני א-נהאר (נוסד 1933) נחשב לרציני שבין היומונים הביירותיים. עורכו האחרון ובעליו היה חבר הפרלמנט הנוצרי, ג'ובראן תוויני, שחוסל בידי הסורים ב-12 בדצמבר 2005. העיתון הוא בעל קו אנטי סורי ואנטי חיזבאללי מובהק. הלוגו שלו הוא תרנגול הבוקר הכחול. לעיתון אין ולא היה שום קשר לישראל, למרות ההקשר הנוצרי שלו.
ב-8 בדצמבר 2005 פירסם תוויני את מאמרו האחרון בעיתון שערך, ומיד לאחר מכן חוסל. דבריו היו אמיצים בכל קנה מידה, וכך כתב, בין היתר:
המשטר הצבאי הסורי צריך לדעת שהמשטרים העריצים והרשעים שביצעו מעשי טבח נגד האנושות נרדפו, נשפטו ונפלו. הרצח, הטבח וזריקת גופות בקברי אחים אינם עניין לגיטימי אפילו לא במלחמות הנפשעות ביותר, אלא אם כן גיבורי מלחמות אלה הם מן הזן של העריצים, ואין צורך להזכיר את אדולף היטלר, צ'אוצ'סקו, מילוסוביץ סדאם חוסיין ומנהיגי השבטים ברואנדה.
על דברים כאלה משלמים בלבנון בחיים.
בשל רצינות העיתון אני מתייחס בכלל אל הידיעה שפרסם אתמול, לפיה אחד מן השבויים שלנו, אלדד רגב או אהוד גולדווסר – בחיים, בעוד השני מת. אלמלא היה מדובר בא-נהאר ספק אם היה מקום להתייחס. פנטזיות מתפרסמות כל העת בתקשורת הערבית. ראשית לכל, זו הידיעה כולה:
وأوضحت المصادر ان برلين حاولت من خلال هذه المحادثات معرفة بعض المعلومات عن الاسيرين الاسرائيليين لدى "حزب الله"، لكن عون رفض الخوض في هذا الموضوع. إلا أن اجهزة الامن هناك فهمت ان أحد الاسيرين لا يزال على قيد الحياة والآخر توفي.
תרגום מדוייק: "המקורות הוסיפו כי במסגרת השיחות הללו (עם הגנראל עאון) ניסתה ברלין לדעת משהו על (גורל) שני השבויים הישראלים, הנמצאים בידי חיזבאללה, אך עאון סירב להיכנס לנושא הזה. אלא שמערכת הביטחון שם (הגרמנית) הבינה שאחד השבויים עודנו בחיים, ואילו השני נפטר."
אני מייחס לידיעה אמינות נמוכה, אם בכלל.
מדוע?
סיבה ראשונה: הידיעה התפרסמה בתוך כתבה רחבה על המגעים בלבנון להסדר בין העדות. מדובר בשתי שורות וחצי, עמוק בתוך ידיעה בנושא אחר. אפילו אני, שאני קורא כמעט כל יום את האתר של א-נהאר, לא הייתי מגלה את השורה וחצי האלה. מה זה אומר? תסמכו על העורכים של העיתון שאם היו בטוחים יותר בדיווח, היו מבליטים אותו. במילים אחרות, העיתון בעצמו אינו בטוח במהימנות של הידיעה, והוא מתייחס אליו כאל הערת אגב, כשמועה.
סיבה שנייה: בעסקת החילופין הקודמת, שהסתיימה לאחר שלוש שנות מגעים, בשנת 2004, תיווכו הגרמנים, והם עסקו בכך ברצינות ובענייניות. גם הפעם מדובר על אחראים במערכת הביטחון הגרמנית, אך העיסוק שלהם הוא בנושא פנים-לבנוני, יחד עם הצרפתים. רק בשולי השוליים עלתה שאלת השבויים שלנו, וספק אם היא דבר העומד בזכות עצמו. אין מדובר במשא ומתן, כפי שהדבר נראה.
סיבה שלישית: הידיעה מנוסחת בנפתלות. מדובר בכך שאנשי הביטחון הגרמני שאלו את הגנראל המארוני עאון על השבויים שלנו והוא לא רצה להתייחס. ואז כתוב כי הגרמנים התרשמו (לא כתוב ממנו) שאחד חי ואחד מת.
רקע: הגנראל הנוצרי-מארוני מישל עאון מעוניין להיות נשיא לבנון הבא, ולכן הוא משתף פעולה עם חיזבאללה השיעי. רבים יטענו שהוא דמות מפוקפקת. הגנראל עאון הוא האדם האחרון, שחיזבאללה היה מספר לו מה קורה עם השבויים שלנו. יודעים למה? כי עם מי שיתף עאון פעולה באופן גלוי וחשאי עד לפני שלוש שנים, לפי מקורות זרים? עם ישראל. ואז ערק אל הצד השני באופן מוחלט, דבר שאינו נדיר בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית. חיזבאללה מסתייע בו, לצרכיו, אך גם חושד בו. הוא עדיין לא השתגע למסור לו מידע ששווה הרבה כסף ומוניטין.
סיבה רביעית: שנה לאחר החטיפה, הנושא הזה נמצא אצלנו בראש סדר העדיפויות, אך בלבנון הוא כמעט ולא קיים. לחיזבאללה יש כיום דאגות הרבה יותר מוחשיות ומיידיות, מאשר להתעסק בעניין השבויים. לנסראללה יש עניין שהנושא יישאר חם, בשל הסיבה החמישית והאחרונה, אך לפי התרשמותי, אין משא ומתן רציני, והעניין נראה כרדום. גם המתווכים הזרים מבינים שיש בלבנון עניינים הרבה יותר בוערים ודחופים, שכן המדינה עלולה לגלוש למלחמת אזרחים חדשה.
סיבה חמישית ואחרונה: הגעתי כבר למסקנה כי לחיזבאללה אין אינטרס לשחרר את השבויים שלנו, שכן זו הגחלת האחרונה שלו לסכסוך עם ישראל, והוא חייב את הגחלת הלוחשת הזו בכל מחיר. למרבית הצער, אנו עדיין מגששים בערפל בנושא רגב וגולדווסר, אך את העירפול המגיע מן הידיעה הזו, אני סבור שיש לפוגג.
29.7.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
דואֵל בצירה
לאהוד,
ראיתי את הצעתו של הקורא משה ברק בגליון 264 בעניין שם עברי לאי מייל. אני מציע שינוי קל – לא דואַל בפתח, אלא דואֵל בצירה, וכך נוכל לומר – ובא לציון דואֵל.
בברכה
הרצל חקק
אהוד בן עזר: שלשום בפילהרמונית
החלילן יוסי ארנהיים הפליא לנגן
את הקונצ'רטו החורקני לחליל ולתזמורת של יוסף בְּרַדָנְשְׁוִילִי
לסיום העונה ההחליטה הפילהרמונית להעניק שי למנוייה: קונצרט במחיר אחיד של 70 שקל לכל מקום באולם, כל הקודם זוכה, בניצוח זובין מהטה, עם הפתיחה לאונורה מס' 3 של בטהובן, הקונצ'רטו לחליל ולתזמורת של יוסף ברדנשווילי עם החלילן המעולה, חבר התזמורת, יוסי ארנהיים, ולסיום הסימפוניה הראשונה ברה מג'ור של גוסטב מהלר; אף שביצוע הבכורה שלה ב-1894 בוויימאר נחל כישלון חרוץ, הן הקהל והן המבקרים קטלו את היצירה ובזו לה, ככתוב בתוכנייה – הנה כיום היא אבן שואבת לקהל המוסיקלי, וסיבה טובה למלא באמצעות השמעתה את ההיכל עד אפס מקום, גם אם מנגנים בחלק הראשון את ברדנשווילי.
ואכן, נראה שהצירוף שעשתה הנהלת הפילהרמונית הוא קצת ציני. קודם כול יצאו ידי חובת יוסי ארנהיים, שהוא חלילן נפלא מהקטגוריה של הראויים להופיע כסוליסט בקונצרטים, אבל במקום לתת לו יצירה קלאסית מוכרת שבה יוכל להפגין פעם בשנה את כישרונו הווירטואוזי, הפילו עליו את הקונצ'רטו הקשה לחליל ותזמורת של ברדנשווילי, ובכך יצאו גם כנראה ידי חובת המוסיקה הישראלית והמלחין עצמו, וסמכו על מהלר שיביא את הקהל, מה שאכן קרה.
וכך קרה ששמענו חלילן ממדרגה ראשונה מנגן בצורה וירטואוזית בשלושה סוגי חלילים חליפות יצירה קשה לביצוע ולשמיעה, שהתואר ניסיונית אולי יאה לה כי היו בה הרבה יללות תנים ונהמות מלב הטונדרה והרבה אפקטים ותזמור שתלטני, ומזל שנמשכה רק 20 דקות, שאמנם נדמו ארוכות כאילו נוגן אחד הקונצרטים לחליל הארוכים ביותר מן הרפרטואר הקלאסי. (אגב, בדרך-כלל המוסיקה הרצינית לא נועדה לחקות את קולות הטבע אלא להיות יצירה אמנותית סגורה בַּצלילים ובשאר העקרונות הפנימיים הייחודיים לה).
אמרנו לעצמו, מילא הסבל שאנחנו עוברים ביצירה שכתובה בתוכנית, אבל יוסי ארנהיים ודאי לא יחמיץ את ההזדמנות הנדירה, בערב מוסיקלי כה קצר, (שכולו יחד נטו, על שני חלקיו, נמשך לא יותר מ-84 דקות) – לתת לנו שניים-שלושה הדרנים, ולא של ברדנשווילי.
אך מה קרה? – עוד אנחנו מוחאים כפיים, קפץ ברדנשווילי על הבמה, משוכנע שכל מחיאות הכפיים מופנות אליו ולא לחלילן, וכך פעם אחר פעם, שלוש פעמים קראנו את יוסי ארנהיים עם החליל לחזור לבמה, ובכל פעם נלווה אליו גם ברדנשווילי הזחוח – והתוצאה: הדרן לא היה!
על הראשונה של מהלר אין מה להכביר מילים. יצירה מדהימה בעוצמתה שאפשר לשמוע אותה עשרות פעמים ולא להשתעמם. זהו אחד השיאים של המוסיקה לדורותיה. אלא שמוצ"ש האחרון היה אחד הלילות החמים ביותר של השנה – 30 מעלות בחוץ והלחות 70 אחוז! – וככל שמערכת המיזוג של היכל התרבות פעלה היטב ובשקט גמור, הנה בחצי השני כבר לא הצליחה לצנן היטב את האולם הענק, שהיה מלא עד אפס מקום, ולכן היה קצת קשה להתרכז במהלר, מה עוד שישבנו גבוה, בשורה 22 בגוש ה', והחום כידוע עולה למעלה.
אגב, כדי להתגבר על התקלה אין צורך להרוס את היכל התרבות וגם לא לשפץ את כולו או את מערכת המיזוג שלו אלא צריך קצת יותר שכל בתיכנון המופעים – שלא למלא עד אפס מקום את ההיכל בלילות החמים ביותר של הקיץ אלא לסיים את עונת הקונצרטים כשבועיים קודם לכן. כולנו נהנה מכך. בייחוד המְבַצְעים. מי שאוהב מוסיקה בחום שייסע לכפר בלום.
זאת ועוד, גם ממקום מרוחק-יחסית (הכרטיסים אזלו ביומיים הראשונים להודעה על הקונצרט) – לא היה אפשר שלא להתפעל מהאקוסטיקה הנפלאה של ההיכל, ואת מהלר דווקא עדיף לשמוע ממקום לא קרוב מדי לבמה אלא ממרחק סביר, שבו מצטרפים צלילי כל הכלים לשלמות מוסיקלית אחת. כך גם קטעי הסולו של יוסי ארנהיים.
לפני שנים רבות שמענו בפילהרמונית קונצרט נפלא עם החלילן האירי טוב-המזג ג'יימס גולוויי, ואם איננו טועים, גם כן בניצוחו של מהטה. במחצית השנייה של הקונצרט צירף עצמו גולוויי לנגנים וישב וניגן עימם כחלילן מן השורה כשהוא מחייך מאוזן אל אוזן. כך נהג הפעם גם יוסי ארנהיים, הרציני, שגם בערב שהוקצה לו כסוליסט, שב לשבת ולנגן בשורת החלילנים את הראשונה של מהלר.
 
מה קרה לציפורן הזרת הזיכרית המוארכת?
היו ימים בהם ראינו לא פעם גברים שזרתם או זרתותיהם ארוכות ציפורן, כמעט כציפורן נשית, מטופחת, רק ללא ששר. בדרך-כלל היו אלה גברים בעלי עור קצת שחום. אף פעם לא הבנו בדיוק מה זה צריך להביע. כפיונת אצבע נוחה לגרף דונג מהאוזן? להתגרד? הצטעצעות מזרחית בעלת כוונה כלשהי? רמז לאגודת סתרים? סמל שילוב זרת בזרת גבריוֹת?
בשנים האחרונות התופעה כמעט שנעלמה לגמרי.
מה קרה?
 
שימו לב, ב-27 באוגוסט
 ייראו 2 ירחים בשמי הלילה!
למעשה, בתאריך זה כוכב מאדים יהיה בוהק מאוד בשמי הלילה, תהליך שיתחיל כבר מראשית אוגוסט. אבל בתאריך הזה באופן ספציפי הוא ייראה כמו ירח מלא לעין בלתי מזוינת. כל הדבר הזה יגיע לשיא בתאריך 27 באוגוסט כשכוכב מאדים יגיע למרחק של (רק) 34.65 מליון מייל מכדור הארץ. מי שיסתכל בלילה הזה על השמיים יראה כאילו 2 ירחים. הפעם הבאה שכוכב מאדים יהיה כל כך קרוב לכדור הארץ תקרה רק בשנת 2287. דומה כי אף אחד מאלו שחיים היום לא יוכל לראות מראה זה עוד פעם במהלך חייו.
 
 
ח"כ אחמד טיבי – שק לנו בתחת ולך לעזה ללמֵד שם את הַנָּכְּבָּה ולא בבתי הספר שלנו! שימרתם שישים שנה את בעיית הפליטים כדי לערער באמצעותה את הלגיטימיות של ישראל! אכן, לחוצפה הגזענית שלך אין גבול!
 
 
הפינה של ההוא מחלם
 
שבת שלום לכם אהודים יקרים – שיר – השורה ה-2 היא ההקדשה
 
ישראל הר
מוסר מלכות שליט
לשלשה – תעצומות ועוז רב שלומו לַחֲכִיּוֹת
דקר פגע באתיקה של זמיר
העץ עזר לבבון אמר באום
לך שן תעור אור ירח..סיס
תחבול אָדֹם תראה...רויט
תשמע ראם יקסֹם...רעם..
רעמתן כחלחל ילל...בוכה
זה מוסר...מוסר מלכותי..זו
מלכות טרוטת סוּלַיִם...היה
דג היום דולפין זמום! מוסר
שליטים! עבדים כי ימלוכו
עד כאן השיר וכל טוב לכם אהודים
 
*
 
נר לעילוי נשמתה של אַיָלָה בת אוֹלְגָה וְאָשֶׁר בַּרַשׁ ז"ל, שנפטרה ביום ח' באב תשס"ז, 23.7.07, והסנקת בוז לפרופסור מנחם פרי שהמנוחה כינתה אותו שקרן – בתוכנית "עלי כותרת" של ירון לונדון, בהקשר לספרֵי שיריו של דוד פוגל.