בעקבות סכנת התחרדותה האיסלאמית של ידידתנו הטובה טורקיה, ונוכח כפירתה רבת השנים בטבח הארמנים בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה – תיאסר בישראל הדפסתו, הפצתו וקריאתו של הרומאן המדהים של פרנץ וורפל, שכבר תורגם לעברית פעמיים, ואשר מעורר מחשבות נוגות גם על מצבנו באזור:
ארבעים הימים של מוסה דאג
עותקיו של הספר ייאספו בספריות ובחנויות לספרים ישנים ויישלחו לגריסה או לשריפה. כמו כן ייאסר לימוד תולדות חבורת הריגול של אהרן אהרונסון הידועה בשם ניל"י, וזאת משום שמראות הטבח הקשים, שהשפיעו על שרה אברהם, אחותו של אהרן, בדרכה חזרה ברכבת לארץישראל, היו בין הגורמים להקמתה של קבוצת הריגול למען הבריטים; שאגב, סיכנה מאוד את היישוב העברי, והיישוב ניצל מגורל ומטבח דומה לזה של הארמנים – הודות להתערבותה של ארה"ב, שרוב הזמן לא היתה במצב מלחמה עם האימפריה העות'מנית.
יום עיון בנושא יתקיים מטעם החוג להסטוריה חדשה בקמפוס אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ויספר בו מזיכרונותיו על התענוג שבאונס ילדות ארמניות ורציחתן בדמי בתוליהן – הסופר העל-זמני אלימלך שפירא.
 
 
ישראל פנחסי
מיגון שמיגון
יישובי עוטף עזה נתונים לטרור בלתי פוסק, מטר של רקטות קאסם. נראה מכאן (מהעורף) שכבר התרגלנו. עצם המחשבה הזאת צריכה להפחיד עשר מונים מהרקטות. ממשלה ריבונית ימנית או שמאלית, אינה יכולה להשלים עם מצב שכזה. ואפילו השלמה למראית עין תחרוץ את דינה.
כבר מזמן הגיעו למסקנה, שנגד הרקטות אין מיגון הולם. ובכלל מדוע להתמגן? היום תמוגן שדרות, ומחר אשקלון וקירית גת. ואם זה עושה "טוב" למי מהקוראים הרי שחדרה נמצאת בטווח, ורקטות אצל שכנינו בגדה הן עניין של זמן.
הדרך היחידה שבה ניתן להתגונן היא ה"הסברה". ולזו כידוע יש פנים רבות. ישנה "הסברה" המיועדת לנבונים מביני דבר, ישנה כזו המיועדת לקשי הבנה. ויש אפילו כזו המיועדת לסתומים קשי הבנה ועקשנים. על הבלגה ארוכה נשלם ביוקר, העולם התרבותי ושומר החוק יתרגל לכך שביכולתינו לספוג ללא תגובה, ואז כשיגיע הרגע שבו נגיב, נספוג אנו את כל הריקושטים. כולל גינויים וחרמות למיניהם.
לא מוניתי להיות טקטיקן, ולמען האמת אין לי שאיפות בנדון. אבל איני מבין מדוע אין עדיין מדיניות של "תג מחיר". כמו בבזאר פרסי, כלום לא בחינם – למרות שטוב להקדים ולהתמקח. יורים רקטה מקבלים מטח, רקטות פשוטות כאלו שנוחתות היכן שמתחשק להן. על נשק מתוחכם יש לתת הסברים כשהוא חלילה מחטיא. זו סתם דוגמא אני יודע, אך אם על כל פגיעה בבית היו נפגעים מספר מבנים בצד השני, בטוחני שמי שישלוט באותה עת בגזרה המופרעת הזו, ידע להרגיע את הרוחות.
בשדרות ישנם אזרחים, הם קמים לעבודה בבוקר, והולכים לישון בלילה, הם מרגישים מופקרים, ותאמינו לי – בצדק גמור. תגובות מוחצות ישפרו שם גם את מצב הרוח וגם את כושר העמידה. בשדרות גם יש ילדים, ואמר מי שאמר: ש"נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן." זה נכון לא רק בשיר. דרישת ההורים למיגון בתי הספר מוצדקת מבחינתם, וגם הבג"ץ קבע שיש למגן את מוסדות החינוך. אבל זה לא יעיל, ומי שאחראי לאמר זאת בפה מלא, שותק משום מה. ולכן פוסק הבג"ץ את אשר הוא פוסק, ולכן גם צודקים ההורים.
אז אני חוזר שוב ל"הסברה", למשל הצהרה של ישראל, בפורום רשמי בינלאומי, שנגמרו אחת לתמיד ימי התום. להזכיר לאנגלים את שעשו לגרמניה בתגובה למטח הרקטות על לונדון, להזכיר לצרפתים את אשר עוללו לאלג'יריה, לבלגים את זוועות קונגו. הגרמנים יחשו, האמריקאים חושבים כמונו. הרוסים, הם יודעים מה לעשות, תשאלו את הצ'צ'נים. אנחנו נראים כיום כטמבל החביב של העולם המערבי, כל אחד מסביר לנו מה לעשות ולכל אחד זכות לגעור בנו. אז מתחילים בהסברה וקביעת תג המחיר, ולהיות קשוחים, ולהתמיד. כוח ההרתעה יחזור בסופו של דבר. מה שלא הולך בכוח, הולך עם יותר כוח, אנחנו במזרח התיכון. בעין הסערה הטרוריסטית, חממה של מניאקים, שבה ישרי השכל מפחדים להרים את הראש. הם יפסיקו לירות לבסוף, וזה לא יהיה בטוב רק ברע. כשכולם יבינו שבאמת נמאס לנו, יתכן אפילו שיתייצבו לטובתנו. מי שמפגין חולשה בין חיות טרף זמנו קצוב, ועל רחמים אין מה לדבר.
 
 
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ל"ג. בן הקצב מבגדאד
ו"אָנָא יָא בָּאבָּא, בָּרִיא וחַרְמָן וּמֵת להִתחַתֵּן..."
 
מילדותי המוקדמת אני זוכר את דודה מַסְעוּדָה. היא דודתו של אבי אחות סבי. אישה צנומה ותמיד מחייכת, שהיה לה כישרון בלתי רגיל לספר סיפורים.
בחתונה היה סבי או אבי, לפי המקרה, מנצל את תכונתה זו, והיו מבקשים את עזרתה "לנקות" את השטח מן הילדים המפריעים. היא היתה פונה לשניים או שלושה מהם ומזמינה אותם לבוא ולשמוע איזה סיפור שיש לה לספר. ומפה לאוזן השמועה תתפשט בין כולם וינהרו למקום מושבה באיזה חדר או על הגג העילי. ממש כמו החלילן מהמלין. בתחילת הסיפור כל הילדים ישובים וקשובים, אך במהלכו יִתְמַסְטְלוּ אחד אחד ויירדמו להם כמו בדרך קסם. ואז כמובן היא תיסוג בחיוך גדול כאשר השטח פנוי מן הזאטוטים.
דודה מסעודה זו חיה מעל למאה ועשר שנים, ובאלבום המשפחתי האנטיקה שברשותי, מופיעה תמונתה שאבא צילם באמת על הגג העילי ליד אחת המיטות רחבות המידות, בעלת מבנה אמיתי של אפריון, ששימשו "מלכודת" לילדים החוגגים.
כך זה היה בערך בכל השמחות שאני זוכר מאז הימים, וגם מתקופה יותר מאוחרת.
 
אבא אהב לארגן דברים, ועל כן הוא נתבקש לא פעם, על ידי מי מבני המשפחה הקרובים, לקחת על עצמו את הארגון והסדר של השמחות המשפחתיות. הוא תמיד עמד בכך בהצלחה יתירה. הוא גם ניצל את צייתנותי שלי ואת מרצי, שלא התעצלתי מעולם למלא שליחות כלשהי, ומינה אותי כשליח ראשי לכל העניינים. לך לפלוני והבא דבר זה או אחר, וודא שדברים אלו ואלו עשויים כהלכה ועוד.
באז הימים, בעיקר בלילות הקיץ החמים של בגדאד, בשוכבי על מיטתי על הגג כמוזכר לעיל, קרה שלא פעם נרדמתי לקולותיהם של הזמרים חברי התזמורת שסילסלו בגרונם את השירים המָקָאמָאת העיראקיים הישנים "יָא-בָּא יא-בא יא-בא, אני לרצונותיך שדוד, הוֹ אהובי." קולות שנשאה אותם אליי, משכונות רחוקות, רוח הערב הקיצית הקלילה שבאה מן המדבר להשיב לנו את נפשנו, אותה נטל חומו הכבד של היום.
והנה כאן, במקום אחר ובזמן אחר, כאילו שחלפו שנים הרבה מאז אותם הלילות בבגדאד, אני המגוייס הטרי במחנה תל השומר, במאהל הצבאי האפור, באשמורת החשוכה והלחה של הלילה, שומע שוב את קולות הזמרים הללו עם סלסוליהם של שירי האהבה הגעגועים והמקאמאת העתיקים שלהם "יא-בא יא-בא יא-בא, ..הו אהובי ...."
זה היה יכול לבוא רק מאחת המעברות שבסביבה. ואכן זה אמנם ריגש אותי וערבל לי קצת את הזיכרונות והחושים.
לקראת סוף האשמורת השנייה של הלילה ושל השמירה שלי במאהל, נָדמוּ אט אט קולות השירה והזימרה, המולת החוגגים והלמות התופים, ונמוגו נעימות הכינור והמצלתיים, יחד עם געגועי הזמָר על אהבתו... יָא-בָּא יָא-בָּא, יָא-בָּא...
אני, את מילות המקאמאת לא זכרתי אף פעם, כך שלא יכולתי לחזור עליהם שוב ושוב במלחמתי בשינה ובעייפות. על כן פניתי לכיוון אחר לגמרי: להגדה של פסח, שאת כולה זכרתי בעל פה על הטעמותיה ומנגינותיה המסורתיות. דמיינתי לי שהנה אנו מסובים לסדר, וקוראים את הפרקים לפי המקובל, ואני לוקח חלק בקריאה בלי לבייש. התחלתי ללחוש את הפרק הראשון, והמשכתי הלאה עד כְּלוֹת כל ההגדה, ונמלאתי געגועים לבית אבא, ולימים שרחקו ממני בהם לא הייתי מטורטר ותלוש כפי שאני עתה.
שם בתקופת הזמן שבין פורים וחג הפסח היינו משננים את זה בכיתה בבית הספר, וכן בבית עם "המלמד" הפרטי, הוא מוּעָלִם הָארוֹן. וכן לפני חג זה או אחר לומדים היטב את שצריך, כמו למשל לפני הושענא רבא, היינו מתרגלים בקריאת כל מיני פרקים קשים. וכאשר הזדמָנ‎‎וּ למקום בו קיימו את טקסי ההקראות הללו, דאג אבא שאהיה בין הקוראים. תמיד עמדתי בכבוד במשימה כמובן, וכולם בירכו את אבי שילד מוצלח לו שהשם ישמרהו וינצרהו.
בצבא הגנה לישראל, חודשים אחדים מאוחר יותר, אחרי תקופת שפשוף וטרטור אמיתיים בחיל התותחנים במרכז הארץ ובדרומה, התגלגלתי שוב לבסיס ההדרכה שלנו בצריפין של אותם הימים. שם היה עליי לשהות בקורס מתקדם למשך תקופה די ארוכה. הייתי כבר חייל מן השורה, וכבר התרגלתי פחות או יותר לחיים הקשים בצבא. בכל זאת רבה היתה הבדידות בלב ממיעוט החופשות, מן הלחץ הגדול באימונים היומיומיים המאומצים, ובכלל חיים קשים למדי.
יום אחד, בלכתי בכביש הראשי אשר במחנה הענק, אני פוגש לשמחתי ביוסף, חבר ילדות אהוב ויקר. חיבוקים ונישוקים שאלות ותשובות. הוא שימש טבח במחנה הטירונות של הבנות. היה מאד מרוצה מן התפקיד, שכן, בין היתר, משפחתו גרה בקרבת מקום ברמלה, ובקפיצה קטנה הוא בבית. שלא לדבר על כך שהמחנה בו הוא שירת היה מלא בנות, שביניהן לא חסרו לו מעריצות מדי פעם. הוא היה בחור עליז מטבעו, גבה קומה וחסון, תמיד מחייך. מתוק כזה שהבחורות אוהבות למות עליו. הזמין אותי לבקר אותו ביחידתו, שם הבטיח לי אירוח כיד המלך. אלא שהייתי כזה ממושמע שלא העזתי להפר את ההוראות שאסרו כניסה לבסיס האימונים של הבנות. לא רציתי שיעיפו אותי מן הקורס שלי בגין "הרפתקה" כזו.
כאמור, השמחה של שנינו היתה רבה. בשנים האחרונות שלנו בבגדאד, לא התראינו הרבה, למרות שקודם לכן היינו חברים טובים מאד וקרובים זה לזה.
אביו של יוסף היה קצב. והוא נקרא אם כן יוסף בן הקצב. משפחתו גרה קרוב לביתנו, ובכל בוקר, בדרכי לבית הספר, נהגתי להיכנס אליהם על מנת לקרוא לו להילוות אליי. אחרי הצהריים נהגנו לשחק אצלנו בבית. הוא לא התאמץ במיוחד בלימודיו למרות שלא חסרה לו אינטליגנציה. אלא שבביתו לא עודדו אותו לכך. ההיפך היה נכון. וראה להלן.
ביתם תמיד המה אנשים וקרובים, שמחים ועליזים, ואותי הם קיבלו בסבר פנים יפות. גם אחיו הצעיר ממנו בשנה אחת למד יחד איתנו באותו בית ספר וגם אותו כמובן היכרתי.
אביו של חברי, הוא הקצב, נהג לסיים את עבודת הקצבות שלו לא יאוחר משעה תשע או עשר לפני הצהריים. אמנם הוא החל את יומו בשעה ארבע לפנות בוקר. אז היה הולך אל אזור המשחטה, לשם הובאו ראשי הצאן על ידי בעלי העדרים. הקצבים היו בוחרים להם את הכבשים שנראו להם ראויים למאכלת באותו היום. מובילים אותם לבית המטבחיים של היהודים, ומשלמים דמי שחיטה גבוהים.
דמי השחיטה הללו היוו חלק נכבד מהכנסת ארגון הקהילה היהודית. וכך שילם כל יהודי את המס שלו באופן עקיף לקהילתו ("גָאבֵּיילָה"). שכן, כולם אכלו בשר כשר, ובעיקר בשר כבש. בשר בקר כמעט ולא עלה על שולחנם של יהודים בבגדאד.
לא הייתי בבית המטבחיים של בגדאד מעודי, וכל שאני יודע עליו הוא מהסיפורים של אבא. אחרי השחיטה והורדת העור לחַיּוֹת המסכנות, כל קצב היה מוביל באופן עצמאי את הסחורה שלו לחנותו. היו לכך סבלים מיוחדים שידעו להעמיס על שכמם כמה וכמה כבשים. הם השתכרו לפי יחידה, והיו עושים כמה "סיבובים" לפרנסתם. לימים התקדמה ממשלת עיראק, ומשרד הבריאות דרש שההובלה תֵיעָשֵה בעגלות מיוחדות נקיות וממוספרות, נגררות כמובן על ידי סוס (אחרת לא היו יכולות להגיע לכל סמטאות השווקים הצרות).
כל כבש הוחתם בחותמת של כשרות וכיו"ב. והכול דבר יום ביומו. בימים ההם לא היו מקררים בהם ניתן לשמור בשר למחרת היום. גם בשר קפוא לא היה. הקצב גמר את סחורתו בו ביום וסוף פסוק. מחר תהיה סחורה חדשה.
הגברים ובעלי הבתים בבגדאד, הם שיצאו לשוק לערוך קניות בראשית היום, מוקדם בבוקר. ורק אחר כך הם פנו ללכת לעבודתם. אין לשכוח שמדובר באוריינט האגדי. שם, בעל בעמיו שכיבד את עצמו, לא ייתן לאשתו ללכת לשוק הירקות והבשר לערוך קניות, זה לא נחשב לדבר מכובד.
בהיותי ילד נהג אבא לשלוח אותי לשוק עם רשימת קניות מדויקת ומפורטת. והיה מצייד אותי בהוראות ובתידרוך מדוקדקים איך לבחור כל דבר ודבר. הוראותיו מאז הימים מלוות אותי עד היום הזה.
הפֵּירוֹת, קודם כל עליהם להיות יפים ומהודרים "וּמִן רָאס אִלְסַלָּלה", "מראש הסל"' כלומר לבחור מן הסל (ארגז בימינו) כאשר היה בתול ולא דשו בו הרבה לקוחות והפכו בו והפכו. מלפפונים צריכים להיות ישרים ודקים, ולא מסְמוּרְטָטִים, כי אם חזקים ותְפוּחִים ורעננים. את הקישואים יש לטעום מעט שמא הם מרים ונמצאו מקלקלים את התבשיל, וכיוצא בזה לכל יתר הסחורה.
ובאשר לבשר, היה עליי קודם לשאול את אימא איזה חלק היא רוצה שנקנה. זה תלוי במה שתיכננה לבשל באותו היום. כל תבשיל והחלקים המתאימים לו, כאשר תחייב אמנות הבישול האמיתית.
הקצב שסיים את עבודתו בשעה כל כך מוקדמת של היום, בדרך כלל לא טרח למלא את זמנו החופשי הנותר בפרנסות נוספות (כי בל נשכח שאנו מדברים על האוריינט). במקום זה, היה הולך לנוח בבית הקפה – על נרגילה, סיפורי חברים, רכילות וחדשות היום. כך משך את הזמן עד הצהריים, אז היה חוזר לביתו לארוחה ולמנוחה, שלאחריה שוב יגיח לבית הקפה, לסיבוב שני.
זו לא היתה אמריקה, שתפיסת עולמה אומרת שצריכים לעבוד עוד ועוד ולהרוויח כמה שיותר. באוריינט האמיתי הכול צריך להתנהל במתינות, ועת לכל דבר, ובוודאי עת למנוחה ולאיוורור הנשמה. את זאת ראינו גם בימינו בטורקיה. העסק המשגשג ביותר אינו ממשיך לעבוד עד אין סוף שעות, עמוק בתוך הערב, כי אם מסיים וסוגר את שעריו בשעה מסוימת שקבע לעצמו, גם אם צובאים לפתחו עשרות לקוחות. יש גם מחר.
לא כן אצל קצבנו, זה שבו מדובר והוא אביו של חברִי לכיתה. הוא היה סוחר ממולח מאוד. בסיימו את עבודת הקצבות היומית שלו, נהג להסתובב בשוק ובמקומות של עסקים ולרחרח. יום אחד ראיתי בביתו של חברי ערימות של שקים שמילאו את הבית והמרתף והרחבה ועוד. לשאלתי הסביר לי חברי יוסף שאביו שמע שמחירי האורז עומדים לעלות, ועל כן הלך וקנה כמות אדירה של אורז ואיחסנה בביתו. ואמנם זמן קצר אחר כך נתאמתה נבואתו. הקפיצה במחיר היתה באחוזים ניכרים, והאב חכך ידיו שמחה, מכר את הסחורה ועשה לעצמו רווחים שמנים. פעם אחרת הריח כל הבית גבינה. אותו הסיפור: הקצב השקיע בעסקי גבינה, קנה כמות ניכרת של הסחורה ומכר לאחר זמן קצר ברווח גדול.
הוא אהב מאוד את הכסף, ואהב גם לשמור אותו ולא להוציאו ולבזבזו. בוקר אחד באתי לקרוא לחברי על מנת ללכת יחדיו לבית הספר. ואחרי שחברי לקח את תיקו, קרא לי להעיד בפני אביו, שבמקרה נכח באותה השעה בבית, שאמנם היינו באמת חייבים לקנות חוברת מסויימת, שעלתה פרוטות. האב סירב תחילה לתת לבנו את הכסף בטענה שכל השקעה בדברים כגון אלה כמוה כבזבוז. ורק אחרי עדותי המוצקה נאות להוציא מכיסו את המעות המסכנות.
לא רחק היום מאותו אירוע, ויוסף בישר לי שהוא עומד לעזוב את בית הספר (היינו אז בכיתה ז' עממי). הוא אמנם מאוד רוצה להמשיך ללמוד, אך אביו התעקש לומר שהוא כבר למד מספיק ושהוא קנה לו ולאחיו, שגם עליו נגזרה אותה הגזירה, חנות מכולת ברובע יהודי יוקרתי שם גרו כל עשיריה של העיר.
חברי הצטער על שהוא נאלץ לעזוב את בית הספר, אך לא היה אפשר היה לסרב לאב. וכך, תוך זמן קצר מאוד, הפך יוסף בן השלוש עשרה לבעל עסק אמיתי.
עדיין נהגנו להיפגש ולשחק בביתנו. הוא התגעגע לבית הספר ולחברים, אך התנחם בעובדה שהוא מרוויח הרבה כסף. היה מספר לי על כל אותן התחבולות בעזרתן מרמים בעלי המכולת את הלקוחות. כגון שהיה קונה סחורה שכּולה היתה מקולקלת ביודעין. עלותה כמובן שהיתה אפסית, והוא היה מוכר זאת במחיר מלא. סיפר לי למשל שהיה קונה ארגז שלם של ביצים מקולקלות. כמה מאות. חלק מן הקונים היה חוזר בטרוניות, ואז הוא גילה "נדיבות גדולה", התנצל והחזיר את העלות לקונה. אבל אלה היו מעטים. הרוב זרקו את הסחורה המקולקלת ושכחו מן העניין.
היה לו ממי ללמוד את זה. אביו היה סוחר ממולח, וכן לדודו, אחי אבי,ו היתה חנות מכולת משגשגת, שמן הסתם הופעלה באותן שיטות. כל בני המשפחה הבוגרים היו כעין אב טיפוס לאנשים שידעו רק מה זה כסף, ואילו השכלה וידע ולימודים ובתי ספר היו רחוקים מאד מהם.
נשות הבית הסתובבו תמיד עם תכשיטי זהב כבדים, כגון אצעדות רגל מזהב מלא, (ועיין לעיל בסיפור על יוסף הצורף). וכן צמידים ושרשראות, תליונים וטבעות ואפילו סיכות ראש לשיער עשויות זהב מעשי ידי אמן.
באותה פגישה נרגשת בצריפין שאלתי כמובן למעשיהם של בני המשפחה כאן בארץ ישראל. כמימים ימימה! מסחר וחנויות מכולת וקצבוּת, בשוק הגדול של פאר רמלה העיר, שם התיישבו כל ענפי המשפחה – דודים דודות אחים ואחיות.
ובין היתר שח לי חברי הטבח מבסיס ההדרכה של החיילות בצריפין, שאביו הועיד לו לאישה את בת דודו, בבוא היום. אבל הוא אינו אוהב אותה ולא נמשך אחריה כלל ואינו יודע כיצד להימלט מן המצב הזה. בינתיים הוא חייל ועושה חיים. ואלוהים גדול. נראה מה ילד יום. נשיקות וחיבוקים, החלפת כתובות והובטח שנהיה בקשר.
 
חלפה לה כשנה, ואני משרת כתותחן בצפון הארץ. חברי כבר השתחרר משירותו הצבאי. הוא התגייס לפנַיי כי לא היה צריך לחכות לגמר לימודי התיכון ולבחינות הבגרות. והנה אני מקבל הזמנה לחתונה שלו שתיערך בחצר ביתם ברמלה. הבטיח שיהיה שמח ותהיה תזמרת מזרחית בגדאדית כדת וכדין, עם "יָא—בָּא יָא—בָּא יָא—בָּא, י-----ָא מְעַוָּואד..."
כתבתי לברכוֹ והוא ענה בהפצרות חמות שעלי לבוא בכל מחיר לחתונתו. "זו תהיה נקודת אור באפלה," כדבריו.
כחייל, היתה לי הכנסה אחת בלבד, היא המשכורת הצבאית הזעומה והדלה. זה מה שהיה, ונאלצתי להסתדר איתה. לא קניתי טמפו או סומסום מסוכר, כיתר חבריַי. סנדוויץ לשעה עשר אפשר להכין מהמזון הצבאי, וכך הסתדרתי. לא היה לי כסף לקנות בגדים אזרחיים כדי להופיע לפעמים במסיבה משפחתית או בחתונה. כחייל בצבא הגנה לישראל הופעתי במדים מגוהצים ונקיים, וזהו. שלא לדבר על תחבורה ציבורית שלא הרשיתי לעצמי להשתמש בה כי בלעה הרבה כסף ונותרו רק הטרמפים.
וכך שירכתי דרכי מצפון הארץ ל"פאר רמלה" בכמה טרמפים, והופּ – אני שם, בביתו של חברי החתן. הבית היה מלא אנשים, המון חוגג והומה ממש. תקרובת הוגשה כיד המלך ובשפע. מאכלים טעימים והכול מסודר ויפה. הכלה נמוכת הקומה הופיעה בתלבושת מפוארת, עדויה תכשיטים וכתרים. אחר-כך הושמו על אצבעותיה כדורי ה"חִינָּה", אותה עיסה צבעונית, שאחרי שהותה זמן מה על העור, היא צובעתו במין אדום שנחשב לחגיגי מאד במזרח. זה היה חלק מן ההתקשטות של בעלת השמחה, כיאה למסורת ולהילכות הטקס.
אני מחבק את חברי, הוא החתן הצעיר, ומברכו לחיי נועם בריאות ואושר, והוא עונה לי בקול נכאים מלא צער לאמור שהוא אין לו ולא כלום עם בת ישראל כשרה זו. אלא שכך גזרו ההורים ואין מושיע. אין בליבו שום אהבה כלפיה, והיא גם לא מעוררת בו שום חשק. "כך שתדע לך שאני נאלץ לקבור את עצמי!"
תמהתי על כך בליבי. שכאן, בארץ ישראל, עת הרבה נשים נשואות שהשיאו אותן בארץ- מוצאן שלא מרצונן החופשי, וחיו כל הזמן עם תחושת קיפוח ועלבון, כשבאו מבגדאד לכאן – מצאו להן סיבה להתמרד, ופירקו את הקשר שנכפה עליהם שם. דווקא הוא, הבחור הצעיר, שאמור להיות חפשי ואדון לעצמו אינו מעיז למרוד בצו אביו! לדבריו הוא היה מוכן לברוח מכל זה אפילו ברגע זה ממש, אך איך יוכל לעשות זאת?
המטעמים מוגשים והערב מתחיל לתסוס. התזמורת מנעימה את זמירותיה בשירי הקדמה וחימום האווירה. והאב, בעל הבית, הוא הקצב דנן, מסתובב בין המסובים ודואג לכל. למאכלים ולמשקאות ולנוחות המוזמנים. ואני, יושב לי במדי הצבא שלי באיזו פינה ושמח בחלקי.
ובלי ששמתי לב הגיע השלב שהתזמורת תשיר שירי הלל אישיים לכל אחד מן המסובין שיבין את הרמז ויתן את התשר. הנגן הראשי היה איש מאד יסודי. הוא החל להלל ולקלס כל אחד מן הנוכחים לפי הסדר. החל מיושבי המעגל הקטן שסבב אותו, וכלה ברחוקים יותר. ואני, החייל חסר הפרוטה, בהרגישי שהסבב עומד להתקרב אליי, התחלתי להתכסות בזיעה קרה. חששתי שמא השמנדריק, הוא ראש התזמורת, יחשוב שאני איזה אלוף או מפקד אוגדה, עם משכורת שמנה, רכב צמוד בעל אנטנה גבוהה, נהג ושתי מזכירות וכל כיוצא בזה, ויתחיל לזמר לכבודי סרנאדות ו"יָא—בָּא יָא—בָּא וכולי," ואז אאלץ לתת את מה שאין לי ונמצאתי מבויש ונכלם בפני כל הקהל המבושם והמתנדנד.
מקובל, שלחיילים יש הנחה בכל מיני דברים, כרטיסי קולנוע תיאטרון ועוד. אבל אצל התזמורת מן הסתם אין דברים כאלה, לא כל שכן אם התזמורת היא בגדאדית, ולא כל שכן ברמלה, ולא כל שכן בחתונה של בנו של הקצב שידוע שהוא איש מלא כסף וזהב לרוב.
ואשר יגורתי בא לי. התזמורתן שאל כנראה את מי מבעלי השמחה לשמו של החייל בפינה, ובלי שום בושה ובאין רחמים בליבו, החל פתאום מרנן את שמי בפיו ומלווה בברכות אין סופיות לעלייתי בדרגה לבריאותי ולהצלחתי, חיילנו גיבור החיל ישמור אותו האל וינצרהו אמן. "ויָא-בָּא יָא-בָּא יָא-בָּא , יָא מְעַוָּואד, אני לרצונותיך שדוד אהובי..."
לא רק שאהובו היה שדוד , גם אני הייתי שדוד. על באמת. אם קודם הזעתי קר, עכשיו גם צמצמתי את עצמי. נבוכותי כמובן, ואמרתי לעצמי להמתין עד יעבור זעם. חשבתי, יגמור את הפזמון, יחשוב שהתשר בוא יבוא ויפנה לקורבן הבא. אלא שהוא לא רצה לעזוב עד שיראה את המזומנים שלי נשפכים לקערה אשר מולו. ומי ישלוף מזומנים מכיסַיי הריקים מממון?
אם כן הוא חוזר על הברכות שלי כשהוא מסלסל ביתר אריכות את שמי ועוד פעם גיבור החיל הבחור הנחמד, אלוהים יגן עליו בלה בלַה בלַה.
ו"יא-בא, יא-בא יא-בא יָא מְעַוַּואד..."
כאן, נתמזל מזלי, והחתן, למרות ייאושו העמוק על שהוצרך להתחתן עם מי שליבו בל עימה, הרגיש בנעשה כלפַיי, וחש שלא בנוח. הוא רץ לתזמורתן ולחש לו באוזן שיָרפה מן החייל, תוך כדי הכרזה "תָּרָא וָוצָל," – "שזה הגיע." כלומר התשר בוא יבוא, ממקורות אחרים כמובן. שנאמר, על חשבון הבית.
 
והיום בכתבי את השורות הללו, אני מחייך בהיזכרי בחתונה אחרת טראגי-קומית, היא החתונה המפורסמת בנתניה.
כסטודנטים ועולים חדשים בירושלים בימים ההם של שנות החמישים חיינו לא היו קלים. קשים שבעתיים היו חייהם של הסטודנטים לרפואה בגלל ריבוי שעות הלימודים, שלעיתים הסתיימו לא לפני השעה תשע בערב. כך שעבודה חלקית מתאימה לא נמצאה בקלות. בית החולים הדסה ובית הספר לרפואה באו לעזרתנו בעניין זה, וכן מוסדות האוניברסיטה העברית, שדאגו לשריין לנו כמה עיסוקים. כגון שומרי לילה וסופי שבוע בבנייניהם השונים שהיו אז פזורים על פני כל העיר, כאשר קמפוס גבעת רם היה עדיין בשלבי הקמה. גם אני זכיתי למשרה חלקית כזו של שומר במתקני האוניברסיטה שכבר קמו בגעת רם. בחופשת הקיץ הקצרה ניצלתי את הזמן ועבדתי במיני עבודות כמעט סביב השעון. שימשתי שומר בסופי שבוע על מתקנים שונים של האוניברסיטה ובין היתר גם על בניין האקדמיה ללשון העברית שם.
זה היה בנין מפואר ויפהפה. כולו מצופה אבן ירושלמית ומוקף גינות מטופחות. הוא שכן על גבעה רמה שהשקיפה על נוף נהדר, על שכונת נווה שאנן הציורית, על הגבעות אשר לימים נבנו עליהן מוזיאון ישראל ובניין הכנסת, ובהמשך השתרע גן הנשיא. ומן הצד השני סן סימון, הקטמונים ומַלְחָה. ובפנים הבניין, הרשים במיוחד אולם הישיבות של חברי האקדמיה, שם שכנה גם הספרייה העשירה. הריהוט בטוב טעם, הקירות ספוני העץ והרצפה כולה שיש הדור, ובמרכז כמובן שולחן גדול מאד ומפואר מעץ מלא וממורק.
אדון יחזקאל (שהוזכר כבר במקום אחר בסיפורי בגדאד שלי) היה השומר הקבוע של הבניין. לעיתים הייתי משמש שומר בקרבת מקום. אז הייתי סר אליו מדי פעם לביקור קצר בו היה מזמינני לכוס תה, ואגב כך היה מגלגל שיחה על ימים עברו בבגדאד וזיכרונות ילדות ועוד.
ואומר לי אדון יחזקאל שכל שאני עושה נראה נחמד וטוב, אלא שגם סטודנט צעיר שלוקח הכול בקלות וכן העובדה שהוא מצליח להסתדר ולהתקדם בלימודיו, גם הוא זקוק למנוחת הגוף והנפש מדי פעם.
והוא מוסיף שאם אני רוצה לפוש מעמלי זה, אין טוב יותר מאשר לנסוע לנתניה, עיר החוף והריביירה המפורסמת. שם יש לו מכרים בעלי פנסיון אחד שנקרא "פנסיון הכוכב", ששכן ממש על הטיילת וקרוב לחוף. הוא בעצמו התאכסן בו שנה קודם לכן והבעלים מכירים אותו, ואם אגיע לשם חובה עליי להזכיר את שמו.
אני רושם לי את הכתובת המדויקת של פנסיון הכוכב הנתנייתי, ובין לבין כל החלטורות שלי אני מזמין בו מקום לשלושה ימי נופש.
נסעתי לשם עם הקטנוע שלי, אמרתי את הסיסמה "יחזקאל מירושלים," נתקבלתי בסבר פנים יפות והוקצה עבורי חדר משופרא דשופרא.
הפנסיון היה בן קומתיים וסביבו חצר עם גינה מדושאת רחבת ידיים אשר שימשה לשמחות בערבי הקיץ, חתונות בר-מצווה, ועוד. באותו ערב נערכה שם חתונה. שמנו לנו כיסאות ליד מעקה הגזוזטרא וצפינו בחתונה ובנפלאותיה. השולחנות סודרו על הדשא, המוזמנים התאספו, והרב ערך את החופה כהרגלו. הקהל החל לזלול את התקרובת ברעש גדול, והתזמורת הקטנה הִנְעימה בנגינותיה. היה שם גם זַמּאר (הדגשת ה-מ' במיוחד בבקשה), בחור צעיר בעל קול רם ונישא ששר במרוקנית/עברית איזה שיר אהבה וגעגועים. זכור לי רק בית אחד מן השיר הנ"ל (שכן פיזמתיו אחר כך הרבה ימים) שאמר: "וְאָנָא, יָא בָּאבָּא, בריא וחרמן ומת להתחתן.." (הוי אבאל'ה כמה אני חם ומת להתחתן..) – והתזמורת עונה לו בנגינה סוערת והקהל צוהל מוחא כפיים ויוצא מגדרו, שכן מילות השיר הלהיבוהו מאוד.
סוף שנגמרה התקרובת, הזמר קיפל את עצמו יחד עם התזמורת, והמוזמנים החלו להתפזר. הכלה עמדה בפתח הרחבה עם זר הפרחים בידיה ונפרדה מן הבאים. אז הופיעה גם מונית ונעמדת מול הכניסה. קרובֵי הזוג הצעיר החלו מעמיסים את חבילות המתנות במחסן המכונית. הנהג פתח לכלה את הדלת שעל ידו והיא נכנסה והתיישבה כשבידה האחת חבילת מתנה ובשנייה זר הפרחים שעמדה איתו בחופתה. קרובי החתן נדחקו לתפוס מקום בחלק האחורי של המונית שנמלאה חיש מהר.
פתאום הבחין החתן, שעמד עדיין על המדרכה לארגן את העניינים, שאחותו שלו, דמו ובשרו, נותרה עומדת אף היא מאין לה מקום בלימוזינה הדהויה.
כאן עלה הסעיף לפרוספר החתן (כך היה מן הסתם שמו), ונשרפו לו הפיוזים: הוא פתח את הדלת הקדמית של המונית ושלף בשתי ידיו את כלתו הטרייה עם הפרחים והחבילה ביד, העמידה על המדרכה וכיבד אותה בשתי סטירות לחי מצלצלות כשהוא גוער בה בצעקה לאמור: "כך את מתנהגת, חמורה, ולא נותנת כבוד לאחותי הגדולה?"
האחות עטתה חיוך רחב ונכנסה למונית בתנועת ניצחון, והכלה נותרה בוכייה ומתייפחת על המדרכה.
ובחלל האוויר הקיצי והלח, בחופה של נתניה, המשיך להתנגן השיר, "ואָנָא יָא בָּאבָּא, בָּרִיא וחַרְמָן וּמֵת להִתחַתֵּן..."
 
המשך יבוא
 
 
משֶׁה גַּנָּן
קְרִיאָה
 
אֲנִי רוֹצֶה לְצַלְצֵל לָאִמָּא. אֵיפֹה אַתְּ.
כִּי אֲנִי… עוֹד כָּאן. וְאֵיךְ אַתְּ כָּעֵת. עָפָר בְּאוֹשְׁוִיץ. הַכְּתֹבֶת יְדוּעָה. הַאִם יֵשׁ לָךְ עוֹד מוּדָעוּת. אִם יָדַעְתְּ עַל חַיַּיִךְ בְּהִסְתּוֹבְבֵךְ פֹּה, בִּרְחוֹב ואצי, עִיר כְּמוּרָה, רְחוּמָה.
בַּיְּהוּדִים יָרוּ, דָּמָם בַּדָּנוּבָּה. אַךְ אַתְּ הֲרֵי מֵעַל כָּל זֶה מֵרַחֶפֶת, נִשְׁאֶרֶת אֵם, זֹאת לֹא יִטְּלוּ מִמֵּךְ, וְהֵן נוֹעַדְתְּ לְעוֹלָם בְּתוֹר מַשֶּׁהוּ, לֹא בְּתוֹר אֵשֶׁת חֵיק שֶׁעַל פִּי רֹב לֹא הָיִית, גַּם לֹא כַּעֲמֵלָה פְּרוֹלֶטָרִית, בִּלְתִּי מָעֳסֶקֶת לָרֹב, רוֹקֶמֶת כְּסָיוֹת וּפֻזְמָק בִּשְׂכַר פְּרוּטוֹת, עֲבוֹדָה הִזְדַּמְּנוּתִית,
 הֲרֵי לֹא יִקָּבַע בְּלוּחוֹת שָׁמַיִם שֶׁלְּכָךְ נוֹעַדְתְּ, שֶׁבְּכָךְ כְּאִלּוּ מִלֵּאת יִעוּד אָדָם עַל הָאֲדָמָה. לֹא יִתָּכֵן, זֶה מֻפְרָךְ
אִם הָיִית דָּבָר וְנוֹעַדְתְּ לִהְיוֹת הָיִית לִי אֵם, וְלוּ גַּם בְּכָךְ אֵין מִשּׁוּם רְבוּתָא שֶׁל מִי יוֹדֵעַ מָה,
שָׁלוֹם, אִמָּא,
מֵעָפְרוֹת פּוֹלִין, הָאֲדָמָה הַקְּפוּאָה בְּדָמֵךְ חֲיִי. וְלוּ חָזִיתִי פָּנַיִךְ, וְלוּ בָּאת בַּחֲלוֹם. – אַךְ גַּם זֶה מִזְּמַן כְּבָר אֵין עוֹד. גַּם זִכְרֵךְ הָאַרְצִי נִתְאַחֵד בְּזֵכֶר רוּחוֹת קֶדֶם. אֻחַדְתְּ עִם רוּחַ הַיְּקוּם הַכְּלָלִי. עִם עוֹלַם הָאִידֵאוֹת. וּבְנֵךְ הָאָבוּד בְּעוֹלָמוֹ לָרֹב לְכָךְ יִנְהֶה, זֶה הָעוֹלֶה בַּלֵּב הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב כְּמָאֲוָי.
לָחוּשׁ בָּךְ, בְּלִטּוּף קַל שֶׁל יָדֵךְ הָעוֹבֶרֶת בַּשְּׂעָרוֹת כְּרוּחַ קַלָּה בָּעֶרֶב. מַשֶּׁהוּ שֶׁיְּחַבֵּר, שֶׁאֵדַע שַׁיָּכוּת לְאָדָם קָרוֹב בֶּאֱמֶת, וְאַף לוּ רָחַק אֶל מֵעֵבֶר לְאֵין הַשֵּׂג.
זֶהוּ הַמָּאֲוָי, לְשֵׁם כָּךְ קְרָאְתִּיךְ מֵעֲרָבוֹת רְחוֹקוֹת שֶׁל אֵין-הֱיוֹת וּדְמִי.
לְשֵׁם כָּךְ קְרָאְתִּיךְ, לֶאֱחֹז בְּיָדֵךְ שׁוּב, וְלוּ לְרֶגַע. שֶׁאֵדַע:
לִבִּי עִמָּךְ. וּמִי שֶׁלֵּב אֵם לוֹ, אֵינֶנּוּ עוֹמֵד בָּדָד,
אָבוּד בְּעַרְבוֹת-הַנֶּצַח
הַמִּשְׂתָּרְעוֹת סְבִיב כָּל אָדָם עַד אֵין קָץ.
שֶׁאֵינֶנִּי עוֹמֵד לְבַד,
שֶׁעוֹד אָשׁוּב וְאֶרְאֵךְ בְּאוֹתָן עַרְבוֹת נֶצַח.
 
 
ברוך תירוש
אבא אבן: "הערבים אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות!"
 
קונטרס "חדשות בן עזר" 272 כולל מידע מעניין ומרתק שהעלית בעניינו של יקירנו פרופ' אמנון רובינשטיין ב"הארץ", וכן דברי ד"ר גיא בכור, אורי הייטנר, עמוס כרמל ואפילו רון וייס המתחסד.
הכול מתמקד במבולקת הכרת או אי-הכרת התקשורת ועמיתיה בחוקיות קיום ישות יהודית-ציונית ממלכתית בארץ-ישראל, שיסודותיה כ"בית לאומי ליהודים" הוצעו על-ידי חבר הלאומים על מרחב "פלשתין" משני עברי הירדן לאחר מלחמת העולם הראשונה. באותה עת גם הוכנו והוכרו מרחבי לבנון וסוריה, עיראק, סעודיה ומצרים –לעצמאות ולהכרה מדינית על חורבות האימפריה העותמנית.
בעוונותינו לא השכילה הציונות להפעיל התיישבות מקיפה שתבטיח את המרחב שהוקצה למדינה היהודית, ובני ישראל נדדו במיליונים למדינות ברחבי תבל, ולא שעו לזעקה "העם היהודי אייך" של יקירנו פרופ. חיים וייצמן. חוגים מתנכרים מבית ומחוץ החלו, כבעבר, להטיף נגד עצמאות מדינית וממלכתיות יהודית; תופעה מתמשכת בתולדות ישראל שעמד עליה בועז עברון בספרו "החשבון הלאומי" ותיאר, בין השאר, את החכמים שעלו לרגל לפומפיוס וביקשוהו לבטל את עצמאות ממלכת החשמונאים, ולהעמיד מטעמו כוהנים בראש האומה.
מחוזקים ממסע ההתנגדות ל"בית הלאומי", החלו נציגי המעצמות להצר גם את כבשת הרש של ההתיישבות היהודית בתואנת הגנה על זכויות ערביי הארץ, שמעמדם ורווחתם דווקא הובטחו וגברו; ואנשי תקשורת רבים שימשו שופר להתנכרות ולהכפשת ערכי הציונות וצדקת דרכה.
החוגים המתחסדים לא התייחסו לשוועת עשרות מיליוני בני מיעוט טורקי ויווני, קופטי וכורדי, שיעי, מארוני ואף יהודי, שעם חלוקת האימפריה העותמנית נמצאו לכודים בארצם תחת שלטון עריץ ועויין; והנורווגי אמונדסן אף קיבל את פרס נובל לשלום בעבור ה"טרנספר" שאירגן לפליטים היווניים והטורקיים. רק תיסכול ערביי ארץ-ישראל מרעיון הקמת מדינה יהודית בין 22 מדינות ערב עורר את זעמם; הם הכפישו את הציונות, ועודדו ותמכו בסרבנות הערבית האלימה.
אלה פני הדברים, ורון וייס ממשיך ומאשים כיום את ישראל באי קיום המדינה הערבית הנוספת, שלהלכה לא היה לה מקום במרחב בעת הקצאת המדינות בהסכם "סייקס-פיקו". בדיעבד ניתן היה לערביי הארץ לכונן את מדינתם על מרבית מרחב ארץ-ישראל המערבית כבר בעקבות הצעת החלוקה של לורד פיל בשנת 1937, ומגמות 'הספר הלבן' הבריטי. אולם, כפי שציין אבא אבן, "הערבים אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות," ובסרבנותם ובאלימותם הרצחנית הביאו הערבים להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ולהרחבתה!
לאחר מלחמת ששת הימים כתבתי כי בכל עת רצינו ב"שלום עכשיו" וקיווינו שהערבים, שבאלימותם דחפונו ליהודה ולשומרון, לא ידחפונו גם לעבר הבשן והגלעד. עיתון ירדני מיהר לצטט את הדברים כדוגמא לשאיפות ישראל להמשיך בכיבוש ובהתפשטות מ"הים ועד הנהר."
כך הוצפו העם והעולם בשקרים ובהכפשת הציונות, והמתנכרים שוחרי שלום הערבים תבעו מאיתנו "ויתורים כואבים" כבר בשנות ה-20 כאשר היישוב היהודי מנה כ-100.000 נפש, ולמרות השאיפה לשלום עמד היישוב מול האיבה, ונאלץ להתגונן ולהתבסס באורח שהיה הרסני לערבים.
אלה פני הדברים וקשה היום לחזות התייצבות קרובה של הנהגה שתשכיל להוביל להתעצמות תרבותית כלכלית וביטחונית ולמזעור ההתנכרות מבית ומחוץ לקיום העצמאות הייחודית של ישראל כמדינה יהודית באורח שיבטיח שלווה והרתעה מבית ומחוץ. לכן נכונים הדברים שהעלית אהוד יחד עם גיא בכור אורי הייטנר ועמוס כרמל; ובצד הפעילות הכלכלית הביטחונית, נראה לי שניתן להתקדם להשגת ההתעצמות הרצוייה ראשית על-ידי הנהגת חינוך ממלכתי ישראלי אחיד שיופעל בכל בתי הספר, כולל במגזר הדתי, החרדי והלא יהודי. החינוך יהיה ישראלי נאור ויכלול את המדעים והשפות הראויות, את התרבות ומורשת ישראל וקורות העמים ששולבו בגורל ישראל לדורותיהם. כמקובל בתפוצות, תוכל כל עדה להוסיף על חשבונה שעות חינוך ייחודי לעדתה, והחינוך הישראלי ימזער בהדרגה את ההתנכרות בקרב בני המיעוטים שימצאו אפיקים להשתלבות בחיי החברה. על ידי כך ייחסכו סכומי עתק שניתן יהיה להשקיעם בשדרוג מערכות החינוך והמורים.
בהדרגה ובמקביל ניתן יהיה להפעיל שיוויון גם בגיוס לצה"ל שבמהלכו יגוייסו כל מחזורי בני ה-18, כולל בני המיעוט החרדי והלא יהודי לרישום ולמיון, ויקבלו אימון בסיסי קצר. אלה שאינם מתאימים או מועילים לשירות בצה"ל, ישוחררו מהשירות אך לא יקבלו הקצבות ותמיכות מהמדינה; ויוגבלו בקבלת הטבות ורשיונות בהתאם לסיבת אי התאמתם לשירות. 
האחרים שיתאימו ויושארו לשירות בצה"ל, יתוגמלו היטב במהלך שירותם, וגם אחריו יהיו זכאים להעדפה מתקנת במערכות ההשכלה הגבוהה ובמקומות עבודה וכדומה.
הפעלת השיוויון בחינוך ובגיוס הינה קשה כיום מסיבות קואליציוניות, ואל לנו להאשים איש אלא את עצמנו הבוחרים במפלגות שאינן שמות בראש מצעיהן את מגמת השיוויון בחינוך ובגיוס אלא מקוות לגייס את תמיכת החרדים והערבים לפעילותן. הגאולה תבוא לדעתי אם וכאשר נשכיל לגרום באמצעות הבחירות לכנסת למזעור הפיצול המפלגתי ולגיבוש הרוב הציוני באורח שיהיה מסוגל לעצב חוקה ישראלית נאורה שתחייב את הפעלת השיוויון בחינוך ובגיוס.
בהדרגה ניווכח שהחינוך הישראלי האחיד יתקבל גם בקרב מגזרי המיעוטים ויביא לקירובם ולמיזעור התנכרותם; וכן ימעט מספר המשתמטים מהשירות בצה"ל. ולהיפך, יגבר בהדרגה מספר המתגייסים, כולל מבין בחורי הישיבה, וכן הערבים והבידואים שלא ירצו להישאר מחוץ למשחק.
 
 
ראוי למשרד החוץ לתרגם דברי משה גרנות
לאהוד שלום,
צודק משה גרנות בכתבתו "טענה הגיונית שאיננה נשמעת" [גיליון 271]. תגובתך לצערי מחטיאה את המטרה. במקום זאת צריך להעביר את הכתבה כלשונה למשרד החוץ ולבקשו לתרגמה ולהפיצה באינטרנט. אם הדבר יעשה, דיינו. אם לאו, ציפי לבני היא אשר תצטרך לספוג ביקורת קשה הרבה יותר.
בברכת שבת שלום,
אביעזר שלוש
 
 
ברכות חמות לזק"א על התמיכה בשריפת הקרמטוריום במושב חיבת ציון בשרון. וכפי שכתב ברנר: "ואם לא באה כל החיבת ציון אלא לשם כך, דיינו!"
מה עוד ששרידים שהם אפר אי אפשר לאסוף בשפכטל וניילון ולהתהדר בעשיית מצוות ובפרסומת אסונית בטלוויזיה המראָה שהנה גם ידי החרדים מביאות תועלת.
וכאמור, שרידים שהם אפר אי אפשר לאסוף, גם לא מול מצלמות הטלוויזיה, ולכן אסור לשרוף גופות אבל מותר לשרוף את מה ששורף אותן.
 
 
 
 
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק שלושה-עשר
הבשר של ה'מנוחה' על משקל מטבוחה
(הערת העורך שצינזר)
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גרם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
 
אני מביאה כאן את הערת העורך שהוצמדה בפתק לכתב-היד. לדעתי העורך עצמו זקוק לעריכה לשונית, ולפני שהוא חורץ משפט לא היה מזיק לו לקרוא את "אוניית המתים" של ברונו טראוון:
 
 "החלטתי לגנוז את תיאורי הרצח והביתור בחדר האחורי של 'ברבקצוץ' חנותך – – שאתה אפילו לא מנסה לתת לה שם אחר בסיפור – – אוסף הסכינים, המקרר שגובהו קומת אדם, טחינת הבשר, חיתוכו, בישולו, יישונו, עישונו, הפיכתו למורטדלה, לנקניקיות קוקטייל קטנות, לקנאקר עבות, לג'מבו מעושנות, לווינאיות בתוספת הודו, לסאלאמי – וגם הפילה שלה בתור רוסטביף במעטפת פרוסות פרושוטו בתנור, וההקפאה, ושסוף-סוף יכולת למלא את הנקניקיות שלה ולעצב לפטמותיה חזה למופת, והתעלפותך המזוייפת, ולבישת בגדיה על חצי תחת בפני הראי, ושהיית צריך... אותה בסכין מפני שלא קיבלת רשיון לאקדח, והחניקה באמבטיה, ואיך סחטת אותה, וכל שאר הפלצות [ו"ו בשורוק] שלך! – ואתה עוד כותב: 'הייתי קורא לחלקים האלה "הבשר של ה'מנוחה'" במלעיל כומו שם פרטי, על משקל מטבוחה, כומו בשיר באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל...' – איזו התנוולות! – איזו הידרדרות! – רק סופרים חשובים ומקובלים מאוד יכולים להרשות לעצמם דברי גועל-נפש ואי-מוסריות כאלה כי הם יודעים לעדן את הקניבליות ולעטות כל פגר ברמז-סמל-וסוד בעוד אשר לגורף-ביבים שכמוך לא ייסלחו הגסויות ומעשי האכזריות והם יידבקו בך כצרעת שוקיים נושנה וכפסוריאזיס טרי, כתמים אדומים ולבנים בכל עור גופך כדם וכזרע ששפכת, ואם תתעקש לכלול בספרך את הפרק השנים-עשר המזוויע, אדאג שההוצאה יפסלו את הספר כולו! – הרי לא ייתכן לתת בספרות העברית רעיונות איך לבשל, לצלות, לעשן וליישן אישה ועוד רזה במיבחר מתכוני בשר וציפורניים כל-כך מחוכם שלא יישאר ממנה זכר ושאף אחד לא יחשוד בשקיות-הזבל המפליצות שלך בפחי-האשפה מפני שהן מלאות תמיד חלקי-פנים של בהמה ושאריות בשר מקולקל ונקניקים שפג תוקפם ועיניים של בהמות מאיטליז האימים שלך, ואתה מושפע יותר מדי מהסרטים הנוירוטיים של וודי אלן וחושב שיהיה לך מזל כומו ב'פשעים ועברות קלות' ותצא מהרצח לא רק בלי עונש אלא גם בלי ייסורי-מצפון בכלל! – ועוד תעז לבקש, בחוצפה שהיא ממש פרוורטית, שאנחנו נאמין לך שהאישה הזאת באה לחנות כדי להרוג אותך!"
 
המשך יבוא
 
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
 

הנמענים של "חדשות בן עזר" ודאי שמו לב לכך שהגיליונות האחרונים מכילים יותר ויותר חומר בלעדי ואולי גם מרתק שאין למוצאו בעיתונים אחרים. הסיבה לכך פשוטה. קהל הנמענים והכותבים ל"חדשות בן עזר" (גם ברחבי העולם) הוא הרבה יותר משכיל, זוכר, אמיץ, חופשי בדיעותיו, אוהב מולדתו, יודע היסטוריה ובמקרה גם יודע קרוא וכתוב עברית נכונה, ולכן אין לו מקום להתבטא במרבית העיתונות היומית, כי זו עיתונות שעורכים אותה לא פעם אנשים בורים, מנותקים מהמציאות, אוהדי פלסטין וָרֶשע וכל טרנד דמגוגי, ולכן הם מוחקים מיד את קובצי הרשימות שאחדים מנמענינו עדיין מתעקשים בתמימותם לשלוח להם.
הנה למשל אמנון לורד, עורך "מקור ראשון", ציטט בעיתונו ביום שישי, 17.8, את מאמרה של העיתונאית השוודית מריה-פיה בואטציוס "אינגמר ברגמן העריץ את היטלר", כפי שהופיע בעברית לראשונה אצלנו (גיליון 269). שום עיתון עברי אחר לא מצא לנחוץ להתייחס לידיעה (לבד מ"ישראל היום" שבו אנחנו עצמנו כתבנו רשימה בנושא), כנראה מאותה סיבה שגם העיתונות השוודית, חלקה הגדול שמאלני ואנטי-ישראלי, לא רצתה לפגוע בזיכרו של במאי הסרטים הגאוני. הלא על כך עמדה במאמרה וגם לעגה מריה-פיה באוטציוס.
ואם כבר אתם מסתכלים בסוף הגיליון תוכלו לשוב ולראות שאת כל העבודה העצומה והמהימנה של הוצאת גיליונות חינם חדשים כל יום שני וחמישי בשבוע עושה מערכת הכוללת רק שישה גברים קשישים ומזכירה נאמנה אחת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
ואם הגעתם לסוף הגיליון תוכלו גם לראות כי לכל מכתב עיתי חדש מתווספים כשלושה נמענים, ואם ניקח בחשבון שחלק מהנמענים שולח את "חדשות בן עזר" הלאה לרשימות התפוצה שלהם, יוצא שיש לנו כבר קרוב לאלפיים קוראים בישראל ובעולם דוברי העברית.
 
 

החוג לספרות ומרכז קיפּ לחקר הספרות והתרבות העברית
ספרות פלוס
חוקרים ממִגוון תחומים מתבוננים ביצירת הספרות ובעולמהּ
בעריכת פרופ' זיוה שמיר ופרופ' עוזי שביט
בהנחיית ד"ר עודד מנדה-לוי
המִפגשים ייערכו בשנת הלימודים תשס"ח 2007-2008
בימי ד', בין השעות 18:00-19:30
באודיטוריום בר-שירה, אוניברסיטת תל-אביב
התוכנית
31.10.07: ד"ר ניצה בן-ארי – אוניברסיטת תל-אביב: ס' יזהר: "לאמור נכון, עד הסוף, גם אם יהיו רק חמישה קוראים"
07.11.07: פרופ' ישראל פינקלשטיין – אוניברסיטת תל-אביב: האם הרג דוד את גָלית? מחזור סיפורי דוד בין היסטוריה למיתוס
14.11.07: פרופ' עלי יסיף – אוניברסיטת תל-אביב: הרומַנס על אלכסנדר מוקדון בספרות העברית: בין פולקלור לספרות
21.11.07: פרופ' עמיה ליבליך – האוניברסיטה העברית: על סוגת הביוגרפיה הקולקטיבית: סיפור כפר עציון
28.11.07: פרופ' הרי גולומב – אוניברסיטת תל-אביב: יחסי מוזיקה ודרמה באופרות של מוצרט
20.12.07: הסופר מאיר שלו: הגורל הצוחק – פעולת הגורל ב"ביאטריצ'ה" של נחום גוטמן ובספר יונה במקרא
26.12.07: פרופ' אלה בלפר – אוניברסיטת בר-אילן: מוטיב השיבה בספרות: המקרה הציוני
02.01.08: פרופ' זאב סגל – אוניברסיטת תל-אביב
למי כותבים השופטים
09.01.08: פרופ' רות קרטון-בלום – האוניברסיטה העברית: מועקת החילוניות: הדיאלוג עם הברית החדשה בספרות הישראלית
16.01.08: פרופ' חגית הלפרין – אוניברסיטת תל-אביב: אלכסנדר פן איש המסכות
13.02.08: ד"ר הנרי אונגר – אוניברסיטת תל-אביב: "ואדוני הטירה שותקים": האדם כמשל קפקאי
20.02.08: פרופ' נורית כנען-קדר – אוניברסיטת תל-אביב: "הגיבן מנוטרה-דאם" לויקטור הוגו: על חותמו החזותי של טקסט בתרבות הצרפתית והעברית
27.02.08: הסופר דויד גרוסמן: "דבש אריות" – חייו ואהבותיו של שמשון הגיבור
05.03.08: פרופ' ניצה בן-דב – אוניברסיטת חיפה: "לעשות מהחיים שלי ספר":
על הנטייה ההולכת וגוברת של סופרים לכתוב רומן אוטוביוגרפי
12.03.08: פרופ' אמנון רובינשטיין – המרכז הבינתחומי הרצליה: חיי כסופר מתאחר
19.03.08: פרופ' מיכל אורון – אוניברסיטת תל-אביב: נוכל או מקובל? הסיפור המופלא אודות ד"ר שמואל פאלק, 'הבעל שם' מלונדון
27.03.08: הסופר א"ב יהושע – אוניברסיטת חיפה: ניסיון לתאר את השרץ – מטַמורפוזיס של קפקא
02.04.08: פרופ' יוסי בן-ארצי – אוניברסיטת חיפה: מ"מאמת מארץ ישראל" ועד "סך הכל" – אחד העם וההתיישבות היהודית בא"י
14.05.08: פרופ' יאירה אמית – אוניברסיטת תל-אביב: יונתן שכולם אוהבים לאהוב
21.05.08: בלהה בן-אליהו – מכון כרם: מבית-אבא לאימא-מולדת – קריאה ב"מעשה העז" לש"י עגנון
28.05.08: פרופ' דני גוטווין – אוניברסיטת חיפה: הפרטת התודעה: השוק החופשי כטלנובלה
04.06.08: ד"ר פניה עוז-זלצברגר – אוניברסיטת חיפה: מהאודיסאה עד "שם הוורד": מסע מודרך בין היסטוריה לספרות
 
לפרטים ולהרשמה: דפנה שפר, מרכזת "ספרות פלוס", מרכז קיפ
באוניברסיטת ת"א, בניין רוזנברג, חדר 311,
טלפון 6409701 03, פקס 6444935 03, דוא"ל ruthbe@tauex.ac.il