אריה דרוקמן
בהקשר לפרופ' פרידמן אני מאוד אופטימי
שלום לאהוד בן עזר,
רציתי לענות לרון וייס על תגובתו [גיליון 271] לתגובתי לדבריו – ואז הבינותי שאנו מייסדים כאן שלשלת שבשלב זה יש בה שתי טבעות שחוזרות ונשנות. עד שיצטרפו עוד טבעות לנושא. אני אוהב לפרט את טיעוניי לפני הבריות. ידוע לי שטיעוניי אינם בהכרח הנכונים. אבל ברגע נתון אני מאמין בהם. יש לי תורה שבע"פ בשם: אופטימיות. רוב הזמן אני מאמין לאנשים כשהם מדברים. פחות מנסה למצוא סיבה אפלה לדבריהם. אולי זו נאיביות. אבל היא נוחה לי יותר מהחשד המתמיד לקונספירציה. היא יוצרת אצלי תחושה ורודה שיש סיכוי רב למשהו טוב.
לעץ האופטימיות שאני מטפח בחצרי יש שני ענפים. האחד פורח ואני נהנה ומחכה להמשך. והשני נמצא במצב לא טוב ואני צופה בגנן (פרידמן) שבא לפתור את הבעייה. צופה באופטימיות מלאה.
בתחום המשפט ישנו ענף במצב רעוע מאוד. בתי המשפט עמוסים עד כלות. התוצאה הטבעית: הכרעות דין שהולכות ונעשות קצרות. רובן כרוכות בפשרות. בבוררויות, באילתורים. אדם רצח אדם. ייתכן מאוד שכתב התביעה ידבר על הריגה. הפשרה תתגבש על רשלנות תורמת, ובטיעונים לעונש נגיע להתחשבות ולעבודות שירות או זמן מקוצר ביותר בכלא.
על עוולות אחרות, דרמטיות פחות, הדיון פתלתל ומתמשך ומי שגורר את הדיון למשך זמן של שנים עד להכרעת הדין – עושה חסד רק עם גורם אחד: עם עורכי הדין. עבורם מזומנת כאן עבודה אינסופית ששכרה בצידה לאורך שנים. לעיתים, מעטים זוכרים בעת ההכרעה על מה מדובר היה. מדובר בפשעים "היסטוריים".
שר המשפטים לא נחשב אצלי אף פעם לדמות מעשית. יותר דמות טכסית. כמו נשיא המדינה. ניכר היה בשני השרים האחרונים, לפיד וליבני, שכך גם נתפש תפקידם. כאזרח בוחר, לא נראה לי שהם מנסים לשפר את מצבו הרעוע של הענף. והנה הפתעה. שר המשפטים הנוכחי מנסה. זהו חלק מהרפורמות שלו. הוא פותח בית משפט מחוזי חדש בפתח תקווה. זהו כבר צעד אופטימי. ישנה ועדה למינוי שופטים וקביעת נשיא וסגן נשיא. הרכב הוועדה נקבע בחוק X, נציגות לשופטים Y, נציגות לחברי כנסת Z, נציגות ללישכת עורכי הדין וכולי.
הרעיון שנשיא בית המשפט ייבחר לפי הוותק שלו נראה מופרך ומצחיק. האם ותק מעיד על ידע, מנהיגות, יכולת? לאו דווקא! לפי אותו היגיון ניתן לבחור גם את הרמטכ"ל ואת מנכ"ל הבנק. אפילו את מנהל בית הספר התיכון שבשכונת מגוריי. להערכתי, ותק איננו הקריטריון הבלעדי ההולם נשיא. זה שהתרגלו בבית המשפט העליון לנהוג כך, אין פירוש הדבר שזה נכון. לכן, הרפורמה של פרופ' פרידמן ראוייה להערכה.
אגב, ישנם בתי משפט מחוזיים במדינה שבמשך הזמן הצטברו שם נשיא אחד ועשרה סגני נשיא. מה זה? סידור עבודה?
אגב, העובדה שהשר ממנה מישהו או יוזם רפורמה, מבלי שלנשיא בית המשפט יש זכות וטו – מצוייה בתחום סמכותו. לא כתוב בשום מקום שזה מקור סמכותה של הנשיאה. את החשדות שמפנה הכותב לפרופ' פרידמן יכולתי גם להדביק לנשיאה בייניש. אולי בבית המשפט העליון ישנה שיטה בה נוצרת שושלת לפי ותק של נשיאים? האם כבר ידוע לכל מי יהיה הנשיא הבא? ארבל כנראה, נכון? ולמה שזה יהיה ידוע. למה שרשות אחרת לא תבחר את הנשיא? איזו עוולה תיווצר בכך?
בהקשר לפרופ' פרידמן אני מאוד אופטימי. האיש לוקח את תפקידו ברצינות רבה ומתכוון להיות פעיל בתפקידו כשר. אכן חידוש מרענן.
אריה דרוקמן
אורנית
עזרא דלומי
זיכרון משייקה אופיר
כרבים, הערצתי את שייקה אופיר. אני חושב שהחמצנו אותו במובן זה שלא גילינו בזמן את מלוא גדולתו. אבל גם הוא החמיץ את עצמו. כל-כך הרבה כישרון בכל כך הרבה תחומים, עד שחלק גדול התפזר ולא מוצה. לו היה מתמקד בקולנוע, לו היה מתמקד בתיאטרון, לו התמקד בפנטומימה – הוא היה יכול אז להגיע לפסגות גבוהות, אבל הוא לקח מהכול, כבש הרבה גבעות, אך מעט מדי פסגות ביחס לפוטנציאל שהיה בו.
כנער, בתחילת-אמצע שנות הששים, הזדמן לידי תקליט המערכונים הראשון שלו. נשביתי בקסמו. מערכון אחד – "ציונה והעין המקונקלת" – למדתי בעל-פה ודיקלמתי באופן די שוטף. לימים, כשהגעתי עם הגרעין לשל"ת מוקדם בקיבוץ (ראש-הנקרה), האיצו בי החברים, לקראת מסיבת הגיוס לצה"ל, להציג את המערכון במסגרת תוכנית הפרידה מהשל"ת. וכך היה. בקיבוץ היו חברים ירושלמים שתפסו את כל הפואנטות: את דמותו של ד"ר "טיכון" (טיכו), את המסלול שעשה הטקסי של מצליח ממושב הזקנים עד כיכר ציון ועוד כיו"ב. היו הרבה צחוקים, כמו שאומרים בימינו.
כשנה לאחר השחרור מצה"ל, הגיע שייקה אופיר להופעה בקיבוץ. מישהו לחש על אוזנו בכניסה ש"יש פה ילד שיודע את ציונה בעל-פה". וכך, כשעלה לבמה, הוא תיכף קרא: "מי זה שיודע את ציונה? אני רוצה שיגיע לבמה!"
נשאבתי אל תוך מושבי מרוב חרדה. פחד ויראה אמיתיים מפני הכוכב הנערץ. שתקתי, נתתי לקריאתו לעבור והוא החל בהופעה. אחרי המערכון השני, שוב שייקה: "אמרו לי שיש פה אחד שיודע את ציונה, אני רוצה שיעלה לבמה."
עוד צמרמורת וזיעה...וכך נמשך המופע, עד שהגיע קטע הסיום. לתומי חשבתי שצלחתי את הסיוט והוא ויתר. התעוקה החלה להשתחרר, אך לא.
שייקה אופיר סיים והקהל לא ויתר. הוא תבע עוד הדרן. ואז הוא אמר: "רוצים הדרן? תביאו לפה את זה שעושה ציונה."
בעודי מהרהר מה לעשות, לאן להימלט, הסתערו עלי שני חברים ז'לובים, תלשו אותי מהכיסא ואמרו: "תשמע, אנחנו לא הולכים להפסיד בגללך את ההדרן!"
הם גררו אותי אל הבמה. בפיק ברכיים התייצבתי מולו – המעריץ, ליד כוכב העל... הוא ראה שאני נרגש ומפוחד, המתין חצי דקה, ואז אמר: "נו תתחיל, 'טייב היה יום ראשון'..."
ואני משותק, מתקשה להגיב. ואז אמר: "או קיי, נעשה שורה אני, שורה אתה בסדר?"
נרגעתי לרגע ואז התחלנו: שורה אני שורה הוא, עד שהגענו לקטע שבו מבקרים שייקה וחברו עובד בבתי הקולנוע. לפי המערכון, הם הלכו להצגה יומית בקולנוע חן (כיכר דיזנגוף), לראשונה באוריון (ליד שוק בצלאל) ולשנייה באלנבי (ליד שוק הכרמל).
תורי היה לומר את הקטע של היציאה מקולנוע חן ("סרט עצבנות. ישבנו, התעצבנו, יצאנו..") משם הם ממשיכים ל'ראשונה' באוריון. הגיע תורו של שייקה: "אמרתי לעובד: 'ניכנס הצגה ראשונה?' אמר: 'ניכנס.' נכנסנו איפה? נכנסנו קולנוע אלנבי...". לרגע קפאתי על מקומי. כעבור כמה שניות התעשתתי ואמרתי לו: "שייקה, אוריון, לא אלנבי, הם קודם הלכו לאוריון, רק בסוף לאלנבי..."
הקהל היה נבוך, חלקו פרץ בצחוק גדול...
לרגע הוא התעקש: "לא, קודם אלנבי."
ואז אמרתי: "אי-אפשר להספיק להגיע לאלנבי. אלנבי רחוק יותר מחן. קודם צריך לעבור באוריון..."
הוא חשב, חשב, חשב ואז אמר: אתה יודע מה? אתה צודק... התבלבלתי, בסדר תמשיך לבד... מזמן לא עשיתי את המערכון הזה."
הייתי כה המום ומופתע... המשכתי שתיים שלוש שורות והשיתוק אחז בי, למול מבטו הצופה בי מן השורה הראשונה. האמת שלא היה טעם להמשיך. הסצנה "אוריון או אלנבי" היתה ה-פואנטה של האירוע. ממנה היה אפשר רק לרדת...
בתחום המערכונים, רק דבר אחד אהבתי אצלו יותר מ"ציונה": את קטע הפנטומימה הגאוני שבו הוא תולש שערה מהראש ומנסה להשחילה בקוף של מחט...
עוד תגובות (והיעדר תגובות)
על "הקרן החדשה לישראל"
אהוד שלום,
שמחתי לראות שהמסמך על 'הקרן החדשה לישראל' [גיליונות 270, 271] מתחיל לעורר הדים. אני מציעה שתאמר לכל מי שהמסמך נראה לו 'סנסציוני', 'מתלהם' או 'זול' שפשוט ינסה לקרוא את הכתוב בקריאה בקורתית, יתעלם מפרשנויותיהם של הכותבים ויבדוק את העובדות עצמן. האם מקורות העבודה אינם מהימנים? האם המסמכים אינם אמיתיים? האם העובדות המובאות במסמך אינן נכונות?
נדמה לי שכך יתקשו המפקפקים להדביק על המסמך תווית של מגמתיות סנסציונית בלי לפגוע באמינותם שלהם או להחשד בעוורון וקהות חושים כלפי עובדות שאינן תואמות את עמדותיהם הפוליטיות.
יום טוב,
אסנת ר.
אהוד: עד סגירת הגיליון לא הגיעה אלינו שום תגובה מ"הקרן החדשה לישראל" או מגוף ציבורי, מעמותה או מאדם כלשהם שיכולים להאיר את עינינו לגבי פעולותיה ומגמותיה – מעבר לדברים שציטטנו אצלנו.
שירת ארץ-ישראל
מהפכות צורניות
אסתר ראב
אבות ישורון
אמיר גלבע
יהודה עמיחי
מאת הלל ברזל
הכרך השמיני, מתוך תולדות השירה העברית משירת חיבת ציון ועד ימינו, מאת הלל ברזל, מוקדש למהפכות צורניות בשירת ארץ-ישראל.
אסתר ראב כתבה את שיריה במקצב מותאם, מבלי להזדקק לדפוסי משקל נוקשים מן המסורת הקלאסית, וכן חרגה מנורמות החריזה המקובלות. היא הקדימה בכך את שינוי הנורמות של המשקל וצורות החריזה בשירה הבתר-אלתרמנית. אבות ישורון פרץ את גבולות הלשון העברית והוסיף למילונו הפיוטי מילים וצירופים מיידיש ומערבית, וכן שינה את צורות הניקוד. אמיר גלבוע עבר מצורות סגורות במבנה השיר לצורות פתוחות ומהן לצורות זורמות נוסח הציור הקינטי. יהודה עמיחי הצטיין במערכת הדימויים והמטפוריקה, הפורצת בין קודש לחול.
מהפכה צורנית אינה עומדת בפני עצמה. היא כרוכה בחוויה האישית שאין להפרידה מן הרקע התקופתי והביוגרפי-אישי. לכן הוקדשו פרקים מיוחדים לתאור מפורט של מהלך החיים הנמצא בבסיס-השירים. תשומת לב מרובה הוקדשה להארה הפואטית, הפרשנית והמילונית של השירים וכן להזדקקות לתנ"ך, שהיא משותפת בעצמתה אצל המשוררת ושלושת המשוררים.
תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו מאת הלל ברזל:
כרך ראשון: שירת חיבת ציון מיל"ג באחרית ימיו ועד י.ל.פרץ ודוד פרישמן.
כרך שני: שירת התחיה – חיים נחמן ביאליק.
כרך שלישי: שירת התחיה – שאול טשרניחובסקי.
כרך רביעי: שירת התחיה, אמני הז'אנר – זלמן שניאור, יעקב כהן, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמן, דוד שמעוני.
כרך חמישי: שירת ארץ-ישראל, מודרניזם וקלאסיקה, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג.
כרך שישי: שירת ארץ-ישראל, אקספרסיוניזם נבואי – אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, מתתיהו שוהם.
כרך שביעי: רומנטיקה, אידיאולוגיה, מיתולוגיה – רחל בלובשטיין-סלע, אלכסנדר פן, אביגדור המאירי, יונתן רטוש.
כרך שמיני [חדש]: שירת ארץ-ישראל, מהפכות צורניות – אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי.
כרך תשיעי, [בהכנה]: שירת ארץ-ישראל – מיסטיקה וסימבוליקה.
ניתן לרכוש את הספר ישירות דרך ההפצה של הוצאת הקיבוץ המאוחד בהנחה של 30%, באמצעות פנייה לאילנה 03-6163978.
[דבר המו"ל]
אהוד בן עזר
חנות הבשר שלי
רומאן בהמשכים
פרק אחד-עשר
גם לאישה נשמה, ולכוכבא קצ'קו המרחומה נשמותיים
[הערה: הגבר-המספר ברומאן משתמש בלשון נקבה וזאת משתי סיבות: א. כי מדובר בספר מיגדרי-פמיניסטי מובהק. ב. כי משהו שאירע לו בפרק העשירי גורם לו לראות את עצמו כנקבה ולכן גם לכתוב בלשון נקבה]
אבינועם יוסף סיפר לי כי בצד עבודתו כמוביל-בשר במשאית-קרור (מטעמי אתיקה לא אזכיר תוצרת מי הוא מוביל אף כי המפעל הזה זיכה את חנות הבשר שלי "ברבקצוץ" בפרס שבאמצעותו תתאפשרנה כתיבתו והוצאתו של הספר לאור) הרי הוא, אבינועם, עוסק גם בפעילות התנדבותית כי הוא חש צורך בחיים של רוחניות וקדושה ודואג לאספקת נקניקיות וקבבים חינם לאסירות בנווה-לימור, וזה הוא שסיפר לי על גורלה המר של הפועלתנו-לשעבר תקווה האקדוחנית השמנה, נטולת הדגדגן, שריצתה בכלא-הנשים את תקופת מאסרה. כל-כך חרוץ היה שגם בקבינה הממוזגת שלו ראיתי כתמים של דם מהסחורה שהיה מספק.
אבינועם היה פעיל בוועדה לקליטת עולים מטעם היישוב שבו התגורר (כאמור אני מנוע מלמסור פרטים מזהים, מה עוד שהוא מוביל במשאיתו המקוררת גם בשר לא-כשר), התנדב למישמר האזרחי, למד"א. הוא התגאה בפניי במרץ הרב שלו ובהתמדתו. פעם רמז כי התמכרותו לעבודה התנדבותית, שהעניקה לו סיפוק רב והערכה ותחושת קדושה, שלדבריו כל-כך חסרה לנו בחיינו היומיומיים, גוזלת ממנו את הזמן שהיה עליו להקצות לאישה ולילדים. הוא רוצה לקנות לעצמו שם, ככתוב במדרש תנחומא, בפרשת ויקהל: "אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראים לו אביו ואימו. ואחד מה שקורין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו!"
אבינועם בא לארץ עם הוריו בגיל צעיר, בן למשפחה מרובת ילדים. בגאווה סיפר כי אף על פי שהוריו שוכנו בצריף דולף במעברה, וחרף הצפיפות הרבה בין כתליו, הוא למד מאביו את מצוות העזרה לזולת והאירוח הלבבי כדי לזכות בקדושה. לכל נצרך שהזדמן לבית הכנסת בערב חג או שבת השתדל האב לסייע. גם אבינועם הנהיג בביתו הכנסת אורחים נדיבה, ובייחוד לאחר שסיים לבנות את ביתו החדש ביישוב בגליל.
הוא גם ניבא לי שבמוקדם או במאוחר נצטרך כולנו לסגור את חנויותינו או למכור בשר כשר בלבד, וזאת חרף העלייה הרוסית הגדולה. "הנה, תראה רק לפי מה שהם כבר עושים לאולמות האירועים והשמחות: אסור להשתמש בשום ובבצל שנקלפו יום קודם, זאת בשל הגמרא במסכת נידה שבה הזהיר רבי שמעון בר יוחאי מפני אכילתם בגלל החשש שרוחות רעות נכנסו בלילה בשום ובבצל שהוסרה מהם מחצית ראשם, וככה ניטלה הגנתם. הרבנות אוסרת על בעלי האולמות להגיש יין שנפתח יום קודם לכן, בשל החשש המפורט ב'שולחן ערוך', 'יורה דיעה', 'שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס'; וב'יורה דיעה' גם נקבע שאכילת בשר ודגים יחד מסוכנת 'מפני שקשה לצרעת', כלומר, גורמת למחלת העור הנוראה, לכן לא רק שאסור בישול מעורב של בשר ודגים אלא הם מחייבים מערכות כלים נפרדות. וזאת רק התחלה למה שמצפה לכם בחנויות הבשר!"
יום אחד הביאה בתו של אבינועם הצדיק מכתב מבית-הספר ובו בקשה לארח ילדים ממשפחות הרוסות לסופי שבוע ולחגים. אבינועם ואשתו נדלקו על הרעיון והתחילו לאמץ נערות שבאו מרקע כלכלי וחברתי נמוך ומבתים חסרי אמצעים, ולא נקלטו במסגרות החינוך המיועדות לטפל בהן.
האסופית הראשונה שהביא אל ביתו היתה נטלי, שפגש בה במקרה כשהיתה בת חמש-עשרה, בג'ינס וטי-שירט גדול עליה, כמובן ללא חזייה, בעת שאכלה גלידה והוטרדה בידי המוכרים בקיוסק ברחוב הראשי בעפולה. בחורים חסרי-לב צרו עליה במילים מפתות והציעו לקחת אותה לקיבוץ בעמק, בדרך ודאי היו אונסים אותה. המנוולים. במקום ללכת לעבוד הם מטרידים בנות. אבינועם יצא להגנתה. משיחה שניהל עימה, לאחר שניער מעליה את מטרידיה, התברר לו כי היא שוהה בישראל מתוך אהבה לארץ. הוריה, שהתגרשו, היו אז בצרפת ואביה התנכר לה.
אבינועם הזמין אותה לביתו, בהסכמת אשתו, ולאחר שקיבל גם אישור מאם הנערה, שכבר הגיעה לפרנקפורט, נעשתה נטלי לבת-בית וזכתה במשפחת יוסף לחום ולפינוקים, וכל השנים היא שומרת על הקשר איתם ומתגוררת בביתם בבואה לבקר בארץ. אחריה באו ד' ואסתי והאחרות. אבינועם התוודה בפניי (במבט-לאחור הדבר היה צריך להדליק אצלי נורת-אזהרה) שהוא אוהב לטפל בציפורניים של הבנות מהמשפחות ההרוסות שהוא משכן בביתו ולעשות להן מניקור ופדיקור, סיפר איך הוא יושב לרגלי הנערה על שרפרף והיא על כיסא וכף-הרגל שלה בגובה בין-ברכיו וביד אחת הוא מחזיק את רגלה, ובשנייה המספריים הקטנות והפצירה ולפעמים צריך קודם לעטוף את כף-הרגל במגבת חמה לחה כדי לרכך ציפורן ועור קשה ויבלות וכך צריך להחזיק במגבת לפחות עשר דקות ולהדק סביב, וכשהוא מסיים לשפץ את כף-הרגל הוא מרגיש צורך עז לשים אותה בפה ולנשק לה אצבע אחר אצבע, ציפורן, ציפורן. בשפתיים. בלשון. הרי לשם מצווה קדושה זו בלבד, שאמנם לא כך בדיוק כתובה בתורה, הוא מוכן להקצות כל שעותיו הפנויות לנערות במצוקה והיה רוצה מאוד לקנות מצלמת וידאו כדי למזכר את המסירות שלו ולהנציח מעשים שבקדושה.
*
לפני חודשים אחדים הזעקתי את אבינועם כי הזמינו אצלי, ממש ברגע האחרון, שבעה-עשר קילו "נקניקיות-קוקטיילה" (אני עדיין מתלוצץ – ) לנשף-צדקה עם תצוגת-אופנה של בגדי-ים, שאירגן המוסד המרכזי לילדים מפגרים. בדרכי החוצה מן המיטבח עמדתי לרגע בפתח, שבקושי הצלחתי להיכנס בו, (אני לא יודעת מדוע לאחרונה עושים את פתחי-הדלתות צרים כל-כך?) והצצתי אל קהל המוזמנים, שחלקם בילו על רחבת-הריקודים לצלילי תזמורת רעשנית, בטרם יפתחו תצוגת-האופנה והמזנון.
והנה, את מי אני רואה, רוקדת, זקופה ואצילית, לבושה בשחור, רק חולצתה בפסי-לובן, שערה השחור אסוף אל מעבר לרקותיה, עודנה רזה להדהים, חסרת שדיים. אפה סולד, מופשל-נחיריים מעט, מלכותי כשהיה, עינה השמאלית חסרת תנועה, בורקת מבפנוכו בחום-זהב קר כומו יהלום עין הנמר המפורסם, פניה חמורות-סבר, נוקשות מאוד, ויפות (עברה ניתוח מתיחה?) – כאילו עדיין היא עוצרת, בכל כוח גאוותה, את ההתעטשות הפנימית, מלמטה –
ורק דרך ריקודה מסגירה במעט, כנקיקי נחיריה הפעורים, את הכוחות הגנוזים בה –
עדיין –
היא ראתה אותי ולא הכירה. מה הפלא. שמנתי. קרחתי. התמשקפתי. אני הבחנתי גם בבעלה רוקד בטוחות בחליפתו ההדורה, גבוה ממנה, אפו בשרני וסמוק, מגושם מעט, וטבעת-זהב בעלת אבן-חותם שחורה על זרתו.
גם אלי גורבץ' רקד שם, עם אישתו.
ואני, לאחר טקס הקבלה לחוג הקראקובסקאי – – –
(יחליט העורך אם עליי להרחיב בקטע הזה, וארחיב – חה, חה, חה – ) – ) – ) –
שאלתי את אלי גורבץ', כשביקרתי במפעלו (אחרי מותו של וולפה, אלי קנה את המפעל "שלנו" והרחיבו) – מה עושים בארץ כוכבא ובעלה. אלי צחק. "מה, לא ידעת? היא וולפי," מתברר, זה שם בעלה של כוכבא, "החליטו לפתוח כאן תעשיית נקניקים ומעדני בשר יוקרתיים ברמה בינלאומית ובטעם אלזאסי, גם לייצוא. בגלל ההיסטריה סביב הפרה המשוגעת ומחלת הפה והטלפיים, דווקא עכשיו יש עתיד לבשר הישראלי באירופה. לא רק הזונות הישראליות בפרנקפורט. כי אצלנו השירות הווטרינארי מצויין ונותנים חיסונים והכל תחת פיקוח חוץ מהבהמות ההולכות-על-שתיים. והשניים גם יחזרו להשתמש בשם דומה: 'וולפי, מעדני בשר ונקניקים, רמת-גן'. תחילה חשבו לקבל קרקע חינם ולהקים את המפעל בשטחים, אבל התברר שתחולנה עליהם הגבלות ייצוא לשוק המשותף, וגם איזורי התעשייה שם תחת כשרות, ואחר-כך פרצה האינתיפאדה וכל העניין ממילא נפל."
"ומה יגידו 'חוג קראקובסקה'? הלא הם בעד נקניקים איכותיים ונגד רשתות-שיווק המוניות?"
"אתה והתסביכים שלך. מי הם בכלל הקרקובסקאים? אפס-אפסים. גורם שולי בשוק. רק פלצנים קונים אצלם, ורק בתל-אביב. שאל עליהם באילת, בעפולה, אפילו בחיפה, לא יודעים בכלל על קיומם. אולי יש קראקובסקה אחד או שניים בירושלים, בשביל פלצניה. חוץ מזה, רק שמעו הקרקובסקאים שבאו כוכבא וולפי משטראסבורג – מיד עלה להם שתן השוקרוט האלזאסי לראש והם עורכים קבלת פנים לכוכבא שלך עם פואה גרא מיוחד א-לה אוברג' דה ליל, וגם ידפיסו עליה ועל וולפי כתבה שלימה באחד המקומונים, אל תשאל, כולם מתלקקים אליהם וככה התברגו מיד בצמרת-שבצמרת, אתה בחיים לא תגיע לרמה שלהם עם חנות הבשר הענתיקה שלך בגבעתיים."
"ומה תעשה אתה?"
"אני?" צחק. "'אותי' כבר מכרתי לוולפי שלה. תתכונן, בקרוב הם ישתלטו על כל השוק, כל חנויות הבשר, כל האיטליזים הפרטיים, גם אתה תמכור עוד מעט כמעט רק את התוצרת שלהם – "
"אני מפשתן עליהם!" אמרתי בכעס. "אני יכול להרוס אותם בפישתון אחד!"
"נו, נו, אל תגזים!" שב אלי וצחק, "רק תסתכל בראי איך אתה ניראה! – מזל שלך שהיתה לה תאונת-דרכים קשה בבלגיה ואיבדה את הזיכרון, רק לאט-לאט חוזר לה, וגם קיבלה עין תותבת, לא הרגשת?" – וכבר היה קצר-רוח אליי, יושב במשרדו-לשעבר של וולפה-אבא, שרוהט בהידור רב, "אתה כבר מתחיל לדבר שטויות מפני שכוכבא היתה פעם אישה שלך!"
"לא היתה אישה שלי אף פעם," אמרתי, "כומו שבן-גוריון מנוחתו עדן לא היה מתרומם!" ויצאתי בכעס מהמשרד, "מתאוננות, מתאוננות – בסוף אלמנות!" – – כשאני נתקלת מכל צד במשקופים הצרים ימ"ש – – והגעתי אל הפולקסוואגן הקטנה העתיקה שבקושי סחבה עדיין על הכביש, נוטה על צידה מפני כובד משקלי. ולא הסתכלתי במראה מפני שאני שונאת לראות את הקרחת הוורודה, שהתבצקה קצת, כשהיא חוצה את שדרת שארית שערותיי.
לא. לא נכנעתי להם. לא הסכמתי למכור את "ברבקצוץ" ולתת לתוצרתם שבסגנון האלזאסי להשתלט על כל חנויות הבשר. ידעתי שאפילו אלי גורבץ' השורף, שחושב שעשה את עסקת-חייו איתם, עלול להתחרט. שמעתי שכבר הצליחו להשיג שינוי-יעד של אדמת המפעל "וולפה"-לשעבר שמכר להם אלי. ערכה עלה באלפי אחוזים וזה יצא להם יחסית זול יותר אפילו מבשטחים.
מפי אבינועם שמעתי שהם עומדים להשתלט על המפעל בצפון, המספק את מרבית הבשר והנקניק ל"ברבקצוץ" חנותי.
גורבץ' פלט שכוכבא חורשת את הארץ במאמץ להפוך את חנויות הבשר לזכיינים שלהם, גם החנויות הרוסיות. זו תהיה רשת הבשר הלא-כשר הכי גדולה בישראל. מהפכה. יותר ויותר צרכנים יתרגלו לקנות את מרבית המוצרים באיכות טובה יותר ובמחיר זול יותר בזכות האי-כשרות, והדבר מרגיז אותי כי כך בדיוק היה החזון הרוחני שלי, להשתחרר סוף-סוף מהיהדות של הדיאטה.
החלטתי לחזור לכתיבה, שאותה זנחתי לפני שנים רבות. אמנם אצבעותיי נענות לי בקושי רב, תיאבוני הולך ומתגבר, לקוחותיי מתמעטים, אני מסתובבת ב"ברבקצוץ" בטלה רוב שעות היום ובאישה לא נגעתי מאז טקס הקבלה לחוג הקראקובסקאי, אבל –
רצוני שכולם ידעו – אימפריית מעדני הבשר והנקניקיות האלזאסיות של וולפי-מיספר-שניים וכוכבא, אשתי-לשעבר, שעוד מעט כל המדינה תשתגע אחריהם ותלעס את מוצריהם הלא-כשרים, לא היתה באה לאוויר העולם אלמלא הפישתונים ההם עם האמוניאק –
– – –
וזה לא מעט לגבי סופרת-בשרים – כפי שאני יכולה לכנות את עצמי לאור ניסיון חיי עד כה, כי מאז תקעו אותי בתחת אני מרגישה כומו זכרה וכומו הרבה נשים שאם רק משתחררות מדיעות קדומות ועם קצת ואזלין מגיעות לאביונת-חייהן האנאלית ומרעידות קירות, וחזרתי לכתוב שירים טובים לאין-ערוך לעומת הימים שבהם חירטטתי שירי אהבה ענוגים לכוכבא ושבהם יצא לאור ספרי היחיד "ההר הנושם", וגם אפשר להלחינם, הנה למשל שיר הבשר הלבן כדלקמן:
המדינה שבנימין ז. הרצל חלם
ירדה שבת המלכה
הדתיים סגורים בבית,
בבית-כנסת, תודה לאל
לא רואים אותם,
אין אוטובוסים אין משאיות,
רוסים עובדים בתחנות הדלק,
ערבים ממלצרים במסעדות,
עמישראל מצטופף בכביש
בחניון, בקניון, בחופים
רואים בשר לבן קונים,
עושים חיים חילונים
משוגעים, אין חבשושי כיפות
תודה לאל, למה בראת את השבת
רק פעם בשבוע?
תן לנו אותה כול, כול יום,
וכול לילה, שבת
ללא דת היא כיף החיים
ב"מדינת היהודים"
שבנימין ז. הרצל חלם!
ואני מקווה שאצליח. אני זקוקה לכסף. הסכום שחסכתי שנים מ"ברבקצוץ", אחרי מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, מע"מ הפסדים, שיקים חוזרים, ארנונה, מס שלטים ודמי חבר באגודת המנקנקים – הולך ואוזל, משחקי-הקלפים גם הם נגסו חלק, והדירה הקטנה, הצמודה ל"ברבקצוץ" חנותי, נעשית צרה עליי משבוע לשבוע. כולי תפילה, קולי נרגש – אנא, אתם שם, בתל-אביב או בכפר-סבא, קבלו את הספר שלי, הדפיסו אותו, שלמו היטב, כיתבו ביקורות אוהדות, הקדישו לי תוכנית בטלוויזייה ואם אפשר העניקו לי עבורו גם פרס ספרותי, כי אני, אני לא מסוגלת לנטוש את עולם הספרות פעם נוספת וחס ושלום להצטרך למכור את "ברבקצוץ" ולחזור להיות פועלת פשוטה ומתכופפת בתעשיית הנקניק של וולפי הII- קוס-מרת-פסטרמו –
אנא –
ינצח הצדק בישראל!
מיד –
ולא בשיטת הסאלאמי
או חובבי הסאלאמי קראקובסה,
כי אני –
*
בצהריים עצרה מונית מול חנותי "ברבקצוץ" בגבעתיים (לא רחוק מפינת הכיכר שבה התפוצצה לפני שבועיים מכונית-התופת של המתאבד הפלשתיני, שרגלו הקטועה נחתה על שולחן-העבודה שלי, בין הסכינים החדות והכבדים הטריים, והתערבב דם בדם של עוף, בקר ובן-אדם, וחלקי בשר היו מפוזרים על הכביש והמדרכה, ולרגל היה ריח מעושן של הפיצוץ כומו ששליק שלא תובל היטב, ואני מיד הלכתי וקניתי אקדח קליבר 9 מ"מ והגשתי בקשת רישיון למטרה של הגנה עצמית, כדי שאם יבוא מולי המתאבד עם חגורת הנפץ, שזוהי פצצה מהלכת בכל מקרה, לבוש ז'קט גדול ממידותיו גם ביום קיץ, אוכל לפצפץ את ראשו באוויר החופשי בטרם ייכנס לחנות ולפני שיספיק להפעיל את המטען, וגם אני אהיה גיבור ישראל כומו אלוף מרדכי – – )
וממנה מי יורד? כוכבא! – המונית הסתלקה והיא, בגאון פנימה – כובע-קש רחב-שוליים, משקפי-שמש כהים בעיצוב של אופנת-עילית, עקבים, אין-חזה, רזה, תזזיתית, מרחרחת נכחה כשועלה רעבה. מי שנכנס ל"ברבקצוץ" גורם להשמיע פאפם שמשעשע את כל ילדי גבעתיים האוכלים לא-כשר ונשמע כומו משאית צרודה:
"פאפם! פאפם!"
אבל היא לא זיהתה אותי.
ואולי העמידה פנים?
כאילו אני אחרת, עומדת בפניה בדמות האישה שלי. האמת, מהיותי שמנה כל-כך טרם העזתי לצאת החוצה בלבוש אישה אלא הייתי מתלבשת ומתחפשת בדירתי שמאחורי החנות ומטיילת הלוך וחזור מול הראי ומגרה את עצמי כאילו אני מחזיקה זין של אישה וגומרת בהתיזי מול הראי. יום אחד, אמרתי לעצמי, אתחיל לצאת ככה החוצה ואצליח בתחפושת להרוג את כוכבא, לבתר את בשרה ולמכור אותו בחנות הבשר שלי.
חשבתי שכוכבא תעמיד פני לקוחה ובינתיים תסתכל סביב כדי לקבל מושג על מצבה של "ברבקצוץ". חשבתי שתציג עצמה בשם "וולפי, מוצרי בשר ונקניק, רמת-גן" ותיגש ישר לעניין. חשבתי אם עליי להתוודע אליה.
כאשר שאלתי לרצונה – האמת, גם קולי השתנה מאוד במשך השנים בגלל ההשמנה והתרופפות הלשון הקטנה ובגלל נחירותיי שהיו לשם-דבר בגבעתיים, (סיפרו שמאוחר בלילה הנוער יושב על הברזלים ומתפוצץ מצחוק מנחירותיי. מעשנים ונוגעים לבנות בציצים. הזונות הקטנות עם הנקניקיות מקדימה. כמעט הכל בחוץ. ולמפוטמות הפרונט גדול כומו חזה הודו נקבה מעושן). התלוננו בפניי שכנים שאגרטלים נסדקו בנחירותיי, כומו ב"תוף הפח" של גינטר גראס –
– ענתה שבאה בשם רשת גדולה משטראסבורג שמתעניינת בקניית חנויות הבשר בארץ, גם את הרשתות, או לפחות להפוך את מרביתן לזכייניות של הרשת, שתעבוד גם לייצוא. לבשר הישראלי יש שם טוב באירופה. לא רק בגלל הזונות בפרנקפורט, חה, חה, חה...
נשמע לי חשוד שהיא חוזרת על הבדיחה של אלי גורבץ'.
"בגלל הפרה המשוגעת?" שאלתי.
"ומחלת הפה והטלפיים שחיסלה עדרים שלמים. אסון. איך אירופה המערבית, שמשמשת דוגמא לעולם, לא חיסנה את הבקר? ואילו בישראל..."
"אני לא מעוניין למכור." חתכתי.
"תחשוב היטב, אתה תתחרט, חנות הבשר שלך לא שווה הרבה. ניתן לך מחיר טוב. אם לא, נמצא זכיין שיפתח חנות דומה מולך!"
מההתרגשות הזעתי. ניגבתי את פניי במכנסונים ישנים של כוכבא, שבקושי הקיפו לי את האף. "'ברבקצוץ' יש רק אחד בעגבותיים. הלקוחות לא יעזבו אותי. חנות בשר זאת לא ספרות. כאן האופנות לא משתנות וכאן ממה שמקיאים – לא קונים!"
היא לא נרמזה, ואולי המשיכה כל הזמן בהעמדת-הפנים. "'ברבקצוץ' שלך לא שווה הרבה. הציוד לא-מודרני. חלון-הראווה מסביב מיושן ולא נקי. הכל מלא כתמי שומן וריח עישון בשר, אבל, אני מוכרחה להודות שלנקניקים שלך יש ריח טוב."
"מזכיר לך משהו מיוחד?" שאלתי.
"את מפעל הבשר של אבא המנוח. ואולי אני סתם רעבה, בגלל הצהריים. מאז הבוקר עברתי חנויות רבות בגוש דן."
היא הסירה את משקפי-השמש. העין התותבת זהרה בחום-זהוב כיהלום המפורסם עין הנמר. פניה עטו ארשת קשוחה, לא טבעית, כי הביעה חיוך תאוותני-יבש בעין אחת בלבד, ואילו השמאלית נותרה ללא הבעה, מוגדלת ולא מעפעפת.
"תשתי לימונדה?" מזגתי לה לימונדה ערבית קרה מלימונים טריים סחוטים ללא תוספת מים, כפי שהיתה מכינה אימי, מנוחתה עדן, עם הרבה סוכר ועלי נענע.
"לא תודה, אני לא צמאה," סירבה.
נתתי לה להריח נקניק.
היא שאפה אותו כמתרפקת עליו. כמעט רצתה לנשק אותו. נזכרתי איך היתה מוצצת לי את הזין, ממש שותה, כדי לבדוק אם לא בגדתי בה, אם אין עליו ריח של קוס זר. נזכרתי בריח של סטייק הפילה העסיסי שהיתה מכינה לי מהבשר של אביה כפי שרק היא ידעה להכין. חתוך כקובייה, מושחם מאוד, כמעט שרוף מבחוץ ורך ונא מבפנוכו וממש נמס בפה. והרוטב החום. והטעם כחמאה הנמסה בפה. חיות טורפות בשר אנחנו ואין כאומצה נוטפת-דם תרופה נגד דיכאון, ומלכת האומצות היא הפילה.
וכוכבא שוב הריחה.
"לפרוס לך פרוסה מהנקניק?"
"לא. לא. רק תן לי להריח עוד אחד," התרככו מעט פניה כומו קבאנוס טרי שטרם התקמט ביובש. כמובן שלא יכלה לדעת שהמפעל בצפון הכין עבורי נקניקים לפי המתכונים שלמדתי ב"וולפה" לבשר ולנקניקים, מפעלו של אביה חותני-לשעבר וולפלה שמנדריק הסטראוואדור, אביר המבררות והעוטפות בעלות האצבעות הזריזות שידעו לגלגל תפוחי-זהב כומו ביצים בבתי-האריזה בלב פרדסי המושבה.
"בחדר האחורי יש עוד נקניק," אמרתי.
לפני שנכנסנו סגרתי את הדלת החיצונית ושמתי שלט "תיכף אשוב". החדר האחורי היה בדרך-כלל חשוך, תמיד. לא הדלקתי אור, כדי שלא לפגום בנקניקים ובקאבאנוס התלויים לייבוש וליישון. עמדנו ליד המקרר הגדול. עליתי על שרפרף. הוצאתי נקניק ועוד נקניק וכוכבא השטוחה החזיקה והריחה, הרימה ונאנחה. "נאנחת, נאנחת ובסוף אלמנה," אמרתי לעצמי, מתבוננת באצבעותיי שפעם היו דקות כנקניקיות ועכשיו הן נקניקים, כל אצבע אישיות לעצמה, ממש גיבורה ברומאן, אפשר לצייר עליה פה, אף ועיניים, ולראשונה אחר שנים רבות היה לי קישוי-אבר בגלל הריח הישן של כוכבא, רבלון אינטימט, שהיום כבר יצא מהאופנה. האם רצתה לעבוד עליי? האם הזיכרון חזר אליה או שמעולם לא עזב אותה ורק העמידה פנים? פתאום נשכה... פתאום הבינה שהיא מחזיקה בחשכה-למחצה בנקניק הפרטי... פתאום התחלתי להתיז בה... עליה... וככה, וככה, וככה – על הקראקובסקה, הסלאמאי, הרבלון אינטימט – התגבר ריח חריף של הזרע המקולקל ששכב חודשים בביצים שלי מבלי לצאת – – –
מזלה הרע של כוכבא שרק לאחר צעקתה ההולכת ונחנקת: "מנוול! אני ידעתי כל הזמן שזה אתה!" – התעורר התוכי שלי וולפלה (כן, מרוב בדידות אילפתי תוכי) וצווח: "קצ'-קו! סטרא-וואדור! בתך זונה!" – שאם התוכי היה צווח קודם אולי היתה מצליחה לברוח לפני שהידקה את אצבעותיי העבות על הגרון שלה בעוד הנקניק הכואב ממלא את פיה ואשכיי הכבדים מתנדנדים ומכים על פטמות האין-חזה שלה...
המשך יבוא
הרומאן "חנות הבשר שלי" יצא לאור בפעם הראשונה, היחידה והאחרונה (בתולדות הספרות העברית), בהוצאת "אסטרולוג", 2001, עוד בטרם נוסדה רשת "טיב טעם" שאותה חזה. ולאחר שכמעט לא הופץ ולא נמכר בחנויות, וגם לא זכה לשום ביקורת בבמה ספרותית רצינית – נשלחו כל עותקיו לגריסה, למעט מאות אחדות של עותקים שאותם פדה המחבר על חשבונו וחילקם חינם לכל מי שפנה אליו בשעתו, בעקבות מודעה בעיתון "הארץ" [כך, למעשה, נוצרה רשימת התפוצה הראשונית, שאיפשרה את ייסודו של "חדשות בן עזר"]. כיום כמעט שלא נותרו עותקים של הרומאן והריהו הוא ספר עברי נדיר מאוד. המחבר שומר אצלו כמות מסויימת של עותקים לשם ספקולציה, כאשר יעלה מחירם בגלל חד-פעמיותם, וזאת חרף היותם חסרי ערך כלשהו מהבחינה הספרותית העברית.
כרמי יוסף
ועד מקומי / מרכז קהילתי וספורט / ספרייה / ועד האגודה
מחווה לפוצ'ו חברנו, תושב המקום, עם צאת ספרו החדש
"זאת שכולם יודעים"
(רומאן צדדי בהוצאת גוונים)
בתוכנית: הסופר אהוד בן עזר יספר מה קורה כשהפילגש היא ייקית
אגר' ישראל ויסלר [פוצ'ו] יצ'זבט על ספריו, על ההווי בפלמ"ח, בפקולטה לחקלאות ועוד
חברים מספרים – שי לביא, אליעזר פומרנץ, דני חנוך
ליווי מוסיקלי שילווה את הערב, להקת הבילויים
המנחה עדנה ויסלר
המפגש בבית הקהילה, במוצאי שבת, 8.9.07, בשעה 20.00
מחיר כרטיס 30 שקלים