לייב קוויטקו
כֻּלָּם מְדַבְּרִים
עברית: לאה נאור
 
יַשָּׁה חוֹשֵׁב:
כָּל הַדְּבָרִים מְדַבְּרִים. לָמָּה לֹא?
לְכָל דָּבָר יֵשׁ לָשׁוֹן מִשֶּׁלּוֹ.
 
אִם פָּתַחְתָּ אֵיזוֹ דֶּלֶת,
הִיא חוֹרֶקֶת וּמְיַלֶּלֶת:
"חְרִיק חְרַק לִי זֶה נִמְאָס
נִכְנָס-יוֹצֵא, יוֹצֵא-נִכְנָס!"
 
עַל סַפְסָל תֵּשֵׁב לָנוּחַ –
לַסַּפְסָל אֵין מַצַּב רוּחַ.
"אַל תֵּשֵׁב!" הוּא חוֹרֵק.
"לֵךְ מִכָּאן! תִּסְתַּלֵּק."
 
הֲכִי יָפוֹת הֵן הַשִּׂיחוֹת
בֵּין הַסַּכּוּ"ם לַצַּלָּחוֹת.
הֵם צוֹעֲקִים וְהֵם שְׂמֵחִים
וַעֲמוּסִים בְּוִכּוּחִים.
מַזְלֵג שֶׁל אַבָּא מְקַשְׁקֵשׁ
עִם הַסַּכִּין, עַל מָה שֶׁיֵּשׁ
בַּיְּשִׁיבוֹת, בָּעֲבוֹדָה,
בַּמִּפְלָגָה, שֶׁלֹּא נֵדַע.
הַכַּף שֶׁל אִמָּא מְקַפֶּצֶת
הוֹפְּלָה הוֹפְּלָה
הִיא קוֹרֶצֶת:
"תֹּאכְלוּ יָפֶה, אֲנִי אוֹמֶרֶת,
וְעוֹד הַיּוֹם נֵלֵךְ לְסֶרֶט.
הוֹפְּ הוֹפְּ נֵלֵךְ לְסֶרֶט."
 
אֲבָל הַמַּזְלֵג שֶׁל יַשָּׁה
כָּךְ לוֹחֵשׁ לוֹ: "יַשָּׁה! נַאשֶׁער!
הַסֶּרֶט בִּכְלָל לֹא מַגִּיעַ לְךָ!
רָחַצְתָּ יָדַיִם לִפְנֵי הָאֲרוּחָה?
זֶה לֹא יָפֶה! זֶה לֹא הוֹגֵן!"
יַשָּׁה חוֹשֵׁב: "אַתָּה שׁוּב מִתְלוֹנֵן?
מְדַבֵּר לִי חֲלָקוֹת
בְּשִׁנַּיִם אֲרֻכּוֹת!
דַּוְקָא כֵּן נֵלֵךְ לְסֶרֶט!!!"
וְתָקַע אֶת הַמַּזְלֵג
בְּתוֹךְ הַחַזֶּרֶת.
 
 
המתרגמת: תודה לעדינה בר-אל על מאמרה המעניין והחשוב על לייב קוויטקו (גיליון 170). עדינה צודקת ששום תרגום לא ישווה למקור. אבל לפחות אפשר לנסות. אני שולחת ל"חדשות בן עזר" ניסיון צנוע לתרגם את השיר המקסים הזה. סליחה על חוסר הדיוק פה ושם, ועל שהחלפתי את המזלג של אימא בכף, לשם החרוז.
לאה נאור
 
ההזעה מהראש באה מִכְּשֶׁמִשתמשים בו יותר מדי
מאת הסופר העל-זמני אלימלך שפירא
חי על גדת הירקון הדרומית ומסתפק במועט
לא הבנתי מדוע בזמן האחרון נוטפת לי כל כך הרבה זיעה מהמצח ומן הצדעיים ומרטיבה את העיניים ואת הלחיים ונופלת ארצה ומשקה את ערוגת הצנוניות שלי (שזה דווקא יצא טוב כי בדיוק היו חסרים לי כמה שילינגים כדי לקנות קישקע גומי חדשה במקום הסדוקה אצל האחים עובד בשוק הגדול), עד שקראתי מאמר בעיתון שיצא לאור על נייר ורוד ומעט עמודים בגלל המחסור בנייר בתקופת המלחמה העולמית, ושם כתוב כי עבודת המוח צורכת אנרגיה יותר מכל עבודה אחרת שעושה הגוף, אפילו עידור בטורייה.
אז פתחתי את כיסא-הנוח על גדת הנהר והידקתי למראשותיי את הכר (ברווח שנוצר מכך שדפקתי בו למעלה עוד פְּלָאפון אחד, כמו שעשה יהודה ראב בכיסא הנוח שלו, שימש לימים את נכדו הסופר בדירת הזנונים הרווקית שלו בתל-אביב ולימים, כששמָן, תרם אותו למוזיאון המושבה) וישבתי לי לצוד את הדג האהוב עליי ביותר, הוא לֵקוֹצִיט הירקון השחור הקופץ תמיד לעומתי בשמחה כמו שפמנון הכנרת, ורק ששמתי בידי מחברת תורכית שקניתי ביפו ועיפרון קופי, שליחלחתי בשפתיי, כדי שאם יקרה לי משהו אוכל לכתוב לעזרה וידעו מי הייתי כאשר ימצאוני יבש אחרי שנים רבות כמו שגילו את הסטודנט לרפואה הירושלמי השלד לוי נויפלד:
"אם לא נזהרים עלולה הטיפשות להיות מחלה מידבקת."
"לא צריך להיות סופר חשוב ומפורסם כדי להתחיל לכתוב שטויות, זה קורה גם לסופרים בינוניים וחסרי ערך, ורק שהשטויות שהם כותבים הן שטויות חסרות חשיבות ואינן זוכות לחשיפה תקשורתית."
"אם תאכל סלט ירקות ארצישראלי אמיתי פעמיים-שלוש ביממה לא תדע מה זו עצירות."
"אם יש את נפשך לדעת סטייק פילה מְרפא, משביע מאוד ומונע דפרסיה כי ביסודו האדם הוא חיה טורפת בשר."
"צעירים חולמים בלילות על הָזְרָגָה לְקוּס והזקנים מסתפקים בחלום על תקיעת אצבעות."
"אכילת אבטיחים רבים היא סגולה להשתנה מסודרת."
"נשים יולדות צרות."
"למנצח שיר מזמור, הודו לאדוני כי..."
פתאום התעוררתי ומעליי ראיתי בטן גדולה גולשת מהחולצה ומעליה הפנים של ידידי הצעיר הסופר אהוד בן עזר, שלקח את הנייר שלי, שעליו כמתברר שירבטתי מילים בעיפרון הקופי המלוחלח, ללא כל הפעלת מוח ובלי שמץ זיעה, ואמר שאלה משפטים למופת שאותם הוא חייב לפרסם במכתב העיתי שלו.
התחלתי לחשוב שאני סופר וגם להיזכר שפעם הייתי ("הירקון שבלב", "הבלנית נכוותה") והראש שלי התמלא זיעה ומי שהרוויחה מכך היא רק ערוגת הצנוניות שכבר הסכינה לגדול על מים מלוחים ואמר לי רב המושבה קיטרוני שהיה משחק שחמט עם מושל ירושלים רונלד סטורס (זה שהצהיר: "אין קידום אחרי ירושלים!" לאחר שהתמנה לנציב העליון הבריטי של קפריסין) – שהצנוניות שלי אינן פרווה כי הושקו בזיעת אדם ולכן אסור לאכול אותן בארוחות חלביות או לשימן בסלט שיש בו קוביות קטנות של גבינת-צאן לבנה, וכמובן עם לא שאר דברי חלב אלא אם כן מדובר בחלב אם, שהוא בבחינת סגולה ותרופה, ואשרי זנאי כדוד המלך שינק חלב משדי אבישג השונמית לאחר שאכל צהריים סטייק בורגונדי במסעדה ירושלמית לא כשרה עם מחית שעועית ממדינת וִישִׁי. אשרי הגפרור שניצת והדליק להבות. פּוּק, פּוּק, פּוּק. הו, מה מאוד רוצה הייתי לכתוב תולדות ניגוב התחת בארץ-ישראל לדורותיה. יאללה.
 
דודו אמיתי על מסמך הקרן החדשה לישראל:
פרסום מנוסח באופן זול וסנסציוני
אהוד שלום,
מבלי לחוות דיעה פסקנית על המסמך אודות "הקרן החדשה לישראל" [צרופה לגיליון 270] אני חייב לציין את הפגיעה החמורה באתיקה העיתונאית (והאישית שלך על אחת כמה וכמה) שבפרסום האשמות מסוג זה ללא קבלת תגובת הקרן.
"הקרן" היא בוודאי מה שנקרא ארגון "פרוגרסיבי" תורם לארגונים רבים ומגוונים הפועלים לחיזוק החברה האזרחית בישראל, כפי שתורמי ומנהלי הקרן מבינים זאת. רבים מהאירגונים הללו הממלאים את הפער שהותירו מאחוריהן ממשלות ישראל השונות בהסתלקותן המזורזת מתחומי אחריות מובהקים שלהן (קשישים, נשים, מיעוטים, מהגרים ועוד). אני חייב לציין עוד, מניסיון אישי, שהוראות "הקרן" אוסרות במפגיע על האירגונים המקבלים את תמיכתה מלקבל כל תרומה פוליטית או ספק-פוליטית.
הפרסום הזה, המנוסח באופן כל-כך זול וסנסציוני, הותיר בי טעם רע ותחושה של התנהלות בנוסח "לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה."
כדי למנוע לזות שפתיים, אני חייב לציין שהארגון בו אני עובד, גבעת חביבה, היה בקשרי עבודה עם "הקרן" בעבר אך איננו מקבל מממנה שום תמיכה מזה כמה שנים.
בצער,
דודו אמיתי, גבעת חביבה
 
אהוד: אני, לצערי העמוק, עזבתי סופית את מר"צ ואת חבריי במר"צ, (ובתחילת האינתיפאדה גם התפטרתי מנשיאות מר"צ) – בגלל "יוזמת ג'נבה", שבאמצעותה השתלט יוסי ביילין על התנועה ועל חלק ניכר מדעת הציבור בארץ. לדעתי הוא גם קבר כמעט סופית את מר"צ והפך אותה לתנועה שולית וחסרת חשיבות. [אילו רן כהן גבר עליו אז, היה מצבה אחר].
היתה לי אז הרגשה ש"יוזמת ג'נבה" שלו מקבלת סיוע כספי נדיב ממקורות שבלשון המעטה אינם אוהדים את ישראל ואת ממשלותיה, אך לא היו לי הוכחות לכך. הוא אפילו החל משתמש בפרסומים של "יוזמת ג'נבה" למסע התעמולה של מר"צ לבחירות לכנסת, עד שהוכרח להפסיק, וזאת, דומני, על פי תביעת ועדת הבחירות המרכזית.
ואתה אומר לי שהוראות הקרן "אוסרות במפגיע על האירגונים המקבלים את תמיכתה מלקבל כל תרומה פוליטית או ספק-פוליטית."
הצחקת אותי.
כמובן שאפרסם כל תגובה עניינית על המסמך, שלדעתי ממש מדהים ואפילו מזעזע. רק חסר עוד שיתברר שלא רק מדינות אירופה המערבית תומכות בקרן אלא גם כסף סעודי או ערבי אנטי-ישראלי אחר מעורב בכך.
אני מחכה אפוא לתגובת "הקרן החדשה לישראל" או מי מתומכיה או נתמכיה, תגובה שעד סגירת הגיליון לא הגיעה, אולי משום שלדעתם אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.
 
עוד תגובה
אהוד צהריים טובים,
ולא כל כך טובים, לאחר קריאת המסמך ששלחת לי [על "הקרן החדשה לישראל"]. מה שקשה במיוחד היא העובדה שבתחום הדת ייתכן שהייתי מקבלת את הפעילות של הקרן. הסכנה היא במראית העין של מטרות כביכול צודקות וחשובות. אבל הסכנה היא במטרות העל שלה, בכסף שמקורותיו לא ברורים, שאין עליו שום פיקוח, במחתרתיות של הפעולה. יש רגעים שהדו"ח נקרא כמו הפרוטוקולים של זקני ציון אבל מלהיפך.
מדוע אין הדברים מתפרסמים בגלוי? מדוע אין המבקר של המדינה בודק את מקורות המימון של האירגונים השונים? הרי עמותות ציבוריות חייבות בדין וחשבון למישהו.
בקיצור, מפחיד.
קוראת המכתב העיתי
 
לאה טרן
ארבעה שירי אהבה
 
1.
הַלְוַאי אוּכַל תָּמִיד
לֶאֱהֹב
רְסִיסֵי יוֹרֶה
שָׁר יָרֹק תֵּל-אֲבִיבִי
וְעֵינַיִם הוֹגוֹת אוֹתִי
נִגּוּנֵי לֵיל שַׁבָּת
מִתְדַּפֶּקֶת אֶל חוֹמַת
עוֹרְךָ הַיְּרוּשַׁלְמִי
יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְנַסָּה
לוֹמַר
כּוֹכָב
 
2.
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
הִדְלַקְתִּי נֵרוֹת וּבִקַּשְׁתִּי
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
הִדְלַקְתִּי אוֹרוֹת וְנָסַעְתִּי
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
שָׁמַעְתִּי מִלִּים וְקוֹלוֹת
וְעוֹרִי נָגוֹהַּ בַּבֹּהַק הָרַךְ
לְהָבִיא פְּרִיחַת שְׁקֵדִיּוֹת
אֶל כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַפּוֹסְעוֹת
מִקְּצֵה גּוֹרָלִי
 
3.
סְתָו תֵּל-אֲבִיבִי בשמשות
הַיּוֹם נִפְתָּח כִּמְנִיפָה
מְרִימָה עָלֶה אַחַר עָלֶה
מִלִּבִּי
עַד שֶׁנַּעֲשָׂה יַעַר
צָהֹב אָדֹם
בּוֹעֵר
 
4.
אֲנַחְנוּ תַּבְלִיטֵי בֶּטוֹן
אֶלֶמֶנְטִים מִיסְטִיִּים
בְּתִקְרַת נִשְׁמוֹתֵינוּ
פְּתוּחִים לְרוּחוֹת הַשָּׁמַיִם
מַמָּשׁ כָּאן
בְּרִכְסֵי הַכֻּרְכָּר
מוּל הַיָּם
 
 
אוניברסיטת תל-אביב
הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות ע"ש אלפרד פ. סליינר
מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ / בית התפוצות / קיבוץ עין החורש
מזמינים את הציבור
לערב עיון
לציון 20 שנה למותו של אבא קובנר
שייערך ביום חמישי, כ"ג באלול תשס"ז, 6.9.07, בשעה 17.00
באודיטוריום "בני ציון", בית התפוצות
מנחה וקורא משיריו: בני הנדל
ברכות: גרסיאלה בן-דרור, מנכ"ל מורשת
שלמה להט (צ'יץ), בית התפוצות
יהודה באואר, יד-ושם
ברוך שוב, יו"ר ארגון הפרטיזנים והלוחמים בנאצים
שירה: מיכל עומר – "אשר ביקשו יד אחותי"
חברה וחזון: מוקי צור – אבא קובנר והקיבוץ
קטעי סרטים: שלומית קובנר על אבא קובנר
יצירה במלים: אלישע פורת – שירתו של אבא קןבנר, מבט מהיום
שירה: מיכאל וולפה – "ירושלים היא" "קולות מהגבעה" "אדון החלומות"
עם וארץ: דינה פורת – תפיסתו ההיסטורית של אבא קובנר ומשמעותה היום
ראיון מוקלט: יעקב אחימאיר עם אבא קובנר אחרי רצח אמיל גרינצוויג
סיום משוער: 19.30
בית התפוצות, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, שער 2, רח' קלאוזנר, רמת אביב כניסה לרכב דרך שער 8 רח' חיים לבנון עם הצגת ההזמנה