אורי הייטנר
שוויוניות ומצויינות
תוצאות בחינות המיצ"ב ובחינות ההשוואה הבינלאומיות בתחומי אוריינות הקריאה והמדעים, מעידות על מחלה קשה במערכת החינוך. באוריינות הקריאה ישראל ניצבת במקום ה-31 מתוך 45 מדינות. במדעים ישראל היא במקום ה-39 מתוך 57. ניתן לסכם זאת במילה אחת – ביזיון.
השביתה הממושכת של המורים בבתיה"ס התיכוניים האירה בזרקור ענק על חוליי מערכת החינוך הישראלית. אולם אי אפשר לנתק את מערכת החינוך מן החברה. הבעייה אינה מסתכמת במערכת החינוך, אלא מערכת החינוך משקפת את חוליי החברה הישראלית. ולכן, טיפול שיתמקד רק במערכת החינוך, חשוב ככל שיהיה, לא ייתן מענה מספיק לאתגרים הניצבים בפנינו.
העובדה הבולטת ביותר לנוכח התוצאות הללו, היא הפער העצום בין המצב היום למצב בשנות ה-60 וה-70, בהם ישראל הובילה במבדקי החינוך. מה קרה שכך נפלנו?
בשנים שבהם ישראל הובילה בעולם בתחום החינוך, ישראל גם היתה המדינה בעלת פערי השכר הנמוכים ביותר במערב. היום, כאשר ישראל משתרכת מאחור בתחום החינוך, היא מדינה בעלת פערי השכר הגבוהים ביותר במערב. האם זה מקרי?
בשנים שבהן הישגי מערכת החינוך הישראלית היו מעוררי גאווה, שנות המצויינות של מערכת החינוך, המונח "מצויינות" לא היה קיים והערך עצמו לא היה מרכזי. הערכים המובילים היו צדק חברתי, סולידריות ושוויון. והנה, דווקא היום, כאשר את הערכים הללו החליפו ערכי התחרות והמצויינות, התוצאות כל כך דלות ומאכזבות. האם יש קשר בין התופעות?
הפרטת החברה הישראלית יצרה פערים עצומים בתוך האוכלוסייה, צימצמה באופן משמעותי את אחריות המדינה על מערכות החברה, כולל מערכת החינוך. האמונה שעמדה בבסיס התהליכים הללו, היתה שהתחרות תיצור סנרגיה – החזקים יתחזקו אך ימשכו למעלה את החלשים. מה שקרה, הוא ההיפך הגמור – הפערים בין חזקים לחלשים, בין עשירים לעניים, הגיעו למימדים הרי אסון. ברמת החינוך, הפערים הללו משכו את החזקים מטה (בעוד מבחינת מצבם הכלכלי, העשירים התעשרו באופן חסר תקדים).
התוצאות המתדרדרות והולכות משנה לשנה, מעידות על מחלה. המשך המסע ההרסני של פירוק והפרטת מדינת הרווחה; למשל, הפרטת מערכת החינוך – יעמיק את תופעת הבורות המאפיינת את תלמידי ישראל.
עלינו להחליף דיסקט, ולהבין שדווקא ערכי האכפתיות, העזרה ההדדית, הערבות ההדדית, הסולידריות, השוויוניות, ייצרו את הסרגיה שתעלה מעלה את כל תלמידי ישראל ואת החברה הישראלית כולה.
 
 
שו"ת אליהו הכהן
מאיר רבקין שואל על אוקרמבה
 
לידידי אהוד שלום!
 ושוב, באמצעותך, שאלות לאליהו הכהן על אודות שני שירים ששרנו בתנועת הנוער העובד (סניף נשר) בשנים 1946-1947. באם ניתן אבקש את הפרטים: מה הן מלוא מילות השירים, מי כתב את המלים ואת המנגינה.
בתודה,
מאיר ריבקין
 
אוקרמבה
דון אלפונסו על סוסו – אוקרמבה,
מחפש הרפתקה – אוקרמבה
ביום קיץ הוא דוהר – אוקרמבה,
לארמון הוא ממהר – אוקרמבה....
(לשיר היו בתים נוספים)
 
 השיר השני:
קפיטן היה אחד
לא ירא ולא פחד,
סכנות רבות ראה ועוד איך.
אלף פעם הוא נפל
והתגלגל מגל אל גל,
אך תמיד הוא רק צחק ורק חייך.
 (חסרים בתים ובהמשך:)
 מעשה ידי שטן
התאהב הקפיטן
התאהב הקפיטן
ועוד איך!
האדים כילד רך,
כאותו תלמיד פרחח,
ויותר הוא לא צחק ולא חייך.
 
(אינני מתחייב שלא שיבשתי פה ושם...)
 
 
 
אליהו הכהן
תשובה למאיר ריבקין על אוקרמבה
השיר הראשון ששאלת עליו, "אוקרמבה", החל להיות מושר בארץ בשנות הארבעים של המאה שעברה בפלוגה א' של הפלמ"ח וטרם הזדהה מי שתימלל אותו.
זהו פזמון חיזור די קיטשי, שליוצרי הזמר העברי לא היה כל חלק בו. בתנועות הנוער אהבו לשיר אותו במחרוזת לאחר השיר "האפיפיור אדם קדוש". מנגינת "אוקרמבה" נושאת חותם של סגנון ספרדי-דרום-אמריקאי, וגם במילים תמצא אזכור לריו דה ז'נירו בירת ברזיל ולמונטווידאו בירת אורגוואי. באחת הגירסאות מופיעה גם מדריד. אוקרמבה הוא שם של רחוב בנמיבייה, אך לא בשל כך הוא מופיע בשיר זה.
את השיר הקליטו דרורה חבקין, בתקליט שירי רחוב מס. 2 שלה, ורן אלירן.
 
אוקרמבה
 
דון אלפונסו על סוסו – אוקרמבה
מחפש הרפתקאות – אוקרמבה
בליל קיץ הוא דוהר – אוקרמבה
הארמונה ממהר – אוקרמבה
                               אוקרמבה, אוקרמבה
                               ריו דה ז'נירו מונטווידאו
 
על אם הדרך בבאר – אוקרמבה
דונה רוזה בפאר – אוקרמבה
שואבת מים אל הדלי – אוקרמבה
ותיקח ליבו בשבי – אוקרמבה
                               אוקרמבה.....
 
אז שפתיו לחשו בסוד – אוקרמבה
בלעדך אין לי יסוד – אוקרמבה
הו, שמעי יפהפיה – אוקרמבה
החיים הם אהבה – אוקרמבה
                               אוקרמבה....
 
דונה רוזה ענתה: לאו! – אוקרמבה
על סוסך עלה ורכב – אוקרמבה
כי בבית בן זוגי – אוקרמבה
מחכה כבר לשובי – אוקרמבה
                               אוקרמבה....
                                                                   גרסה נוספת לבית האחרון:
והסוף הינו ברור – אוקרמבה                          האדם הוא רק יצור – אוקרמבה
האדם הוא רק יצור – אוקרמבה                      את ליבו פילח כדור – אוקרמבה
את ליבו פילח כדור – אוקרמבה                     את כאבו זה הוא השמיד – אוקרמבה
במרתף הוא ששם קבור – אוקרמבה               במרתף שבמדריד – אוקרמבה
                               אוקרמבה....                                                      אוקרמבה.....
 
השיר השני ששאלת עליו הוא "קפיטן, קפיטן". שיר רוסי שנשמע בארץ לראשונה במחצית השנייה של שנות השלושים, לאחר שהוקרן כאן הסרט "ילדי רב החובל גראנט". גל הסרטים הרוסיים ששטף את הארץ בשנות השלושים גרר אחריו גיור מואץ של עשרות שירים רוסיים: אחדים תורגמו לעברית, כמו השיר "קפיטן, קפיטן", ולאחרים נכתב נוסח עברי מקורי, כמו למשל "רינה".
גם השיר "קפיטן, קפיטן" חייב את ראשית התפשטותו בארץ לאהלי הפלמ"ח, ובמיוחד לאנשי הפלוגה הימית שלו "פלי"ם". תירגם אותו לעברית עמנואל כ"ץ בסיוע דודו יוסף כהן-צדק. (בספר "משפחת הפלמ"ח" מיוחס התרגום בטעות לאברהם שלונסקי). קיימים ביצועים מוקלטים אחדים של השיר, ביניהם מפי שלמה ארצי.
 
קפיטן, קפיטן
 
קפיטן היה אחד,
לא ירא ולא פחד,
סכנות רבות ראה ועוד איך.
אלף פעם הוא ניצל
כשטולטל מגל אל גל,
בביטול היה צוחק ומחייך.
בסערה, מול אסון,
הוא תמיד היה חוזר על הפזמון:
                               קפיטן, קפיטן, נא חייכה,
כי הצחוק הוא נס מורם לספינה.
קפיטן, קפיטן, בחייך,
סער לב לסער ים לא ייכנע.
 
וקרה מעשה שטן:
התאהב הקפיטן.
התאהב הקפיטן ועוד איך,
התבלבל כנער רך
כאותו תלמיד פרחח
והפעם לא צחק אף לא חייך.
הוא הסמיק, הוא החוויר
ולא היה מי שישיר לו את השיר:
                               קפיטן, קפיטן......
 
בברכה,
אליהו הכהן
 
 
 
 
 
 
יוסי גמזו
חַ'בִּירוּ
ליוזמי עצרת-החירוּם של האירגוּנִים החברתיים בּשֹדרות
 
כְּבָר בַּדֶּרֶךְ נָפְלוּ מֵאִתָּנוּ רַבִּים
מִצָּמָא, מִלֵּאוּת, מִן הַשֶּמֶש,
חַאפְלָה גְדוֹלָה לַתַּחְמָס וְלָעַיִט,
לַנֵּץ, לַצָּבוֹעַ, לַתַּן.
מַה שֶּהִבְהֵב כְּמִין אוּד בִּגְסִיסַת עֵינֵיהֶם אֲכוּלוֹת הַגַּרְעֶנֶת
הָיָה אֵיזוֹ כְּנַעַן בְּדוּיָה, שַנְגְרִי-לָה, אֶלְדּוֹרָדוֹ שֶל אוֹב, שֶל חֲלוֹם.
חֹק הַבְּרֵרָה הַטִּבְעִית לֹא קִזֵּז רַק בַּגּוּף הַנִּשְבָּר, גַּם בַּנֶּפֶש:
לֹא כָּל מִי שֶעָבַר אֶת נְבוֹ גַם יָבוֹא, לֹא כָּל מִי שֶלֹּא מֵת נוֹתַר חַי.
אֵלּוּ בֵּינֵינוּ שֶלֹּא נִכְחֲדוּ בָּאָבָק, בַּיֵּאוּש, בַּגַּנְגְּרֶנָה
פָּסְחוּ עַל פִּגְרֵי חַבְרֵיהֶם אֶל עָרֵי הַחִוִּי, הַפְּרִיזִי, הַיְבוּסִי.
 
אֲנַחְנוּ שֶל הַמִּדְבָּר,
שֶל הָרָעָב,
שֶל הַפָאטָה מוֹרְגָאנָה,
שֶל מַה שֶּעוֹשֶֹה מִן הָעֹנִי אֶגְרוֹף, מִבְּדִידוּת – גַּעֲגוּעַ מַמְאִיר,
כְּמוֹ הַשֹּרֶש הַמַּר שֶל גַּפְנֵי הַחוֹלוֹת הַצְּחִיחִים בֵּין חַאן-יוּנֶס לְעַזָּה
שֶעִנְבֵי-הַהֶפְקֵר שֶלָּהֶם מְתוּקִים מִן הַדְּבַש שֶל תַּמְרֵי יְרִיחוֹ.
כְּשֶהָיִינוּ פּוֹשְטִים עַל מוֹשְבוֹת עַם הָאָרֶץ כִּנְחִיל שֶל אַרְבֶּה, שֶל טֶרְמִיטִים,
עֵדֶר יָחֵף, מְכֻנָּם, קְלוּי-חַמְסִינִים, יַלְדֵּי הֶחָסָךְ הַגָּדוֹל,
הָיִינוּ רוֹאִים אֵיךְ הַשֹּבַע הָרַע, מְגֹהַק הַנִּירְוָאנָה, מַכֶּה בָּם
עוֹד טֶרֶם הִכִּינוּ אֲנַחְנוּ מַכָּה רִאשוֹנָה בָּאַלָּה, בַּפִּגְיוֹן.
 
הוֹ, אֵיךְ הַהֶלֶם הִקְדִּים אֶת הַחֹד הַנִּנְעָץ בַּפִּימוֹת וּבַכֶּסֶל,
אֵיךְ הֵגַחְנוּ לָהֶם כְּרוּחוֹת-רְפָאִים, כְּנוֹשִים, כְּמַזְכֶּרֶת עָווֹן
שֶל מַה שֶּזָכַרְנוּ כְּמַאנְטְרָה, כְּקוֹד, אֲבָל הֵם כְּבָר הִסְפִּיקוּ לִשְכֹּחַ:
שֶחוּץ מִן הַמָּוֶת עוֹד כְּלוּם לֹא מֻבְטָח מֵאֵלָיו בֵּין הַחוֹל וְהַתְּכוֹל,
שֶצֶּדֶק לְעוֹלָם אֵינוֹ חֲסִין רָקָב וָעֹבֶש,
שֶשּוּם תַּכְלִית עוֹד לֹא קִדְּשָה אֶת כָּל הָאֶמְצָעִים,
שֶאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב הוּא תַסְמִינָהּ שֶל אוֹלִיגַרְכְיָה
שֶלֹּא תוֹפֶסֶת כִּי שְעוֹן-הַחוֹל שֶלָּהּ אוֹזֵל
וְכִי זְמָנָהּ הוּא זְמַן שָאוּל בְּאוֹבֶר-דְּרַאפְט הַסְּפִּינִים
וְעַכּוּזָהּ יוֹשֵב עַל לֹעַ שֶל ווּלְקָן פָּעִיל,
שֶתָּמִיד הַשְֹּרָרָה מְסָאֶבֶת, הַכֹּחַ מַשְחִית וְהַהוֹן מוֹלִיד עָוֶל,
שֶמְּקוֹם הַמִּשְפָּט שָם הָרֶשַע וְרַק אֱלֹהִים יְבַקֵּש אֶת נִרְדָּף,
שֶפָּרוֹת הַבָּשָן הַמּוֹשְלוֹת בָּנוּ כָּאן בּוֹסְסוֹת עַד בִּרְכַּיִם בְּזֶּבֶל
שְלַל פַּרְשִיּוֹת שְחִיתוּתָן שֶאוֹתָן מַלְבִּינוֹת מִכְבְּסוֹת-הַמִּלִּים
שֶל כָּל פְּרַקְלִיטֵי הַטִּיּוּחַ בְּעַ"מ הַפּוֹסְקִים כִּי לֹא בָא עוֹד כַּבֹּשֶֹם
הַזֶּה בִּנְחִירֵי הָאֻמָּה אַף כִּי גַם הַתַּתְרָן כְּבָר נִשְנָק מֵרֵיחָן,
שֶפָּקְעוּ חִשּוּרֵי הַמּוּסָר בְּחֶבְרָה שֶשָֹּרֶיהָ גְדוֹלֵי סוֹרְרֶיהָ,
שֶשִּלְטוֹן הָאֶגְרוֹף, הַסַּכִּין וּמַטַּח טִילֵי לָאוּ הָיָה בָּהּ לְחֹק,
שֶהַנֹּעַר רוֹאֶה וְלוֹמֵד מִצִּפְצוּף מַנְהִיגָיו עַל כָּל נוֹרְמָה וָעֵרֶךְ
אֵיךְ לַהֲפֹךְ אֶת חַיֵּינוּ לִסְדֹם שֶל הֶפְקֵר, אַלִּימוּת וְחֶרְפָּה,
שֶהַבְּלוֹף, הַקּוֹמְבִּינָה, הַ-catch as you can דִּרְדְּרוּ אֶת כֻּלָּנוּ לְג'וּנְגֶל
וְהַלְמוּת צַעֲדֵי הַחַ'בִּירוּ חוֹרֶטֶת כָּאן כְּתֹבֶת-סְדָקִים עַל הַקִּיר...
 
[נדפס ב"מאזניים"]
 
ליוסי היקר,
אודה ולא אבוש, ניסיתי להבין "מי הוא מי" בשיר שלך ולא הבנתי. האם הח'בירו זה אנחנו, או נגדנו, והאם המושחתים זה אנחנו, או הפלסטינים?
תיק"ו.
אהוד
 
 
ד"ר יחיעם שורק
דברים על דיוקם – ב'
החבר נעמן כהן הואיל להגיב על תגובה [גיליון 297] ולהלן תגובתי על...
ראשית – שמחתי לקרוא מדברי המגיב, כי לכל אירוע פרשנות משלו – כאילו היה סטודנט באחת מהרצאות הפתיחה שלי באקדמיה – ואכן כך הם פני הדברים "והפוסל, במומו פוסל!"
שנית – אין לי כל בעיה בשינוי שמי – "יעיש שע'ב"? שיהיה, נו שוין, פרטיק. שמי ניתן לי באילוץ על ידי הוריי, מה שהיה בזמנו (ינואר 1948) די נדיר מול משה, אברהם, יעקב, דני, יצחק ואחרים, על שמו של הקיבוץ ששוחרר אותו יום מטעם הכיתור של קאוקג'י, והקיבוץ, אגב, נקרא על שם יחיעם וייץ שנהרג בפעולת ליל הגשרים בגשר א-זיו (יוני 1946). אני ממילא נקרא ami (עמי) בשל פרנקופיליותי (ואני תקווה שלא תפוצץ בפניי את הקולוניאליזם באלג'יר ועוד – תופעה נתעבת בעיניי). אז בוודאי התכוונת לניגוח ציני. שיהיה.
שלישית – מה הקשר בין שטח לעוולה? מה בין שמיטה לכלי מיטה?
רביעית – גזענות מוסלמית? עיין שוב אצל אבן ח'לדי ואחרים והתעמק בבקשה אודות קורות הח'ליפות האיסלמית.
חמישית – כל העדויות על דיכוי עמים לאורך ההיסטוריה אינן מהוות ולו מיקרוגרם מוסרי לכיבוש השטחים, ועוד הרבה לפני יוני 1967. כל הטוען אחרת מדומה בלשון חז"ל למבקש לטהר את השרץ בק"ן טעמים, או מטהר ושרץ בידו. כיבוש=כיבוש=כיבוש, ועוד לא דיברתי על הביריונות הלוקל-פטריוטית שמקבלת לגיטימציה וירטואלית ופיזית מעצם הכיבוש (עיין ערך ארה"ב-וייטנאם).
שישית – אני לוחם כנגד כל אימפריאליזם וקולוניאליזם (ובסוד כמוס – גם נגד הגלובליזציה המאוזקת לתופעות דנן) ואין שונה הקולוניאליזם העכשווי במקומותינו מאבות-אבותיו ההיסטוריים בקרב אומות "נאורות" ו"מתרבתות".
 
 
 
יוסף דוריאל
טירוף מערכות בוושינגטון – חגיגה בטהרן
בסי.איי.איי אין חדש: הם עוד לא למדו איך בונים פרדיגמה
להתנהלות צפויה של אוייב. ואולי גרוע מכך: מי מושך שם בחוטים.
מה שלא חסר לקהיליית המודיעין האמריקאית זה חוקרים היודעים לנתח בכלים מדעיים מתקדמים מערכות סבוכות ולבנות נוסחאות להתנהגותן. לפני שהתפוצצה פרשת פולרד, נהגנו לקבל מהם, במסגרת חילופי מידע ביטחוני, דוחות ממחקרים מעניינים בתחום האסטרטגיה, שיצא לי לעיין בהם (ברשות ובסמכות), כדי לבחון אפשרויות יישום של רעיונות מתאימים למציאות שלנו. תיק המתודולוגיה שהכנתי בשיתוף היחידה לביטחון לאומי במטכ"ל למנחם בגין ז"ל, לצורך המו"מ עם מצרים, התבסס לא מעט על אותו חומר. אולם כשנפגשתי עם קולגות אמריקאים מאותו התחום, גיליתי נקודת תורפה קריטית שלהם: הקושי במעבר ממגדל השן האקדמי אל קרקע המציאות ובניית פרדיגמה להתנהלות צפויה של האוייב, מאותם חלקי הפאזל שכה דייקו לאתרם.
לא קראתי את דוח המודיעין האמריקאי על הפצצה האיראנית. כי לא חשוב איזה ניתוחים לעומק נמצאים שם אלא – מה הוא הקרין לעולם. ומה שהוא הקרין דומה לגלי מיקרוגל המשפיעים על המוח. ובמקרה שלנו – הטלת תרדמת על החשיבה האסטרטגית למניעת הסכנה של נשק אטומי בידי אירן וזרועות הטרור שלה בעולם. והפרדיגמה המתבקשת מכך מצד תומכי הג'יהאדיסטים היא – לכוון את הקרינה הזו אל הבית הלבן ולדעת הקהל העולמית, כך שתשתק את יכולת הנשיא בוש לגייס תמיכה לצעדים שיעצרו את הסכנה המתגלגלת – בלחץ כלכלי או צבאי. ואכן, זה מצליח להם. כמו התרדמת שהטיל נוויל צ'מברלין על מנהיגי העולם החופשי, לפני 69 שנים, מול הסכנה של היטלר, כשנפנף עם פיסת נייר מול צלמי העיתונות, שהביאה לדבריו את "השלום בימינו". ועל זה כבר אמרו חכמי ישראל – חכמים היזהרו בדבריכם.
הביטחון העצמי המופרז בעוצמתה (האמיתית) של ארה"ב הביא את קברניטי מדינה זו, פעם אחר פעם, להרשות לעצמם שגיאות קטלניות מול סכנה מתקרבת. במקום לבנות פרדיגמה אמיתית להתנהלות צפויה של אוייב, שאת תכונותיו הערמומיות כבר מכירים, הם המשיכו לצפות ממנו שינהג בהיגיון של אנשים שקולים באמריקה (כך גם הגיעה גב' קונדוליזה רייס להשוות בין ראשי אש"ף למרטין לותר קינג – הלוחם הלא-אלים לזכויות הכושים באמריקה). זה קרה להם לפני 66 שנים במחדל של פרל-הארבור וזה קורה להם גם היום.
במחקר שעשיתי על מערכות המפנות את כוחן הפנימי כדי לפגוע בעצמן נתתי לתופעה זו את הכינוי "טירוף מערכות", שנקלט מאז בשפה העברית. אחד המקרים הקשים של טירוף מערכות קורה כשמטרה שגויה מחליפה את המטרה האמיתית של המערכת (כגון – במקרה הנפוץ של "כוחותינו יורים על כוחותינו"), ומתברר שהאמריקאים מצטיינים בזה יותר מאיתנו.
כך קרה, כשתא הטרור האיסלאמיסטי הכין את מתקפת ה-9/11 בארה"ב וסוכני מודיעין דיווחו על תופעה מוזרה של צעירים מוסלמים הלומדים לנהוג במטוס, ללא אימון בהמראה ונחיתה. לו מקבלי הדו"ח היו אמונים על בניית פרדיגמות של התנהלות אוייב – היו מסיקים מיד שיש כאן הכנה להשתמש במטוס לפי מודל משאית הנפץ שפרצה ב-1983 למחנה הנחתים בבירות וקטלה 241 חיילי ארה"ב. לטבח זה לא היה שום קשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, ולהיפך – חיילי ארה"ב נמצאו שם כדי לסלק את צה"ל מלבנון, וקצין אמריקאי צעיר אף הצטלם עם אקדח שלוף מול טנק ישראלי אותו גירש והפך לגיבור היום. כלומר – הופיעה מטרה חדשה למערך ההגנה האמריקאי והיא – האסלאם הקיצוני, שחזר ותקף גם במקומות אחרים אמריקאים בגלל היותם אמריקאים. והיכן היה אז ראש המערכת שהיתה צריכה לבנות פרדיגמה לדיווח על טייסים שלא ממריאים ולא נוחתים? למי שזוכר – ג'ורג' טנט, ראש הסי.איי.איי. היה עסוק, אלפי קילומטרים ממשרדו, בשרות מטרה חשובה יותר בעיניו – לשתק את התגובות של ישראל למתקפות הרצחניות של הטרור הפלשתיני. מכישלון מביש זה הם לא למדו כלום, ועד היום שולטת באסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון המטרה השגויה – לקנות את ליבם של קנאי האסלאם על ידי תשלום במטבע של אינטרסים ישראליים.
זהו טירוף המערכות אליו דוחפים אלה שהפיצו את קרינת ההרדמה נגד סכנת הנשק האטומי בידי קנאי האסלאם. וזה לא משנה כמה סתירות פנימיות יתגלו בדוח המודיעין המיוחצן של הסי.איי.איי. מישהו חייב להסביר לנשיא ארה"ב שהגיע הזמן שמתכנני האסטרטגיה שלו ילמדו לבנות מתוך פאזל הנתונים הקיימים – פרדיגמות נכונות של סכנות אמיתיות המתקרבות תחת מעטה של שקרים ערמומיים.
הכותב הוא יועץ לניהול, והתמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.
 
 
איך מתמסרת התקשורת הישראלית לסקר מגמתי פוליטי מטעם האגודה ל"זכויות האזרח"
כותרות וטקסט בעיתון "הארץ" וב"קול ישראל" אתמול, 9.12
 
* ח"כ מוחמד ברכה בוועדת חד"ש ביום שישי האחרון בנצרת: "יהדות המדינה היא חרב על צווארנו ועל צוואר העם הפלסטיני!" חד"ש אינה מקבלת את הדרישה שכל יהודי בעולם יוכל לבוא לישראל כדי לממש את זכות ההגדרה העמצית, אלא טוענת שזו שמורה רק ליהודים הגרים בישראל.
* כותרת הידיעה על הדו"ח של האגודה לזכויות האזרח בישראל: "עלייה של 100% בשינאה של אזרחים יהודים כלפי ערבים!" (בגוף הכתבה שלל נתונים נוספים ברוח סטטיסטית זו).
* דובר מטעם האגודה לזכויות האזרח בתוכנית הבוקר של "קול ישראל", אתמול, 9.12 (שבה צוטטו כמעט כל "מסקנות" הדו"ח האנטי ישראלי בשלמותן) – בתשובה לשאלת המראיין אם נערך סקר דומה באשר ליחסם של ערביי ישראל ליהודים (השואל נמנע מלהזכיר מקרים שבהם סייעו ערבים ישראליים לפעולות טרור נגד יהודים, ואירועים וביטויים נפוצים נוספים):
 "לא. לא נערך סקר דומה בקרב ערביי ישראל על יחסם ליהודים כי מדובר בציבור שהוא מיעוט, ותפקידנו להגן על זכויות המיעוט!"
* מדבריהם של ערבים ישראליים באותה ועידת חד"ש. מזכ"ל המפלגה, מוחמד נפאע (ערבי ישראלי שנהנה מכל מנעמי הדמוקרטיה הישראלית, שכמותה אין בשום מדינה ערבית בעולם) –תמך בכל "ארגון התנגדות לכיבוש" ואמר כי זכותם של לוחמים למען שחרור "לנקוט כל דרך שימצאו לנכון" כדי להתנגד לכיבוש. "מי שמפציץ בבנת ג'ביל לא יכול לתמוה שמפציצים בחיפה!" הכריז.
אין לנו אלא לקבוע בצער שכנראה חלק ניכר מהתקשורת הישראלית לוקה בטירוף מערכות!
אגב – גם בלי סקר מגמתי ומן הסתם גם יקר, לא קשה לקבוע שהרוב של המיעוט הערבי בישראל מזדהה עם מאות מיליוני הרוב הערבי-המוסלמי שמחוץ לישראל – רוב שאחת ממטרותיו המרכזיות היא למחות מתחת שמי המזרח התיכון את המיעוט [הקרוי בטעות "הרוב"] היהודי החי בישראל.
לכן לדעתנו, הלוגו של האגודה לזכויות האזרח בישראל ראוי לו שיהיה:
"אנחנו מתנגדים בכל לשון של התנגדות לקריאת הערבים להשמיד אותנו אבל נילחם עד טיפת דמנו האחרונה על זכותם להביע בכל מקום את דעתם זו!" (ואולי משתמע מכך גם שנגן על זכותם לנסות להשמידנו בפועל!)
גילוי נאות: בשעתו היינו חברים מלאים ומשלמי מיסים באגודה לזכויות האזרח בישראל והיה לנו כרטיס חבר בה, ואולם פרשנו ממנה על רקע יחסה הפרו-פלסטיני, הפרו-ערבי והאנטי-ישראלי במהלך האינתיפאדה האחרונה. אך מאחר שאנחנו סופרים לא חשובים, לא ניתן בשעתו שום פומבי לפרישתנו ולצעד המוסרי האמיתי, לא המזוייף, שהיה גלום בעזיבתנו אותה.
אהוד בן עזר
 
יוסי אחימאיר
הטרור המילולי נגד ישראל
זה לא נושא חדש, אבל זו בוודאי לא סיבה להתעלם מן המצב הבסיסי שנתונה בו מדינת ישראל מאז הקמתה. ישראל שוכנת בסביבה גיאו-פוליטית העויינת אותה מאוד. מדינה יהודית אחת בלב עולם ערבי-מוסלמי המשתרע מהאוקיאנוס האטלנטי ועד הודו, מדינה בעלת אופי מערבי בין עשרות מדינות איסלאמיות, קיצוניות יותר וקיצוניות פחות.
ולמה אנו מזכירים עובדה-מוכרת-לכל זו? כי מלעיטים אותנו באלה הימים בדיבורים רמים על גישושי שלום באור ובסתר, על מיפגשים בין הצדדים העויינים, על ניירות והבנות, על התקרבות לקראת פתרון חלק מנושאי הסיכסוך. האם בהסכמות שיושגו, אם יושגו, יהיה כדי לצמצם את שנאת ישראל בעולם הערבי?
מאז קום המדינה מבקשים אנו שלום ורודפים אחריו. שני הסכמים כבר נחתמו ברוב טקס. לצד המאמצים הדיפלומטיים, אזוריים ובינלאומיים, אסור לנו לטמון ראשינו בחול לנוכח גילויי שינאה גוברים והולכים כלפי ישראל והיהודים.
את הטון נותנת כמובן איראן ושליטה הכמו-נאצי אחמדינג'אד. איומי ההשמדה שהוא מפריח מעל כל במה בסגנונו הארסי, מהדהדים מקצה העולם לקצהו. מעטות מאומות תבל מתרגשות, קמות להגן מוסרית על ישראל, או נערכות לנקוט פעולה נגד השליט שעסוק בפעילות מואצת לקראת יצירת פצצת גרעין.
בדומה לפטרונו האיראני מתבטא ברוב שחץ גם מנהיג "חיזבאללה" בלבנון שייח' נאסראללה. דברי השינאה שבוקעים מגרונו בעצרות ההמוניות ובמסכי הטלוויזיה, האיומים שבהם הוא מהלך עלינו אימים, מהדהדים ברחבי ארץ-הארזים. מי עוד זוכר, שפעם סברנו, כי תהיה שנייה לכרות עימנו הסכם שלום...
השינאה שוטפת את מדינות השלום הקר, מצרים וירדן. נותני הטון הם המשכילים דוקא – העיתונאים, עורכי הדין, אקדמאים ודומיהם. אירגוניהם מחרימים אותנו ונוקטים סנקציות נגד מי מחבריהם שמהין להשמיע או לכתוב מלה חיובית על ישראל.
הסכמי השלום לא הנמיכו את להבות השינאה במדינות השלום-כביכול. אולי אפילו ליבו אותן. נקל לשער מה עלול לקרות במצרים – כשיירד מן הבמה הנשיא מובארק, או בירדן – כשיימוט המשטר ההאשמי. לא שמובארק הוא מטובי ידידינו. כף רגלו ממאנת לדרוך על אדמת ישראל. הוא תומך במלוא התביעות הפלשתיניות. אין הוא מונע חימושה של רצועת עזה בנשק ובתחמושת שמוברחים מהגבול המצרי.
השינאה גואה מאוד ברחוב הפלשתיני. בית היוצר הבולט שלה הוא אירגון ה"חמאס" שהשתלט על רצועת עזה והשליט שם שלטון טרור ופחד. את שיגור הטילים לעבר שדרות ויישובי מערב הנגב, במטרה לשפוך דם חפים-מפשע, מלוות הכרזות מלחמה שחצניות. אין דוברי "חמאס" מסתירים את חלומם לטווח ארוך – לכבוש השלטון גם בגדה המערבית ולפעול נגד אזרחי ישראל בכל מקום שידם משגת. יעדם הסופי הוא יפו וחיפה, באר-שבע ואשקלון. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד ש"חמסטאן" תשתרע על כל שטח ארץ-ישראל.
בעוד שבישראל משביתים בפראות את הלימודים למשך ימים רבים, בתי-הספר הפלשתיניים שוטפים במלוא הקיטור את מוחות התלמידים בשקרים ובעלילות נגד ישראל והיהודים. ישראל איננה קיימת על המפות. מטיפים ל"זכות השיבה", שפירושה כמובן חיסול ישראל. משננים את נאראטיב ה"נאכבה" ו"גזילת אדמות המולדת" בידי היהודים שזה מקרוב באו מכל קצווי תבל. במוסדות ה"חינוך" הפלשתינים צומחים דורות שלעולם לא ישלימו עם קיומנו ויראו בנו מפלצת שיש להכות בה עד חורמה.
פלשתינים – אזרחי ישראל הערביים - חיים בהמוניהם גם בגליל, בנגב, ב"משולש". לא כל מיליון ערביי ישראל בזים למדינה, אבל עובדה היא ששלחו כנציגיהם בכנסת שונאי ישראל מובהקים, כמו ח"כ ג'מאל זחאלקה החצוף ועז-המצח. בכל מדינה נורמאלית בוגדן כזה כבר מזמן היה הולך בדרכו של מסית אחר, הגולה עזמי בשארה, או עומד לדין ועף מבית המחוקקים.
אירגונים כמו "ועדת המעקב", "התנועה האסלאמית" ודומיהם, מפיצים ללא רסן דברי הסתה נגד אופייה היהודי של ישראל. מנהיגיהם ובראשם שייח ראאד סלאח, אינם מתייראים להתפרע ולהשמיץ בכל הזדמנות את המדינה שמאפשרת להם "חופש ביטוי".
וכך יומיום מופעל טרור מילולי ארסי נגד ישראל, לצד הטרור האלים הרצחני. 888
קשה להיות אופטימיים לנוכח תמונת-מצב זו, כאשר כל חתירה להסכם שלום עם ערבים שווה כקליפת השום – אל מול הטירוף האנטישמי המשתולל בעולם המוסלמי סביבנו. לדידם של הערבים, כל הסכם הוא לכל היותר מהלך טאקטי, פשרה זמנית, "הודנא". הוא מאפשר פסק-זמן לקראת תירגום השינאה המוצהרת להסתערות אלימה כוללת על מדינת ישראל.
ראינו איך ה"חמאס" פועל בעזה נגד אחיו-מתנגדיו מן ה"פתח": הוצאות להורג ללא משפט, ירי ללא הבחנה לתוך המון מתכנס, זריקת אנשים מקומות עליונות של בתים אל מותם. אם באכזריות כזו הם מתייחסים אל בני עמם, כלום לא ברור מה זוממים הם לעשות לשנואי נפשם היהודים?
אשליות השלום וההשלמה, הרווחות בצמרת השלטון ובקרב חוגים נרחבים בתוכנו, צריכות להיפסק. לא אחר מאשר ד"ר בוטרוס ראלי, הדיפלומט המצרי שהיה מזכ"ל או"ם וממנסחי הסכם קמפ-דיוויד, אמר גלוי לב בראיון ל"ידיעות אחרונות" (9.11.07): "העולם הערבי מסרב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ולכן בולם את כל הנסיונות שלכם לקיים קשרים נורמאליים."
ובכן, יש להיערך אל מול הסירוב הקשיח הזה, מול ההונאה שנקראת "תהליך שלום" ומול המיתקפה האיסלאמית הכוללת, ההולכת ונרקמת נגדנו.
האויב הערבי בכלל, והפלשתיני בפרט, אינו מותיר ברירה בידינו אלא להוסיף ולאחוז בחרב, להישען עליה, לשולפה בעת הצורך מנדנה, ולהיות נכונים – היום יותר מתמיד – להילחם ולהגן, כדי שחלומות השמדת ישראל לא יתקדמו לכלל מימוש.
 
(פורסם לראשונה במסגרת "בפתח הגיליון" – רבעון "האומה", גיליון 170)
 
 
 
ד"ר גיא בכור / 3 מאמרים
א. אין כוח בלי אחריות – שנה אחרי המלחמה, והתקשורת הישראלית
"אין כוח ללא אחריות," הרמתי את קולי בנוכחות מאות אנשי התקשורת הישראלית, שהגיעו לכנס התקשורת הראשון באילת, והדברים זכו למחיאות כפיים. שנה לאחר המלחמה, האם האנדרלמוסיה התקשורתית אצלנו מוכנה לסיבוב מלחמה נוסף? האם משהו נלמד מן הניסיון העצוב של השנה שעברה?
שום דבר.
 
לפני מיספר ימים אני מקבל טלפון מבריטניה. על הקו עורך של תחנת רדיו ערבית שם.
"האם יש לך את הטלפון של איסמאעיל הנייה?" הוא שאל אותי, כמעט דורש.
מעולם לא פגשתי את הדובר הזה, או שמעתי עליו.
"לא, אין לי," עניתי.
"אבל לכם בישראל יש תמיד את כל המספרים," הוא לחץ.
"מה לעשות, אין לי," עניתי לו, ולאחר רגע הוספתי: "ונניח שהיה לי, האם אני כישראלי צריך לספק לך קשר למנהיג חמאס? אתה מבין מה אתה מבקש ממני?"
"אבל אצלכם בתקשורת בישראל הכל הולך, לא?" הוא ענה בפליאה.
 
בחצי השני של השבוע שעבר הוזמנתי להשתתף בוועידת התקשורת הראשונה, אשר נערכה בעיר אילת במלון הילטון "מלכת שבא" המצויין, בהשתתפות כ-900 איש, מכל קצות התקשורת הישראלית. נהניתי מכל רגע. קודם כל פגשתי שם עשרות חברים מן הדרך התקשורתית ארוכת השנים שלי, ושנית, היה זה אירוע יוצא דופן בנוף הברדק הישראלי: מאורגן למופת, נוצץ, ומשכיל, עם אנרגיות חיוביות. הרבה מאוד מן הקרדיט מגיע למנכ"ל אגודת העיתונאים, ידידי היקר, יוסי בר-מוחא, אשר בעצם עריכת הכנס השנתי הזה, תרם תרומה של ממש למען המקצוע, שחשיבותו רבה בכל חברה דמוקרטית. ואני באתי לכנס להשמיע, לא רק לשמוע.
השתתפתי בפאנל מרכזי בנושא: יחסי צבא ותקשורת, "האם שקט יורים", כאשר לקוראים של Gplanet חלק מן הטענות יהיה מוכר, אך חשוב היה לי שמאות עיתונאים ואנשי מקצוע ישמעו את הדברים, ואולי יפנימו חלק מהם, שכן בנפשנו הדבר.
לדוגמה: עם תקשורת כמו שיש לנו היום, האם היינו מנצחים במלחמת ששת הימים? כאשר גם שם היו פאשלות קרב נוראיות, מאות הרוגים, עשרות אלפי פלסטינים שברחו, וכל זה טבול בביקורת תקשורתית על גבול השינאה העצמית? ספק רב. במילים אחרות, אם אי-פעם אנו גם רוצים לנצח, יש להתחיל לקבוע כללים במהומה התקשורתית המאפיינת את חיינו, בצורה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם.
עם תום המלחמה האחרונה, לנוכח הרפיסות המחשבתית אליה נקלעה האומה שלנו, עשיתי שני דברים: הקמתי את האתר האקטיבי הזה, שמטרתו לתקן, והוא כבר מתקן; והצטרפתי אל "מועצת העיתונות", מתוך כוונה לפעול מבפנים להסדרת כללים וולונטאריים בין העיתונאים, הצנזורה והמימשל, כדי שהאנדרלמוסיה התקשורתית, שגרמה לנו נזק עצום רק לפני שנה – לא תחזור על עצמה.
לחצתי יחד עם חברים נוספים במועצה על הקמת ועדה לחקר התנהלות התקשורת במלחמה, אך התקוות שתליתי במועצת העיתונות נגוזו במהירות, כאשר ראיתי שמדובר בגוף ארכאי, חסר כל סמכות ושיניים, וכרגיל במדינת ישראל, איש שם, כמובן, לא חשב להיעזר בשירותים המקצועיים שלי לצורך הוועדה – כעיתונאי כל כך הרבה שנים, כמשפטן, כאיש אקדמיה, וכמזרחן, שירותים שאותם ביקשתי להעמיד חינם ובהתנדבות, למען החברה שלנו. איש לא פנה אליי במועצה עצמה, וכי למה שיעשו זאת?
הלא ועדה בראשות שופטת בית משפט עליון לשעבר, קבעה כי ההאשמות שהוטחו בתקשורת הישראלית בימי מלחמת לבנון השנייה היו חסרות כל בסיס.
הבה נתייחס עכשיו למקצת הבעיות שנתגלעו בזמן המלחמה, ואשר חובה להבין אותן ולטפל בהן בהקדם:
ראשית, כיוון שבישראל הממשלה והמחוקק נסוגו צעד אחד אחורה, בשעה שהמשפטנים צעדו צעד אחד קדימה, נוצר ואקום, ואל הואקום הזה פרצה התקשורת האלקטרונית, אשר קיבלה משקל שאין לו אח ורע בעולם. החיים שלנו מתנהלים בתקשורת, ומה שאינו מסוקר, כאילו לא קיים. כך קיבלה התקשורת מעמד של בורר, שופט וחורץ גורלות. היא, שאינה נבחרת, משמשת פורום ושופט לנבחרים. התקשורת יושבת על המפסק ועל השאלטר. הם זמניים, אך היא והנמנים עליה, קבועים. היא קובעת את סדר היום, היא מכריעה האם ניצחנו או לא. מי ימונה ומי ייזרק לכלבים. זוהי עוצמה אנטי-דמוקרטית, שאינה מאוזנת כלל, והיא מעניקה לתקשורת שלנו כוח עצום, אך ללא שום אחריות. לא אישית, לא חברתית ולא לאומית. פרשנים יכולים לפטר, לבקר, לקרוא למהלך יבשתי, להניע תהליכים, אך הם אינם נושאים בשום אחריות. על משגי הקריאות שלהם, אחרים יפוטרו.
כך היכתה התקשורת על תופי המלחמה בראשית המבצע הצבאי, ביקרה אותו במהלכו, ודרשה את פיטורי האחראים בסיומו, כמובן, בדיוק כפי שקורה עכשיו לגבי רצועת עזה. פרשנים צבאיים דורשים מבצע יבשתי גדול בעזה, ואותם פרשנים גם ידרשו אחר כך ועדת חקירה על אותו מבצע עצמו.
"אין כוח ללא אחריות," קראתי בעוצמה בפני אנשי התקשורת הרבים שצפו בדיון, שכן במדינה דמוקרטית כל כוח חייב להתאזן עם הכוחות האחרים, וכוח התקשורת בארץ, לחסל מישהו, לרומם אותו, לסלק אותו או לקדם אותו – הוא עצום! בלתי מאוזן! בלתי מוגבל. מילא בימי שגרה, אך מה כאשר המדינה כולה נמצאת בזמן חירום? כאשר טילים נופלים? כאשר אנשים נהרגים?
ובכלל, מי שולט במדינה, נושאי התפקידים, על זכויותיהם וחובותיהם, או אנשי התקשורת על זכויותיהם בלבד?
שנית, אותה עיתונות נמצאת באיום קיומי מבחינה כלכלית. בשל כניסת האינטרנט ושאר חידושים, המודל הפיננסי שלה מאוים. רוב כלי התקשורת בארץ – מפסידים. מכאן מתפתחת תחרות שמעבירה את העוסקים בה על דעתם המקצועית. תחרות להישרדות, בכל מחיר, סקופ ללא התחשבות. אך מה אם זה נעשה בזמן שחצי מדינה נמצאת במקלטים? עודף פטפטת חסרת מעצורים, הגיגים בשידור חי, הבלטת הכתב על חשבון הנושא, וביקורת מרירה, מרושעת-לעיתים, לעיתים קרובות אישית, על פני דיווח, וכל זאת בשם זכות הציבור לדעת. האם לדווח על "חילופי אש קשים" בגיזרה מסוימת עוזר לקדם את הרייטינג, כאשר הרוב כבר יודעים שזהו שם קוד להרוגים שלנו? האם מישהו חושב על מאות אלפי בני משפחה בכל הארץ, שבאותו רגע ליבם נופל? האם רק שיקולי הגילדה קיימים, או שיש התחשבות גם באזרחים האומללים שנגזר עליהם לחיות עם התקשורת הזו?
אני, למשל, סבור שכתב צבאי לא יכול להיות מתחת לגיל 30. זה המינימום להבין בכלל משהו על החיים. אני למשל סבור שהשכלה אקדמית צריכה להיות חובה ברמת תפקידים מסויימים, כמקובל בעולם.
שלישית, כיוון שחייבים למכור, משתמשת התקשורת אצלנו, בצורה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם, בכלי ההפחדה. מי שצפה במדיה שלנו בזמן המלחמה, ובוודאי לאחריה, הגיע למסקנה שאין מה לחפש פה עוד. הכל עלוב, הכל רופס, אין ביטחון, אין כלכלה, כולם מושחתים והשמיים נופלים. ברבע שעה שנותרה לנו עד שהטיל האיראני ייפול עלינו, אולי חיזבאללה עוד יספיק לקחת גם הוא חלק בהשמדת היהודים. המדיניות התקשורתית הזו זורעת דמורליזציה, והיא זו שהעצימה את אווירת הדכדוך הלאומי, בה אנו שרויים.
כך אי אפשר להמשיך, וכבר כתבתי על כך גם באתר שלנו, וגם בחוברת המיוחדת שהודפסה לרגל ועידת התקשורת השנתית. את זה חייבים להפסיק ומייד!
רביעית, בשל מדיניות מוטעית של צה"ל לפתיחות, שלא קיימת בשום צבא אחר בעולם, צה"ל שלנו הלך לאיבוד. התקשורת השתלטה על צה"ל, קבעה מי ימונה, מי יקודם, ונוצרו יחסי גומלין מסוכנים בין עיתונאים שקידמו קצינים מסוימים תמורת העמקת הכניסה שלהם לתוך שורות הצבא. לשמחתנו, וכתבתי על כך, זה נגמר, למגינת ליבם של הכתבים הצבאיים, שגורשו מגן העדן, מבחינתם. הם הפסידו, אך החברה הישראלית הרוויחה. ובכלל, חייבים לחזור לבסיס: תפקידו של צבא הוא לא להדליף, להסביר, למגן, להפעיל שיטור, לעמוד מול בצלם או בג"ץ ולבלבל את המוח. תפקידו – לנצח, ודווקא את זה כבר שכחנו איך עושים.
חמישית, אנו לא עובדים עוד בריק, והמערכה שבפנינו היא עדיין אכזרית וקיומית. הצד השני, חיזבאללה, או חמאס, קלט את ההמחדלים שלנו, ומדוע שלא יעשה שימוש בתקשורת הישראלית לטובתו? את הביקורת האוטומאטית שלה, את השינאה העצמית, את הדיצה להפחיד ולהטיל אימה. כך הועברו אצלנו נאומיו של נסראללה בשידור חי בכל הערוצים, כולל תרגום סימולטני, כבוד שספק אם ראש הממשלה הישראלי זכה בו. על אולמרט, מנהיגם שלהם, מתחו ביקורת וזילזלו. את נסראללה כיבדו, בלי לשים לב לשקרים, למניפולציות ולתרגילי ההונאה הפסיכולוגיים שהפעיל, וכולם מכירים את המאמר המדריך בעניין.
פרחי כתבים לעניינים ערביים המעריצים את ערוץ אלמנאר? ילדים בני עשרים, עוללי תקשורת, המטיפים לצה"ל מוסר? גם זה היה לנו בזמן שחצי מדינה במקלטים.
האם אי אפשר שכתב לעניינים ערביים יצפה בנאום, ויעביר בקולו שלו את עיקרי הדברים? האם אי אפשר לבצע איזונים? אבי ז"ל אף פעם לא התרגז בשל עניין תקשורתי, אך בזמן המלחמה הוא רתח כולו, כיצד זה אין מבחינים בהונאה של נסראללה, ומעבירים אותה בשידור חי אל כלל הציבור הישראלי המפוחד. בלי לומר לי, הוא התקשר אל חדר החדשות של ערוץ 1, בזמן אחד הנאומים ששודרו במלחמה, והביע את התמרמרותו. אתם בוודאי מבינים איך התייחסו אליו שם, במגדל השן המנותק שלהם, כמו איזה טרחן. את זה אני אישית, לא אשכח להם בערוץ הזה, הערוץ הציבורי, הממומן על ידינו – לעולם.
האם טוב לתקשורת שלנו, שהציבור שלה עצמה, כה עויין אותה?
שישית, התקשורת העולמית ומבחינתנו הישראלית, היא כיום היושבת על שאלטר ההיסטוריה, היא קובעת את הנראטיב, האם ניצחנו או הפסדנו, היא שר ההיסטוריה מבחינתנו. התגובה שלה קובעת את ההתייחסות הציבורית שלנו, ובעולם. במילים אחרות היא אינה מדווחת בלבד, היא גם מעצבת את התודעה, ולזה ספק אם אנשי התקשורת שלנו ערים.
לדוגמה: אם משטרת ישראל היתה מחליטה להעמיד לדין את ראש הממשלה אולמרט בעניין בל"ל, לא היינו מפסיקים לשמוע רק על העניין הזה. החלטה הפוכה? את מי זה כבר מעניין. עוד דוגמה: האמריקנים מגיעים למסקנה שאיראן תפתח בקרוב נשק גרעיני – רק בזה היינו עוסקים. אך אם האמריקנים מעריכים שאיראן ירדה מעניין פיתוח נשק גרעיני, את מי זה בכלל מעניין? עכשיו תארו לעצמכם את זה באינטנסיביות של מלחמה.
כל אלה היו אמורים לעמוד בפני וועדת הבדיקה של מועצת העיתונות, אשר מצאה כי "ההאשמות שהוטחו בתקשורת הישראלית בימי מלחמת לבנון השנייה חסרות כל בסיס." הנזק הוא עצום באמירה כזו, שכן, כיוון ששום דבר לא טופל, אין מנוס עכשיו מהתערבות של המחוקק.
יש מקום לחקיקה בנושא, פלילית או נזיקית, לשימת לב חברי הכנסת, של המותר והאסור בזמן רגיעה, ובוודאי בזמן חירום, חקיקה שתחייב את המדווחים במידת אחריות אישית, על מה שנאמר כיום בלי שום פיקוח. חקיקה, שתהפוך את מי שמטיל עלינו אימה, מי שמערבב בין הגיגי ליבו לבין דיווח ענייני – לאחראי באופן משפטי, מקצועי ואישי, וחקיקה כזו קיימת במדינות דמוקרטיות רבות. דווקא חקיקה כזו תהפוך את המקצוע לרציני יותר, מעמיק ופתוח. הרי לא ייתכן שהתקשורת שלנו, אלופת העולם בביקורת, לא תהיה מוכנה לשמוע שום ביקורת על עצמה. היש המחשה טובה מזו לטענת "כוח בלי אחריות"?
אני מקווה שברגע האחרון יתעשתו אנשי התקשורת ויבינו שהם חייבים לשתף פעולה עם חקיקה כזו, לטובתם הם, ולטובת החברה הישראלית, שבה, אפילו הם, חברים.
4.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
 
ב. גלעד שליט והשד הקדוש
הבעייה היא ברטוריקה, באידאל "השחרור" הבלתי מציאותי. חמאס ויתר הארגונים בנו כבר מציאות כמעט מטפיזית, אוטופית, שלפיה כל האסירים משוחררים וחוזרים לבתיהם, ברמה המקסימלית והמוחלטת, כמו איזה Happy end קסום. אלא שזהו חלום, וחלומות של אילוזיה אינם מתגשמים. כך כלאה הרטוריקה הפלסטינית את המנהיגות הפלסטינית, מבלי יכולת לשנות את המצב, ומנגד, המנהיגות הפלסטינית בתורה ממשיכה וכולאת את האסירים שלה.
ב-22 ביולי 1987 הגיע הקריקטוריסט הפלסטיני נאג'י אלעלי כמדי בוקר לסמטה, שם נמצאו משרדי היומון הכוויתי "אלקבס" ("הלפיד") בלונדון. אדם כהה עור קרב אליו בריצה, שלף אקדח וירה ירייה אחת בלחיו. הוא התמוטט, ואילו המתנקש נמלט מן המקום, ועד היום לא נמצא.
לאלעלי היו אוייבים פוליטיים רבים, כולם מתוך המערכת הערבית והפלסטינית. הוא לא פחד למתוח ביקורת קשה מאוד, אכזרית, על המנהיגות הפלסטינית והערבית, בה ראה אחראית לגורל הפלסטינים. את יאסר ערפאת העז לצייר מסמן V בידיו, המורכב מזעקותיהם של הפליטים, אלה הנמקים במחנות שבלבנון, בעוד ההנהגה מבלה במלונות פאר. מן הסיבה הזו סמלו המסחרי, שהופיע על כל קריקטורה שלו היתה דמות של ילד-פליט, שצוייר תמיד מאחור, ושמו חנד'לה ("פרי מר", בערבית).
בקריקטורה אחרת העז לצייר את אש"ף כפרוצה, שיש לה ילדים ממזרים, בדמות מוסדות הארגון. בקריקטורה אחרת נראה שר החוץ האמריקני, שמכוון לנעוץ מדחום בעכוזם של בכירי אש"ף המבוהלים. "אל תדאגו," הוא אומר להם, "אני מבקש רק לבדוק את מידת החום."
אך גם מן המישטרים הערביים לא חסך את מכחול הציירים שלו: באחת הקריקטורות תיאר כיצד החלו הפוליטיקאים הערבים להתעניין בפליט הפלסטיני השחוח, איך החלו להתרבות סביבו, לערוך כנסים נלהבים, לשאת נאומים, עד שגם את כיסאו היחיד תפסו, ולבסוף גירשו אותו.
גדולתו של נאג'י אלעלי היתה שהבחין מהר מאוד בין בעיית הפלסטינים, בה איש לא טיפל, ל"בעיה הפלסטינית", שבה כולם עסקו, אך לא היתה להם שום כוונה לטפל בפלסטינים. הבעייה הפכה למשהו קדוש, גדול מהחיים, שמתפרנסים ממנו, ולכן, בעצם, אין שום עניין ויכולת באמת לפתור אותו.
אותו דבר קרה, למרבית הצער, לעניין האסירים הפלסטיניים. מיספר האסירים הפלסטיניים בבתי הכלא הישראליים, עומד על סביבות 10,000 אסירים, ולכן בזמן האחרון נולדה גם כאן ההבחנה, שאין עוד קשר בין שני קצותיה: בין עניין האסירים, לבין "בעיית האסירים", שכבר הפכה למשהו מתחום הקדושה אצל הפלסטינים, המיתולוגיה, ולכן אין באמת יכולת פלסטינית להתמודד איתה עוד. היא הפכה למשהו גדול מהחיים.
הנה לנו הפרדוקס: הרטוריקה הפלסטינית, העוסקת כל היום בבעיית האסירים, כלאה את האסירים בתוכה. העניין הזה כל כך גדול שאי אפשר עוד להתמודד איתו, ולכן האופציה היחידה שנותרת היא – לא לטפל בו כלל. עם שֵד קדוש, באיזור שלנו – לא מתמודדים.
בעבר היו נופלים שבויים במהלך קרב, כעניין טפל למלחמה, ולאחר הקרבות היו מחליפים שבויים. כך היה במלחמות ישראל נגד צבאות ערב. כך היה גם בקרב עם אירגונים מיליציוניים פלסטיניים, כמו בזמן מלחמת לבנון הראשונה. אך אותם אירגונים הבינו עם הזמן את האחיזה האדירה שיש להם על החברה הסולידארית בישראל, והחלו לחטוף חיילים גם בלי מלחמה, לא עוד כעניין טפל למלחמה, אלא כתחליף מלחמה. בתחילה לצורך החלפת שבויים שלהם, ועכשיו הגענו כבר לשלב נוסף בהידרדרות הזו: חוטפים לא כדי לשחרר, אלא כדי לזכות בנכס העומד בזכות עצמו.
שבוי ישראלי הוא נכס, גביע מוזהב, שמתגאים בו, נהנים להביט בו, הוא מעניק לארגון מימד של חשיבות ועניין בינלאומי, ולאט-לאט מתאהבים בנכס הזה, עד כי כבר קשה אפילו לחשוב על עיסקת שחרור של הנכס. אלא שמדובר בגביע זכוכית עדין ודק במיוחד, שכל נגיעה בו עלולה לרסק אותו, ולכן מניחים אותו על המדף, כדי להביט בו בלבד.
מדוע לרסק? כי כאן כבר מתגרים ב"בעיית האסירים", וזה בעייתי מאוד בהקשר הפנים פלסטיני. כל כך הרבה בעיות: האם חמאס ידרוש שחרור של אלפי אסירי פתח, בעזה או ביו"ש? הלא מיד הם יתייצבו נגדו בשטח, ולכן הוא יפגע בעצמו. בלתי הגיוני. אך חמאס לא יוכל להשאיר בכלא אלפי אסירים פלסטינים! הזעם בציבור הפלסטיני כלפיו יהיה אדיר, והוא ייתפס כמי שבוגד בציבור הפלסטיני בכללו. גם זה בלתי אפשרי. ובכלל, אבו מאזן לא התעקש על שחרור אנשי חמאס בסבבי השחרור האחרונים, למה שהם יתאמצו בשבילו? הם אומרים.
חמאס גם יודע שלעולם לא יקבל את הרוצחים הקשים, שרובם מאירגונו, אותם הוא הפך כבר לגיבורים, שתמונותיהם מקשטות פוסטרים ברשות, קלפים של ילדים, משחקים, ומה לא. איך יסכים לשחרור דגי רקק אך את בכירי ארגונו ישאיר בכלא? בלתי הגיוני. חמור מכך, חמאס יודע שלא יקבל 10,000 אסירים, דהיינו את כולם, בשום פנים ואופן. לכל היותר הוא יקבל בין כמה מאות, לאלפיים, וגם זה לא בטוח. האירגון כבר מבין את המהומה האדירה שתקום בציבור הפלסטיני, כאשר יתברר שרוב האסירים ישארו בכלא. במקרה כזה יהיה צורך בחטיפת חיילים חדשה, במאמץ מחודש, במשאבים.
ונניח שחוזרים לרחוב אלפי אסירים פלסטיניים: מי יפרנס אותם? מי ידאג למזון עבורם? מהר מאוד הם יכולים להיהפך לציבור ממורמר במיוחד. היום, הרי, עושה כל זאת ישראל.
הבעייה היא ברטוריקה, באידאל "השחרור" הבלתי מציאותי. חמאס וייתר האירגונים בנו כבר מציאות כמעט מטאפיזית, אוטופית, שלפיה כל האסירים משוחררים וחוזרים לבתיהם, ברמה המקסימלית והמוחלטת, כמו איזה Happy end קסום. אלא שזהו חלום, וחלומות של אילוזיה, אינם מתגשמים. כך כלאה הרטוריקה הפלסטינית את המנהיגות הפלסטינית, מבלי יכולת לשנות את המצב, ומנגד, המנהיגות הפלסטינית בתורה ממשיכה וכולאת את האסירים שלה. איזו התפתחות אומללה. ככל שדיברו על "בעיית הפליטים", הלכו הפליטים ונשכחו. ככל שדיברו יותר על "בעיית האסירים", הלכו גם האסירים עצמם, ונזנחו.
על כתפיו של השבוי גלעד שליט מונח, אם כן, הגורל הפלסטיני כולו, על עימותיו, שינאותיו, האילוזיות שאליהן קלע את עצמו, והפיצול הנורא שהוא חווה. איש לא יעז לגעת שם במורסה הפוליטית הנוראה הזו, ואת המחיר, ניתן כבר להבין, משלם חייל ישראלי אחד. האם ממשלת ישראל, צה"ל הגדול ומערכת הביטחון שלנו יאתרו סוף סוף את מיקומו בעזה, ויצילו אותו, תוך שהם מנתקים את שליט ואותנו מאותה "בעיית האסירים", שאין לה פתרון?
7.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
ג. כמו בניהול מלחמת לבנון השנייה, כך גם באנאפוליס, הכישלון – יתום
ומה אירע בעקבות אנאפוליס? הפלסטינים בלמו כל נסיון לנורמליזציה לכיוון ישראל מצד הגורמים הערביים, ומדינות ערב השכנות לישראל בולמות התקדמות אמיתית במשא ומתן, פן תביא זו להקמת מדינה פלסטינית, בה הן אינן רוצות. החזון לגלגל של שלום במזרח התיכון, נבלם באופן מביך למדי.
בהחלט, היתה מחשבה ישראלית מאחורי ההיגיון להגיע לועידת אנאפוליס, כאשר התפיסה הזו אמרה כי יש ליצור גלגל שילך ויתגלגל קדימה במתכונת הבאה:
המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים – יביא איתו את העולם הערבי,
והעולם הערבי – יעניק לגיטימציה למו"מ עם הפלסטינים,
וחוזר חלילה.
זו המשמעות של תפיסת אנאפוליס כמאיץ תהליך, שבו המזרח התיכון כולו אמור להשתנות, וזו חזרה לתפיסה הקלאסית, ולפיה הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המפתח לכל יתר הסכסוכים במזרח התיכון, כאילו אם יהיה מו"מ ישראלי-פלסטיני – העניינים בעיראק יירגעו, איראן תהפוך לשוחרת טוב, סוריה תתפעם מן המחשבה הזו, ותאציל מטובה על האיזור, ואירגוני הטרור הממלאים את המזרח התיכון יתאיידו להם בשקט. כאילו אין האיזור נקרע בין לאומיות ערבית נובלת לאסלאם פוליטי מזנק, וכאילו נעלם העימות השיעי-סוני, תהליכים שאין להם קשר לישראל. להחזיר את ישראל ללב הסכסוכים באיזור שלנו, זה כמו לחזור שני עשורים אחורה.
קשה להאמין, אך זו היא תפיסת עולמה של ממשלת ישראל היום, ושל הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש. על מידת הבנתו את המציאות שלנו ראינו כבר בכישלון היוזמה המשיחית שלו לדמוקרטיה במזרח התיכון. בוש עוד עלול היה להדליק את האיזור כולו בעימות צבאי, שיבוא על חשבוננו, מול איראן.
כיוון שהכל ניתלה על גב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באופן שהוא בלתי רלבנטי למצוקות האמיתיות של האיזור, תידלק הרפיון הזה את ההתקרבות הסעודית-איראנית עוד יותר. הרי ההתקרבות הזו מנוגדת לתפיסת אנאפוליס המקורית, דבר המעיד על המחשבה הרדודה שעמדה מאחורי הוועידה.
ואכן, הגיעה ועידת אנאפוליס, והנה מתברר, אבוי, שהעניינים אינם הולכים לכיוון הרצוי כלל וכלל.
המו"מ עם הפלסטינים – דווקא בלם את הגעת העולם הערבי.
והעולם הערבי בלם את המשא ומתן עם הפלסטינים.
והתוצאה היתה היתקעות מביכה.
הפלסטינים בלמו כל ניסיון לנורמליזציה לכיוון ישראל מצד הגורמים הערביים, ומדינות ערב השכנות לישראל בולמות התקדמות אמיתית במשא ומתן, פן תביא זו להקמת מדינה פלסטינית, בה הן אינן רוצות. החזון לגלגל של שלום במזרח התיכון, נעצר.
כמה דיברנו על ועידת אנאפוליס, וכעת איש אינו מזכיר עוד, לא אותה ולא את התהליך המדיני עם הפלסטינים, שכן בעקבות הוועידה נרשמו הכישלונות הבאים, ומי רוצה לקחת קרדיט לכישלונות:
אין פריצה לעבר העולם הערבי. למעשה שום שינוי פומבי לא אירע ביחסי ישראל עם מדינות ערב. לא כלום. היחידה שהרוויחה משהו היא סוריה, שקיבלה רבע לגיטימציה מהאמריקנים. הם כבר לא יפילו את מישטרו של בשאר אלאסד, ומבחינת העלווים בסוריה זה המון.
המשא ומתן עם הפלסטינים תקוע מתמיד, כשהוועידה רק מחמירה את המצב. בעקבות הוועידה הזו מוצג אבו מאזן בתקשורת ובפוליטיקה הפלסטיניות כמשת"פ של ישראל וארצות הברית, כך שהיכולת שלו להתקדם בתהליך, נבלמה, פן יוצג כבוגד בעניין הפלסטיני. הוועידה חיזקה את טענת חמאס שהכל הוא הצגה אמריקנית מזוייפת.
לפתע נולד לחץ בינלאומי גדול על ישראל בנושא ירושלים, המאחזים, הבניה ביו"ש, הסעד לעזה ועוד. מי דיבר על כל אלה רק לפני כמה חדשים? ואנו הבאנו את הלחץ הזה על עצמנו. שבנו והסתבכנו.
והגרוע מכול, בעקבות "הפתיחה החגיגית" של הוועידה, כל מורשת בוש העולמית ניצבת כרגע על כתפיה הדלות של ישראל. לא על המשטרים הערביים, שאבוי, חסמו את הדמוקרטיה של הנשיא בוש, לא על עיראק, שאבוי, הפכה לחור שחור, ואשר תישאר כבר לטיפול המימשלים האמריקניים הבאים, לא על איראן שעומדת במריה ומאתגרת את העולם, ולא הפלסטינים שבשנה האחרונה התפצלו לא למדינה אחת, שיש להקימה, אלא לשתי מדינות נפרדות ועוינות זו לזו. אחת מהן מדינת טרור מוצהרת, השניה בדרך להיות כזו. הכל נופל עלינו.
לאחר שכל הניסיונות האיזוריים קרסו, מתבקשת עכשיו ישראל לשלם את המחיר, ולהעניק לבעל הבית ולו רגע אחד קטן של נחת. ואני שואל, מה היה שווה כל המאמץ האדיר של הוועידה, מה שלפניה ומה שאחריה? גם כך מצבנו האיזורי והעולמי אף פעם לא היה פשוט. יפה שאנו תיכננו להריץ קדימה את המזרח התיכון, אך כמו תמיד בעבר, שכחנו לשאול אותו, האם הוא בכלל מעוניין בכך.
9.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
 
דוד מלמד
הטוב, הרע והמיותר
לפני שנים לא-מעטות פגשנו משפחה שלא היכרנו קודם, משפחה ותיקה בארץ, שחיה ממש בשכנותנו דורות רבים, ולמרות זאת, סבי וסבתי לא הכירו אותם בכלל, ואילו הוריי הכירו אותם בקושי.
היה להם שם מוזר, לא עברי, כולסטרול.
למען האמת לא רצינו להתחבר עם משפחת כולסטרול, אבל כיבדנו את האיש שעשה את ההיכרות בינינו ובינם: רופא המשפחה שלנו, אדם שכיבדנו אותו מאוד ולא יכולנו לסרב לו.
היחסים בינינו ובין משפחת כולסטרול היו קורקטיים, אם-כי ידעו הרבה עליות ומורדות. אחרי מיספר שנים היחסים התקררו, והקשר איתם נשמר רק דרך הרופא. היינו נפגשים פיזית כל פעם שבאנו לקופת-חולים לעשות בדיקת דם. הם תמיד היו בשטח.
עד שלפני מיספר שנים חל שינוי ביחסים. משפחת כולסטרול התרחקה מאיתנו, והתברר שעברה לדיור מוגן בבית-אבות. רק אז התגלה לנו שיש להם בן שמעולם לא דיברו עליו.
עכשיו הכולסטרולים פינו את מקומם לבנם ולכלתם, והרופא שלנו אמר שאין ברירה, אנחנו כנראה נצטרך להמשיך ולשמור על קשר גם עם הבן ואשתו. עשינו כמו שביקש, וגם קפצנו מדי-פעם להציץ אל ההורים בבית-האבות.
הבן של הכולסטרולים היה דומה מאוד להוריו. בחור טוב שכינינו אותו הכולסטרול הטוב, ונהנינו להיפגש איתו. אלא שהייתה בעיה: עם אשתו לא הסתדרנו. היא היתה טיפוס קשה, מה שנקרא "קלאפטע", ואנחנו כינינו אותה כולסטרולה הרעה.
אפילו הרופא, שעשה בזמנו את ההיכרות בינינו ובין הוריהם, מודה עכשיו שכלתם היא טיפוס מן הסוג שגם הוא איננו אוהב. כל הניסיונות להתרחק ממנה לא עלו יפה. אבל מה לעשות שהם כל הזמן נמצאים יחד? לכל מקום שהולכים פוגשים את שניהם.
כולסטרולה הרעה היא טיפוס שנדבק לאנשים כמונו ולא מרפה. לא מוצא-חן בעיניה שאנחנו עושים פעילות ספורטיבית, תמיד מדברת על התענוג לאכול המבורגרים וקבבים, וכל הזמן מנסה לשכנע אותנו שאפשר לאכול הכול בלי פחד ובלי שום דיאטות, ושום-דבר לא יקרה.
ואם זה לא הספיק, פתאום התברר לנו שיש להם עוד בן-דוד, בחור מהמשפחה שיש לו שם לועזי ארוך מאוד ולכן נקרא בפי מכריו בקיצור "טריגלי". גם לגביו ידענו שעדיף להתרחק ממנו, למרות שהיה בחור שכולו שופע מתיקות. גם הוא ניסה להידבק אלינו.
סיפרנו על-כך לרופא שלנו, איש חכם ומבין עניין. הוא הציע לנו, באקט של דאגה, להתחיל להתרחק מהם. איך עושים את זה? – שאלנו אותו, והוא השיב שיש מישהי שמכירה יותר טוב ממנו את כולסטרולה הרעה, והיא תגיד לנו איך לנפנף אותה מאיתנו.
נפגשנו איתה בקופת-חולים שם עבדה כדיאטנית וביקשנו את עצתה. היא אמרה דבר פשוט: "אל תברחו ממנה, להיפך, תזמינו אותה אליכם הביתה ופשוט תכינו מאכלים שהיא לא אוהבת. בעיקר תתמלאו עם שום. היא תראה שום ומיד תברח."
ניסינו לעשות כעצתה אך זו פעלה רק חלקית. כולסטרולה הרעה לא ברחה מאיתנו, רק התרחקה קצת. היא רדפה אחרינו כל הזמן כמו צל.
שוב פנינו לרופא, האיש שהכיר טוב מכולנו את המשפחה הזו. הוא היה חסר-אונים לחלוטין, ומה שנשאר לו להציע היתה רק הצעה שנשמעה ברגע הראשון ממש קרימינלית. "עם טיפוס כזה אי-אפשר להתמודד בטובות," אמר הרופא, "היא מבינה רק שפה אחת: כשאתם נתקלים בה, תמיד תדאגו שיהיו לכם כדורים בקנה."
ניסינו, ואכן מתברר שהיא מבינה רק שפה אחת.
 הכדורים עשו את שלהם.
 
 
 
מודעה
אם יש בכלל רגליים לסקר של האגודה לזכויות האזרח לישראל אזיי עולה ממנו כי 50% מאזרחי ישראל היהודים אינם מתנגדים לגור בשכנות עם ערבים.
ואנחנו מחכים עכשיו לסקר נוסף שיקבע כי לפחות 50% מאזרחי ישראל הערבי אינם מתנגדים לכך שיהודים יגורו בשכנותם או שבכלל יגורו בכפריהם, בעיירותיהם ובשכונותיהם שבערי בישראל.
אם יתברר שלא כך המצב אזיי אנחנו מבקשים מהאגודה לזכויות האזרח ומהתקשורת הישראלית להאשים גם את הציבור הערבי בישראל בגזענות! בגזענות! בגזענות! (כדאי לחזור על המילה הזו בהברה מזרח-תיכונית כי אז היא יותר משכנעת).
 
 
 
ושוב, אהוד בן עזר – יוק! שקוף!
והפעם – בפרסום על אסתר ראב
לפני כשנה, ב-25 בדצמבר 2006, התקיים באוניברסיטה העברית בירושלים בקמפוס הר הצופים יום עיון על המשוררת אסתר ראב במלאת 25 שנים למותה. יום העיון נפתח בהרצאה מקפת שלנו, בלוויית שקפים, על קורות חייה של דודתנו אחות אבינו המשוררת בת פתח תקווה.
בהמשך, פרופ' חנן חבר מהאוניברסיטה העברית דיבר, למשל, על "המצאת הילידיות בשירת אסתר ראב" כשהוא קורא בכבדות מחשבתית את דבריו המסורבלים מן הכתב. אם הבנתי אותו נכון ואם אני זוכר נכון את הרצאתו הפרו-פלסטינית– הוא דיבר על קולוניאליזם וגם על היפוך ערכים. כלומר, אדם או משורר ילידי (כמובן אסתר ראב) הוא מי שממציא את עצמו כילידי כדי להיות חלק מהמיתוס החדש של הארץ, ולא משנה העובדה שהוא כבר נולד בארץ והוא חלק מהתרבות העברית, והתנ"ך הוא עולמו – אבל במאבק על השגת הזהות הילידית עולה אצלו דווקא הרגשת הזרות וההתנכרות לנוף הארץ ולתושביה האותנטיים, הלא הם הערבים! כלומר, הערבים הם הילידים האמיתיים ולא אסתר ראב המשוררת הצברית העברית הראשונה!
והנה נודע לנו כי הוצאת הקיבוץ המאוחד עומדת להוציא בספר או בחוברת את ההרצאות שנישאו באותו יום עיון. וכולם ישנם שם, חוץ מאיתנו. אהוד בן עזר – יוק. שקוף. והלא איש מאותם חוקרים לא היה יכול לשאת את הרצאתו אלמלא אנחנו הכנו להם את כרכי כל השירים וכל הפרוזה של אסתר ראב, ולולא כתבנו את הביוגראפיה שלה, אבל כנראה, מאחר שאנחנו לא שייכים לאקדמיה ולא רוקדים לפי חלילה, וגם לא מזייפים ומתחנפים כדי לשרוד בה, חובה למחוק אותנו מדברי ימי הכנס הזה, שאלמלא מסירותנו למורשת שירתה של אסתר ראב – לא היו זוכרים כלל לקיים אותו.
מעניין מה אומרת על כך הוצאת "הקיבוץ המאוחד" והעומדים בראשה? האם גם הם נותנים ידם לשקר האקדמי הזה? הלא יום אחד יצחקו מהם כמו גם מחלק ניכר מן השטויות שבהן הם עתידה לפטם בספר את קהל הקוראים על אודות אותו יום עיון אקדמי!
 
 
 
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
הזמנה לערב השקת הספר
הנער שחלם לעוף
מאת משה גרנות
סיפור לבני הנעורים
 על חייו של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל
בהוצאת דני ספרים
בתכנית:
התכנסות וכיבוד קל
ברכות:
המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים
חגי ברקת, עורך, נציג ההוצאה
קטע נגינה: תלמידי ביה"ס לאמנויות ע"ש תלמה ילין
דברים:
גדי רמון, אחיו הבכור של אילן רמון
רינה בן-יעקב, בת כיתתו של אילן רמון בבאר-שבע
תא"ל (מיל) יפתח ספקטור, טייס
תא"ל (מיל) ישראל (רליק), שפיר, טייס
משה גרנות, מחבר הספר
האירוע יתקיים ביום ה', י"א בטבת תשס"ח, 20.12.2007 בשעה 20.00
 בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל אביב