אני משתתף באבלכם על משה כי איננו. עבדנו יחד ב"מעריב" הטוב, של הימים ההם, אם כי במחלקות שונות. גם "שמרנו מרחק" זה מזה, בגלל דעותינו הפוליטיות השונות. עם זאת – הוקרתי מאוד את משה כאיש-רוח, משורר, אמן, ששאף תמיד לשלימות, לדייקנות בביטוי ובקו. איש לא קל, אבל מוערך מאוד, מצפוני, שהשאיר אחריו את ילדי רוחו, בשירים, בסיפורים, במאמרי הביקורת ובציורים.
משה לא יישכח.
יוסי אחימאיר
 
 
סופרת ללא הפתעות
אהוד יקירי,
לדבריך על יחסה של הוצאת ה"קיבוץ המאוחד" בעניין אסתר ראב [גיליון 298] אין לי אלא לחזק אותך ולהוסיף את תגובתה של מזכירת המערכת לשאלה מסויימת שהפניתי אליה. להלן תשובתה בזו הלשון:
 "גיברת! מה את חושבת, שאנחנו קוראים את החומר שאתם שולחים אלינו?!!"
אני רק ארבעים שנה במקצוע ובשוק, סוף סוף זכיתי גם להיות "גיברת".
נ. י.
 
לנו"ן היקרה,
דווקא במקרה הזה איני מאשים את ההוצאה אלא את אנשי האוניברסיטה העברית, שאלמלא טיפולי רב-השנים ביצירתה ובתולדות חייה של אסתר ראב – לא היו יכולים לשאת הרצאות כה מלומדות בכנס. אבל הרצאת-המבוא שלי, שכללה את תולדות חייה, לא היתה מספיק טובה בעיניהם להיכלל בדברי ימי הכנס לזיכרה של אסתר ראב, ולכן גם לא פנו אליי לשלוח את דבריי לפרסום.
והאמת, לשם מה הם צריכים אותי אם יש להם חכמים כמו חנן חבר, שדבריו בכנס על אסתר ראב – חלקם היו לא מובנים וחלקם שטויות פוליטיות, אבל הם כמובן ייכללו בדברי ימי הכנס ובוודאי יעניקו לחבר את הניקוד הראוי לִמלומד עבור עוד פרסום מדעי. מזלי שאיני שייך לקהילה האקדמית ואיני תלוי בהם לפרנסתי וגם לא לשם קידומי הספרותי (בייחוד בגילי המתקדם) – ולכן אני אחד היחידים שאינו חושש לומר את דעתו על אלה מהם הראויים לכך.
ואולי גם כדאי להם לדעת שרבים, בהם גם עמיתיהם, דעתם עליהם בדיוק כשלי רק שאינם מעזים לומר ולכתוב זאת בפומבי כדי שלא להינזק. מוסר הפחדנים חוגג באקדמיה הישראלית.
אהוד בן עזר
 
 
סדנאות לכתיבה יוצרת של מליק-שירן
שלום אהוד,
אני שמחה בשמחתך להעניק את הפרס לשמעון פרס נשיא המדינה.
ואני רוצה להביע את מחאתי המצטרפת לשלך, שלו היתה פנייה לסופרי הילדים, גם אני הייתי עוזבת הכול רק להיפגש עם ילדי שדרות, כמי שגדלה עם קטיושות ויודעת שלכל קטיושה יש כתובת.
אודה לך מאוד, אם תוכל לעזור לי ואולי אפילו להשתתף בתוכנית מיוחדת שהוצעה לי דרך הסוכנות היהודית לאתר משוררים וסופרי ילדים מהצפון ומהדרום להקמת סדנאות לכתיבה יוצרת במסגרת יובל השישים למדינה.
תודה,
 יהודית מליק-שירן
מנהלת המרכז לכתיבה יוצרת ע"ש שושנה מליק
ת.ד.16377 תל-אביב 61163., טל. 052-2331389
 
 
אהוד בן עזר
"עבודה ערבית" היא סדרת טלוויזיה מצויינת
לאחר שצפינו פעמיים בפרק השלישי בסידרה "עבודה ערבית" של הסופר-התסריטאי סייד קשוע, בבימויו של רוני ניניו ועם נורמן עיסא בתפקיד הראשי, צר לנו לומר לכל חברינו וחברותינו הבקיאים בדרידה, ביואל הופמן, ברפי לביא, באגי משעול, בהארי פוטר ובאופרות ישראליות בנות-זמננו, ואשר חלקם כבר התחיל ללמוד קבלה אצל המעוננים – כי הסידרה "עבודה ערבית", שהם אינם טורחים לצפות בה בגלל ההתנשאות התרבותית-כביכול שלהם – היא סידרה ישראלית מצויינת, אירונית, אנושית מאוד, מרתקת, משעשעת, מביאה שלל דמויות שכל אחת מהן משוחקת היטב, מלוהקת היטב וממלאת תפקיד חשוב בעלילה.
בקיצור, זהו בהחלט הישג יוצא דופן ליוצרים, לבמאי רוני ניניו ולשחקנים, שמצליחים בצורה כאילו סאטירית, כאילו רק קומית, לבנות עולם תרבותי דו-לשוני של שני עמים, ולצאת בכבוד ומבלי למכור את הנפש לצד זה או אחר, וגם בלי לעשות אלה מ אלה מפלצות, ובלי דם על הידיים, ובלי הטפות אידיאולוגיות או דיבורים ריקים על השלום.
כשרואים את הסידרה אזיי אפשר כבר לדבר על תרבות עברית-ערבית או ערבית-עברית שמתקיימת בישראל, תרבות שהיא תופעה שלא היתה מוצגת בצורה כזו קודם, ואשר למרות מלחמות רבות ושתי אינתיפאדות ובעיות הזהות והנאמנות של ערביי ישראל – דומה שהזמן דווקא מיטיב עם שיקופם האמנותי של החיים-ביחד הללו, כאשר הדגש הוא על ה"ביחד" ולא שכל צד חושב שרק הוא קיים, בעברית או בערבית.
סליחה על טעמי הוולגארי, המקבל בהנאה גם פשטנות מסויימת של הסידרה, והומור שמצחיק אנשים בעלי רמה נמוכה כשלי. אולי קלקלו אותי הטלנובלות הדרום-אמריקאיות, שמתאימות להלך קסמים על מפגרים כמוני, שמצליחים כמעט תמיד להגיד את ההיפך ממה שצריך סופר לומר כדי להיות נחשב, כמו היחצ"ן סלמן רושדי, למשל – ועל כך כבר העירה לי העזר-כנגדי לא פעם ולא פעמיים. לדבריה – אם אמשיך כך לעשות צחוק מעצמי אין גם סיכוי שאקבל אי פעם את פרס נובל, וכל האשמה על כך היא בי, ובי בלבד.
 
 
מרוה בת ה-19
על פרוייקט הסופרים בשדרות
אהוד בן עזר וחברי סומליון היקרים,
קראתי בצער את חליפת המכתבים בין יהודה אטלס לבינך. כל מה שביקשתי לעשות בפרויקט הזה בשדרות הוא להביא שמחה, ואני מצטערת מאוד להיווכח שנגרמו גם כאב ועלבון.
כשהתחלתי לפנות לסופרים, הפרויקט עדיין היה מכוון לגני הילדים בלבד. פניתי לגני הילדים בשדרות וביקשתי מהגננות את שמות הסופרים שהילדים מכירים את ספריהם, לאחר מכן פניתי להוצאות הספרים וביקשתי שמות של סופרי ילדים לגיל הרך. מעבר לכך הוספתי כמה מכרים וקרובי משפחה, שאליהם הרגשתי נוח לפנות. רק ברגע האחרון נפתח פתח לשיתוף בתי הספר בפרויקט, אך מעט סופרים נדרשו לשם לעומת הגנים. כל הזמן הזה ליווה אותי החשש שמא ישנם סופרים נוספים בעלי רצון טוב שישמחו להגיע, אך הייתי כה עסוקה באירגון שיבוצים הפרטניים ומשלוחי הספרים, שלא יכולתי להתפנות לבדיקה יסודית של הנושא, ומהר מכפי שציפיתי התברר שכיסינו את כל מערכת החינוך בשדרות, ואין צורך בסופרים נוספים שיגיעו ביום זה.
ליבי נחמץ כשגיליתי שבין הסופרים שלא הסתייע להזמינם היו גם רבים אהובים עליי שגדלתי על ברכיי ספריהם. יש לקחת בחשבון שאני נערה בת 19. מעולם לא אירגנתי פרויקט שכזה ומדרך הטבע נפלו כמה טעויות. עם זאת, ילדי שדרות מחכים בהתרגשות לביקורים נוספים. ביקור זה רחוק מלהרוות את צימאונם למפגש עם אנשי ספר אוהדים, ואני מקווה שמעבר לעלבון יוכל הארגון להתייחס לטעות מצערת זו כאל הזדמנות להמשיך ברוח הפרויקט, ולתרום עוד לעיר זו ולערים אחרות הנזקקות לכך. אשמח להיות לעזר ליוזמות כאלו, ולשתף בפרטים ובניסיון שצברתי בחודשים האחרונים.
אודה לך אם תוכל להעביר את מכתבי זה לכל חברי סומליון.
בברכה ובהוקרה,
מרוה מרום
 
למרוה היקרה,
אל נא תיפול רוחך בך, וליבך בל נא יחמץ. עשית מעשה טוב וראוי לכל תודה והערכה, ועליו גם סומליון מודה לך, ובוודאי שאי אפשר להביא ביום אחד את כל סופרי הילדים הרוצים בכך, לשדרות.
אני מעביר את מכתבך לכל חברי סומליון, הסופרים לילדים ונוער, שיש להם דוא"ל, ואילו לך אני שולח, גם כן בדוא"ל, את החוברת "מפגשים", ובה פרטים רבים על כמאה וחמישים מחברינו שנפגשים עם תלמידים בכל רחבי הארץ. רצוי גם שתהיה דרישה ממשית לסופר ולא מצב של עודף סופרים מתנדבים על פני מעט תלמידים.
מצד שני אני חוזר ומזכיר את עניין הביטוח לסופרים המתנדבים, וכן שהפנייה לסופרים לבוא לשדרות היא אישית, ואין סומליון יכול לקחת על עצמו אחריות לשליחתם או אם ח"ו יקרה להם משהו. לכן כל סופר צריך להחליט באופן אישי ועל אחריותו אם הוא נענה להזמנה.
יש סופרים, והם דווקא בעלי עבר ביטחוני לא מבוטל, הטוענים שאם כל אנשי שדרות היו עוזבים כאיש אחד את המקום ומסרבים לחזור לגור שם עד שלא ייפסק לחלוטין ירי הקסאמים, היתה הממשלה נוקטת באמצעים דראסטיים כדי להפסיקו מיד, כאילו מדובר בתל אביב.
בברכת תודה,
אהוד בן עזר
 
שביתת המורים: פה קבור הכלב
אבל הציבור שטומטם בדמגוגיה לא מסוגל להבין
"רן ארז לא רצה שמנהלי בתי הספר יקבלו סמכויות ניהול רחבות. הוא רצה להמשיך לשלוט במערכת החינוך דרך כוחו האירגוני. במצב הנוכחי אי אפשר להזיז ממקומו מורה לא מתאים, ומצד שני אי אפשר לשלם יותר למורה טוב. את הבינוניות הזו מקדש ארז. זו נשמת אפו של הארגון. אבל זה רע לרמת המורים ולאיכות החינוך. לכן כל המשחק המכוער והארוך הזה סביב תנאי הרפורמה, היה הצגה אחת גדולה. ארז פשוט לא רצה בשום שינוי." (נחמיה שטרסלר, "התרסקות", "הארץ", 12.12.07).
 
 

אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק ה
ביקור אצל מזכיר המפלגה
עברה השמועה על הבחירות והגיעה אל אוזני הפועלים במחצבה וניסים לוי מיהר לבוא לעיר ולבקר אצל מזכיר המפלגה. הלה עשה לו כבוד גדול, הציגוֹ לפני אנשי המזכירות ושיבּח אותו בגלוי באוזני אחד העסקנים המרכזיים שנקלע למקום.
ניסים קיבל בשקט את אותות-ההערכה שהושפעו עליו ונשם לרווחה משפסקו כל העמדוֹת-הפנים ודברי-הנימוס והוא היה יכול לשבת בחדרו של המזכיר ולשוחח עימו בהרחבה.
"מה זה אתם עשיתם לי?" פתח ואמר.
"מי? מה?" פקח עליו המזכיר עיניים תמהות.
"מה הדיבורים האלה במחצבה על בחירות-מְחִירוֹת? כבר לא מכירים את ניסים לוי במפלגה, באירגון הפועלים ובחברה השיתופית של המחצבה? כבר שכחו מי עבד לפני שנה והוציא מן הכסף שלו בלי חשבון רק בשביל ההצלחה של כולנו?"
"מה אתה רוצה, ניסים, מה עשינו לך?"
"מה אתם עשיתם לי? מה אתם גרמתם לכבוד שלי במחצבה ולהשפעה שלי בכפר? כך מתנהגים? כך עושים? להתייחס אל ניסים לוי כמו אל כל פועל פשוט? טוב, אני אינני אומר דבר אם הייתם מוצאים להביא מנהל-עבודה אחר מן המומחים שאתם סומכים עליהם שידאגו לעבודה במקום. כל הכבוד. המפעל שלכם, ואתם צריכים לדאוג לו. ואני הייתי מקבל את המנהל החדש, באמת אני אומר לך, הייתי עושה לו כל הכבוד וההשפעה שצריך כדי לנהל את העבודה במחצבה. אתה יודע שאפשר לסמוך על ניסים לוי בשביל האנשים שאתם שולחים לעזור לנו, וזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עובדים יחד."
מזכיר המפלגה אמר: "אתה רוצה שיביאו מנהל-עבודה מבחוץ? תגיד 'דוּגרי', אתה יודע שאני סומך עליך. מילה שלך על המחצבה היא מילה."
"אם אתם רוצים להביא מנהל-עבודה חדש, אחר, לא מן האנשים שלנו, בבקשה – תגידו, תגידו ותביאו!"
מזכיר המפלגה התרעם: "למה אתה מסַבּך את העניינים, ניסים? אתה הרי יודע שאנחנו רוצים לעשות דווקא אחד משלכם למנהל-העבודה, כולם רוצים שתתחילו להרגיש אחריות על המחצבה ותִראו בהצלחתה את הצלחתכם שלכם והצלחת כולנו. מה חשבת, שאני או מנהל המפעל או רבינוביץ מחזיקים את המחצבה בשביל ההנאה הפרטית שלנו? אתה לא מבין שהמחצבה היא מפעל ציבורי, שיתופי, ובנִינוּ אותו רק למענכם? אני לא מבין אותך."
ניסים נעץ מבט נוקב בתוך עיניו של המזכיר, פרש שתי ידיו על השולחן ושאל: "אתם הולכים לעשות את הבחירות?"
המזכיר לא הבין וענה בפשטות: "כן."
"ואיפה ניסים לוי?"
"ניסים לוי פה לפניי, הוא האיש שלנו במקום."
"ואתה רוצה להגיד לי שאני אלך להתחרות עם כל הפועלים הפשוטים על הבחירות להיות מנהל-העבודה?"
"אם אתה רוצה, כן."
"כן? כן? אז תסלח לי! אבל אתם לא יודעים מה שאתם עושים במחצבה. מה יש? כבר לא מגיע לי שאתם תעשו אותי ישר ובלי כל החוכמות האלה של הבחירות למנהל-העבודה החדש במקום רבינוביץ? אני צריך לשמוע קודם מה שכל הפועלים בכפר אומרים עליי רק כדי שאחר-כך אוכל להוציא מהם עבודה?"
מזכיר המפלגה קם והתהלך בחדר. "ניסים, ניסים, איך אתה מדבר? הרי חשבנו אותך תמיד לאדם נבון. מדוע אתה כועס כל-כך במקום להיות שמח שאנחנו נותנים לכם להחליט לבד על העניינים במחצבה? באמת, אני לא מבין אותך. מה שלא עושים בשבילכם – אינו טוב. לא נותנים לכם להחליט – לא טוב. נותנים לכם – עוד יותר רע. ואתה יודע היטב איזה שם היה יוצא לנו בכפר לוּ היינו ממַנים אותך."
"לזה אַל תדאג, עם האנשים שלי כבר אסתדר. אני רק שואל אותך עוד פעם – אתם מוכנים לתת לי את המינוי בלי כל בלבולי-המוח וההצגה הזאת?"
המזכיר חזר וישב. הוציא את יומן-הרשימות שלו ודיפדף בו מעט. סבור היה כי ההפסקה הקלה תשפיע על איש-שיחו. לבסוף אמר בקול שקט ורציני: "אַל תזלזל בבחירות, ניסים."
הלה ענה לו באותו קול תקיף שבו פתח את השיחה: "אתם מוכנים?"
"אני לא יכול לומר לך תשובה. נעשה ישיבה, נברר ונעלה את הטענות שלך."
"ובכן, אני אומר לך – אני מוותר. אַל תעשו לי טובות, ואני לא צריך את הישיבות שלכם."
"חשוֹב בהיגיון! למה אתה נעלב? הרי אני לא יכול להבטיח לך כרגע, פה במקום, שנמלא את הדרישות שלך. אני לא יושב בהנהלת המפעל וגם לא באירגון הפועלים. תפקידי רק לייעץ ולעזור מן הצד. לא, לא! שב, אַל תקום! אני לא רוצה שתלך מכאן בהרגשה לא טובה. תגיד לי, מה אוֹכל אותך כל הזמן? הרי אני יודע את המעמד שלך בכפר, ובעֵדה, ובין הפועלים במפעל, האם כל-כך קשה בשבילך לנַצֵח בבחירות? איפה כל הכוח וההשפעה שהיו לך במקום?"
"אַל תדאג! הם ישנם. ואם תצטרך להם עוד פעם, תוכל להשתמש בהם. אבל אתה רוצה לדעת מי יהיה מנהל-העבודה החדש במחצבה? ובכן, אגיד לך – ניסים לוי! כן, אני! ושנינו יודעים זאת היטב. ובכן, למה העמדת-הפנים? כבר לא נאה לך לעשות את הדבר בשקט ובהיגיון? אַל תחשוב שאני צריך את העזרה שלך בשביל לקבל את התפקיד. היית מאמין שאשפיל עצמי לבוא לבקש ממך שתתמוך בי, כדי שאוכל להסתדר עם האנשים שלי בכפר? לא, אתה לא מכיר עדיין את ניסים לוי. הוא מסדר את העניינים שלו בעצמו.
"אתה רוצה לדעת בידי מי נמצאת המחצבה כבר עכשיו? אני אגלה לך – בידיים שלי! הנה – בהן אני מחזיק את כולם, וגם את רבינוביץ הבטלן. ואני לא בא אליך לבקש חסדים. מספיקה מילה אחת שלי, והעבודה במחצבה נפסקת. מספיק שאני ארמוז, והתפוקה יורדת לחצי. ותתפוצצו, ותעשו שמיניות באוויר, ותהפכו את כל העולם ועדיין לא תוכלו להוכיח מדוע. וכל זאת עשיתי בכוחות עצמי, לא מן הסמכות שלכם ולא מן החסדים שהבאתם עליי. ומה אני דורש? אני ביקשתי הרבה? רק רציתי שתכירו בי, שהסמכות שלי תבוא מכם, להשתייך אליכם, אתה מבין? אתה יודע מאין באתי, ומי היה אבא שלי ומאיפה אני התחלתי את הדרך עד שהגעתי למעמד שלי היום? כל השנים אני שולט בכפר ונלחם בהם ומחזיק אותם בידיי. אתה חושב שאני לא יודע שכולם בזים לי בעומק ליבם? אפילו האישה שלי לא מתביישת לחזור לפניי על הסיפורים שהם מפיצים עליי. ולאלה אתה קורא חיים? ואיפה ההשכלה שלי? ואיפה הידיעות שלי? אין לי. אתה שומע? אין לי כלום. וחשבת שהם לא צוחקים ממני על כך, הם והילדים שכבר לומדים בבית-הספר ויודעים יותר טוב ממני לקרוא ולכתוב? ובכן, תגיד לי מה יצא לי מכל הכסף שאספתי ומכל הכוח שהגעתי אליו ומן המעמד שעשיתי לי?
"ומה אתה עשית עכשיו? באת והבאת לי בחירות. מי צריך אותן, אני שואל אותך? והרי מה רציתי מכם כל הזמן – לא ביקשתי כסף, לא ביקשתי עבודה, אני מצפצף על הכסף. רציתי רק שתכירו בי, בכבוד ובהבנה שלי, שתִראו שאני יכול כבר לנהל את המחצבה אחרי שבעשר אצבעות שלי למדתי את העבודה וזוהי כל ההשכלה שלי, וכל מה שאני יודע. מדוע אני צריך עכשיו שתעשו לי בחירות וכל הפועלים הפשוטים יגידו מה הם חושבים עליי ויתווכחו ביניהם אם אני צריך להיות מנהל-עבודה או לא? זה הכבוד שאתה נותן לי אחרי עשר שנים של עבודה ואחרי כל מה שעשיתי בשבילכם ובשביל התפתחות המקום? ולשם מה יש לכם מהנדסים ומנהלים גדולים במפעל אם לא כדי לקבוע מי מוכשר יותר ולמי מגיע להיות אחראי על המחצבה? אני צריך את הסמכות מקולות הפועלים האלה שיודעים עוד פחות ממני לקרוא ולכתוב בשביל לקבוע אם אני ראוי לתפקיד שלי?
"הא? תגיד? אַל תתחמק! ניסים לוי לא די טוב בשבילכם להחליט עליו, רק צריכים את הקולות של החברים שלו כדי לדעת שהוא חכם? ואיזה פנים יהיו לי בכפר? הרי כולם יֵדעו איך נערכו הבחירות ואיך אני נהייתי מנהל-העבודה. אפילו אף אחד לא יאמר לי את זה בפרצוף – אני אקרא הכול על פניהם. את הלעג, הבוז, הפחד והשינאה. אנחנו יודעים מי אתה, יחשבו – אנחנו יודעים שאבא שלך היה גנב-סוסים בשוק. כן, כן, אַל תביט אליי בעיניים כאלה, את המילים הללו ממני לא שמע עדיין איש. למרות שכל הכפר יודע על כך. הם זוכרים עוד איך הייתי ילד, רץ מטונף ברחוב וגונב פירות בשוק כדי לאכול, מפני שאבא ישב אצל הערבים בבית-הסוהר. הא? זה מעביר לך רעד בנשמה? מה חשבת, שאני נולדתי אינטליגנט כמוך? איכפת לך שהאיש שלך במקום אבא שלו היה גנב-סוסים, והוא את החנות עשה מן הכספים שהוציא במירמה מהאבא של אישתו הראשונה? ומה חשבת שאצלנו רק האינטליגנטים עובדים למענך? בעצם, מה זה משנה. אתה תמשיך לעבוד איתי אפילו הייתי רוצח. מפני שכדאי לך. אתה חושב רק על עצמך ואינך רואה אותי כבן-אדם ממש. כסף, כסף ועבודה – זה כל מה שאתה יכול להציע לי. אבל אתה לא יכול להציע לי שארגיש כמו בן-אדם על-ידך. אין לי השכלה כמוך. וכשאני צריך תפקיד עליי להילחם עליו בעשר אצבעות שלי. מה נוגע לך מהנשמה האמיתית שלי? אתה חושב: ניסים לוי יודע לסַדר את העניינים שלו בכפר, לכן טוב לו. הלוואי היית מרגיש עליך כל מה שיש אצלי. מה שאוֹכל אותי בלב שלי שנים, מאז שאני ילד – "
"ניסים, תפסיק! זה לא נאה לך ולא נאה לי שאני ככה רואה אותך – "
ניסים קם ועמד בפתח. "שלום."
"חַכּה! אַל תלך, אנחנו צריכים לברר – "
"שלום. לא התחננתי אליך, אתה מבין? אהרוג אותך אם תסַפּר למישהו שניסים לוי בא להתחנן – "
מזכיר המפלגה קם והלך אחריו. "בסדר, בסדר! רק תן לי זמן. לא ידעתי באיזו מידה הדברים כואבים אצלך."
"שום דבר לא כואב אצלי. שמעת? כלום. ואני מצפצף על הטובות שלכם, ואלך לבחירות, ואדאג שיבחרו בי וגם אמשיך לדאוג לכל העניינים של המפלגה במקום. אבל דבר אחד אני מבטיח לך – הפעם יעלה לכם ביוקר הניצחון שלי, ועוד תִראו מי בעל-הבית האמיתי במחצבה."
"אתה מאיים?"
"לא, אני לא מאיים. אני דמוקרט בדיוק כמוך ומבין את המילה לא פחות ממך. אני הולך לבחירות, ואתם אפילו תתפוצצו כולכם – איש לא יפריע לי לנַצח. וכל הדברים שאמרתי לך קודם הם שקר. ניסים לוי לא נולד ברחוב ולא צריך את המינוי שלכם בשביל הכבוד שלו. ואם תפיץ עליי שקרים כאלה, אשתמש נגדך בכל המעשים היפים שעשינו פעם יחד, הבנת?"
"אי-אפשר כך, אנחנו נקרא לך לבירור. מה הדיבורים האלה?"
"כלום. תשכח הכול. גם אני שכחתי. לא שמע עוד אדם חי מילים כאלה מפי ניסים לוי, לכן מוטב שתשכח."
"ניסים, תבוא אליי בעוד כמה ימים. ניפגש לשיחה נוספת ונוכל לשוחח כידידים בלי כל הכעס שפתאום עלה היום. אם תרצה, אני מוכן לבוא אליך לביקור בביתך באחד הערבים הקרובים, ושם נמשיך לשוחח באווירה טובה יותר. מסכים?"
"מסכים, אבל בתנאי אחד – אחרי הבחירות."
"חשוֹב בדבר, ניסים," אמר כשהיו כבר במסדרון.
"חשבתי. זאת מילה אחרונה שלי."
"אתה מתעקש היום ללא כל טעם."
"טוב שהִכרת אותי. אני עקשן. ואני מבטיח לך – עוד תשמע מן העקשנות שלי. שלום."
"אתה עושה עלינו מלחמה?"
אנשים עברו במסדרון, ולניסים לא היה נעים לדבּר אליו בקול רם. לכן אחז בדש בגדו, הנמיך קולו ואמר: "לא. אַל תדאג. העניינים של המפלגה במקום יקרים לי לא פחות מאשר לך. להתראות!"
ומיד עזב אותו ומיהר לצאת מן הבניין. הלה עוד קרא אחריו: "חשוֹב היטב מה שאתה עושה."
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
זכור ושמור: פלשתינה היא ארץ-ישראל, ואזרחיה הפלשתינאים הם גם כל היהודים שגרו בה עד ה-15 במאי 1948, שאז הפכו לישראלים. אני למשל נולדתי פלשתינאי (ב-1936) אך לא פלסטיני – וזאת כי פלסטין היא יישות מדינית שלא היתה קיימת מעולם ואשר מתיימרת עכשיו להיות מדינה לצד ישראל, ולכן הערבים שלה בארץ-ישראל וברחבי העולם מכונים פלסטינים. יש גם חלק מערביי ישראל שקוראים לעצמם פלסטינים כדי להדגיש את אי הזדהותם עם ישראל כמדינה יהודית.