ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
א. האם שלטון חמאס בעזה כל כך רע לישראל?
הנייה צועק הצילו, ומבקש הפסקת אש, מפני שהוא הבין שהיהודים קיבלו שכל, ולא ייכנסו לעזה במבצע צבאי גדול להציל אותו, כמו שהוא ציפה שיקרה. אנחנו מבינים עכשיו איך ניתן לשבור את "משולש הזהב".
מה המדיניות הנבונה הלוקחת בחשבון את כללי המזרח התיכון, מול עזה?
"חיסול שלטון חמאס בעזה זו מדיניות ישראלית מרכזית," שבים ואומרים מקבלי החלטות אצלנו באופן אוטומאטי, בלי לעצור רגע ולבדוק האם כך הוא המצב.
אין ספק ששלטון חמאס בעזה הוא קטסטרופה עבור אבו מאזן, ארגון פתח והלאומיות הפלסטינית שנמחקה שם, ואולי גם תימחק ביו"ש. אך אותי מעניין אך ורק האינטרס הישראלי. המצרים כבר הבינו מזמן ששלטון חמאס בעזה, מצד אחד, והפתח ביו"ש מן הצד השני, משרתים את האינטרסים שלהם – ברמה של "הפרד ומשול". למה אנחנו חייבים לאמץ אינטרסים של אבו מאזן, שאינם זהים לאינטרסים שלנו? אחת השגיאות של הסכם אוסלו היתה שיוצריו בצד הישראלי יצאו מנקודת הנחה שהאינטרסים של ערפאת זהים לאלה שלנו, ולכן הם נפלו.
חמאס חלש ומוקף בסנקציות ישראליות ובינלאומיות חמורות, ללא לגיטימציה וללא הכרה, משרת את האינטרס הישראלי, שהגיע הזמן שיתפתח קצת מעבר לראיית שחור ולבן, והוא מרחיב את מרחב התמרון שלנו.
אין מעבר בטוח בין יו"ש לעזה (ששום מדינה ריבונית שמכבדת את עצמה לא היתה מסכימה לעולם אפילו לדון בכך, אך ממשלת ישראל הסכימה לו, ועכשיו מוכנה להסכים מחדש!) – אנו לא נכנסים לעומק התסכולים של הפוליטיקה הפלסטינית, ובוודאי לא מבצעים את העבודה של חיסול חמאס עבור אבו מאזן ושרידי הלאומיות שלו.
כל עוד יהיו עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם, לא יהיה להם זמן להילחם בנו, וממילא אין הרבה הבדל בין היעדים הסופיים של חמאס לאלה של הפתח, בכל הנוגע למה שהם מתכננים לישראל. מבחינת העולם חמאס הוא שחור מוחלט, בלי משחקי העמעום הפלסטיניים מהם סבלנו כל כך הרבה שנים בדעת הקהל הבינלאומית, וזה מסייע לנו. חמאס הוא כתובת, ויש לו פוטנציאל לייצב את המצב בעזה, כמוהו כבשאר אלאסד: רע, אך אם הוא מוחלש, שיישאר.
מעבר לכך, שלטון חמאס שולי וסהרורי בעזה הוא מודל שלילי של ניצחון פירוס אסלאמי, והחשוב מכל: זו משמעותה של ההתנתקות האמיתית. הרי שילמנו בעזה את המחירים היקרים ביותר, אז לפחות שנרוויח התנתקות מהם. רק להזכיר לכם שעד לפני חצי שנה, עוד היו אצלנו שרים שקידמו בברכה את המשך העבודה מעזה אצלנו, חשמל ומים ישראליים ומה לא. זה נגמר, ולעולם, זו צריכה להיות ההנחה המוחלטת שלנו. שלטון חמאס יבטיח שטיפשותם של היהודים – תיבלם.
הנחת העבודה של מקבלי ההחלטות אצלנו, של התקשורת הממוסדת והאינטרנטית היא שחמאס הגיע לניצחון היסטורי בעזה, וכי הוא מתחזק ומתחמש. אלא שקריאת המצב שלי היתה הפוכה, שכן "ניצחונו" של חמאס בעזה כלא אותו בכלוב של ברזל, והארגון נאנק שם תחת נצחונו. המרחבים האינסופיים של תרועת האסלאם הפוליטי נכלאו בתוך בקבוק.
עכשיו גם הגיעה ההוכחה. אם ראש הממשלה הפלסטיני מתקשר ומבקש הפסקת אש עם ישראל, זו הודאה שהארגון אינו יכול לעמוד עוד בהזיות הרטוריקה שלו כנגד ישראל. מדובר בארגון שולי במונחי המזרח התיכון, מוגבל מאוד ביכולותיו, שרוב מדינות ערב סולדות ממנו, ובעל רטוריקת סרק, שאנו בישראל האמנו לה. אין לו שום סיכוי מול ענק, מבחינתו, כמו מדינת ישראל. עכשיו הוא צועק הצילו, לאחר שרק לפני כמה ימים שיחק את הגיבור והמנצח, ואנחנו באתר שלנו לא קנינו זאת, כמובן.
הנייה צועק הצילו, מפני שהוא הבין שהיהודים קיבלו שכל, ולא ייכנסו לעזה במבצע צבאי גדול, כמו שהוא ציפה שיקרה. כניסה שלנו במבצע יבשתי גדול היתה יכולה להיות אסון מבחינתנו, והצלחה גדולה מבחינתו, שכן די במיספר הרוגים ישראלים, וטילים על ערים ישראליות נוספות, כדי שיכריז על ניצחון ויקדם בכך מציאות בינלאומית חדשה, שתשבור את הקיפאון ואת המצור מבחינתנו.
אנחנו מבינים עכשיו איך ניתן לשבור את "משולש הזהב". המדיניות הישראלית המתוחכמת, הלוקחת בחשבון את כללי המזרח התיכון, צריכה להיות: לא מבצע יבשתי, אך גם לא פאסיביות, בגלל בעיית שדרות ומעבר לה. יש צורך במדיניות דינאמית יצירתית, של המשך הסגירה הבינלאומית על עזה, תוך מכות צבאיות מבחוץ יום יום ולילה יום לילה, ללא הפוגה, עד שנגיע לתוצאה הבאה:
אם אין קסאמים או ירי מרגמות, לא תהיה גם התערבות צבאית ישראלית. אך בכל מקרה המצור הבינלאומי על עזה – יימשך. יש לשים לב, אין לנהל מו"מ עם חמאס, גם לא דרך מתווכים, כי אחרת אנו בעצמנו נעניק לו לגיטימציה. אם יפסיק את הקסאמים, נפסיק אנו את החיסולים והפעולות. זה הכול. כך נקבל שקט בעוטף עזה, ושלטון חמאס קיים, אך מוחלש. לחמאס יהיה אינטרס לשמור על המצב הזה, אחרת הוא יחוסל. חייבים לזכור שאפילו אם לאחר מכן חמאס יצטייד בטילים ומה לא, הוא עדיין שולט בשטח מצומצם, חשוף לצה"ל ולמערכת הביטחונית הישראלית, ומאויים בהשמדה.
כדי לשמר את המצב החדש שייווצר יש לכונן מערך של התרעה. נכון, אין זה פתרון, אך כקוראים ותיקים של האתר שלנו, אתם כבר יודעים שהפתרון הנכון ביותר הוא דווקא ניהול של הסכסוך ולא יומרה לפותרו. יש לנו היום ניהול של המשבר בדרום לבנון מול חיזבאללה, ועלינו לחתור לניהול דומה גם בעזה. אני חוזר, אין זה פתרון, אך ניהול משברים באיזור שלנו הוא הפתרון הטוב ביותר, בוודאי לאויבים מוחלטים שלא יכולים להכיר לעולם זה בזה, כמו חמאס וישראל.
19.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
 
ב. על פרדוקס התמר ההפכפך, וכיצד מטילים סנקציות במזרח התיכון
כנגד חמאס ועזה יש סנקציות ישראליות ועולמיות, בעוד לאבו מאזן הובטחו 7.2 מליארדי דולר כסיוע. המטרה היא לסלק את חמאס ולחזק את אבו מאזן. אלא שאבוי, פרדוקס התמר מכה כאן, ובאופן זדוני הופך את התוצאה: אבו מאזן ייתפס בעיני הציבור שלו כבוגד, בעוד חמאס תופיע כמנהיגות אצילה ובלתי נכנעת. מהו פרדוקס התמר?
חז"ל כבר גמרו את ההלל על עץ התמר: "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, לולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית (בראשית רבה מ"א). ואכן, התמר הוא פרי המזרח התיכון, כאשר קיימים לפחות תשעה מינים שונים של תמרים, אשר בארץ אפשר למצוא את כולם, שכן ישראל היא מעצמת גידול תמרים, והגידול הזה, בעיקר בבקעת הירדן, רק הולך ורב משנה לשנה, שכן אנו נוטעים עוד ועוד, והביקוש העולמי עצום.
אתם מכירים בעיקר את התמר המפואר ביותר שמייצאת ישראל, ואשר נחטף בעולם, הוא המג'הול, ("אלמוני", בערבית) הבשרני, האובלי, והחום הכהה. טעמו מתוק, מלוח מעט, והוא מיוצא לעולם תחת המותג הישראלי "קינג סלומון", ארוז יפה כחבילת ממתקים. גם איראן מרבה לייצא אותו, ולאחרונה נזדמן לי לטעום ממנו באריזת שי, אותה ייצאו האיראנים לשוודיה. הפירות היו בצורה מלבנית, לאחר שיושרו בתוך קופסה מהודרת. הפרי היה מתוק מדבש, יותר מתוק מן הזן הישראלי.
[לתמונות של זני התמרים אנא פתחו את האתר של ד"ר גיא בכור] .
זן אחר הינו הברהי ("זמני", בערבית) הצהוב, וזאת כיוון שהגדיד שלו קצר מאוד, רק עשרה ימים. מהסיבה הזו החקלאים מכנים אותו "הבוז'ולה של התמרים". מגדלים אותו, למשל, בקיבוץ טירת צבי, קיבוץ שהוא ענק בגידול תמרים. הברהי נאכל כשהוא בוסר, ללא תהליכי שימור וייבוש. בדרך כלל מקפיאים אותו ל-48 שעות ומפשירים, ואז מקבל הברהי טעם מעודן ורך. מוצאו מעיראק, והיהודים העיראקים מכירים אותו היטב, נשבים בקסמו. ברהי ניתן למצוא גם באיזורי אילת.
עוד זן שמגדלים אצלנו הוא החיאני, שצבעו אדום או חום כהה, כשהפרי האדום מקסים ביופיו, ומוצאו מצרי. בעיר מודיעין, למשל, נטעו דקלי חיאני רבים, לנוי. זנים נוספים הם דקל נור, חלאווי, חדראווי, זהידי, דרי, אמרי, ועוד ועוד, עולם שלם וקסום. אגב, הגיע הזמן להחזיר לכל הזנים האלה את שמותיהם העבריים, כחלק מן המורשת העברית, הערה לאקדמיה ללשון העברית.
למה נזכרתי בתמרים, ואיך הם נקשרים למדיניות הסנקציות? משום שכאשר העולם הטיל סנקציות ממושכות על עיראק כולה כל שנות התשעים, הכריז סדאם חוסין, הנשיא אז, "לא נורא, נחזיק מעמד כל עוד יש לנו את התמרים," ועיראק היא הרי מעצמת תמרים. התמרים נתפסים כמקור של זהות עצמית, מקלט ליום סגריר, כפוליסת ביטוח, וכמקור עוצמה לאומית. בלי להשוות, גם אנחנו מברכים זה אלפי שנה על פרי התמר בראש השנה: "יהי רצון שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו."
"לא נורא, נחזיק מעמד כל עוד יש לנו את התמרים." משפט הזה נחרת בזיכרוני, והוא יוליך אותנו עכשיו לפצח, אחת ולתמיד, את פרדוקס הסנקציות המזרח התיכוני. אני מכנה אותו, לכן, פרדוקס התמר.
כללי השכר ועונש במזרח התיכון הפוכים לחשיבה המערבית, שכן פעולתם הפוכה למצופה. בתפיסה המקובלת במערב עונש כמו סנקציות כלכליות אמור להוליך לכניעה, בעוד ששכר כמו חלוקת סיוע נדיב אמור להוביל לתמיכה במעניק הכסף, אלא שכאן זה תמיד יפעל להיפך.
הסנקציות הכלכליות או האחרות מקדמות את השליט המורד ומחזקות את התמיכה בו. מדוע? משום שהשליט המזרח התיכוני יידע להציג את הסנקציות כמטילות מצור על הלאומיות, הלחץ החיצוני מלכד סביבו, ונוצרת סולידריות פנימית. הסנקציות מחזירות לשורשים, לתמרים, לעבר, להסתפקות-לכאורה במועט, לנראטיב פולחני מקדֵש. לעומת זאת שכר דווקא פוגע בשליט, מציג אותו כבובת המערב, כתומך בשיבת האימפריאליזם, וכנגוע בשחיתות. השכר פוגע בו בעיני הציבור שלו.
כיום, העולם פועל בשיטת המקל והגזר מול הפלסטינים. כנגד חמאס ועזה יש סנקציות ישראליות ועולמיות, בעוד לאבו מאזן הובטחו 7.2 מליארדי דולר כסיוע. המטרה היא לסלק את חמאס ולחזק את אבו מאזן. אלא שאבוי, פרדוקס התמר מכה כאן, ובאופן זדוני הופך את התוצאה: אבו מאזן ייתפס בעיני הציבור שלו כבוגד, מתרפס בפני המערב וישראל, בעוד חמאס תופיע כמנהיגות אותנטית, אצילה ובלתי נכנעת, שהפופולריות שלה רק תלך ותגבר.
עיראק של סדאם חוסין הושמה במצור עולמי, אך זה לא פגע בעוצמתו של סדאם כהוא זה. אחמדינג'אד כבר השכיל להפוך את הסנקציות שבאמת פוגעות באיראן כנגד המערב, בהציגו את עצמו כמי שנלחם בשם כבוד כל האיראנים על עצמאותה מחדש של ארצו. זה יהיה המצע שלו לבחירות לנשיאות בשנה הבאה. כך מקבל המערב בדיוק את ההיפך ממה שהוא מצפה לו.
לא חבל על המאמץ? על הכסף? על תקוות השווא?
ובכל זאת, נשאר המקרה הלובי, כאשר הסנקציות על לוב הובילו בסופו של דבר לויתור של מועמר קדאפי על תוכנית הגרעין שלו, ובזכותן, לכאורה, הוא התיישר מחדש. האם זהו יוצא דופן בפרדוקס התמר? נראה שלא.
המקרה היחיד שבו סנקציות באמת יוכלו לעבוד הוא סנקציות על המנהיג עצמו, על שרידותו. אם העולם ישכיל להבין שרק שרידותו מעניינת את השליט המזרח התיכוני, ואם השרידות הזו מאויימת, הסנקציות יצליחו, נפתח לפנינו אופק חדש. שרידותו של קדאפי אויימה לא על ידי הסנקציות, אלא בשל פחדו כי ארה"ב תפיל אותו כמו שעשתה אז לסדאם חוסין. במילים אחרות, רק האיום הצבאי (המדומיין) בעיני קדאפי פעל את פעולתו, אחרת היינו ממשיכים עם סנקציות ופופולאריות גואה עוד שנים רבות, גם בלוב. פרדוקס התמר לא היה מעורב כאן, אלא אמצעי לחץ אחר.
בפעם הבאה שישאל או כל גורם עולמי אחר שוקל להטיל סנקציות, וכאלה יש כיום בלי סוף במרחב שלנו, כדאי גם לקחת בחשבון את פרדוקס התמר, כדי להגיע לתוצאות של ממש.
מתברר שעץ התמר עצמו יכול להיות גם מקור לשלום ולשיתוף פעולה, לא רק לשמש כמדד לאיבה ולהתבצרות לאומנית. במזרח התיכון התפשטה חיפושית עצים קטלנית בשם "חדקונית הדקל האדומה", שפשוט מחסלת את עצי התמר במפרץ הפרסי, בעיראק ובצפון אפריקה. כיון שהיא כמעט לא הגיעה לישראל, התמרים שלנו נחטפים בשווקים הערביים והביקוש עצום. ויותר מכך, המומחים הישראלים כנגד החיפושית מבוקשים כיום בכל מדינות ערב, כדי שילחמו עבורן בחיפושית, ובלי פרטים, ניתן למצוא היום ישראלים ברוב מדינות המיפרץ, נלחמים בחיפושית, אבל מקדמים במידת-מה את השלום. והנה לנו עוד מימד מפתיע של "פרדוקס התמר", המתהפך ומתהפך.
22.12.07
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
 
 
 
מערכת "חדשות בן עזר" רכשה בובה "אבישג" לחימום כפות הרגליים ב-180 שקלים
זה זמן רב שמערכת "חדשות בן עזר" סובל מתחושת קור בכפות-הרגליים וזאת למרות שבחלק העליון, השמן, יכול המערכת לשבת בחצי גום ערוף גם בחדר קר באמצע החורף. ובכלל יש כבר האומרים עכשיו שלא ההשמנה מזיקה ללב אלא ההזנחה בהשגחה על הבריאות.
המערכת דרש שישיגו לו אבישג מחממת וזאת בתואנת של "ויכסוהו בבגדים ולא ייחם", ואולם שום נערה צעירה לא הסכימה לעבוד במישרה של חימום כפות רגליו, מה עוד שהיה חשש שהטיפול לא יסתיים בחימום בלבד מצידו של הזקן העלול להיאחז בתואנת "זוקף כפופים" ו"ככלות כוחי אל תעזביני."
אי לכך נרכשה עבור מערכת "חדשות בן עזר" הקשיש, הקר מתחת, מערכת "אבישג" ישראלית למהדרין הקרוייה "כרית חימום חשמלית" מתוצרת זק"ש, שניתן לתקוע בה את כפות הרגליים בישיבה ליד שולחן הכתיבה או להניחה כבקבוק חם מתחת לשמיכות בקצה המיטה לפני שהולכים לישון. ויש גם דגם מדבר כמו בובה, שבלחיצה קלה עושה "פּוּק" ואומרת: "שלום לאדוני המלך! פיסעלע פיסעלע, בין שדיי ילין!"
 
 
פרופ' ד"ר אהוד בן עזר
אנחנו מאוד אוהבים לקבל הזמנות מבית עגנון בירושלים וזאת מסיבה פשוטה, אחת ויחידה: כל כמה שהסברנו להם, הם אינם מוכנים לשנות, וכותבים על המעטפה: "ד"ר אהוד בן עזר"!
וזה עוד כלום לעומת השנים שבהן היתה לנו דירת רווקים [גרושים] ברחוב פרופסור שור בתל אביב, ואזיי בדואר אלינו היו מגיעים מכתבים כך: "פרופ' אהוד בן עזר, רח' שור 8, ת"א".
ולמעשה, ולאור שיטפון התארים באקדמיה, בייחוד בפרופסורות, האם אין די בשני אלה כדי להעניק לנו תארי ד"ר ופרופסור?
 
 
 
חיילי צה"ל אינם אונסים נשים פלסטינאיות
אות הצטיינות ניתן ע"י האגודה הסוציולוגית הישראלית למחקרה של טל ניצן על הגזענות של חיילי צה"ל, שנערך במרכז שיין למחקרים חברתיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
היא מאשימה את חיילי צה'ל בגזענות וזאת "בגלל שאינם אונסים נשים פלסטינאיות, כפי שעושים כל הכובשים בעולם לנשים שנכבשו." במחקרה, "אונס ואי אונס הם שני הצדדים של אותו מטבע: אין כל הבדל בין מעשי האונס ההמוניים של הסרבים לבין אי ביצועם של מעשי אונס ע"י חיילי צה"ל. אלה פשעי מלחמה ואלה פשעי מלחמה. המוסריות של צה'ל נובעת לא רק ממהותם, אלא גם מניטרול תשוקה כלפי הפלסטינאיות שנתפשות כלא אישה ומהווה זיהום המאיים על גבולות השבט הישראלי."
אכן, הפלסטינאיות צריכות להיעלב מאפלייתן הגזענית.
קארים סולטן
רח' הגיא, ירושלים / אלקודס
 
אהוד: הקשקוש המטורף הזה הגיע אלינו מאחד הנמענים ואין אנו יודעים אם מדובר כאן בפארודיה, בזיוף, או באבסורד נוסף בעל גוון אנטי-ישראלי מוטה מראש – המאפיין כמה וכמה "מחקרים" ו"פרסים" בחוגים לספרות, להיסטוריה ולסוציולוגיה באוניברסיטאות שלנו, בייחוד בירושלים ובתל אביב. אנא, אם מישהו מכם יודע פרטים נוספים, כתבו לנו.
 
 
 
ד"ר יחיעם שורק
מי יעיר את הספינקס?!
בכל יום ביומו אנו מדווחים מעל דפי העיתונות והתקשורת הרדיופונית והאלקטרונית כי "היום נכנסה שביתת המרצים ליומה ה..." ועוד "היד נטויה" לריטואל הזה.
מבלי להיכנס לשאלה האם השביתה צודקת, מוסרית וראויה והאם טענות המרצים צודקות, מוסריות וראויות (מה שמאוד נכון לדעתי), הנה לכם מיספר סיבות מדוע אין הממשלה נזעקת לפתור את הבעייה ולהתיר את הפלונטר, למרות שכצפוי יגיעו בסופו של דבר שני הצדדים לשולחן דיוני הסיכום וההסכם והמורים יחזרו לעבודתם.
ראשית – קופת המדינה חוסכת עשרות מיליוני שקלים (!!!) לכל יום של שביתה, וזאת מכיוון שאין היא צריכה להפריש כספים למשכורותיהם של הסגל האקדמאי. כמו כן המערכת האקדמית המושבתת חוסכת למשק קילוואטים רבים של אנרגיה, שהרי מיתקני התאורה, המיזוג ועוד דוממים במוסדות החינוך.
שנית – המערכת האקדמית, מה-לעשות, אינה מסגרת יצרנית, וכך לא ניתן למדוד את נזקי השביתה אלא לעידן מרוחק יותר, ובינתיים יכולה הממשלה לשקוט על שמריה.
שלישית – המערכת האקדמית, מה-לעשות, אינה מסגרת יצרנית, ואף לא שירותית נדרשת כמו רפואה או מנגנון ממשלתי ומוניציפלי, ועל כן אין היא מסוגלת להפעיל לחצים על הציבור, שיתבע מהממשלה התערבות מיידית להגעה לדיונים מסכמים.
רביעית – המערכת המושבתת מתייחסת בעיקר לסטודנטים בוגרים, העומדים, במידה רבה, ברשות עצמם, בשונה מתלמידי התיכון או מהזאטוטים שבבתי הספר היסודיים, ועל כן מנוטרל הלחץ על ההורים, והם מבחינתם יכולים לצאת למקומות עבודתם.
חמישית – ציבור המרצים השובתים הינו קטן כמותית, ועל כן נעדר יסודות של לחץ ציבורי. הציבור מבחינתו ממלא פיו מים.
שישית – תופעה מעניינת ומיוחדת במדינתנו, מאז הקמתה ואילך, למעט אולי ימי יצחק רבין כראש ממשלה ויוסי שריד כשר החינוך, ששרי החינוך מעולם לא הזדהו ממש עם דרישות עובדי ההוראה, החל מהגיל הרך וכלה במיגזר האקדמי (בעיקר, איך לא, כשהדבר כרוך בהזרמת כספי הממשלה). כשהיתה פורצת שביתת רופאים ואחיות, היא נתמכה על-ידי שרי הבריאות, וכך הדבר לגבי תחבורה, אנרגיה, פנים (רשויות מקומיות) ועוד. ובמצב כזה איך נצפה שהסגל האקדמי יוכל להגיע להישגים כלשהם.
שביעית – כולם מצפים שראש הממשלה יתערב בנעשה, שהרי הכרזותיו לגבי חשיבות מערכת החינוך והמשאב האנושי בכלל נישאו בכל אסיפת בחירות ונאום לאומה. והנה דומם לו הספינקס הממלכתי. אולי בשל ההסתבכויות המשפטיות שלו ואולי דווקא כדי להסיט את דעת הציבור ממצבו העגום גם בהקשר הפוליטי.
אז מי יעיר את הספינקס?!
 
 
 
 
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק מ'. ימי אזכרות אצל יהודים
אבל את מה שעשו בני עמי שלי בנדון ימי האזכרה, אני זוכר היטב. שכן לא פעם שימש הדבר לשמחה לנו הילדים בבית הספר.
יש אשר יקרה שבאמצעיתו של אחד השיעורים, סמוך לשעת הצהריים, יבוא פתאום השמש של בית הספר, ידפוק בדלת הכיתה, יבקש סליחה מן המורה, וימסור לו איזה פתק. אחר כך הוא יצא החוצה ויכניס שני עוזרים הסוחבים איתם סל ענקי (צִ'מְבִּילָה), מלא בפיתות חמות וטריות. ואנו הילדים שהיינו מורגלים בכגון זה, והבנו גם מה משמעותם של דברים, סילקנו בשמחה רבה את מחברותינו מן השולחנות, שעליהם הזדרז השמש לחלק פיתה לכל אחד. בגמר הפעולה הזו הוא יצא החוצה לרגע וגרר אחריו צ'מבילה נוספת שהכילה גושי חלווה מתוקה וטעימה עם תבלינים מפוזרים עליה סביב, להאדרת הטעם המשובח שלה (חָאוָואיִיג'), על כל פיתה הוא שם גוש של חלווה.
הפתק שמסר למורה הכיל מן הסתם את פרטיו האישיים של הנפטר שלעילוי נשמתו תֵאכֵל הארוחה הטריה הזו. המורה מברך ואנו עונים אחריו אמן. וגם אנו מברכים בעצמנו על הלחם ועל החלווה', ואוכלים בתאווה רבה ובתאבון את המטעמים. אחר כך נאמר את ברכת המזון. ובסיים כל הכיתות את הזלילה, יֵרדו כל התלמידים ויתאספו באופן מסודר בחצר בית הספר. יושלך הס כאשר אחד המורים יעלה על הדוכן ויקרא את "מי שבירך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך וישמור וינצור את האדון הנדיב היקר והנחמד מר פלוני אלמוני אשר נידב זאת הארוחה לעילוי נשמתו של המרוחם אביו הצדיק באדם מר כך וכך, רוח אדוני תניחנו בגן עדן וגו'," וכאן יקריא את כל נוסח האזכרה והאשכבה לא עליכם, ואנו בסוף נענה ונאמר אמן. ובאותו היום בדרך כלל יִתַּמוּ הלימודים בה בעת הזו ולילדים אורה ושמחה.
לפעמים היה נלווה לפיתות בנוסף לחלווה גם פלח מלון או תמרים או אבטיח, תלוי בעונת השנה. ופעם אחת אני זוכר שהארוחה היתה מורכבת דוקא מבשר ואורז טעימים, וגם קינוח.
יש לציין שמנהג זה מקורו בכך שמשפחת הנפטר המאוזכר תרצה לעשות מעשה נאה כלפי תלמידי הישיבה אשר יתפללו לזכרו של יקיריהם. ותלמידי הישיבה, כידוע מזה מאות רבות בשנים, לא עבדו ולא התפרנסו בכוחות עצמם, ותמיד היו סמוכים על שולחן הציבור, כך שהאכלתם נחשבה למצווה גדולה. והיות שבכל בית ספר בבגדאד היה גם בית כנסת מכובד הצמוד אליו שהיווה חלק אינטגרלי שלו, השתרש במשך הזמן המנהג להגיש ארוחה לכלל התלמידים שם. בדרך כלל היה מאפה מיוחד נאפה למאורע האזכרה, פיתות עבות שלשו אותם בחמאה טהורה ("קָלֵייצָ'ה"), ואף את אלה היו מחלקים עם חלווה מעשה בית, יותר בצורת עיסה סמיכה מתוקה וריחנית עם הֵיל, ועליה מפוזרים שקדים קלופים. המראה מעורר תאבון והריח ניחוח אמיתי.
ויש גם לזכור שהיות וזו לא היתה מדינת סעד סוציאליסטית, וכן גם לא הקהילה, הרי שעזרה לעניים התקיימה בדרכים וולונטריות שונות. ומסורות רבות השתרשו כאן.
אף במותו של נדיב עשיר וידוע בקהילה, תחלק משפחתו ארוחה לעניים. ואני זוכר בהיותי ילד קטן, מת עליו השלום הנכבד שוֹע העדה, מר מנחם דניאל, שהיה בכיר בעמו וגם חבר פרלמנט ויועץ למלך בעניינים שונים.
נשכרו צוותים גדולים של טבחים ומשרתים, ואלה עמדו ובישלו בסירים גדולים כמויות אדירות של תבשילי בשר, וכמובן גם אורז שרוכז על מחצלות גדולות מאוד שנפרסו בפינה אחת של החצר בבית-הספר שעל שמו. ומה שנחרת בזיכרוני היתה ערימת האורז הגדולה (בתפזורת) שהגיעה עד התקרה ממש, ואיש אחד עמד לידה עם מחבת גדול ומילא מלוא החופניים (מלוא מחבתיים במקרה זה) לסליהם של אלה הנצרכים אשר באו ועמדו בתור לקבל נדבת מזון לעילוי נשמתו של המרוחם הנכבד הצדיק החשוב וכו'. ואחר ניגשו למחלק הבשר והפירות והמעדנים האחרים וכל כיוצא בזה. ממש חגיגה.
לא תמיד חלוקת מזון היא שציינה את זכרו של הנפטר עליו השלום. לפעמים חולקו בגדים (חמים, בימי החורף בעיקר). השָמָש היה נכנס לכיתה ובידו פתק עליו רשומים שמותיהם של תלמידים אחדים, שהנהלת בית-הספר בחרה בגלל דחקה הכלכלי של משפחתם, ואלה נצטוו ללכת למחסן שם חולקו להם לפי מידה חליפות ודברי ביגוד אחרים. כל זה תרומה מאת פלוני לזכר קרובו מנוחתו עדן. במקרים האלה היתה כמובן פחות שמחה לנו הילדים, בהעדר החלווה והפיתות, האסיפה בחצר והבטלה מהלימודים.
וגם בזה היו כל מיני מנהגים. למשל אותו עשיר ובעל נכסים שהחליט לתרום לילדי בית הספר, נאמר, כחמישים חליפות לחורף, ירצה שגם בנו שלו הלומד באותו בית הספר יהיה בין הנצרכים מקבלי החליפות הנצרכים. ומעשה בתלמיד אחד בן למשפחה עשירה שנכלל גם הוא בין המוזמנים לקבל תרומה של עניים. החלו מרננים, כיצד זה שבן של עשיר יקבל אף הוא חלק מן המיועד לנצרכים. המלעיזים לא ידעו את האמת, שאביו של התלמיד הוא-הוא שתרם תרומה גדולה מאוד לבית-הספר אך ביקש שגם בנו, "למען יתחזק מזלו" יקבל בגדי נדבה כעניים האמיתיים. התרומה היתה בעילום שם כמובן, וההסבר הוא מפי אבי.
ורק כאן, בארץ הקודש, ראיתי אצל יוצאי אירופה, שאזכרה אפשר לציין גם על יד שמקיימים יום עיון או הרצאה או אפילו קונצרט, בנוסף להקראת נאום כלשהו בו יוזכר הז"ל עליו השלום. ולאו דווקא על-ידי זלילה רבתי.
וממש בימים אלה שמעתי בתוכנית כבקשתך למוסיקה קלאסית, שכרגיל נשלחות היצירות המושמעות בה עם ברכה ליום הולדת או נישואין, לראשונה מאז שאני מאזין לתכנית – שהיצירה הוקדשה לזכרו של פלוני, לבקשת קרובו של זה וזה ביום השנה לפטירתו.
ואגב "חגיגה", דודי, אחי אמי, עליו השלום, נפטר בשיבה טובה. וכמנהג עמדתי ללכת לביתו לנחם את בני המשפחה. זוגתי שתחי' הציעה שאקח איתי גם את בני בן החמש וכך עשיתי.
הגענו לבית האבלים בשעת הערב, וחדר האורחים היה מלא אנשים. חברים וקרובים וידידים וכאלה שבאו להתפלל, המון אדם. ומטבע הדברים, כאשר הנפטר היה איש שבע ימים ושנים, הכול נראה בהתאם. עבור רוב הבאים משמש הדבר כמפגש משפחתי רגיל. ומיותר לומר, ללא שום זכר לסממני האבל שדובר בהם לעיל, ישיבה על הרצפה, מקוננות וכדומה. הכול יותר מאופק ושקט ו"אירופאי", להוציא את הגשת ה"ברכות", שפועלת סביב לשעון. אחת מגישה מלפפונים, שנייה כְּעָכִים ריחניים וטריים מאפה בית, שלישית תמרים ושוב שקדים או אגוזים, תפוחי עץ ואגסים, קפה, תה, מיץ ועוד. ומברכים גם על ההדס ועל עשבים ריחניים נוספים, הכול לפי כללי הטקס.
ובני החמוד כמובן שנהנה מן המטעמים ומן המשקאות התוססים וממיץ התפוזים ומכל היתר. ובדרך חזרה הוא שואל אותי: "אבא, הדוד הזה שלך, ממה הוא מת, מה קרה לו?"
"מדלקת הריאות."
עוברים חודש או חודשיים, וחליתי בעצמי. חום גבוה מאוד שיעול ושכיבה במיטה וביקורי בית של רופאים שאיבחנו דלקת ריאות ויראלית קשה. והפַספוּס, שלא רגיל לראות אותי בטל מעבודה, לבוש בפיג'מה ומוטל חולה על הספה, שואל אותי בדרכו לגן הילדים בבוקר, "אבא, למה אתה לא הולך לעבודה? מה יש לך?"
"אני חולה, יש לי דלקת ריאות."
ואז הוא עונה בדאגה: "אבא תיזהר שלא תמות. אתה לא זוכר שהיה לך דוד שמת מדלקת הריאות ועשו לו חגיגה.."
 
המשך יבוא
 
 
 
 
קבלת שבת בצוותא
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד' י"ב)
עשרת הדיברות ניתנו לעם ישראל בהתגלות מיוחדת במינה וחד פעמית של אלוהים לעמו. על פי המסורת, אלה הדברים היחידים שנאמרו ישירות לעם ע"י אלוהים, לכן השם "דיבר" ולא "חוק". עשרת הדיברות הם צווים אלוהיים ואין הם חוקים רגילים. החלוקה העניינית של הדיברות – מצוות בין אדם למקום (כינוי של כבוד לה') ומצוות בין אדם לחברו, כאשר מצוות כיבוד ההורים מהווה את החולייה המגשרת.
ישתתפו בקבלת השבת: שלום שמואלוב, יוזם ומנהל אמנותי של פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, בשיחה על מהות הפסטיבל ועל הקדשתו השנה לנושא "עשרת הדיברות".
יורם זק ועו"ד רונאל פישר – יוצרי הסדרה "עשרת הדיברות" אשר שודרה ב"קשת" (ערוץ 2), בשיחה על המסע הייחודי החוקר את המשמעות המודרנית של הדיברות שבין אדם לחברו וכן מעמיד לדיון מחודש את ערכי הייסוד של העולם היהודי על פי משמעותם בימינו.
 ניסים דיין, במאי קולנוע ישראלי ואחד המבקרים והמרצים הבולטים בתחום בישראל, יתייחס לנושא "עשרת הדיברות" בקולנוע, באמצעות דוגמאות מהיצירות של קישלובסקי וססיל דמיל.
שלמה בר בשירי שבת ופיוטיה. עורך ומנחה: גיל קופטש, משתתפים: עו"ד רונאל פישר, יורם זק, ניסים דיין, שלום שמואלוב, שלמה בר. קבלת השבת בצוותא היא במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר.
התאריך: יום שישי 28/12 בשעה 12.00. מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 35 ₪. יש להזדהות בקופת צוותא כקוראי בן עזר לקבלת ההנחה. טלפון הקופה 6950156 ת"א.
 
 
 
קשת החדשה
ידיעון מס' 1
החוברת החדשה של "קשת החדשה" נשלחה למנויים, למשתתפים ולחברים בראשית השבוע. ההפצה לחנויות תתעכב עד תחילת ינואר, בגלל בעיות ניהוליות של המפיץ. מכאן אנו למדים כמה טוב להיות מנוי.
המחירים החדשים של הרבעון הם מעתה 225 ₪ למנוי שנתי, 75 ₪ לחוברת בודדת.
ב"גלריה" של הארץ יופיע ביום ו' הקרוב, 22 בחודש, ראיון של שירי לב-ארי עם אהרן אמיר.
בגלי צה"ל, תוקדש התוכנית "ספרים רבותי ספרים", של ציפי גון-גרוס, בשעה 17:00, לשיחה עם אהרן אמיר.
ביום ה', 3 בינואר 2008, יחוגו (בטרם עת) במיתחם ביאליק, בבניין העירייה הישן, יובל 85 לאהרן אמיר. האירוע ייפתח בשעה 20:30, ומומלץ להתכנס בין 19:30 ל- 20:00. דוברים: אמנון רובינשטיין, בני ציפר, חיים באר, חיים גורי ו"בעל-היובל" עצמו. משירי אמיר יקראו עליזה ציגלר, אסף ענברי, ליאורה בינג-היידקר, והמשורר עצמו.
עלול להתקבל הרושם ששורת אירועים זו היא פרי מאמץ מרוכז של יחצ"נות. האמת? אין זה אלא פרי של צירוף מקרים וגחמות...
הערב הבא של "קשת בעל-פה" יתקיים ב-24 בינואר 2008 בבית מרכז השחמט ברמת-אביב, רח' טאגור 26. הודעה מפורטת, בחוברת החדשה.      
האתר שלנו, "קשתות", ישמח לביקורכם. תודה על תשומת-הלב.
(WWW.KESHATOT.ORG)
 
 
 
 
המלצה חמה לשתי תערוכות מצויינות
במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב
 
1. "והתורקים אינם עוד שולטים..."
התערוכה מאירה מזוויות שונות את החיים בארץ-ישראל בשנות מלחמת-העולם הראשונה (1914-1918) – פרק קודר בקורות הארץ [500 זונות יהודיות ממשפחות טובות בירושלים בלבד!], שהפכה כלי משחק בעימות בין המעצמות הגדולות. בשלהי המלחמה, בחודש דצמבר 1917, נכנס הגנרל אלנבי בראש צבאו לירושלים והביא לסיומן של ארבע מאות שנות שלטון עות'מאני ולתחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ. בתערוכה פריטים בולאיים נדירים, יומנים, קטעי עיתונות, כרזות, חפצים, צילומים וסרטים נדירים. מרתק במיוחד הוא סרט אילם על ארץ-ישראל והצבא הבריטי באותן שנים, ולמרבה הצער אין להשיגו בתקליטור מאחד וכל הזכויות שמורות לאימפריאל וור מיוזאום, מוזיאון המלחמה הבריטי, בלונדון (שמומלץ מאוד לבקר בו) ואשר מקטעים מסרטים שבארכיוניו נערך הסרט הרץ התערוכה במוזיאון הארץ.
מוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות, עד 30 במרס 2008.
 
 
2. איטליה – אברייקה / אלפיים שנות דיאלוג תרבותי
במשך יותר מאלפיים שנה חיים יהודים באיטליה, ובמשך הדורות נוצר בינם לבין שאר תושבי איטליה דיאלוג עשיר ומרתק, רצוף השפעות והזנה הדדית בתחומי החיים השונים. התערוכה עוסקת בקשרי הגומלין התרבותיים הללו באמצעות מבחר מוצגים נדירים, יצירות אמנות, מימצאים ארכיאולוגיים, כתבי-יד מעוטרים, פריטי יודאיקה ועוד. תערוכה מרתקת, בנוייה היטב, עם הסברים ממצים בעברית ובאנגלית, שאפשר לבלות בה זמן רב וללמוד את ההיסטוריה של יהודי איטליה, ובקצרה גם את קורות חייהם של יהודים בולטים בכל התחומים. ידעתם, למשל, שגם "אוליבטי" של מכונות-הכתיבה היה יהודי?
המגרעת היחידה שהיא שכנראה בגלל ריבוי כתבי-היד המקוריים מצוי האולם הגדול כולו בחצי חשיכה, מה שמפריע להתבונן בחלק מהמוצגים וגם לקרוא את ההסברים המאלפים.
מרכז רוטשליד, מ-4 בדצמבר 2007.
 
 
 
 
שתי הערות חינוכיות בדבר מדונה, "קבלה"
ואוכל כשר באושוויץ
* קראנו כי אל בתי הספר בישראל חדרה בתחפושת כת "קבלה" המתנאה במדונה כדי לזיין את השכל של ילדי ישראל בתורתם המטומטמת, שדבר אין לה ולתורת הקבלה. הקבלה היא פרק חשוב בתולדות עם ישראל מבחינה היסטורית ודתית, ומי שרוצה להבין אותה שיקרא קודם כל את ספריהם ומחקריהם של גרשם שלום ותלמידיו ואת "משנת הזוהר" שתירגם ישעיהו תשבי. ואילו הדיבורים והספרים בשם ה"קבלה" הפופולארית כיום – אינם אלא שטויות שאפילו אינן קשורות ליהדות ולא באו אלא למלא כיסיהם של נוכלים, מתחזים, ופתאים השוחים בשלוליותיה. עוד מעט ואחריהם גם מיסיון חב"ד יחדור לחינוך הממלכתי-כללי, ובעקבותיו המיסיון הנוצרי, שוודאי יזכה לגיבוי בג"צ בשם שיוויון הזכויות והדמוקרטיה בישראל.
* קראנו שבגלל הגזירה שתלמידי ישראל הנוסעים לבקר באושוויץ' יאכלו רק אוכל כשר – תתייקר הנסיעה, כמובן על חשבון ההורים, בחמישים עד חמש מאות דולר. עצתנו לכם – אל תסעו! – כי באושוויץ' נשרפו גם עשרות אלפי יהודים שלא אכלו כשר, ובוודאי שגם כל האסירים שם, לפני שהומתו בתאי הגז, לא קיבלו אוכל כשר. ואם לאלוהים אין עדיין תשובה על כך, לבד מכמה חרדים דגנרטים שמדברים בשמו ורואים באושוויץ עונש על עם ישראל ובכך מצדיקים למעשה את היטלר ואת השואה – הרי שטרם התמודדה הדת היהודית המאמינה באל אחד – עם השואה, ולכן אין לאיש זכות לכפות על מי שנוסע לאושוויץ' לאכול רק אוכל כשר!
והייתי אומר אפילו שביום יפה של ביקור, כאשר השמיים כחולים ונקיים מכל ענן, צריכים התלמידים לעמוד בין הבניינים באושוויץ או בין הצריפים בבירקנאו ולאכול במופגן כריכים מבשר לא-כשר [לא אקוב בשמו] וזאת כדי להעמיד את אלוהים בניסיון הנורא של "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט!"
בעלה של המורה פרחיה עץ-הדעת
 
 
 
ספר האדריכל יוסף טישלר בתל אביב
בימים הקרובים עומד לצאת לאור בהוצאת מרכז באוהאוס תל אביב ספר המוקדש לפועלו של האדריכל יוסף טישלר. הספר מהווה תרומה משמעותית להבנת ההתפתחות הארכיטקטונית והאורבנית המוקדמת של תל אביב. נחשפת בו דמותו המרתקת של יוסף טישלר – הארכיטקט, המהנדס, המחנך, העסקן ואיש העקרונות. יוסף טישלר תכנן בתל אביב קרוב ל-300 בתים ושכונות שלמות, בהן שכונת פקידי אפ"ק, שכונת נווה שאנן, פארק בדראני והמרכז המסחרי. בין הבתים המוכרים של טישלר, בית גרשון לוין בצומת הרחובות אלנבי והכרמל, בתי המלון בכיכר הכנסת בפינת הרחובות אלנבי והרברט סמואל ובית אליהו גולומב בשדרות רוטשילד.
מחבר הספר הוא חוקר תולדות הארכיטקטורה ד"ר ברוך רביד, והתחקירנית שולה וידריך. בספר 256 עמודים והוא מכיל מאות צילומים, תוכניות מפות ורישומים וכן קטלוג מקיף של כל בתיו של יוסף טישלר. הספר יהווה מקור מידע רב ערך למתכננים, לארכיטקטים, לעוסקים בשימור ולכל אוהבי העיר.
[דבר המו"ל]
ביום שישי 4 בינואר 2008 בשעה 12:00 תתקיים במרכז באוהאוס תל אביב, דיזנגוף 99 השקת הספר ופתיחת תערוכה המוקדשת לפועלו של יוסף טישלר.
 
 
 
 
אהוד יקירי שלום, אנא פרסם בבקשה בגליונך הקרוב בקשה מעניינת זו:
קול קורא לקוראי המגילה העפה של בן עזר:
 ליאו הבר, עורך ה"מידסטרים" ניו יורק, מוציא גיליון חג מיוחד השנה. הוא מבקש ממוארים, יצירות ספרותיות או מאמרים, לגיליון יום העצמאות הקרוב, במלאת 60 שנה למדינת ישראל. חשוב שהכותבים חוו את הדברים בעצמם. בקהל הקוראים הנכבד של בן עזר ישנם רבים כאלה. 
לא יותר מ-500 מילה, באנגלית כמובן, הנושא הוא כמובן הקמת המדינה, מלחמת העצמאות וחוויות הסובבות סביב מאורעות אלה. התשלום יהיה 50 דולר ליצירה שתתקבל.
 תאריך אחרון למסירת הדברים, יום שני, ה-11 בפברואר 2008. כל המקדים הרי זה משובח. כמובן שגם שירים בנושא זה, באנגלית! יישקלו לפרסום, אך התשלום יהיה נמוך יותר.
אנא, שנסו מותניכם והיענו לבקשתו. כל החומר יועבר בדרך הדואר האלקטרוני לכתובת זו:
 midstreamthf@aol.com
 Leo Haber editor, MIDSTREAM, New York York
 בברכה,
אלישע פורת
 
 
 
דודו אמיתי
בהתייחס ל"הצביעות" של "שלום עכשיו" [גיליון 301]
 שלום אהוד,
 קראתי את הקטע האמור ולא מצאתי בו אלא האשמות אוויליות ורכילות מצוצה ממוחו של נרגן זקן.
על זה כבר נאמר במקומותינו: הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
להזכירך (שוב) ב"שלום עכשיו" חברים ותומכים ממיטב אנשי ההתיישבות העובדת וחיילי צה"ל שאתה כ"כ מעריך ומטפח בטוריך.
זה לא מוצא חן בעיניך? זכותך, אבל לא לכבודך הפקת טקסט מגוחך ושולי כגון זה ("מידע מרשיע... ואולי גם בנושאים אחרים". ר"ל).
השמר מהפתטיות.
 שנה אזרחית חדשה, טובה ומבוססת.
 דודו אמיתי
חבר "שלום עכשיו"
גבעת עדה 
 
לדודו אמיתי שלום,
הוטחו לאחרונה ב"שלום עכשיו", במו אוזניי הזקנות שמעתי ברדיו – האשמות קשות, מלוות בחקירת משטרה, על שהם משתמשים בעמותה שמטרותיה כביכול חינוכיות כדי לקבל תרומות מהאיחוד האירופי ומבריטניה לממן פעולות פוליטיות ומודיעיניות, כגון מסירת נתונים מדוייקים על מצב ההתנחלויות.
כאשר העניין ייחקר עד תומו ויוּזם, וכאשר יתברר כי "שלום עכשיו" אינה מממנת את פעולותיה בעזרת גורם זר ועויין לישראל – או אז אפסיק להיות "פתטי" כהגדרתך, וגם אתנצל.
ואני מתפלא שלא שמת לב שהתרעתי על אותה תופעה בדיוק גם מצד חוגי הימין והימין הסהרורי. ואם אמירת אמיתות לא נעימות היא נרגנות, אזיי אני בהחלט, כהגדרתך, "נרגן זקן"!
אהוד בן עזר
 
 
 
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק ח
ציפורה
משה דויד בא לפנות-ערב אל השוק הגדול בעיר. רוח קרירה של ים עברה בקירות הלחים ונשבה על פניו. כאשר ירד בסימטה ראה את ציפורה מולו נושאת סל כבד בידיה ומחייכת. ניגש ועזר לה בשתיקה.
"משה," אמרה לו, "אתה לא צריך שתתייגע כל-כך בגללי. אלה הן הקניות בשביל האורחים שלנו."
"מה שאני עוזר לך – עוזר לי," ענה ולא הִרפה מן הסל.
"אבל אולי לא טוב שהאנשים יראו אותנו. יש כאן מהכפר שבאים לקנות, ואתה יודע איך הם יכולים לדבר אחר-כך. לא יפה שגרוּשים ימשיכו ויתראו. מה תגיד האישה שלך? וגם הוא יכעס עליי."
"אבל כאן לא חוץ-לארץ. אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואם הוא לא רוצח או גנב אין כל רע במעשים שלו. כאן לא יכולים לעשות לנו שום דבר."
"אבל שמעתי, האנשים מדבּרים, שהוא עושה לך צרות במחצבה ומקלקל את חייך מן השינאה שלו."
"רק שמועות, ציפורה. דווקא אנחנו ידידים טובים בעבודה. תשאלי את האנשים איך הלכנו יחד להציל את הבן הבכור של צבי כהן כאשר נתקע המנוף שלו בבור ערבי עתיק והוא נפל לתוכו. היינו צריכים לקשור אותנו בחבלים ולטפס אליו למטה כדי להציל אותו בתוך כל הנחשים והעקרבים שהיו שם. ומה אַת חושבת, מי עשה את העבודה הזאת? בעלך ואני קשרנו עצמנו בחבלים וכל שאר הפועלים עמדו עלינו והחזיקו בקצה השני של החבל וכך ירדנו ועטפנו אותו עד שהוציאו אותו, ואחר-כך שכב בבית-חולים שלושה חודשים."
"מה אתה אומר? לא שמעתי כלל על המעשה שלכם?"
"הִשארנו את הדבר בינינו ולא רצינו שיתפרסם העסק עם המנוף ויהיו עניינים למחצבה."
"בכל-זאת אני לא מאמינה לך שאין לך שום דבר בליבך עליו ושהוא לא שונא אותך. כל העולם מסַפּר על המריבות שלכם, ואיך שהוא מרמה אותך בשעות-העבודה ועושה לך צרות עם הכסף."
"שקר! שקר! אותי הוא לא מרמה. ואם יש בינינו אי-הבנה, וגם אם אנחנו מתווכחים לפעמים ולא מוותרים בקלות אחד לשני – לבסוף תמיד מסתדרים. אַל תחשבי שאם הוא סגן מנהל המחצבה כבר שולט הוא בנו עד שאי-אפשר להרים את הראש ולדבר לפניו כבן-אדם."
"משה, מוטב שתגיד לי שלום עכשיו."
"ציפורה – "
"לא. לא. אַל תדבר אליי. ותן לי את הסל בחזרה. באמת, תודה על ההשתתפות שלך. כבר עבר פה אחד הבנים של קַרקַשׁוֹן ויספר בכפר, והוא יעשה לי חקירה על ההתנהגות שלי, ובך יתנקם בעבודה אם ישמע שאתה פוגע בכבודו."
"מדוע אפחד מן המעשים שלו? כאן לא חנות-הבדים שיוכל לעשות לי מה שהוא רוצה. אם אתאונן עליו ואשלח את הדבר לפירסום בעיתונים, וגם אקרא אותו לבירור, עוד יפטרו אותו מן העבודה."
"למה לך צרות? הוא יותר חזק ממך, מכולנו. רק כאב-לב יביא לך, וגם אתה מסַכּן את הפרנסה שלך."
"אני מצפצף עליו, אַת שומעת? עליו, ועל הפרנסה, ועל המחצבה, ועל כל הכפר המחוּרבּן הזה, ואני אעשה כל מה שאני רוצה ולא אהיה עוד עבד שלהם, – לא!"
"משה, תפסיק! אַל תצעק! כל האנשים מסתכלים בך! מה הם יגידו אחר-כך ומה יהיה איתי אם ישמעו שאני משוחחת איתך באמצע השוק? תביא לי את הסל ותלך, תלך כבר!"
התקרבו לסוף הסימטה, לא רחוק מן הרציף של הדייגים, היכן שנמצאת תחנת-האוטובוסים לכפר. מוכרי הירקות קראו: "אדון, גברת, בבקשה! עוד יש משהו שאתם צריכים?" – ילד קטן רץ אחריהם ובידו צרורות ירוקים של פּטרוֹסיליה – "רק חמישה גרוש, גברת, כמעט בחינם." בכמה חנויות כבר הועלה האור, ובעלי הדוכנים בחוץ הדליקו את מנורות-ה"לוּכּס" שלהם. מסביב לחנותו של מונטֶרוֹ מגיד-העתידות התקבצו כמה נשים זקנות, ואחת מהן רצה כלפי משה דויד וביקשה נדבה. הוציא מכיסו מטבע ונתן לה. מונטרוֹ צחק מתוך החנות: "חה-חה-חה! ממי אַת מבקשת נדבה?" משה דויד שמח שמחמת הרעש בשוק לא שמעה ציפורה את שאלתו של מגיד-העתידות.
נער שמן בא מולם, מחזיק אשכול נקניקים בידו, וקרא: "אחד בלירה! אחד בלירה!"
משה דויד הקיף בידו הפנוייה את מותניה של ציפורה ומשך אותה מקִרבַת הבחור. "תיזהרי, הריח הזה של הבשר גרוע."
מסביבם התנשאו הררי ירקות, קופסאות שימורים, כלי-סידקית, סבון, גרביים, זיתים ומלפפונים חמוצים. חנות אחר חנות הציעה את סחורתה. ירקנים, בעלי-מסעדות, בעלי חנויות-מכולת, איטליזים לבשר-בקר, איטליזים לבשר-עוף ואיטליזים לנקניק. בכל פינה עמדו על המיקח. רבו מתוך חיוך, הסתלקו ברוגז וחזרו עם רמז קל מצד המוכר.
משה דויד התאמץ להשאיר את ציפורה לידו מול כל הקהל הזורם אליהם ודוחפם.
כשיצאו מן הסימטה אמר: ""ציפורה, אנחנו מוכרחים שנוכל לדבר בינינו – "
"טוב," ענתה, "פעם אחרת. רק עכשיו תלך."
"נוכל לבוא אצל מַנטֶלוֹ החבר שלי ולשבת בבית שלו בחדר הפנימי בלי שאף אחד יֵדע."
 "משה, אַל תדבר כך. אסור לנו. ומה שאנחנו חושבים לפעמים אחד על השני – אחר-כך יעניש אותנו כל העולם. וגם חטא גדול הוא מה שאתה מדבר אליי."
"אבל, ציפורה, כאן אנחנו בישראל חופשים לנפשנו לעשות מה שרוצים, והכול מותר לפי המנהג של המדינה. את לא רואה בעיתונים ולא שומעת ברדיו ומן הסיפורים על האנשים המודרניים החיים כמו בסרטים? למה אנחנו צריכים להיות כמו הפרימיטיביים? אני אפגוש אותך מחר בחמש אצל מַנטלוֹ."
"לא."
"אני אחכה מחר בחמש אצל מנטלו."
"לא."
"שלום," אמר והחזיר לה את הסל. האוטובוס כבר הגיע לתחנה, בעבר השני של הרחוב.
"לא, לא. תודה לך, אבל אַל תבוא לשם."
"אני אחכה."
 
כך החלו פגישותיהם של משה דויד וציפורה. ליבה אמר לה שאינה צריכה לראותו, והיא גמרה בדעתה – רק פעם אחת אלך אליו להסביר לו שלא יחכה לי וגם להשפיע עליו שלא ישתה עוד מן העראק וידאג יותר למשפחה ולילדים במקום להרשות להם להסתובב ברחוב, ערומים ולבושים קרעים, עד שהלב כואב לחשוב שהם ילדיו.
לקחה מחצית שעה פנוייה מסיום הקניות עד לבוא האוטובוס וניגשה לומר למשה דויד כי מוטב לו שינהג כאדם מן היישוב ולא יתהלך כל ימיו מלא טענות ומחפש מריבות עם כל העולם ובסוף מפסיד את ראשו בכל עניין.
נכנסה ומצאה אותו יושב אל השולחן הערוך ומחכה לה. היתה אפלולית בחדר הקטן מפני הווילונות הכבדים. ראתה על השולחן דובשני בַּקלאווה, מאותם שהיו חביבים עליה בשנה הראשונה לנישואיהם והוא היה מביא לה מחנות-התופינים של הערבי בשוק. ועוד הכין לה יין לבן יבש ובקבוק קטן של מיץ ענבים, לא אותם העראק והקוניאק והיין האדום הזול הנודפים ריחם מפי השותים בכפר, אלא ממין המשקאות שהיו שותים בארוחותיהם. מיד התמלאה רכּוּת ומתיקוּת וכמו ערפל כיסה את עיניה. קם, ניגש לקראתה ואמר:
"אַת מלכה שלי, ציפורה. מלכה שלי. תשבי במקום שהכנתי לך."
וכאשר לקח את ידה בידו כדי להוליכה אל כסאה עבר דגדוג קל באצבעותיה, והם השפילו לרגע עיניהם ועקבו אחר הידיים הנוגעות. ידו היתה מלאה צלקות מן העבודה במחצבה, וקרומי עור לבן שהרחצה אינה מסלקת אותם והם בולטים יותר כשהיד נקייה. ציפורניו שבורות בכמה מקומות וכף-היד מחוספסת עד שמגעה מורגש לעיתים כפצירה קלה.
אצבעותיה היו אדומות מן העבודה בבית וצבע הלַכּה בקצותיהן לא חיפה על עליבוּתן ולאוּתן. לא עוד היו אלו ידיה הרכות והלטפניות בזמן שהיתה אישה צעירה, יושבת רובו של היום בבית וממתינה לשובו מן העבודה. ישבה לשולחן והביטה בעיניו, הביט גם הוא בה. האם כל זה אמת, הירהרו, וכלום מוּתר לנו להאמין שכך הדבר? וכדי להעלים את מבוכתם החלו לפטפט על הדרך לכפר, על ביתו של מַנטלוֹ ועל השהות שבידם. רק משה דויד היה חוזר ואומר:
"אַת מלכה שלי, ציפורה. אַת המלכה."
בנו הקטן של מנטלו בא וסילק מן השולחן את הצלחות עם הקליפות והשיירים והביא פירות טריים וקפה.
כאשר ניגש אליהם, מחייך בביישנות, קפצה ציפורה וקראה: "אתה זוכר את סעיד, משה דויד? סעיד זה הנער הקטן בעל העיניים השחורות שהיית שׂוכר כדי שיעזור לי בעבודת-הבית וישקה את הרחוב מפני האבק? ואנחנו אמרנו שהבן הראשון שלנו יהיה דומה לו?"
"אם אני זוכר?" ענה הוא, "והרי כל הפנים שלך מזכירות לי את הבית שהיה לנו, והמיטבח שעשיתי לך מן הקרשים והפחים שהיו בחצר של אבא שלך, עליו השלום. אוֹי, אוֹי, ציפורה, איך שאנחנו עשינו שטויות מן החיים שלנו..."
"אסור לך לדבּר כך. כבר נקבע הגורל שלנו. ואפילו אני עוד חולמת לפעמים על דברים שאסור להרהר בהם בקול רם, אני אומרת לך שכבר עבר התור שלנו לעשות מה שהלב חפץ, ומוטב נשתדל כל אחד בבית שלו שיבואו השלום והשלווה."
"מה אַת מסַפּרת על חלומות?" נדלק משה דויד, "גם אַת חולמת עוד על הימים היפים שלנו, הימים היפים עם כל החיבּוּבים שהיו לנו ושיחזרוּ – "
"אוּי, אוּי," אמרה לו, "תפסיק, משה! אתה מתחיל שוב להרגיז בדיבורים שלך. כבר אני לא אמרתי דבר, וצריך שתבין ולא תפציר בי מה שאני לא יכולה לעשות. כי אסור לדבּר כך. יש לך אישה וילדים, ומה שאתה אומר לי הוא דבר איום. אתה שומע? כבר עובר אצלי רעד בעצמות מן הדיבורים שלך!"
נזכרה לשם מה באה, וליבה מייסרהּ. לא זו בלבד שלא הוכיחה אותו, עוד הצליח הוא להוציא ממנה הודאה שהיא מהרהרת בחיים שראו יחד לשעבר. החליטה שעליה לאזור עוז ולומר לו מה שהתכוונה לומר. בינתיים באה ידו ותפסה בכפה ונחה עליה, וניתווספו טעם היין שהניח ערפל דק בעיניה, ומתיקות הדבש, והאפלה שהחלה עוטפת את החדר. ניסתה לאסוף את ידה ממנו ולא יכלה. היו מחשבותיה מבולבלות עליה וגופה מתכווץ ומתפשט מן הנגיעות הקלות בכף-ידה, עד שהרגישה חום נכנס בה מכל העברים ונבהלה מפני עצמה ומפני משה דויד היושב מולה ועיניו בוערות ולחות, ומפני השעון, שכבר עברה מחצית השעה וסופה היא לאחר את האוטובוס לכפר אם לא תמהר לקום ולברוח. משכה עצמה ממנו וקמה רועדת כולה, וכמעט בוכה, וקראה: "משה, משה, קח אותי מהר לאוטובוס לפני שאני מאחרת."
מיהר וקם ללווֹת אותה. "קחי עוד עוגה," אמר.
"לא, לא. אסוּר לנו."
"מה אסור?"
"אני לא יודעת. נלך."
"תבואי עוד פעם?"
"אַל תדבר כך."
יצאו מאפלולית החדר לרחוב, שעדיין היו בו דמדומי-ערב, הלכו בצעדים חפוזים, נתקלים זה בזה, כשני גנבים. הגיעו לאוטובוס, והוא נפרד ממנה. אחר-כך חזר גם הוא לכפר.
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלימותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].