"תבוא, אבל בלי העיניים" לערב ההשקה
לספר הפרוזה של נורית קוטלר
ביום חמישי ה-3.1.08 ייערך ערב השקת ספרה, זוכה פרס "מפתנים" של נורית קוטלר. הספר "תבוא, אבל בלי העיניים", קובץ סיפורים קצרים, יוצא בספריית הפועלים. השחקנית דליה שימקו תקרא קטעים מהספר, ובערב ישתתפו אורי ברנשטיין, אברם קנטור ופרופ' יצחק בן מרדכי.
האירוע ייערך בחנות "תולעת ספרים" בכיכר רבין 9 בשעה 18:00.
 
 
 
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק ט
מזכיר המפלגה נכשל בשליחותו
 
כמה ימים לפני הבחירות בא במפתיע מזכיר המפלגה לבקר את ניסים לוי בביתו. הושיבוהו אל השולחן, הביאו ארוחה דשנה והאורחים עשו מעגל סביבו והקשיבו לשיחתו.
המזכיר התכוון לחטוף שיחה קצרה עם ניסים לוי. היתה בידו הבטחה מפורשת מצד חברים בעיר כי בתנאים מסויימים הם מוכנים לוותר על הבחירות ולמנות את ניסים למנהל-העבודה. מיהר לבוא ולבשר לו על כך והיה מעוניין לדבר עימו בלי ההמון הרב שמסביבם. ניסים הרגיש ברמזים מצד המזכיר.
"מה שלומך, ניסים?" שאל המזכיר, "ומה שלום האישה והילדים?"
"ברוך השם. עיניך רואות," ענה, "מה עוד להתאונן? הכול טוב בבית, חוץ מן הצרות הרגילות."
"מה לך ולצרות, ניסים? תתבייש לך, בחור בריא ומוכשר כמוך. אבל אם אתה מתכוון לאותו דבר – אני מוכן לשמוע."
"לא. לא. אלה הם רק הדיבורים הרגילים. מה אני שווה לסַפּר לך על הבעיות שלי? מוטב שנדבר על ענייני הכפר. הנה האנשים יושבים כאן, יסַפּרו לך ותשמע מהם."
"רציתי להמשיך את השיחה שהיתה לנו."
"לא צריך," אמר ניסים, "לא חשובים לי העניינים הפרטיים שלי. הנה באה הזדמנות – נשמע מה בפי החברים לומר."
"עליי לומר לך משהו בקשר לבחירות במחצבה."
השתררה דממה. כל אחד ניסה למצוא לעצמו התעסקות אחרת בשיחה חרישית, באכילה, בשתייה, או שפרש לצידו השני של החדר. המזכיר נבוך. רק ניסים התעלם מן המבוכה ואמר בחיוך סלחני:
"למה לנו לדבּר על בחירות? כבר שכחו מהן האנשים כאן. מה שיהיה – יהיה. למה נשבור לנו את הראש על העניינים האלה. הנה יש לנו בעיות עם החשמל, האוטובוס מאחר לבוא, בבית-הספר הילדים מסתובבים בחוץ במקום ללמוד, ולמרפאה בא הרופא רק פעמיים בשבוע. למה נתעסק בבחירות? נשאיר אותן לחכמים ולמשכילים יותר."
למזכיר לא היתה ברירה אלא לשמוע שעה שלֵמה טענות, תלונות ותרעומות מפי הנוכחים. רוב המדברים, משהפטירו לשם נימוס מילים על פגעים שהכפר סובל מהם, החלו מעלים איש-איש את בעיותיו שלו. על-פי רוב ענייני עבודה, שיכון, הוספת חדרים, משפטים וחובות למוסדות ציבוריים שונים. עשן הסיגריות מילא את החדר. האוויר התעבּה והמזכיר חש בראשו. רבים הוציאו פתקים ישנים ומקומטים, מלוכלכים בעפר ובזיעה, אישורים ממס-הכנסה, ביטוח לאומי, קופת-חולים, מיסי-ועד ושירותים אחרים. לפני עיניו ריצדו מיספרים, שמות ותאריכים רחוקים. שמות-משפחה זרים ומשונים שלא יכול לזוכרם. בינתיים הִשקוהו עראק וקוניאק וכל סירוביו לא הועילו, להיפך – כל מילה של דחייה התקבלה מיד כעלבון וכל פעם שהרים כוסית היו הכול מברכים אותו וטופחים על גבו ושותים איתו וחוזרים ואומרים בפניו:
"איך שאתה משלנו! איך שאתה מצליח להיות אחד משלנו בשתייה שלך! אפשר לחשוב שנולדת אצלנו, כל-כך אתה חריף בטעם שלך."
הארוחה היתה מלאה ומתובלת במיוחד. את הרוטב האדום שעל הבשר ציווה ניסים לעשות במיטבח חריף מן הרגיל. גברו תיאבונו וצימאונו של האזרח, ובין כוסית לכוסית שתה כוס מלאה בירה לבנה כדי להפיג את השריפה בשפתיו ובגרונו. הביאו במיוחד בשבילו קערת-עץ ובה כבדים מטוגנים בבצל וחתוכים פרוסות-פרוסות, ברוטב פילפל ובמיץ עגבניות חריף. והם רכים, כמעט נמסים בפה, ועל-פניהם זרויים מלח, פטרוסיליה קצוצה וריחנית ופרוסות-לימון קטנות.
המזכיר לקח את מזלגו והחל טועם, וכל הקהל מסביב מעודד אותו. אחד מהם לחש לו על אוזנו:
"זה טוב הדבר בשביל הכוח-גברא שלך. מה שאתה מכניס פה, עושה אחר-כך פלאים בהשתוקקות שלך עד שאתה חזק כמו ברזל קר, וחם כמו ברזל מלוּבּן..."
כולם מתגלגלים בצחוק ושואלים: "יש? יש?"
וטועמים עימו מתוך הצלחת לשם אותה סגולה, וקורצים אליו.
בכל ההמולה נשאר ניסים שקט ומיושב בדעתו, דואג למאכלים ולמשקאות וממלא חובתו כמארח למופת, מעיף מפעם לפעם עין במזכיר ואומד בדעתו את מידת עֵרוּתוֹ של הלה. השיחה התערבבה במוחו של המזכיר ולבסוף החל עונה לכולם ביחד על הטענות שפרשׂו קודם לפניו. נושא כמין נאום בו הוא מונה כל מה שנעשה והושג עד כה לטובת הכפר ומבטיח הבטחות רבות לעתיד ונשטף בדיבורו עד שלא חש כלל במתרחש סביבו. ניסים רמז לעֵבר המיטבח, ומיד הביאו טס רחב ועליו ספלי קפה תורכי וכוסות זכוכית גבוהות ובהן מי-סודה קרים.
המזכיר נשא עיניו בתודה וגמע באחת את הקפה החם ואת הסודה, ביקש עוד מנה ושיפשף מעט את פניו ומצחו בנסותו להתעורר מן העילפון הקל שהיה שרוי בו. לפתע נזכר לשם מה בא ומה חפץ לומר לניסים לוי, ובראותו כי השעה מאוחרת קם ומיהר אל ניסים, ובלי לשים לב לכל הקהל הודיע בחיפזון מה שהיה בדעתו לומר תחילה.
"דיברתי עם החברים בעיר והוחלט שאם אתה לא מתנגד, נהיה מוכנים מצידנו לתת לך את המינוי כמנהל-עבודה החדש במחצבה לאחר שכולנו עמדנו על הכישרון ויכולת-העבודה שלך. ואנחנו מוכנים לבטל את הבחירות, אם זו גם דעת החברים כאן."
לכך חיכה ניסים. עוד לפני שמישהו מן הנוכחים הבין מה קרה תפס בידו בקבוק מלא של קוניאק והיכה את תחתיתו בכוח על השולחן. נשמע קול זכוכית מתבקעת והמשקה נשפך ויצר שלולית קטנה למטה. בכפו של ניסים נישאר צוואר הבקבוק השבור, ודם החל מטפטף ממנה. והוא עצמו צעק ופניו אדומות מרוב כעס:
"אותי – אותי לא קונים! אתה שומע – אותי לא קונים! ואני מצפצף על המינוי שלכם. לא אתם תחליטו מי יהיה מנהל-העבודה אצלנו. מה שהאנשים כאן בכפר יגידו – זה יקום! ולא מן ההחלטות שלכם בעיר. ואני, כל זמן שאני חי – לא אתן לכם לבטל את הבחירות!"
מזכיר המפלגה החוויר. הוא גימגם: "אבל, אבל, ניסים... איך אתה מסביר את הדברים לחברים? מה הם יכולים לחשוב? הרי את הכול עשינו לטובתך, לפי הבקשה שלך – "
"שלי?" נזעק ניסים, "אני ביקשתי מכם דבר? אני צריך את הסמכות שלכם בשביל הבחירות במחצבה? מה אתה חושב לך? שאתה ממַנה אותנו ומוריד אותנו כמו שאתה רוצה?"
והוא ליווה כל מילה שיצאה מפיו בדפיקות חוזרות ונשנות על השולחן. הפעם בבקבוק נוסף.
המזכיר הרים קולו: "אני רוצה לסַפּר לחברים מה שהיה כאן, אני רוצה שיֵדעו על השיחה שהיתה לנו בעיר, במשרד שלי."
אולם ניסים לא הניח לו לדבּר. השתולל וצעק, באו לחבוש את ידו ולא נתן, ניגשו להרגיע אותו והדף אותם מעליו. באו אל המזכיר ולחשו לו: "תן לו שיירגע. תן לו שידבּר ויפוג הכעס שלו, ואחר-כך תנסה גם אתה לשכנע אותו בדבריך."
ניסים המשיך: "איתי לא עושים קנונייה, ולא נמצא האדם שיגיד לניסים לוי מה לעשות. אתם רואים? אתם שומעים באוזניכם מה בא והציע לי? לקחת את התפקיד של המנהל עליכם במינוי, כאילו עשו אותי שוטר במחצבה. הא? ולא מתביישים לבוא ולהציע לי בגלוי. כאילו אני עומד בשוק למכירה!" אחר-כך הוסיף בלשון רכה יותר: "באמת, תסלח לי אם אמרתי לך משהו פוגע באופן אישי. אנחנו יודעים שאתה לא אשם בהצעה הזאת, ורק החברים בעיר, אלה שאינם יודעים מה נעשה אצלנו במחצבה, העלו על דעתם רעיון לא טוב כזה. אבל אתה, שמכיר אותנו, צריך שתלך למעננו ותילחם על הבחירות ולא תיתן לאנשים מבחוץ להפריע את החיים השקטים שלנו בקנוניות ובמריבות. אנחנו אנשים פשוטים, לא בשבילנו העניין הזה. והנה כבר ניסה אדון רבינוביץ לסדר במחצבה את הבחירות שתהיינה חשאיות."
רחש של הסכמה עבר בקהל הנוכחים.
"ואם לא עמדנו בזמן על הכוונה שלו כבר היינו מקלקלים לעצמנו את החיים בסכסוכים בינינו. אבל, ברוך השם, האנשים הרגישו בעוד מועד ועכשיו הכול יהיה גלוי. אתה שומע? אין לנו מה להסתיר, וכל אחד מאיתנו יכול להגיד בפני השני כל מה שהוא חושב עליו! ואני באמת מבקש, סלח לי שהתרגזתי כל-כך ואולי גם פגעתי בך שלא בכוונה. אבל האנשים כאן יודעים שלי באופן אישי אין כלום נגדך, רק העניין כואב לי מפני שהרגשתי כי פוגעים בצדק של האנשים שלנו, ולכן קמתי להילחם עליו. ואני יודע שאתה ידיד גדול שלנו ותעזור לנו תמיד, וגם הכול כאן נאמנים לכם, ומה שהתרגזנו פה היה רק למען האמת."
דבריו של ניסים פיכחו את המזכיר מן השיכרון הקל שהיה שרוי בו כל הערב. הערכת המצב שעשה הוכיחה לו שהפסיד לגמרי. הקהל בחדר, ניכר בבירור מתוך עיניהם, היה משוכנע למעלה מכל ספק שהוא ניסה לעשות קנונייה עם ניסים לוי על חשבונם, ואילו ניסים דחה את ההצעה בכל תוקף. היטב חרה לו הדבר, מה גם שכל ההצעה לדחיית הבחירות היה פרי מאמץ ממושך מצידו וריב עם כל שאר חברי המזכירות וההנהלה בעיר לאחר שיחתו עם ניסים לוי. בחיוך מר נזכר כיצד הִרצה את טענותיו של ניסים לפניהם, כיצד הוכיח את דעתו שלו והאשים אותם שאינם מבינים לליבו של הפועל מן היישוב החדש, אשר לאחר שהתבסס בארץ אין שאיפתו כסף אלא כבוד והערכה לכישרונותיו וליכולתו. "ומה אתה רוצה?" שאלו אותו, כולם אנשי-מינהל מובהקים שאין ליבם פנוי לוויכוח על סוציולוגיה וצורכי הנפש. – אמר להם: "לבטל את הבחירות ולמַנוֹת במישרין את ניסים לוי למנהל-העבודה." – פקחו עליו עיניים תמהות וקראו: "אתה, שהיית צריך להילחם בנו עד שננהיג את עניין הבחירות במפעל השיתופי, בא ומבקש להפוך את הקערה על פיה, וזאת לאחר כל המאמצים שנעשו וכל המלחמות שנלחמו בנו כדי שיינתן גם לפועלים חלק בהכרעה?" – אותה שעה קם וסיפר בצורה נירגשת על וידויו של ניסים לפניו. שמעו ושמעו, עד שאמרו לו בחיוך: "איזה פסיכולוג גדול נהיית לנו וההסברים שלך כאילו באו מספר של דוסטוייבסקי." – לא נבהל, לא נעלב והמשיך בשלו עד שהשיג את ההבטחה. ועוד אמרו לו בפתח: "אוֹי, אוֹי, מה קרה לך ולאן הגעת, שהדבר שנחשב אצלך היום לשיא המודרניות הוא בדיוק מה שחשבנו לעשות בתחילה, ובלי כל הבעיות האלה. באמת, איך שאתה מסַבּך את העניינים." – והוא לא שם לב להם, אלא מיהר לבוא ולבשר את החדשה לניסים לוי, והנה מה שקרה! ומה שהכאיב לו ביותר היה העלבון למידת הבנתו את אופי תושבי הכפר. שכך יעשו לו? שכך ינצלו את תמימותו וירמוהו?
קם ואמר: "חברים, אני לא יודע אם הידיעות שקיבלתם מספיקות. עליי לסַפּר לכם את העניין מראשיתו. ובכן, קודם-כל, כדי שלא תהיינה אי-הבנות, ברצוני לומר שכל עניין הבחירות הוא הצעה שלנו מן החברים בעיר – "
הוא התכונן להמשיך ולסַפּר על המלחמה שעשו כדי להשיג יתר עצמאות לתושבי המקום, וכיצד ביקשו ללמדם אחריות על מקום-עבודה מהי, ומה גרם להם לשנות מן ההחלטה המקורית ולהביא את הצעת המינוי. אולם כבר במשפטים הראשונים שהשמיע עורר גל של תגובות עוינות.
"מה הוא חושב לו? שאנחנו חיים מן החסדים שלהם?"
"עושה לנו טובה שמרשה לעשות בחירות אצלנו?"
ואחר קם וצעק: "עוד מעט יגידו כי במתנה קיבלנו את הבחירות מכם? כאילו אין לנו זכות על המקום ולא אנחנו דרשנו ונלחמנו עד שהשגנו אותן ביושר. עכשיו אתה בא ומוכן למכור לנו את התפקיד בשביל פרוטקציה?"
ניסים השקיט את סערת-הרוחות ואמר: "חברים, אנחנו לא צריכים לצעוק כאילו לא היינו בני-אדם. לא צריך לדאוג. כל זמן שהזכות שלנו לעשות בחירות, לא יבוא אף אחד לקחת אותה מאיתנו ואפילו הוא מכובד וגדול מאוד. כבר אנחנו לא פרימיטיביים בהבנה שלנו. ומה שאנחנו נלחמנו עליו – אנחנו נקבל. וגם במפלגה מבינים את המאבק הצודק שלנו. ואם מישהו חושב שהוא נותן לנו ב מ ת נ ה את הזכות החשובה שלנו לבחור במחצבה – הוא טועה. ואם מישהו חושב שהוא יכול לקחת מאיתנו את הזכות הזאת – הוא טועה עוד יותר! מפני שאנחנו לא חיים מהפה של אף אחד. ואנחנו אנשים חופשיים במדינה דמוקרטית, ושלא יחשבו אנשים שהם עושים לנו טובה שעוזרים לנו ומלמדים אותנו, ופתאום מצאו שאנחנו די חכמים לעשות לבד את הבחירות, כאילו היינו ילדים קטנים שצריכים לקבל מהם רשות. צריך שיהיה ברור כי כל הסמכות עכשיו באה מן החברים שלנו ואני רוצה לראות אם מישהו יעֵז לאיים עלינו כאילו אפשר לקחת ולתת לנו את הסמכות הזאת רק מכוח הרצון של החברים היושבים למעלה – "
"ניסים! אַל תסלף!" קרא אליו מזכיר המפלגה.
"אני לא מסלף. אני מוכן ללכת איתך לבירור לאן שאתה רוצה."
"וכך בדיוק אעשה. עוד מחר אתבע בירור דחוף במזכירות הארצית בקשר לענייני המחצבה והתנהגותך."
"בסדר, אני מוכן ללכת ברצון לבירור, אפילו לפני המזכירות הארצית. אתה לא מפחיד אותי, להיפך, עוד מחר אשלח מכאן מכתב עם החתימות של כל התושבים העובדים במחצבה והטענות שיש לנו על ההתנהגות איתנו. כך, כך! אנחנו נלך ונתבע שיעשו צדק במזכירות. ואני לא אתן שיזניחו את ענייני המקום שאנו גרים בו! אני אלך להגן על האמת לפני המזכירות, ואפילו לפני המזכירות של המזכירות, ואני לא מפחד מפני השמות הגדולים והבירורים שאתה מאיים עליי בהם כל זמן שהלב שלי אומר לי: ניסים לוי – אתה צודק!"
ראה המזכיר שכל דבריו לא ישכנעו הערב ואומר: "כבר מאוחר, ניסים, ואין טעם שנמשיך בוויכוח."
"אני לא התחלתי בו," ענה ניסים.
"הייתי צריך לפגוש אותך לשיחה ביחידוּת כדי שנוכל לדבר בלי הפרעה."
"בבקשה, למה לא אמרת מיד? תמיד אני מוכן לבקר אצלך, או שאתה תשוב ותבוא אליי."
אותה שעה ניגשו כמה מן הנוכחים למזכיר ולניסים ואמרו: "כבר שמענו כל-כך הערב מן הבחירות עד שאנחנו לא מבינים דבר ממה שהולך פה. אבל חבל שיהיו אנשים רבים ביניהם ומתווכחים לחינם ולא באים לידי הסכמה. לכן אנחנו מציעים שנשתה כולנו עוד כוסית לפני שניפרד לשלום כידידים טובים."
ניסים לא סירב להצעה, והמזכיר שראה את כולם שקטים ונוטים לפיוס התרכך גם הוא וכדי לשמור על שארית היחסים הטובים בינו לבין אנשי המקום הסכים לבקשתם והרים כוס עם ניסים וכל הקהל להצלחת הבחירות.
השעה היתה אחת אחרי חצות. ניסים ליווה בכבוד גדול את המזכיר עד פתח מכוניתו והתנצל לפניו באלף מילות-התנצלות על התפרצותו. הוא חזר והדגיש את הידידות העמוקה שביניהם ואת הבנת המזכיר, להבדיל משאר החברים בעיר, לבעיות המחצבה ופועליה ולענייני הכפר. גם הבטיח לסור בקרוב למשרדו ולברר את כל אי-ההבנות הקטנות שהתעוררו לפתע הערב בלי שמישהו חפץ בהן. ולבסוף עוד לחש על אוזנו, כאשר הלה כבר היה בתוך המכונית:
"אסור לנו לאכזב את האנשים העובדים במחצבה. שמעו ושמעו על הבחירות, ופתאום באים ואומרים להם: הכול מבוטל. לא צריך להתנהג איתם בצורה כזו. ואפילו שאני עצמי, כמו שאתה יודע, מוכן לקבל עליי כל מה שתגידו, כי אין הבדלים בדרך שלנו, הרי צריך לדעת איך לדבּר עם האנשים. אין דבר, במשך הזמן ילמדו ויתקדמו יותר, עד שיבינו כולם מה שאנחנו מבינים עכשיו."
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלימותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 
 
הרצאת אהוד בן עזר
ביום שני, 24.12.07, הרצה מר אהוד בן עזר במשך שעה וחצי רצופות, בלוויית שקפים, בפני פורום הגימלאים של "אל על" בבית הנבחרים של ההסתדרות על 130 שנה לראשיתה של פתח תקווה, על חורש התלם הראשון יהודה ראב בן עזר, על המשוררת אסתר ראב ועל מקצת ספריו של המרצה עצמו הקשורים בהיסטוריה של המושבה והמשפחה.
את הפעילות של הגימלאים מרכז בהתנדבות ברוך תירוש.
 
תגובות:
"לאהוד בן עזר שלום, רוב תודות לך על הנעימות שהענקת לנו בסקירה המקיפה והממוקדת שהעברת בפנינו אודות עלילות ההתעוררות נחשונית של יהודים בהונגריה לעלייה ארצה בתקופה קשה וללא כל גיבוי מול השלטון העויין והעריץ, והאוכלוסייה הבוגדנית. אין ספק שקורבנם של מתיישבי פתח תקווה ודבקותם ביישוב הארץ, משכו אחריהם את שאר מתיישבי העלייה הראשונה להקמת ניצני התשתית היישובית שהיתה לשם דבר. טוב עשית שהעלית את דמותו של הברון רוטשילד, הנדיב הידוע, שחילץ את המושבות הראשונות מהתפוררות עקב הקשיים הנוראים שאפפו אותן מכל העברים.  לנו ברור שאלמלא תמיכת הברון (למרות עריצות פקידיו) היה היישוב היהודי מתקשה לשרוד ולהיות אבן הפינה להתחדשות ולבניין הארץ עד לתקומת ישראל. המשתתפים בכנס הוקסמו מעדינות תיאורך את חייה ופעילותה של המשוררת אסתר ראב, שבעוונותינו אינה עדיין ידועה בהרחבה בציבור. בדיעבד קנית לעצמך 'מפטיר' בהזכרת שמו של נחום גוטמן שאת סיפורי חייו אתה כתבת, ואקווה שתמצא את הזמן הראוי להעביר אצלנו ערב 'נחום גוטמן', שסיפוריו ואיוריו הקסימו אותנו עוד בשנות ה-30. בהערכה  ובהוקרה,  ברוך  תירוש. 
 
"ההרצאה היתה מרתקת ובדיוק היום הייתי בפתח תקווה, ומעניין שביקרתי, או יותר נכון לומר – עברתי ברחובות שהזכיר. העבירו לו את דברי הערכתי – הוא מדבר מאוד יפה וקולו מאוד נעים לאוזן. הוא בכלל נחמד מאוד." – ש.
 
"קיבלנו היום באופן עקיף תגובה מאוד-מאוד חיובית על הרצאתך, מעוד אחת ששמה ש. היא התרשמה באופן בלתי רגיל מהרצאתך." –  ל.
  
 
ברוך תירוש / ידידיה יצחקי
האומנם קו ישיר מהסיוע הצ'כי בנשק לישראל
ב-48' לפרשת מרדכי אורן?
לאהוד שלום רב, 
בהערותיך: "אני חושש שאתה מערבב יחד תקופות שונות. פרשת אורן אירעה כבר שנים אחדות לאחר קום המדינה ודומני שאינה תגובה ישירה לעזרת צ'כיה לישראל ב-1948. גם הסיוע הצבאי הסובייטי למצרים, אם איני טועה, החל שנים מאוחר יותר ולא בתקופת 48'" [גיליון 302] – אתה הטועה.
עם השלמת עסקת הנשק הצ'כי בשנת 1949 עזבו כל הפעילים ונשאר בפראג ונעצר שמעון אורנשטין, שהיה סוחר ישראלי וסייע בפעילות ההגנה בקשריו העסקיים וכמתרגם. מיד אחריו נעצר מרדכי אורן, שהגיע מבלגרד מפגישה עם טיטו, ונפל לידי בולשת הרוסית ש'טיפלה' ב-14 בכירי השלטון הצ'כי, ביניהם סלנסקי ועוד 10 יהודים. 11 מבין ה-14, כולל סלנסקי, הוצאו להורג. אורנשטין ואורן עונו ועברו 'שטיפת מוח' בחקירותיהם והודו בפשעים איומים שכמובן לא היו ולא נבראו.
חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1954, שוחרר אורנשטין בהודעה שאם לא יכפיש את צ'כיה במשך תקופה ארוכה, ישוחרר גם אורן; וכך אירע בשנת 1955.
 אני מציע לך לקרוא במדור "תרבות וספרות", הארץ 21.12.07, מאמר גדול ומרתק בנושא מאת יהודה ליטני, המתאר את מבולקת המעצרים ו"שתיקת הכבשים" במפ"ם.
באשר לחימוש מדינות ערב, רק ציטטתי ממאמרו של סגן יו"ר הסנאט הצ'כי, "הארץ", 10.12.07. ואין ספק שהמו"מ עם הערבים החל באותה העת.
 
*
לאהוד שלום,
אתה צודק, מר תירוש לא רק מבלבל את סדר הזמנים, הוא שכח כמה עובדות היסטוריות, קודם כל את נאומו חוצב הלהבות של נציגו של סטאלין באו"ם, אנדריי גרומיקו, ב-29 לנובמבר 1947, בזכות חלוקת הארץ ובזכותו של העם היהודי למדינה משלו, בעקבות הסבל הרב שעבר עליו. כמו-כן שכח תירוש שגבולותיהן של כמה מארצות מזרח אירופה, בהן אדוקות מאוד בקשרים שלהן עם ברית המועצות – פולין, רומניה, בולגריה – נפתחו לעלייה של עשרות אלפי מתנדבים לצבא ההגנה הצעיר, במסגרת שקראו לה "גח"ל – גיוס חוץ לארץ."
ועוד, ברית המועצות בהנהגתו של סטאלין היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל הכרה מלאה – דה יורה, מיד לאחר ההכרזה על הקמתה במאי 1948. ארצות הברית הקדימו אותה רק בהכרה חלקית – דה פקטו. אין להעלות על הדעת את האפשרות שממשלת צ'כוסלובקיה שלחה נשק כבד לישראל ללא ידיעה ואישור, וכנראה גם יוזמה של ברית המועצות ושל סטאלין. לא מצאתי אישור לידיעה שמביא תירוש שנתקבל סיוע פיזי גם מיוגוסלביה.
ככל הנראה היתה ברית המועצות, ממש כמו ארצות הברית, מעוניינת בדחיקת רגליה של בריטניה מהמזרח התיכון, המשטרים המושחתים בארצות ערב נתמכו באמצעות "הליגה הערבית" בידי בריטניה, לפיכך נראה היה שהיישוב היהודי בארץ ישראל מסוגל "לספק את הסחורה" אם יקבל סיוע מתאים. קשה אמנם להניח שלפתע נתעוררה בליבו של סטאלין אהבה גדולה לציונות ולישראל, אבל אין לזלזל בעזרה המכרעת שהגישו לנו ברית המועצות ובנות בריתה מטעמי האינטרסים שלהן.
"עיסקת הנשק הצ'כית" עם מצרים וניתוק היחסים עם ישראל נתרחשו רק באמצע שנות החמישים, זמן קצר לפני "מבצע סיני". ברית המועצות לא נסוגה מעולם מהכרתה בישראל, בגבולות החלוקה של האו"ם ב-1947. למעצרו של מרדכי אורן בפראג, ולמשפטם של מנהיגיה הקומוניסטים של צ'כוסלובקיה, שהתרחשו שנים אחדות לאחר מלחמת העצמאות לא היה קשר לסיוע הצ'כוסלובקי לישראל. משפטים דומים התרחשו גם בפולין וברומניה וגם בברית המועצות עצמה, הם קשורים בפאראנויה שאחזה בסטאלין באחרית ימיו, ואולי הרבה לפני כן.
ידידיה יצחקי
 
 
 
איסור פרסום שמות עצורים
העיתונות צמאת הדם התקשורתי מתנגדת לחוק האוסר פרסום שמות עצורים, כי אחרת ממה תתפרנס? ואילו הח"כים המחוקקים תומכים בחוק בין השאר מתוך תקווה אווילית שהוא יגן על עצורים כמותם מפני ביזיון פומבי ונזק.
בלהט הוויכוח ההזוי הזה נשכחו שני דברים:
מילדותנו חונכנו על כך שאחת מאושיות הדמוקרטיה הוא פרסום שמו של עצור וכי רק במשטרי חושך, דיכוי ועריצות, כפי שהיה ברוסיה בימי סטאלין, אפשר לעצור ולהעלים אנשים מהיום למחר ללא שום חובה לפרסם זאת. הפומביות נועדה בראש ובראשונה להגן על העצור מפני שרירות מעצריו של השלטון!
דבר שני, ראיתם באינטרנט את תמונת א' של הנשיא-לשעבר? את החזה שלה? את שמה המלא? יש לנו חדשות ישנות עבורכם – תראו ותקראו שם את שמות כל "איסורי הפרסום" של העצורים שיש לתקשורת ולגולשים עניין בהם. חרושת השמועות האינטרנטית היא אחת מאושיות הדמוקרטיה בימינו – כי שום דבר לא נסתר ממנה, לטוב ולרע, ושום דבר לא יכול לעצור בעדה מלהביא את הפרסום המלא.
מחב"ע
 
 
כותבים בעברית "כוס" ולא "קוס"
לאהוד מעין שלומות,
שמחה אני מאוד לקבל בקביעות את עיתונך מאז שחברתי העיתונאית והסופרת תקוה וינשטוק-לוריא (ספרה האחרון  "בעקבות האב האבוד" זכה לביקורת נלהבת גם בעיתונך) רשמה אותי. במיוחד אני נהנית לקרוא כל מה שכותב  אליהו הכהן הגדול, ובמיוחד את השו"ת  שכותבים אליו, ותשובותיו. האיש הזה ממש מהמם והוא כמעיין המתגבר, אין קצה לידע הפנומנאלי שלו, אין דבר שאין לו עבורו תשובה. 
הייתי עוד יותר שמחה אם היית  מצנזר ולא מפרסם את ניבולי הפה והגסויות אפילו מפיה של העורכת הלשונית, עם כל הכבוד לה.
להבהרה,  כותבים בעברית "כוס" ולא "קוס". 
בברכה חמה,  
ב. ס. ת"א
 
אהוד: לדעתי כותבים בעברית כך וגם כך, ואילו "העורכת הלשונית" שלי מעדיפה לרוב להשתמש בקוס כדי שלא יחשבו שמדובר בכוס לשתייה אף כי יש שוטים שגם מהכוס שותים. וגם כדי שלא להשמיע בעברית מדוייקת: "נזירה וחוס (וכוּס)" כמו "נזירה וחומר (וכוֹמר)."
 
 

צל"ש ל"עבודה ערבית"
משבוע לשבוע מתברר ש"עבודה ערבית" היא סדרת טלוויזיה בעלת הומור מטורף ודימיון פרוע שמצליחה להצחיק עד דמעות צופים כמונו, שחיים בלב ארץ חצוייה של סכסוך דמים מתמשך שסיומו אינו נראה לעין. דווקא לכן יש לשבח את כל יוצריה של "עבודה ערבית", שהצליחו לרקום מציאות טלוויזיונית שהיא אמנם גרוטסקית ומלאה סטראוטיפים, אלא שגם עליהם היא מלגלגת, ומצליחה להגיע לשיאים של מקצועיות אמנותית ממדרגה גבוהה ביותר.
אהוד בן עזר
 
 
 
נעמן כהן
"אֲשֶׁר יָצַר" נוסח ספרד
ו"אֲשֶׁר יָצַר" (אשר יצור במלעיל) נוסח אשכנז
בגיליונות האחרונים של "חדשות בן עזר", מסיים העורך את הגיליון בתפילת "אשר יצר". אין זאת כי אם בעיות הגיל המתקדם שלו מנחיצות אצלו את התפילה בצורך כה עז עד שהוא אפילו מאמץ את התפילה בנוסח ספרד. וכאן המקום לבחון את ההבדל בין התפילה נוסח אשכנז לאותה התפילה נוסח ספרד.
ההבדל בין שני הנוסחים הוא קטן ביותר, שלוש מילים, אבל הוא בעל משמעות תרבותית רבה.
סיפור קטן: מדי שנה בתחילת שנת הלימודים, כאשר יוצא אצלי אחד מהסטודנטים באמצע השיעור אני שואלו בחזרתו: "מה אומרים?" לצערי, רבים היום הם אלו שאינם מכירים כלל את נוסח התפילה. אבל תמיד יש מאן דהוא המכיר ועונה: "אשר יצר."
"לשיעור הבא," אני מבקש ממנו, "עשה מחקר. מהו ההבדל בין נוסח ספרד לנוסח אשכנז ומה אתה מסיק מכך?"
והנה הנוסחים:
נוסח אשכנז:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתַחַ אֶחָד מֵהֶם, או יִסָּתֵם אַחַד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות.
 
נוסח ספרד ועדות המזרח:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אַחַד מֵהֶם, או אִם יִפָּתַחַ אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות.
 
ההבדל בנוסח ברור: הספרדים ועדות המזרח מוסיפים לתפילה את המילים: "ואפילו שעה אחת". המסקנה מכך היא, שהספרדים אינם מסוגלים להתאפק אפילו שעה אחת. הם אינם מסוגלים להתאפק עד סוף השיעור... האשכנזים לעומתם מסוגלים לדחות סיפוקים. הם מסוגלים לחכות שעה וחצי עד סוף השיעור... וכאן אני מכריז שהיות וע"פ ההלכה "מרא דאתרא" (רב המקום) הוא הקובע את ההלכה, ואני הוא כאן "רב המקום", מעתה, ההלכה הקובעת אצלי היא נוסח אשכנז! "מצידי," אני אומר להם, "תאכלו או לא תאכלו קטניות בפסח כבחירתכם, זה אינו מענייני, אבל כאן, אף אחד לא יצא יותר לשירותים עד סוף השיעור! שכן לגביי כולם אשכנזים! כן, יהודים, נוצרים, דרוזים, או עלווים... כולם אשכנזים."
ובאמת, למרבה הפליאה, במקרה הזה אני מאוד מצליח. כולם "משתאכנזים" ונשארים עד הסוף.
 
אהוד: אכן, את נוסח התפילה ה"ספרדית" העתקתי בו-במקום בתערוכת איטליה-אבראיקה המעולה במוזיאון הארץ, מתוך דף מודפס גדול (לוח) המיועד לתלמידים ובו תפילות נוספות ואם איני טועה גם צורות הכתיב של האותיות העבריות, וכך יצא שהבאתי את הנוסח הספרדי, שאגב לי אישית מתאים מאוד ולא אחליפו בנוסח האשכנזי כי אני נצרך לתפילה הזו פעמים אחדות ביממה.