צחוק צהוב
אֶדְוּאַרְד מֵחֲנוּת הַכֵּלִים
יוֹשֵׁב עַל שְׁרַפְרַף בְּפֶתַח הַדֶּלֶת
מוֹעֵךְ צַעֲרוֹ בְּסוּלְיוֹת נְעָלָיו
עַל עוֹד סִיגָרִיַּת "נוֹבְּלֵס"
שֶׁאוֹכֶלֶת לוֹ אֶת הָאֲוִיר.
 
הַכֵּלִים בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה                                
שָׁבְרוּ לוֹ אֶת הַלֵּב –
לֹא מְשַׂחֲקִים יוֹתֵר!
לְיָדוֹ – שֶׁלֶט:
אִיזְדַמְנוּת:
מְחִירַת חִסּוּל אַחֲרוֹנָה
אֲנָשִׁים הוֹלְכִים עַל הַמִּדְרָכָה –
וּבָאִים,
חוֹשְׁבִים שֶׁהוּא גִּימִיק פִּרְסוּמִי.
אִשָּׁה עִם עֶגְלַת תִּינוֹק
גָּעֲרָה בּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמַּאֲפֵרָה
"שֶׁלֹּא יִתְפַזֵּר הָאֵפֶר              
וְיַגְדִּיל אֶת הַחוֹר בָּאוֹזוֹן!"
 
אֶדְוּאַרְד סִלְסֵל מִגְּרוֹנוֹ צְחוֹק צָהֹב  
וְשָׁאַל:
"וְהַחוֹר בַּבַּנְק שֶׁלִּי,
 מִי יַקְטִין אוֹתוֹ?!"
 
אַחַר-כָּךְ הִצִּית סִיגָרִיָּה "נוֹבְּלֵס".
 מֵאָז נֶעֶלְמוּ עִקְּבוֹתָיו.
 

1. ט"ו בשבט פוסט-ציוני
ר' אלעזר פישל סאלומון, מחלוצי יסוד המעלה, כתב בכ"ה בשבט תרמ"ד 1884 מכתב לחותנו, ובו כתב, בין השאר: "...נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשר מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים... ומאה רימונים, זאת נטענו בשבוע העברה." ט"ו מאות אילנות בט"ו בשבט תרמ"ד – זו העדות הראשונה למנהג נטיעת אילנות בט"ו בשבט.
שש שנים אחר-כך יצאו ילדי זכרון יעקב בלוויית מנהל בית הספר, הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ, עם שתילים בידיהם, ונטעו עצים בלב המושבה. בעקבותיו נהגו כך בתי ספר נוספים במושבות העלייה הראשונה. בשנת תרס"ח, 1908, מוּסד המנהג, כאשר מרכז אגודת המורים הכריז רשמית, שט"ו בשבט יהיה לחג הנטיעות.
חג הנטיעות – ימיו כימי הציונות. המסר של החג הוא מסר של הכאת שורשים של העם היהודי בארץ ישראל, מסר של התיישבות. שירו של ש' בס "המנון לט"ו בשבט" הסתיים במילים: "ומי אם לא אנו / כל נערה ונער / נוסיף פה עוד יער / אל יערות עם/" ובשירו של י' שנברג "שירו לשתיל" שרו השותלים: "זה היום נטע ונשתול / ונכה פה שורש."
ההתיישבות העובדת ראתה בט"ו בשבט, חג הנטיעות, חג חשוב המציין את היאחזות העם בארצו. אחד ממוקדי הוויכוח בין הציונות הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה הציונית, היה סביב שאלת מהות ההתיישבות. אורי צבי גרינברג כתב ש"ארץ נכבשת בדם / ורק הנכבשת בדם מקודשת לעם / בקדושת הדם." בשירו הוא לועג לאבות תנועת העבודה שהאמינו שארץ נכבשת בהתיישבות והזכיר שבמעדר חופרים את הקבר וקוברים את המת.
תנועת העבודה ראתה את ההתיישבות כעיקר, ואת הנשק כרע הכרחי להגנה על המפעל הציוני, כדי לאפשר את קיומו. רחל המשוררת שרה "לא שרתי לך ארצי / ולא פיארתי שמך / בעלילות גבורה בשלל קרבות / רק עץ ידי נטעו / חופי ירדן שוקטים / רק שביל כבשו רגליי / על פני שדות."
החג שציין את הקשר בין עם לאדמתו באמצעות נטיעת העץ הוא ט"ו בשבט. בתנועה הקיבוצית היה זה חג חשוב ומרכזי. הנה, ציטוטים מספר מטקס הנטיעות בקיבוץ מזרע, ט"ו בשבט תשכ"ג 1963: "אנו ניטע למען נעמיק שורש!... אנו ניטע למען תפארת ישראל... למען החיים והשלום!... אנו נוטעים עם כל ילדי ישראל את העצים האלה כאות ברית נצחים שלנו עם אדמתנו." אני שב ומדגיש, אין המדובר בטקסט של מאחז בלתי חוקי בשטחים, אלא של טקס ט"ו בשבט בקיבוץ של השומר הצעיר.
והיום? ובכן, בשורות טובות. גם היום עוסקת התנועה הקיבוצית בנטיעות. גם היום מארגנת התנועה הקיבוצית טקס נטיעות בט"ו בשבט. גם היום רואה התנועה הקיבוצית ערך בנטיעה, בהשתרשות, בהכאת שורשים. אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית מזמין את החברים לאירוע המרכזי בט"ו בשבט והוא:
טקס נטיעות... עם פלשתינאים על אדמות חקלאי הכפר קפאין.
ונשאלת השאלה – כאשר מדובר על אגף המשימות הלאומיות, הכוונה למשימות של איזה לאום? ומה הוא המסר של העדכני של התנועה הקיבוצית לט"ו בשבט – הכאת שורשים פלשתינאים והעמקת זיקתם לארץ? "שוחרי השלום והסולידריות" יהיו שם, מבטיח יוזם האירוע יואל מרשק. וחשבתי בליבי... אולי לכבוד ט"ו בשבט, יצליח מרשק להביא את שוחרי השלום והסולידריות מקרב הפלשתינאים לנטוע עצים ביישוב יהודי. לא, לא בהתנחלות בשטחים, רחמנא לצלן. אבל אולי בגבעת השלושה, קיבוצו של יואל? אולי בקיבוץ מצר, שהנטיעות נעשות בקרבתו? לא, שוחרי השלום והסולידריות הם מי שהופכים את ט"ו בשבט לחג של הכאת שורשים פלשתינאיים בארץ. ועל כך לא נותר אלא לשאול את יואל ושותפיו: חבר'ה, שמא התחרפנתם?
אני יודע שבעקבות מאמר זה יופעל מיד המנגנון האוטומטי של מכתבי התמיכה הספונטניים במפעליו של יואל מרשק. לא נותר לי אלא לשתף את הקוראים בספקותיי, האם רגש הסולידריות עם הפלשתינאים מניע את יואל, או שמא רגש הסולידריות עם הרייטינג התקשורתי, הצפוי בטקס ט"ו בשבט הפוסט-ציוני המוזר הזה.
 
2. דובר האו"ם [על עמוס עוז]
"חלק מן הטרגדיה היהודית-ערבית היא אי יכולתם של רבים מאיתנו, יהודים וערבים, לדמיין זה את זה. לדמיין ממש: את האהבות, את הפחדים הנוראים, את הזעם, את היצרים. יותר מדי עוינות שוררת בינינו ופחות מדי סקרנות.
 "ליהודים ולערבים יש משהו משותף: שניהם סבלו בעבר תחת ידה הכבדה והאלימה של אירופה. הערבים היו קורבנות לאימפריאליזם, קולוניאליזם, ניצול והשפלה. היהודים היו קורבנות של רדיפות, אפליה, גירוש ולבסוף – רצח שליש מהעם היהודי.
 "אפשר היה לשער כי שני קורבנות ובמיוחד – שני קורבנות של אותו רודף, יטפחו ביניהם מידה של סולידאריות. לצערנו, לא כך הם פני הדברים, לא ברומנים ולא בחיים. אדרבא, כמה מן הסכסוכים הקשים ביותר הם אלה שבין שני קורבנות של אותו רודף: שני ילדיו של הורה אלים אינם בהכרח אוהבים זה את זה. לעיתים קרובות הם רואים זה בזה את בבואת דמותו של ההורה המתעלל.
"ממש כך הוא המצב בין יהודים לערבים במזרח התיכון: בעוד הערבים רואים בישראלים את הצלבנים החדשים, את גלגולה החדש של אירופה הקולוניאליסטית, הרי ישראלים רבים רואים בערבים התגלמות חדשה של רודפינו מן העבר: עושי פוגרומים ונאצים.
"מציאות זו מטילה על אירופה אחריות מיוחדת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי: במקום לנופף באצבע נוזפת כלפי צד זה או אחר, מוטב לאירופאים להושיט אהדה, הבנה וסיוע לשני הצדדים. שוב אינכם חייבים לבחור בין להיות פרו-ישראליים לבין להיות פרו-פלשתינאיים. עליכם להיות בעד השלום."
הדבר המאפיין יותר מכל את הטקסט הזה, הוא האיזון הקדוש, הנייטראליות המוחלטת. הדובר מקפיד מאוד לא לשבור במאומה את האיזון הזה, שמא יתערער הבניין כולו. הדובר מתאר את היהודים ואת הערבים כך שאלה מהווים תמונת ראי של אלה. אין לאף צד אפילו גרם אחד של אחריות או אשמה בסכסוך, יותר מאשר לצד השני. דומה, כאילו הנאום לקוח מתוך אודישן במכרז לתפקיד דובר האו"ם.
אולם את הדברים האלה לא כתב דובר האו"ם. כתב אותם הסופר הישראלי עמוס עוז. הוא אמר את הדברים בטקס קבלת פרס נסיך אסטוריה.
דעותיו של עמוס עוז אינן דעותיי, השקפתו אינה השקפתי. אולם המחלוקת היא מחלוקת פנים ציונית. עוז הוא אחד הדוברים הרהוטים והמוכשרים של המחנה היוני בציונות. לא בכדי, עמוס עוז הוא מושא שנאתו של השמאל הרדיקלי בישראל. בעיני אנשים אלה אין אויב מסוכן יותר משמאל ציוני.
עמוס עוז הוא סופר דגול, מגדולי הסופרים בתולדות הספרות העברית. קראתי את מרבית ספריו, את רובם הגדול אהבתי. אף יצירה שכתב אינה מתקרבת אפילו ליצירת המופת שלו – "סיפור על אהבה וחושך". רומן אוטוביוגרפי זה הוא אחד מפסגות היצירה העברית. זהו גם ספר ציוני מאוד. אני שותף בימים אלה לעריכת חוברת מיוחדת ליום העצמאות. לחוברת זו הכנסתי את הקטע מתוך הספר, בו מספר עוז על ליל כ"ט בנובמבר, היום בו ראה בפעם היחידה בחייו את אביו בוכה. קטע זה הוא טקסט יסוד בהבנת הציונות.
"סיפור על אהבה וחושך" תורגם לשפות רבות, והמוני קוראים בכל השפות קראו את הסיפור הציוני אותו מספר עוז בכישרון רב. בכך, עמוס עוז הוא שגריר חשוב מאוד של הציונות ושל מדינת ישראל. ואכן, עוז מרבה להרצות בעולם ולייצג את עניינה של ישראל ואת המסר הציוני. בספרו "על מדרונות הר געש" מספר עוז על עימותיו עם השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי באירופה.
דווקא על רקע עובדות אלו, כה מאכזב המסר בנאומו. כה מאכזב, שעוז נוטש את עמדת הדובר הישראלי, שאינו מסתיר את חילוקי הדעות בישראל ואת העימות האידאולוגי בינו לבין ישראלים רבים החושבים אחרת ממנו, אולם הוא מייצג את העיקר – את צדקת הציונות, את צדקתה של מדינת ישראל בסכסוך הישראלי ערבי.
וכאן, הוא פתאום מדבר כנציג האו"ם המחוייב להציג תמונה מאוזנת. ומה שחמור יותר – כדי לאזן את התמונה, הוא מעוות את העובדות ומסלף אותן. ומה שחמור עוד יותר, הוא שדווקא הוא, הסופר הישראלי, שאוזני העולם כרויות לדבריו, מסלף את העובדות לרעת ישראל, כדי להציג את תמונת השווא המאוזנת.
בדבריו, שוכח עמוס עוז להזכיר את העיקר – לב הסכסוך בינינו לבין הערבים, הוא אי נכונותם לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. לכן הם דחו ודוחים כל הצעת פשרה. לכן הם תוקפים אותנו מיום ראשית הציונות בהסתה, בטרור ובמלחמות.
התייחסותם אלינו כאל קולוניאליסטים אירופים אינה שגיאה מצערת, איזו אי הבנה קטנה שניתן לתקן אותה בכמה דקות, אלא היא לב העניין. בעידן הפוסט קולוניאליסטי, הערבים מציגים את ישראל כקולוניאליסטית, מתוך שאיפה למזרח תיכון פוסט ישראלי, שבו ישראל תחדל להתקיים והישראלים היהודים ידרשו לחזור לאירופה, כפי שהקולוניאליסטים האחרים חזרו לארצותיהם.
הניסיון להציג את הדה-לגיטימציה לעצם קיומנו, כאקוויוולנטית לכך שאנו כביכול רואים בערבים את הנאצים והפוגרומצ'יקים, הוא ניסיון חסר שחר. עמוס עוז יודע היטב, שאין לנו כל עניין לראות בערבים את ממשיכי הנאצים. העניין שלנו הוא להתקיים ולחיות בביטחון בארצנו ובמדינתנו. ולמרבה הצער הרצון הזה מחייב אותנו להלחם ללא הרף, באלה שאינם מוכנים לאפשר לנו את החיים בארצנו.
כאשר עמוס עוז מדבר כדובר האו"ם המחוייב, כביכול, לעקרון האיזון הקדוש, מה הפלא שתחת לקרוא לאירופה לתמוך במדינתו, בישראל, הוא קורא לאירופים "לא להיות פרו ישראלים" (כן, אני יודע, גם לא פרו פלשתינאים). זהו מסר חמור ביותר.
מה גרם לעמוס עוז לתפנית הזאת? סבורני, שהסיבה המרכזית לכך התיסכול העמוק, של מי שאחרי שנים של אמירה ציבורית ברורה, אימצה מדינת ישראל את דרכו, והדרך התבררה כדרך ללא מוצא, שהביא לתוצאות הפוכות מתכליתה – לא לשלום הם הביאו אלא לטרור ומלחמה. דומה, שיושרתו של עוז נעלמת, כאשר הוא נדרש למידה של יושרה, ולהודות בטעותו ובהטעייתו.
למרבה הצער, קמה ומתגשמת לנגד עינינו נבואת הזעם שכתב נתן אלתרמן ערב מותו:
"אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו? / איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."
 
אהוד: עמוס עוז לא מפתיע אותי, ואני גם לא סבור שהוא אחד מגדולי הסופרים בתולדות הספרות העברית. חוששני שהשנים שתבאנה תוכחנה את צדקת דבריי אלה. גם ב"סיפור של אהבה וחושך" נשברתי אחר כמה עשרות עמודים בגלל חוסר האמינות שחשתי בכתוב, ולא חזרתי אליו. בעיניי עד היום ספרו הטוב ביותר (מאלה שקראתי) הוא "מיכאל שלי".
לאחר שבאחד מנאומי קבלת הפרסים שלו בגרמניה הכריז עוז כי כבר הגיע הזמן שבו גרמנים טובים יהיו רשאים להעביר ביקורת על ישראלים רעים, לא מפתיעות אותי השטויות ההיסטוריות שכלל בנאומו שציטטת כאן. בדרך כלל אני מבחין אצלו, ועקרון ההבחנה הזו אינו מקורי שלי – מבחין בכלל הבא: כמעט כל כל דבר מקורי שהוא אומר אינו נכון, וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו מקורי. אבל אם הוא יאמר למשל שהשמש לא תזרח מחר, כל מעריציו ייתקפו בהלה עצומה, שהרי עמוס עוז אמר.
עם זאת, מי שרוצה להישאר בגדר מועמד לפרס נובל ואולי גם לזכות בו יום אחד לתפארת מדינת ישראל והספרות העברית, חייב לומר במקומות הנכונים שטויות אנטי-ישראליות שכאלה, וזה עדיין מחיר נמוך יחסית לעומת האפשרות לזכות בפרס הגדול (שניתן לפני כשנתיים לשונא ישראל וחסיד הפלסטינים וסדאם חוסיין – למחזאי היהודי-אנגלי הרולד פינטר) – כי הכבוד שיביא לכולנו מתן פרס נובל לספרות לעמוס עוז – מחפה על השטויות שלו ועל ההתלקקויות המוסריות שלו לגויים.
אלי ויזל עשה דברים יותר צורמים, כמו מערכת יחסי הציבור שהפעיל – כדי לזכות בפרס נובל לשלום, ומאחר שוויזל לוקח אלפי ואלפי דולרים עבור כל הופעה, סולחים לו, שהרי הוא קדוש מן השואה ולא ייתכן שהוא פועל מאינטרסים של האגו. אבל לזכותו ייאמר שדווקא הוא, היושב בגולה, מקפיד יותר, למיטב ידיעתי – על עמדות פרו-ישראליות נחרצות – ולא רץ לרמאללה כדניאל ברנבוים, עוד מועמד יהודי לפרס נובל לשלום – שמקדם עצמו בכך שהוא משתין עלינו בביטחון מלא שנמשיך לבוא להיכל התרבות כדי להריע לו.
 
 

 
אהבה בין הדקלים
קריאה בערב הוקרה לסמי מיכאל
עם קבלת פרס א.מ.ת
שנערך באולם מסעדת אל-דיאר בחיפה, ביום חמישי, 3.1.08  ובו קראו חברים רבים קטעים מספריו:
 
שתי ערים יש בעולם, שמי שנולד בהן צריך רק להתחיל לכתוב כדי להיעשות סופר. האחת היא בגדאד, והשנייה, לא קשה לנחש – פתח-תקווה. בשעתו העניקה פתח-תקווה לסמי מיכאל את פרס המשוררת אסתר ראב לספרות, על ספרו היפה "חופן של ערפל" המספר על בגדאד. באשר לי, אין אני רוצה בתמורה אלא דבר אחד, שיוענק לי תואר אזרח כבוד של בגדאד, ולשם כך אני מוכן אפילו לשנות את הגיית שמי מבן עֶזר לבן עֲזר!
 
ועכשיו לקטע מתוך "אהבה בין הדקלים":
 
סעיד: חששתי פן תבחין בי לואיז בתוך הערימה האנושית... ויותר מכול חִילחלה בי קינאה איומה בבחור שהקיף את לואיז בגלים של חיבה גלויה. אוֹה, כמה שקינאתי... ייחלתי כי תפסח עליי... אני מכיר את לואיז. מאחורֵי החיוך המרנין היו עננים אפלים של כאב. ולואיז פסעה הלאה בלי לעצור על ידנו. לואיז היתה החידקל המרהיב שזרם בתוך בגדאד ובתוכי. אילו קמתי אמש והכרזתי על קיומי, ייתכן שהייתי זוכה בלואיז, אך הייתי נאלץ לנדוד עימה לארמונות זרים, שאחרים יבחרו למעני. דְרכינו נפרדו.
 
כה לחי סמי מיכאל ותמשיך לכתוב עוד הרבה שנים ספרים יפים ורחל נמצאת על ידך לעזר.
 
אהוד בן עזר
 
 

כולם זכאים
 
חֹק הַנֶּגֶב צוֹדֵק וּמָדוּד,
כִּי תּוֹשָׁבֵי הָאֵזוֹר זַכָּאִים לְעִידוּד.
גַּם אַנְשֵׁי הַגָּלִיל, נוֹטְרֵי הַצָּפוֹן,
מֵאֵימַת הַמַּס צְרִיכִים בִּטָּחוֹן.
שׁוֹכְנֵי קַו הַתֶּפֶר, גַּם הֵם רְאוּיִים
לַהֲקָלָה בַּלַּחַץ וְשִׁפּוּר הַתְּנָאִים.
 
וְלָמָּה לְקַפֵּחַ אֶת תּוֹשָׁבֵי חוֹף הַיָּם,
הַלְּחוּצִים בִּפְקָקִים וַאֲוִיר מְזֹהָם?
גַּם עוֹבְדֵי הַמְּדִינָה רְאוּיִים לְסִבְּסוּד
כְּדֵי לֹא לְהִדַּרְדֵּר לְעֹנִי מָרוּד.
וְכַמּוּבָן עוֹבְדֵי הַחַשְׁמַל וְהַנְּמָלִים,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לְחִנָּם עֲמֵלִים.
 
אַבְרֵכִים, נָכִים, מֻבְטָלִים, חַד-הוֹרִים,
עַצְמָאִיִּים, שְׂכִירִים, מִתְנַחֲלִים וּמוֹרִים,
הָבוּ לָנוּ תּוֹסָפוֹת וַהֲקָלוֹת בְּמַס,
וְטִעוּן כֻּלָּם – עַל צֶדֶק מְבֻסָּס.
כָּל גּוּף יוֹדֵעַ שֶׁהָעָם רַק אִתּוֹ,
וְהוּא רִאשׁוֹן בָּרִאשׁוֹנִים וְאֵין בִּלְתּוֹ.
 
כִּי שֵׁם הַמִּשְׂחָק – ''תְּפֹס כְּפִי יְכָלְתְּךָ,''
הֲרֵי צְרָכֶיךָ נִמְדָּדִים לְפִי כֹּחֲךָ.
וּכְדֵי שֶׁהַלַּחַץ יִהְיֶה צוֹדֵק וּבָרוּר,
מְשַׁמְּנִים מַעֲרֶכֶת שֶׁל יַחֲסֵי צִבּוּר,
עַל מְנָת שֶׁיִּהְיוּ מוּדָעִים כֻּלָּם –
מִי שֶׁנֶּגְדֵּנוּ הוּא אוֹיֵב הָעָם!
 
וּמֵאַיִן יַגִּיעוּ הַרְרֵי הַכְּסָפִים
עֲבוּר כָּל הַצְּרָכִים הַצּוֹדְקִים וְהַדְּחוּפִים?
הַמֹּחַ הַיְּהוּדִי מוֹצֵא פִּתְרוֹנוֹת.
לְהַלָּן הַצָּעוֹת חֲכָמוֹת וּנְבוֹנוֹת:
בַּאֲתָרֵי עַתִּיקוֹת יְזֹרְזוּ הַחֲפִירוֹת,
כְּדֵי לִמְצֹא מַטְמוֹנִים מִלִּפְנֵי דּוֹרוֹת.
 
כְּמוֹ כֵן, יַעֲמֹד תַּקְצִיב לְכָל נִשּׁוֹם,
שֶׁל כַּמּוּת הָאֲוִיר שֶׁיּוּכַל לִנְשֹׁם,
עִם תּוֹסֶפֶת מְיֻחֶדֶת רַק לְנִזְקָקִים.
אֲזַי אֲוִיר קָדְשֵׁנוּ יְמֻלָּא בְּבַקְבּוּקִים.
וְיִהְיֶה זֶה מוּצָר יִצּוּא מֻשְׁלָם
עֲבוּר מַאֲמִינִים בְּכָל הָעוֹלָם.
 
בְּנוֹסָף, סוֹחֲרִים מִכָּל רַחֲבֵי תֵּבֵל
יִנְהֲרוּ בְּלַהַט בַּהֲמוֹנֵיהֶם לְיִשְׂרָאֵל,
כְּדֵי לְהַשְׁקִיעַ וְלַעֲרֹךְ קְנִיּוֹת
שֶׁל פְּנִינִים יְקָרוֹת וְצִבְרֵי מַרְגָּלִיּוֹת,
שֶׁלֹּא מַפְסִיקִים לְהָפִיק וְלַהֲגוֹת
מַנְהִיגֵינוּ הַיְּקָרִים מִכָּל הַמִּפְלָגוֹת.
 
וּכְדֵי שֶׁלֹּא נַרְגִּישׁ עֲנִיִּים וַאֲבוּדִים,
יֵשׁ לְהוֹסִיף נְכָסִים לַחֲרֵדִים –
שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ לֶאֱלֹהִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם –
עַל מְנָת שֶׁיּוֹרִיד שׁוּב מָן מֵהַשָּׁמַיִם.
וְעַם יִשְׂרָאֵל, לְמֶשֶׁךְ עוֹד אַרְבָּעִים שָׁנָה,
יַחְזֹר לַמִּדְבָּר לְחַיֵּי צֶנַע וְהַמְתָּנָה.
 

בשבת האחרונה, 5.1, סיפר-קרא שמואל שי בתוכניתו "שי לשבת" את סיפורו של דורון גיסין, שפורסם אצלנו לראשונה בגיליון 302, ולאור ההתעניינות הרבה שעורר אנו שבים ומביאים אותו כאן.
עוד סיפר שמואל שי בתוכניתו בהרחבה על שירי העלייה לארץ של אביגדור המאירי שעליהם כתב אצלנו אליהו הכהן, בגיליון 301 ברשימתו: "'נָא הַגִּידִי, יַלְדָּתִי, אֵיךְ תִּסְעִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?' – קולות הוויכוח על העלייה ארצה מהדהדים בשירי זמר".
 
דורון גיסין
ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו
בשלהי המאה ה-19 הלכה וגברה הנטייה בין תושבי ירושלים לצאת מתוך תחום החומות ולהתיישב בהיקפה של העיר בשכונות שברבות הימים קבלו את השם הכללי – ה"נחלאות". בכל שכונה כזו התגוררו בדרך כלל בני אחת מהעדות שלא נטו להתערב בבני עדה אחרת. השכונות נבנו כמתחם מבוצר והקירות החיצוניים של הבתים והחצרות שמשו כקירות מגן לתושבים. חצר נגעה בחצר והחיים התנהלו סביב בור המים הכללי שבמרכז השכונה. באחת מהשכונות גר ר' צפניה עוקשי, גבר במיטב שנותיו מטופל באישה ובצאצאים הרבה. נמלך בדעתו והקים בחצרו מחלבה ובית מלאכה ליצור גבינות.
לעת בוקר היו מתקבצים רועי הצאן הערביים מכפרי הסביבה ומביאים את עדריהם אל שער חצרו של ר' צפניה, והוא, אשתו וילדיו, היו טורחים במלאכת החליבה, כי מן המפורסמות הוא שלא ייגע יהודי בחלב ומוצריו אלא אם יד יהודי שומר מצוות היא זו שחלבה וגיבנה. את החלב העשיר והמתוק של המובחרות שבעיזים היה מוזג ר' צפניה לכדים מיוחדים, והיה עומס אותם על אוכף חמור קפריסאי לבן, גדל מימדים, והיה מוכרו לאימהות המטופלות בילדים רכים בשנים, שהמתינו לו מבעוד זמן בפתחי הבתים ובסימטאות הצרות שבין החומות. טיב החלב העשיר, מאור פניו, הגינותו ויושרו – קנו לו לקוחות רבים וקבועים, ועד מהרה למד גם החמור את הנתיב הקבוע והיה עוצר בפתחי הבתים גם אם לא המתינה עקרת הבית בפתח. היה נעצר ומותח צווארו, זוקף אוזניו הארוכות ונוער בקול גדול להודיע על בואו.
לא חלף זמן רב ור' צפניה נודע בין לקוחותיו בכינוי "רבי חמורוביץ' דער מילכיקר" וחמורו נודע ברבים בתור – "חמורו של משיח" בגלל צבעו הלבן וגודלו. חלפו להן השנים, התורכים נעלמו והאינגליז שלטו בארץ, העיר הלכה והתפתחה והשכונות גדלו, הילדים הפכו נערים וגברים, ועדיין כמעשה שבשגרה היו "רבי חמורוביץ' דער מילכיקר" ו"חמורו של משיח" סובבים בין הסימטאות . האחד שיבה זרקה בזקנו והשני טפיפות פרסותיו כבר לא זריזות כבעבר וגם נעירתו אינה כבעבר. משנתמעטה הפרנסה וגם טעמו של הציבור נשתנה חדל ר' צפניה מחלוקת החלב והחמור נותר באורווה לועס את החציר במתינות בטל ממלאכה. נמנה ר' צפניה והעמיד את כלי מלאכתו למכירה וגם את החמור.
מי שקנה את החמור היה ערבי מהכפר עין-כרם, מהלך של כעשרה קילומטר. מיד לאחר שהביאו לכפרו, רתם אותו לעבודות שונות. למרות שקיבל את מזונו, לא נשא המעבר חן בעיני החמור, שהיה רגיל למחצית יום עבודה ומנוחה מכניסת השבת ועד ליום ראשון בבוקר.
התמרד החמור נגד בעליו החדשים – ותוך שהוא בועט לכל עבר, ונועֵר בקול גדול – נשא את רגליו בדהרה ונעלם בין הוואדיות ולא נודעו עקבותיו.
לעת בוקר, משקם ר' צפניה לתפילת שחרית, מצא את החמור עומד מול דלת האורווה וממתין לאדונו הישן. נכמרו רחמיו של "רבי חמורוביץ' דער מילכיקר" על נושא כליו הנאמן, החזיר את דמי מכירתו לערבי מעין-כרם, ושיכן את החמור באורווה עד לאחרון ימיו. ולשואלים לפשר העניין, היה מצטט את הפסוק הידוע – "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו."
 
 
*
 
דורון גיסין מפתח-תקווה הוא נכדם של זלמן גיסין ושל ברוך בן עזר ראב, ונינו של יהודה ראב בן עזר. כל המכיר את משפחות גיסין וראב, ממייסדי המושבה וממנהיגיה, יודע כמה "ייחוס אבות" יש כאן. ואולם ייחוסו של דורון הרבה יותר גדול דווקא מצד סבתו רבקה שלאנק, אשת סבו ברוך ראב. רבקה היתה מצאצאיו של ר' יעקב עמדן מאמסטרדם, שהיה אחד הלוחמים הגדולים נגד ספיחי השבתאות.
מוצאה של משפחת שלאנק הוא דבר מאוד-מאוד מעניין, כי לפני שנים אחדות עלתה איזו תיאוריה של חוקר בשם מורגנשטרן שאמר כי ב-1840, היא שנת ת"ר, היתה ביישוב הישן בארץ-ישראל איזו התעוררות שבתאית, משיחית, לגאולת הארץ, ומורגנשטרן חוזר על דיעותיו אלה גם היום, ממקום מושבו במכון שלם בירושלים.
 והנה דווקא המשפחה הזו, משפחת שלאנק, שהם בהחלט חלק מהיישוב הישן בירושלים –  היא ממוצא של אנטי שבתאים ואנטי משיחיים מן המובהקים ביותר בתולדותינו. נכדו של ר' יעקב עמדן, חיים יוחנן צבי שלאנק, עלה לירושלים ב-1832. זאת אומרת שמצד סבתו רבקה, משפחתו של דורון גיסין נמצאת בארץ-ישראל משנת 1832, זה 176 שנים! אביה של רבקה היה יהושע משה שלאנק, אחת הדמויות הבולטות ביישוב הישן בירושלים, שכינויו היה אבו-בסל.
דברים אלה אין לומדים בבתי הספר שלנו ואין משמיעים בתקשורת, באקדמיה ובספרות, כי כמו בסיפור על הסולטן המחופש הארון אל-ראשיד, שהעלה את הקבצן על סוסו – לאחר שהעלינו אנו על סוסנו את כל העליות ואת כל הגלויות האחרות – הן השליכו אותנו ארצה ולקחו לעצמן את הבכורה.
 
*
 
אהוד יקר,
שמחתי לשמוע את שמואל שי מזכיר בתכניתו "שי לשבת" קטע מתוך "חדשות בן עזר". כבר היו איזכורים קודמים, ובוודאי העיתון ראוי לכל תשומת הלב, כי אני אינני מכיר מפעל תקשורתי בממדים כאלה, בגיוון כזה, ובתכיפות כזאת (פעמיים בשבוע!) – מפעל המונח כולו על כתפיו של איש אחד.
ברכות חמות,
משה גרנות
 
אהוד: משה יקר, אתה טועה, מערכת "חדשות בן עזר" ממש צפופה מרוב עובדים, אחרת, איך היה העורך מתחכך כבאקראי בשדיה הגדולים של המזכירה ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ? והרי היא עצמה העידה על כך מעל דפי המכתב העיתי!
 

חלק ראשון
פרק י"א
מה שהיה לספראי לומר על הבחירות
 
מזכיר המפלגה חזר מן הביקור אצל ניסים לוי והודיע שהוא מושך ידו מכל טיפול נוסף בעניין המחצבה. יום אחד לפני המועד שנקבע לבחירות כונסה ישיבה דחופה במשרדי ההנהלה המרכזית בעיר והוזמנו אליה הוא וכן גם ספראי, מזכיר אירגון הפועלים אשר פועלי המחצבה נתונים למרוּתוֹ.
מנהל המפעל פתח ואמר: "חברים, בשעה שהִסכמנו לבקשתכם לבחור את מנהל-העבודה החדש מבין תושבי המקום עדיין לא היו בידינו ידיעות מדוייקות על המתרחש. ואילו עכשיו מראה עקומת-הייצור ירידה של שלושים אחוז במשך מחצית השנה, מצב אחזקת הרכב ומכונות-החפירה – גרוע, ויש לחַדֵש חלק גדול מן הציוד הכבד מחמת הבּלַאי המופרז. לאור כל הנתונים האלה אנחנו לא יודעים אם האדם אשר ייבחר מבין הפועלים יוכל להשתלט על הבעיות הטכניות והמינהליות הרבות שתתעוררנה. לכן אנו רואים בבחירות עכשיו סכנה לעתיד המפעל, והתגבשה דעה שאולי מוקדם מדיי להעביר את זכות ההכרעה לפועלים עצמם ואולי רצוי להביא לתקופה נוספת מנהל-עבודה מנוסה ממחצבה אחרת ולתת לו להשליט סדרים יעילים בַמקום ולהעלות את התפוקה, ורק מאוחר יותר לחזור לביצוע התוכנית המקורית. תאמינו לי, חברים, שאינני מדבר כלל מבחינה עקרונית, והייתי הראשון אשר נרתם לביצוע ההצעה. רק לאור המצב המיוחד שנוצר – אני מתנגד. כאשר נגיע כאן לכלל החלטה אקרא לרבינוביץ ואסדר את העניין."
גזבר ההנהלה הראשית הוסיף: "הדברים שאני מוסר אינם מיועדים לפירסום ואבקש כי עניין הביקורת הפנימית על הנהלת-החשבונות יישאר בינינו. יש חשד מבוסס, למעשה התגלו עוּבדוֹת ממש על אי-סדרים בהנהלת-הכספים של המחצבה. אני לא אומר שיש כאן מקום להאשמה פלילית, מפני שמתקבל הרושם שדברים רבים נעשו מתוך הזנחה יותר מאשר בכוונה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעבור על כך לסדר-היום. לא הזמנו את רבינוביץ כדי שלא להעמיד במצב בלתי-נעים חבר ותיק העומד לפרוש לפנסיה, מה עוד שכולנו יודעים את זכויותיו הרבות בהקמת המפעל. אבל דרושה רוויזיה יסודית בכל סדרי התשלום, המשלוח וההוצאה וההכנסה במחצבה, ואני מבקש מן הנוכחים להתחשב גם באַספּקט המיוחד הזה שהעליתי שעה שנבוא להסיק מסקנות מן ההתייעצות."
הכול פנו אל ספראי וביקשו לשמוע את דעתו. אך הוא אמר: "לא לפני שאשמע מה יש למזכיר המפלגה לומר. הוא טיפל בעניין, ולמעשה הוא שהעלה את ההצעה ופנה למנהל המפעל והשיג את הסכמתו לכך. אני סקרן לשמוע מפיו מה העלה בעבודתו."
מזכיר המפלגה הסתובב באי-נוֹחוּת בכיסאו והפליט כלאחר-יד: "אני את שלי כבר אמרתי בישיבה הקודמת. די לי בבלבול-המוח ובכאב-הראש מכל העניין."
"אליי לא הגיעו הדברים, ואני מבקש ממך," אמר ספראי בחומרה, "ואני מבקש להסביר זאת שוב לכולנו."
אנשי מועצת המנהלים החליפו ביניהם חיוכים. המתיחות בין ספראי לבין מזכיר המפלגה לא היתה בגדר סוד. כאשר מישהו מהם העלה הצעה בשיתוף עם חברו קשה היה לדעת אם לטובתו או לרעתו התכוון. כך גם בעניין המחצבה שהתגלגל ביניהם עד שלא ניתן לרדת לעומק נימוקיו של כל אחד מהם. מעמדו של ספראי כמזכיר אירגון הפועלים היה חזק ממעמדו של מזכיר המפלגה, מה עוד שספראי עצמו שימש שנים רבות בתפקידו של הלה עד שהתמנה למזכיר אירגון הפועלים. גם היום הוא מכוון במידה רבה את ענייני הסניף המקומי מאחורי גבו של המזכיר הנוכחי.
מזכיר המפלגה בלע את העלבון המסותר בפנייה אליו, וכדי לחפות על כישלונו עלה בו רצון להוכיח כי התפתחות העניין ברורה לו יותר מאשר לכל אחד מן הנמצאים בחדר, וכי הבעייה היא כה חמוּרה עד שאיש לא היה מצליח לפעול בצורה אחרת בתנאים הנתונים. לכן אמר בקול שהיה בו שמץ מן השמחה לאיד:
"לדעתי הכול אבוד!"
"אילו מילים הן אלה?" קרא אליו ספראי, "אני ביקשתי הסברים ולא הבעת-דעות. למחקרים יש הרבה מקום באוניברסיטה."
הפעם היה העלבון כפול וצפון בו רמז אישי. מזכיר המפלגה למד בזמנו באוניברסיטה וסיים את בית-הספר הגבוה למדעי-החברה. כל זה הִקנה לו הכשרה מצויינת להבנת רבדים חברתיים, תהליכים ציבוריים ועקומות-השפעה ביישובים סגורים. על אף גילו הצעיר הצליח תוך פעילות מסורה בסניף לקבל את משׂרת המזכירות, וגם בתפקידו החדש לא שכח להתבונן ולפעול לפי התורה שהרביצו בו מוריו באוניברסיטה. האנשים שעימם בא במגע העריכו אותו מאוד על השכלתו הרחבה. נוהג היה לכתוב מאמרים מעניינים בעיתונות המפלגתית ובבמות אחרות, בהן הסביר את השקפותיו החברתיות. לא אחת הוזמן להרצות בסמינריון על בעיות קליטה ומיזוג עדות, עורר ויכוחים נלהבים ורבי-רושם והוציא לעצמו שם של מומחה לבעיות היישוב החדש. בשיא פירסומו אף היתה לו חליפת-מכתבים עם אישיות מסויימת, והוא הגן בלהט על דעותיו וזכה לשבחים רבים אף מצד המתווכח עימו. חליפת-מכתבים זו, שהתפרסמה בעיתונות, הגדילה בהרבה את משקלו במפלגה ופתחה לפניו דלתות רבות שעד אותה שעה עדיין לא עלה בידו לחדור בעדן. אמנם, הולכי-רכיל יודעים לסַפּר כי משעה שהתפרסמה חליפת-המכתבים התקלקלו היחסים בינו לבין ספראי שראה בכך חתירה תחת סמכותו, ואף פלט בהזדמנות מסויימת:
"נוּ, מה אתם שואלים אותי? לכו תשאלו את האינטליגנט הזה, הרי הוא מומחה לכל דבר, גמר אוניברסיטה ומתווכח עם גדולים ממנו. אולי עוד יהיה פעם ראש-ממשלה. חה-חה-חה."
ספראי החל יחד עם רבינוביץ במחצבה ובסלילת הכבישים, אולם במהרה התבלט בכוחו האירגוני וביכולתו להגיע להסכם עם בני-אדם כמעט בכל עניין קשה, עד שהתרגלו לסמוך עליו ולהטיל על שכמו כדבר המובן-מאליו תפקידים שאנשים אחרים נלחמו עליהם בכל כוחם ולא הצליחו להשיגם. בצעירותו קיבל ספראי חינוך מסורתי כלשהו בעיירה שממנה עלה. מהר מאוד שכח את המעט שקיבל ותקופה ארוכה העסיק עצמו בספרות הוגי-הדעות הסוציאליסטים ומנהיגי תנועת-הפועלים שאליה השתייך. מאותו זמן נותרו לזיכרון כמה רשימות קצרות מפרי-עטו בעיתון המפלגה, ובהן הערות ותגובות עם קריאת ספר או שמיעת הרצאה בערב-תרבות של האירגון. לאחר-מכן באו שנים שבהן שקע כולו בעבודה וכמעט שאין שעתו פנוייה לקריאה אלא בעיתונות היומית, על אחת כמה וכמה לא לניסיונות ספרותיים שאותם ראה כ"חולשת ילדוּת". שמוֹ ודבריו מופיעים לעיתים קרובות בחדשות, אבל לשם כך אין עליו לכתוב הרבה והפירסום נעשה על-ידי דובר האירגון. ספראי עצמו מתרוצץ מישיבה לישיבה, סדר-יומו עמוס וכולל גם פגישות עם אורחים הבאים ממדינות זרות. אף כי הוא גאה על אירגון-הפועלים המסודר אשר בהנהלתו, הוא רומז לעיתים מזומנות לידידיו כי "ספראי לא אמר עדיין את המילה האחרונה שלו."
אמנם, הוצעה לו מִשׂרה מכובדת של ציר באחת מארצות-אירופה הקטנות, אולם הוא קיבלהּ רק כניסיון מצד אויביו לדחוק את רגליו מכל השפעה בחיים הציבוריים בארץ. לכן לא נפתה אחר הכבוד ועמדוּ בו האומץ והפּקחוּת לסרב. רק אישתו הצטערה על כך מאוד.
"אנחנו מחכים," פנה מנהל המפעל אל מזכיר המפלגה.
"מיד," ענה הלה ורשם דבר-מה מהר בפנקסו.
מסיבות אלה בז מאוד ספראי בליבו למזכיר הצעיר. "בן-התפנוקים," קרא לו בינו לבינו, "נוּ, נוּ, מה בן-התפנוקים אומר?" היה חוזר ומשנן לעצמו בישיבות הארוכות. "מה חידשו לו הספרים שלו?"
רק לעיתים רחוקות, ברגעים של גילוי-לב, היה מנסה להתקרב אליו תוך שיחה על נושאים משותפים. "מה אתה אומר?" היה שואל אותו, "הבן שלי גמר צבא והחליט ללמוד באוניברסיטה. אתה יודע מה החליט ללמוד? לא תאמין, בדיוק את המקצועות שלך. זבוב נכנס לו לראש – בית-הספר למדעי-החברה. אמרתי לו: 'אם כבר החלטת ללמוד, תלמד לפחות רפואה.' – וכי אינני צודק? מה תגיד? לא מוטב שילמד משהו ממשי כדי שיוכל להיות עצמאי בחייו, ולא להתרוצץ כמוני וכמוך עם ההשכלה שלנו? חה-חה-חה! תגיד לי, מה יצָא לך מהלימודים שלך?"
אך היום לא היה זמנו פנוי לבדיחות. נהירות היו לו כל ההתפתחויות האחרונות בכפר ובמחצבה, וכבר היתה לו תוכנית-פעולה ברורה. אולם הוא לא רצה להשמיע את דברו לפני שייווכחו הכול מי כאן בטלן, מי סיבך את העניינים והפריע לעבודה, ועל מי אפשר לסמוך שיֵדע לסדר עניין.
והוא החליט לגבות את חובו עד הסוף. בזמן האחרון החלו מרננים מאחורי גבו כי אינו מבין עוד את המתרחש מסביבו וכי שיטותיו מיושנות הן. והיו מעֵזים לנופף מולו במונחים ובטבלאות ובסיכומים שאין להם סוף, כאילו מוכיחים בכך את עליונותם עליו. כאשר התנגד לקבל בחור צעיר, ולוּ גם בוגר אוניברסיטה, למשׂרת מזכיר המפלגה, קמו עליו הכול והאשימו אותו שאין הוא נוהג לפי רוח הזמן ואינו מבין שכדי להצליח בעבודה כיום יש לגייס את כל השיטות החדשות של הטיפול והאירגון החברתי.
"טיפול, טיפול," רטן ספראי לעצמו. הוא מאמין רק באנשי-עבודה – לא אנשים שבאו וידיהם לְבנות ישר מעם ספסל-הלימודים לקבל מִשׂרה שמנה מן המוכן, אלא בחורים אשר בעשר אצבעות שלהם בנו את הארץ והשקיעו בה את רוב שנותיהם. אפילו לא הספיקו להשלים את השכלתם, עדיין הם מיטיבים לסַדר עניין מכל המומחים הצעירים הללו. הוא כבר פגש במומחים ומבין כיצד צריך להתנהג עימם. לעולם אין שניים מהם מגיעים לפיתרון דומה. כל אחד גאה על מסקנתו שלו ומגייס את רוב ידיעותיו ומה שליקט מן הספרים כדי להוכיח שעמדתו שלו נכונה. למטה מכבודם להגיע לדעה אחת, ותמיד יש עימם כמה הסתייגויות עקרוניות. שמחים הם שאין האחריות מוטלת עליהם ומביעים סברות-כרס ככל העולה על רוחם. אילו שמע לעצתם, היה עליו לשנות את דעתו כל שני וחמישי. כל בעייה קטנה מעוררת אותם לדיון מדעי, ומרוב להיטותם להוכיח את בקיאותם וצידקתם לא איכפת להם אם בינתיים ייהרס העניין שהם עוסקים בו.
אבל הוא, ספראי, כבר למד איך לעבוד איתם. בלעדיו אינם שווים כלום, ורק משום שהם יודעים כי בידו ההכרעה הסופית הם מרשים לעצמם להתפלפל ולסַבּך כל-כך את העניינים, אדרבא, שיתפלפלו. העיקר הוא בידי מי נמצא הכוח "לחתוך". וספראי מאמין רק ביכולת אחת – ביכולת "לחתוך עניינים". וכבר יצאו לו מוניטין בפרט הזה. לעולם אינו שוכח להתפאר: "לשם מה לי כל המומחים? מדַבּרים ומדבּרים ובסוף מחכים שאני אחתוך. והצרה – שאני תמיד צודק!"
עכשיו, שלא שמעו בקולו, אדרבא – יִראו-נא מה פעל הבחור ברוב חוכמתו!
"אני רוצה לשאול את הנוכחים," פתח מזכיר המפלגה, "אם הם מוכנים לשמוע הסבר מפורט להשתלשלות העניינים כפי שאני רואה אותם. מה שקרה כאן הוא רציני הרבה יותר משנוטים לחשוב. ועליי להזכיר שכבר בזמנו כתבתי – "
מנהל המפעל הפסיק אותו: "החברים מעוניינים יותר באינפורמציה שוטפת ולא בסקירה מדעית מצידך. עם כל הכבוד שאנו רוחשים לידיעותיך, הרי תבין שאין לנו זמן רב לערוך סימפוזיון על בעיות חברה וקליטה."
"למה? למה?" קרא ספראי, "הנה יש לנו הזדמנות לשמוע סקירה מאלפת מפי אדם מומחה שהיה לו זמן רב ללמוד, לא כמונו, והוא יוכל להרחיב את אופקינו מכמה וכמה בחינות. למה לא? נשמע מה בפיו."
"אתה עומד על כך, ספראי?"
"כן."
"ובכן, שפוֹך! שפוֹך כל מה שיש לך לומר. ואנחנו – כולנו אוזן!" פנה מנהל המפעל אל המזכיר במין קבלת-דין לגלגנית קמעה. אמר בליבו: "אם ספראי רוצה לשמוע, בבקשה, יערב לו. אף כי אנחנו, מצידנו, כבר שׂבענו את ההרצאות האלה על יחסי עדוֹת ועובדים במפעל, ועוד לא ראינו איך התפוקה עולה מהן."
מזכיר המפלגה נבוך מקבלת-הפנים לדבריו, ואף כי הכול הבטיחו להקשיב לו התקשה לערוך את דבריו כראוי. "ראשית, כלומר, בתחילת דבריי אני רוצה להסביר איך נולד, רציתי לומר – מי העלה לראשונה את עניין הבחירות. שוחחתי על כך עם הפרופסור גוֹגין, מי שהיה מורה שלי באוניברסיטה – "
"אָה – "
"כלומר, זה היה אחר-כך, כשהסתבכו העניינים. אבל גם קודם התייעצנו."
"אוֹ – "
"מפני – "
"כן, כן, תמשיך לדבּר," עודדו אותו.
"היתה ישיבה של כל הגופים הציבוריים והמוסדות המטפלים בכפר והוטחה ביקורת חריפה על שאין מעמידים את התושבים עצמם על האחריות ליישוב ולמקום-העבודה. הם התרגלו לבוא בטענות אל כולם ואינם עושים מאמץ לעזור לעצמם. הוחלט שאסור למצב הזה להימשך ועלינו להביא אותם בהקדם להקמת מוסדות שלטון עצמי ולדאגה לאותם ענפי פרנסה הנמצאים בסביבתם ואשר מהם מתקיים הכפר כולו. מתוך כך התגבשה ההצעה לפתוח בפעולה הסברתית רחבה ולעשות למען חינוך התושבים לאזרחות לא רק במובן הסביל של המילה אלא ובעיקר בצורה פעילה."
"בּראווֹ!" קרא ספראי, "דברים כדרבונות. לכך אני קורא טיפול נבון."
מזכיר המפלגה התעלם מן ההערה והמשיך: "והנה, באותו זמן החלו מנסרות שמועות על צאתו של רבינוביץ לפנסיה. פנו אליי לייעץ בדבר, העלינו במזכירות הארצית של המפלגה את ההצעה הניסיונית לקיום בחירות במקום, ומיד התלהבו מן הרעיון. הדבר התברר כבר כמה פעמים בסמינרים רעיוניים ובפני אורחים זרים שהתעניינו בבעיותינו, ותמיד ניצחה הגישה של שיתוף הפועלים בהנהלה, מה עוד שכל המפעלים נמצאים, פחות או יותר, במסגרת אחת."
"בהחלט," אישר מנהל המפעל, "אף כי לעיתים קרובות מדיי נוטים לשכוח זאת וטופלים עלינו האשמות שונות לגבי היחס לפועל הפשוט."
"הבאתי את הבעייה של הכפר והמחצבה בשיחה פרטית שהיתה לי עם הפרופסור גוֹגין – "
"אוֹ!" דפק ספראי על השולחן וקרא בשמחה, "עכשיו נשמע דברי-חוכמה ממש!"
"אני לא מתלוצץ!" נפגע המזכיר.
"לא. לא רציתי לפגוע בך, בבקשה, תמשיך."
"פרופסור גוגין התלהב אף הוא מן ההצעה וסמך ידיו עליה. במפלגה התייחסו בעיקר לאספקט העדתי שבדבר וראו את העניין כבעל חשיבות ציבורית. פרופסור גוגין נתפס לצד החברתי והקהילתי, ואני רואה חובה לעצמי להזכיר שכבר לפני שש שנים הוא העלה בספרו 'בחינתן החברתית של הקהילות העדתיות' תוכנית דומה."
"יפה."
"כן. עד כאן היה הכול חָלָק ונאה. דוּבּר עוד על מדריך שישהה במקום כדי לייעץ בביסוס צורת הדמוקרטיה והנהלת המוסדות הפנימיים בכפר, אולם מתוך התחשבות עם גורמים מפלגתיים שונים, וכדי שלא יביא העניין לסכסוכים על רקע זה, הוחלט לוותר על הרעיון ולסמוך על רבינוביץ באירגון הבחירות במחצבה ולהטיל על כל אחד מנציגי המוסדות המטפלים בכפר להדריך את התושבים לקבלת הסמכויות בשטח המיוחד לו. בבחירות למחצבה ראינו ניסיון ודוגמה כאחת – לתושבים ולנו."
"ובכן, מה קרה?"
"שבוע לפני הבחירות הופיע אצלי במשרד ניסים לוי."
"אה? זה הביריון שלהם? נידמה לי שאני מכיר אותו מתקופת הבחירות לכנסת."
"אַל תקרא לו ביריון. אחרי השיחה שהיתה לנו אני לא סבור שהוא שייך לסוג הזה. פרופסור גוגין מעדיף לקרוא לו: מנהיג."
"מנהיג טבעי?"
"אולי. לפי התיאוריה של פרופסור גוגין צריך אדם כניסים לוי להיות הראשון שיעלה לשלטון בניסוי החברתי. בתקופה מאוחרת יותר, כך טוען הפרופסור, יתפורר שלטונו מסיבת חוסר השכלתו האלמנטארית, ותקופתו תאוּפיין על-ידי תופעות של שחיתוּת וטובת-הנאה שאותן עלינו להבין, אף כי נצטרך להתנגד להן בכל תוקף. אחרי ניסים לוי עשויים לעלות היסודות האחראיים האמיתיים אשר בתוך העדה, ולכן צריכה פעולתנו להיערך בשני שלבים – האחד לשטח, בקביעת המסגרת הדמוקרטית לחיים הציבוריים בכפר. והשני לעומק – לפתוח בפעולות חינוך לאזרחות והשכלה כללית בקרב היסודות העתידים לעלות לשלטון בעוד, נאמר – כחמש עד שבע שנים."
"אני רואה שהפסדנו בפרופסור שלך עסקן-מפלגה חרוץ. למה אין שומעים על הדעות שלו?"
"אמרתי לך. הן כתובות בספרו שיצא לפני שש שנים."
"אה – "
השיחה התנהלה בעיקרה בין מזכיר המפלגה לבין ספראי. הראשון דיבר והשני לא התאפק להפסיקו בהערותיו. שאר הנוכחים ישבו כעדים אילמים לוויכוח, ואולי גם השתעממו מעט. המשרד שכן בבית רב-קומות, בחדר שקירותיו מסויידים בצבע בהיר מאוד וחלונותיו פתוחים לרחוב. הכיסאות המרופדים נסכו לֵאוּת נעימה וביטחון וגרמו ריחוק מנושא השיחה. עקב הזכרת שמו של הפרופסור הנודע חשו עצמם כמשתתפים בדיון מדעי, דבר שהיה מעין בידור בתוך העבודה המעשית השוטפת של פיקוח על המחצבה. את הסיפור כבר שמעו מפי המזכיר ועתה רמזו לו מפעם לפעם שמוטב לו לקצר בדברים ולא לבטל את הזמן לחינם. אולם הוא התעלם בעקשנות מכוונתם והוסיף לסַפּר את סיפורו לפני ספראי, אולי מתוך רצון לפרוק מעליו את כל הניסיון והלקח שהצטברו בו תוך כדי עבודתו. "והנה מופיע ניסים לוי ובראשונה אני אומר לעצמי: 'הצלחנו. בא האדם שאנחנו זקוקים לו כדי לבצע את הניסוי.'"
"תמימות... אלוהים, איזו תמימות... בני-אדם, איפה העיניים שלכם?"
"מה יש? גם אתה היית בעד הצעת הבחירות. ובכן, במה הפסקתי? כן, ניסים בא, ומה אתם חושבים אמר? אינו רוצה כלל בבחירות. הוא – רוצה מינוי מאיתנו. מתבייש לקבל את התפקיד מבני העדה שלו. ואיך כעס והתרגז."
"ומה חשבת? אתה זורק אותו לכלבים, והוא עוד יבוא ויודה לך?"
"מי זורק?"
"ודאי זורק. הוא עבד אותנו באמונה כל השנים, וכעת, במקום לתת לו גמול על כך, אתה בא ואומר לו: 'הילחם לבד על מקומך.' מה אתה חושב, שהוא טיפש? שאין לו עיניים בראשו? בעיניו כל העניין אינו אלא כפיוּת-טובה מצידנו."
"אבל גם אתה היית בעד הבחירות!"
"כן, אך לי ברוך השם יש ניסיון. ואני י ו ד ע איך לעשות אותן ואיך להסביר אותן. כל הכבוד לדמוקרטיה, אולם, חברים – צריך גם להתנהג בחוכמה! יש להתחשב בבני-אדם פשוטים, הם אינם מבינים את התיאוריות שלך ושל פרופסור גוגין שלך, ורואים רק את האינטרסים שלהם. ותשאלו אותי – אני לא יודע, בסופו של דבר, מי צודק יותר."
"אַל תאמר שלא התחשבנו בו. הבאתי את המקרה לפני הפרופסור גוגין ושקלנו מה עדיף – ביצוע תוכניתנו המקורית או התחשבות ברגש-הנחיתוּת של ניסים לוי, שלא הסכים לקבל את סמכותו מאנשיו, אלא ביקש שאנחנו המשכילים והוותיקים יותר ניתֵן לו תוקף בכפר בזה שנמצא אותו ראוי לתפקידו. ובאמת הגענו למסקנה כי הבחינה האנושית מכריעה ויש להשתדל למַנוֹת את ניסים לוי ולהבליט לפני הפועלים ואנשי הכפר מה הן התכונות הנדרשות ממנהל-עבודה – ורק בתקופה מאוחרת יותר לקיים בחירות לתפקיד זה או אחר, כשיהיה לתושבים עצמם רגש מספיק של ביטחון כדי להתגאות בתפקיד שנבחרו לו על-ידי חבריהם. חזרתי והבאתי את כל הנימוקים לפני החברים היושבים כאן במועצת המנהלים של המפעל וקיבלתי את הסכמתם לפעול כהבנתי."
"ובכן, באת אל ניסים לוי והבאת לו על מגש של כסף את המינוי, מה? אתה לא רוצה לומר לי שעשית כך?"
"מדוע?"
"מדוע? מדוע? גם זאת עליי להסביר לך? שמע לי, ידידי הצעיר. אני כבר הרבה ראיתי בדרך שלי. לא פעם ולא פעמיים כינו אותי בשם 'מנוול' ועוד שמות-גנאי נאים מסוג זה, אבל מעולם לא האשימו אותי בטיפשות – לא בפניי, ואני מקווה גם לא מאחורי גבי, אתה מבין?"
"אבל בעניין ניסים לוי היתה זאת אי-הבנה!"
"אי-הבנה אתה קורא לכך? הולך להתחנן אליו שיואיל ברוב חסדו להיות מנהל-העבודה? ואילו לא היה מסכים? והיה מבקש שעוד תוסיף לו טובות-הנאה כדי שיואיל לשמש בתפקיד שזכה בו בלי לנקוף אצבע? ומה מידת הכבוד שתהיה לו לעבודה ולאחריות עליה? חינוך מצויין נתת לו, לא כן?"
"הוא לא סירב לקבל את תפקיד מנהל-העבודה, אלא פשוט האשים אותי בניסיון לקנוניה עימו כדי להעניק לו את המינוי בדרך בלתי-כשרה ולגזול בכך את זכות הבחירה מעם הפועלים במחצבה."
"מסכן."
"הוא לא כל-כך מסכן."
"לא. לא הוא. כלל לא תיארתי לעצמי שהוא כה פיקח. משחֵק היטב את המשחק."
"מה אתה רוצה לומר?"
"מה אני רוצה לומר?" קם ספראי והחל דופק באגרופו על השולחן. "מה אני רוצה לומר?" מזכיר המפלגה נדהם מן ההתפרצות הפתאומית לאחר הטוֹן השקט והלגלגני קמעה עד כה. הוא הביט בשאלה אל מנהל המפעל כמבקש ממנו להשקיט את המתפרץ. אך זעמו של ספראי התגלגל בחלל החדר ופניו האדימו ונִדמה היה כי יאחזנו השבץ מתוך הכעס. איש לא העֵז להפריעו באמצע דבריו. "מה אני אומר. אם בכלל שואלים אותי עוד, אם בכלל מתעניינים עוד בדעתי. רבותיי, מה שנעשה כאן הוא לא רק פשע, אלא תסלחו לי – זו טיפשות! כן, כן, אתה יכול לדבּר, אתה יכול לבקר אותי מאחורי גבי, לומר שאני 'בּוֹס' פוליטי והשיטות שלי פסולות. אבל אם אתה רוצה לדעת, אז, שוב – תסלח לי, אבל אני מחַרבּן על הפרופסור שלך, ועל הדעות שלך, ועל צורת-הטיפול המטופשת שלכם במפעל, ועל הטמטום ובלבול-המוח שהצלחתם להכניס בשיטות המדעיות שלהם ולהרעיל את כל יחסי העבודה והשכנוּת במקום! כן, אני מצפצף על המדע שלכם, ואני לא מאמין אפילו למילה אחת מכל הפטפוטים ששמענו כאן שעות שלמות על 'דמוקרטיה-שמוקרטיה' של טיפשים. טיפשים! טיפשים!
"מה אני אומר? אתם יודעים למה נהרס המפעל? אני אסביר לכם. הוא נהרס מפני העצלנות שלכם. מפני החיים הקלים שאתם בוחרים לעשות לעצמכם. מלאכה נקייה לקחתם לכם, מומחים נהייתם כולכם ומטפלים בכל בעייה בפּינצֶטוֹת ובכפפות במקום לתפוס בה בידיים ממש. הנה היתה לכם הזדמנות, הזדמנות גדולה – ולי העקרונות חשובים לא פחות מאשר לכם, גם אני בעד בחירות פנימיות – והיתה לכם אפשרות לחולל מהפכה בַמקום ולהביא לאנשים מתנה חשובה של עצמאות ולדרוש תמורתה הרבה עבודה ועמל. פשוט זיעה, רבותיי, עד כמה שהדבר נשמע רחוק ובלתי-מציאותי. הנה אנחנו יושבים בחדר נקי, כולנו כבר, השד יודע למה, בחולצות לבנות. ובחדר השני יושבות הרבה פקידות נחמדות ומפטפטות ביניהן על דברים מעניינים אולי יותר משלנו. אבל אנחנו עדיין לא השתחררנו מן האחריות לכל מה שנעשה כאן! ועלינו לעבוד, אמנם בדרך משלנו, ואם גם לא עוד עבודת-כפיים, אך לפחות לדאוג שעבודת-הכפיים תיעשה!
"ומה אתם עשיתם פה? לקחתם מפעל והתחלתם להחריבו. לא מתוך כוונה רעה, אני יודע – רק מתוך חוסר-הבנה. הנה אמרו לנו בתחילת הישיבה שהתפוקה במחצבה ירדה, והמזכיר הנכבד בא להתחנן לפני ניסים לוי שיואיל ברוב טובו לקבל את תפקיד מנהל-העבודה. איזו הזדמנות נפלאה החמצנו! כאן היינו צריכים ללחוץ, פה היה עלינו ללכת בדרך הקשה. רבותיי, היה עליכם להטריח את עצמכם ולדרוש קצת יותר תפוקה במפעל – מעצמכם ומן הפועלים כאחד. ולהחזיק את הזכויות ביד קפוצה ולתת לפועלים להילחם עליהן – כדי שיכבדו אותן ויעריכו את השגתן ולא יחשבו שהן מתגלגלות כזבל ברחוב וכל אדם שעובר יכול לזלזל בהן. כל מה שנלחמנו עליו פיזרתם לרוח והורדתם את ערכו. מצחיק, לא? שאני, ה'בּוֹס' ו'איש-האגרופים' כמו שקוראים לי, אני צריך לדבר אליכם על אידיאות. ואתם יודעים למה קרה כך? משום שאני לא התעצלתי לעבוד ולעשות כל דבר בדרך הקשה והמלוכלכת. אני לא מרמה את עצמי שאפשר לכבות שריפה מרחוק ובלי לזהם את הבגדים ואולי גם להיפצע. אבל לעשות משהו, לעזאזל, הרי אדם יכול לקבל שבץ ממה שהולך פה – ישבו להם מומחים ושכחו שהם מטפלים בבני-אדם, ועוסקים בכל הבעיות שבעולם ורק לא בדרישה היסודית האחת שתהיה קודם כל עבודה.
"בצדק עשה לך ניסים לוי שזילזל במינוי שרצית לתת לו. מה ערך לזכויות שאתה מעניק אם אין לך כוח לדרוש דבר תמורתן? ואתה יודע מדוע אתה שׂשׂ כל-כך לחלק איתו את האחריות ולהטיל עליו הכול ולעזור לו להיות מנהל עוד לפני שהוא דרש זאת ממך? אני אסַפּר לך – מפני שאתה רוצה שיהיה לך פחות כאב-ראש, ומשתוקק להיפטר בדרך קלה ומדעית מן האחריות הרובצת עליך ועל כולנו לקיום המפעל.
"רבותיי, תסלחו לי, אבל אתם עושים שירות של דוב לדמוקרטיה. למה מוותרים בקלות רבה מדיי על סמכויות? מפני שעצלים וחלשים מדיי להמשיך ולשאת בהן. לוּ היה לכם אינטרס אמיתי במפעל, לא הייתם מפקירים אותו במהירות כה רבה. אבל אתם רציתם כולכם לצאת ל'פנסיה' לפני בוא הזמן, כדי לנוח בפינתכם הקטנה ולטפוח לעצמכם על הכרס ולומר: 'כן, אנחנו כּיוַנוּ את הכול, עכשיו עליהם להוכיח מה הם מסוגלים לעשות.' – ונותר רק אחד ספראי המחזיק כל הימים את השלטון בידיו וצועק ודורש קודם-כל עבודה, ורק אחר-כך מוציא את הזכויות טיפין-טיפין. ומחנך, יותר מכם, רבותיי, בדרך הקשה וכפויית-הטובה בה איש אינו מקבל יותר מכפי מה שהוא י כ ו ל לדרוש. כן, אני מטפח קשרים אישיים, קנוניות, 'חמוּלוֹת', מלחכי-פינכה ומכירי-טובה, כן – אני כאן המושמץ ביותר וכל הדיבות על המפלגה והאירגון במחוז קשורות בי. אבל כבר אמרתי להם בהתחלה – עדיין איש לא אמר עליי שאני טיפש! ותיזהרו לכם, רבותיי, תיזהרו לכם קודם-כל מן הטיפשות שאליה אתם נדחפים על-ידי עצות-אחיתופל של השד יודע מי! אין כל תחליף לעבודה ולמאבק ולאחריות, וכל זמן שלא יוציאו מכם בכוח את האחריות הזו – לא תוכלו להיפטר ממנה ואפילו תזרקו אותה לכל עבר ותבקשו מכל הדיוט ברחוב: 'קח, רק קח, קח!'
"אני רוצה שיהיה ברור – גם אני בעד בחירות פנימיות במחצבה וחושב שניסים לוי עשוי להיות לנו גם להבא בעל-ברית נאמן במקום. אבל אם אני נותן בחירות – אני רוצה לעשות הסכם ולקבל תמורה. ולשם כך צריך סבלנות, וזוהי מלאכה קשה ומלוכלכת ולא תמיד שׂכרהּ בצידה. והנה באתם אתם וקילקלתם את הכול. אם ננסה למנוע את הבחירות – יחשבו האנשים שאנחנו מתנקשים בזכויותיהם. ואם תתקיימנה – נאבד את השליטה על המחצבה לפני שהצלחנו לארגנה מחדש."
והוא הפסיק בתוך דיבורו ואמר למנהל המפעל: "אתה חושב לקרוא לרבינוביץ ולבטל את הכול. נַסה – למחרת תבוא לפניך הפגנה של כל פועלי המפעל עם כיסוי נרחב בעיתונות העויינת לנו."
ואֶל מזכיר המפלגה פנה: "ואתה אומר: 'לדעתי, הכול אבוד!' – כך קל לך לדבּר אחרי שקילקלת. אבל אני אומר לכם – לא הכול אבוד, עדיין ספראי כאן עם השיטות הישנות והבלתי-מדעיות שלו, והוא ילך מחר למחצבה וינסה לעשות הכול כדי שהבחירות תידחנה, וינסה לעשות הכול כדי להציל את הפועלים – לטובתם – מניצחון העלול לכלות את המפעל כולו. ואני יודע מה יאמרו עליי אחר-כך – לי תמיד משאירים את העבודה המלוכלכת, כאילו הייתי מכבה-האש למענכם. לולא העבודה שלי היה מתפרק המפעל כולו מכבר, כי אתם כ ב ר אינכם מוכנים לעשות את העבודה שלי ו ע ו ד אין לכם ממלא מקום. ואני מתכוון בייחוד לך, אינטליגנט שכמוך – החיים לא קלים כל-כך כמו שאתה חושב. מחר אני יוצא למחצבה להחזיר את הסדר על כנו. ואַל יחשוב איש שהדבר יעבור ללא תגובה. אני תובע מיד בירור במזכירות הארצית, ואני רוצה לדעת אם אפשר להמשיך ולעבוד כך. לא אתן לקצץ את הענף שעליו אנו יושבים. ולא רק אליך מכוּונים דבריי – כך גם כל חבריך הצעירים, נוח לכם, מדעי לכם הכול, והטיפשות שלכם מבצבצת מכל פינה."
והוא יצא וטרק אחריו את הדלת.
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
 
 
 
 
©
כל הזכויות שמורות
 
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,674 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
 
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום