אהוד בן עזר / המחצבה
חלק ראשון
פרק י"ב
ציפורה לא באה
 
בביתו של מַנטלוֹ חיכה משה דויד לבואה של ציפורה. "אלה הם חיי הטובים שחזרו אליי," אמר בליבו, "הנה אני יושב בחדר הקטן והכיסא מולי עדיין ריק, ובעוד כמה רגעים ידפקו בזהירות על הדלת והבן הקטן של מנטלו ייכנס ויביא אותה עימו. ואני אקום ואשק לה על מצחה."
עברו חמש דקות והיא טרם באה. קם והחל עורך מחדש את הכלים על השולחן, מוריד פרוסה של מאפה-דבש מן הקערה ושם בצלחתה. "איפה אַת, ציפורה?" הירהר, "מה הם העניינים שלך בשוק מן המנוּול הזה שמענֶה אותך וודאי אַת מוכרחה להתעכב למען הקניות ולגזול את הרגעים הנפלאים מן הפגישה שלנו?"
ניגש והציץ מבעד לווילון לראות את קטע הרחוב בו היה עליה לעבור כדי להגיע לבית. "ריק, ריק," אמר לעצמו, "ריק הרחוב וגם הלב. אלא שהריקנות שלי כואבת, והרחוב בנוי מאבן ואינו חש כלום."
נכנס לחדר השני להביט בשעון-הקיר התלוי ומטוטלתו נעה בשלווה. אולי השעון שלי אינו מדייק? אבל שעון-הקיר של מנטלו הורה חמש ורבע, מיהר בחמש דקות לעומת שעון-היד של משה דויד. סגר את הדלת וחזר וישב אל השולחן.
סובב את בקבוק-היין בידו וקרא את הכתוב על התווית. הבקבוק עטוף היה בנייר ומונח בקופסה כצעצוע יקר. קודם, כאשר הוציאוֹ בחיבה והניחוֹ על השולחן, שאל מַנטלוֹ: "איפה אתה יש לך כסף לחיות כמו לוֹרד? ודאי בא הכול מן האהבה שלך, הא? אין דבר. גם אני מחבּב אותך, וכבר דואג מתי תפסיק לעבוד במחצבה המחורבנת ההיא ותבוא להיות בן-אדם בעיר."
עתה ליטף את הבקבוק בין אצבעותיו וגילגלוֹ על לחיוֹ. "יין, יין שלי, אני צריך שאתה תצנן אותי," לחש.
הבן של מנטלו פתח בשקט את דלת החדר, ניגש אליו במהירות ולחש לו: "אבא שלח אותי שאשב איתך עד שהוא יבוא כדי שלא תישאר לבדך במסיבה שלך."
והוא לקח שרפרף קטן וישב לרגליו ותלה בו את עיניו השחורות. "אתה רוצה לדבר איתי?"
השעה היתה חמש וחצי. משה דויד החזיק בראשו של הילד וליטף את שערו.
"דוֹד משה, אתה אוהב ילדים קטנים, נכון? אבא אמר שגם לך יש ילדים בבית. אני הייתי רוצה פעם לראות אותם ולשחק איתם."
משה דויד פרס מן המאפה שעל השולחן, שׂם בצלחתו והגיש לילד לאכול.
"תודה. אולי אני לא צריך לאכול לפניך?"
"לא, לא, תאכל. אני אוהב לראות אותך אוכל."
"אני מקווה שאבא לא יכעס עליי. רק אמר לי לשבת ולשעשע אותך כדי שלא תרגיש בזמן שאתה מחכה, אבל הוא לא הִרשה לי לאכול יחד איתך."
"אין דבר. אם הוא יכעס – אסביר לו."
"אז תן לי גם לימוֹנַד, אני כל-כך צמֵא מן העוגה הזאת."
משה דויד מזג לו בכוסו מעט מיץ-לימון ופתח למענו את אחד מבקבוקי-הסודה הקטנים.
השעה עשרים לשש. היא לא תבוא עוד. מה היא עושה? מה היא עושה עכשיו?
בנו של מנטלוֹ קיבל את הכוס ואמר תודה. אחר-כך יצא חרש מן החדר. משה דויד תפס את מצחו בכף-ידו, אחר קם בבת-אחת והחל צועד בחדר, הלוך וחזור, הלוך וחזור.
עברו עוד עשר דקות. נעצר ליד השולחן. "אני אהפוך אותך!" אמר בליבו, "אני אהפוך אותך!" ואחר-כך נמלט לפינת החדר.
חזר והביט בשולחן. החדר כמעט חשוך. הכוס הריקה והצלחת עם שיירי העוגה נמצאו בין הצלחות הנקיות, הפירות, הפיסטוקים ועוגות-הדבש. "כאילו כבר היתה," הירהר, "כאילו כבר היתה." ושילב אצבעות-ידיו מתוך ייאוש.
"לא התכוונה כלל לבוא. רק הסקרנות שלה עשתה אותה נחמדה אליי יום אחד, ואחר-כך חזרה אל בעלה. אני אהרוג אותו. לא. לא אותו. אהרוג אותה. אם רצתה, היתה כבר יכול להיות כאן.
"מה אתה חולם שוב על החיים הטובים שלך. טיפש, טיפש, כבר עברו הימים האלה לבלי שוב. מה שעושה את האדם לחסר-מנוחה זו היא האהבה שלו. ואתה יותר טוב לך שתמשיך לשתות ולשנוא את האישה שלך ולא תחכה לדברים שאתה לא יכול להגיע אליהם.
"השעה שש.
"מי שמאחר שעה שלֵמה לא חושב עוד לבוא. אולי בכל-זאת תופיע? אני לא אוֹמַר לה מילה וכלל לא תרגיש מה שעשתה לי. מנטלו אמר שיבוא. לא אוכל לראות אותו עכשיו. מוטב שאקום ואברח.
"למה שלח את בנו הקטן לכאן? אם הבן לא היה בא – ודאי היתה מופיעה אצלי. אסור להטיל ספק במזל, והוא עשה כך שגירש אותה. אנחנו אשמים. לא האמַנוּ בה. לכן לא באה. היא אינה אשמה כלל. ציפורה, ציפורה, מה עשית לי? מוטב שלא היית באה בפעם הראשונה. מה, אני פגעתי בך? תבואי ותגידי.
"אני רוצה לבכות. ומוטב שמנטלו לא יראה אותי בכך. היכן אפשר להיסתר ממנו ומן האישה שלי ומכל העולם שנלחם איתי?
"שאני אטעם משהו ממה שמונח על השולחן? לא. כבר עבר לי כל הצורך לאכול הערב. אני אלך."
פתח את הדלת ומצא את מַנטלוֹ עומד מולו.
"שב, משה דויד, בוא, שב ונדבר קצת."
"אני לא יכול. שלום."
"לא, עשה זאת למעני."
הסכים לו וחזר וישבו שניהם ליד השולחן. ישב מנטלו על כיסאה של ציפורה ואכל מן העוגה שלה, ומשה דויד לא יכול לעשות לו כלום מפני שהוא מחבב אותו. בפעם הראשונה פגש משה דויד את מנטלו בעת ששלחו את הלה לעבוד במחצבה כפועל יומי. היו אלה ימיו הראשונים של מנטלו בארץ, ומשה דויד, בשלוש השנים שמאחוריו, ניראה ותיק לעומתו. מיד נקשרו זה בזה. מנטלו שמח במשה דויד שאינו מתגאה עליו ואינו מעמיס עליו עבודה קשה באותם ימים חמים בשמש הלוהטת שעדיין לא התרגל אליה, וגם מעלים עין מעייפותו ואינו מעיר דבר.
מנטלו לא היה מן המתאימים לעבודה גופנית, על אף גופו הגדול וקומתו. כוחו היה בעיניו הפיקחיות ומלאות השובבוּת ובמִבנה פניו המרובעים שהעידו על תקיפוּת פנימית רבה, אם כי אצורה ושקטה. הופעתו היתה מסורבלת מעט, אך מעוררת כבוד במבנהו החסון ובשלווה שבה כילכל את ענייניו. על אף הכבוד שרחשו אליו, התייחסו בספקנות מרובה להכרזותיו על עושרו בחוץ-לארץ ועל רכושו העתיד לבוא בקרוב. "הלוואי והסיפורים היפים שלך נכונים כולם," היו אומרים. והוא שתק.
ניסים לוי לא ראה בו כל סכנה או תחרות ממשית על ההשפעה במחצבה. מנטלו ביצר לו את תחום קשריו עם הפועלים, וסוג החיבה וההערכה שרחשו לו לא פגם בנאמנותם לניסים. יותר לא דרש איש משניהם וכך נתקיימו יחסיהם הטובים כל תקופת עבודתו של מנטלו במחצבה. אולם מנטלו לא שהה זמן רב במקום. יום אחד, להפתעת הכול, נודע כי הגיעו ארגזיו של מנטלו ובהם כל רכושו והוא נסע להוציאם מן הנמל. באותן שנים ראשונות של עלייה היה הדבר כפלא. סיפורים רבים הילכו על עושר שנישאר במדינות רחוקות, על כספים שהלכו לאיבוד ומשלוחים שנעלמו בדרך, ומעולם לא ניתן לברר מה אמת ומה פרי הדמיון בלב המספר. ואילו מנטלו הצליח להביא את רוב רכושו ארצה ולהעבירו בכל מדורי המכס והמחסנים בלי שייפגע דבר.
הוא מכר את החפצים ובכסף שקיבל קנה מאפייה קטנה ובית בעיר ופתח מסעדה ואולם לריקודים שנהג להשכירו רק לחתונות ולשמחות משפחתיות. רתיעה אחת היתה בו – הוא שנא את השמש. ביום הרכיב משקפי-שמש כהים וחבש מגבעת רחבה, ועל-פי רוב נהג לצאת לרחוב רק לפנות-ערב ובלילה. על כל דבר שעשה או התכוון לעשות שאל תחילה אם ניתן לעשותו בצל. ולכן היתה אפלולית קרירה ונעימה שוררת תמיד בביתו. כך נהג, כפי שהיה אומר בחיוך, מתוך אותה שבועה שנשבע בימים הראשונים לבואו ארצה, עת עבד שבועות תמימים בשמש-הקיץ הלוהטת במחצבה, כי כאשר יוכל להרשות לעצמו – שוב לא יעמוד רגע בחום ובאבק. "אני איש-הצל," היה אומר.
כאשר בא בפעם הראשונה לעבוד במחצבה, לבוש חליפתו הטובה, ניראה כה זר למקום עד שביקשוּ להחזירו מיד הביתה, ולולא ריחם עליו משה דויד והשאיל לו בגדי-עבודה ישנים משלו מי יודע מה היה עולה בגורלו באותם ימים ראשונים. אך זו לא היתה הסיבה היחידה לאהבת מנטלו לאפֵלה. איש לא צעיר היה, ובמרתף המקומר של ביתו, שבו נמצאת המאפייה, חש עצמו מוגן מפני העולם בו משגיחים ומנהלי-עבודה ושמש ולשכת עבודה עושים באדם מה שליבם חפץ. דומה היה לצב שהצליח לשאת עימו את ביתו לכל מקום, והכסף היה שיריונו.
לאחר שהתבסס הפציר במשה דויד שיפרוש מן המחצבה ויבוא לעבוד עימו, או ימצא מקום-עבודה אחר בעיר. משה דויד סירב בעקשנות. לבסוף אף האשימוֹ מנטלו שהוא נהנה מעבודתו במחצבה רק בשל מריבותיו עם ניסים לוי והצרות שהלה גורם לו. "עד שאתה לא תגמור את החשבון שלך איתו," היה מזהיר בלגלוג מסותר את משה דויד, "לא תעזוב את העבודה שם. איך אוּכל לעזור לך? אני מצטער עליך כי אתה לי כבן ממש ובביתי אתה בתוך שלך."
והוא פנה אל משה דויד ואמר לו: "עד מתי תימשך העקשנות שלך? עכשיו הרגזת את ניסים לוי בפגישות שלך עם אשתו. והרגזת אותה עד שכמעט בכתה בשעה שיצאה ממך. ומה תשיג? הוא עוד יעשה לך צרות גדולות יותר במחצבה עד שאיש לא יוכל לעזור לך."
"אני לא יכול אחרת, מנטלו. תאמין לי. כבר הצרות שלי הוציאו אותי מן הדעת."
"למה תישאר במחצבה? עזוב אותם ובוא אליי. אעזור לך, ואתה בכישרון שלך תתעשר בזמן קצר עוד יותר ממני."
"אני לא יכול. אני חולה."
"אל תגיד כך. אולי הלב שלך כואב. אבל יום אחד אתה עוד תנצח."
"מנטלו, תסלח לי על הדיבורים. אתה לא צריך לסבול ממני. תביא לי קצת קוניאק לשתות. אני רוצה לנוח ולא לחשוב יותר. עשֵה לי טובה, אַל תביט בי, רק תביא מה שביקשתי."
"אולי תיקח מן היין? חבל ששוב תזיק לעצמך, כואב לי הלב, באמת."
"עזוב את הבקבוק!"
"מה אתה כועס?"
"עזוב את הבקבוק לפני שאני שובר אותו!"
"מה לך, השתגעת?"
"מה איכפת לך? אני לא צריך את הבקבוק המחורבן הזה. שילך לכל הרוחות. תן לי, תן! אני אשבור אותו. מנוּולים, מנוולים, איפה הרחמים שהיו לי על עצמי? מנטלו? הה, הה, – הנה!"
"משה, מה אתה עושה? התבייש לך, מתנהג כמו ילד."
"שלא תגיד לי כך מפני שאסלק אותך."
"מה?"
"לֵך!"
"משה, משה, מה אני שומע ממך. וכבר הלב שלי מתפוצץ מרוב צער."
"אַל תקשקש! אמרתי לך משהו – אַל תגרום לי שאעשה לך רע." והוא החל מסתובב בחדר, מחזיק בידו את צוואר הבקבוק ומלטף באצבעותיו את הצד השבור שממנו נזדקרו שני זיזים של זכוכית כמין סכינים חדות. גירד קלות את הלהב החד והרגשה נעימה של סכנה דיגדגה בו. מנטלו החוויר ומיהר לעזוב את החדר. נכנס למיטבח ולקח בקבוק קוניאק וצלחת מלאה אורז וקציצת-בשר חמה. וכשחזר ועלה במדרגות, חשב: "יַא-בַּא-יֶה! כמה מן הרגזנות והחֵמה יש בבחור! עוד מעט היה משתולל ומכה אותי, ופלא שלא הפך את השולחן עם כל הצלחות יפות של אישתי מרוב הכעס. מוטב שישתה עד שיתרכך. אפילו שאין השתייה המופרזת טובה לבריאות, הנה אולי היום כדאי שיהיה מרחם על עצמו ולא יזיק לו ולאחרים ויצטער אחר-כך כפליים."
משה דויד רוקן בכמה לגימות את הבקבוק וטרף ברעבתנות מה שהוגש לפניו. הלך מנטלו והביא מנה נוספת ושם עליה פִלפל חריף ופוּל מבושל במיץ-לימון וברוטב חום, ופיתה חמה מן התנור, והעלה בקבוק נוסף והשתתף עימו בשתייה למען הנימוס. גמר משה דויד את המנה השנייה ועוד קינח בפירות ובעוגות עד שהעֵז מנטלו לומר: "אם לא היית שובר את הבקבוק, היה לך עכשיו דבר טוב לשתות."
ליבו של משה דויד לא היה עתה להלצות. "אתה חושב בוודאי שאני טיפש?" אמר.
"כן."
התשובה פגעה בו, והוא הסב ראשו במורת-רוח.
"אבל הטיפשות עוזרת לך, משה דויד. אם היית יותר חכם, כבר היה ניסים לוי דופק אותך מזמן."
"זה כל מה שאתה יכול להגיד לי?"
"אתה עוד בא בטענות? מוטב שתבקש סליחה על אי-הסדר שעשית כאן."
משה דויד השפיל ראשו וגילגלוֹ על השולחן לכאן ולכאן ופרשׂ ידיו לצדדים. בקבוק-הסודה הריק נפל והתגלגל עד שנעצר באחת הצלחות. "אני לא שווה כלום," התחיל מרחם על עצמו ועל גורלו. "כל העולם מחרבּן על הנשמה שלי וכל הכסף שהרווחתי הולך בשביל לשכוח איך הרווחתי אותו. כמה אתה ידיד טוב שלי, מנטלו, הצדיק האחד בעולם. לְך אני יכול לסַפּר כמה אני שונא את האישה הארורה שלי ואת הממזרים הקטנים שמסתובבים בבית ערומים מפני שאבא שלהם מוציא את כל הכסף על שתייה ועל סעודות לחינם. למה אתה לא הורג אותי, מנטלו?"
"בשביל מה אני אעשה כך?"
"אחרי הדיבורים שלי. ואתה לא מרחם עליי? – אני לא רוצה שתרחם עליי, מנטלו, אני רוצה שתעזור לי בדרך הקשה. תבוא איתי לכפר, תִראה פעם אחת בעיניך את הבית העלוב שלי, את הילדים המלוכלכים ואת האישה שלי, ותגיד לה: 'שִמעי, אישה, אני יורק לך בפרצוף!'"
"למה?"
"כי היא מסכנה. מסכנה מבעלה הגרוע והחיים המנוּולים שהיו לה. גם עליה אתה צריך לרחם, מנטלו. צריך לרחם עליה. אתה תוכל לרחם על האישה שלי? לא. אבל תשמע – אם אתה תירק עליה, אתה יודע מה אני אעשה לך? אני אהרוג אותך. מסְכנה היא חליפה. אף פעם לא היתה לה שמחה בחיים שלה. עד שהבשר שלה מתעורר אני גומר אותה והיא הולכת לעזאזל. אל תעזוב אותי, מנטלו, אפילו שהראש שלי על השולחן והעיניים שלי בתוך הבצק של הדבש, אני שומע היטב כל מה שאתה עושה. אַל תחשוב שאני שיכור, מנטלו, אף פעם לא הייתי פיכח כל-כך. ובכן, תגיד לי – מה אתה תעשה כשתבוא איתי לכפר ותִראה את האישה שלי?"
"..."
"למה אתה שותק? מה המחשבות שאתה זומם עליה בראש שלך? הא? הא? אותי לא תרמה. אני הִכרתי אותך. כל הימים רימית אותי, מנטלו. אמרת שאתה ידיד טוב שלי ועכשיו אתה רוצה לבוא איתי ולעשות צרות לאישתי. מה היא עשתה לך, תגיד?"
"משה, תירגע. אתה יודע שמעולם לא התעניינתי באישתך."
"שקרן. כל העולם יודע למה אתה חבר שלי. אתה רוצה לגנוב אותה ממני. כולם יודעים שאתה אוהב נשים שמנות. כבר הִכרתי אותך. אוֹי אוֹי! רחם עליי, מנטלו, כי אני בוכה ישר לתוך הדבש שלך. אוֹי לי, אוֹי לי! אולי אני באמת שיכּור. רמאים!"
והוא התייפח בקול רם, גבו מרעיד ואצבעותיו מתפתלות על השולחן. מנטֵלו קם ותמך את זרועו בידו והוליך אותו למיטה אשר בפינת החדר והשכיבוֹ שם. יצא וחזר לאחר כמה דקות עם בנו המבוגר, הרימו שניהם את משה דויד ותמכו בו מכל צד והלכו עימו לתחנת-האוטובוסים, והילד הקטן בא אחריהם נושא את תרמילו של משה דויד. עברו בסימטאות-השוק הריקות מפני השעה המאוחרת והגיעו לתחנה והושיבו אותו על הספסל הראשון, שילמו לנהג וביקשו ממנו שידאג כי יֵרד משה דויד בכפר ויגיע לביתו. ניגש הילד ושׂם את הרצועה על שכמו של משה דויד והידק את התרמיל היטב תחת ידו ואמר:
"תשמור עליו, דוֹד משה. עוד יש בפנים כמה עוגות-דבש בשביל הילדים שלך שהבטחת להביא לי לשחק איתי. אַל תשכח את ההבטחה שלך, כאשר לא תהיה עוד עייף מן העבודה ותתעורר."
נשבה רוח קרירה ונדף ריח אַצוֹת נרקבות. משה דויד פקח אליו עין אחת באור הקלוש של האוטובוס ואמר: "קר לי, תודה. כמה קר לי בתרמיל המחורבן."
והאוטובוס זז.
 
כל הדרך התנודד על מושבו ומפעם לפעם נחבט ראשו. כשהגיעה המכונית לתחנה האחרונה בכפר עלתה חליפה במדרגות ובאה אל כיסאו וקראה:
"שלום לך, יַא שיכור שכמוך! בוא תדבר קצת אל הילדים שלך בבית ואל המשפחה. תעזור לבן שלך בחשבון, יא מוח פתוח שכמוך!"
תפסה בו והוציאה אותו בכוח מן המושב, דחפה אותו לפניה והורידה אותו מן האוטובוס.
"מַצחינה, יא מַצחינה, אַל תמשכי לו בפי-נה!" קראו לעומתה מתוך קהל הילדים שנאספו סביב כדי לראות כיצד היא סוחבת את בעלה השיכור לביתו.
"יחרבּ ביתכם, ארורים! התפלחו מן כאן!" קראה אליהם והתחילה זורקת אבנים לעומתם.
"יא משוגעת! יא משוגעת אחת! מה את רוצה להחריב את הראש שלנו? איפה השכל שלך, חליפה?"
והם הקפידו על מרחק של ביטחון בינם לבינה, ועקבו אחריה כל הדרך שמשכה עימה את משה דויד וצעקה וקוננה בקול רם:
"יא בעלי, יא בעלי, יחרב ביתו מן העראק והיין שלקח. יא, יא, מה שהשריפה עושה לאנשים! תרחמו על הילדים."
כשעברו על פני ביתו של ניסים לוי הפליאה מכותיה במשה דויד. סטרה על פניו, הִכתה על גבו ומשכה אותו בשׂערוֹ. עד שבא הילד הקטן שלהם במרוצה מן הבית והתחיל לבכות:
"הצילו! הצילו!"
ומרחוק עמדו שאר הילדים של הכפר במעגל רחב וקראו אליו:
"תתחַרבּן עם האבא שלך! הַך, הך. הך, הך. הך, הך!"
"חֲרָאִים! חֲרָאִים אתם כולכם!" תפס הילד אבנים בידו והשליך לעברם. "תסתלקו מכאן. אני אהרוג אתכם."
וכאשר זרק עליהם אבנים נוספות החזירו לו ופגעו בו והתנפלו עליו להכותו. שמעה חליפה שהוא בוכה ורצה אליו וזעקה עד לב השמיים: "רוצחים! רצחו את הילד שלי!"
יצא ניסים לוי לראות מה המהומה ברחוב וקרא אליה: "תסתלקי מכאן עם השיכור שלך, יא חליפה. האישה שלי חולה ואני לא רוצה שתשמע את הרעש שאתם עושים. בושה, בושה לכם, פראי-אדם! ואַת, פרימיטיבית שכמוך, איך אַת לא מתביישת לסחוב את הבעל שלך ברחוב ולהכות אותו לעיני החברים של הבן שלו! תסתלקי מכאן!"
ברחו כולם מחמת הפחד מפניו. גררה חליפה בחשאי את בעלה עד שהגיעו לביתם והילד עוזר לה ובוכה:
"אמרו מחוּרבּן על אבי שלי. למה? למה? אני אשרוף אותם. אמרו מחורבן על אבי שלי. אבא, אבא שלי! אני עוד אשרוף אותם. שתיקבר הנשמה שלהם חיים!"
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 
 
משה שפריר
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד
 
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד בָּאִי מָדָגַסְקָר,
רוּחַ סְעָרָה צְפוֹנִית-מַעֲרָבִית.
וְגֶשֶׁם טְרוֹפִּי ,שֶׁיָּרַד אֶתְמוֹל בְּטַנָּנָרִיב,
עִיר-הַבִּירָה שבֵּין הָרֵי הַגְּנַיְס וְהַגְּרָנִיט,
– יוֹרֵד עַכְשָׁו בְּעִיר-הַנָּמָל טַמָּטָב שֶׁבַּחוֹף הַמִּזְרָחִי.
 
וּמִי שֶׁעָיֵף מִתְּלָאוֹת הַיּוֹם – אוּלַי כְּדַאי שֶׁיֵּשֵׁב,
וּמִי שֶׁכְּבָר יָשַׁב – מוּטָב שֶׁיִּשְׁכַּב,
וּמִי שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר שׁוֹכֵב כְּדַאי שֶׁיִּישַׁן;
– כִּי מִי שֶׁכָּעֵת  יָשֵׁן כָּאן
אוּלַי חוֹלֵם חֲלוֹם-בְּעָתָה
עַל מַהְפֵּכַת הַהִנָּתְקוּת הַקְּדוּמָה
מֵהַגּוּשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל יַבֶּשֶׁת אַפְרִיקָה;
אוֹ אוּלַי הוּא מְתַרְגֵּם בַּהֲמֻלַּת הַלַּיְלָה
אֶת קוֹלוֹת הָעֲטַלֵּפִים,
שֶׁיָּצְאוּ לְצֵיד צְפַרְדְּעִים
בְּיַעַר-הַגֶּשֶׁם הַמַּשְׁוָנִי;
וְאוּלַי גַּם רוֹאֶה אֶת הַגְּוָנִים
שֶׁל טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַמְנֻמָּרוֹת,
וְאוּלַי גַּם נוֹגֵעַ בַּרַחֲמִים הַגְּדוֹלִים
שֶׁנִּכְמָרִים בְכָל הָאֲתָרִים,
שֶׁבָּהֶם הָיִינוּ לִפְנֵי שֶׁנּוֹצַרְנוּ
וְשֶׁאֲלֵיהֶם נַחְזֹר – לְאַחַר שֶׁנִּגְמֹר.
 
 
 

שצריכים לעמוד להסתובב ולעיתים גם לשכב בחוץ בחורף הקר בגשם ובלילות
כדי לשמור עלינו
מרבית האזרחים הַקּוּטֶרִים של מדינת ישראל
הספונים להם בבתיהם החמים ומתפטמים!
 

למכתב עתי לילה טוב לכם, חדשות בן עזר. אהודים יקרים
להלן ישראל הר שולח לכם שיר קצר  ש
צורתו קצת מוזרה... כותרתו
 
קְ רִ י ע וֹ ת
 
הוֹ וָהוֹ הוֹ
מִסָּבִיב
                                                       כאן יבואו 9 שורות ריקות
בְּעֵת הַמָּצוֹר עַל הַבִּירָה
                                                        כאן 6 שורות ריקות רוח
אַהוֹי
עֲתֶרֶת שָלוֹם עֲלֵיכֶם
מְעֻכָּב זְעֵיר הָיִיתִי
זָעוּךְ זָעוּף
עַתָּה קָרֵב אֲנִי
צוֹלֵעַ אֲלֵיכֶם
לֹא יָרֵא
 
זה כל השיר שלי –  ישראל הר, בתודה ובתקווה שימצא חן באוזניכם והוא יופיע
באחד מגיליונות המכתב שלכם כצורתו
 
 
הזמנה
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
עירית תל אביב-יפו  \ מינהל החינוך והתרבות \ אגף התרבות והאמנויות
משרד המדע התרבות והספורט \ מינהל תרבות \ המחלקה לספרות
"בית הסופר" ע"ש שאול טשרניחובסקי
אירועי תרבות וספרות
יום חמישי, י"ז בשבט תשס"ח (24.1.2008) בשעה 20:00
על שני ספרים של איתמר יעוז-קסט
על "תאונה ונס בערב" – פואימה
דברים:
פרופ' נורית גוברין
המשורר עודד פלד
שיחה עם איתמר יעוז-קסט:
על "כף ידו של חורף" – שירי ילדות
מנחה ומראיינת: פרופ' חנה יעוז
פרקי קריאה: ד"ר שילהב קסט
"בית הסופר" – רחוב קפלן 6, תל-אביב
טל': 03-6953256/7; פקס: 03-6919681
email: aguda-sofrim@bezeqint.net
דמי כניסה לאירועים: 25 ₪
גימלאים, תלמידי תיכון, סטודנטים וחיילים: 10 ₪
חבר/ת האגודה – ע"י הצגת כרטיס חבר: 10 ₪
 
מחב"ע: אנחנו ממליצים מאוד על השירים בספר "תאונה ונס בערב", שעליהם גם כתבנו טובות אצלנו, וזאת בין השאר משום שיש בספר הוכחה ניצחת, כיצד, אחרי תאונה קשה – אפשר להרוויח לא רק מחברות הביטוח אלא גם מכתיבת ספר שירי סבל מעולים, וככה גם ממש להתעשר בַּרוּח! ואנחנו מתפלאים כיצד הפרסומות של חברות הביטוח ברדיו טרם עלו על השירים האלה!
 

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
 
 
 
 
©
כל הזכויות שמורות
 
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,678 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה שלישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
 
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום