מאיר ריבקין שואל
:ושוב אני מעלה מניבכי זכרוני קטעי בתים של שירים אותם שמענו / שרנו בהיותנו צעירים, (וזה כידוע היה מזמן, מזמן), הכוונה כמובן לפנייה אל כהן הגדול של השירה והזמר העברי של כל השנים, לאליהו הכהן.
השיר הראשון, שפרט לבית אחד, שגם אותו בודאי שיבשתי אבל הוא מתנגן בראשי כדלקמן:
"... והירח עוד יעלה,
עוברים חולפים, פרקי הזיכרונות,
היו לי ימים טובים, ימים טובים
ובעיקר לילות.
ו... מנמנמות פרות,
הדרך היא, אל הפלוגה..."
את השיר הזה שרנו בקורס מכי"ם של הנח"ל בבית דרס ב-1952 (!)
את השיר השני, אני זוכר מילדותי, כאחד מן השירים הנוגים של אותה תקופה הקשורה במאורעות הדמים של השנים 36/39 האומנם? והרי חלק ממילותיו הזכורות לי. קטעי השיר שפרחו מזכרוני הפכו לחידה.
"חמישה יצאו מולדת לבנות,
חמישה.
בבית עזבו, אם ותינוק ואחות,
ואישה.
הלמות פטישים..."
אליהו הכהן משיב:1. "לילה
, דממה
"אם הזדמנת אי פעם לערב זמר טיפוסי ושמעת את השיר "לילה, דממה" משמע שנשארת עד סוף הערב, וזאת מן הסיבה הפשוטה: השיר הזה לעולם לא יפתח ערב זמר. הוא תמיד יתנגן לקראת סופו.
בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהוצף הלב בשירים מכל מדורי הזמר, החל בשירי המולדת הישנים דרך שירי הרועים והצאן ועד לשירי הילדים והרחוב, או אז מתחילה השירה להאט את מרוצתה ומגיעה שעתן היפה של המנגינות הרוסיות הליריות. כאן השיר הפותח הוא בדרך כלל "דוגית נוסעת", ואחריו, באווירה של שלווה ורוגע, יבואו "צלצל צלצל קתרוס בעצב" ו"אט זורם הנחל," עד שלבסוף יפרוץ ויגיע "לילה, דממה" ויושר בערגה, במלודיות, במשיכת מילים וצלילים, כאילו הגיע אלינו היישר מאחד הקולחוזים שבערבות רוסיה.
לַיְלָה, דְּמָמָה.
סָבִיב סָבִיב מְנַמְנְמוֹת פָּרוֹת.
הַדֶּרֶךְ אֶל הַקְּבוּצָה
אֵינָה קְצָרָה וְגַם לֹא אֲרֻכָּה.
וְהַיָרֵח, עֵת יַעֲלֶה,
עוֹלִים צָצִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.
הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,
יָמִים טוֹבִים וּבְעִקָּר לֵילוֹת.
אֵינָה קְצָרָה וְגַם לֹא אֲרֻכָּה.
וְהַיָרֵח, עֵת יַעֲלֶה,
עוֹלִים צָצִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.
הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,
יָמִים טוֹבִים וּבְעִקָּר לֵילוֹת.
מה עניין הפרות אצל שיר חצות נוגה ורומנטי זה, ישאל השואל. על כן ראוי לגולל את השתלשלות חיבורו של השיר ומיד יתברר הפשר.
מילות השיר "לילה, דממה" לא נכתבו על-ידי מי שקרוי משורר במובן הקלאסי של המילה. זהו פזמון הווי קליל פרי עטה של נערה בת 16 שכתבה אותו להצגת בית ספר, ומאפיזודה חובבנית זו יצא והתפשט בכל הארץ. וזה סיפורו:
השנת היא 1922. ימי העלייה השלישית. גדוד העבודה בשיא פעילותו. מאות צעירים עובדים בחציבה ובסלילת כבישים בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. בין מאהלי מחנות העבודה שהקימו מסתובב חלוץ צעיר בשם משה ביק ומגייס מתנדבים להצטרף למקהלת פועלים. חדור התלהבות הוא גם מנסה לארגן צוותי נגינה שיסתובבו בין המחנות וינעימו את ערביהם של החלוצים היגעים. הוא מכין רפרטואר ראשוני למנגנים ובין היתר כולל בו גם מנגינה אחת פרי ביכוריו שלו.
כעבור זמן הוא מקים תזמורת כלי פריטה היוצאת לסיבובי הופעות ביישובי העמק החדשים ונושאת עימה מיישוב ליישוב את המנגינה שחיבר, שלימים תיצמד לשיר "לילה, דממה". תוך זמן קצר מתחילים לשיר אותה ללא מילים. (לַי לַי, לַי לַי לַי...)
עלילת השיר נמשכת בשנים 1926-7 בבית הספר החקלאי לנערות בנהלל, בניהולה של חנה מייזל. באחד הלילות נמלטה אחת הפרות מן הרפת של המוסד ונעלמה. כמה מבנות המוסד יצאו לחפש אחריה. היה זה ליל ירח ובעודן תוהות כה וכה הרחיקו עד לקבוצה הצעירה הסמוכה (גבת). בינתיים הגיעה שעת כיבוי האורות במוסד והבנות לא נמצאו במיטתן. למחרת נקראו אל המנהלת ונענשו. למסיבת הסיום חיברה אחת הבנות, נעמי ברונטמן, שיר פארודי על האירוע. השיר מספר על קבוצת בנות המשוטטות בליל ירח בחיפוש אחר פרה אובדת (ומכאן: "מנמנמות פרות") ומתקשות להחליט אם הדרך אל הקבוצה, שנוסדה לא מכבר, היא קצרה או ארוכה, תרתי משמע. את מילות השיר התאימה נעמי למנגינת המנדולינות המוכרת שהיתה נפוצה אז בעמק, זו שחיבר בהסתר משה ביק. כך התגבש אז "לילה, דממה" וכמקובל כמעט בכל השירים שהופצו אז מפה לאוזן חלו בו לאורך הדרך אי-אלו שינויים. כזה היה נוסחו המקורי:
לַיְלָה, הַדְּמָמָה
סָבִיב, סָבִיב,
מְנַמְנְמוֹת פָּרוֹת.
הַדֶּרֶךְ אֶל הַקְּבוּצָה
אֵינָה קְצָרָה
וְאַף לֹא אֲרֻכָּה.
לְאוֹר יָרֵח אָז יַעֲלֶה,
צָצִים עוֹלִים בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת.
הָיוּ לִי יָמִים טוֹבִים,
הָיוּ לִי בְּעִקָּר לֵילוֹת.
מחברת השיר נעמי ברונטמן (1969-1910) הגיעה ארצה כילדה בשלהי ימי העלייה השנייה. עם מות אימה שוכנה בבית משפחת המלחין פואה גרינשפון בתל אביב ואחר כך גדלה בבית גיטה וטוביה דוניה בחיפה (גיטה דוניה-ויצמן, אחותו של הנשיא חיים וייצמן, הייתה מורה לפסנתר ומנהלת בית ספר למוסיקה). נעמי סיימה בהצטיינות את ביה"ס הריאלי העממי בחיפה, לאחר שקפצה שתי כיתות. משם עברה לביה"ס החקלאי בנהלל. אחר כך הייתה מורה בדגניה והתגוררה באפיקים – שם העלתה את המחזה "חולצה כחולה", שבין מחבריו היו שמואל זהרהרי, דוד וורטמן ומרדכי זעירא, שהלחין את השירים. עם מקהלת ילדי אפיקים הופיעה נעמי בשידור רדיו של "קול ירושלים" המנדאטורי. היא היתה מדריכת נוער וכותבת הטקסטים לחגיגות ולטקסים. ערכה את כל המסיבות באפיקים משנות השלושים ואילך ואף הינחתה אותם. עסקה בחינוך מיוחד, והקימה בית ספר לילדים קשיי חינוך. אימצה ילד מילדי טהרן. בנה הצנחן יואב צורי, (עמיתי לקורס הקצינים), נהרג בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. נעמי הצניעה את זהותה כמחברת מילות השיר הנזכר, שדרכו, כמתחוור, הייתה לא קצרה כי-אם ארוכה.
תרומתו של משה ביק (1980-1899) מלחין "לילה, דממה", לקידום הזמר העברי ופיתוח חיי המוסיקה בקרב חלוצי העלייה השלישי והרביעית, טרם נחשפה למלוא היקפה. רעב וחסר כל היה בשנותיו הראשונות בארץ. החלוץ הצעיר נמוך הקומה, בעל המשקפיים עבות המסגרת, שבמקצועו היה ספר, (ואף הקים לימים מספרה בנשר בשותפות עם ערבי), הקדיש אז את כל עיתותיו למשימה שראה בה עבודת קודש: הקמת מקהלות ו"תזמורות עממיות" בעמק יזרעאל, בחיפה ובצפון הארץ, כדי להפיץ את המוסיקה והזימרה היהודית בשפה העברית. מבין מאות השירים שלימד וניצח על ביצועם, העדיף את מה שכונה בפיו "שירת העמל" וזמירות החלוצים. הוא נהג להזמין את חברי גדוד העבודה אליו לאוהל, כאלה שלא ידעו נגן ולא ראו צורת תו מימיהם, והיה מרביץ בהם אלף בית של נגינה. באופן דומה נהג להדריך את המקהלות הראשונות שהקים בראשית שנות העשרים, במשמרות של צמדים ושלישיות, כדי לאפשר לאנשים לנוח מעמל היום.
במרוצת השנים הקים משה ביק עשרות תזמורות ומקהלות בחיפה, בעמק הירדן, בעמק יזרעאל ובקריות, וניצח עליהן. בשנת 1933 יצא לפריז ופגש את המלחין רחמנינוב וחבריו שהקימו שם "קונסרבטוריון רוסי". שנתיים השתלם במוסד זה וזכה להערכה רבה. בשובו ניהל את הקורס הראשון של מנצחי מקהלות בארץ. שיריו "למפלסי נתיבות", "שיר לעמק, שיר להר" היו לשירי עם. שירו "נבנה ארצנו" נמנה עם השירים הלאומיים החשובים ביותר שחוברו בארץ מאז ראשית המהפכה הציונית, והוא הוצע שוב ושוב כהמנון היישוב היהודי בארץ ישראל (להבדיל מ"התקווה", שנחשב להמנון העם היהודי כולו).
2. "חֲמִשָּׁה יָצְאוּ מוֹלֶדֶת לִבְנוֹת
"סיפורו של השיר "חמישה יצאו מולדת לבנות" כרוך בסיפורם של מאורעות 1936-1939, אשר גבו מחיר דמים גבוה בקרב היישוב היהודי בארץ: 630 איש ואישה נרצחו ומספר הפצועים הגיע למאות רבות. כותרות העיתונים היומיים בני התקופה דיווחו מדי יום על הפגיעות בנפש ותיארו בהרחבה את ההצתות וההתנכלויות שזרעו חורבן והרס בדרכים, בשדות ובמטעים של ערי הארץ ומושבותיה.
צוק העיתים שזעק אז מכל צילום וכתבה עיתונאית, מצא את ביטויו גם במוספים הספרותיים שנגדשו בדברי שיר, במסה ובמספד. טובי הסופרים והמשוררים שישבו בארץ באותם ימים קמו ונטלו חלק בתגובה הציבורית: שאול טשרניחובסקי, דוד שמעונוביץ (שמעוני), אלכסנדר פן, יעקב כהן, ש.שלום, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג, לוי בן אמיתי, מרדכי טמקין, שמשון מלצר, יהודה קרני, נתן אלתרמן, יעקב אורלנד. כל אלה ורבים אחרים פירסמו בעת ההיא מאות יצירות אודות אירועי הדמים המתמשכים, ובכלל זה עשרות רבות של שירי זמר, אשר לא זו בלבד שתיעדו את המתרחש, אלא ביקשו גם לחזק את הלבבות ולהפיח רוח עידוד ביישוב השרוי במבוכה ומתלבט בין הבלגה לתגובה.
השיר "חמישה יצאו מולדת לבנות" הוא אחד מהם. כתב אותו המשורר ש. שלום בעקבות רציחתם של חמישה חברי קבוצת "במעלה" ליד קרית ענבים: אהרון אלישבסקי, משה באומגרד, יצחק מגדל, אריה מורדכוביץ ויהושע פוחובסקי. החמישה יצאו בה' בכסלו תרצ"ח (נובמבר 1937) לנטוע עצים ונורו מן המארב. כעבור חודשים אחדים הוקם על שמם הקיבוץ "מעלה החמישה".
שירים נוספים שנכתבו על הרוגי המאורעות: שירו של דוד שמעונוביץ "בהר אפרים ביקנעם", אשר נסב על רצח שני השומרים יואש זולר ויצחק קליצ'בסקי בפאתי יקנעם (שני לחנים: מרדכי זעירא ויהודה שרת); בעקבות רצח אלכסנדר זייד נכתבו שני שיריו של אלכסנדר פן, "על גבעות שיך אבריק", ו"פעם ועוד" (לחנים: מרדכי זעירא) ושירו של אפרים תלמי "על תל בודד" (לחן דניאל סמבורסקי); "זה קרה בעיר של האר"י" – שכתב יוסף הפטמן על רצח יפה אונגר בצפת (לחן: שאר ישוב אולסבנגר), ועוד.
השיר "חמישה" התפרסם בעיתון "דבר" בסמוך לאירוע הרצח, ותוך זמן קצר הולחן בידי מי שללא ליאות תיעד בצליל את אירועי התקופה, הארי שבחבורת מלחיני הארץ באותם ימים, מרדכי זעירא. הלחן הרועם שחיבר למילותיו של ש. שלום הדהד אז בכל יישובי הארץ. אין ספק שהקורפוס השירי שהלחין זעירא בשנות המדינה שבדרך יכול לשמש היום כרקע נאמן ליומן החדשות של תקופתו.
חֲמִשָּׁה
המילים: ש. שלום / הלחן: מרדכי זעירא
חֲמִשָּׁה יָצְאוּ מוֹלֶדֶת לִבְנוֹת,
חֲמִשָּׁה.
בַּבַּיִת עָזְבוּ אֵם וְאָחוֹת
וְתִינֹוק וְאִשָּׁה.
הָלְמוּ פַּטִּישִׁים בֶּהָרִים וְהָלְמוּ
פַּטִּישִׁים;
חֲמִשָּׁה שָׁם עָמְדוּ, סָלְלוּ וְחָלְמוּ
מְסִלּוֹת וּכְבִישִׁים...
יְרִיּוֹת פִּלְּחוּ אֶת הַבֹּקֶר פִּתְאֹם,
יְרִיּוֹת.
פַּטִּישִׁים בְּיָדָם, בְּנַפְשָׁם הַמְּתֹם.
נָפְלוּ חָמֵשׁ הַגְּוִיּוֹת...
וְקָמוּ!
בַּלַּיְלָה בְּהֻצֵּת בֶּהָרִים הָאִשִּׁים
הָלְמוּ מֵחָדָש חֲמִשָּׁה פַּטִּישִׁים
וּמֵאָז לֹא נָדַמּוּ.
וְיֵשׁ כִּי בּוֹקְעוֹת לִרְגָעִים אֲנָחוֹת
וּלְחִישָׁה..
בַּבַּיִת עָזְבוּ אֵם וְאָחוֹת
וְתִינֹוק וְאִשָּׁה...
אַךְ רֶגַע אֶחָד
הַיָּדַיִם לֹא נָחוֹת –
חֲמִשָּׁה יָצְאוּ מוֹלֶדֶת לִבְנוֹת,
חֲמִשָּׁה.
על אף שרוב מבצעיו של שיר דרמטי זה במרוצת השנים היו גברים, ביצוע הבכורה שמור דווקא לזמרת. באביב שנת 1938 נערך באולם "אהל שם" בתל אביב קונצרט בהשתתפות אמנים ידועי שם, שהוקדש כולו ליצירותיו של המלחין מרדכי זעירא. האולם היה מלא מפה לפה, והמונים צבאו על הכניסה. חנה קיפניס, הזמרת הראשונה ילידת הארץ, שרה בקונצרט זה שמונה משיריו של זעירא. כהרגלה, ביצעה אותם בהטעמה מזרחית מאולצת של האותיות הגרוניות ע' וח', ובתזזיתיות האופיינית לה. הרגע המרגש ביותר בערב היה כאשר היא עלתה על הבמה ושרה, בביצוע בכורה, את השיר "חמישה". האחיות בורנשטיין ליוו את השיר בריקוד "חמישה".
"נימי ליבי הורעדו למנגינותיך הנאצלות," כתב כעבור זמן ש. שלום הנרגש לזעירא – "ניגונך המקורי השיב משב רוח רענן והפעים את הלבבות ובזאת קנית לך זכות עולם."
"חמישה" נישא בפי מקהלות וסולנים ואף זכה להקלטות אחדות, אך למגינת הלב ברבות הימים נשכח ונזנח.
שלמה קדם
(כצמן
)זעם בימין
: המחוות לפת
"ח עולות לנו בדם
חשיפת השב"כ כי רוצחיהם של דוד רובין ואחיקם עמיחי ז"ל הם אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיני עוררה תגובות קשות בימין: "המדיניות של חיזוק אבו-מאזן היא אווילית," אמר יו"ר סיעת הליכוד, ח"כ גדעון סער. ח"כ אריה אלדד התייחס לסוגיית המחבלים בעלי "דם על הידיים" ואמר כי ניתן להוסיף לרשימה גם את ראש הממשלה ושריו. יו"ר "חזית יהודית לאומית", ברוך מרזל, אף פנה לרבנים בבקשה להוציא פסק הלכה המתיר לכל מי שפוגש שוטר פלסטיני המסכן אותו לפתוח נגדו באש.
אי אפשר לרצוח את ההורים ואחר כך להגיד יתום אני רחמו עליי. בשנת 1974 בעת שכותב שורות אלה היה "יו"ר ועדת חוץ והסברה" של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן, הופיעו אצלי חנן פורת, בני קצובר ועוד חבר. הם ניסו לשכנע אותי שהסטודנטים בבר אילן צריכים לתמוך במפעל ההתיישבות שהחל בו גוש אמונים.
אמרתי להם אז, ואני חוזר על דברי היום שוב: "אתם מחבלים בסיכוי של עם ישראל להגיע לשלום עם הפלסטינים. אתם גורמים לכך שעם ישראל יאלץ לחיות על חרבו מאות שנים, אם יתקיים כאן בארצו, וכל מאמצי השלום לא ישאו פרי בגלל מפעל ההתיישבות שלכם."
ואכן אני סבור שההתנחלויות בשטחי יהודה שומרון ועזה הם מיכשול לשלום. אלא שממשלות ישראל לדורותיהן לא מנעו את ההתנחלויות והיום אי אפשר לפנות בכוח את היהודים שהם אחינו לדם. מאחר ולא הקפדנו לאורך השנים, אין דרך היום להלחם בהם. גם לתוכנית ההתנתקות של אריק שרון התנגדתי היות והיה כאן מאבק עם אחינו היהודים ללא שהיה הסכם עם הפלסטינים. כל ניסיון של ממשלות ישראל לעשות שלום מלווה מיד בזעקה של הימין: "המחוות לפת"ח עולות לנו בדם." על זה היה צריך לחשוב קודם להקמת ההתנחלויות.
אהוד: אני לא מצדד בהתנחלויות והתנגדתי להן מראשיתן ממש כמוך, אבל מי שחושב שהן לב הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים אינו אלא תמים או מיתמם, כנשיא המצחיק של ארה"ב, שנקלע לטיול יקר כאן ולא פסק מלומר שטויות על אודות הסכסוך והשלום. גם אם נוריד מחר את כל ההתנחלויות וגם נחזיר את לטרון ומחצית ירושלים – לא רק שלא יהיה שלום – אלא שיפרוץ ג'יהאד של טרור אכזר ומטורף נגד כל מה שיישאר ממדינת ישראל החלשה והמבותרת שיהודים עדיין גרים בה.
ד"ר גיא בכורתוצאות ביקור בוש מן הזווית הפלסטינית
: אבוי
, עשר הפתעות מתוקות כלענה
בעימות בין הקיצונים לפשרה בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל
, תמיד ניצחה הפשרה
, בזכות יכולת המנהיגות של דוד בן גוריון
, והלכידות החברתית
, תופעה שבאה לידי ביטוי מוחשי ברור בפרשת אלטלנה
. לרוע מזלם של הפלסטינים לדורותיהם
, בעימות בין הקיצונים לפשרה
, תמיד ניצחו אצלם הקיצונים
, והתוצאות בהתאם
. איך משאיר אותם ביקור בוש
?נכון הוא שהנשיא ג'ורג' בוש דיבר בכל הזדמנות בזמן ביקורו כאן על מדינה פלסטינית, אך הפלסטינים יכולים לסכם את ביקורו באיזור כקריסה סוחפת של עמדותיהם, כמי שמחזיר אותם לפחות 60 שנים אחורה. היה זה ביקור טראומטי מבחינת האתוס הפלסטיני, שאמור לעודד אצלם חשבון נפש נוקב, ובוודאי דאגה.
1. הילת הקדושה של עניינם נעלמה כלא היתה. אם בעבר דובר עליהם כעל המפתח לסכסוכי המזרח התיכון, כמי שמגלמים את מצוקות העולם השלישי, זכויות של פליטים ומקופחים, ארצות הברית והעולם מתייחסים אליהם כיום כאל עוד סכסוך אתני מקומי, לא מהחשובים שבהם. "המאבק הפלסטיני", שיאסר ערפאת ידע כה יפה לכונן, כעניין מעצמתי, כמעט-דתי – התכווץ. איש לא משלה את עצמו עוד שהסדר פלסטיני יפתור את איומי איראן, עיראק, האסלאם הפוליטי, או העניין הגרעיני. כשם שכולם דנים בעניין הכורדי, מבלי שיש כוונה לקדם אותו, כך הפך להיות גם העניין הפלסטיני. עוד קבוצה במזרח התיכון.
2. כחלק מן התרחיש החדש, "בעיית הפליטים" התכווצה לפתע, והפכה לעניין של כסף. אפשר לפתור את עניין הפליטים הפלסטינים בכסף, הבהיר הנשיא בוש לתדהמת הפלסטינים. הם שראו בעניין הפליטים כלי נשק נגד ישראל, מבלי שהיה אי פעם רצון באמת לפתור את עניין הפליטים, מוצאים עצמם מנוטרלים מכלי הנשק. במקום שיבה – מליארדים של כסף. ואיפה הקדושה כל השנים? המפתח? הרצון המטאפיזי להחזיר את שנת 1948? הם נותרו עם סתם כסף. אגב, זו קריסה של "העניין הפלסטיני", אך אולי, סוף סוף, ברכה לפלסטינים עצמם.
3. הפלסטינים התגאו תמיד, ובמידה רבה של צדק, שאי אפשר לנצחם בשל מימד הסולידריות שלהם, בינם לבין עצמם. אגודות צדקה ורווחה, סולידריות של החמולה, הכפר ושותפות הגורל. כל זה פשוט נגמר. "העם הפלסטיני" התפצל לשני עמים עויינים, שאין להם עוד הרבה מן המשותף, וגם לא צפוי שיהיה. מי שטען שהסולידריות שלו נמצאת מעל הכול, פשוט הלך אל הקצה השני. הפלסטינים מתחו תמיד ביקורת על הישראלים, שמקובצים לדעתם לעדות, ולקבוצות פוליטיות שונות, הנמצאות זו עם זו בעימות. אך מעולם בתולדות מדינת ישראל היא לא התפצלה לשתי ישויות נפרדות ועוינות זו לזו!
4. הגרוע ביותר מבחינת הפלסטינים הוא דרג המנהיגות, כאשר יש כיום מנהיגות פתח ביו"ש, ומנהיגות חמאס בעזה, וזו שוללת את דרכה של זו, זו פועלת לנטרל את הלגיטימציה של זו, זו מושכת את השטיח מתחת לרגלי זו. החמאס קובע ששום הסכם עליו יחתום אבו מאזן אין לו תוקף, והוא משול לבגידה, בעוד אבו מאזן מטיח בחמאס שהוא מוכר את הבעייה הפלסטינית לזרים, ברמז לאיראן, ובוגד בערכים העצמאיים של הפלסטינים. מה שפעם עשו לישראל, בשלילת הלגיטימציה שלה, עושים היום הפלסטינים להם עצמם.
5. ירושלים מזוהה כיום עם ישראל בעולם כולו, ובכך נכשלו הפלסטינים כישלון חרוץ. היה משעשע לראות את הכתבים הערביים מן התקשורת הערבית, מתחבטים בשאלה איך לכנות את המקום בו הם נמצאים: ירושלים הכבושה, ירושלים המזרחית הכבושה, צפון ירושלים, ירושלים הערבית, כשהם יודעים שהם נמצאים בבירת מדינת ישראל, בחסות המשטרה הישראלית, החוק הישראלי, והסדר הישראלי על כל המובנים של המילה. כאשר רוב מוחלט של הפלסטינים בעלי התושבות הישראלית במזרח ירושלים נלחמים להישאר בתחום ישראל, מה עוד נותר לנראטיב הפלסטיני?
6. נגמרו משחקי המילים של המנהיגות הפלסטינית, שפעם עודדה טרור ופעם גינתה אותו, כאשר ממשלת סלאם פיאד מודה שחלק מן הבעייה נעוץ בחוסר ההחלטיות הפלסטינית בנוגע לשימוש באלימות. אבו מאזן הבין שלא יהיו הישגים יחד עם הטרור, תפיסה הפוכה לזו של קודמו, שסבר שהישגים יהיו רק באמצעות דירבון הטרור. הבעיה היא שהטרור כבר התממש להישג פוליטי לחמאס, ברצועת עזה, ועם זה אין אפשרות להתמודד. הטרור, שבעבר נתפס כזרז להסדרים, הוא היום הכישלון הפלסטיני הגדול ביותר. כיצד יתגברו על בעיית חמאס? השד אותו הולידו פועל היום כנגדם. פעם עוד הציגו הפלסטינים את הטרור שלהם כאיזה מאבק עמים לשחרור, והיו כאלה שקנו את זה. כיום כל זה נמצא כבר בעבר.
7. בעוד ישראל התחזקה מאוד כמדינה ריבונית, המוסדות הפלסטיניים התמוטטו כולם בשלוש השנים האחרונות, בלי שום קשר לישראל. הרשות אינה מתפקדת, שכן החמאס שולט בה, הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה אינו מסוגל עוד להתכנס (פעמיים בכלל העלו אותו באש), אש"ף נשאר זיכרון היסטורי שאינו מתפקד עוד, הפתח ממשיך להיות משותק, ואין יכול לכנס את מוסדותיו (אם מישהו זוכר בכלל מהם), וגם חמאס סובל מן הפיצול בחברה הפלסטינית. בפועל נפער היום ואקום הנהגתי חמור ברשות הפלסטינית, כאשר כולם שולטים, אך בפועל אף אחד לא שולט.
8. נכון הוא שאבו מאזן מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית, או כמדינת העם היהודי, אך נשיא ארצות הברית שב והשתמש בדבריו בארץ במונח מדינה יהודית. הוא קיבל את התיזה לפיה מדינת ישראל היא מדינת לאום, כפי שהפלסטינים רוצים מדינת לאום. משמעות הדבר: אם ישראל לא תוכר כמדינת לאום, גורל דומה יקרה למדינה הפלסטינית. ההבדל הוא שישראל כבר קיימת ומשגשגת, מדינה פלסטינית עודנה על הנייר. זהו מכשול בלתי עביר לפלסטינים.
9. מדינות ערב נטשו את העניין הפלסטיני, זו כבר עובדה. בוש המשיך בסיוריו במפרץ הפרסי. איש לא התעניין שם בסכסוך שלנו או בגורל הפלסטינים, להוציא, במקרה הטוב, מס שפתיים. כמו תמיד בצמתים מסוכנים, נותרו הפלסטינים לבדם, ללא גיבוי מצד מדינות ערב, שאינן מעונינות בכלל בהקמת מדינה פלסטינית. אם מדינה כזו תיפול לבסוף בידי חמאס, עדיף לשליטים הערביים המשך הסטטוס קוו, דהיינו שלטון ישראלי ביו"ש, עד כמה שזה נשמע מפתיע. הערבים עסוקים במשברים דחופים יותר: לבנון, עיראק, השיעים, הגרעין האיראני, והנשיא בוש הבין זאת היטב. אם לשליטים הערביים לא אצה הדרך, אז למה שהוא יזדרז?
10. ולבסוף, בעימות בין הקיצונים לפשרה בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, תמיד ניצחה הפשרה, בזכות יכולת ההנהגה של דוד בן גוריון, והלכידות החברתית, תופעה שבאה לידי ביטוי מוחשי ברור בפרשת אלטלנה. לרוע מזלם של הפלסטינים לדורותיהם, בעימות בין הקיצונים לפשרה, תמיד ניצחו אצלם הקיצונים, והתוצאות בהתאם.
13.1.08באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanetאנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il רות ירדני כץ
בוא נדבר על בריחת והברחת מוחות
אהוד, בוא נדבר על בריחת והברחת מוחות.
בריחת מוחות מהארץ איננה תופעה חדשה. תופעה זו נמשכת שנים וכל מי שצריך לדעת יודע, וכולם יודעים, ואף אחד לא עשה את המאמצים הנדרשים כדי למנוע את בריחתם או הברחתם לאוניברסיטאות ידועות וחשובות ברחבי העולם. הישראליים מפארים את פרינסטון, הרוורד, קולמביה, אוכספורד, קמבריד'ג ועוד, והם עושים חיל בתחומם ומתפרנסים בכבוד. אני מכירה רבים וטובים שהם שם, ולא פה. פן נוסף, הסטודנטים המעולים "נחטפים" על ידי אוניברסיטאות נחשבות כי הן יודעות שהתמורה והתרומה למוסד תהיה גדולה.
יש לנו חבר פיסיקאי ישראלי שנולד והתחנך כאן בארץ, שקיבל משרה באוניברסיטת קמבריד'ג אנגליה. בחור מבריק בתחומו. היתה אליו פניה מהמחלקה לפיסיקה, והציעו לו משרה בירושלים בדרגת פרופסור מן המניין. הוא בא לכאן. משכורתו העליבה. אחרי ששילם שכר-דירה, טלפון, מים חשמל, לא נשאר לו כלום. הוא אמר: "סליחה ותודה." וחזר לאן שמכבדים אותו. הכרה ושכר הולכים יחד.
מהיכרות אישית אני יודעת שאנשי האקדמיה מתרוצצים בעולם לא רק כדי להציג את הישגיהם המדעיים, אלא גם כדי להשלים הכנסה.
הבן שלנו סיים תואר דוקטור בקמברידג' אנגליה, וניסה להיקלט כאן. התשובה היתה שאין תקנים ואין משרות. כיום הוא עוסק במחקר "בקרן הבינלאומית" מטעם שמונה המדינות המתועשות, בז'נבה. הוא עומד בראש קבוצה שעוסקת באיסוף וניתוח נתונים לגבי מחלות איידס, מלריה ושחפת בעולם. מחלות שהורגות אלפים רבים של בני אדם כל שנה. לאור הנתונים הקרן מקציבה מיליוני דולרים לכל מדינה לטיפול, תרופות, ותוכניות מניעה כדי להקטין את ממדי התמותה. עבודה מרתקת, ובצידה שכר שגם בן-זוגי, שהוא פרופסור מן-המנין, וגם אני, אחרי עשרות שנות עבודה – לא מגיעים לרמת שכרו, והוא רק מתחיל את דרכו בחייו המקצועיים.
השביתה באקדמיה נכונה וצודקת. מדובר בשינוי סדר העדיפויות, והחינוך צריך לעבור לראש הסולם. שינוי שיאפשר לטובים מקום עבודה מכובד, הקצאת משאבים למחקר, שכר הוגן לסגל האקדמי שמופקד על הכשרת מומחים בכל התחומים שמביאים ברכה למדינה.
כל חברי הממשלה לא מבינים את גודל השבר שקורה באקדמיה? הם מבינים ויודעים! ואיך זה שהם לא משמיעים את קולם? שהרי נושא החינוך נוגע ישירות לכל אחד ואחד מהם בתוקף תפקידו. שר המשפטים בוודאי שרוצה משפטנים טובים. שר האוצר בודאי שמייחל לכלכלנים טובים. כל שר עוטף את עצמו במיטב הרופאים. כל שר מקיף את עצמו ביועצים למיניהם. מנין הם באים? היכן רכשו את השכלתם? באקדמיה.
איך הם ישנים בלילה כאשר הם יודעים שקיומה של המדינה תלוי בחינוך ובהשכלה הגבוהה?
למדינת ישראל אין אוצרות טבע, מה שיש לה זה מוחות, משאבי אנוש שאותם צריך לטפח ולרפד מכל הצדדים. לתת להם תשובות הולמות כדי שישארו כאן, ושלא נצטרך לחבק אותם כשהם מקבלים פרסים חשובים שם
, ולהתגאות שהם ישראלים.
החיבוק צריך לבוא קודם כל מכאן, מהבית.
אהוד: אולי התשובה נעוצה בכך שאנחנו אמנם מקנאים בעושר ובמצליחנות – אבל בזים למצויינות ומרדדים אותה במערכות החינוך שלנו כי אנחנו רואים במצויינות עלבון והתנשאות של השכבות העשירות והמבוססות כלפי השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות. עם זאת, המדענים, שהיה להם חלק נכבד בבניית היישוב העברי והמדינה ובביסוס ביטחונם – חשבו לא רק על התמורה הכספית לעבודתם אלא גם על עתיד בניהם ונכדיהם במדינה היהודית העברית והעצמאית האחת והיחידה בעולם.
יובל כפיר
הכתבה על אודות ברק אובמה [גיליון 307]היא זיוף!שלום רב אהוד,
במכתב העיתי האחרון (מס' 307) הבאת "כתבה" בשם "מיהו ברק אובאמה". צר לי שנפלת בפח שכזה, אך הכתבה שקרית ומסולפת, ובעצם נופלת לקטגוריה של "אגדה אורבנית" היות וכוחה הוא ב"סנסציוניות" שלה ובתפוצה הרחבה לה היא זוכה בתפוצת דוא"ל. יש שני אתרים שהם חובה בכל רשימת "מועדפים": האתר העברי
"לא רלוונטי
" של הצדיק חנן כהן:
http://www.info.org.il/irrelevantכאן אפשר למצוא את העובדות מאחורי מכתבי-השרשרת הנפוצים והחדשים ביותר המופצים בארצנו: לימודי השואה נאסרו בבריטניה! [לא נכון] גדעון פרוגרס זקוק להשתלה! [היה נכון אבל הוא כבר עבר את ההשתלה, תודה] ניצולת שואה מחפשת את האנשים שעברו איתה את הגבול לשווייץ! [נכון ורלוונטי] וכן הלאה. חנן כהן בודק וחוקר כל מכתב לגופו, ומפרסם את ממצאיו ואת המלצתו (להעביר, לא להעביר, או "לכאן ולכאן"). מומלץ להציץ שם בכל פעם שמקבלים מכתב-שרשרת המבקש "להפיץ הלאה!" ורוצים לוודא שתוכנו אמיתי ו/או רלוונטי.
האתר השני, באנגלית, הוא Snopes, אתר המוקדש לאגדות אורבניות, שמועות וכיו"ב:
http://www.snopes.comכאן אפשר למצוא מידע על כל מיני סיפורים, אגדות וגם שמועות עדכניות, כגון "האם מחקר גילה שג'ורג' בוש הוא הנשיא עם ה-IQ הנמוך ביותר בחמישים השנה האחרונות" [שקר] או "האם החווה של ג'ורג' בוש יותר ידידותית לסביבה מביתו של אל גור" [אמת] ועוד ועוד. בין היתר, בדף הזה תמצא את הסיפור על ברק אובאמה:
http://www.snopes.com/politics/obama/muslim.aspהסיפור שקרי. הפרטים שם, ולצערי זמני קצר מכדי לתרגם את כולם. אובאמה אולי לא יהיה ידיד-ישראל הגדול ביותר שהיה אי-פעם בבית הלבן, אבל הוא אינו הרדיקל הפרו-איסלאמי המוצג במכתב.
שלך,
יובל אהוד: נשתדל לבדוק כל חומר מפוקפק באתרים שהזכרת ואנו ממליצים עליהם גם לנמענינו. את הכתבה "מיהו ברק חוסיין אובמה?" שפירסמנו בגיליון הקודם, הגדרנו ליתר זהירות כך:
"כתבה שרצה באינטרנט ואין אנו יודעים את מקורה ואת מידת אמינותה אבל היא מפחידה." תל אביב על אופניים
: 2,000 זונות יוצבו ב
-100 תחנות השכרה
מאת אבי בר
-אלי
העירייה תפרסם מכרז בינלאומי להפעלת מערך השכרה לעשר שנים בהיקף של 100-150 מיליון שקל. 2,000 זוגות יוצבו ב-100 תחנות השכרה. ["הארץ און
-ליין
", 10.1.08] . עירית תל אביב תפתח בית אינוואלידים חדש
שיוקדש כולו לנפגעי תאונות אופניים
!מאת ס
. נידח
צפו לעלייה דראסטית במיספר הולכי הרגל על מידרכות העיר אשר יידרסו מלפנים, מצדדים ובעיקר מגבם, מאחור – על-ידי אלפי זוגות אופניים נוספים שיגדשו את המדרכות. עצתנו: כל מי שיפגע על ידי אופניים עירוניות מושכרות אלה, שיגיש תביעה נגד עיריית תל אביב אשר בסכלותה משתדלת להפוך יותר ויותר מאזרחיה לפצועים, נכים וגם אזרחי העולם הבא – וידרוש גם סידור של עיניים נוסף מאחור –
או שפשוט ירביץ לרוכב האופניים שעלה עליו ויהדוף אותו בכוח הצידה עד שהרוכב או הרוכבת יפלו והאופניים של העירייה יתעקמו ויהפכו גרוטאה וככה יתאימו למראה החדש של העיר תל אביב יפו ההורסת.
52 שנים לעין גדילותיקי גרעין "שדמות"לבית עין גדיזקנים, בוגרים וטףברכה ביום חג העלייה עין גדי שלנו בת
חמישים ושתיים"עֵדִים ההרים, והים, ושמַיים..."
הלב מתגעגע אל יְמי-האור
של חורף 1956...
בראשִי אצות תמונות ומחשבות
שמבריקות כברק
אך אינן כבות.
היינו חבורת צעירים
שיצאו להגשמה אישית
לחיים של תקווה, ואמונה,
את הארץ לבנות
כדרך בראשית...
וכמו אילן
עין גדי פרשה בדים, צמחה לתפארת
אופטימית, איתנה, משורש עד צמרת
כך – יום אחר יום
שנה אחר שנה
ללא לֵאוּת.
ומה נבקש היום?
(כמו שבִּקשוּ זִקני-העם,
אותה בקשה נושנה...)
רק בריאות, בריאות, ובריאות!
שלכם ואתכםדבוישה – דבורה סלפ-גוטמכר וב"ב10.1.2008 "אשר תום אמוניו צעיר ועז – אלינו בוא
!"קול המדורה / עין גדי בראשיתהראשיתו של הסיפור בצילום מחג העלייה הראשון בקיבוץ עין גדי, שהתקיים בשנת 1956. שולחן מכובדים ארוך ניצב לפני קהל הצופים בחגיגה. דומה כי יותר אנשים הצטופפו בשולחן מאשר בקהל מולם.
בתום הנאומים חוצבי הסלעים, על הפרחת השממה, על ערכי הציונות, ועל חזון המדבר, פינו יושבי השורות הראשונות בקהל את הרחבה לפני השולחן, וזוגות זוגות פרצו בני המקום במחולות עם, להנאת הצופים. מעל ראשי החוגגים התנוססה כרזה ענקית, אותה כתבו תושבי המקום במו ידיהם: "אשר תום אמוניו צעיר ועז – אלינו בוא!" בין עשרות החברים העולזים ישבה גם דבויש'ה, אשר סייעה באירגון ההופעות.
כעבור 43 שנה [בשנת 1999] כתבה דבויש'ה את המכתב הבא:
לאיתמר [לוי] השלום, הברכה והתודה!
מצורף בזה תצלום מחג העלייה הראשון בקיבוץ עין גדי. בולטת הכרזה שהתנוססה לתפארה מעל שולחן המכובדים.
אני שייכת לגרעין 'שדמות', קבוצת המייסדים... והייתי פעילה גם בנושאי התרבות. לפני מיספר חודשים פנתה אליי חברה מהקיבוץ בשאלה מאין לקוח הטקסט המיוחד הזה. מאז התחלתי במסע חיפושים והתחקות אחר חברים לאורכה ולרוחבה של ארצנו הקטנטנה. האתגר להגיע אל המקור, הסיפורים שבדרך, שמעניינים לא פחות, הביאו אותי למחוזות רחוקים. אתה בוודאי מנוסה בכגון אלה.
בינתיים נמצא מישהו, שהוסיף כמה מילים שזכורות לו מן העבר... עם האוצר הזה המשכתי עד שידידי יענקלה מקבוצת כנרת נבר בספרייה המקומית, ומצא שמדובר בטקסט מתוך השיר 'קול המדורה' מאת משהלה טבנקין.
עם הנתון הזה פניתי אליך ואני שמחה שמצאת עבורי את הספר, אותו אקדיש לספריית קיבוץ עין גדי... בצירוף סיפורה של הכרזה.
שוב תודה,
דבורה [דבוישה][הגולשים באתר של איתמר
, "איתמר ספרים
", ימצאו גם את הצילומים
] הנדון
: הוקרה ותודה על המפגש המהנה
אהוד היקר,
הריני מודה לך מקרב לב בשמי, בשמם של מורי ותלמידי ביה''ס רוגוזין-ביאליק בתל אביב על החווייה שנכונה לנו במפגש המרשים והמהנה עימך. המשתתפים הביעו את הנאתם הצרופה מהמפגש עימך. איפשרת לנו הצצה אל אופן כתיבתך, מאירועים וממפגשים עם אנשים ואישים מפורסמים, שהשפיעו על עיצובה של המדינה. זו היתה חווייה מיוחדת במינה להקשיב להסבריך היפים על ציורי הפסיפס של הציירים: נחום גוטמן ודויד שריר. [במגדל שלום]. איפשרת לנו מפגש מיוחד במינו, היה לנו כיף ונעים יחדיו. ותודה שניאותת להירתם לפנייתי ולהרצות בהתנדבות וזימנת לנו חווייה מרגשת ביותר.
בתודה,
אורית צפניהאחראית הספרייה במגדל שלום
8.1.08
נ.ב.
אהוד היקר, נוכל לארגן מפגש נוסף רק במידה ויש לך דיסק די.וי.די, כי אחרת אין לנו האמצעים הדרושים או אפשרות אחרת להבאת הסרט על נחום גוטמן.
אהוד בן עזר: את המפגש קיימתי בהתנדבות מאחר שהיה מדובר בתלמידי כיתות ז' שאמנם דוברים עברית אבל רובם בנים ובנות של פועלים זרים, והם באים ממקומות רבים בעולם וגרים בדרום תל אביב, ואחד מהם אף הבטיח לשלוח לי שיר בספרדית!
בינתיים התברר לי כי למרבה המזל הסרט על גוטמן, שביימה שולי אשל, נמצא עתה גם על די.וי.די ולאחר שאקבל אותו ייקל עליי להראותו במפגשים הבאים. ההמחשה באמצעות הסרט היא ממש חיונית להבנתו של גוטמן.
הסקופ הכי מדהים של השנה החדשה:מדינות ערב יפצו את פליטי ה
"נַכְּבָּה
" הפלסטינים של שנת
48' – בכסף וברכוש שהחרימו ב
"נַכְּבָּה
" שהן חוללו בשנת
48' ואילך לאזרחיהן היהודים
!ההפתעה המרעישה: מדינות ערב החליטו ליישב בתחומיהן את פליטי מלחמת
48' ולפצותם במאות מיליוני דולרים של רכוש היהודים שמדינות אלה החרימו החל ממלחמת
48' ועד היום
, וזאת עקב נקיפות מצפון שתקפו אותן לאחר שקראו את הסיפור
"ליל הסדר האחרון במצרים
" של בת קהיר עדה אהרוני
.ולא רק זאת
, הם מוכנים להעניק ליהודים שהיו אזרחיהן גם את זכות השיבה
, לאחר שהתברר להן כי מיום שהיהודים עזבו אותן
, כמעט בעירום ובחוסר
-כל – נידרדרו ארצותיהן למצב כלכלי ותרבותי גרוע הרבה יותר משהיה מצבן בימים שבהם עזבו אותן אזרחיהן היהודים באמצע המאה הקודמת
. שהרי לא לחינם עושה היום רוסיה מאמצים כבירים להשיב אליה את יהודיה
, שעזבוה רק לפני כשניים
-שלושה עשורים
! אגב
, הפלסטינים משני עברי הקו הירוק
, וגם היהודים הפלסטיניים של השמאל הישראלי
, מתנגדים ליוזמה החדשה
! עדה אהרוני
ליל הסדר האחרון במצריםציטוט מתוך הסיפור שנדפס בחוברת החדשה של
"אפיריון
" 103אבי, נסים ידיד, מת בפסח. לא במצרים או בישראל, אלא בצרפת. מת מהתקף לב לאחר שנודע לו שכל רכושו וכספו הוחרמו במצרים, כמו לכל יתר היהודים, למרות שהפקיד ממונו בבנק שוויצרי. אני זוכרת את הביקור שלנו יחדיו בבנק השוויצרי במרסיי, כאילו התרחש היום.
כאשר ניגש אבי לפקיד הבנק כדי למשוך את כספו, נאמר לו כי מאחר שפתח את החשבון בקהיר החרימו השלטונות המצריים את כל כספו! ועוד נאמר לו כי אין כל דרך לפצותו.
אבי, השופט האמיד, הפך בין לילה לעני מרוד. הוא לא יכול היה לעכל את המהלומה הכבדה שניחתה על ראשו.
"זהו עוול משווע! הדבר נוגד את כל כללי המשפט וההיגיון הבריא!" קרא אבי נבעת לעבר פקידי הבנק. פניו האדימו, והווריד הסגלגל ברקתו החל פועם בחוזקה. ניסיתי להרגיעו, אך לשווא.
"אני רוצה לדבר עם המנהל!" צעק, "איפה הגנב הזה?"
מנהל הבנק הגיע בבהלה והסביר לאבי בנימוס אך בטון יבש וקר, "מסייה, אלה ההנחיות שקיבלנו. אין בידי לעשות דבר בנידון."
"אבל הפקדתי את כל ממוני בבנק שוויצרי ולא בבנק מצרי!" זעק אבי בכאב.
"מיסייה איני יכול לעשות דבר, אלה הן ההוראות! צר לי מאוד!"
אבי אחז בדש מעילו של המנהל וטלטל אותו בכל כוחו. מעולם לא ראיתי אותו מאבד עד כדי כך את שליטתו העצמית.
"צר לך?" צעק בקולי קולו, בעוד קצף לבן מצטבר בזוויות פיו. "אתה עומד מולי נינוח, ומעז לומר לי בפנים, ברוב חוצפתך, שצר לך! רגשותיך אינם מעניינים אותי, אדוני המנהל. הם לא יעזרו לי כלל, גנב שכמותך! הכול אתה רוצה לגזול ממני, את כל עמל חיי, ואתה אומר לי שצר לך!" ושוה טלטל בחוזקה את המנהל המבוהל.
"אבא, עזוב אותו, אין זו אשמתו!" קראתי בייאוש, מנסה להפריד ביניהם. "לא המנהל אחראי למה שקרה!"
שני פקידים רצו לקראתנו, אחזו באבי ודחפוהו בחוזקה אל הקיר. פניו היו אדומות כדם, ודמעות זלגו מעיניו. מראהו הפחיד אותי. הוא התנשם קשות ולא שלט בעצמו לחלוטין. ממש חששתי לבריאותו.
"לקרוא למשטרה, אדוני המנהל?" שאל אחד הפקידים.
"לא, אין צורך הוא תכף יתעשת," ענה המנהל, ובפנותו אליי אמר: "קחי בבקשה את אביך מכאן, מדמואזל, שאם לא כן נצטרך לקרוא לז'נדרמים."
שילבתי ברכות את זרועי בזרועו של אבי וניסיתי להוציאו מהבנק, אך הוא התנגד בכל תוקף. נשם ונשף בכבדות והתקשה לדבר.
"עוד לא גמרתי עם הבנק שלך, אדוני," קרא לבסוף, בקול שובר לב, לעבר המנהל, בטרם הצלחתי להוציאו לרחוב. "עוד ניפגש בבית המשפט!" הוסיף בייאוש.
כל ניסיונותיו של אבי לשחרר את ממונו לא הועילו. חוקק חוק במצרים אשר קבע כי כל חשבונות הבנק של היהודים מוחרמים בידי הממשלה, ולא ניתן היה לעשות דבר כנגד זה. כל רכושו של השופט נסים ידיד, כולל הנדוניה שלי, הביטוח של אחי גבי והירושה שהורישה לנו הנונה זינה, הכול הוחרם, ודבר מעולם לא הוחזר לנו. המכה היתה יותר מדי כבדה עבור אבי. ליבו לא עמד לו.
בחזרנו מהבנק השוויצרי, כשהגענו למחנה המעבר 'זבולון', התעלף אבי מתחת לעץ תאנים, הוא לקה בהתקף לב. בבעתה ראיתי אותו צונח ארצה בפנים מעווותות, גופו מכווץ מכאב. אנשים מבוהלים התרוצצו סביבנו, "צריך אמבולנס!" קרא אחד מהם. מיהרתי להביא את אבי לבית חולים, אך הרופאים לא הצליחו להציל את חייו. דמעות זלגו מעיניי. אבא יקר, לא כך דימיינו את אחרית ימיך.
ד
"ר יחיעם שורק
המועד בלשונו
מעידות הפה והלשון של חה"כ בנימין נתניהו הן אולי חלק מהמיתוס הציני של החברה הישראלית, אולי בנוסח של: "אמרתי, נו אז מה?!" או "אמרתי ולא בדיוק התכוונתי למה שאמרתי," או "הדברים יצאו מהקשרם," ועוד כיוצא באלה.
והנה, שלא להפתעתי (עיינו בפתיח) דווח אתמול (10.8.07) כי האדון נתניהו הגיש לנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, בפגישתם המשותפת, מעין מחוות תשורה בדמות מטבע עתיק, ומהו – מטבע של בן כוסבה (בר כוכבא) ולשונו – "לחרות ירושלם", מהשנה השלישית של המרד. מטבע זו נועדה, כך לדברי הנותן הנ"ל, לסמל את חשיבותה של ירושלים, את קדמוניותה ואת שחרורה בפעולה המרדנית של בן כוסבה.
כהיסטוריון של הבית השני "קצת" התחייכתי, ומדוע?
ראשית – מקובל על קהיליית המחקר כי בן כוסבה לא השתלט כלל על ירושלים והמטבעות הנושאות את הכיתוב "ירושלם", או "לחרות ירושלם", נועדו להפיח רוח מעודדת, מוטיבטורית, בקרב לוחמיו של בן כוסבה, בכדי לאפיין את מהלכם הצבאי כמקודש וכאידיאולוגי, ובבחינת עשיית מאמץ אחרון בכדי להשתלט על ירושלים. הילכך, אין בין המטבע לבין הוכחת ההשתלטות אלא פרי דימיון בלבד.
שנית – ונניח שאכן השתלט המורד על העיר, או לחלופין – חפץ להשתלט עליה, הרי על איזו ירושלים אנו מדברים? על זו של ימי הבית השני, שגודלה ביחס לירושלים העכשווית אינו אלא בטל בששים. האם על גודל כזה היה מתפשר בנימין נתניהו? תמהני!
שלישית – למעט קבוצה מינימלית של חברי סנהדרין, של חכמים, הרי העמדה הרשמית של הסנהדרין כלפי המורד וכלפי המרידה, היתה שלילית מעיקרה. לא שחלילה כי חכמי הסנהדרין היו תבוסתנים, משתפי פעולה בוגדניים עם הרומאים, אלא כמי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין. אף המרידה הקודמת, המרידה הגדולה ברומאים היתה לצנינים בעיני הסנהדרין, ועד למידה כזו שספרות חז"ל מחרישה כמעט לאורך כל אלפי דפיה בכל הנוגע למרד. עמדת החכמים היתה פרגמטית, תכלס'ית, בבחינת "אל תעירו ואל תעוררו" כל פיסת רמיזה להתפרצות מרידה, מכיוון שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון עבור החברה היהודית. כך נהגו לגבי המרד הגדול וכך נהגו לגבי מרד בן כוסבה, כשלגבי המרד השני היתה אף עמדתם נוקבת ואנטגוניסטית במפורש. עמדה זו לבסוף הוכיחה את נכונותה ואת צדקתה לאורך ההיסטוריה הקצרה שלאחר חורבן הבית השני.
יוצא מכאן אפוא שנטילת מטבע מימי המרד הכוסבי על-מנת להוכיח את הזיקה הקדמוניות לירושלים עלולה להכיל בתוכה בעייתיות בשל הנקודות דלעיל, ואגב, לו ג'ורג' בוש אני, כמי שטוען לידע בסיסי בתנ"ך, קרי בברית הישנה לדעת הנצרות, הייתי מקשה על מר נתניהו ומזכיר לו כי העיר יבוס נכבשה בדם רב ובאכזריות על ידי חיילי דויד וכי הפכה זו, עיר שלם, לאחוזה הפרטית של המלך והעובדה שבה נבנה המקדש הראשון רק מחזקת את רצון המלוכה הקדומה להשתלט על הפולחן והאמונה, הרבה-הרבה לפני שמרקס התבטא כי "הדת היא האופיום להמונים!"