החיבור העוקצני ב"חדשות בן עזר" 311 אודות מחדליו של וינסטון צ'רצ'יל והכפשתו [כביכול] על-ידי הציבור הבריטי, עורר בי הרהורים, מה גם שנכללו בו רמזים אודות דיכוי אישים בימינו; ו"המשכיל בעת ההיא יידום" וייטיב לעשות אם ייצפה במתינות לבאות.  
באשר לווינסטון צ'רצ'יל עצמו, למרות התהילה וההילה שנקשרה לאישיותו, הוא אכן נשא על גבו "קופה של מחדלים" החל מצעירותו במלחמת ה"בורים" בדרום-אפריקה, דרך הרפתקת ניסיון הנפל לפרוץ לרוסיה מבעד לדרדנלים והבוספורוס בכדי להציל את משטר הצאר המושחת והעריץ. הרפתקה שעלתה בחיי מאות אלפים מבני אוסטרליה, ניו זילנד, הודו, אנגליה ותורכיה, וגם כזכור השתתפו בה אנ"ש בני ארץ ישראל בגדוד נהגי הפרדות בפיקודו של יוסף טרומפלדור.
את מכשלת מלחמת העולם השנייה הוא אכן ירש מקודמו, צ'מברלין, אך התבוסות המבישות בדונקירק ובארנהיים, ביוון ובצפון אפריקה, התחוללו תחת שרביטו, אם כי כנראה גם הוא הוכשל על-ידי מפקדי צבאו.  התבוסות נשכחו בעקבות נסיגות הצבא הגרמני סביב הים התיכון במהלך התמקדות היטלר בהצלת צבאו ברוסיה, והצטרפות משמעותית של גייסות צבא ארה"ב.   
אולם למרות התגדרותו כ"ציוני" בפגישותיו עם יקירנו הפרופ. חיים וייצמן, בדיעבד התנגד צ'רצ'יל  לשאיפות הציונות בתפקידיו השונים בממשלות בריטניה, ובשנים 1922-23 כאשר התעוררה בעיית "קיפוחו" של האמיר עבדאללה במהלך חלוקת מרחבי האיפריה העותמנית בין מדינות ערב, הוא לא טרח להקצות לעבדאללה שטח מתאים בחצי האי ערב או בעירק הענקיות, אלא מיהר לקרוע עבורו את עבר הירדן המזרחי מארץ ישראל, "כבשת הרש" במרחב המצומצם שהוקצה לבית הלאומי היהודי.
בהמשך הוא לא גינה את המגבלות הדרקוניות שבריטניה הטילה על היישוב היהודי ב"ספר הלבן", ועם התמנותו כראש הממשלה, גם הופעל ההסגר האכזרי על דרכי מילוט היהודים מהארצות שנכבשו על-ידי הנאצים, והצי הבריטי שולב בחסימת נתיבי הים להעפלת ניצולי השואה ארצה.
אכזריות הממשל הבריטי בהנהגתו של ויסטון צ'רצ'יל בחסימת גבולות הארץ בפני מימוש תקוות ה"בית הלאומי היהודי" ובמאבק בפעילות הצלת יהודים מהתופת הנאצית עדיין לא קיבלה עד היום ביטוי ראוי, וסטירת הלחי שצ'רצ'יל קיבל בבחירות מהציבור הבריטי היא נחמה פורתא בלבד.
 
 
דורון גיסין
שני גברים ומזרן אחד או ירושלים פנים רבות לה
לחילונים שבקוראינו מזומנת מדי פעם שעה של "קורת רוח" כאשר בכלי התשקורת השונים שוזפת עינם ה"רעה" אירועים וסיפורים מעולמו ה"חשוך" של המגזר החרדי. שמחתם מרקיעה שחקים לנוכח "חשכת ימי הביניים" בה שרויים לדעתם המאמינים – אל מול נאורותם ורוחב יריעתם האינטלקטואלית של החילונים. לא פעם נותרתי גם אני פעור פה אל מול התהום התרבותית הפעורה בין החוגים השונים, אבל אז אני מזכיר לעצמי את הכללים שלאורם מנהלים עצמם בני החוגים ה"חופשיים": נסה לקבל את השונה ממך, כבד את הליכותיו ומנהגיו אף אם אינך מבינו. או לפחות ראה בשונה מקור לסקרנות אנתרופולוגית ונהג בהתאם.
לפיכך חולף בי יצרי הרע שהיה מסיתני להגיב ברשעות צינית, שכה אופיינית, ולראות בכל פרסום או דווח את מה שאין הכתב או העיתונאי טורחים לספר לקהלם. כל חברה סגורה שמנסה להגן על אורח חייה, סוגרת את עצמה בסייגים של התנהגות ומראֶה ומבדלת עצמה מהסביבה השונה. כך היה וכך הווה מעולם ואין ימינו אלה נבדלים מימים רחוקים. בכל משפחה כמעט משקשקות עצמותיהם של השלדים מאחורי הדלתות הנעולות שבארון. אין מי ששש לפתוח את הדלתות לרווחה ולאוורר את השלדים ולחשפם לאור יום.
כל ההקדמה הארכנית הזו לא באה אלא להקדים לסיפורים שמקורותיהם בחברה שממנה יצאו בשעתם חלק מקרובינו – הלא הם החברה החרדית הירושלמית.
 
בעיתון החרדי "בקהילה" מפרסם צבי יעקובסון סיפור על שני גברים ומזרן אחד [וזה לא מה שאתם חושבים!]
יהודי חרדי ירא שמיים בעל בעמיו אך רש ועני, לא עלינו, זוכה ומקיים מצווה גדולה וחשובה – עליה לרגל לקברו של ר' נחמן מברסלב שבעיר אומן שבאוקראינה. באין הפרוטה מצויה בכיסו, הולך ונספח אל חבורה של חסידים שדואגים למחסורו עד הגיעם למחוז חפצם. באין לו מקום להניח את ראשו לעת ליל, מקבל צדיקנו את הצעת אחד החסידים ללון בחדרו של זה האחרון. אך לבטיו מרובים, וחרדתו שמא יעבור על איסורים מאיסורים שונים. למשל, איסור על שימוש בשעטנ"ז – עירוב של צמר ופשתים במזרון שבמלון האוקראיני.
דעתו נחה כשהחסיד מגלה לו כי גם הוא חרד מהאיסור הנ"ל ודאג להביא עימו מזרן מתנפח זוגי אותו יניח על המיטה.
ומה בנוגע לאיסור לינה משותפת עם אדם (זכר) אחר באותה מיטה – על כן מרגיע עצמו ואומר הריני כבר בעל בעמיו וסב לנכדים ולכן אין חשש. אך שנתו נודדת ואין מנוח לעצמותיו. הוא נעמד במרכז החדר, שהרי שכנו למיטה הוא רווק צעיר ולכן יש חשש לאיסור וחטא בכך שהוא חולק את יצועו עם אחר. לילות אוקראינה קרים וחשוכים והשעות שנוקפות מכריעות את צדיקנו המתלבט, וכשהוא לבוש בכל בגדיו הוא משתרע על רצפת החדר הקרה. הקור תוקפו במלוא עוזו ובאין לו במה שיתכסה הוא פורש על עצמו שתי טליתות שנמצאו לו על מנת שיחם לו.
אי שם בשעות המוקדמות בבוקרו של יום נשמעות זעקות אימה מהחדר ומקיצות את הצדיק בחטף. שכנו נעור משנתו ומגלה לחרדתו גופה מכוסה בטלית מונחת על הרצפה במרכז החדר. החסיד היה משוכנע כי מת מוטל לפניו!
 
*
 
איסור חמור הנתון לפרשנויות יותר או פחות מחמירות, וחוצה זרמים ויוצאי עדות מכל גוון בחברה הדתית – הוא איסור הייחוד. אפילו סידרה מצליחה שודרה בטמבלביזיה – שלא ימצא עצמו בד' אמות עם אישה זרה שאינה אשתו. והמחמירים גוזרים על עצמם חומרת יתר ואין עינם שוזפת את אברי גוף רעיותיהם מחשש הפיתוי והסחת הדעת מתלמודם, אפילו לא בעת תשמיש מיטה.
וכך מספר אבישי בן חיים במדורו בעיתון "מעריב – כניסת השבת", על אדמו"ר אחד מהיותר מפורסמים, שעמד בפני שאלה מביכה בבוא עת בתו להינשא לחסיד מחצר אחרת. קיימת מכשלה נאמר לאדמו"ר, כי מנהגם של אלה שיש לגלח שיער ראש בנותיהם בהינשאן. אצלנו מאידך אין מכריחים, אם אין הבת חפצה בכך. אך אם לא יתקיים המנהג – אוייס שידך.
"זו שאלה נכבדה," ענה האדמו"ר, "אך איני מוסמך לענות עליה ואזדקק לדעת רעייתי."
לאחר ימים אחדים חוזר השדכן אל האדמו"ר לשמוע את פסיקתו וזה עונה לו: "נראה לי שזה בסדר ולא תהיינה בעיות עם גז מחלפות בתי. בדקתי עם אישתי והיא אמרה לי שגם היא עצמה מגולחת ראש מיום חופתה."
[הבנתם? רק עכשיו נודע לו הדבר!]
*
 
בתרגום למחזמר קברט שר כוכב ההצגה בשיר המפורסם על תאוות הבצע של בני האדם:
"הכסף מטמטם ת'עולם."
ושנו רבותינו מקדמת דנא: הכסף יעוור עיני חכמים. אכן אין שיעור לתאוות הממון ואין יקירינו החרדים שונים משאר בני האנוש. הלכו ופתחו גבירי וגבאי הישיבה הגדולה את בית הגנזים אשר בו טמונות כל תעודות ותולדות הישיבה והעלו מנבכי העבר את שמו ותעודתו של אחד, העילוי והבחור המצויין – ר' חיים געיידמאק ואת תולדות תלמודו המופלא, ולא בכדי.
בעת שחלקו כבוד לנדיב הידוע ר' ארקדי גיידמק שליט"א, שאירחוהו בחנוכה וכיבדוהן במצוות הדלקת נר של חנוכה – מתוך קריצה לכיסו העמוק של ר' ארקדי, וביודעם את חולשתו לכיבודים, לקחו את מסמך הבחור ר' חיים געיידמאק, ארזו במסגרת מפוארת והגישו אותו ברוב טכס לר' ארקדי כמתנה.
"אנו משוכנעים כי אותו תלמיד חכם הוא מבני משפחתך המכובדה, ובניגוד למשמיציך וחורשי רעתך החילוניים והתשקורת השמאלנית שלהם, אנו לא שוכחים את מיטיבינו. אנו יודעים להעריך את נדיבותך ורוחב ידך וגם קבענו עת למניין לומדים, שיתמידו בתפילה ובלימוד משניות לעילוי נשמתו של קרובך הנכבד." ואת אשר חשבו ליבא לפומה לא גלי: והעיקר שתשפיע עלינו מטובך ומממונך, וכל שתרבה הרי זה משובח!
 
קטונתי
לא כל צדיק זוכה להקים לו חצר ולקבץ אליה חסידים ומאמינים. עליו לטרוח ולהוציא את נשמתו באוהלה של תורה. להוכיח את טוהר מידותיו ולהרבות במצוות שלא על מנת לקבל תמורה. ואז, משיצא שמו למרחוק, זוכה ומתקבצים אצלו חסידים ושוטים, קבצנים ועשירים ועדת חנפים ואוכלי חינם שניזונים מפירורי יוקרתו ומתפרנסים ממשרות אוויר שכל נחיצותן היא בעצם קיומן. כך היה וכך הווה ואין חדש תחת שמש ואין לשמש תחת חדש.
זכה ר' יהויכין שווינרקלפר והפך למנהיג חצר שכזו. על מנת שלא יוציא זמנו לריק נמנו חסידיו והעמידו לו עוזר ופקיד שיהיה המוציא והמביא, וכך יוכל רבו למלא את עיתותיו בש"ס ובפוסקין. ר' יהויכין היה מצטנע, ולכל משבחיו היה עונה במילה אחת, בחינת מועט המחזיק במרובה –
"קטונתי."
 לא שהתכוון לכך באמת אלא מצא שצניעותו רק מאדירה את שמו ומביאה לו חסידים נוספים.
למרות שלא הגיע לרום מידות רבו הנערץ, הלך עוזרו ועושה דברו, ר' ירחמיאל מרנצנקווצ'ר וסיגל לעצמו את סממניו החיצוניים של רבו. היה מתלבש כמותו, מתהלך כמותו, ואף נימת דיבורו דמתה לזו של הרב.
יום אחד שמע הרב את עוזרו הנאמן עונה לשבחיו של אחד החסידים באותה מטבע לשון ידועה: "קטונתי."
נפנה אליו ואמר: "היזהר ידידי מלומר מילה זו על עצמך, כי לך, עוד יאמינו!"
 
אהוד: לאחר שהחליף קלמנט אטלי מהלייבור את וינסטון צ'רצ'יל מהשמרנים בתפקיד ראש ממשלת בריטניה, שהפסיד לו בבחירות, אמר עליו צ'רצ'יל שתי אמירות בלתי-נשכחות:
"ראש הממשלה אטלי הוא אדם צנוע מאוד, ויש לו סיבות טובות לכך."
"בפתח הדאוניג סטריט 10 עצרה מכונית ריקה ומתוכה יצא ראש הממשלה קלמנט אטלי."
 
מהיותי איש זקן עדיין אני זוכר את השמחה המשונה שנפלה על אנשי ארץ ישראל העובדת עם היוודע נצחונם של הלייבור על השמרנים בשלהי שנת 1945, אם איני טועה. הם האמינו בתמימותם כי לא ייתכן חיכוך כלשהו בין מפלגת הפועלים הבריטית לאחותה העברית בארץ-ישראל. הם טרם שיערו מה מחכה ליישוב העברי ולפליטים היהודים באירופה מנחת זרועו של שר החוץ הבריטי שחיק עצמות, המנוול ושונא היהודים – ארנסט בווין, שכיהן מטעם הלייבור בממשלת אטלי.
 
ד"ר יחיעם שורק
יו-טו בשבט?!
 
לפני ימים ספורים חגגנו במקומותינו את חג האילנות, הלוא הוא ט"ו בשבט המסורתי. מקור המינהג קדום אך הציונות "השכילה", כמו גם לגבי עניינים אחרים לרתום אותו לטובת מפעל ההתיישבות הקולוניזטורי.
מקור החג נעוץ היטב בתקופת הבית השני, והוא מנוסח בפתיחת מסכת ראש השנה שבמשנה כ"ראש השנה לאילן", כשבין בית שמאי ובין בית הלל פרצה מחלוקת בעניין מועדו – א' בשבט כדעת בית שמאי וט"ו בשבט כדעת בית הלל. עניין החגיגה החקלאית נקשר במצוות ובחובות חקלאיות ותו לאו.
בתקופת ימי-הביניים המאוחרים התגבש החג כאוצר בתוכו מינהגי אכילת פירות שונים, והקשריו החקלאיים-יישוביים התנסחו, איך-לא, בארץ ישראל של שלהי המאה ה-19, כנראה בזכרון יעקב, פרי יוזמתו של המחנך והסופר זאב יעבץ, שעודד את תלמידיו לצאת לשטח ולהרבות בנטיעות. מינהג ראשוני זה נקלט במושבות רבות, זכה לברכת הסתדרות המורים ב-1908 ואומץ על-ידי הקרן הקיימת לישראל וההסתדרות הציונית בכלל כחלק אינטגראלי ממה שכונה בשם "כיבוש השממה".
הציונות, שראשיתה עוד מימי הקולוניאליזם ההרצליאני, חיבקה בחום כל מפעל שפיתח את העקרון ההתיישבותי, והיא כלל לא בושה לכנותו בשם כיבוש: "כיבוש העבודה" – השתלטות עברית על כל מקורות התעסוקה בארץ, "כיבוש השמירה" – הובלת היעדים הביטחוניים מאדנות ערבית לציונית, "כיבוש הקרקע" – השתלטות על כל פלח קרקע בארץ ואף "כיבוש הרביעה" – חדירה לתחום רעיית הבקר והצאן, ובכללה – המרעה הלילי.
כל הכיבושים הללו רופדו בשירים לאומיים-לאומניים, כמארשים מתקתקים, על מנת להצדיק את חליטת הנכסים והפרנסות של הערביים המקומיים, הפלשתינאים, ולהטמיע את המסר ההתיישבותי בפי כל בן תשחורת בנוסח של "דונם אחר דונם, רגב אחר רגב, כך נגאל אדמת לאום מצפון עד נגב." באופן זה הוצדקה המנטרה המפורסמת של הציונות של "עם-ללא-ארץ לארץ-ללא-עם," שאין כמותה כובשנית ואגרסיבית.
למגמה זו נרתם החג ט"ו בשבט, אשר שינה לחלוטין את פרצופו מימי הבית השני והפך לעוד מנוף להשתלטות על הקרקע, ומה קל יותר בנידון מלרתום את ילדי ישראל לתמונה, וזכורני עוד כזאטוט זב-חוטם כיצד הערו לתוך וורידינו המורים-המחנכים את חשיבות "גאולת הקרקע" (עוד ביטוי מנטרתי) בזיקה לט"ו בשבט, כשיצאנו עם "רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר" לשתול ולנטוע.
והנה אנחנו היום מרחיבים את רדיוס הנטיעות על-ידי התנחלויות, מאחזים, כבישים עוקפים, קראוונים ושרים מה-יפית לכיבוש. והעיקר שכחתי – עוקרים ברינה מניה-וביה את מטעי הזיתים של הפלשתינאים, שהרי "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה!"
חג ט"ו בשבט שמח!
 
 
רוב הטקסטים איכותיים
שלום, אהוד,
תודה, על ששלחת לי את "חדשות בו עזר". יוזמה יפה וברוכה, שלא ידעתי עליה. רוב הטקסטים איכותיים, וכולם גם יחד חושפים פן אחר, חיובי, מאיר... בניגוד לניהליזם הפושה בחברה הישראלית.
תבוא עליך הברכה,
חלי אברהם-איתן
 אהוד: אני מקווה שהטקסטים הפחות איכותיים אלה הם שלי בלבד, ולא של אחרים שבחרתי להביאם אצלי.
 
 
 
אמנון בי-רב
סיפור השבוע
מזיכרונותיו של עורך עיתון
פרק מהספר "סיפור עיתונאי", שהופיע בהוצאת "מעיין"
 
כמעט כל עיתון המכבד את עצמו, מפרסם אחת לשבוע סיפור.
בצד החדשות המסעירות, הפרשנויות המתפלפלות, הטורים האישיים המתחכמים, המאמרים היבשים, הביקורות הקוטלות והמשבחות והמדורים המנסים שוב ושוב לחדש נושאים לעוסים, נחבא לו באחד העמודים האחרונים של העיתון סיפור השבוע.
האמת היא שזהו מעין מס שהעיתון משלם לקוראיו. וברוב המקרים – לקוראותיו. בעיקר לכל אלה שנמאס להם לחיות בהווה הפרוע והמטריד, והם מעדיפים להפליג אל מחוזות הדמיון, שהם לעיתים קרובות הרבה יותר מעניינים ומפתיעים מאשר המציאות.
אל הפינה הקטנה והתמימה הזאת נכנס בתנופה ובמרץ יורם אביבי.
הוא היה מהנדס כבישים וגשרים כבן חמישים, נשוי ואב לשלושה בנים, ששניים מהם כבר סיימו את לימודיהם האקדמאים והקימו חברות היי-טק מצליחות. הבן השלישי היה עדיין בצבא, אבל גם הוא התגלה ככישרון מבטיח, אם כי בתחום המוסיקה דווקא.
מאז שיורם אביבי סיים את לימודיו בטכניון, הוא הועסק כשכיר באחת החברות הגדולות בארץ. היתה לו משכורת גבוהה למדי, רכב צמוד של החברה ופנסיה מובטחת כאשר יגיע לגיל פרישה.
המהנדס הבכיר היה תמיד גם איש משפחה חם ולבבי. את מרבית זמנו החופשי הקדיש לגידול הילדים ולטיפוח הקן המשפחתי. הוא היה זה שהחליף חיתולים, שלקח את ילדיו לגן ולבית הספר, הלך לימי הורים, הצטרף לטיולים כהורה מלווה ותקופה מסוימת אפילו כיהן כיושב ראש ועד ההורים של בית הספר התיכון.
הוא היה גדל גוף ובעל פנים עגולים וחייכניים. היו לו עיניים ירוקות גדולות, שתמיד היה בהן ניצוץ של משובה. לראשו היתה קרחת גדולה, שהאפילה אך במעט על כרס עגולה שהלכה ותפחה משנה לשנה.
אבל לפתע התברר לו, שהבית התרוקן מילדים וחלק נכבד מתפקידיו כאבא נותר ללא תעסוקה. ומאחר שגם תוכניות הטלוויזיה נסכו עליו שיעמום, החליט יורם אביבי לנצל את שעות הפנאי שלו כדי לכתוב סיפורים.
הוא היה יושב שעות רבות מול המחשב ומנסה להעלות על הכתב כל מיני רעיונות שצצו במוחו. תחילה היו אלה משפטים ספורים. אחר כך הוא צירף אותם לעלילה ולבסוף גילה שהצליח לכתוב סיפור שלם, עם התחלה, אמצע ואפילו סוף מפתיע. הוא קרא שוב ושוב את יצירתו והגיע למסקנה שעלה בידו לכתוב סיפור טוב, הראוי לדפוס.
הוא לא המתין זמן רב מדי. לאחר שעיין בכל העיתונים, בחר את זה שנראה בעיניו המתאים ביותר ושלח אל עורך המוסף השבועי את יצירתו הספרותית הראשונה. להפתעתו, הסיפור פורסם שלושה שבועות לאחר מכן על עמוד שלם. אל הסיפור צורף איור צבעוני שהותאם לתוכן הסיפור ואפילו הכותרת שיורם אביבי בחר – נותרה כפי שהיתה.
כמה ימים לאחר מכן התקשרה אליו מזכירת המערכת וביקשה ממנו את כל פרטיו האישיים, כולל מספר תעודת זהות שלו, על מנת שיוכלו לשלוח לו את שכר הסופרים המקובל.
 
מעודד מההצלחה שלא ציפה לה, הוא התיישב ליד המחשב במרץ מחודש והחל לכתוב סיפור נוסף. אבל הפעם הדרך היתה קשה הרבה יותר. לא היה לו רעיון, לא היתה לו עלילה והוא התקשה אפילו לתת שמות מתאימים לגיבורי הסיפור שטרם נכתב.
כדי לגבור על המכשלה האחרונה, שנראתה בעיני קלה יותר, הוא פתח את ספר הטלפונים המקומי והחל לחפש שמות שייראו בעיניו כמתאימים לגיבורי הסיפור העתידי. למזלו, לא נזקק לזמן רב מדי. כבר בעמוד החמישי של ספר הטלפונים הוא גילה את שמה של נורה אילני.
תחילה התעכב לשניות אחדות על השם, מנסה להיזכר מאין הוא מכיר אותו. אך מיד נזכר: היה זה שמה של הדיירת שגרה בפנטהאוז, ממש שכנה בבית המשותף בו הוא גר. הוא אמנם לא הכיר אותה אישית. האמת היא שמעולם אפילו לא פגש בה. אחרי הכול, בבניין בן 24 קומות קשה להכיר את כל הדיירים. אבל לפי הכתובת בספר הטלפונים, לא היה לו ספק שהיתה זו אותה נורה אילני, שאל שמה נקשרה מחרוזת של סיפורים עסיסיים, שיושב ראש ועד הבית, גדעון ברקוביץ', טורח לספר בכל אחת מישיבות הוועד.
יורם אביבי חש שהוא זוכה להארה גדולה. לבו החל פועם בהתרגשות ועיניו ברקו באור גדול. הוא לא הבין איך לא חשב על כך קודם. הרעיון לספר סיפורים אמיתיים ולהסוות אותם בשמות בדויים היה כל כך פשוט וכל כך מתבקש, עד כי כל חששותיו הקודמים נעלמו כלא היו. הוא התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו ותוך דקות אחדות היתה לו רשימה של יותר מחמישה סיפורים עסיסיים ששמע בשבועות האחרונים בישיבות המשעממות של ועד הבית. כל מה שנותר לו לעשות עכשיו, הוא רק לכתוב אותם.
לא היה לו ספק, שכאשר יש סיפור טוב – הכתיבה היא רק הליך טכני, שאפשר לגבור עליו בקלות ולהשלים את המשימה בתוך מספר ימים.
ואמנם, הוא נרתם למלאכת הכתיבה בהתלהבות גדולה. הוא בחר את הסיפור העסיסי ביותר ששמע על נורה אילני, התאים לה שם אחר שדלה מתוך ספר הטלפונים, ותוך שלושה ימים סיים לכתוב את יצירתו החדשה. אחר כך קרא את הכתוב שוב ושוב, תיקן, שיפץ, ערך וסיגנן, עד שהסיפור נראה בעיניו קריא, עסיסי, מרתק ומושלם.
עוד באותו יום הוא שלח את הסיפור החדש שלו לעיתון. לאחר מספר ימים התקשר אל העורך, הציג את עצמו, שאל אם הסיפור השני כבר הגיע למערכת וניסה לגשש אם ישנה אפשרות שסיפוריו יופיעו בקביעות במוסף השבת. העורך אמנם לא התחייב, אבל בהחלט עודד את יורם אביבי להמשיך ולשלוח לעיתון מפרי עטו.
 
למען הגילוי הנאות, עלי לציין כבר עכשיו שיורם אביבי הוא קרוב משפחה רחוק שלי. בימים רגילים אין בינינו כל קשר, אבל אנחנו נפגשים לעיתים רחוקות באירועים משפחתיים, ואז אנחנו לוחצים ידיים ואפילו מחליפים כמה מילים.
בוקר אחד הוא התקשר, שאל מה נשמע ומה קורה ואיך הולך, ולבסוף הגיע לעצם העניין.
"האם אפשר לקפוץ אליך לשיחה קצרה?"
"במה העניין?" שאלתי.
"אספר לך כשאגיע," הוא לא רצה לפרט בטלפון, "אבל בוא נקרא לזה ייעוץ מקצועי."
הוא הגיע במועד שקבענו. זכרתי אותו חייכן ולבבי. הפעם הוא נראה לי קודר ועצור. אחרי שהתיישב מולי וסירב לכוס קפה שהצעתי לו, החלפנו כמה מילות נימוסים ואז שאלתי אותו:
"ובכן, יורם, במה אני יכול לעזור לך?"
למרות שוודאי התכונן היטב לשיחה שלנו, נראה היה שהוא מתלבט כיצד לפתוח את דבריו. לבסוף התעשת ושאל בסקרנות:
"אתה קורא סיפורים שמתפרסמים בעיתונים?"
הודיתי שלא.
ואז סיפר לי את כל ההיסטוריה הקצרה שלו כמחבר סיפורים. איך כתב את הסיפור הראשון ושלח אותו לעיתון, איך שמח כשהתפרסם, איך החליט לכתוב את הסיפור השני ואחר כך השלישי והרביעי והחמישי. כולם התפרסמו במוסף השבת, וזיכו אותו בשכר סופרים נאה בהחלט.
"חמישה סיפורים שזכו לפירסום," אמרתי לו בהערכה, "זה בהחלט יבול נאה לאחד שלא כתב מעולם סיפורים."
"נכון," הוא אמר בצניעות לא לגמרי משכנעת, "כנראה שבאיזשהו מקום תמיד היה חבוי בי הכישרון הזה. אבל העבודה, אתה יודע, הילדים, המשפחה – אלה גוזלים את כל הזמן שלך. פשוט, מעולם לא ניסיתי לכתוב."
"אף פעם לא מאוחר מדי," ניסיתי לעודד אותו.
"גם זה נכון," הוא הסכים.
"ומה עכשיו?" שאלתי אותו, "אתה ממשיך לכתוב?"
"זהו," הוא אמר בקול עצוב, "בגלל זה באתי להתייעץ אתך. מתברר שהעניין הזה בהחלט לא כל כך פשוט."
"מדוע?"
הוא נשען בכיסא לאחור וגירד ביד שמאל את סנטרו בהבעה מוטרדת וחסרת מנוחה. אחר כך נעץ בי מבט חודר ואמר:
"לפני שבוע קיבלתי בדואר רשום את המכתב הזה."
הוא הוציא מכיסו דף נייר מקופל, פרש אותו על השולחן ודחף אותו לעברי.
"קרא," הוא אמר, "ותגיד לי מה דעתך על מה שכתוב בו."
לקחתי את הדף בידי וקראתי.
 
לכבוד מר יורם אביבי
הנדון: פלאגיאט
א.נ.,
בימים אלה נודע לי שאתה מפרסם סיפורים במוסף השבועי של עיתון ערב נפוץ.
הנני להודיעך בזה, כי הסיפורים הללו גנובים.
אתה אמנם מנסה להסוות את הגניבה בתיאורים שלא היו ולא נבראו, אבל העובדה היא, שהסיפורים האלה פורסמו בספר בשם "אהבה אסורה", שהופיע בהוצאת "עשת".
אתה נדרש בזה להפסיק לפרסם את הסיפורים האלה בעיתונך.
בנוסף לכך, אתה נדרש לפרסם בעיתונך הודאה והתנצלות על מעשה הגניבה.
בכבוד רב,
(כאן היתה חתימה מסולסלת ובלתי קריאה)
העתקים: אגודת הסופרים, עורך דין יעקב סיוון, הוצאת "עשת".
 
יורם אביבי עקב אחרי בעיניו בשעה שקראתי את המכתב. כאשר סיימתי והנחתי את הדף על השולחן, נעץ בי מבט חוקר.
"מה דעתך?" שאל בחשש גלוי.
"מוזר," אמרתי לו, "אתה כתבת את הסיפורים האלה, לא כן?"
"ודאי," הוא ענה כמעט בכעס.
"אם כך, לדעתי אין לך מה לחשוש. המכתב הזה הוא במקרה הטוב מתיחה חסרת טעם."
"תשמע," הוא אמר, "הרי אני לא בדיוק פראייר. גם אני הערכתי שמישהו מנסה לעבוד עליי. הלכתי ובדקתי מה בדיוק קורה כאן. ובכן, בחמישים השנים האחרונות לא היתה במדינת ישראל הוצאת ספרים בשם 'עשת'. לעומת זאת, הופיעו כמה וכמה ספרים בשם 'אהבה אסורה'. לא הצלחתי להשיג את כולם. חלקם הופיעו כבר לפני כמה עשרות שנים. אבל קראתי שלושה כאלה ובאף אחד מהם לא היו הסיפורים שלי. וחוץ מזה, רובם היו מתורגמים מאנגלית."
הוא נשם נשימה עמוקה, קיפל את המכתב והכניס אותו לכיסו. אחר כך הוסיף:
"חיפשתי עורך דין בשם יעקב סיוון. יש אחד כזה בירושלים. התקשרתי אליו ושאלתי אותו מה ידוע לו על המכתב. הוא סירב לענות, בטענה שיש חיסיון משפטי לכל אחד מהלקוחות שלו, אין לו זמן לבדוק על איזה מכתב אני מדבר, ובכלל, הוא אינו חייב לתת לי דין וחשבון."
"נראה לי שעשית חקירה יסודית," אמרתי לו, "אני במקומך לא הייתי מתייחס למכתב כזה ברצינות. תמשיך לכתוב סיפורים מעניינים. אם עורך המוסף השבועי, שאני מכיר אותו כעיתונאי קפדן, מסכים לפרסם אותם, כנראה שהם כתובים היטב."
מהבעת פניו של יורם אביבי ראיתי שהוא נרגע מעט.
"תודה שהסכמת לדבר אתי," הוא אמר בהקלה, "אני באמת אמשיך לכתוב. ואם יהיו התפתחויות בסיפור הזה, אני אדווח לך."
 
שלושה שבועות לאחר אותה שיחה יורם אביבי התקשר אליי שוב.
"לא תאמין," הוא אמר ובקולו יכולתי להבחין בשביעות רצון מהולה בהתלהבות, "הצלחתי לפענח את התעלומה."
"כל הכבוד," אמרתי לו, "מי כתב את המכתב?"
"בחייך," הוא כמעט נעלב, "זה לא סיפור לטלפון. מתי אני יכול לבוא אליך?"
קבענו שיגיע למחרת בשלוש אחר הצהריים והוא לא איחר אפילו בדקה אחת.
הפעם שוב היו פניו חייכניים ובעיניו ריקד ניצוץ של סיפוק והנאה.
הוא התיישב מולי, שילב את ידיו על חזהו והמתין שאשאל אותו איך גילה את כותב המכתב.
שאלתי.
"תשמע," הוא אמר לי בגאווה גלויה, "כנראה שיש לי לא רק כישרון כתיבה, אלא גם כישרון בלשי. החלטתי שאני אפענח את המסתורין הזה ולא יעזור בית דין. לא ייתכן שמישהו יכתוב מכתב כזה וישלח אותו בדואר רשום, מבלי שתהיה לו סיבה טובה לעשות זאת."
"הגיוני," הסכמתי.
"וגם לא סביר שאותו אדם יציין שם של הוצאת ספרים שלא קיימת ויתקשר עם עורך דין שכן קיים, רק כדי לאיים עלי שאפסיק לכתוב ולפרסם את הסיפורים שלי."
הסכמתי אתו בניד ראש.
"ובכן, התחלתי את החקירה שלי בשיטת האלימינציה. דבר ראשון – השמטתי מרשימת החשודים את כל אלה שאין להם כל קשר וזיקה לעלילות הסיפורים שלי. במילים אחרות – כל בני משפחתי, שוודאי אין להם עניין לפגוע בי. כל החברים שלי, שחלקם אפילו לא קראו את הסיפורים שהתפרסמו. כל השכנים שלי, שאת רובם אני אפילו לא מכיר, שוודאי אין להם כל עניין לכתוב מכתב מוזר כזה."
הוא הביט בי במבט קנטרני.
"בקיצור," סיים, "אחרי שפסלתי את כל האנשים שאני מכיר ושמכירים אותי בדרגת קירבה זו או אחרת, לא נשאר לי ברשימה אפילו חשוד אחד."
הוא בנה את סיפורו שלב אחרי שלב ואני התחלתי להבין ולהעריך גם את כישרון הכתיבה שלו.
"ואז," הוא הזדקף בכיסאו, נכון להגיע לשיא המתח, "נזכרתי בעובדה אחת שקודם לא הבאתי אותה בחשבון: שבעצם, ארבעה הסיפורים האחרונים שלי היו מבוססים על עלילותיה של אותה נורה אילני, שגרה בפנטהאוז בבניין שלנו, ושאותם שמעתי מפיו של יושב ראש ועד הבית שלנו, האדון גדעון ברקוביץ'."
"ומה עשית?"
"מה נשאר לי לעשות? לקחתי את המכתב, עליתי לקומה השתים-עשרה, צילצלתי בדלת של גדעון ברקוביץ', הראיתי לו את המכתב ושאלתי אותו מה זה צריך להיות. המסכן הסמיק והתבלבל, אבל די מהר חזר לעצמו והזמין אותי להיכנס לסלון. אחר כך הוא חיפש בספרייה שלו ושלף משם ספרון ישן, שהופיע לפני יותר משישים שנה בהוצאת 'עשת'. שם הספרון היה 'אהבה אסורה, עלילותיה של נערת רחוב'. היו בו יותר מעשרים סיפורים. הוא נתן לי את הספרון ואמר: 'כדאי לך לקרוא את הספר הזה. מכאן לקחתי את כל הסיפורים שאני מספר לכם בישיבות ועד הבית. ושים לב לשם המחבר: יהושע ברקוביץ', אבא שלי, זכרונו לברכה."
יורם אביבי עשה הפסקה קצרה בסיפורו, כנראה לשם הגברת סקרנותי. אחר כך אמר:
"אל תשאל אותי למה הוא בחר בדרך כל כך לא הגיונית כדי לספר לי את הסיפור שלו. הרי הוא היה יכול פשוט להגיד לי שאת הסיפורים האלה כתב פעם אבא שלו. אבל לא ניסיתי לחקור אותו מה ולמה. יש אנשים שאוהבים לעשות הכול בדרך הכי מסובכת שהם יכולים. כל מה ששאלתי אותו היה, מדוע הדביק את כל הסיפורים האלה דווקא לאותה נורה אילני, שגרה בפנטהאוז של הבניין שלנו.
"הוא חייך אלי במבוכה גלויה ושאל: 'אתה לא מכיר את נורה אילני?'
"'לא', אמרתי.
"'ובכן', הוא אמר, 'היא בת יותר מתשעים. עיוורת וחרשת כמעט לגמרי. לא יצאה מהדירה שלה כבר כמה שנים. יש לה שתי מטפלות פיליפיניות, שדואגות לה עשרים וארבע שעות ביממה. ידעתי שאם אהפוך דווקא אותה לגיבורת הסיפורים של אבא שלי, אשיג בכך שני יתרונות חשובים: ראשית, הסיפורים יהיו הרבה יותר עכשוויים ורכילותיים. ושנית, הייתי בטוח שהיא לא תבוא בטענות.'"  
 
 
אם יש לכם 50,00 מטבעות של שנקל לבזבז נכניס את "דודו פאפל" לפרסומת ברדיו
עלה בדעתנו, שאם כבר הפיצה הוצאת הספרים מטר מחדש את ספרנו "דודו פאפל" (עם ציוריו של אבנר כץ) בחנויות הספרים ברחבי הארץ, אולי תיתן עליו קטע פרסומת קצר ברשת ב' של "קול ישראל", משהו כמו:
"דודו פאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב. ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דודו פאפל" הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
ענה לנו המו"ל שזהו רעיון יפה ואפילו יפה מאוד אלא שישנה בעייה קטנה אחת בדרך למימושו – הוא עולה קרוב ל-100,00 שקלים, ורק הוצאות ספרים גדולות, שקשורות עם חנויות של רשתות ההפצה, יכולות להרשות לעצמן הוצאה שכזו על ספר אחד!
אז בינתיים אתם מתבקשים להעיף עין על הספר בהימצאכם בחנות ספרים, כי מודעות וביקורות לא תהיינה עליו. ובהזדמנות זו שאלו גם על הספר שלי "הילדה מן הים" – ילדיכם ונכדיכם, אולי גם הנינים, יודו לכם.
ורק שערו בנפשכם אלו סכומי עתק מוצָאים על פרסומת ברדיו לספרים, שאינם אפילו רבי-מכר, ולעיתים יש רושם שהפרסומת היא גחמה פרטית של מחברי-ספרים עשירים, שמוכנים לזרוק עשרות אלפי שקלים ובלבד ששמם ושם ספרם יושמע פעמים אחדות ביום ברדיו.
 
זֶמֶרֶשֶׁת
שלום רב,
אנחנו חבורת צעירים שהקימה ארגון בשם זֶמֶרֶשֶׁת, ששם לו למטרה להציל ולהפיץ את הזמר העברי המוקדם, מראשית הציונות ועד קום המדינה, כשלב ראשון.
אנחנו בקשר אישי עם אליהו הכהן, חוקרי זמר עברי אחרים, ומנויים קבועים של כתב העת (ד"ר נתן שחר, ד"ר טלילה אלירם, פרופ' רנה שפירא, ועוד), ועוקבים בשקיקה אחר הפרסומים שלהם בעיתונך, לומדים הרבה, ונהנים הנאה רבה. נשמח להיות מנויים על כתב העת בכתובת מייל זו zemereshet@gmail.com 
כמו כן, נשמח איכשהו להשתלב כ"אייטם" קטן באחד הפרסומים הבאים, היות שלדעתנו יש לכך קשר ישיר לכתב העת (או לפחות לחלק ממנו), ועושה רושם שציבור המנויים ישמח לדעת על האירועים שאנחנו מארגנים ועל שאר הפעילויות שלנו הקשורות להצלת זמר עברי מוקדם.
זהו אתר האינטרנט הזמני שלנו: www.zemer.co.il – ושם תוכלו למצוא מידע נוסף על אודותינו.
בברכה,
גלי נחמן,
צוות זֶמֶרֶשֶׁת, פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם
050-8464425, 054-4654234.
 
מחב"ע: נשמח להעביר לנמענינו הודעות על אירועים שלכם.
 
 
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק י"ז
"אַל תכה את הילדים!"
 
"תעני לי!"
חליפה לא ענתה.
"תעני לי!" צעק עליה ניסים, "איפה הבעל שלך? אני רוצה לדבר איתו."
"הלך."
"מה הלך? אני רוצה שתסבירי לי בנוכחותו מה קרה באוטובוס? מה אַת עשית לאישתי?"
"תשאל אותה. מה אתה בא אליי? יותר טוב תשמור עליה."
"אַת בהמה. איפה משה דויד? אני צריך לראות אותו."
"אמרתי לך – הלך. ואַל תלכלך עליי את הפה שלך, מפני שאתה בעצמך לא יודע מה שאתה מדבר."
 
לאחר שהשכיב את ציפורה במיטתה ורחץ את פניה וניגב בזהירות את השׂרטוֹת וחיטא אותן בכוהל נקי, יצא מן הבית לברר בכפר מה קרה לאישתו באוטובוס. פגש כמה אנשים שנסעו איתה ומפי כל אחד שמע סיפור אחר. מישהו טען כי חליפה האשימה את ציפורה שגנבה ממנה את השמלה, ולכן התנפלה עליה וניסתה לקרוע אותה ממנה ולהפשיטה. אחד הילדים אמר כי חליפה תפסה בשערותיה של ציפורה ושׂרטה אותה לאחר שזו אמרה לה שהיא מלכלכת אותה בתרנגולות שלה. אחרים עירבבו את הריב עם המהומה שהיתה תחילה בין חליפה לבין הפועל שנדחק אליה, וסיפרו כי הגברים הרגיזו את חליפה, ולכן החלה משתוללת ומכה בתרנגולותיה על ימין ועל שמאל ונפגעו הרבה נוסעים וגם ציפורה ביניהם. רק במקום אחד הזכירו כי חליפה העליבה את ציפורה על-ידי שפגעה במשפחתה. אולם איש לא העֵז לחזור לפני ניסים על האשמותיה של חליפה נגדו.
מכל הנאמר הבין כי חליפה נפרעה מאישתו על העלבונות שגרם הוא לבעלה במחצבה. הוא החליט כי לא לפי כבודו הוא לריב עימה ולהענישה על הפגיעה, ולכן בא לתבוע ממשה דויד את עלבונה של ציפורה. לא לפי רוחו הוא הוויכוח עם נשים, ודמעות שאין הוא מבין מאין הן באות, וצעקות, ולשון חריפה. מוטב להסביר למשה דויד שאם לא ירסן את אישתו ויחזיק אותה בבית, ואם לא תבוא זו להתנצל לפני ציפורה על הפגיעה שפגעה בה, עתיד משה דויד לחוש היטב את נחת-ידו של ניסים לוי במחצבה. וסופו מחוסר-עבודה וילדיו רעבים ללחם. תחשוב חליפה בדבר ותתקן את דרכיה.
כשנכנס לביתו של משה דויד, שהכיל בסך-כל חדר אחד ופינת-מיטבח, הדהימוּ אותו הדלות והלכלוך ואי-הסדר. ספה כפולה היתה פתוחה לרוחב החדר, סדיניה כהים ומקומטים ותינוק מתגלגל בהם. המיטה נגעה בשולחן רחב שעליו עמדו סירים, צלחות, קעריות מלאות שיירי קליפות של גרעינים, עצמות-עוף מכורסמות, בקבוק-חלב לתינוק ומַפּה מגולגלת בפינה. מכבר לא סר אל משה דויד, אולי מן הימים הראשונים לבואם למקום. הוא לא שיער כמה מוזנח ועלוב הבית. בתחילה היו רוב בתי הכפר כמוהו – קטנים, צפיפותם רבה, וכל המשפחה חיה בחדר אחד ואין לאיש פינה של פרטיוּת, רֶווח בינו לבין האחרים. אולם במשך השנים הצליחו רוב התושבים להוסיף חדר או שניים ולשפר את תנאי מגוריהם, ואילו בביתו של משה דויד לא נגעה כמדומה יד מטפלת מיום שנכנס לגור בו. התקרה שחורה מן הפתיליות, הרצפה מלוכלכת בשִכבה כהה של שומן ואבק שהתקשה, והמקום דומה יותר לאורווה מאשר למִשכּן בני-אדם. "איך אינו מתבייש?" הירהר ניסים, "מדוע אינו מתאמץ לתקן את הבית, להוסיף עליו, להשקיע בו מעט עבודה? הרי משכורתו אינה נמוכה כל-כך. עובד ותיק הוא. וגם אם נחשֵב את הניכויים השונים – עדיין נשְאר לו די כדי לדאוג לביתו. מה הוא עושה בכסף? הולך ושותה? אולי לא הייתי צריך ללחוץ עליו כל-כך? למרות חוצפתו ועקשנותו אין עליו תלונות בעבודה ולא מגיע לו לחיות בצורה כה עלובה. הייתי צריך להקל עליו מעט, בייחוד עכשיו, שכבר הכוח בידי ואין לי חשש ממנו, ועוד למד לקח ממני במסיבה."
חליפה ניצבה בפינת-המיטבח ומשם דיברה אל ניסים לוי. מחבת היתה על הפתילייה ובה שמן רותח. מפעם לפעם החליקה בידה על הידית. קשה היה לטעות במטרת האיוּם המסותר. סיפורים שונים על חליפה התהלכו בכפר, והדֵעה הכללית היתה שהיא מסוגלת לכל דבר, ולכן מוטב שלא להרגיז אותה. במקרה הגרוע ביותר תטען שהתנפלו עליה, ואין זה תענוג גדול ביותר לקבל מחבת שמן רותח בפרצוף.
ניסים לוי התהלך הנה והנה, בזהירות, במעבר הצר שבין השולחן לדלת, והוסיף לחקור אותה. אולם את כעסו האמיתי שמר לשעה שיופיע משה דויד.
חליפה חשה בהיסוסיו והבינה כי משהו מונע בעדו מלהתנפל עליה ולכלות בה את זעמו על כל פגיעותיה באישתו. הם שתקו כמה רגעים והביטו בבן הצעיר, זה שכבר מבקר בבית-הספר, אשר שיחק בקוביות-עץ על הרצפה.
שאלה חליפה: "מה יש לך, ניסים לוי?"
"איפה הבעל שלך?" חזר בעקשנות, "איפה הוא? אני צריך לדבר איתו."
"מה יש? אני לא בן-אדם? כבר לא נאה לך לשוחח איתי? למה אתה לא שואל אותי עוד מה עשיתי לאישתך? למה אתה שותק? אתה יכול להגיד לי כל מה שאתה רוצה! בבקשה."
"לא אריב איתך. אני לא יכול להכות אותך בחזרה, אַת מבינה? בשבילי אַת לא בן-אדם בכלל. ואין לי עניינים איתך. רק הבעל שלך יִתן את החשבון על המעשים הנאים שעשית בכפר."
"אה, אה," לעגה לו, "כבר אתה גיבור גדול ולמטה מן הכבוד שלך להתעסק איתי? אז בבקשה, תשב, תחכה לו עד שיבוא הביתה."
"איפה הוא?"
"איפה הוא, איפה הוא? מאיִן אני יודעת לאן הלך? אולי יושב אצל מנטלו, שם הוא נמצא כל יום. יותר טוב תשאל אתה את האישה שלך."
ניסים קפץ כנשוך-נחש ועבר מיד בשביל הצר שבין השולחן והקיר, ובינתיים הזיז בלי משׂים כמה מן הקוביות שהילד היה בונה מהן בניינים קטנים, ונעצר ליד חליפה בפינת-המיטבח.
"מה אַת מתכוונת, חליפה?"
"אָה? כבר נהייתי טובה בשבילך לדבר איתי? הרי רצית לחכות למשה דויד, לשמוע ממנו את הכול!"
"מה אַת מתכוונת, חליפה? איתי אַת לא תעשי חוכמות. כאן לא האוטובוס. דבּרי!"
חליפה התבוננה בו ושקלה בדעתה מה תאמר – אם להטיח בפניו את חשדותיה ובדרך זו לגרום לריב בינו לבין ציפורה? האם יאמין לה? וכיצד ישפיע הדבר על יחסו למשה דויד? האם יפטר אותו אחר-כך מן העבודה?
"אני לא אומרת שום דבר, רק מה שאנשים בכפר מדברים. לא, יותר טוב שאני לא אגיד לך מילה. למה שאני אקח דברים כאלה על האחריות שלי?"
ניסים הרים עליה את ידו והיה קרוב להכותה. והיא חייכה אליו בדבּרה. הוא משל ברוחו וחש כמה יימצא מגוחך בחוקרו את חליפה על דברי-הרכילות המסופרים בכפר עליו ועל אישתו. פנה ממנה בשאט-נפש וחזר אל השולחן.
"מה קרה לך, ניסים?" חזרה ושאלה אותו, "איפה הכוח והבריאות שהיו לך? למה אתה עצוב כל-כך?"
ניסים הביט אל הקיר ממול. הירהר מעט. לא פנה אליה וענה: "אני? מה איתך, אישה? זאת רק העייפות מן העבודה והסבלנות שלי שאני לא מתפרץ עלייך וגומר איתך את החשבון. אבל אַל תחשבי לך שתתחמקי ממני וממה שמגיע לך בעד השריטות והמכות שעשית לאישתי."
"למה אתה מענה אותה?"
"אני? את מי?" נִפנה כלפיה בתמיהה.
"למה אתה הולך לבלות אצל הבת של חדידו?"
"מה? זה גם העניין שלך? מה פתאום התחילו כולם עוקבים אחרי המעשים שלי?"
"מה זה העניין שלי? ניסים, יותר טוב שהאישה שלך היתה מאושרת ממך ולא עושה לי צרות."
"תסבירי לי את המילים שלך."
"תחשוב עליהן לבד, ניסים. אני לא צריכה להיות הרופא שפותח לך את העיניים העיוורות שלך. רק תביט בעיניים של האישה שלך," והיא חייכה אליו והביטה בו ברחמים ובאהדה ובלגלוג גם יחד.
"אני אהרוג אותך, חליפה. אם תמשיכי לדבר כך," התרתח ניסים.
"מה איכפת לי? כבר במילא החיים שלי לא שווים פרוטה. למה אתה מרמה את עצמך, ניסים? זאת היא האישה שלך שהרסה לשנינו את החיים. איפה השכל שלך להבין לבד?"
"תפסיקי להזכיר אותה! שקרנית!" קם ושוב התקרב אליה ונופף באגרופו, "אני אלמד אותך לקח על המכות שאַת נתת לה! מנוּולת, מלוכלכת שכמוך, איך אַת מעֵזה?"
חליפה חיכתה כמה רגעים כדי שתישמענה היטב צעקותיו בכל הסביבה ואחר-כך החלה צורחת ומיללת ומכה על סיר בכף גדולה. התעורר הילד הקטן וצרח גם הוא, והשכנים מיהרו מן הבתים הסמוכים אל ביתה, והיא קראה כל הזמן:
"יַא, יַא, הצילו! בא הרוצח הזה להתנקם ממני! בא כמו גנב בזמן שאין הבעל שלי בבית בשביל להתנפל עליי. הצילו – אישה מסכנה!"
והיא מרטה את שׂערה ופרעה אותו ומשכה את חלוקה הקרוע ונופפה בזרועותיה הארוכות. הילד הקטן, ששיחק על הרצפה, קם בפנים חיוורים והסתער על ניסים לוי באגרופיו הדלים:
"שלא תכה את אימא שלי, אתה שומע?"
ניסים נבהל מן המהומה שקמה לפתע, ובייחוד מן התינוק שצרח ללא הפסק כאילו שוחטים אותו, והוא פשט את ידיו וניסה להרחיק מעליו את הילד הקטן.
"עזוֹב, עזוֹב אותי," אמר לו, ומשלא הפסיק, תפס בידיו והחזיקוֹ בכוח. אולם הילד החל נושך אותו ובועט בו ברגליו, וכאשר ניסה להרחיקו מעליו מיהרה חליפה אל החלון וצעקה:
"תבואו! תבוא מהר! משטרה! כבר הלב שלי נקרע, הוא רוצח את הילד שלי! הצילו!"
לעיני האנשים שנכנסו לבית התגלה ניסים כשהוא מחזיק בידיו את הילד הקטן המתפתל כנחש ובועט ונושך בו. לבסוף, כיוון שלא היה יכול לעצור בו, השליך אותו לפינת החדר. שכב שם הילד ויִבּב, ואילו ניסים עמד מרעיד ושפתיו מעלות קצף ועיניו מביטות בזעם ובחרדה על סביבותיו.
ניגש אליו אחד האנשים ואמר: "תירגע, תירגע, ניסים! איפה הלך הכבוד שלך, שאתה כבר לא יכול לחכות עד שיבוא האבא שלהם מן העיר ותדבר איתו על כל מה שיש לך בלב? כך עושים, מתנפלים על האישה והילדים המסכנים כשאין אף אחד בבית?"
ניסים שתק. החדר התמלא אנשים. חליפה מיהרה וחלצה אחד משדיה הגדולים כדי להיניק את התינוק, אף כי גמלה אותו זה מכבר. הכול הביטו אל ניסים בבוז ובשינאה. ואילו הוא תחב את חולצתו לתוך מכנסיו ומחה את הזיעה מעל מצחו, העיף מבט בחליפה היושבת על המיטה והסתלק כאילו לא חש כלל בקהל שהקיף אותו.
"איפה הלך השכל של ניסים לוי?" התלחשו האנשים לאחר שיצא, "מה הוא רצה לעשות לך, חליפה?"
כעבור כמה דקות החלו משוחחים בקול וחוקרים את הילד. תוך שעה התפרסם בכל הכפר כי הלך ניסים לוי והִכה את האישה והילד של משה דויד מפני המריבה שהיתה לה באוטובוס עם אישתו. והכול אמרו: "איפה הכבוד של ניסים לוי שהלך להכות אישה? מה קרה לו שנהיה משוגע כזה?"
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 

ארוחה עסקית בצהריים לפי המנה העיקרית, שמחירה כולל גם את המנה ראשונה.
ארוחה ב-64 שקל: מנה ראשונה מרק חרירה אדמדם וקצת חמוץ עם ירקות וגרגירי חימצה. המיסתורית מאוד נהנתה ממנו, אנחנו לא. עיקרית: המבורגר ברוטב יין עם מעט תרמילי אפונה ירוקים גדולים במיוחד. טעים. תוספת בקערית נפרדת: תפוחי אדמה מבושלים ואפויים עם בצל ותבלינים.
ארוחה ב-52 שקל: מנה ראשונה שקשה לוותר עליה ב"תמרה": פטה כבד עוף טעים שמורגש בו טעם הקוניאק, עם דבלת תאנים מבושלת ברוטב מתוק טעים, ושני צנימונים. עיקרית: 4 קבבוני טלה טעימים ברוטב טחינה, וחציל בינוני אפוי בתנור, ממש מעדן, ועם תוספת בקערית נפרדת של אורז מבושל, רגיל ופראי עם פרוסות שקדים וצימוקים. טעים.
1 בירה היינקן, 20 שקל.
1 גלידת סורבה סיציליאנית, שני כדורים, 15 שקל. בייחוד כדור המנגו היה טעים.
חופשי: סלסלת לחם כפרי כהה טרי וטעים ביותר עם קערונת חמאה. מים קרים.
סך הכול 151 שקל + תשר 20 שקל שהם 171 שקל.
תמרה, חשמונאים 95, תל אביב, טל. 03-6240707. האווירה נעימה. מומלץ מאוד. (מה עוד ששמענו על חברים שאכלו במסעדת יוקרה ב-450 שקל לסועד וחזרו הביתה עם שלשול!) – סיפרנו לבעלים הקרח, יובל, על שני פריטים שטעמנו בספרד.
 האחד: רבו דה תורו אלה קורדובֶּסה –   rabo de toro a la cordobeca – ואמר שבישראל יש בעייה להשיג זנב שור, ומשתמשים בזנב פרה, והמנה שהוא מכין אצלו לארוחות ערב, ובקרוב ייתן אותה גם לעסקית בצהריים, נקראת בשם "נזיד זנב"!
והפריט השני, לקינוח: סורבה לימון מעורבב היטב עם שמפניה ספרדית  –cava con – ואפשר לקבלו גם עם וודקה. מעולה. שותים בגביע גבוה של שמפניה. נסו לערבב בבית!
 

אהוד, הגזמת [גיליון 311]. אולמרט מקבל תקשורת אוהדת מאוד ומאתרגת מאוד, בעיקר בשל דרכו המדינית המר"צית החדשה. קרא, לדוגמה, את המאמרים האחרונים של יואל מרקוס ושל נחום ברנע, שני העיתונאים הבכירים ביותר בישראל והם אינם היחידים.
אורי הייטנר
 
אורי, אמרת שניים אלה, אמרת כמעט הכול, בתוספת יוסף טומי לפיד. והשניים הראשונים ה"בכירים" הם אנשי מערכות עיתוניהם ולא משתתפים מן חוץ. לא הגזמתי. אבל כמובן שאשמח אם המגמה שלהם תתחזק. על יואל מרקוס אני קצת פחות סומך כי עמדותיו הן לעיתים בגֶדר שבשבת.
אהוד
 
אז הנה יש לך תוספת מהבוקר [25.1] – גדעון לוי. אני לא הייתי מתגאה בכך, והעובדה שגדעון לוי תומך בו, ויריב אופנהיימר תומך בו – היא לא מקרית. הבנאדם [אולמרט] השתגע ואימץ ומנסה ליישם את תפיסת השמאל הרדיקאלי. כמו שרון לפני ההתנתקות – תסמונת האתרוג פועלת. הוא הולך והופך ליקיר התקשורת, בלי קשר למחדליו וכשליו.
אורי
 

"אשר יצר" גשעפטן – קַנְטָטָה לַפְּרוֹסְטָטָה
 
מִשְׁתוֹלֶלֶת פּה קְטָטָה:
שַׁלְפּוּחִית וּפְּרוֹסְטָטָה,
הַאַחַת לָחוץ תִּלְחַץ
הַשְּׁנִיָּה מָחוץ תִּמְחַץ.
אוי גֶוואלְד הַשַּׁלְפּוּחִית
לְעַצְבֵּן כָּל כָּך מוּמְחִית
בִּגְלָלָהּ בַּיּוֹם בַּלַּילָה
חֶרֶשׁ אֵצֶא לִי וַאֲטַיְּלָה
צַעַד צַעַד אֶל הַקֶּרֶשׁ
אֶל אֲשֶר יוּטַל הַפֶּרֶשׁ.
לחובבי חזון גדוד העבודה:                 הַך פַּטִּישׁ וְאַל תִּצְנַח
 מָה קָרָה שֶׁכַּך תִּגְנַח ?
 טִיפּ-טִפָּה, מַפְסִיק וְנָח?!
פוּנְקְצִיּוֹתֶיך אַל תִּזְנַח,
לאנשי העליה הראשונה ולצאצאיהם:        נֵט הַמֵּיתָר נֵט אֲנָך!
למסיירים בלילה למרגלות הניאגרה:        אֶנְדֶנְדִינוֹ אֶנְדֶנְדִינוֹ
לכל מי שסבלנותם דולפת:                 נוּ כְּבָר נוּ, אִינַעַנְדִּינוֹ...
כַּמָּה כְּבָר נַתָּתִי שַׁי לָהּ
אֶלֶף דֶלֶף אַך לא דַי לָהּ
אַך אֲנִי עוֹד כַּף אֶמְחָא לָהּ
שִׁיר מִזְמוֹר אַגִישׁ מִנְחָה לָהּ
שִׁיר וָשֶבַח וְקַנְטָטָה
מִן הַחֲגוֹרָה וָמַטָּה,
כֵּן חֶבְרָיָה, כַּף אֶל כַּף
עַל כָּל רֶבַע טִיף טִיף טָף.
אָז יָשִׁיר מִן הַמֵּיצָר
אִישׁ שֶׁצִּנּוֹרוֹ הוּצַר
וּבְלִבּוֹ תִּקְוָה נָצַר
לְבָרֵך "אֲשֶׁר יָצַר":
רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ
בְּבִטְנִי הוֹמֶה שַׁלְפּוּחַ
יְבַקְשֵּנִי: קוּם נָשׂוּחַ
הָאַסְלָתָה שָׁם נָנוּחַ
  אם חל ביום חול:                     צַנְתָּרַי שָׁם יִלְחֲשׁוּ אַאַח...
 אם חל בשבת :                        בְּנֵי מֵעַי שָׁם יֵאָנְחוּ אַאַח...
פּה וְשָׁם גַם יִרְעֲמוּ: הַך!
אוּצִי נָא טִפָּה שְׁכוּחָה
חִישׁ כָּאֲיָלָה שְׁלוּחָה
אִם יוֹם חוֹל וְאִם שַׁבָּת
לא חָשׁוּב מִנַיִן בָּאת
הָעִקָּר לְאָן תֵּלְכִי
                                                 רוֹן קִלּוּחַ בַּצִּנּוֹר
מִזְדַּמְרֵר כִּצְלִיל כִּנּוֹר
תַּם הַחֵרֶם
עַז הַזֶּרֶם
כִּבְיָמִים
שֶׁל אָז וְטֶרֶם
סַר סָפֵק מִלֵּב שׁוֹאֵל,
לְצִיּוֹן כִּי בָא גוֹאֵל
אֵיך, כֵּיצָד, וְכָל הַיֶּתֶר,
נָא עַיֵּן סְעִיף "קָתֶטֶר"
 
ביבליוגרפיה:
מתוך: אוריאל א'  פרק  חט"א  פסוק  זי"ן
 
[הערה: בגלל התבנית המיוחדת של הקנטטה הבאנו אותה באותה שונה מזו הנהוגה אצלנו]