מחב"ע
 
 
יוסי גמזו
חָלַף עִם הַדּוּ"חַ...
 
סִפּוּר מְאַלֵּף מִן הַפוֹרוּם
שֶל רוֹמָא בַּזְּמַן הָעַתִּיק:
נִצְּבוּ שָם תְּרֵיסַר פִּסְלֵי קְווֹרוּם
נִכְבָּד, מְקֻדָּש וּוָתִיק
שֶל כָּל אֱלִילֵי הַצַּמֶּרֶת,
נִצְּבוּ שָם שָנִים, בְּלִי לַחְדֹּל,
אַךְ יָאנוּס, פֶּרְסוֹנָה מֻכֶּרֶת,
צָחַק עַל כֻּלָּם בְּגָדוֹל.
 
"וְכָל זֶה עַל מָה וּמַדּוּעַ?"
סָבִיר כִּי תִשְאַל, יְדִידִי.
– עַל שוּם שֶכָּל אֵל, כַּיָדוּעַ,
נֻפַּק לוֹ פַּרְצוּף יְחִידִי
מִידֵי אַפְסְנַאי הַיָּמָ"ח (הוּא
מַר יוּפִּיטֶר, רֹאש הָאֵלִים)
וְאִלּוּ  לְיָאנוּס הֻצְמָחוּ
בָּרֹאש
פַּרְצוּפַיִם
(כְּפוּלִים).
 
אֶחָד – הַמֻּפְנֶה רַק יָמִינָה,
שֵנִי – מְצֻדָּד רַק לִשְֹמֹאל
וְרוֹמָא כֻּלָּה הֶאֱמִינָה
כִּי גַם הַמָּחָר, גַּם הַתְּמוֹל
יִזְכּוּ בַּמִּישוֹר הַלּוֹקָאלִי
לְסֶקֶר אָמִין בִּמְיֻחָד
בִּזְכוּת אוֹתוֹ אֵל בִּי-פוֹקָאלִי
וּשְנֵי פַּרְצוּפָיו כְּאֶחָד.
 
הָיוּ שֶאָמְרוּ לוֹ לְיָאנוּס
כִּי לֹא כָּל פַּרְצוּף וּכְפִילוֹ
פּוֹתְרִים כָּל נוֹשֵֹא וְעִנְיָנוּס
בְּתֵיקוּ שֶל כֵּן-אַךְ-גַּם-לֹא,
אַךְ יָאנוּס עָנָה כִּי כֵּיוָן שֶ-
לְיוּפִּיטֶר שְלַל תֵּרוּצִים
עַל כָּל פִשּוּלָיו וּמוּבָן שֶ-
אוֹיְבָיו הַיּוֹרִים בּוֹ חִצִּים
גַּם הֵם קִטְרוּגָם נֶגְדּוֹ לֹא רַק
לֹא פָּג אֶלָּא אַף מַעֲצִים –
רַק כָּך, בְּקָדִימָה-אָחוֹרָה,
יֵצְאוּ שָם כֻּלָּם מְרֻצִּים...
 
לָכֵןְ הִתְאַמְּצָה שָם, וִיהִי מָה,
סְפִינַת הָאִימְפֶּרְיָה לָשוּט
אָחוֹרָה אֲבָל גַּם קָדִימָה
בִּשְווּנְג בּוֹ-זְמַנִּי, אַךְ פָּשוּט
מִפְּאַת כִּווּנָהּ הַבִּינָארִי
הִיא לֹא הִתְקַדְּמָה גַם סַנְטִים
וּדְבַר תְּבוּסָתָהּ לַבַּרְבָּרִים
רָשוּם בְּדִבְרֵי הָעִתִּים...
 
*
 
סִפּוּר מְאַלֵּף מִן הַשְּטֶעטְל:
לְרַבִּי אֶחָד רַב-יֻקְרָה
הָיוּ חֲסִידָיו מוֹסְרִים צֶעטְל
(דְּהַיְנוּ: פִּתְקָה זְעִירָה)
וּבָהּ – כָּךְ כָּתַב מִי שֶיֵּש לוֹ                             
דְּבַר רִיב עִם שְכֵנוֹ, אוֹ מָדוֹן –
הָרֶעבֶּע עַצְמוֹ מִתְבַּקֵּש לוֹ
לִשְפֹּט בּוֹ בַּקֵּיְס הַנָּדוֹן.
 
יָצָא אָז שִמְעוֹ שֶל הָרֶעבֶּע
בְּכָל הַסְּבִיבָה כְּשוֹפֵט
הַדָּן כָּל מִקְרֶה וּמִקְרֶה  בְּ-
שֹוֹם שֵֹכֶל וְטַאקְט לְמוֹפֵת
וּבָאוּ לִרְאוֹת וְלִשְמֹעַ
אוֹרְחִים מֵעַיְרוֹת הַסְּבִיבָה
אוֹתָהּ הַצְלָחָה-אֵין-כָּמוֹהָ
בָּהּ קֵץ בָּא לְכָל מְרִיבָה.
 
נִכְנַס הָרִאשוֹן בָּאוֹרְחִים שָם
לִרְאוֹת כְּצוֹפֶה מִן הַצַּד
אֶת מַה שֶכֻּלָּם מְשִֹיחִים שָם
עָלָיו כְּעַל פֶּלֶא (כֵּיצַד
מַשְֹכִּיל כְּבוֹד הָרֶעבֶּע כָּל פַּעַם
לִגְרֹם לַצְּדָדִים  הַנִּצִּים
לָצֵאת מִשָּם לֹא רַק בְּלִי זַעַם
כִּי אִם גַּם פָּשוּט מְרֻצִּים).
 
וּמַה שֶרָאָה נִרְאָה כָּכָה
וּמַה שֶּשָּמַע נִשְמַע כָּךְ:
הָרֶעבֶּע הִקְשִיב בְּרֹב נַחַת
לַצַּד הָרִאשוֹן וּפָקַח
עֵינָיו עַל הָעֵד שֶעַל פַאשְלוֹת
הַצַּד שֶפָּגַע בּוֹ הֵעִיד
וְסָח, כְּשֶלְּעֵזֶר הוּא חָש לוֹ:
"אִתְּךָ הוּא הַצֶּדֶק, רֶבּ יִיד!"
 
שָמַע זֹאת הַצַּד שֶכְּנֶגֶד
וְתֶכֶף חָטַף עֲצַבִּים
כְּמִי שֶשּוֹפֵט בּוֹגֵד בֶּגֶד
הוֹשִיב אוֹתוֹ אֶל עַקְרַבִּים
וּבְלִי מַעֲצוֹר, בְּרֹב שֶפֶךְ
סִפֵּר בַּחֲמַת לְבָבוֹ
לָרֶעבֶּע דְנָן אֶת  הַהֶפֶךְ
מִמַּה שֶּסָּח בַּעַל-דְּבָבוֹ.
 
הִקְשִיב לוֹ הָרֶעבֶּע בְּנַחַת
מַמָּש כְּמוֹ לַצַּד הָרִאשוֹן
עַד תֹּם מוֹצָא-פִּיהוּ, וְכָכָה
אָמַר לוֹ בְּמֶתֶק-לָשוֹן:
"שָמַעְתִּי הֵיטֵב אֶת דְּבָרֶיךָ
שֶבָּאתָ אוֹתָם לְהָעִיד
וְזוֹ תְשוּבָתִי לְךָ, אֶחָא:
"אִתְּךָ הוּא הַצֶּדֶק, רֶבּ יִיד!"
 
קָפַץ אָז פִּתאֹם הָאוֹרֵחַ
כְּצָץ לוֹ מִתְּהוֹם-נְשִיָּה
וּבְעוֹד הוּא לִקְלֹט זֹאת טוֹרֵחַ
הִקְשָה לוֹ לָרֶעבֶּע קֻשְיָה:
 
"כֵּיצַד זֶה, כְּבוֹדוֹ – אִם בּוֹדְקִים עִם
כָּל צַד אֶת דְּבָרָיו מוּל אוֹיְבוֹ –
יוֹצֵא שֶשְּנֵיהֶם כָּאן צוֹדְקִים, אִם
כָּל צַד פֹּה  הָפוּךְ  מִירִיבוֹ?
הֲרֵי זֶה נִגּוּד גְּרַנְדִּיוֹזִי
שֶאֵין לוֹ תַקְדִּים בַּחֻמָּש
אוֹ פְּסַק-הֲלָכָה רֶלִיגְיוֹזִי,"
וְכָאן, טֶרֶם זָז לוֹ וּמָש,
הוֹסִיף בְּמִלְעֵיל אַשְכְּנוֹזִי:
"זֶה תַּרְתֵּי דְּסָתְרֵי מַמָּש!!!"
 
חִיֵּךְ לוֹ הָרֶעבֶּע בְּנַחַת
וְסָח: "אִם יִבְדֹּק הַבּוֹדֵק
יִמְצָא כְּמוּנָח בְּצַלַּחַת
כִּי גַם אֲדוֹנִי פֹּה צוֹדֵק."
 
-"כֵּיצַד זֶה?"
סָח אוֹרְחוֹ וְגָח
הַחוּצָה כְּטִיל "גְּרָאד".
אָמַר הָרֶעבֶּע כָּךְ:
"וְהַמֵּבִין –  יָבִינוֹגְרַד..."
 

או – מרוב צבעים לא רואים את העיתון
לשם השוואה: נותרו ב"הארץ" שני עמודי פובליציסטיקה בלבד, ובהם גם מדור מנוון בהיקפו של "מכתבים למערכת", ומודעות, והם תקועים בסוף עמודי החדשות, חיקוי לשינוי שנעשה בשעתו ב"ידיעות אחרונות" – בעוד אשר מוסף "גלריה", שבו לא נגעו החידושים לרעה, מכיל מדי יום עשרה עמודים אשר בדרך-כלל הקריאה בהם בקצב הדפדוף היא איטית מדי. כתוצאה מצימוק הפובליציסטיקה גדל גם משקלם של הכותבים הפרו-פלסטינים והאנטי-אולמרט-ברק, ומתמעט הסיכוי, שגם קודם לא היה רב, לקרוא בעיתון דיעות אחרות. נדמה לנו שעל העיתון לצאת בהקדם גם במהדורה ערבית יומית, לא רק אנגלית, כדי שיגיע לקהל המתאים לו ביותר מבחינה הפוליטית, אם כי אולי לא מבחינה תרבותית.
 
 
 
 
משה בר-יוסף
לכל המתגעגעים לשמוטי אמיתי
השמוטי נשמט ברוב עונת ההדרים בארץ כי הזן הזה, שהוא טעים להפליא בחודשים ינואר ופברואר פחות טוב מהבירורים החדשים של התפוזים הטבורייים ומטיפוסי הוולנסיה החדשים בתחילת ובסוף עונת התפוזים בהתאמה. מי שמתגעגע למרחץ ידיים  באדי שמן קליפות תפוזים מוזמן לקנות כמה מנדרינות מהזן תופז או בשמו המקורי אורטניק, ויתמלא  מלוא חופניו משמן המשחה הצהובה.
אך העיקר, מי שמעוניין בקלמנטינות, שלא יחפש אותם בעונה הזו. היום השווקים בארץ מלאים אור ומור – זני קליפים שטופחו במכון וולקני על ידי פרופ' שפיגל וד"ר עליזה ורדי, ובזכות טעמם וקילופם הנוח הם  הפכו ללהיטים מבוקשים בשווקי ואצל מגדלי ההדרים בעולם.
אז אנא, באם יש לכם מודעות מעניינות על חומרי הדברה אותם "זרקו" על עצי הדר לפני 80 שנים, זה יפה, שימרו אותם בארונות סגורים של ימים שחלפו וטוב שכך. מאז פותחו שיטות הדברה טובות יותר, כולל שימוש בצרעות טפיליות להדברת כנימות מגן, ואם אלה לא יספיקו ניתן גם להוסיף ריסוס כזה או אחר. והעיקר אל תשירו לעבר, הישירו מבט לדברים נפלאים שקמו במקומות בהם גידלו תפוזים ופועלים הזיעו בעבודת ה"באחר" [עידור עמוק] עבור שכר שהספיק בקושי לקיומם של שניים, והיום קמו שם מפעלים המפרנסים עשרות.
ומי שבכל זאת מעדיף להתמוגג מפירות הדר, ייסע לו לבית האריזה החדש של קיבוץ ניצנים ויראה יהודים המגדלים, אורזים ושולחים לשווקים בארץ ובעולם פירות הדר טובים וטעימים מכל מה שזכרו והכירו.
ובהזדמנות הזו יבקרו נא גם בשכונת הקראוואנים הסמוכה של מפוני מושבי גוש קטיף, שלאחר שנתיים מגירושם מבתיהם עדיין מתגוררים בשכונות מעבר.
 
אהוד: למשה בר-יוסף שלום. מוכרת לי מרשימותיך הקודמות איבתך לפרדסני פתח-תקווה ולצאצאיהם, שמביאה אותך להשמיץ את ה"שמוטי" בכלל, ולפסול אפילו את ה"שמוטי" הפתח-תקוואי משום שבשעתו פועלים יהודים עברו בפרדסי המושבה בעבודת עידור קשה (עבד גם לוי שקולניק שהיה "פיושניק", מעדרן בטוריה, מצטיין). והרי כל הכעס על האיכרים יצא בשעתו על כך שהעסיקו ערבים! אז ממה נפשך? שלא היו מעסיקים את היהודים?
צר לי, אבל ה"שמוטי" של דרום הארץ אין לו את הטעם הנדיר שנוצר בבית גידולו המקורי של ה"שמוטי" באיזור השרון, מחדרה עד גדרה, ואני מקווה שיום אחד השמוטי ישוב ויתגבר על כל האוֹרים והמוֹרים והטָבּוֹרים של פירות הדר שאמנם הם קליפים ופופולאריים אבל נחותים ממנו בטעמם. בעיניי, למשל, גם הקלמנטינות עבות הקליפה ורבות הגרעינים אינן משתוות לקלמנטינות הדקות והעסיסיות של פעם.
 
 
 
ברגע האחרון: חדשות מדהימות ממסדרונות הכוח והשלטון בישראל – צוות "ארץ נהדרת" יחליף את הממשלה, טל פרידמן יהיה שר הביטחון לאחר שהוכיח את כישרונו בחיקוי של אהוד ברק, שלי יחימוביץ תצטרף לתוכנית בגלוי או בחיקוי כדי לנהל בדרך הנכונה את המדינה, הידד הידד הידד לממשלת הסטיריקאים המצטיינת ולנתניהו, והבוז למציאות!!!
מחב"ע
 
 

על מצבותיהם ביקש פליקס לכתוב:
 "ניצולי שואה"
[מתוך הספר "טניה ופליקס גולדשטיין"]
שניהם, טניה ופליקס גולדשטיין ז"ל, עלו לישראל מפולין בשנת 1950, לאחר השואה, מתוך הכרה ציונית עמוקה. הם היו כאן אזרחים בעלי מודעות רבה ורופאים מצטיינים ומסורים, שאלפי אנשים הכירו להם תודה ואהבה. אבל בעומק נשמתם הם חשו את עצמם ניצולי שואה. זכרונות השואה המרים לא חדלו לייסר אותם כמו גם האבל המתמשך על אובדן רוב בני משפחותיהם המסועפות. אבל דווקא מעומק הכאב ותחושת השכול הם שאבו את הכוח ואת הנחישות, לחיות בישראל כיהודים גאים, ולתרום למדינה ולאנשיה ככל יכולתם.
הם בגרו בתוך התרבות הפולנית, אך הם נשאו בליבם, בייחוד טניה שבאה ממשפחה דתית – את זכר ילדותם, משפחתם והיהדות שגדלו בה, ושהשואה מחקה אותה מן האדמה הפולנית ועיצבה בהם הכרה יהודית חדשה.
ילדים לא היו להם. אך אנו, בני קרוביהם – בני אחותה של טניה ובני דודיו של פליקס – היינו להם כבנים. הם העניקו לנו תחושת משפחה, ואנחנו מילאנו לגביהם, ולו במעט, את מקומם של הילדים. גאוותנו היתה עליהם כבני אדם וכרופאים, נועצנו בהם בשעת מחלה שלנו ושל ילדינו, ותמיד הם היו כאן עבורנו, לסייע וגם לרפא.   הם גם עשו להם שם ורכשו להם ידידים בקרב המשכילים בירושלים.
בספר זה אנו מבקשים להנציח את זיכרם היקר לנו, והראוי להיפקד בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל.
פליקס היה גם יוצר בנשמתו, בצד הרופא והחוקר הרפואי שכן בו גם סופר. אנו מביאים בספר הזיכרון "טניה ופליקס גולדשטיין" מסיפוריו, בצד עדויותיהם של טניה ופליקס בראיונות עימם, זאת בנוסף לדברים עליהם מאת בני משפחתם. כמו-כן הבאנו תעודות מתחנות מכריעות בחייהם, וכן תמונות המנציחות פרקים בהם. יהא זכרם ברוך!
שמאי גולן
 
לפרטים נוספים ולקבלת הספר "טניה ופליקס גולדשטיין" בעריכת שמאי גולן (גולדשטיין) אפשר לפנות לשמאי גולן, 054-7542184 או בדואר אלקטרוני: (golan-sa@barak.net.il)
הקטע להלן מובא כסידורו בספר המודפס, אחרת היה צריך לערוך מחדש את כל הטקסט לפי הנהוג במכתב העיתי. השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין לשמאי גולן נערכה בשנת 1993.
 
 
בראשית המלחמה
 
פליקס :   אני הייתי רופא, קודם כל, אחרי בית-ספר לקצינים. הייתי בצבא כרופא,                  וכשפרצה המלחמה, הייתי למעשה קצין, "פודפורוצ'ניק". כשגמרתי את                  בית-הספר לקצינים, קיבלתי פנקס צבאי, ושם היה כתוב שבזמן המלחמה אני                  צריך להתגייס מייד ביום הראשון של המלחמה, לנסוע ללובלין. כי היחידה                  הצבאית שלי נמצאת בלובלין. והייתי צריך תיכף ביום הראשון של המלחמה                  לנסוע לשם. הרי כמה ימים לפני פרוץ המלחמה ידענו שתהיה מלחמה. כבר                  היתה מוביליזציה. כמה ימים לפני זה, ידענו, הרי היטלר דיבר ברדיו.
שמאי  :   ומה דיברו אצלכם? שהצבא הפולני יכול לנצח?
פליקס :   כן. ככה חשבו, בוודאי. ידענו שמאחרינו עומדות צרפת ואנגליה. היו לנו                  הסכמים איתן. בפולין פרצה המלחמה בראשון לספטמבר. הצרפתים והאנגלים                  החלו לגייס את המילואים.
שמאי  :   כן, הן הכריזו מלחמה נגד הגרמנים.
פליקס :   הכריזו מלחמה ב-3 לספטמבר, יומיים אחרי שהגרמנים נכנסו לפולין.
שמאי  :   רק שהם לא זזו.
פליקס :   טוב, כמובן שלא זזו.
שמאי  :   הם לא באו לעזרה לפולניה.
פליקס :   בוודאי שלא. הצרפתים לא רצו בכלל להילחם. הם קראו לזה המלחמה                  המלוכלכת. זה היה בעיתונות הצרפתית כל הזמן, הם כתבו: "אנחנו לא                   נילחם בשביל דנציג." העיר שעליה היה סלע המחלוקת. הפולנים לא רצו                   לתת לגרמנים את דנציג. והגרמנים חשבו שהם יקחו את פולניה כמו את                  צ'כוסלובקיה ואוסטריה. אתה יודע, הם רצו את כל הפרוזדור של דנציג.
שמאי  :   אני יודע, כן. אבל זה היה בעקבות הסכם שהיה לגרמנים עם הרוסים.
                 אחרי שהם הבטיחו לעצמם שהרוסים לא ילחמו נגדם.
פליקס :   חוזה ריבנטרופ-מולוטוב. חלוקת פולין בין רוסיה לגרמניה. ובגלל זה הצבא                  הגרמני הלך לאט, כדי להשאיר זמן לרוסים לכבוש את החלק שלהם של פולין,                  בהתאם להסכם ביניהם.
שמאי  :   בזמן ההפצצות על ורשה, אתה היית בורשה?
פליקס :   אני אומר לך, בראשון לספטמבר, אני אז התגייסתי, הלכתי לתחנת-הרכבת,                  ונסעתי. אבל את ורשה שמעתי שהפציצו הגרמנים.
שמאי  :   תגיד לי, איך התכוננו ההורים שלך למלחמה? אתה אומר שכתבו בעיתונים
                 שתהיה מלחמה. מה עשו ההורים שלך?
פליקס :   הם לא עשו שום דבר. אני רק במשך כמה ימים האלה, לפני הגיוס, לפני                  שפרצה מלחמה, הלכתי, קניתי כל מיני דברים: שוקולד, דברים כאלה שעוזרים                  לגוף. קניתי סוכר, קמח, אני זוכר שקניתי כמה קילו שוקולד. ועוד אני זוכר רק                  כשהלכתי, נסעתי להתגייס. וזאת התמונה האחרונה מההורים שלי. אבא                  התנשק איתי, אני אמרתי אז לאבא ולאמא: אל תדאגו, אני כל פעם שרק אוכל                  אשלח לכם אוכל, אל תדאגו. הדאגה היתה שיהיה רעב. לא, לא תיארתי לעצמי                  שהמלחמה יהיה לה, מהלך כמו שזה היה.
שמאי  :   חשבת שהמלחמה תיגמר מהר וינצחו את הגרמנים?
פליקס :   כן, "בליצקריג". חשבתי כי בדור שלנו, לא תהיה מלחמה, כמו במלחמת העולם                 הראשונה בצרפת: ורדן, מרנה, כל פעם עבר מצד אחד לצד שני, מלחמת                  חפירות.                  ולא חשבנו שהמלחמה תיקח כל כך הרבה זמן, כי ידענו שהאנגלים והצרפתים,                   בצד שני תיכף יתקיפו את הגרמנים, אתה מבין? אז מה רציתי להגיד לך?                  כשהתנשקתי עם אבא ואמא, ויצאתי מהחדר, הסתובבתי וראיתי איך שאבא                  הניח את הראש על הידיים, ובכה.
שמאי  :   כלומר הוא הרגיש כבר אז שמשהו…
פליקס :   בוודאי. הם פחדו. אנחנו, אני והאח שלי, אני אומר לך, חשבתי, האמנתי                  לעיתונות הפולנית שזה מה שקורה, אנחנו נלך עד ברלין. הייתי טיפש, מכיוון                  שלא הבנתי, כי הייתי צעיר. אני קצת האמנתי, האמנתי לעיתונות הפולנית.
שמאי  :   אבל אם היית נשאר, אז, אתם, עם ההורים, הגורל שלך היה כמו גורל ההורים.
פליקס :   אני לא יודע. אני לא יודע.
שמאי  :   כמעט כולם נרצחו. הנה, הסבא שלי.
פליקס :   יכול להיות. אבל תשמע, תשמע טוב. אני אחר כך הייתי בלוצק, תחת הכיבוש                  הרוסי, והייתי רופא, והיו לי שתי מישרות, והרווחתי הרבה כסף. לפני                  שהתחתנתי בלוצק עם טאניה, גרתי בקבינט של טאניה שגם היא היתה רופאה.                  ואכלתי בבית-חולים, והיה לי הרבה כסף. אני שלחתי לוורשה כל חודש, אני                  כבר לא זוכר כמה מאות זלוטי, שזה היה הרבה מאוד כסף, שילמתי כמה מאות                  רובל, ואני יודע שהם קיבלו את הכסף והחליפו לזלוטי. זה מה שאני רציתי                  להגיד לך. לא האמנתי לגרמנים אף לרגע. וזה שאנחנו חיים, עכשיו, הודות לזה                  שלא האמנו להם. היה לי ניסיון שאני רכשתי אותו ברגע הראשון, כשהגרמנים                  נכנסו ללוצק. טוב, יש פה כל כך הרבה סיפורים, ואני קופץ מנושא לנושא. אבל                  לא חשוב. מה שאני רוצה להגיד לך, מן הרגע הראשון שראיתי את הגרמנים                  בלוצק, לא האמנתי להם. כשהגרמנים אמרו ללכת ימינה, אני הלכתי שמאלה.                  ואני לא רק הלכתי שמאלה, אני לשם משכתי גם את טאניה. שמאלה. וכשהם                  אמרו ללכת פה, אני הלכתי בכיוון הפוך. והיה לנו אחר  כך  קשר עם איזה                  רופא עשיר, גרמני, וינאי. בלוצק. עוד לפני הגיטו. כשהיה גיטו, לא היה לנו כבר                  קשר איתו. אבל הווינאי הזה, הרופא הזה, אמר לנו, לרופאים: אל תשמחו, ואל                  תאמינו לגרמנים אף רגע. והגרמנים, היה להם רספקט לתעודות. בעיקר                  כשהיתה חותמת. כל רופא, וכל בן-אדם שהיה לו מקצוע, קיבל תיכף תעודה.                  בהתחלה, את אלה הם לא רצחו.
                 אחר כך כמובן שהלך הכל. אבל קודם, אז הגרמני הזה, הווינאי הזה, הרופא,                  אמר: אל תאמינו לשום תעודות. צריך להסתתר, להסתתר. ובאמת, פעמיים היו                  צריכים לבוא ללוצק ה-.S.S, לחסל. פעם אחת את הרופאים היהודים, ופעם                  שניה את האינטליגנציה היהודית. ופעמיים היה מזל, שאלה לא באו ללוצק. הם                  נסעו לעיירה אחרת. אבל הקצין הוינאי הזה, שמו היה ריכטר. אז ריכטר זה                  לקח את היהודים, רופאים יהודים, עם המשפחות שלהם, אמר להם לנסוע                  לאיזה מקום. אנחנו התאספנו שם אולי איזה מאתיים איש, ישבנו יומיים. עד                  שהוא בא ואמר: אתם יכולים לחזור ללוצק. ככה שהיו גם גרמנים הגונים.
שמאי  :   הוא היה מווינה, לא מגרמניה.
פליקס :   עליו אני אספר לך אחר כך הרבה מאוד דברים, מכיוון שהוא היה בא לד"ר                  סטרושינסקה, הרופאה שהסתירה אותנו.                הרופא הזה הווינאי, ריכטר, בא לביקורים אל ד"ר סטרושינסקה כמו רופא אל                  רופא. הוא אהב לאכול טוב, לשתות טוב, הוא אהב אווירה ביתית. היה וינאי,                  ולא אהב לשבת במחנה הצבא. אתה מבין? אז חיפש לו מקום לבוא אליו.                  ואחר-כך ד"ר סטרושינסקה סיפרה לנו מה שהוא אמר.
שמאי  :   הוא היה אומר גם איזו פעולה הגרמנים מתכוננים לעשות?
פליקס :   כן. פעמיים הוא הציל אותנו. בגלל זה סיפרתי לך שאני לא האמנתי לגרמנים.
     עכשיו בעניין ההורים שלי: עזרתי להם בכסף, אפשר היה בהתחלה, עוד לפני                  שהיה גיטו, וגם אחר כך כאשר היה הגיטו, דרך היודנראט, אפשר היה לשלוח                  חבילות מזון מרוסיה.
שמאי  :   אתה לא חשבת למשל, שאפשר להעביר את ההורים שלך, מוורשה ללוצק?
פליקס :   בודאי, בודאי, שלחתי בן-אדם, רציתי לספר לך, קוליאש שמו, איש עובד רכבת,                  נתתי לו כסף, ונתתי לו פתק, מכתב. אחי לחץ מאוד להביא אותם. אחי בא                  אחרי ללוצק. מצא אותי בלוצק באופן לגמרי מקרי. הוא לא ידע שאני בלוצק.                  הוא יצא ביום השמיני, או התשיעי מאז שהתחילה המלחמה. גנרל אחד                  בוורשה, אמר לכל הגברים לעזוב את וורשה, לברוח מוורשה, ולהתגייס, וללכת                  לכיוון רוסיה.
שמאי  :   כדי להציל את עצמם ולהתגייס לצבא הפולני על אדמת רוסיה?
פליקס :   כן. חשבו שהרוסים יתנו להקים צבא פולני. זה היה מאוד סודי. פחדו מבוגדים.
שמאי  :   הממשלה הפולנית בגדה בעם הפולני, וגם הגנרלים בגדו.
פליקס :   הגנרלים גם, ולא רק גנרלים, גם פקידים גבוהים, אפילו מיניסטרים, שקיבלו                       משכורת מגרמניה. זה הוכח אחר כך. הם קיבלו שוחד ובגדו בארץ שלהם. פשוט                  מאוד, בגדו.
המשך יבוא
 
 
שו"ת אליהו הכהן
 
"גילגולו של מעיל" לקדיה מולודובסקי
 
אורי הייטנר: אליהו הכהן הזכיר את "גילגולו של מעיל" [גיליון 314]. ייתכן שהכוונה לשיר, שזה אכן שמו, של קדיה מולודובסקי, בתרגומו של נתן אלתרמן.
 
 החיט עוסק בחייט
וילדים לו מלוא הבית.
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.
 
כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.
 
הו, תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.
 
רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה - המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
 
אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.
 
קם יריד בבית! מה פה!
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!
 
מה עושים! חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.
 
רץ בו לייזרקה שנתיים
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה - המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
 
פעם הוא הרים ידיים
נתפקעו השרווליים!
 
 קם יריד בבית! מה פה!
איזו מן צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרווליים!
 
מה עושים! נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.
 
ביילה רצה בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
 
פעם ביילה מתכופפת...
הבטנה הוי, מתעופפת!
 
קם יריד בבית! מה פה!
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת
הבטנה כפר מתעופפת!
 
ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!
 
רצה חיה בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.
 
ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתייפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!
 
רועמים כולם כרעם!
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה! איך זה כך עושים!
איך זה מאבדים כיסים?
 
את המעיל בדרך ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.
 
פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,
ומרגיז את הבריות,
ומקבל מכות טריות,
מיילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
 
נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.
ובאותו היום בשתים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.
 
וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
 מלפנים ומאחור!
 
מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מין מעיל אדרת!
האזיני, ארץ ארץ
מה עשה בו זה השרץ!
 
פעם פרץ, לא טיפש,
בא ערום, ומעיל לא יש...
 
מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סייח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?
 
אז ענה להם הנער
בלשון חדה כתער:
 
צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.
 
והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.
 
*
 
שאלתו של אהרון אמיתי: שיר הפרטיזן ובערבות הנגב
הנה כאן המילים של שני השירים. מסגנון השפה של שיר הפרטיזן עולה "חשד" שגם אותו כתב קלצ'קין. האומנם?
 
שיר הפרטיזן
ביצוע: זוהר ארגוב
מילים ולחן: עממי
 
שם הרחק ביער אלון עתיק ניצב
ולידו בדשא הפרטיזן שכב
והוא שכב בלי נוע שוב אינו נרדם
תלתלי זהב לו רוח תפזרם
 
ולידו בדשא אימא בוכיה
בדמעות וצער לוחשת אומללה
אותך בני גידלתי שמרתי מכל רע
רק כדור עופרת בך בני פגע
אותך בני גידלתי שמרתי מכל רע
רק כדור עופרת בך בני פגע
 
היה היתה לי אישה אשת חיל
ברחה ממני בדמי הליל
לקחה איתה את בני הקטן
את בני מחמדי, יהונתן
 
מי פילל פילל ומי מילל מילל
שכזאת יקראני לעזאזל
 
בערבות הנגב
בערבות הנגב מתנוצץ הטל,
בערבות הנגב איש מגן נפל,
לא נשם הנער ונדם הלב,
את בלורית השער רוח תלטף.
 
הלומת עצבת ויגון נורא,
אם זקנה ניצבת ונושאת דברה,
הדימעה ניגרת מעיני אימך,
בא כדור עופרת ויפלח את ליבך.
 
את ביכורי שכלתי במצולות הים,
ואותך גידלתי למגן העם.
הם לא ישברוני ביגון ושכול,
הם לא יעקרוני, בני, למרות הכול.
 
אז צעד קדימה נער גבה קומה
ויאמר לה – "אימא, אל לך בדימעה!
בחורינו, אימא, בימי פקודה,
מול שונאינו, אימא, כחומת פלדה.
 
מול שודד ומלך צמא דמים עוין,
תניני ואהיה לך אנוכי לבן."
בערבות הנגב הוא לחץ ידה,
אם תרצו, חבריה, אין זו אגדה!
 
תשובת אליהו הכהן:
לאהרון אמיתי שלום
השיר "בערבות הנגב" נכתב בעצם ימי מלחמת תש"ח ולא להצגה של יגאל מוסינזון בשם זה שהוצגה ב"הבימה" בשנת 1949. הוא נכתב בעקבות שיר רוסי על פרטיזן שנפל בקרב. המנגינה היא רוסית וגם המילים שחוברו על ידי רפאל קלצ'קין אינן אלא עיבוד מתורגם של "שיר הפרטיזן" הרוסי, בשינויי נוסח אחדים, שביקשו להקנות לו זיקה ציונית ("אם תרצו, חבריה, אין זו אגדה") וארץ ישראלית (העברת העלילה לנגב).
לפני שנרתם קלצ'קין לעניין, הושר בארץ בשנות מלחמת העולם השנייה "שיר הפרטיזן" המקורי גם ברוסית וגם בתרגום לעברית שהיה נאמן יותר למקור מזה של קלצ'קין. הוא פתח במילים: "שם הרחק ביער אלון עתיק ניצב" והושר ממש באותו לחן רוסי של "בערבות הנגב" שבא בעקבותיו. כזכור נשטפה הארץ באותן שנים במבול של שירים רוסיים, חלקם מהווי המלחמה (כגון "את חכי לי ואחזור" שזכה לנוסחים אחדים בעברית) וחלקם בהשפעת סרטים רוסיים שהוקרנו בארץ. מכאן תבין כי "בערבות הנגב" ו"שיר הפרטיזן" הם תרגומים/עיבודים שונים של שיר אחד. התרגום העברי הראשון של "שיר הפרטיזן" דעך במשך השנים עד שצץ מחדש בשנות השישים בנוסח ממוזרח, כאשר הושר בפי אחדים מאנשי "חבורת הכרם" הנודעת בליווי המאניירות הסלסוליות המאוואליות שנועדו להרחיק אותו מן המקור הרוסי ולהקנות לו ניחוח מזרחי. חדי אוזן לא התקשו להבחין בדמיון שלו לשיר "בערבות הנגב". תהליך דומה עבר הלחן החסידי של "מעפולה באנו הנה יחד" כשהתמזרח בפי חבורת הכרם.
בין הזמרים ששרו את "שיר הפרטיזן" היו דקלון, זוהר ארגוב ואביהו מדינה, אלא שלמרבה הפלא, בנוסח המזרחי נצמד לזנבו של "שיר הפרטיזן" בית אחד ופזמון מתוך שיר אחר, שיר שיכורים רוסי נודע שגם הוא הושר בארץ לפני הקמת המדינה, אך אין לו כל קשר לפרטיזנים. אני מביא בזה את "שיר השיכור" כפי שהושר בארץ בתקופת היישוב. כמו ב"שיר הפרטיזן" גם בשיר זה טרם הוברר שם מתרגמו. הבית השני הוא הבית שמשום מה הוצמד ל"שיר הפרטיזן":
 
שיר השיכור
 
היה הייתי איש תם וצנוע
על כל העולם אהוב וידוע                                                     
ועתה חיי, מרים וקשים
חיי שיכור מרופשים
 
מי פילל ומי מילל
שכזאת יקרני לעזאזל.
 
היה הייתה לי אישה אשת חיל
ברחה ממני בדמי הליל
לקחה איתה את בני הקטן
את בני מחמדי, יהונתן
 
מי פילל...
 
ילדי הרחוב רצים אחריי
קוראים לי שיכור, ממררים את חיי,                                        
אך למה מדוע ישנאוני אחיי
בגללך הבקבוק כל זאת, בחיי.                                               
 
מי פילל...
 
 
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק כ'
פיטורי משה דויד
 
"תלך תקרא הנה את משה דויד," אמר ניסים לוי לאחד הנערים שעמדו ליד משרד המחצבה.
"הוא בטח אוכל עכשיו ארוחת-בוקר," ענה הלה.
"תגיד לו לבוא אליי אחרי שיגמור."
 
הנער הגיע במכונית המביאה מים לעובדים בגבעת המחצבה. מרחוק ניראו גלי הים, קצף לבן, וכחוֹל עד מרחבי האופק. רוח לא נשבה ואוויר הבוקר היה חם ומעיק. כאשר התקרבו לשטח החציבה ניגש אל המַחפּר שמשה דויד הדריך את מפעילוֹ וצעק לעומתם:
"אמר ניסים, תבוא אליו!"
משה לא שמע. "מה אתה צועק? יַא תדבר ברורות שכמוך!"
"אמר מנהל-העבודה – תבוא אליו מיד למשרד שלו!" עשה הנער את שתי ידיו כשופר וצעק בקול רם יותר.
"תגיד לו," החזיר משה כנגדו, "עסוק אני מאוד בעבודה. יפסיד הבּאגֶר את השעות שלו אם אלך."
"אני אמסור לו," אמר הנער והסתלק במכונית-האספקה.
 
ניסים לוי עמד בפתח המשרד וחיכה למכונית. הנער והנהג ירדו ומשה דויד איננו עימם.
"איפה הוא?" התרגז.
"אמר – חבל על הזמן של העבודה."
"הוא כבר מדבר על עבודה? הוא דואג למחצבה, יא מַסכּין כמוהו? מאיפה למד לדבּר מילים כאלה."
"מה אתה שואל אותי?" שאל הנער, "אני יכול ללכת?"
"ללכת? חמוֹר שכמוך! מה אמרתי לך לעשות?"
"אני לא אשם. מה שאמרת לי להגיד – עשיתי."
"עכשיו תחזור אליו במיוחד באוטו, יא חתיכת עצלן אחד, ואני לא רוצה לראות כאן עוד פעם את הפרצוף שלך לפני שאתה מביא לי אותו, הבנת?"
 
"יא משה דויד! ההוא במשרד מתעקש עליך. כבר הוציא עליי את כל הכעס שלו בגללך."
"לא שלח מחליף בשבילי לעבודה?"
"אמר – לא העניינים שלך לדאוג לעבודה. עניין שלך לבוא אליו ולעשות מה שהוא אומר לך."
לפי דברי הנער והתעקשותו של ניסים הבין משה דויד שהפעם העניין רציני. הוא השאיר את המַחפּר עם מפעילוֹ ללא עבודה ועלה למכונית. הלה צעק לעברו:
"משה דויד, תחזור אלינו עם הראש שלך שלם, ואַל תעשה אצלו חגיגה."
"אַל תדאג," השיב לו, "אין לי כבר חגיגות בלב בשבילו. לא יוציא ממני מילה מיותרת עליו, אפילו יביא הנה את כל החברים שיש לו בעולם."
 
כעבור שלוש דקות הגיעו לחצר המחצבה. הפעם לא חיכה ניסים לוי ליד הפתח. משה דויד ירד ועבר ליד המחסן של דנינו. מאז המסיבה היה לו חשד כבד כלפי דנינו. האם הוא מסית אותו בכוונה נגד ניסים לוי ומייעץ לו עצות לרעתו? האם הוא חפץ להפיל אותו בפח?
דנינו יצא וקרא אליו: "שלום, משה דויד, מה זה אתה כבר לא מדבר אליי?"
"מדוע אתה חושב כך?" ענה ומיהר הלאה.
"תבוא מחר בערב לחגיגת החתונה של הבת שלי. אתה שומע, משה דויד? כל הכפר יהיה שם. אתה לא כועס עליי? תבוא?"
"לא כועס עליך," אמר משה דויד ונכנס למשרד. ניסים לוי ישב אל שולחן-הכתיבה ודיפדף ברשימות התשלום.
"שב," אמר לו.
"שלום!"
"שלום," החזיר לו.
שׂררה שתיקה.
"שמעתי אתה אומר עליי שאני גונב לך שעות."
משה דויד שתק.
"נכון?"
משה דויד חשש מפני מלכודת. מה הוא רוצה ממנו? דואג לו פתאום? רוצה לפייס אותו? או לטמון לו מלכודת חדשה?
"מדבּרים כך."
"מה מדבּרים?"
"תראה, ניסים לוי, תגיד לי מה אתה רוצה ממני. אין לי זמן לשבת איתך על חשבון העבודה ולעשות ניחושים. נדבר בסוף היום."
"אתה אַל תדאג לזמן העבודה. בסדר?"
"…"
"שמעת?"
"כן."
"עכשיו תגיד לי. אתה לא מרוצה מההנהלה שלי? אני מפריע לך במחצבה?"
"לא יודע."
"מה לא יודע? תענה לי? אני מתייחס אליך כמו אל חבר, מדבר איתך בגלוי – תהיה גם אתה כך. מה אנחנו, שתי נשים שמתקוטטות?"
"לא."
"אתה רואה? בוא נדבר בהיגיון. כמעט שלוש-עשרה שנים אנחנו רבים בלי הפסק, כחתול ועכבר, והדבר לא טוב בשביל העצבים שלי וגם לא בשביל הבריאות שלך. יש לך טענות עליי? תגיד."
"…"
"אתה שותק. כולכם שותקים. כבר לא נאה לכם לדבר עם ניסים לוי, רק לעשות מזימות מאחורי גבו. אני מבקש ממך, משה דויד –אַל תהיה עקשן. אני מדבר לטובתך ולטובת כולנו, אַל תעמיד את הסבלנות שלי בניסיון."
משה דויד הסתובב באי-נוֹחוּת על כיסאו, תלה מבטו פעם בחלון ופעם בתקרה וניסה ככל יכולתו להשתמט מלפגוש את מבטו של ניסים הבולש אחריו. הטלפון צילצל בחדר הסמוך וניסים רץ לענות. עדיין לא היה בקיא ביותר בסדרי שיחות הטלפון ומרוב התרגשות לא שמע היטב במה מדובר, והיה עונה: "כן, מובן, בסדר, אַל תדאגו." הוריד את השפופרת וחזר לחדר והוא מלא מועקה. "ילך התפקיד לכל הרוחות," הירהר, "כל העולם בא עליי בטענות. בעיר כועסים, הפועלים כועסים, משה דויד כועס, ומי אשם בכול? – אני. עשו אותי שֹעיר לעזאזל בשביל כולם."
"אתה מתגעגע לימים של רבינוביץ?" המשיך ניסים בשיחה.
"אני לא יודע."
"אני לא יודע! אני לא יודע! זה כל מה שאתה יודע להגיד לי. דבּר כמו בן-אדם, אַל תתחבא ממני!"
"…"
"אם היית מבין, היית עוזר לי בעבודה. אני הייתי עושה אותך סגן שלי, כמו שאני הייתי סגן של רבינוביץ. היינו שנינו מנהלים את המחצבה, אני בתקיפות ובכוח שלי ואתה בהבנה ובשׂכל שלך. כי הפועלים אוהבים אותך, למרות שהם עושים לך לפעמים צרות מפני שהם חושבים למצוא על-ידי כך חן בעיניי. למה אנחנו לא שותפים במקום לריב כל היום?"
"יש דמוקרטיה."
"מה זה קשור?"
"מה זה קשור? יש דמוקרטיה, יש בחירות ויש פועלים במחצבה? אני לא צריך לקבל את המינוי שלי ממך."
"טיפש!"
משה דויד קם והחזיק בשתי ידיו בפינות השולחן, שריריו נמתחו והדם פרץ לראשו מן העלבון. קרוב היה להכות את ניסים. אחר-כך הרכין ראשו, הירהר מעט ופנה בכיווּן לדלת.
"בוא הנה! סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך."
משה דויד חזר ועמד ליד כיסאו. אלא שלא ישב עוד.
"טעיתי. אתה לא טיפש כלל וכלל. להיפך – אתה חכם ומחוכם אתה, ויש לך ראש טוב על הכתפיים. למה לך המינוי ממני ושותפות איתי? יותר טוב לך ללכת בדרך שלך, מפני שאתה בטוח כי הכל מגיע לך, לא כך? תקומם עליי את הפועלים, תלשין עליי בעיר, ובעצמך תחתור להיות מנהל-עבודה במקומי. בכלל אתה חושב שכּל מה ששייך לי מגיע לך, הא? אתה לא טיפש. להיפך – אתה מסוכן, אתה שקט ומסוכן כמו נחש. דבּר! ענה לי!"
"אני לא רוצה עניינים איתך, ניסים לוי. עזוֹב אותי בשלום. די לי צרות גם בלי העבודה במחצבה. אתה בעצמך יודע."
"אַל תעשה את עצמך מסכן, מפני שאני כבר למדתי היטב את השיטה שלך. אתה יודע היטב מאיפה מתחילות כל הצרות, ואם אנחנו לא נעשה סידור בינינו – עוד יקרה אסון."
"אני לא מבין על מה אתה מדבר. תראה, ניסים, אולי נמשיך את השיחה אחרי העבודה? גם לי יש כמה דברים להגיד לך, אבל נעשה זאת בכפר ולא כאן."
"בסדר! נדבר רק על עניינים של המחצבה. אתה אין לך שום טענות עליי, נכון?"
"…"
"אתה שוב שותק. ובכן, תראה כמה נדיב-לב הוא ניסים לוי אליך. אני נותן לך עבודה במחצית המשכורת יותר ממה שאתה מרוויח כאן עכשיו, מה? תיארת לעצמך?"
"מה אתה מתכוון?"
"תיכף תשמע. הגיעה הוראה מן ההנהלה המרכזית להעביר באופן דחוף שני בּאגרים עם מדריך לסביבות ירושלים. זה עניין של כמה חודשים, אך ייתכן שמאוחר יותר זו תהיה עבודה קבועה. אתה תעבור איתם, ואם יימשך הדבר זמן רב יוכלו לסדר לך הלוואות ושיכון זול ליד העיר, קרוב למקום-עבודתך החדש. הצעה הוגנת, לא כן?"
"למה את מעביר אותי? יש כאן אחרים, רווקים, ואפילו גרים שם ובאו אלינו לעבוד – הם ישמחו על ההצעה שלך."
"אה, אני רואה שעוד לא למדת את הסדרים החדשים במחצבה, משה דויד. הרי אמרתי לך, בענייני עבודה – אני הקובע. ובכן, כעת מדברים על עבודה, ואתה אַל תדאג ואַל תדחוף את האף שלך, ואַל תגיד לי מה לעשות כאן, הבנת? בשביל זה עשו אותי מנהל-עבודה, ולא אותך."
"אני לא אשתוק לך, ניסים לוי. כל ילד יכול לראות את התחבולה שלך. כמה טוב עשיתי שלא התפתיתי אחרי המילים היפות שאמרת לי בהתחלה. עכשיו אני רואה – אתה פשוט החלטת לזרוק אותי מן העבודה."
"אתה אומר כך. אבל אני רק הצעתי לך העלאה בתפקיד ובמשכורת."
"אני לא מקבל את ההצעה שלך."
"אם לא תקבל, לא תהיה לך עבודה בסוף החודש, מה תעשה?"
"אלך – "
"לאן תלך? תתפטר? שמעת כבר פעם שמישהו מוותר על מקום-העבודה שלו? ומה יהיה על האישה שלך, והילדים?"
"אני לא אתפטר, אני מבטיח לך. אלך לדבּר – "
"עם מי? מִסכן שכמוך, ברגע שאתה פותח את הפה – כבר הפסדת את הכול."
"כך אתה חושב, ניסים לוי. אבל עוד יש צדק ויש משפט ויש אנשים הגונים בארץ, ואני נשבע לך שסוף-סוף אעשה את החשבון איתך, ואפילו יעלה לי הדבר בפיטורים מן המחצבה וייהרסו כל החיים שלי. אתה שומע? אני נשבע לך שאפתח את הפה ויותר לא אסגור אותו לעולם. לעולם, לעולם!"
"בסוף החודש הזה אתה מפוטר, משה דויד, ואין לך מה לבוא יותר למחצבה. יסדרו אותך בעבודה בעיר, על-ידי הלשכה, תקבל ממני פתק בשבילם. מעבירים אותך מפה, אתה מבין?"
"בסוף החודש הזה, ניסים לוי, אתה תלך לעזאזל – "
"סתוֹם את הפה, משוגע! איך אתה מדבר? הסתלק מכאן לפני שאני אסדר איתך אחת לתמיד את החשבון שלי פה במקום!"
משה דויד צעד לעבר הדלת וחייך אליו בהתגרות. ניסים קם וכבר קרוב היה להתנפל עליו. פועלים התאספו מסביב, ניסים עצר בעצמו ונישאר עומד באמצע החדר. משה דויד הוסיף לעברו מן הדלת: "אנחנו עוד ניראה מי משוגע, ניסים לוי. אני מבטיח לך שלא יעזרו לך כל הכוח שלך וכל התפקיד שלך וכל הפחד שאתה מטיל עלינו – אם רק יקום מישהו ויסַפּר בגלוי על המעשים שלך!"
"הסתלק מכאן!"
"מסכן, אם היית חכם יותר לא היית מסתבך בצרות האלה."
"אתה מסכן, משה דויד, כל העולם נגדך, טיפש."
כיוון שהצעקות הקהילו קהל רב, שהחל מעיר הערות ונהנה מן המחזה, הפסיקו את הריב, ומשה דויד עוד צעק אליו לפני שהסתלק:
"היום אני נוסע לחבר ספראי, הוא עוד ישמע ממני את הכול עליך."
ניסים קרא אליו בחזרה מן החלון: "מה אתה חושב? ספראי זה רבינוביץ? חה-חה-חה, כבר עברו הימים ההם. הוא לא יאמין לשום מילה מן המילים שלך. אני נשבע לך שכבר אדאג לזה!"
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 
 
 

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.