למי שמתגעגע לעברית משובחת ולשירתו של נתן אלתרמן
"פגישה לאין קץ"
מופע משירתו של נתן אלתרמן מבוצע ע"י
אורה זיטנר וגדעון שמר
2 הופעות בחודש פברואר
ביום חמישי ה-14 בפברואר בשעה 19:00
* בבית יד לבנים ברמת השרון
כרטיסים בטלפון: 03-5493426, וגם 5493236
* וכן במוצ"ש ה-16 בפברואר בשעה 21:00
בקפה-תיאטרון הקאמרי בתל אביב
כרטיסים בטלפון: 6060960, נשמח לראותכם
אורה זיטנר וגדעון שמר
 
 
יש מלך בירושלים
הסרט הופק ע"י הרשות השנייה, במלאת 90 שנה לכיבוש ירושלים במלחה"ע ה-1. הבמאי:  אלי כהן,  תסריט: יעקב גרוס,  צילום: אמנון חורי,  הפקה: צבי שפי. משתתפים: סיר מרטין גילברט, ד"ר ברנרד וסרשטיין, לורד מייקל אלנבי,  פרופ' גדעון ביגר, פרופ' יהושע בן אריה, ד"ר מוסטאפה כבהא, פרופ' מוסה בודיירי, דוד קרויאנקר, מירון בנבנישתי.
כאשר נכבשה ירושלים מידי העות'מנים בדצמבר 1917, כינה אותה לויד ג'ורג', ראש ממשלת אנגליה: "מתנת חג המולד לאומה הבריטית." לו ידע כמה תעלה המתנה הזו לאימפריה, ייתכן שהיה מבקש מתנה אחרת.
שלושים שנה שלטה בריטניה בירושלים, ממלחמת העולם הראשונה עד הקמתה של מדינת ישראל. מהם שלושים שנה בחייה של עיר בת למעלה משלושת אלפי שנים?
מסתבר, שתקופת המנדט הבריטי, על אף היותה קצרה, חוללה שינוי מהפכני בחיי העיר. ירושלים, שהיתה עד אז עיר קטנה וחסרת חשיבות בשולי האימפריה העותמנית, הפכה תוך זמן קצר למרכז תוסס. כאשר הבריטים נאלצו לעזוב אותה, נגד רצונם, בשנת 1948, השאירו מאחוריהם עיר מודרנית, עיר שמספר תושביה הוכפל פי ארבע, עיר שהפכה לעיר הבירה. אולם בדבר אחד נכשלו הבריטים כשלון חרוץ. הקונפליקטים הלאומיים והדתיים שליוו את חיי העיר גרמו לשפיכות דמים מתמדת ולא נפתרו. החלום הבריטי על ירושלים הקדושה והאהובה, עבר תהפוכות עד שהפך לחלום בלהות. כאשר מתעמקים בבעיות אלה שהטרידו את המימשל הבריטי בירושלים, מגיעים למסקנה מעוררת השתאות: דבר לא השתנה – מה שהיה הוא שהווה!
סיפור ירושלים תחת שלטון המנדט הבריטי, מובא באמצעות נקודות מבט שונות – בריטי, ישראלי ופלסטיני, תוך שילוב סרטי ארכיון נדירים (מארכיוני סרטים מישראל, אנגליה, אוסטרליה וצרפת) שצולמו בתקופת המנדט על ידי צלמי הצבא הבריטי, צלמי חדשות בינלאומיים וצלמי סרטים ארצישראליים. הסרט ממתין להקרנה באחד מערוצי הרשות השנייה (2 או 10) – ועד לאחר הקרנתו לא ניתן לרכוש עותקים ממנו – לצערנו.
עד כאן לשון הקומוניקאט המדוייק והצנוע המלווה את הסרט הדוקומנטארי המרתק, שאת הקרנתו, האחרונה  בינתיים, הספקנו לראות בסינימטק תל אביב. מומלץ. בייחוד לבני שישים ומטה.ישראל היא אחת הארצות היחידות בעולמה של הקיסרות הבריטית, שידעו להמשיך את תנופת הפיתוח של התקופה הקולוניאלית לכדי מדינה מודרנית מתקדמת, בעוד אשר בחלקים אחרים בעולם, בייחוד באפריקה, נמוגים שרידי הקולוניאליזם ושוקעים בתהו-ובוהו של התפוררות ואובדן תקווה.
 
ארוחת 3 דגים ל-4 סועדים ולילדון חמוד בשצ'ופק תל-אביב
1 דג מוסר גדול, פרוס, בגריל, טעים ביותר, 74 שקל.
2 מנות של דג פורל מעושן. 130 שקל. שניים מארבעה הסועדים היו כה מלאים מהמנות הראשונות שהסתפקו במנה עיקרית אחת, הפורל, לשניהם.
1 ארוחה ללא דג, רק המנות הראשונות, בחישוב הכללי של היושבים לשולחן, 32 שקל.
1 קרם בוואריה מצויין. 18 שקל
1 עוגת גבינה טעימה. 18 שקל
ס"ה 272 שקל, ויחד עם הטיפ 310 שקלים, שהם 77.5 שקל לסועד בממוצע.
המנות הראשונות, הטעימות כל-כך, ניתנות ללא הגבלה: דג כבוש עשוי מצויין עם בצל וקצת סוכר, טחינה, לבנה, חצילים מבושלים ברוטב מיץ עגבניות, איקרא, סלט גזר, סלט כרוב, מטבוחה, ועוד. סלט חסה ורוקר בתיבול מצויין. לחמניות בהירות וכהות, אף הן חופשי. קנקני סודה קרה. ולמנות העיקריות: סלט ירקות ותפוחי אדמה אפויים בתנור. צריך אופי חזק כדי לעצור במנות הראשונות ולהשאיר קצת תיאבון לעיקריות. השירות של המלצרית החמודה אולה מוג'לבסקי היה מצויין והיא אף אימצה לחזה את אברהם-יעקב בן השנה-וחצי מבודאפשט, ילדון מקסים ופעלתני שעם הוריו, אורחינו, סוניה ומארק, סעדנו במקום; וביושבו בכיסא הגבוה הוא גם טעם בכפית מהלבנֶה, האיקרא, קרם הבאווריה ועוגת הגבינה.
שצ'ופק. מסעדת דגים. בן יהודה 256 תל אביב. 03-5441973. סגור בימי ראשון.
 
 
האם ומתי עבר הצבא הנאצי
 דרך שוודיה הנייטראלית?
אהוד, שלום,
חוששני שטעית כאשר כתבת [גיליון 315] שהצבא הנאצי עבר דרך שוודיה כאשר פלש לנורבגיה. למיטב ידיעתי, וגם לפי מה שמצאתי לפני כמה דקות באנציקלופדיה העברית, לאחר שנורבגיה נכבשה, שוודיה התירה מעבר של צבא גרמני ברכבות סגורות מנורבגיה לפינלנד – עניין מגונה בפני עצמו, אבל קצת שונה.
כל טוב
עמוס כרמל
 
לעמוס שלום,
סיפרתי את דבריך לקרוב-משפחתי רון טננבאום החי בשוודיה, והוא אשר שלח לי את החומר שפירסמתי בגיליון שעבר. הוא אומר ששוחח עם שכנו, שבדי בן למעלה משמונים, שהיה נער בתקופת מלחמת העולם השנייה, וביקש ממנו לדעת את האמת. השבדי סיפר לו שחיילי הוורמאכט הנאצי נסעו הלוך וחזור ברכבות מנורווגיה לגרמניה דרך שוודיה, ואף היו שוהים בשוודיה לחופשות, והוא זוכר כילד כיצד החיילים הגרמניים היו מחלקים להם ממתקים. שלא לדבר על כך ששוודיה סיפקה לגרמניה הנאצית חומרים אסטראטגיים כגון פלדה, עץ, ועוד. כך שאולי לא הפלישה עצמה לנורבגיה עברה בחלקה דרך שוודיה, אבל אחר-כך היה זה ממש גבול פתוח לחיילים הגרמניים לנסוע הביתה ולחזור לנורבגיה של קוויזלינג. זו שכל בני עמה החזירו בדואר לגדול סופריהם, קנוט המסון, את עותקי הספרים שלו לאחר שתמך בגרמנים.
אהוד
 
 
 
אהוד בן עזר
נביא אתה לא
על ההבלטה התקשורתית חסרת התקדים לדבריו החלולים של דויד גרוסמן ב"ידיעות אחרונות", יום שישי, 8.2.
 
לאחר הפרסום התקשורתי בכותרת העליונה של עמוד החדשות ב"ידיעות אחרונות" לדבריו של הסופר דויד גרוסמן ["תנועה בתוך הריק"], ציפיתי למשא נבואי או לפחות להבנה מקורית חדשה שהיא מעבר לדיבורים סתמיים ברמה של של תלמיד תיכון הנשאל על "המצב" ועונה שצריך ליצור "התגייסות חירום לאומית" של מעין "ממשלת צללים" ש"תדון בבעיות המהותיות באופן נקי ככל האפשר מאילוצים פוליטיים קטנוניים!" – כך לשונו של גרוסמן.
אני יודע שקשה ולא מקובל להתווכח עם אדם שהוא ומשפחתו שילמו את היקר להם מכל בנפול בנם במלחמה האחרונה. אבל דווקא משום כך חיפשתי לפחות מילה אחת של זעם, של הטלת אשמה על אלה שפתחו בהריגת ובחטיפת חיילינו והמשיכו והרגו את בנו ועוד עשרות חיילים שלנו – זעם ותוכחה על הטרוריסטים, חיילי הגרילה של החיזבאללה ועל מנהיגם שיח' חסן נסראללה, ששנאת ישראל והיהודים מניעה אותם ותמיכת איראן מפעילה אותם – ולא מצאתי! – כביכול לא היו כלל שני צדדים במלחמה הזו. היה רק צד אחד, הצד האשם, הצד הישראלי. וזה מביא אותו לכתוב את המשפט המדהים הבא: "ישראל כיום היא מדינה עכורה באופן בלתי נסבל. האקלים הציבורי והאווירה בה אינם צלולים, לפעמים עד כדי גועל."
נכון, גם נביאי ישראל היו נביאי תוכחה, אבל הם ידעו לומר את הדברים הקשים ביותר בעיקר על אלה הבאים להשמיד את עמנו, על אויבינו. תכונה מוסרית אלמנטארית זו לא תמצאו אצל גרוסמן, כי איזה פנים תהיינה לו אז בעולם הנאור התומך באויבינו ומגנה תמיד רק אותנו?
שוב, קשה ואולי בלי אפשרי להתווכח עם השכול. ומי שנפגע בצורה נוראה כזו רשאי לכתוב כך, לראות באקלים הציבורי רק "גועל" – אבל שיעשו מדבריו התמהוניים אורים ותומים של החברה הישראלית תוך מתן כיסוי תקשורתי חסר תקדים? מה, אנחנו השתגענו?
והמדהים מכול הוא שלמרות שהוא חוזר שוב על הדברים החלולים שלו, מהנאום בעצרת בכיכר רבין, על המנהיגות ה"חלולה" של ישראל, ולמרות דבריו ה"מוסריים" הקשים על חטאיו של אולמרט, הוא בסופו של דבר תומך באולמרט בפירוש באומרו:
"אבל מה אפשר לעשות כעת, במצב שנוצר? איש מהמועמדים להחליף את אולמרט אינו מצטייר כמי שיכול ליצור לבדו את תהליך ההחלמה החיוני [החלמה מהמנהיגות ה"חלולה"], וכמה מהם רק יחישו את ההתדרדרות."
ולנוכח דברים אלה עולה השאלה: אולי אמנם, כדבריו: "אלף פרקליטים לא יצליחו לטשטש את ההרגשה, שמדינה שלמה נכנעה, מתוך פסיביות ואפאתיה, או משיקולים של תועלתנות פשוטה, לנחישותו של אולמרט לדבוק במשרתו בניגוד לכל כללי המשטר התקין והשיפוט המוסרי." – אבל אולי, אולי אחד מאותם האלף הצליח בכל זאת לבלבל את דעתו של גרוסמן עד כדי כך שבסופו של דבר הוציא גם הוא מתחת ידו, לקול תופי התקשורת, כתב הגנה מובהק על אולמרט (ראה לעיל). שהרי אם גרוסמן אומר!
 
 [נשלח למדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות" אך הֱיוּ בטוחים שלא יידפס שם]
 
 
 
שמאי גולן [עורך]
על מצבותיהם ביקש פליקס לכתוב:
 "ניצולי שואה"
[מתוך הספר "טניה ופליקס גולדשטיין"]
שניהם, טניה ופליקס גולדשטיין ז"ל, עלו לישראל מפולין בשנת 1950, לאחר השואה, מתוך הכרה ציונית עמוקה. הם היו כאן אזרחים בעלי מודעות רבה ורופאים מצטיינים ומסורים, שאלפי אנשים הכירו להם תודה ואהבה. אבל בעומק נשמתם הם חשו את עצמם ניצולי שואה. זיכרונות השואה המרים לא חדלו לייסר אותם כמו גם האבל המתמשך על אובדן רוב בני משפחותיהם המסועפות. אבל דווקא מעומק הכאב ותחושת השכול הם שאבו את הכוח ואת הנחישות, לחיות בישראל כיהודים גאים, ולתרום למדינה ולאנשיה ככל יכולתם.
לפרטים נוספים ולקבלת הספר "טניה ופליקס גולדשטיין" בעריכת שמאי גולן (גולדשטיין) אפשר לפנות לשמאי גולן, 054-7542184 או בדואר אלקטרוני: (golan-sa@barak.net.il)
השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין לשמאי גולן נערכה בשנת 1993.
שמאי גולן
 
המעבר לגיטו
שמאי  :   מתי הקימו את הגיטו בלוצק?
פליקס :   אני זוכר, בדצמבר ארבעים ואחת. היה גשם, והיה בוץ, אני זוכר את זה טוב                  מאוד. טאניה היתה יכולה לספר לך הרבה על זה. באותו לילה קראו לי לחולה,                  ואני הלכתי, זה היה גוי, הפציינט, וקיבלתי ממנו לא כסף, אלא חתיכת בשר                 חזיר של איזה שני קילו, וחתיכת שומן חזיר שקראו לזה "סלונינה". וכל כך                 מאושר חזרתי הביתה. טאניה ישנה, הערתי אותה, ושמחנו. הלכנו לישון.                 בבוקר, שמענו צעקות. פתחנו את הדלת ואת החלון, כי גרנו בקומת קרקע, ליד                  הרחוב, וראינו איך שהגרמנים מכים יהודים. ויהודים עם חבילות, הולכים,                  והולכים. וזה היה המעבר לגיטו. הם הלכו מהרובע שלהם לרובע שהיה מיועד                  לגיטו. הגיטו היה מורכב מכמה רחובות. קיוסלביצ'ה, קושצ'לנה, ועוד כמה                  רחובות.                  לשם הכניסו את כל היהודים. עד שאנחנו תפסנו שזה רק גיטו. אנשים פחדו,                  חשבו שזה יהיה מחנה חיסול. כי אנחנו הרי שמענו כבר על חיסולים. זה היה                  חצי שנה אחרי שהגרמנים נכנסו. הם נכנסו בקיץ, וזה היה בדצמבר. אז אנחנו                  באותו תקופה, כחצי שנה כבר ידענו, ושמענו, והרגשנו את הגרמנים. וידענו מה                  הם עלולים לעשות, ומה שעשו בערים אחרות. באותו בית שבו גרנו גר גם איש                  שהיו לו עגלה עם סוס. אז שמנו על העגלה כל מיני דברים, בדרך כלל חפצים,                  ואוכל, והלכנו.
                 הגרמנים, כשראו אותנו, התחילו להרביץ לנו. הלכנו ככה הצידה, וכשהגרמנים                  עברו, אמרתי לטאניה, טאניו, אנחנו לא הולכים יותר יחד עם כולם. המשכנו                  ברחוב הראשי, וכשראינו סמטה צדדית, נכנסנו אליה, והתחלנו ללכת בכיוון                  לגמרי אחר. בסמטה הזאת כבר לא היו גרמנים. לא היה אף אחד. וכשהלכתי,                  נזכרתי שברחוב הזה היתה גרה משפחה אחת, גויים, שהיו פציינטים שלי.                  וכשראיתי את הבית, נכנסנו. האישה שם מיד החווירה. אז אני אמרתי: אנחנו                  לא חושבים להישאר פה, רק כמה שעות, כדי לברר אם זה באמת גיטו, או אם                  לוקחים אותנו לאיזה מקום לחסל אותנו. ישבנו שמה. נתנו לנו תה, ישבנו                  ודיברנו, וככה אחרי כמה שעות האישה הזאת אמרה: טוב, עכשיו אני הולכת.                  כבר נעשה יותר שקט, לא היו כבר אנשים ברחובות, אז היא הלכה, וחזרה,                  ואמרה: תשמעו, אני חושבת שזה גיטו, מפני שכולם הולכים לשמה, ויודעים                  שזה היה רובע יהודי, וזה בוודאי גיטו. אמרנו: טוב, תודה רבה, והלכנו.
     התחלנו לדבר בינינו מה לעשות. ואז טאניה אומרת: תשמע. אני הולכת לבית-                 החולים, שאני עובדת בו, ואתה הולך למרפאה שלך. אני אסתתר בבית-                 החולים, ואתה תסתתר במרפאה,  ואחר כך אנחנו נראה. וככה היה. היא הלכה                  לבית-החולים. הרי היא עבדה שם. כל יום היא עבדה שם, אז היא הלכה לשם.                  ואני עבדתי במרפאה של עובדי הרכבת. גם כאשר הגרמנים נכנסו, המשכתי                  לעבוד שם במרפאה, אבל לא הייתי כבר מנהל, רק רופא. והמנהל היה                  אוקראיני אחד. נכנסתי, אף אחד לא ראה אותי, עליתי לעליית הגג, וישבתי                   שמה.
     אחרי כמה שעות, לפנות ערב, הופיע המנהל, הגוי, האוקראיני הזה, ואומר: אני                  יודע שאתה שם למעלה, בוא רד, אני אלווה אותך. אתה לא יכול להישאר פה,                  מכיוון שיודעים, ויתפסו אותך. לאן אתה רוצה ללכת? אני אלך איתך, לעזור                  לך, פה אתה לא יכול להישאר. אמרתי: טוב, אלך לבית-החולים שטאניה                  עובדת. באתי לשם, וטאניה השכיבה אותי בבית-החולים, במיטה, כאילו אני                  פציינט, חולה, אמרה שאגיד שיש לי התקף אפנדציט.
     הדוקטור של בית-החולים היה פולני טוב, גם מנהל, וגם כירורג ראשי, והוא                  אמר: טוב, בינתיים תשכב, אני לא יודע, כביכול, שום דבר. אחרי יומיים, אי                  אפשר היה כבר להמשיך. היינו צריכים לחזור לגיטו, ידענו כבר שזה גיטו, אז                  לא פחדנו. גם רצינו להיות עם המשפחות, שם היתה כל המשפחה של טאניה.
 
המשך יבוא
 
 
 
יש לי שלושה זוגות גרבי צמר של טייסים
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
לְפֶּדְרוֹ
יש לי שלושה זוגות גרבי צמר דקים
בצבע כחול עמוק
שנתן לי מתנה לפני כעשרים שנה
מהמדים שלו באל על
חבר טייס שנפל בשבי המצרי
והכחול לא מתאים לי לבגדים
אבל כאשר אני גורב אותן חם לי
בכפות הרגליים הקרות
ובמקום ללכת אני ממריא
מדבר ברמקול אל הנוסעים
בארבע שפות רהוטות
מרחף על מדרכות של עננים
עם שלושה זוגות גרבי פלא
בצבע טייסים שנפלו בשבי המצרי
לפני שלושים וחמש שנים
יש בהם אנרגיה של מנועי סילון
חלומות רולס רויס של קשישים
יָא בָּא יֶה ממש חשתי סחרחורת כחולה בשחקים
יַחְרַבְּ-בֵּיתוֹ בעל הכלב שחירבן במדרכה
 
 

חלק שני / פרק כ"א
ביקור בבית-הקפה של אַבּו-סנין
ניסים צילצל לתחנת-המוֹניוֹת שממול לבית-הקפה של אַבּו-סְנין, ובצוהריים בא נעים לכפר לקחת את ציפורה. הוא ניגש, דפק על הדלת, וכאשר פתחה אמר לה: "שלום, גברת לוי. הודיע לי בעלך לבוא להסיע אותך לעיר."
"מיד," אמרה
 "רק אלך להתלבש ולהכין את הדברים שלי."
כעבור רבע שעה היו במרכז העיר. נעים, שחש מעין אפוטרופסות על ציפורה הנוסעת עימו, שאל: "אולי אַת רוצה לרדת לשתות משהו לפני שאַת הולכת לסדר את העניינים שלך?"
"כדאי לטפל היטב באישתו של ניסים לוי," חשב, "ניסים יודע להחזיר לאנשי-חסדו. מה עוד שהיא כה נאה, תענוג יהיה להיראות עימה ברחוב לפני החברים, יראו פעם אישה בעלת הופעה וכבוד, אחרי כל אותן נערות מפוקפקות המסתובבות יומם ולילה בקפה וליד התחנה."
"לאן ניגש?" שאלה.
"יש כאן קפה מהודר – 'פאריס'. נחמד לשבת שם, מיזוג-אוויר וכל הנוחיות."
"לא," אמרה, "אני רואה פה מולכם קפה, נשב שם."
נעים התחרט על הצעתו וחשב: "טיפש, טיפש, עכשיו תהיה מוכרח לקחת אותה לחור של אַבּו-סנין עם הנקבות שיושבות שם , ושום דבר טוב לא יצא מכך. מה הייתי צריך בכלל להתחיל לדבר איתה?"
"באים?" שאלה.
"יותר טוב נלך ל'פאריס', זה לא נאה לך בית-הקפה ממול, אנשים הגונים לא יושבים שם."
"כאן לא המקום בו יושב הבעל שלי כשהוא בא לעיר?"
"כן, אבל – "
"ניסים יודע לאן שהוא הולך."
נעים הניע בכתפו: "אַת אמרת כך, וכל האחריות עליך." פתח את הדלת, יצאה מן המונית ונלוותה אליו לקפה.
 
"זאת האישה של ניסים לוי?"
"כך אומרים."
"מה הוא רוצה? חתיכה נפלאה, ועוד הולך ומכניס את הידיים שלו אצל אחרות."
"אתה לא יודע? ככה זה. אף פעם לא מספיק מה שיש אצלך בבית, רוצים עוד."
"אבל אחת כמוה, חבּיבּי! זה חלום, תִראה איך שהיא בנוייה, איך שהיא הולכת, חם בלב להסתכל עליה מן הצד."
"טיפש, כבר התרגל אליה. עכשיו כל המחשבות שלו ברגליים של הבת של חדידו."
"אני לא הייתי מתרגל אליה לעולם, אני מבטיח לך."
"זה אתה מדבר מתוך הרעב שלך, לא מתוך השכל."
 
"זאת האישה של ניסים לוי?"
"כן. ראיתי אותם יחד לפני כחצי שנה בכפר."
"מה היא באה לחפש פה? רוצה לראות מה הטוב אצל הקטנה של חדידו שחסר לה?"
"חסר לה?"
"מה אתה יכול לדעת איך הן בִפְנים? שמעת מה שאומרים: 'שקר החן והבל היופי.' לא הבנת את הפסוק בדיוק? אחרי שטועמים הרבה – מבינים. אין דבר, אתה עוד צעיר."
 
"תביטו איך היא מסתכלת אל הבת של חדידו, מה זה? כבר עשו כאן כנס של כל הדפוּקוֹת של ניסים לוי?"
"אתה לא מבין? באה ללמוד ממנה מה הם הדברים שהבעל שלה מחפש כאן."
"יותר טוב שהוא היה מלמד לה. עוד לא שמעתי שאישה תוכל ללמד לאישה דברים כאלה."
"תתפלא, די להן להביט אחת בעיניים של השנייה וכבר יודעות את הכול."
"כך, כך, כבר היא עושה בולשת עליו. אוֹי, ניסים לוי, אם האישה שלך כאן, אני רואה שכבר נגמרו החיים הטובים שלך. בכל-זאת אני לא חושב שבחור הגון כמוך צריך לשלוח את האישה לבקר בבית-הספר שלו."
"טיפש, הוא המורה כאן."
"מה אתה חושב, שהיא מקבלת מכל אחד?"
"אני לא יודע, לפי העיניים שלה יש לה הרבה גאווה, לא מחשיבה אותנו."
"אני דווקא אוהב את הסוג הזה, עושה לך הרבה יותר הנאה בכניסה אחרי הקשיים של ההתחלה."
"בכל-זאת לא כדאי לנסות עליה ולהסתכסך עם ניסים לוי."
"אתה צודק. אנשים כמונו, יותר טוב שנדחוף את הראש שלנו אצל אחרות."
 
ציפורה ישבה זקופה על השרפרף, ועל השולחן הנמוך לידה – כוס מיץ-אשכוליות. נעים הציע לה סיגריה, וקיבלה. חלק מן הדברים שמעה, וחלק מהם השלימה בדימיונה – לפי המבטים, הלחישות, התנועות והגיחוכים שליווּ את הופעתה בבית-הקפה. האולם היה חשוך והאור היחיד בא מכיווּן הדלת ודלפק-המכירה שהיו פתוחים לרחוב. שאר הקירות היו חסרי-חלונות, ואור-החשמל לא דלק במקום. הרהיטים היו שולחנות נמוכים ושרפרפי-קש, אנשים ישבו בקבוצות של שלושה עד שישה-שִבעה, אכלו או שיחקו, ובסביבתם פזורים ספלוני-קפה רבים וכוסות-סודה. כל הזמן רחשה תנועה בלתי-פוסקת במקום. אנשים יצאו, נכנסו, הסתודדו ביניהם, נבלעו ביציאה ולפעמים פנו בכיווּן המיטבח, לחלקו האחורי של בית-הקפה. נערות הסתובבו לכאן ולכאן, לבושות חצאיות צרות וקצרות, וחולצות פתוחות על-פי רוב עד לכפתור השני או השלישי אחרי הצווארון, ולרגליהן סנדלים גבוהי-עקב. הנערות נכנסו ויצאו, עברו מפינה לפינה וענו בצחוק ולעיתים בגסות, כנעלבות, להערות שהושמעו על חשבונן.
נעים סבב בעצבנות על שרפרפו, גמר בשתי לגימות את הקפה וחיכה בקוצר-רוח לציפורה. אולם היא שתתה לאט, בכוונה. איש מחבריו לא ניגש אליהם, עשו עצמם שאינם מכירים אותו, כאילו נכנס הנה עם תיירת מחוץ-לארץ. מעולם לא חש עצמו במצב כה מגוחך ובלתי-נעים בבית-הקפה של אבו-סנין.
בפינה ישבה הבת של חדידו ועיניה השחורות נעוצות בציפורה כעיני חיה נרדפת. הבחור שישב לידה לא הבין מדוע אינה שמה לב אליו עוד, ובהרגשת בעלוּת הניח ידו על ברכּהּ והחל מושך מעט לאחור את החצאית הקצרה. היא תפסה בעצבנות בכפו והורידה אותה מעליה.
שניים אחרים, שישבו לידם וזרתותיהם הנחבאות מאחורי השרפרפים שלובות זו בזו – חייכו, והמבוגר ביניהם אמר: "עוד לא נמאס לך המין הזה?"
"מה אתה מבין?" ענה הבחור שניסה להחזיק בה, "היא פצצה, הקטנה הזאת. פצצה שמתפוצצת כל פעם מחדש באותו הפתיל. מה זה בשבילך פתיל? בחיי, כמו תולעים אתם, פוּי! לא נכון, קטנטונת? אצלך הפתיל זה משהו!"
מיד קמה נעלבת והחלה צועדת לפתח ועדיין מביטה לעבר ציפורה ומודדת אותה בעיניה. הבחור בא אחריה ופרשׂ את ידו על כתפה. היא מיהרה בין השרפרפים וניערה אותו ממנה.
"מה לך היום?" אמר לה, "אפשר לחשוב שהבשר שלך מלא קוצים."
"שתוק!" ענתה לו.
"יותר טוב תשמרי את הקוצים שלך מתי שנעים להרגיש אותם," ענה לה בקול רם כדי שישמעו הכול.
קולות צחוק והסכמה ליווּ אותו. "אַחסַן עליך, שלמה. אבל תיזהר כשאתה מטפל בקוצים האלה שלא תדקור אותך הקטנה הזאת, מפני שהיא חמה מאוד."
ציפורה שמעה הכול. נעים ניענע רגליו הנה והנה ואמר: "אולי נצא כבר?"
"עוד רגע," ענתה לו.
בתו של חדידו צעדה מולה. ציפורה ישבה סמוך לדלת ויכלה להתבונן בה. "איך השתנתה הקטנה בזמן כה קצר," חשבה, "רק לפני כמה חודשים עדיין היתה מבקרת בבית-הספר וקולעת צמותיה, ובוכה לעיתים קרובות, ומטפלת באבא שלה ובאח הקטן, וכולם צועקים עליה ומעבידים אותה, ולפעמים גם מרחמים עליה. יום אחד צמחה ונהייתה לבחורה מושכת ולבשה בגדים הדוקים והבליטה את חזהּ וירכיה, עד שכל הגברים ברחוב הופכים ראשם להסתכל אחריה."
באותה תקופה פגשה בה ציפורה במקרה ברחוב, ועדיין נישאר בה, בקטנה, עם כל חוצפתה, מין תום של בתולים וביישנות אשר עשו אותה ללא ספק מסַקרנת יותר בבואה לעיר. אולם הילוכה היום, ושכבות-הצבע העבות סביב עיניה, והמבט הכבד והאדיש הזה – גרמו לה להיראות זקנה בעשר שנים לפחות, ודומה כאילו כבה משהו בגופה. האם היא יכולה עדיין לגרום להם הנאה בעצב הזה ובלאוּת הזאת שממלאים אותה?
בתו של חדידו עברה ומקרוב ניראו פניה נפוחות וחיוורות תחת שכבות הצבע, והבעתן כאילו הולכת היא להקיא. נזכרה ציפורה בהרגשה הרעה שתקפה אותה לפני יום באוטובוס. תודה לאל, לפחות סימני השׂרטוֹת נמחו מהר. כפי הניראה, נבהלה יותר מדיי. אבל למה ההיא מכווצת את שרירי בטנה ואוספת אותן פנימה בשעת הילוכה? מה ה י א מנסה להסתיר? חשד עמום החל מכרסם בליבה. הילדה ניראתה עצובה כל-כך. האם גם זאת? אלוהים! הייתכן? רק לחשוב על כך, שהיא, וזו –
עשן-הסיגריות העבה והקהל המזמזם ומתבונן בה. חוקר ובולש אחריה, העיקו עליה ולפתע חשה סחרחורת קלה. מיהרה וסיימה את כוס המיץ כדי להיפטר מן הטעם הרע בפיה. אולם המיץ היה חמוץ ועורר בה הרגשה כאילו סכינים חותכות בתוך בטנה. "בתו של חדידו," אמרה לעצמה, "בתו של חדידו בהריון ואותו זרע שהיא נושאת בתוכה יכול להיות שבא מניסים לוי שהוא בעלי, ובן נוסף אני מבשלת לו עתה בתוכי. אלוהים, תן לי כוח לברוח מהם, עשֵה אותי חזקה. אַל תיתן לי ליפול כאן מתעלפת להנאת כולם. אלוהים, תן לי כוח לחיות כפי שאני חפצה לחיות, אפילו שכל העולם ילעג לי וידבר עליי רעות…"
מן הצד קלטו אוזניה שיחה:
"זאת היא?"
"כן."
"מה פתאום התחילה לבוא לכאן?"
"לא שמעת?"
"מה?"
"אתמול, באוטובוס…"
"ברצינות?"
"שכה אֶחיה. אומרים – רק לתפוס בה – והידיים שלך מתחילות לבעור…"
ציפורה הירהרה: "עכשיו כולכם יודעים, ולא חשוב אם זו האמת או שקרים שמתפרסמים והולכים. חשוב רק שאינני שייכת יותר ואינני יכולה להיסתר עוד מפני הזרוּת האיומה הקיימת ביני לביניכם. אישתו של ניסים לוי! לוּ רק ידעו כמה אינני אישתו עוד, ולוּ רק שיערו מהו הרעב ומהי השינאה ומהי הנקמה שיש לי בליבי עליו כל השנים הארוכות הללו שחייתי איתו. ניסים לוי, האם טוב לך שאישתך תרצח את הילדים שלך ואתה תמשיך להתעסק עם הבת של חדידו או עם מישהי אחרת, רק מפני שהכפר שונא אותנו ואנחנו שונאים אותנו וכל העולם מלא שינאה אחרי שלא הצלחנו לחיות בו? אני לא רוצה בנים, בנים אומללים ממך, אתה מבין? ולכן אני בורחת ממך."
"בוא," אמרה לנעים, "די לי להיום."
נאנח אנחת-רווחה ומיהר ללוותה החוצה.
"לאן אַת רוצה להגיע?"
מסרה לו את מַענוֹ של הרופא. הביא אותה למקום, נפרד ממנה לשלום, ולפני שהתניע את המכונית עוד היסס רגע:
"אני מבקש ממֵך – "
"כן?"
"זה היה במקרה – "
"בסדר, אַל תדאג. ממני איש לא ישמע."
מעניין מי מן האנשים שהסתובבו שם הוא אַבּו-סנין בעצמו ובכבודו, חשבה בעלותה במדרגות אל דירת רופא-הנשים. צריכה הייתי לשאול את נעים.
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 

לקראת הפיכתה למדינת הלכה מוסלמית
מאת מודי קרייטמן, לונדון. פורסם ב"ידיעות אחרונות", 8.2.08
בריטניה תשלם קצבאות לבעלים מוסלמים הנשואים ליותר מאישה אחת בהתאם למיספר הנשים שלהם. וכך, גבר שנשוי לארבע נשים יקבל קצבה של יותר מ-10 אלפים ליש"ט בשנה. נוסף על כך תזכה המשפחה המורחבת למגורים חינם בהתאם לגודלה, ולהטבות נוספות.
פוליגמיה נחשבת אמנם לפשע בבריטניה, אבל במשרד העבודה והפנסיה הגיעו למסקנה שאם הבעל התחתן כמה פעמים מחוץ לבריטניה, במקום שבו הדבר חוקי, אין סיבה שלא להכיר בנישואים.
לפי ההערכות, בבריטניה חיים לפחות אלף גברים שנשואים ליותר מאישה אחת, כך שההטבות והקצבאות יסתכמו בעשרות מיליוני ליש"ט בשנה.
בתוך כך: הארכיבישוף מקנטרברי, ד"ר רוואן ויליאמס, הסמכות הדתית הגבוהה לפרוטסטנטים, עורר אתמול סערה פוליטית כשהעריך בראיון לרדיו הבי-בי-סי שהחלת השריעה בקרב הקהילה המוסלמית של בריטניה היא בלתי נמנעת.
רה"מ גורדון בראון מיהר להגיב ומסר שאמונתו היא ש"חוקי בריטניה מחיבים להיות מבוססים על ערכים בריטיים."
הארכיבישוף הסביר שבכל מקרה יש אזרחים שלא מתייחסים לחוק האנגלי, ושאימוץ חוק השריעה יקרב לבבות. הכוונה היא לאפשר למוסלמים לנהל את ענייניהם האזרחיים במתכונת בתי דין רבניים שמורשים לפעול בבריטניה, בעיקר ליישוב סכסוכים.
 
[האם לא שמעו המוסלמים בבריטניה על הפטנט של הבידואים בנגב? נושאים אישה, מתגרשים, נושאים עוד אישה, מתגרשים, וחוזר חלילה, וככה מרבים נשים ואף מגדילים את קצבאות הביטוח הלאומי לַאימהות ה"חד-הוריות" ומגיעים לעשרים ושלושים צאצאים לאב אחד. בתי הדין השרעיים בבריטניה ודאי יאשרו את ההסדר, ובעתיד בית המלוכה הבריטי יתאסלם כדי להתאים את עצמו לדת הרוב בממלכה].
 
 

קוראינו ודאי שמו לב לתופעה שהמכתב העיתי שלנו תופח והולך וכל פעם יש בו יותר עמודים. ובכן, מאז החל התהליך המואץ של הצטמקותו של עיתון "הארץ" לכדי חיקוי משעמם של "ידיעות אחרונות", ובייחוד מאז ניווּנוֹ המכוון של המדור הפובליציסטי ב"הארץ" – אנחנו מוצפים יותר מבעבר בחומר פובליציסטי מרתק וחשוב שאין לו במה רצינית ופלוראליסטית כזו שלנו, ובמקביל – יותר ויותר אנשים מבקשים לקבל את "חדשות בן עזר".
התנוונותו של עיתון "הארץ" ממלאה אותנו עצב עמוק. אלה הממונים עליו בוגדים בייעודם.
 
 

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
[רק תפילה זו היא אמיתית, כל היתר, שהובאו אחריה בגיליון 305, הן פארודיות]
 
 
©
כל הזכויות שמורות
 
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,739 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
 
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
 
 
* * * * * *
 
חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 311], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.3% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
 
* * * * * *
 
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
לאחרונה אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר
ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת
 
חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו
אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק
משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו:
"שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק."
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו.
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
benezer@netvision.net.il
 
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל