ראוי אפוא לבטל את קיומה של משטרת ישראל האשמה תמיד בליבוי מהומות – ולחיות מעתה בצל כנפי פורעים מבלי להרגיז אותם, תוך השלמה עם פוגרומים שיערכו בנו מפעם לפעם, כמו שחיינו אלפי שנים בנעימים בגולה!
 
 
יוסי גמזו
צניעוּת שמִתחתיה צוּנאמי של מכאוב
על ספרו החדש של יהוּדה גוּר-אריה, "צבעי פּרפּר", הוצאת כּרמל, ירוּשלים
יהודה גוּר-אריה איננו פּנים חדשות בּספרוּתנוּ, אך בּשל צניעוּתו, העדר-מרפּקניוּתו וסינדרוֹם "המסבּיר (פּנים) לצרחן" המאפיין כּ"הסכּם ג'נטלמני" מאוד לא ג'נטלמני לא מעט מעורכינוּ (תופעה שרבּים מכּירים בּעליל, אוּלם רק מעטים מעזים לגַנותהּ) הוּא "זוכה" להתעלמוּת רוב הרצנזיה השוטפת גם כּשפּרי-עטו נדפּס ואפילוּ מוּכתר בּפרסים יוקרתיים.
סימפּטומאטית לכך היא העוּבדה, שדווקא בּחוּגים שאינם מתיישרים עם צריחות הרייטינג – כּמו, למשל, הרשוּת הלאוּמית לתרבּוּת יידיש, הוּענק לו לא מכּבר (אף שכּתיבתו כּוּלה עברית) פּרס דויד הופשטיין על כּלל יצירתו (לאחר פּרס פיכמן בּשנת 2002 וּפרס שֹרת המדע והאמנוּיות למתרגמים בּ-1995). הוּא פּירסם עד היום 7 ספרים בּסוּגות שונות: "זערוּרים – שירים בּתכלת" (מחבּרות לספרוּת, 1966); "שבחי הקיץ" (עקד, 1978); "תעלוּלי טלי" – סיפּוּרים לילדים (ספריית פּועלים, 1983);  "תעוּדת מעבר" – שירים (1988); "מצב צבירה" – שירים (ספריית פּועלים, 1994); "ריח אורנים" – סיפּוּרים (עקד, 1999, הספר אף תוּרגם לאיטלקית וזכה בּשֹפה זו לשתי מהדוּרות, בּ-2002 וּב-2004) ולאחרונה: "צבעי פּרפּר" – שירים ועוד (הוצאת כּרמל, 2006).
נוסף על כּך איפשרה לו שליטתו בּכמה לשונות, פּוריוּת תירגוּמית מרשימה בּיותר (מיידיש, רוּסית ורומנית) שהניבה עד כּה תרגוּמם של כּ-35 ספרים וּכ-120 תרגוּמים קצרים יותר שראוּ אור בּפּריודיקה הספרוּתית. כּן תרם לסוּגת שירי-הזמר הישֹראליים (בּמיוּחד זכוּר לטוב, בּלחנו של נחוּם היימן וּבביצוּעה של חוה אלבּרשטיין, שירו "כֵּפֶל" ("מִישֶהוּ בִּי יֶלֶד,/ מִישֶהוּ בִּי סָב,/ מִישֶהוּ לַתְּכֵלֶת/ בִּי נוֹשֵֹא עֵינָיו"). לנוכח רדידוּתם של רבּים מתמלילי פִּזמונינוּ בּעת הזאת, ראוּי היה מאוד כּי יוסיף לתרום גם בּז'אנר זה, שהוּא – בּעבוּר רבּים – גשר חשוּב בּיותר בּין הפּופּוּלארי וּבין השירי הצרוּף.
כּמשורר ניצול-שואה, שחווה בּילדוּתו את זוועות הגירוּש למחנה-ריכּוּז בּטראנסדניֶסטריה, בּו שהה כּשלוש וחצי שנים, אין פּלא שאותות הטראוּמה הנוראה ההיא ניכּרים בּיצירתו ואף בּקובץ החדש שלפנינוּ, "צבעי פּרפּר". בַּמדור "כּצעקתה, זי888כרונות עשן מעֵבֶר לַדניֶסטֶר" הוּא משֹרטט בּכאב עצוּר את הכּפילוּת הכּאילוּ פּאראדוכּסאלית של אלה שהשואה עשֹתה אותם "ילדים זקֵנים" אך לא פּחות מִכּך שימרה בּהם את אי-מסוּגלוּתו של הילד-לשעבר להבין את תהום-האימה-והרֶשַע גם בּהגיעם אל שערי גיל-הזיקנה: "וְעוֹד אֲנִי תוֹהֶה/ בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי:/ הַאִם הִקְדַּמְתִּי לְהַזְקִין אָז,/ אוֹתוֹ לַיְלָה?/ אוֹ - / יֶלֶד שֶאָבַד בִּי/ שָם, בַּתַּבְעֵרָה - / עֲדַיִן מְשַֹחֵק עִמִּי בְּמַחֲבוֹאִים:/ מֵאֲחוֹרֵי פִּנָּה/ מֵצִיץ בְּאֵין-רוֹאִים/ וּבְעֵינָיו -/ אֵימָה וְתִמָּהוֹן" ("ילדוּת חוזרת", עמ' 51). מאחר שהשאלה המתבּקשת בּיותר בּהקשר גיהינומי זה היא: מדוע שתקוּ השמיים? ("אלוהים מת בּאַוּשוויץ" נכתב, כּזכוּר, על חזית אחד מקסרקטי המוּזלמאנים) מוליכה שאלה-נטוּלת-תשוּבה זו אל המִקרא, אל "אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ" של בּראשית י"ח. בּאנאכרוניזם יזוּם, כּדרכּו של מאנגר בּשיריו התנ"כיים ("חוּמש לידער", "מגילה לידער" וקובץ השירים "רוּת") הופך יהוּדה גוּר-אריה את עמק השִֹּדִּים המִקראי ל"אוּמשלאגפּלאץ" (מקום שילוּחם של היהוּדים אל מחנות-ההשמדה) ומעביר את ה"כּצעקתה" של סיפּור סדום לכתב-אישוּם מהוּפּך, בּוּמֶרַאנגי, כּנגד האחד ש ל א  צעק, האל עצמו. מוטיב זה עובר כּחוּט הבּרזל של גדר מחוּשמלת אי-אז, בַּלַאגֶר, אף בּשירים נוספים במחזור זה: "וְגַם עַכְשָו, לְעֵת סְתָו/ אוֹתוֹ יֶלֶד עֲדַיִן בּוֹכֶה בִּי חֲרִישִית/... וְלִבּוֹ - כַּשָּמַיִם - רֵיק/ מֵאֱלֹהִים." ("בּקשת שווא", עמ' 55). וכן: "עַל אֶרֶץ רַבָּה/ מְלֵאָה  גְוִיּוֹת/ לֹא הָיָה/ יָהּ." ("מן המיצר", עמ' 57).
עצם ממדיה - לאורך, לרוחב אך בעיקר לעומק - של תהום החוויה המכוננת ההיא, כּמו גם שיבּוּצם של קטעי פּרוזה שירית בּקובץ זה (שלא לדבּר על סיפּוּרים קצרים אחרים של המשורר, כּמו למשל בּספרו "ריח אורנים") מעורר בּלב הקורא רצון להתוודע אל רומאן מקיף בּו יגולל יהוּדה גוּר-אריה את סיפּוּרם של ילדי טראנסדניֶסטריה, פּרשה מחרידה שדומֶה לא עוּצבה עוד עיצוּב רומאניסטי רחב-יריעה בּידי מי שהתייסר בּה בּגוּפו-הוּא. חוּליה זו חסֵרה לא רק בַּסיפּורת
הישֹראלית, אלא אף בּתודעתו של הנוער העכשווי, ש"מסע החיים" לפולין, אל אתרי מחנות-המוות, הוּא רק סימפּטום אחד בּין רבּים לעִניינוֹ הגובר בַּנושֹא.
חטיבה תימאטית אחרת לה נדרשים רבּים משירי הספר היא חטיבת התיעוּד האֶלֶגִי של תחוּשת החֲלוֹף, ההחמצה וה"הגיל המתקדם" (לאן?): "הוֹ, כַּמָּה נוֹפִים/ עֲלוּמִים/ לֹא יִשְזֹף מַבָּטְךָ/ לְעוֹלָם./..הוֹ, כַּמָּה סְפָרִים/ בְּמַדָּפִים/ כְּמֵהִים לְמַגַּע אֶצְבּעוֹתֶיךָ;/..כַּמָּה נָשִים - - - " ("החמצות",עמ' 45). וּבניסוּח שונה: "אָכֵן, אָכֵן, נְהַר כְּבָר/ אֵינֶנּוּ כְּבָר אוֹתוֹ נָהָר/ וְאֵין לִטְבֹּל בּוֹ פַּעֲמַיִם." ("על נהר כּבר", עמ' 78). או: "יָמִים חוֹלְפִים./ יָמִים עוֹבְרִים./ וַאֲנִי - / אִתָּם." ("טרמפּ", עמ' 44). או גם: "בְּבוֹא מוֹעֵד,/ הָרֶגַע הַמְּיֻעָד,/ צָפוּי, אַך לְעוֹלָם מַפְתִּיעַ/ יִרְמֹז לְךָ: עַתָּה!// אַחֲרוֹן הַגַּרְגְּרִים יִנְשֹר תַּחְתָּיו/ כְּמֵת.// וְגַם אַתָּה." ("פצצת-זמן [ב]", עמ' 16). וכן: "לְיָמִים/ תַּעֲמֹדְנָה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ/ מֵרַעֲדָן./ שוּב לֹא יִנְשֹר/ הַחוֹל/ מִבַּעֲדָן,/ לֹא יִסְתַּנֵּן/ בַּמִּרְוָח/ בֵּין אֶצְבַּע לְאֶצְבַּע.// הוּא יְכַסֶּה/ הַכֹּל/ בְּאַהֲבָה.// וְגַם אוֹתְךָ." ("מסע החול", עמ' 12).
מה שנותר, נותר בּאמת, היא חמימוּת היַּחַד של זוּגיוּת שהזמן לא יכול לה. זהוּ הסְנֶה הבּוער היחיד, הנדיר בּימינוּ, שלא אֻכָּל: "יָדַי הַזּוֹכְרוֹת/ מְשַֹרְטְטוֹת/ בְּמִכְחוֹל גַּעְגּוּעִים/ אֶת קַוִּי הַמִּתְאָר/ שֶל חַמּוּקַיִךְ/ הַחוֹמְקִים/ מִמַּגַּע אֶצְבּעוֹתַי/ מֵעֵבֶר לְגֶדֶר הַהַפְרָדָה/ שֶל הַשָּנִים." ("גדר הפרדה", עמ' 37).
זהוּ קובץ צנוּע של משורר צנוּע, אך צניעוּת שמִתחתיה צוּנאמי של מכאוב.
 
 
עמוס עוז
נאום בטכס פרס נסיך אסטוריה
[הטקסט רץ ברחבי האינטרנט ומצוטט כאן בהסתייגות שמא אינו המקור המדוייק]
 
אם אתה רוכש לך כרטיס ונוסע לארץ אחרת, ייתכן שתראה את ההרים, את הארומנות והכיכרות, את המוזיאונים והנופים והאתרים ההיסטוריים. אם התמזל מזלך, אולי תהיה לך הזדמנות לשוחח עם כמה מתושבי המקום. אחר כך תשוב לביתך, נושא עמך צרור של תצלומים ושל גלויות-נוף.
אבל אם אתה קורא רומן, אתה בעצם רוכש כרטיס כניסה אל תוך המבואות החשאיים ביותר של ארץ אחרת ושל עם אחר. קריאה ברומן היא הזמנה לבקר בבתיהם של אנשים אחרים ולהכיר את חדרי חדריהם.
אם אינך אלא תייר, אולי יזדמן לך לעמוד באחד הרחובות, להתבונן בבית ישן ברובע העתיק של העיר ולראות אישה משקיפה מבעד לחלון. אחר כך תפנה ותלך לדרכך.
אבל כקורא אינך רק מתבונן באישה המביטה בחלון אלא אתה נמצא עימה, בתוך חדרה, ואף בתוך ראשה.
כשאתה קורא רומן מארץ אחרת אתה בעצם מוזמן אל הסלון של אחרים, אל חדרי הילדים וחדרי העבודה שלהם, ואף אל חדרי המיטות. אתה מוזמן אל תוך סבלותיהם החשאיים, אל שמחותיהם המשפחתיות, אל תוך חלומותיהם.
ומשום כך אני מאמין בספרות כגשר בין עמים. אני מאמין בכך שהסקרנות היא בעצם מידה מוסרית. אני מאמין בכך שהיכולת לדמיין את הזולת היא בבחינת חיסון נגד הקנאות. היכולת לדמיין את הזולת הופכת אותך לא רק לאיש-עסקים מוצלח יותר ולמאהב טוב יותר, אלא גם לאדם אנושי יותר.
חלק מן הטרגדיה היהודית-ערבית היא אי יכולתם של רבים מאיתנו, יהודים וערבים, לדמיין זה את זה. לדמיין ממש: את האהבות, את הפחדים הנוראים, את הזעם, את היצרים. יותר מדי עוינות שוררת בינינו ופחות מדי סקרנות.
ליהודים ולערבים יש משהו משותף: שניהם סבלו בעבר תחת ידה הכבדה והאלימה של אירופה. הערבים היו קורבנות לאימפריאליזם, קולוניאליזם, ניצול והשפלה. היהודים היו קורבנות של רדיפות, אפליה, גירוש ולבסוף – רצח שליש מהעם היהודי.
אפשר היה לשער כי שני קורבנות ובמיוחד – שני קורבנות של אותו רודף, יטפחו ביניהם מידה של סולידאריות. לצערנו, לא כך הם פני הדברים, לא ברומנים ולא בחיים. אדרבא, כמה מן הסכסוכים הקשים ביותר הם אלה שבין שני קורבנות של אותו רודף: שני ילדיו של הורה אלים אינם בהכרח אוהבים זה את זה. לעיתים קרובות הם רואים זה בזה את בבואת דמותו של ההורה המתעלל.
ממש כך הוא המצב בין יהודים לערבים במזרח התיכון: בעוד הערבים רואים בישראלים את הצלבנים החדשים, את גלגולה החדש של אירופה הקולוניאליסטית, הרי ישראלים רבים רואים בערבים התגלמות חדשה של רודפינו מן העבר: עושי פוגרומים ונאצים.
מציאות זו מטילה על אירופה אחריות מיוחדת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי: במקום לנופף באצבע נוזפת כלפי צד זה או אחר, מוטב לאירופאים להושיט אהדה, הבנה וסיוע לשני הצדדים. שוב אינכם חייבים לבחור בין להיות פרו-ישראליים לבין להיות פרו-פלסטינאיים. עליכם להיות בעד השלום.
האישה בחלון, אפשר שהיא אישה פלסטינאית בשכם ואפשר שהיא אישה ישראלית בתל-אביב. אם רצונכם לעזור להביא שלום בין שתי הנשים בשני החלונות, כדאי לכם לקרוא יותר על אודות שתיהן. קראו רומנים, ידידי, מהם תלמדו הרבה. טוב יהיה אם גם שתי הנשים האלה תקראנה זו על זו. כדי לדעת, לפחות, מה הדבר הגורם לאישה בחלון השני להיות מפוחדת או זועמת, ומה נותן לה תקווה.
לא באתי לומר לכם הערב שהקריאה בספרים תשנה את העולם. הצעתי, ואני מאמין בכך, שקריאת ספרות היא אחת הדרכים הטובות ביותר להבין כי בסופו של דבר, כל הנשים שבכל החלונות זקוקות בדחיפות לשלום.
אני מבקש להודות לחבר השופטים של פרס נסיך אסטוריה, על שזיכה אותי בפרס נפלא זה.
תודה לכם ושלום וברכה וכולכם.
 
 אהוד: קשה להניח שעמוס עוז אינו קורא רומאנים, עבריים ומתורגמים, גם מערבית, רומאנים יפים, כולל "מיכאל שלי" – שלא עזרו כהוא זה לקירוב בין יהודים לערבים – וקשה גם להניח שאינו יודע היסטוריה – להשוות את השואה לסבל של הערבים מידי אירופה ולשכוח את הסבל שהמיטו מוסלמים וערבים על אירופה במהלך ההיסטוריה?! – בקיצור, דברים כדבריו, שכל מה שמקורי בהם אינו נכון וכל מה שנכון בהם אינו מקורי, ייאמרו על ידו בוודאי גם בטקס קבלת פרס נובל, וכולנו נהיה גאים יחד איתו בזכייתו של סופר ישראלי בפרס הגדול בעולם ונשתדל לשכוח את השטויות או ההתכחשויות שהיה צריך לכתוב ולהגיד בדרך, כדי לרצות את הגויים מפריסי הפרסים.
 
 
שו"ת אליהו הכהן
אלי ברק: מה מקורו של שיר הגלזוזים?
שלום לאליהו הכהן,
לפני יותר מחמישים שנים שמעתי דקלום של "שיר" שקראו לו "שיר הגלזוזים" וכולו כאילו עברית, מלא רגש וחסר כל משמעות. קיבלתי ממישהו את הטקסט ובשעת בטלה אחת למדתי אותו בעל פה. אפילו הקלדתי אותו כפי שזכור לי, אך מי יודע מה נכון?
הסיפור שנילווה לשיר היה, שהוא נכתב והוקרא בפומבי כתגובה לביקורת מרושעת על שיר אחר, וטען הכותב שהמבקר אפילו לא שמע את כל השיר והוא שופך את מה שבליבו על המשורר.
כמובן שגם השיר החדש קיבל ביקורת נוקבת ומי שידע צחק....
 אני מצרף את מה שרשמתי מזיכרוני. אם יש לך מידע אודות התעלומה הזו – אודה לך אם תאיר את עיני: מי כתב, באלו נסיבות ומה הטקסט המקורי.
בתודה
אלי ברק
 
שיר הגלזוזים
 
כבר מרש הקרנש עלי סשר הקלש,
עוד מעט וקרנף כחורם,
אך בשרמי הרימוק משתצל התרמוק
מתרקל מתבקל ושוחם.
 
שיץ המשץ זץ ונמשץ
ורלם הקולנץ זץ וזוסע
גם במולץ יהום ולץ
ורלם שונץ במפלע.
 
ולפתע – נמצלו צללי מגול גואיל בואיל וביגול
יזעמו בזיל הנדל עזו הומילו מעגיהם
ויאמזו את הגמיז לאמוז בגלזוזים
ולנגוז בלגי תנגיז.
 
אודו גודו אל תלודו
דגוזי וירוזו לומו לום
ולא חמזו לאפרום וירטו שינרם המירצח
סיפול ציטומים בקרנח.
 
דנינו מאגדי,
זענו כל אמוזי
ואני בנוזי
אמוזי בני זיזו.
 
 
תשובת אליהו הכהן לאלי ברק
שלום לאלי ברק,
זכורים לי ניסיונות לא מעטים, החל משנות החמישים למאה שעברה, לחבר שירים שהם גיבוב של מילים חסרות משמעות, שכאשר הן נקראות, ובמיוחד מוקראות בקול, צלצולן מעורר בשומע דימוי של היגוי עברי. רובם לא נדפסו בכתב אלא הושמעו מעל גלי האתר בתוכניות פומביות ולא פומביות.
השיר שהבאת לקוח, כמדומני, ממערכון של יוסי בנאי ואלברט חזקיהו ("חזקי")  שאם אינני טועה הוגש באחת מתוכניות הרדיו "שלכם לשעה קלה", ובו מנהלים השניים דו שיח אירוני על מעללי הביקורת הספרותית המלומדת. ככל שאני זוכר, יוסי בנאי קרא שם שיר שמילותיו הראשונות היו: "כבר מרש הקרנש."
אם לזאת כיוונת, כל שאוכל לומר לך הוא שעל המערכון הזה חתום ג. ניב. אני מסתמך על מידע שקיבלתי מהמפיקה דליה און-פריזנט. אין לה, גם לא לי, כל מושג מי האיש/האישה והאם מדובר בשם אמיתי או בשם עט.
בברכה,
אליהו הכהן
 
ד"ר חנן רפפורט: עוד על יחזקאל סאן ו"שיר המחר"
למר בן-עזר שלום רב,
הופתעתי, כאשר פתחתי את גליון החדשות שלך – 319, למצוא את מכתבי אל מר אליהו הכהן ככתבו וכלשונו. הפתעתי אף גדלה, כאשר מצאתי את תשובתו המהירה של מר הכהן מוצמדת אל שאלתי המודפסת. לא הופתעתי כלל על תשובתו המלומדת המאפשרת לי להביא בפני מר יואב קידר מנגבה, אף את התשובה החלקית הזו, המאששת את העובדה ש"שיר המחר" נכתב ע"י יחזקאל סאן.
כאשר טלפנתי אל מורי המצוין ד"ר אלכסנדר גוטרמן (חברו הטוב של יחזקאל סאן), בכדי להודיעו בשמחה רבה את אשר אמר (מלשון "כה אמר...") אליהו הכהן, הוסיף לי ד"ר גוטרמן (שהוא ד"ר להיסטוריה יהודית – ולא, כפי שהצגתיו במכתבי הקודם, כד"ר לספרות עברית), את השערתו הבאה: 
"שיר המחר" הושפע (לפי השערתו – וללא כל ביטחון בהשערה זו), מהשיר הגרמני-אידי אשר הושר בתקופה ההיא כהמנונה של האס-דה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, במסגרת האינטרנציונאל השני. לפי זיכרונו, של ד"ר גוטרמן, היו מילות הבית הפותח של השיר ביידיש-גרמנית:
 
"אס ארבעט דור יעדער
אס דראיין דה דרעדער
האנד העלפן צו.
 
אס קלאפן משינען
וועבן אונד שפינען
טו, טו, טו, טו."
 
התוכן בתרגום חופשי:
  
"כולם עובדים
הגלגלים סובבים
הידיים לעזרתם.
 
מכונות דופקות
טוות ואורגות
טו, טו, טו, טו." 
 
השערתו של ד"ר גוטרמן לוקחת בחשבון את התוכן, הקצב והמנגינה. זוהי רק השערה, שלא נבדקה כראוי ועליה הוזהרתי על-ידי איש המדע ההיסטורי שמותר לי להציגה רק כהיפותזה הצריכה עיון מרובה.
להשערה התלווה סיפורו הבא: בסוף 1913 ותחילת 1914 הופיעו באיזור סאמבור, שבגליציה, קפיטליסטים גרמנים אשר באו, לטענתם, למדוד את השטח שבסביבה (מלאת בארות הנפט) ולצלמו בכדי להשקיע כסף רב לפיתוחו. האיזור היה בשליטת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ורבים מיהודי גליציה שלטו בשפה הגרמנית. אביו של המשורר יחזקאל סאן, שלט היטב בשפה זו והגרמנים נזקקו לשירותיו הלשוניים בכדי לתווך בינם לבין עם הארץ הדובר אוקראינית או פולנית.
לא ברור האם התחברות זו היא שהביאה את בנו יחזקאל סאן*, לנסוע ללימודים באוניברסיטה של ברלין, או שמא קדמה נסיעתו לברלין לפני המאורע הנדון. לימים התברר שסיפור ה"קפיטליסטים וההשקעה לפיתוח" היו רק מסווה לעבודת ריגול מוצלחת בידי הגרמנים, בכדי להכין את כיבושו של האיזור, הרווי בנפט, במלחמת העולם הראשונה.
זה הוא אשר שמעתי, והריני מעבירו ככתבו וכלשונו לידיך ולידיו הנאמנות של חוקר הזמר העברי מר אליהו הכהן. 
שלך בברכה חמה,
ד"ר חנן רפפורט
 
*אני אמנם פסיכולוג קליני במקצועי אולם, ל"עת בלותי היתה לי עדנה" (בראשית יח 12). זה מיספר שנים אני עוסק בתורת האונומסטיקה – חקר המקור וההסבר לשמות אנשים ומקומות. ככזה, הנני משמש כעורכו של המדור הקבוע "על שמות המשפחה היהודיים" בדו-ירחון ההיסטורי "עת-מול" – לתולדות עם ישראל וארץ ישראל, היוצא לאור מטעם "יד בן-צבי".
לפרשת מקורו של שם המשפחה "סאן" שתי השערות שלא נחקרו ואוששו.
האחת: שמוצא שם המשפחה מהעיר-עיירה סאנדומיירז' – Sandomierz הנקראת גם סאנדומיר – Sandomir , ובפי אחינו היהודים נקראה צוזמיר - Zausmir. המקום נמצא כ-88 ק"מ דרום-דרום מערבית ללובלין.
השניה: ה"סאן" הוא אחד היובלים הגדולים של נהר ה"ויסלה" ועל שמו של נהר זה נקראה המשפחה.
 
תשובתו של אליהו הכהן לד"ר חנן רפפורט:
השערתו של ד"ר אלכסנדר גוטרמן היא מעניינת ומסקרנת מאוד, מה עוד שהיה חברו של יחזקאל סאן, מחבר מילות "שיר המחר".
חשוב לזכור  כי על ציר ההשוואה בין שני שירים שיש בהם אחדות רעיונית משתרע מרחב מופלג של מושגים המתחיל בהשראה – השפעה – דמיון – ועד למקרה הקיצוני של פלאגיאט. במקרה של "שיר המחר", די לפתוח שירוני פועלים של בני עמים שונים מאותה תקופה כדי להיווכח שהמוטיב של מכונות עם גלגלי השיניים ומוטורים  והידיים החרוצות העובדות ברינה, מופיע במאות שירים מן הסוג שפעם נהגו אצלנו לכנס תחת שם הכותרת "שירת העמל": שירי פועלים ושירי עבודה, שירי בניין ומרד ושירי קידמה ועתיד. על פי הבית האחד שציטט ד"ר גוטרמן קשה לחרוץ משפט, ועל כן אני מכבד אותו על זהירותו והימנעותו מקביעה פסקנית. היה מקל עליי למצוא קווי דמיון בין שני השירים אם למשל מופיע או נרמז בהימנון של המפלגה הסוציאל דמוקראטית ההיא משפט המזכיר את השורה של יחזקאל סאן: "כבר כבדו הגרנות ומצפות ליבול, צוחצחו מכונות הקציר."
בברכה
אליהו הכהן
 
עפר גביש: "גלגלי העולם" ועיתון "במעלה"
עוד שאלה לאליהו הכהן בעניין גלגלי העולם. לא ברור מדבריך מתי התפרסם השיר בווארשה? עד כמה שידוע לי, הפרסום הראשון בארץ היה בעיתון תנועת הנוער העובד, "במעלה", באחד במאי 1934, לכבוד יום ההולדת העשירי של התנועה.
היתה תחושה כאילו השיר נכתב במיוחד לחגיגה זו, האמנם?
אני מניח שהפרסום בווארשה קדם, האמנם?
והאם באמת הפרסום ב"במעלה" היה הראשון בארץ?
השואלת מעידה שיחזקאל סאן לימד אותה בחיפה, גם היא לא ציינה תאריכים, נוסיף כאן שגם בגליל הוא עבר, ובשנת 1934 היה המורה של המחזור הראשון של ילדי אילת-השחר, ותיק קיבוצי עמק החולה (ותודה לאורה ליפץ עורכת עלון הקיבוץ דהיום).
 
אליהו הכהן מעיר לעפר גביש:
"שיר המחר" לא ניכתב לחגיגות האחד במאי 1934 שכן הוא התפרסם ב"במעלה" שנתיים לפני כן, בגיליון 9 של שנת 1932 וחובר עוד לפני כן.
בברכה
אליהו הכהן
 
עוד על "גלגלי העולם" ליחזקאל סאן
אהוד שלום!
גם אני מעיד, כיליד נשר וכתלמיד באותו בית ספר שלמד בו גם חנן רפפורט בשנות הארבעים של המאה הקודמת, שאת השיר  "גלגלי העולם חורקים שן במפעל" חיבר המורה  יחזקאל סאן. שהיה מחנכה של אחותי מלכה. השיר הזה היה "ספינת הדגל" שלו.
בהזדמנות זו אני שמח שהתגלה לי באמצעות מכתבך העיתי שם מן העבר (60 שנה!) – חנן  רפפורט.  ואם הוא ממשיך לקרוא את מכתבך העיתי, מסור לו ד"ש מאחיותיי וממני.
מאיר ריבקין
 

יוסף דוריאל
מי הרס את הסיכוי לשלום?
רודפי השלום המוצהרים הרסו כל סיכוי לשלום עם שני הדורות הקרובים של ערביי ארץ ישראל
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, בה השתתפתי במספר פרויקטים ביטחוניים שנגעו לאוכלוסיות יש"ע, התרשמתי שבאוכלוסייה זו ישנו חלק רציני שניתן לחיות איתו בשלום. ובמיוחד – כשציפיתי שממשלות ישראל יאמצו את הפתרון שהצעתי לבעיית הפליטים. ביחידה לביטחון לאומי של מערכת הביטחון (יל"ל) העברנו תרגיל סימולציה לפתרון זה, ומצאנו שחוץ מחבורה מצומצמת של קיצונים, כלפיהם תידרש יד קשה, הרוב ייהנה ממנו ויתמוך בו. הכוונה היתה – להקים עיר, בסטאטוס אוטונומי לפי חוק "נמל-חופשי", לפליטים הראויים לכך (בדיקה תוכיח שחלקם, בכלל, פיקטיבי), לפי דוגמת הונג-קונג, שתנוהל על-ידי נציב עליון ישראלי, בשיתוף נציגי התושבים, כפי שהונג-קונג נוהלה על-ידי נציב עליון בריטי.
חודשיים לפני החתימה על הסכם אוסלו עדיין דיברתי על כך עם ראש הממשלה  יצחק רבין, ז"ל. אלא שממשלתו בחרה בדרך הפוכה: היא בחרה בתור "פרטנר לשלום" את ראש הכנופייה הערבית הארסי ביותר, שטרור, הסתה ורמאות היו דרך חייו – החל מהתחזותו ל"פלשתינאי" כשמוצאו היה, בכלל, מצרי.
שנה לפני הירצחו, עדיין הספקתי להגיש לרבין תזכיר מקצועי מנומק, שהוכיח את הצורך לשנות כיוון במה שכונה "תהליך השלום", לאור חשיפת הפרדיגמה האמיתית של מה שצפוי לנו מערפאת וכנופייתו (התזכיר פורסם ב-1996, בספרי – "לצאת מטירוף מערכות").
כך התחיל תהליך, שכבר הגיע לנקודת האל-חזור, של הרס כל סיכוי לשלום גם בדור שיבוא אחרינו.
וכפי שיוסבר להלן, האחראים הישירים לכך הם רודפי השלום המוצהרים, שלמען תחזוק החלום עליו – עוצמים עיניים ואוטמים אוזניים מול מה שמקלקל את החלום.
קיים נוהג מקובל בין עמים שהגיעו להסכם שלום לאחר מלחמה ביניהם – לתאם את תוכן ספרי הלימוד, כך, שיספרו לתלמידים את האמת ההיסטורית אך יימנעו מליבוי המשך השנאה.
תהליך שלום בינינו לבין הערבים היה צריך להתחיל בנקודה זו. אך מה שקרה היה בדיוק להיפך: ברגע שישראל העניקה לערפאת וכנופייתו שליטה על ערביי יש"ע, וסייעה, בעזרת כסף יהודי, להקים תחנות רדיו וטלוויזיה פלשתיניים – נפתח סכר לשיטפון של הסתה, עלילות דם ואינדוקטרינציה של החובה העליונה – לרצוח יהודים. שטיפת המוח בשנאה רצחנית ליהודים נמשכת כך, באין מפריע, יותר מ-15 שנים, כולל בספרי הלימוד (הממומנים בכסף אירופי). ומי דואג שסכר זה יישאר פתוח לרווחה (בתירוץ שמי שדורש את סגירתו פוגע באווירה של "תהליך השלום" הקדוש)? – דווקא יהודים שלנו, במבנה של שלוש שכבות:
1. בעלי הדחף הגנטי הבלתי נשלט – מתורשת אלפיים שנות גלות – למצוא חן, בכל מחיר, בעיני הצורר האכזר התורן, כאמצעי להישרדות.
2. אלה שמצאו הזדמנות להתעשר משיתוף פעולה עם האוייב.
3. אינטלקטואלים המחפשים מסלול אופנתי לקידום יחסי הציבור שלהם, מהסוג שמנהיג המהפכה הקומוניסטית, ולדימיר איליץ' לנין, כינה – "אידיוטים שימושיים".
שילוש לא-קדוש זה נעמד כחומה בצורה בפני כל ניסיון לסגור את הסכר לשיטפון ההסתה, עלילות הדם ושטיפת המוח להכשרת שאהידים שיקריבו את חייהם למען רצח יהודים. וכך, ראינו בטלוויזיה של הרשות הפלשתינית כיצד מראיין שואל ילדות בנות 11:  "מה עדיף? שלום עם זכויות מלאות לעם הפלשתיני, או – שהאדה?" ואלו עונות ללא היסוס: "ודאי ששהאדה". כלומר – הדור הצעיר כבר לא מתחנך למאבק למען "זכויות מלאות לעם הפלשתיני" אלא – לרצוח יהודים כציווי אלוהי, במחיר הקרבת החיים של עצמם.
עם דור כזה השלום כבר לא יושג. וההתחנפות למנהיגיו לא תעזור במאומה.
מניסיון אישי, ראיתי כיצד יהודים משלושת הסוגים הנ"ל מתאחדים, כשמישהו מנסה לדרוש את סגירת הסכר בפני שיטפון ההסתה. כשחשפתי באוקטובר 2000 את עלילת הדם הנבזית של "רצח מוחמד א-דורה", הם יצאו להגן על העלילה, וממשיכים בכך עד עצם היום הזה – כל אחד בתחומו: בעלי הדחף הגנטי –  במאמרים שימצאו חן בעיני המעלילים, בעלי האינטרס הכלכלי – במשיכת החוטים המתאימים במימסד, ו"האידיוטים השימושיים" – בהכפשות אישיות, לדיסקרדיטציה של חושפי האמת.
מעודדים מסיוע זה, חידשו תועמלני אש"ף, לפני שנה וחצי, את השימוש בעלילת הדם, בשידורי טלוויזיה, בהם מזמין  השאהיד הקטן מוחמד א-דורה את ילדי פלסטין - להצטרף אליו בגן העדן המיוחד לילדים, בתור שאהידים. כלומר – עם כרטיס כניסה של רוצחים-מתאבדים.
אך בזה לא נגמר הסיפור. שיטפון ההסתה הפלסטינית לא נעצר בגדר הביטחון. הוא מגיע לכל פינות העולם, ובראש וראשונה אל ערביי ישראל. וכפי שהוא הוציא אותם להתפרע בכביש ואדי ערה באוקטובר 2000, הוא ממשיך בתהליך המחזיר אותנו 60 שנה לאחור, לחורף 1948, כשכנופיות הפורעים השתלטו על כבישים והטילו מצור על היישוב היהודי, תוך רציחה שיטתית של נוסעים יהודים בדרכים הבינעירוניות. הם הצליחו בזה כל עוד צבא הכיבוש של שונאי ישראל מלונדון נתן להם, עד אמצע מאי 48', חיפוי – מול כוחות המגן שלנו. כדי שיצליחו יותר כעת, מטיפים רודפי השלום ההזוי של היום – להביא צבא חיפוי חדש עבורם, והפעם – של שונאי ישראל מאירופה.
רודפי השלום-בכל-מחיר לא רק הרסו את הסיכוי להגיע לשלום עם שכנינו, אלא – מביאים עלינו מלחמת אזרחים בתנאים מסוכנים יותר מאלו שחווינו בתש"ח.
מישהו מהקברניטים מבין את זה?
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי
 
 
 
עמוס גלבוע
[ימונה הסופר אלי עמיר לשגריר ישראל במצרים]
בימים אלו עומד על הפרק מינוי שגריר ישראלי חדש במצרים, כאשר השגריר הנוכחי, שלום כהן, עומד לסיים בקיץ 3 שנות כהונה. מדובר בשגריר במדינה הערבית הגדולה ביותר באוכלוסייתה; הראשונה שחתמה עימנו הסכם שלום  ב-1979 לאחר שורה ארוכה של מלחמות; זו שמעורבת עמוקות בתיווכים השונים בינינו לבין הפלסטינים, ובראשם בעניינו של גלעד שליט; זו שהליגה הערבית ממוקמת בבירתה קהיר; זו המדינה שאל נשיאה, חוסני מובארכ, עולים לרגל הפוליטיקאים הישראלים. ובו בזמן, דומני, שמעטים מאוד יודעים אצלנו מי הוא השגריר הישראלי. שמו נעדר לחלוטין מזרקורי הפרסומת. במערכת  היחסים  המורכבת בין ישראל למצרים, בעיקר מאז תחילת שנות ה-90, הדמויות  המצויות באור הזרקורים מהצד הישראלי  הם ראשי הממשלה, שרי הביטחון ופעמים גם שרי החוץ.  
מדוע? התשובה מצויה בשני מכלולים. הראשון הוא אוניברסאלי. בחלק ממדינות העולם תפקיד השגריר, ואפילו תפקיד שר החוץ, הצטמצם מאוד. השגריר כבר אינו מנהל, כפי שהיה בעבר לפני עידן התקשורת וה"כפר הגלובאלי", את המדיניות של ארצו. ראשי המדינה הם אלו שמנהלים אותה. השגריר של ימינו מייצג בעיקרו של דבר את הפן התרבותי-מדעי-כלכלי של מדינתו.
 המכלול השני נוגע למערכת  היחסים בינינו לבין מצרים, שבה לשגריר אין מה לעשות  בכל מה שנוגע לתחום המדיני-ביטחוני והאסטרטגי. במה דברים אמורים? עמדותיה  של ישראל ומצרים מנוגדות באופן בסיסי. ישראל נאבקת מול אויביה בעולם הערבי, מדינות כאירגונים,  כאשר מצרים לא יכולה, ולא תוכל, להתייצב לימינה של ישראל, בוודאי לא בפומבי ולא בצורה מעשית. מצרים אינה יכולה להיות ניטראלית בסכסוך בינינו לבין הפלסטינים או בינינו לבין החמאס; היא אינה יכולה להיות מתווכת הוגנת, מכיוון שבאופן בסיסי ומהותי היא מצדדת בצד הפלסטיני, או בכל צד ערבי אחר שעימו אנו מצויים בשיחות. יתר על כן, מצרים רואה בישראל  יריב המסכן את מעמדה הבכיר במזרח התיכון, ושיש על כן להתמודד עימו ולמנוע ממנו  לקדם נורמליזציה עם מדינות ערביות נוספות, בעיקר מדינות המפרץ העשירות. במילים אחרות,  מדובר  במצב בו לשגריר בקהיר אין שמץ של יכולת השפעה; בקושי רב יש למנהיגי ישראל  טיפות אחדות של השפעה.
יתר על כן, האווירה העכורה בין מצרים לישראל מקשה על עבודת השגריר ודוחקת אותו לפינה, פעמים עד כדי החרמה. במה מדובר?
בצד הרשמי, השלטון המצרי פועל במטרה ברורה להעניק ליחסי מצרים עם ישראל את המימד הכי קר של יחסי שלום: לא רק שנשיא מצרים הנוכחי לא בא אף פעם לישראל לביקור רשמי, אלא שמיספר המבקרים המצרים בישראל בשנה הוא בן כמה עשרות בלבד (רובם לביקור ב"שטחים"); אינטלקטואלים ואישי ציבור מצריים שהעזו לבקר, נודו והוחרמו במצרים; היקף הסחר בין ישראל למצרים הוא מזערי (למעט הסוגיה של הגז), ובשנת 2006, למשל, הוא עמד על הסכום המצחיק של 200 מליון דולר (מתוכם 125 מליון יצוא ישראלי);  התקשורת המצרית, הרשמית והלא רשמית, היא ארסית בהתייחסותה לישראל ומאשימה אותה בכל תחלואי מצרים,  ובכללם מחלת האיידס; קהיר מהווה את בית ההוצאה הגדול ביותר בעולם לספרות אנטישמית. בצד הלא רשמי, האליטות המצריות מנהיגות בציבור המצרי את העוינות, ההחרמה והשנאה לישראל.
  אז מה נותר לשגריר לעשות? היכן בכל זאת מצוי תפקידו העיקרי? לדעתי, בראש ובראשונה בניסיון להגביר את ההבנה והקרבה לציבור המצרי, ובמרכזו האליטות האינטלקטואליות, המדעיות, הכלכליות.  במסגרת זאת  מטרת השגריר, בין השאר, היא למלא את תפקידו בתכנים תרבותיים; לפלס דרך לטרקליני אנשי הרוח המצריים על מנת להציג בפניהם את הפן התרבותי של ישראל.
 עד כה היו לנו במצרים שישה שגרירים. כולם, למעט המזרחן שמעון שמיר, היו אנשי משרד החוץ, "ערביסטים". דרוש מפנה! השגריר שלנו בקהיר לא צריך לבוא משם ולא משורות הפוליטיקאים ואישי ציבור. הוא חייב להיות איש תרבות, סופר בעל שיעור קומה, אחד כזה שרגליו נטועות בתרבות הישראלית העכשווית, כמו בתרבות הערבית בכלל, והמצרית בפרט.
לא חסרים לנו כאלו.
 
לקוראים המכובדים!
מאמר זה, בקיצורים קלים ובכותרת אחרת, מופיע היום, 21.2.08, ב"מעריב". במקורו גם התמקד ספציפית בדמות השגריר הרצוי במצרים, והעלה את שמו של הסופר אלי עמיר, שספרו  האחרון "יסמין" תורגם לאחרונה לערבית במצרים. המחבר וספרו זכו להדים ולשבחים בלתי רגילים באליטות המצריות (דבר שכמובן לא יסופר במחוזות התקשורת שלנו).
עמוס
 
 
מדינה ב"כוננות מוגברת"
יוסי אחימאיר
כותרת העיתון בתחילת השבוע [שעבר] היתה מפחידה למדי: "כוננות מוגברת". סביב שתי מילים אלה נרקמו אין-ספור פרשנויות ותחזיות קשות, המעודדות את הכול לנקוט בהקדם צעדי מנע לקראת החזוי להתרחש. כעבור שלושה ימים אפשר היה לנשום לרווחה. הסערה לא היתה כצעקתה, השלג לא תפס, הגשמים והקור היו נסבלים. פשוט חורף – תנאים נורמליים לגמרי לעונה.
אבל במשך יומיים-שלושה העסיקה אותנו התקשורת בעסקי מזג-האוויר ה"מפתיע", ציירה תמונת בלהות של החזוי על ידה וניסתה להשכיח מאיתנו את הבעיות האמיתיות שעל הפרק. כמעט סערה בכוס מים.
הנה כי כן הגענו למצב אומלל, שהעם בישראל חרד אפילו מ...מזג האוויר. מהלכים עליו אימים בענייני איתני הטבע, קוראים לנו להתבצר בבתינו. התקשורת, שמלבה את אש ההיסטריה הזאת, רק משקפת הלכי רוח פאראנואידיים בחברה מוכת-השפעת שלנו.
החשש מפגעי מזג האוויר הוא כאין וכאפס מול חששות מסוג אחר, שצצים בתוכנו – בעידוד הממשלה והתקשורת. עד שצץ עניין הסופות והשלגים, היינו נתונים לחשש מסוג אחר. "כל העולם מסוכן לישראלים" – כך ולא פחות מזה איימו שידורי הטלוויזיה בתחילת השבוע מאז נודע דבר חיסולו של רב המחבלים עימאד מורנייה בדמשק.
מצד אחד – פעולה נקייה, ראויה, מעוררת השתאות עולמית, שבוצעה בידי גורמים עלומים ויעילים, ומצד שני – פיק ברכיים, חולשת רוח, כביכול במסווה של דאגה לשלום אחינו בני ישראל באשר הינם, מפני פעולות "נקמה" צפוייה.
והרי לכם תחזית מזג הטרור: כוננויות בכל נציגויות ישראל בחו"ל, תיגבור האבטחה על אישים ידועים, המלצות לישראלים לא לדבר עברית בחו"ל, לא להבליט את ישראליותם, להסתיר כל מיני סממנים "מסגירים" וכו'. כל זאת – כאילו האיום החדש על שלומנו הינו יוצא דופן מאז הפיצוץ במשענת הראש של ג'יפ ה"פג'ארו" בלב הבירה הסורית. כאילו קודם לכן ישראל והישראלים לא היו מאויימים, לא נזקקו לנקוט צעדי עירנות וביטחון טבעיים, כאילו רק בעקבות פעולה נקודתית "נקייה" מתחת לאפו של בשאר אסד, מתעורר האויב ליזום מעשי רצח ביהודים תחת הכותרת "נקמה".
יש רק הבדל אחד: פעם איומים כאלה או אחרים, אמיתיים או מדומים, לא עבדו כל-כך עלינו. לא לובו על-ידי הגורמים המוסמכים. היום אנו מתנהגים כעלים נידפים ברוח החורפית. 
וכי איזו עילה של נקמה דרושה לו לאוייב, שמתכנן יומם וליל מעשי רצח ואלימות נגד יהודים? איזו נקמה מבקשים הטרוריסטים הפלשתיניים בשגרם מדי יום עשר-עשרים רקטות ומרגמות לעבר ישובי מערב הנגב? איזה תירוץ דרוש להם, לערבים ולאיראנים, כדי לחרוש מזימות השמדה נגד היישות היהודית ולהכריז על כך בריש גלי?
דומה שרק אצלנו, באמצעי התקשורת ובפי דוברי הממשלה, מדברים על "נקמה ערבית" צפוייה. בכך לא רק מצדיקים את הטרור אלא אף מעודדים אותו. זורים מורא בקרב האוכלוסייה בישראל מפני הצפוי לנו, פה ושם, וכל זאת משום שזרועות הביטחון שלנו, כאשר הדרג המדיני אזר עוז ונתן להם אור ירוק, פעלו בלב הרצועה או היכו בלב הבירה הסורית.
למסכת ההפחדות העצמיות יש להוסיף כמובן את הודעות האזהרה בפי דוברי הממשלה ופרשנים בכירים, צבאיים ומדיניים, מפני כניסה קרקעית לרצועת עזה. נספוג שם אבדות קשות, לא נדע איך לצאת, נסתבך ונקיז דם – אומרים לנו חזאי הממשלה חזור ואמור. בינתיים הרקטות ה"נקמניות" מוסיפות ליפול על שדרות וניר-עם כמו טיפות משמיים, כאשר אלוהי הניסים עומד בינתיים לצידנו – אבל עד מתי?
מסתבר שמנהיגינו אינם סומכים כל-כך על החי"ר והשיריון של צה"ל. אינם בוטחים בהם שיעשו מלאכה מהירה ונקייה וישימו קץ לשלטון ה"חמאס". נכון, פעולה קרקעית תעלה לנו במחיר של אובדן חיי לוחמים, אבל האין זה בלתי נמנע להיכנס לעומק שטח האוייב, לפעול ולעשות את הדרוש כדי להחזיר את הביטחון והשקט ליישובי הנגב המערבי (ותפסיקו לקרוא להם "מעטפת" לעזה הארורה)?
מסכת ההפחדות של הימים האחרונים משמשת תירוץ לחוסר מעש, לחוסר הכרעה מדינית-צבאית אמיצה ונדרשת. הממשלה הנוכחית כנראה השלימה לחלוטין עם המצב הזה, שהרי שדרות איננה רמת-אביב. איך אמר הקיבוצניק מניר-עם? התנתקנו מהרצועה אבל המדינה התנתקה גם מאיתנו.
נראה שהממשלה הזו איננה רוצה שהמשך הירי והטרור יפריעו לה לרקום בחדרי-חדרים את מהלכי הנסיגה הבאים וחלוקת ירושלים. ממשלה שפוחדת מן הצל של עצמה – מדוע שלא תפחיד את נתיניה באמצעות כלי התקשורת, שלבסוף מתבדים ואינם מתנצלים?
אכן ישנה סיבה לדאגה – והיא רק זו: דאגה מפני המשך מהלכיה הבלתי שקולים של הממשלה המכהנת, שאפילו חזאיה עושים צחוק מעצמם. נותרה רק תקווה אחת בלב: כשם שמזג האוויר מתחלף, משתפר, גם השלטון בישראל דינו להתחלף עוד השנה ולהימסר לידיים ראויות יותר, שינסכו בלב העם תעצומות עזוז וגבורה ויפיגו את פחדיו – אם מפני סופת שלגים ואם מפני איומי נקמה.
את מקום ההיסוס הנוכחי, המשקף חולשה ומזמין יתר תוקפנות נגדנו בנשק משוכלל יותר, צריכה להחליף נחישות מדינית וצבאית. לאחר חיסול הטרוריסט עימאד מורנייה יש לשים קץ גם למדינת הטרור של איסמאעיל הנייה.
 
יוסי גמזו
הָרֵי אֱדוֹם מְחַכִּים לָעֶרֶב
 
הָרֵי אֱדוֹם מְחַכִּים לָעֶרֶב כְּמוֹ שֶהַלֵּב לָאַהֲבָה,
כְּמוֹ שֶצִּנַּת מֵי הַוָּאדִי לַקַּיִץ, כְּמוֹ שֶהַהֵד לַקּוֹלוֹת הַתּוֹעִים
בַּמִּכְרֶה הָאָפֵל בְּחַפְּשָֹם אֶת הַהֵם שֶנּוֹתְרוּ לְכוּדִים בֵּין עִיֵּי הַמַּפֹּלֶת,
כָּל הַדְּבָרִים מַמְתִּינִים כְּאוֹתָהּ פִּצְצַת-הַשְהָיָה לַמַּגָּע הַגּוֹאֵל
בּוֹ הַכֹּחַ יוֹצֵא, כְּמוֹ עֲנָק מִבַּקְבּוּק, אֶל פִּלְאוֹ הַמַּרְחִיב-נְשִימָה שֶל הַפֹּעַל,
כָּל הַדְּבָרִים הֵם פִּתְאֹם יוֹתֵר הֵם, טְעוּנִים אֵיזֶה מֶתַח חוֹגֵג, אֵיזֶה דִין-
צֶדֶק, אוּלַי מְאֻחָר אֲבָל צֶדֶק: הָרֹךְ, בְּמַפְתִּיעַ, אֵינוֹ הִפּוּכוֹ
הַזָּר שֶל הַכֹּחַ, לְהֶפֶךְ, כְּאִלּוּ
פִּתְאֹם מִסְתַּבֵּר
שֶהוּא  בְּנוֹ הָאָבוּד.
 
שוּם הַר אֵינוֹ רַק הַר, גַּם הָעֲוִית הַגֵּיאוֹלוֹגִית
שֶכָּל כֻּלָּה רַק מַאגְמָה שֶקָּרְשָה, רַק חֹמֶר גַּס,
הִיא זֵכֶר אִלֵּם שֶהַנֵּצַח הוֹתִיר מִקִּמּוּר-עֲנָקִים שֶל נַחְשוֹל-גַּעֲגוּעַ,
מַשֶּהוּ כְּמוֹ נְשִימָה שֶפָּקְעָה בַּחֲזֵה-אַדִּירִים שֶל נָפִיל
שֶנִּתְקַף אֵיזֶה טְרַאנְס, אֵיזֶה אַטְרָף שָקֵט הַשּוֹבֵר לִרְסִיסִים אֶת לִבָּהּ שֶל הָאֶבֶן
כְּמוֹ אֶת עֵשָֹו הַנּוֹפֵל עַל צַוְּארֵי יַעֲקֹב וְנוֹשֵק לוֹ בִּמְקוֹם לְשַסְּפוֹ.
 
אֶרֶץ רִשְעוּת סַנְוֵרָיו שֶל הָאוֹר הַשַּכּוּל מֵחֶמְלָה, שֶכֻּלּוֹ צָהֳרַיִם,
אֶרֶץ הַפּוּלְסָא דְנוּרָא שֶכְּלוּם בָּהּ אֵינוֹ נֶעֱתָר לָעִמְעוּם וְלַצֵּל,
שָבָה פִּתְאֹם, מְמֻסְטֶלֶת מִיֵּין-הַשְּקִיעָה הַנִּגָּר מִבִּקְעַת-הַיָּרֵחַ,
מִפְּטַל דִּמְדּוּמֵי מִישוֹרֵי הַחַמָּדָה מוּל סוּת אַרְגְּמַן מַלְכוּתָהּ שֶל אֱדוֹם –
לַגְּבוּל הַסָּמוּי הַמֵּמִיר כְּמוֹ שְקָלִים בִּשְטָרוֹת מִצְרִיִּים סְבִיב הַצֶּ'קְפּוֹסְט שֶל טַאבָּה
אֶת אֵלֶם הַצּוּק בְּהֶמְיַת הַסִּימְפוֹנְיָה, אֶת קְשִי הָעִקְּשוּת בִּנְדִיבוּת הַוִּתּוּר,
אֶת פְּרוֹזַת הַיּוֹם בְּשִירַת הָעַרְבַּיִם, אֶת עֹז הֶחָזָק שֶאֵינֶנּוּ דוֹמֵעַ
בְּזֶה שֶל הַהוּא הֶחָזָק פִּי שִבְעָה:
שֶאֵינֶנּוּ נִרְתָּע מִלִּבְכּוֹת...
 
וּפִתְאֹם מִתְחַוֵּר שֶהַהֵלֶךְ הוּא מֶלֶךְ, שֶיֵּש גַּם תִּפְאֶרֶת נִסְתֶּרֶת:
כָּל הָאָפֹר סַר-הַנּוֹי מִצְטַבֵּעַ מִין חֶסֶד כָּמוּס שֶל חַכְלִיל
כְּצֶבַע הַדָּם בַּוְּרִידִים הַתְּכֻלִּים שֶסֻּמְקוֹ מִתְגַּלֶּה רַק בְּפֶצַע,
כִּקְרוּם חִסְפּוּסָם שֶל גְּבָרִים הַנִסְדָּק רַק לְעֵת אַהֲבָה אוֹ אָסוֹן.
לְאִטּוֹ, בְּעִתּוֹ, מִתְכַּהֶה הָאָדֹם-הָאָדֹם הָעֵשָֹוִי, הַהוֹרְדוֹסִי הַזֶּה בְּאֹפֶל
הַסְּגוֹל הַמּוּעָם כְּמִין כֹּהַל בִּלְתִּי-מְזֻקָּק שֶל כְּמִיהָה וּפְלִיאָה,
מִשָּם, מֵאַפְסֵי דְּרוֹם-מִזְרָח, מֵעֶבְרָהּ שֶל חִיגָ'אז הָעוֹמֶמֶת בָּאֹפֶק
וְעַד הַמִּזְרָח מְשֻנַּן הַרְרֵי אוּם נוּסֵילָה וְגַ'בֶּל בַּכִּיר,
מִכָּל הַדּוֹמֵם, הַזּוֹמֵם, הָעוֹנֵד רַעֲלַת עַרְפִלִּים וְנִזְמֵי כּוֹכְבֵי עֶרֶב,
זֶה שֶבֵּין חֶבֶל אֱדוֹם, כְּדִבְרֵי הַלֵּוִי, וּבֵין כֶּבֶל עֲרָב,
מַסְגִּיל הָאָדֹם וּמַשְחִיר הַסָּגֹל וּמֵרֶחֶם הַפְּסָגוֹת מִמּוּל נֶחְלָץ חֶלְמוֹן יָרֵחַ
גָּדוֹל, אֲפַרְסְקִי, חֲמוּץ דְּמֵי אוֹר וּמִתְגַּבֵּהַּ
לִרְעוֹת גּוּרֵי גַּלִּים מְתֻלְתָּלִים בִּשְֹדוֹת יַם סוּף.
 
וַאֲנַחְנוּ צָפִים, אֲפוּפִים וּלְפוּפִים בַּשִּלְיָה הַמִּשְיִית, הָרוֹחֶשֶת
לַיְלָה וּדְמִי, שוּנִיּוֹת וְאֵזוֹב, אַלְמֻגִּים וְאַדְווֹת לוֹקְקוֹת
אוֹר מֵעַל עוֹר, אוֹר שֶל סַהַר כָּסוּף מֵעַל עוֹר שְנֵי גּוּפִים חֲבוּקִים פַּעֲמַיִם,
פַּעַם בִּשְנַיִם וּפַעַם בְּמַיִם, בְּלֵב הַתְּשוּקָה וְהַיָּם.
הַחֹשֶךְ שֶבַּדָּם הֲרֵי יוֹדֵעַ שֶנִּסִּינוּ
שָנִים, בְּלִי הַצְלָחָה וּבְלִי לָדַעַת זֶה אֶת זוֹ
לִבְחֹן כַּמָּה יָכוֹל אָדָם לִשְהוֹת, חָנוּק, מִתַּחַת
לְמֵי-הַבְּדוֹד בְּלִי שוּם מְכַל-חַמְצָן שֶל אַהֲבָה.
וְהַשֶּקֶט הַזֶּה, שֶל הַלֵּב שֶמָּצָא אֶת חֶצְיוֹ הָאָבוּד, שֶרָעַב לוֹ
שָב וּמַחְזִיר כָּל דָּבָר לִמְקוֹמוֹ, כָּל תְּאוֹם לִתְאוֹמוֹ, כְּמוֹ לוֹמַר
שֶפֶּרֶט, כָּל פֶּרֶט, הוּא זוּג שֶפֻּצַּל בִּשְגָגָה בְּגִלְגּוּל לֹא יָדוּעַ
וּמָהִי הַרְמוֹנְיָה אִם לֹא תִקּוּנָהּ שֶל שְגָגָה זוֹ: אָדֹם לֶאֱדוֹם,
אִיש לְאִשָּה וְיָרֵחַ בָּשֵל, אַדְמוֹנִי כְּעֵשָֹו, לְחֻפַּת הַשָּמַיִם
זוֹ הַפּוֹרֶשֶֹת לִילָךְ שֶל שְקִיעָה עַל דַּבְּשוֹת הֶהָרִים בַּמִּזְרָח.
 
כָּל אוֹרוֹת עַקַבָּה, מַאנְגָּל רוֹמֵץ נִצְנוּצִים שֶל זָרוּת מְסֻקְרֶנֶת
וְכָל פָּנָסֵי הַסְּפִינוֹת בַּלָּגוּנָה, קְרִיצוֹת הָאֵי-שָם וְהַנְּדוֹד
אֵין בָּהֶם רֶבַע מִסּוֹד הִפְּנוּטוֹ שֶל הַכָּאן וְהָעַכְשָו, שֶל הַנּוֹשֵם וְהַמָּלוּחַ,
מֵי-הַשָּפִיר שֶבָּהֶם מְעַרְסֵל הַחֲלוֹף אֶת הַנֵּצַח: הַיָּם.
הַלַּיְלָה, יַהֲלוֹמָן זָקֵן, פּוֹרֵשֹ עַל קְטִיפַת הַחֹשֶךְ
אֶת כָּל כּוֹכָבָיו וְיוֹדֵעַ שֶכָּל כּוֹכְבֵיהֶם הַתּוֹתָבִים שֶל יְרִידֵי-הַהֲבָלִים:
הַבַּד וְהַמִרְקָע, טוּרֵי הַדְּחִילוּ וְהָרְכִילוּ, הַטְּרֶנְד וְהָאָפְנָה, הָרוֹק, הָרִיק, הַפֹּה-לִי-תִיק
הֵם נֵפֶל וָתֶפֶל, הֵם קַש וּגְבָבָא מוּל קְלָפָיו הַיְשָנִים וְהַטּוֹבִים שֶל אוֹתוֹ זֹהַר
שֶלֹּא יוּעַם לָעַד וְשֶמַּמְלִיךְ אֶת הַשָּמַיִם וְכָל צְבָאָם עַל כֵּס גַּעֲגוּעֵינוּ הַחַמִּים
אֶל מַה שֶהוּא הַהֶפֶךְ מִבִּצַּת הַנִּיהִילִיזְם, מִבֹּץ בִּצְעֵי הַבֶּצַע וּבִיבֵי נִבּוּל-הַפֶּה,
שְחִיתוּת הַשַּלִּיטִים נוֹכְלֵי הַבְּלוֹף וְהַקּוֹמְבִּינָה וַאֲטִימוּת הָעָוֶל לְדִמְעַת הָעֲשֻקִים,
כָּל הַהוֹפְכִים לָנוּ אֶרֶץ לְאֶרֶס, מִשְפָּט לְמִשְֹפָּח, אַהֲבָה לְבֵית-בֹּשֶת,
אָדָם לְאָדָם זְאֵב-טֶרֶף וּמַה שֶּנוֹתַר מֵחֲלוֹם – לִשְבָרִים.
 
הָרֵי אֱדוֹם מְחַכִּים לָעֶרֶב כְּמוֹ שֶהַלֵּב לָאַהֲבָה,
כְּמוֹ שֶאַלְפֵי הַשּוֹתְקִים שֶבֵּינֵינוּ יוֹשְבִים כָּאן בְּמָמַ"ד-הַצִּפִּיָּה וּמַמְתִּינִים
לָרַעַם שֶיָּבוֹא מִן הֶהָרִים, מִדְּכִי הַמַיִם,
לָרוּחַ שֶתַּדִּיחַ כְּגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה
אֶת כָּל תִּלֵּי הַסְּחִי, אֶת כָּל הַשֹּמֶן וְהַדֹּמֶן
בְּאֶרֶץ עַתִּיקָה אֲשֶר יֻתַּן בָּהּ  
לֵב חָדָש.
 
(נדפּס בּ"הליקון")
 
 
ראובן אדיבי
תשובה למכתבו של אליעזר כהן (צ'יטה)
שפורסם ב"חדשות בן עזר" גל' 315
שאלת את גדעון לוי מספר שאלות ואינני יודע אם טרח לענות. קבל תשובות שלי בצורת קטעים מצוטטים מתוך מכתבך.
בברכה,
ראובן אדיבי
רמת השרון
 
שאלה ראשונה [צ'יטה לגדעון לוי]: האם שאלת את עצמך, כיצד זה קורה שהפלסטינים לצידנו 60 שנה, ועדיין אין להם דבר חוץ ממערכת ענפה של טרור, חימוש, לוחמים נשק והרג???
תשובה שלי [ראובן אדיבי]: קרה שאנחנו ככוח קולוניאלי, בסיוע בריטניה הגדולה, ואחר כך בעזרת צרפת, גרמניה וארצות הברית השכלנו להיות יותר חזקים, יותר מאורגנים, ובתוקף היותנו שייכים לתרבות המערב שהיא מודרנית וחילונית יותר מהפלסטינים נשארנו יותר חזקים והצלחנו לדכא אותם. נשאר להם רק להוציא כסף על המלחמה ה'מלוכלכת' של הטרור שהיא האופציה היחידה לחלשים כדי להשתחרר מכיבוש. הלקח שלי: להישאר חילונים ולא לשקוע לרמתם הפונדמטליסטית מצד אחד, ומאידך לדבוק בהומניזם ובליברליות של תרבות המערב ולתת להם את החופש המרבי, כולל עצמאות מדינית.
שאלה שנייה: מדוע אין לאישה שכרעה בתל רומיידה בעיר ערבית, שגודלה כנתניה, חדר יולדות משלה?  פשוט חדר עזרה ראשונה וחדר יולדות.
תשובה שלי: תל רומידה איננה עיר אלא שכונה בין חברון לקריית ארבע, שכונה שהפכה למעורבת ובה גם מתנחלים וגם ערבים. משום כך הוקמו מחסומים בין השכונה לבין חברון, שבה יש בית חולים שהגישה אליו נחסמה על ידי צה"ל. הלקח שלי: לפרק כל התנחלויות הפזורות בין יישובים ושכונות פלסטיניות ולרכז כמה גושים צפופים שצמודים לגבולנו מ-1949 ואותם לספח בהסכמה.
טיעון שלישי שלך: היהודים אינם רגישים ואינטלקטואלים כמוך מר לוי, הם פשוט דואגים קודם כל לבניהם, לבני משפחתם, ורק כשהם מוכרחים כי הורגים אותם, הם משיגים גם נשק,  באותה סביבה באותם ימים מרצחים פרצו להרוג את בני הישיבה. באותו כביש שכיפאח כמעט קיפחה את ישבנה מקור.
תשובה שלי: כדאי שתבדוק את הפרובוקציה של הבית"רים בכותל המערבי, זו שהציתה את מאורעות 1929, ותבין שפרעות חברון הן עוד חולייה במעגל הקסם של התגמול והנקמה ההדדיים שלא התחילו עם הקמת המדינה.  בדומה לכך עליית שרון ההפגנתית להר הבית בשנת 2000 היתה הגפרור שהצית את האינתיפאדה השנייה.  וראה באינטרנט את הלינקים המפורטים בסוף דבריי.
טיעון רביעי שלך: ...הקלגסים, הכובשים והמנוולים. שבנו ארץ מופלאה שאפילו 21 ואחת המדינות, בעלות כל אוצרות הטבע שבעולם, עם כל אוכלוסיית המאות מיליונים שלהם, ואמונת העל שלהם, מתאמצים כל כך להשמידה ואינם מצליחים,  גם לא יצליחו בכך לעולם.
תשובה שלי:  להערכתי הם יצליחו, לצערי, בסופה של הדרך, בעיקר אם לא נשכיל להגיע לפתרון מדיני של פשרה מכובדת שיאפשר גם להם לחיות ברמת חיים ראויה וללא הפרשים עצומים בינם לבינינו.
טיעון חמישי:  וודאי שלא תכתוב מילה על 18,000 יהודים שנעקרו מבתיהם וראו את הרס ביתם, שבנו שבמפעל חייהם על חולות מדבר שהפריחו, בשכנות לעזה המקוללת לעד שתישאר כזו, כל עוד מנהיגיה יעסקו במה שהם עוסקים יום יום, ולא ידאגו לשנייה לבני עמם.
תשובה שלי: תזכור ש"מפעל החיים" שהוצמד לערי הרצועה היה תלוי רובו ככולו בעבודה זולה של תושבי הרצועה המקוריים, דבר שהוסיף נופך של שנאה מעמדית לשנאה הלאומית שכה ידענו לטפח בין שתי האוכלוסיות. עכשיו שאין ל"חקלאי" גוש קטיף פועלים זולים הם לא מסוגלים לשקם עצמם בחקלאות, כי רק כ"אפנדים" הם יכלו לקיים את ה"חקלאות" המפוארת שלהם, על חשבון המים של הרצועה והפועלים הזולים שם, ובחסות האבטחה הצבאית המאסיבית של החיילים – בניי ובניך.
טיעון שישי: ..מודה באשמה, כקלגס בודד למענך, שנלחם עשרים וארבע שנים בשרות סדיר ועוד עשרים במילואים.  בעל עיטור מופת יחד עם אחיו, רב העיטורים שנהרג בקרב .
תשובה שלי: תזכור שה"זכות" להילחם למען קיומנו כאן אין לך ולשכמותך בלעדיות עליה. בין הלוחמים במלחמות ישראל בסדיר ובמילואים נמצאים רבים רבים שהם בדעותיי ובדעותיו של גדעון לוי. גם אני שכלתי בן-דוד כאח לי במלחמת העצמאות, ודוגמתו ניצבה לעיניי בכל המלחמות שהשתתפתי בהן, תמיד בחזית. לא אזכיר שמות, אבל מוכרים לי אישית כמה וכמה בית"רים צעירים שנסעו בתחילת 1948 ללמוד בארצות הברית וחזרו לעשות עסקים בישראל רק אחרי ששת הימים. אינני מכיר אף קיבוצניק, מושבניק או בן פועלים שעשה זאת!
וכדאי שתקראו באינטרנט שלושה מאמרים שאפשר להגיע אליהם בלינקים הבאים, ובכותרת הכללית בגוגול: "המרד הערבי".
 
http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=14100   מאת יהודה תגר
lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=12908 - 58k   מאת צבי אלפלג
he.wikipedia.org/wiki/המרד_הערבי_הגדול  102k  מתוך ויקיפדיה
 
 
 
ישראל הַר
כָּתִית לַמָּאוֹר
אִשָּׁה צְעִירָה יָפָה
נְשׂוּאָה אֵם לְתִינוֹק
בָּעֲיֶרֶת בְּפּוֹלִין
 
קַלְגַּס בְּמַדִּים שְׁחוֹרִים
יָרָה
בְּבַעֲלָהּ הֵמִית אֶת תִינוֹקָהּ
הָרַג
אוֹתָהּ
 
שֻׁלְּחָה
שָׂרְדָה
עָלְתָה
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
 
זָעֲקָה בִּכְתָב
בְּאוּלַמֵּי תֵּיאַטְרָאוֹת סְגוּרִים
בַּחֹרֶף
בָּאַמְפִיתֵיאַטְרוֹן בַּקַּיִץ
בְּפֶה מָלֵא
רָאשֵׁי הָעָם וְעִיר לָהּ הֵרִיעוּ
כִּבְּדוּהָ
 
נִשְּׂאָה
הִמְרִיצָה
דָּחֲפָה
נִפְטְרָה
 
הִנְּנִי
הָיִיתִי
כָּתִית לַמָּאוֹר בְּהַכְנַעַת רוּחַ
אָמְרָה לַאֲחוֹתָהּ
הֲרֵי גַּם אַתְּ מִתְנַדֶּבֶת אִילוּ
שָׁם
וּנְשִׁימָתָהּ וְחִיּוּכָהּ קָפְאוּ 
 
[הננו מביאים פעם נוספת את שירו של ישראל הר ללא שיבושי ניקוד שנפלו באשמתנו]
 

בחדרים ובשירותים!"
למערכת המכתב העיתי שלום רב,
אנחנו נהנים מאוד לקרוא פעמיים בשבוע באותיות גדולות את "חדשות בן עזר", וההנהלה גם מדפיסה לנו ממנו עותקים אחדים מאירי עיניים לקריאה במועדון, לחברים שכבר קשה להם לקרוא במחשב במקור או שאינם יודעים מחשב מהו.
בייחוד אנחנו נהנים מפרקי הילדות בבגדאד של הסופר יעקב זמיר, וזאת אף כי יש לנו כמה עיראקים שיש להם סיפורים לא פחות עסיסיים ואפילו יותר גסים משלו. וגם נהנים לקרוא את אליהו הכהן, שעוזר לנו להבין את פרקי השירה בציבור שיש לנו פעם בשבוע, וגם עוקבים אחרי הפרשנויות של ד"ר גיא בכור, שהוא בעינינו גאוות הרופאים שהם צאצאים של יוצאי עיראק. ואנחנו גם תולים את תפילת "אשר יצר" בחדרים ובשירותים הציבוריים ובמסדרונות כדי שחברינו וחברותינו יזכרו למלא חובתם לשלפוחיתם ולכרכשתם בעוד מועד ויקלו בכך הרבה על כוחות העזר המטפלים בנו, ובהם גם רוסיות.
והן גם הסיבה למכתבנו זה.
מאוד נעלבנו מפרסום השיר של המשורר מר חיימקה שפינוזה בגיליון 319 – "סוֹסְקָה המוצצת שלי ברוסית" כי הוא מכיל עלבון כפול – מצד אחד לעובדות הרוסיות החרוצות והנאמנות שבבית האבות שלנו, שאף שלעיתים הן נאלצות לרחוץ אותנו, הרי שאף אחת מהן לא מוצצת לנו ולא סוסקה אותנו ולא בטיח, ואף אחת מהן גם לא מנסה להשפיע עלינו לשנות את צוואותינו לטובתה, ויהיה גודל החזה שלהן כאשר יהיה. ויש גדולות, כלומר גדולים.
ומצד שני, והעלבון הרבה יותר קשה – אנחנו לא שיטיוניים (סניליים) כפי שזה כנראה מצבו הרפואי של גיבור השיר שלך, מר חיימקה שפינוזה (וכדאי היה לכם במערכת להתייעץ על כך עם הרופא שלכם, ד"ר גיא בכור) – ואנחנו גם לא דוחפים אצבעות לרקטום של רוסיות ולא צובטים שדיים שלהן ולא משימים עצמו תָּמֶוואטים כשהן מטפלות כדי לגנוב נגיעה, ויהיה גודל החזה שלהן אשר יהיה, אפילו שהוא מסתובב כמו סטירת לחי.
יש לנו נדודי שינה וכתוצאה גם כאבי גב בגלל השירים האלה.
יוסקה של החבר'ה
בשם ועד דרי בית האבות "זוקף כפופים ומלחלח פותות"
שכונת בהדרגה, פינת רחוב גת רימון
 
יוסקה של החבר'ה, זקנות וזקנים יקרים,
גם אני שותף לדאגתכם בת מאות השנים (אני מתאר לעצמי שכל עשרה מכם שווים כ-800 שנים) בקשר לרמתם ההולכת ומתדרדרת של שירי חיימקה שפינוזה. (אני גם זוכר את מושב הזקנים המדכא למראה ברחוב מונטיפיורי במושבה, שאחיו הצעיר של סבי היה מן הדואגים לו אף כי בסוף ימיו עבר לגור דווקא עם ראש השומרים של המושבה אברהם שפירא, הוא שיח' איברהים מיכו, בתקווה שיגן עליו גם מפני מלאך המוות).
דא עקא, שמשפחת שפינוזה היא משפחה ספרדית ותיקה הנטועה בארץ מאות שנים, ואילן הייחוסין שלהם מגיע לא רק עד בן-משפחתם ברוך ותקופת גירוש ספרד, שאז הם הגיעו ארצה, אלא גם עד דוד המלך. ממילא יובן ש"חדשות בן עזר" אינם יכולים לדחות את שיריו של חיימקה שפינוזה או לצנזר אותם או שלא לפרסמם, שאם נעש כן נואשם בגזענות! כך שנראה לנו שבזכות הספרדיות של חיימקה נצטרך להמשיך לפרסם את שיריו השנויים במחלוקת, וזאת כל עוד ועד העדה הספרדית ועיתונם "במערכה" לא יטילו עליו חרם.
לכאבי גב בלילות, הגורמים לנדודי שינה ולמחשבות זרות, אנחנו ממליצים על משחת "וולטה-רֶן" (קל לזכור, מתחיל כמו וולטה-עילית). מורחים על הגב של כף היד ומשפשפים לאחור וכך מגיעים לכל פינה מן השכמות ועד לגב התחתון, וזה מתאים במיוחד לזקנים ולשמנים.
אגב, ד"ר יעקב זמיר הוא גיניקולוג, וסופר בשעות הפנאי, ואילו ד"ר גיא בכור אינו רופא אלא מזרחן ופרשן לצפונות המזרח התיכון.
אהוד
 
 
מערכת "חדשות בן עזר" ממליצה:
אחוזת יערות הכרמל
בעקבות פרסום רשמינו מערב ראש השנה הסיני ומשהותנו הקצרה באחוזת יערות הכרמל באמצע החודש, קיבלנו פניות אחדות מנמענינו, שמבקשים בעקבותינו לצאת לנוח ימים אחדים במקום הנחמד והסולידי. על כך אנחנו מעירים:
הקדימו להזמין כי שם תמיד מלא, וצריך לעיתים להכין מקום שבועות מראש. אי אפשר סתם לבוא ולקבל חדר.
לא זול, אבל אם כבר החלטתם, אזיי הוסיפו כמה מאות שקלים וקחו סוויטה מרווחת הנשקפת אל מלוא הנוף, גם עם מרפסת-גג שיזוף נעימה. הכול סביב כה מבודד מרוחק ונושם ארץ-ישראל עד שאתם שוכחים שאתם נמצאים בישראל. כאן, על גבעות הכרמל האלה, בואכה עין-חוט היא עין הוד, היה דודי ברוך מטייל בלילות עם שרה אהרונסון כשהם רכובים על סוסי תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרן אהרונסון בעתלית, ששרידי שדרת דקליה מערבה, אל הדרך לחיפה של אז ואל הים – עדיין ניצבים שם למטה, כמתואר גם ברומאן הנידח "המושבה שלי" בפרק "ליל דודי עם שרה אהרונסון".
בכל חדר ישנה פינת הכנה לקפה ולתה עם מכונת פילטר, קומקום חשמלי, כוסות וכל השקיקים הנחוצים לתה, קפה, סוכר, סוכרה וסוכרזית, וכן מקררון מלא בקבוקוני שתייה, בתשלום, וכספת לשימוש עצמי. מים מינראליים של "נביעות" בבקבוקי זכוכית מקבלים חינם. יש גם מייבש שיער.
בשטחים הציבוריים, בקומה 5 שהיא קומת הכניסה, ובקומת הספא והבריכה הפנימית למטה, ישנן עמדות שתיית חינם של סוגים רבים של תה ושל חליטות, בהם החליטה המצטיינת בעיניי – "הגן של סבתא", וכל סוגי ההמתקות שתעלינה על דעתכם. למטה גם תפוחי עץ חופשי. אגב, משמאל לכניסה הראשית, בקומה 5 (הבניין בנוי עם המדרון הטבעי ואינו פוגם בנוף) על הקיר – תמצאו בתמונות ובטקסט את תולדות המקום מזה כשבעים שנה, ושל הבניין שניבנה במקורו בכספי השילומים עבור ה"יקים", והיה מופעל על ידי התאחדות עולי מרכז אירופה. שווה קריאה.
אם תירשמו כחברי המועדון תהיה לכם הנחה ותקבלו מידע שוטף על מבצעים.
אל תשכחו לומר שבאתם בעקבות הכתבה של "חדשות בן עזר" שנשלח דרך קבע גם ליערות הכרמל. אולי יתנו לכם הנחה נוספת או צ'ופר כלשהו לחדר.
אל תשכחו לציין ימי הולדת, כי גם אז יש פנייה אליכם מדי שנה ודומני שגם הנחה מסויימת.
אם אתם מנוי "הארץ" הרי שאין צורך להפנות את קבלת העיתון לשם, כי ממילא הוא יחכה לכם מוקדם כל בוקר ליד הדלת מבחוץ, על חשבון האחוזה.
כדאי להביא לפחות שני בגדי ים כי הולכים לבריכה יותר מפעם ביום.
אפשר לקבל באי-מייל או בדואר אחר פירוט מדוייק של הטיפולים. אבל לפרטים והמלצות צריך לשאול את המיסתורית כי אנחנו, המערכת, לא אוהבים מסז'ים ורק שוחים ויושבים בג'קוזי או בחמאם.
יש מסלול הליכה מתונה נחמד, מעגלי, צפונית לאחוזה, פנייה שמאלה מהשער, והוא של כשני קילומטר, ביערות. מומלץ מאוד. יש גם מסלול של חמישה קילומטר וצעדות מודרכות. אנחנו מעדיפים לבד ובקצב שלנו.
בחורף מומלץ להביא לקריאה את "הר הקסמים". יש מרפסות וחדר רגיעה בהם תוכלו להסב מכוסים מול הנוף גם כשיורד גשם והשמשות חוצצות, כמו הנס קסטורפ ובן-דודו יואכים. בקיץ אין צורך להביא ספר כי החיים תוססים גם סביב הבריכה החיצונית בגן היפה למטה. וחבל להסתכל על אותיות כשיש שדיים ואחוריים בשפע.
כשאתם שוחים בבריכה הפנימית המחוממת, יש ויורד לכם במקום מסויים באמצע גשם על העורף והכתפיים. אל תיבהלו. פיסיקה. האדים עולים לכיפת הזכוכית השקופה והקרה, מתעבים ומטפטפים חזרה כטיפות גשם שיוצרות פעמוני מים שקופים בהגיעם לפני הבריכה, וזו הוכחה טובה שהגשם לא בא מהעננים הכלואים בהר במערה של סבא אהרון, כמו בסיפור המטעה ילדים תמימים מאת מאיר שלו, אלא ממש מהים.
מומלץ לשחות קודם בבריכה המחוממת ורק אחר-כך להיכנס לג'קוזי החם הסמוך. אם תהפכו את היוצרות יהיה לכם תחילה קר בבריכה. גם בבריכה הפנימית עצמה יש מפל מים שהוא עיסוי טבעי לגב ויש פתחי ג'קוסי שמעסים את הגב וכפות הרגליים מבלי שיצטרכו זרים לגעת בהם ולסוך אתכם בשמן ובמשחות.
את הטלפונים הניידים שלכם השאירו בחדרים ובידקו מדי פעם אם השאירו לכם הודעות. אין דבר מביך יותר ביערות הכרמל מאשר להיתפס בשטח הציבורי עם טלפון מצלצל, ועוד להעז לשוחח בו. כבר יותר טוב להפליץ בקול רם, וזה עדיין יהיה פחות מביך עבורכם. זה כמו להיתפס עם נייד מצלצל באמצע קונצרט או הצגה וגם מבלי יכולת לכבותו מיד.
מקבלים חדרים עד שתיים בצהריים ומפנים אותם עד שתים-עשרה. מומלץ להזמין ארוחת-צהריים אקסטרה בחדר האוכל ביום שמגיעים, וכך להתחיל את היום מוקדם יותר, עוד לפני שמקבלים חדר. ואילו ביום האחרון מגיעה לכם ארוחת צהריים גם לאחר שכבר עזבתם את החדר, ואתם יכולים לשהות באחוזה, להמשיך להתרגע וגם להשתמש במתקניה עד כלות היום.
השהות כוללת שלוש ארוחות ביום. לכן אם אתם חולי הגה וטיולים ארוכים, ורגילים לצאת בבוקר, לאכול צהריים קלים בחוץ, ולחזור אחר-הצהריים, אזיי יערות הכרמל הם לא בשבילכם. כאן מחנים את המכונית כשבאים, ופוגשים בה שוב רק כשמסיימים את השהות הנעימה. כלומר, זה לא לגברים מזדקנים היפראקטיביים המחפשים את נעוריהם האבודים בטיולים ובמסעות מפרכים בכבישים ובשבילים מסולעים, כשהם מסתמכים על הפסוק "שומר פתאים אדוניי!"
הטלפון שלהם הוא 04-8307888.
 
 
שמאי גולן [עורך]
מתוך הספר החדש "טניה ופליקס גולדשטיין"
השיחה בין ד"ר פליקס גולדשטיין, אשתו טאניה ושמאי גולן נערכה בשנת 1989
 
היציאה מן המרתף
 
טאניה :   הוא לא ידע בהתחלה. פעם אחת בלילה, כשישבנו ונשמנו אוויר סוף-סוף,                  ודיברנו על פוליטיקה, הוא בא וסיפר שכבר אין יהודים. שהגרמנים שלחו                  אנשים מיוחדים לחפש מתחת לאדמה, אם מישהו מחזיק עוד יהודים. פעם                  אחת באה פתאום האמא, ואומרת: גסטאפו בא! גסטאפו בא! לרדת! לרדת!                  היא ידעה שאנחנו יהודים. פחדו שיהרגו אותנו וגם אותם. אז סטרושינסקה                  הורידה אותנו למרתף ושמה שטיח על הרצפה במטבח, על השטיח הניחה שולחן                  עם כיסאות, הזיזה הכל למקום. פתאום דופקים בדלת. היא שואלת: מי שם?                  היא ידעה שמחפשים יהודים, אז היא ככה העמידה פנים שלא טוב לה. הדלת                  נפתחת ושואלים: למה אתם מפחדים? וסטרושינסקה אומרת: אני אשה… הוא                  אמר: אנחנו שמענו קולות. וסטרושינסקה אומרת: זה אמא שלי, היא מתפללת                  כל הלילה. והם אומרים: אנחנו נחפש. וחיפשו בכל החדרים. בכל המקומות,                  פתחו את הארונות. אנחנו ידענו שזה הסוף. אז כל אחד מחזיק את בן-הזוג,                  חושבים, איך עברו החיים שלנו, לא הספקנו שום דבר.
פליקס :   היו לנו אקדחים, והיו לנו רימונים, מכיוון שסטרושינסקי אמר, כשהיה בחיים:                  אם יגלו אתכם, אז תילחמו.
שמאי  :   כן. ואתם יודעים להשתמש בנשק, אתה היית קצין, כן?
פליקס :   הפולנים והאוקראינים היו נלחמים ביניהם, עוד ב1920- כבשו הפולנים שטחים                  מידי האוקראינים, מידי הרוסים, והתחילו, מה שנקרא "קולוניזציה" שמה.                  הם יישבו פולנים. אז כאשר הפולנים התחילו ליישב פולנים בין האוקראינים,                  האוקראינים התחילו להרוג את הפולנים. אז הפולנים התארגנו ביניהם, וקראו                  לעצמם "ארמיה קראיובה" – "צבא המדינה". הם עשו בלילות שמירה בבתים                  של הפולנים, והמשיכו גם בימי הכיבוש הגרמני. גם אני הייתי הולך לשמירה. כי                  הייתי בשם פולני: גורסקי.
טאניה :   הוא הלך כל לילה לשמירה.
שמאי  :   כן? היית שומר בחוץ, מחוץ לבית?
פליקס :   כן, על הבית, מסביב לבית.
שמאי  :   כן? אז היית יוצא בלילה כאילו שאתה פולני מהמחתרת.
פליקס :   ודאי, לא כאילו, הייתי באמת חבר המחתרת תחת שם פולני, גורסקי.
טאניה :   סטרושינסקה, אחרי שהרגו את בעלה, סידרה לי ניירות "אריים" מזוייפים. שמאי  :   כן, רגע, אבל הם עכשיו מחפשים בבית, הגיסטאפו, את התחלת לספר. אז מה
                 קורה הלאה? הם עוברים מחדר לחדר?
פליקס :   כן, והיו גם במטבח, ולא גילו אותנו.
שמאי  :   לא גילו אתכם?
פליקס :   לא,
שמאי  :   במטבח הם חיפשו גם?
טאניה :   כן, כן, הם עשו ככה, סטרושינסקה העמידה פנים שלא מרגישה טוב. והיא                  ישבה על הכיסא, כאילו לא טוב לה. היא ישבה במטבח איפה שהפתח למחבוא                  שלנו, שם היה שטיח והיא ישבה על השטיח. בוריס רצה לברוח דרך החלון, אבל                  התבייש מהבחורה שלו. והם חיפשו גם בתנור.
פליקס :   הם חשבו אולי ימצאו שם יהודים.
טאניה :   הם ידעו איפה מסתתרים.
פליקס :   אבל הם חשבו אולי יש בארונות וודקה לשתות.
טאניה :   הם הרימו בכל המקומות את השטיחים. מזל שלנו, אנחנו פחדנו מהכלבים                  שימצאו אותנו. אבל המזל היה שאנחנו שפכנו נפט מסביב, כדי שהכלבים לא                  יריחו. אנחנו ידענו שזה הרגעים האחרונים שלנו. החזקנו ידיים, חיכינו. הם                  הלכו, ואנחנו נשארנו. אנחנו חיים…
שמאי  :   רגע, הם לא הרימו את השטיח במטבח?
פליקס :   לא. לא, לא. אל תשאל יותר מכיוון שזה מובן. אם אנחנו עכשיו מדברים, אז                  זאת אומרת שלא.
טאניה :   אנחנו, מאותו זמן חיינו כמו בגיהינום, שאי אפשר להסביר. לא היה אוכל.
פליקס :   היה מעט מאוד אוכל.
טאניה :   והיה פחד. מידי פעם הגיעו אלינו שמועות שמצאו עוד מישהו, הרגו את זה ואת                  זה. הם הודיעו על הדברים האלה שכולם יידעו.
פליקס :   חוץ מזה האווירה מסביב היתה יותר רעה. היהודים ראו שהרוסים מתקרבים,                  אז הם נעשו מאוד מאוד נועזים, חיפשו דרך לברוח. חשבו שיותר קל עכשיו.
טאניה :   יום אחד באה סטרושינסקה מן העבודה ואמרה לי: הבאתי לך ניירות                         מזוייפים. מהיום קוראים לך שם המשפחה פורטק, השם הפרטי שלך זופיה,                  את בחודש הרביעי בהריון. כי פחדה שאם ימצאו אותי ישלחו אותי לגרמניה                  לעבודה. אבל מי שבהריון – לא שלחו. אני לא ידעתי איך פורטק נראית. ד"ר                  סטרושינסקה נתנה לה את האישור לא לשלוח אותה לגרמניה, בגלל זה שהיא                  בהריון.
שמאי  :   אה, אני מבין.
פליקס :   אני אגיד לך, כי אתה לא תבין את זה. סטרושינסקה היתה רופאה בוועדה                  ששלחה נשים פולניות לעבוד בגרמניה, לפי דרישת הגרמנים. אז זופיה פורטק                  הופיעה, ואמרה שהיא בהריון. בדקו אותה, מצאו אותה באמת שהיא בהריון.                  באותה הזדמנות, סטרושינסקה גנבה לה את המסמכים, ושיחררה אותה, נתנה                  לה פתק חדש שהיא באמת בהריון ושיחררה אותה, אבל את המסמכים                  המקוריים של השיחרור היא הביאה לטאניה.
שמאי  :   היתה שם תמונה שלה?
טאניה :   לא לא לא. תראה איך היא עשתה את זה. היא הלכה לבית-שימוש עם                  הנערה הזאת, לא, היא הלכה לאיזה מקום, והאישור היה במעיל שלה. היא                  הוציאה את האישור, והכניסה למעיל שלה. אחרי זה היא באה להגיד לנערה                  שהיא איבדה את האישור. והיא לא ידעה להגיד לי אם הנערה בלונדינית או                  ברונטית. היא לימדה אותי להגיד ששמי הוא "זושו". שאפילו אם מעירים אותי                  בלילה אני חייבת להגיד ששמי "זושו", לא טאניה. דבר שני היא אמרה לי                  שזושו בלונדינית, וצבעתי את השערות לבלונדינית. בינתיים שמענו כי הרוסים                  מתקרבים כבר לאזור שלנו. זהו. היתה שמועה שגם הביאה לטרגדיה. הגרמנים,                  זאת היתה השיטה של הגרמנים: הם הודיעו שעוזבים את העיר ואומרים                  לאנשים לצאת מן הבתים כי עומדים להרוס אותם. זאת היתה השיטה שלהם.                  ככה עשו גם כן בעיר בקרבת מקום, לא נשאר שום דבר, ולא נשארו אנשים. את                  הנשים הם העבירו. עכשיו הבעיה מה יהיה איתנו? אני, בתור רופאה, הייתי                  מאוד פופולרית כבר. אני כבר שנתיים לפני שהגרמנים באו הייתי רופאה                  בממשלה, אז הכירו אותי. אבל אנחנו נראינו אחרת. אין מה להגיד; אין כוח                  ללכת, בלי אוכל, צהובים. אנחנו החלטנו אפילו שלא נלך עם כולם, אנחנו                  נשארים, נמות יחד עם הבית, וגמרנו. לא חשבנו ללכת עם הפולנים האלו שהם                  ימסרו אותנו לגרמנים, שלעבור את כל הסבל הזה אני לא רוצה. למות, למות,                  אני כבר לזה מוכנה. ברגע האחרון, היתה התקפה, של רוסים פרטיזנים. הם                  נכנסו לעיר, הקיפו את כל הגרמנים. זה היה כמו צבא, אבל פרטיזנים.
שמאי  :   פרטיזנים?
טאניה :   לא צבא רגיל. והם את כל הגרמנים תפסו, ושלחו מיד ברכבות לאן שצריך.                  אבל הם לקחו את האוכל, את הקמח, ואת הכל, כי פשוט לא היה להם מה                  לאכול כבר.
     אז, סטרושינסקה אומרת לנו: עכשיו תחליטו, או שאתם נשארים, מה שיהיה                  איתנו יהיה אתכם. אבל, אם אתם יוצאים, אין חזרה. כי אם מישהו יראה                  אתכם, אז אנחנו אבודים. אנחנו החלטנו לצאת. אנחנו שנינו, נצטרף                  לפרטיזנים, אולי יקבלו אותנו.
שמאי  :   ומה אמרו האחרים? השלושה…
פליקס :   גם כן החליטו לצאת.
שמאי  :   זאת אומרת מה שאתם החלטתם?
פליקס :   מה איכפת לנו? לא היה קשר גדול בינינו. אבל גם הם החליטו לצאת.
 
המשך יבוא
 
 
 
 
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק כ"ה
מנטלו
 
"שלום, ציפורה, חיכינו לך." מנטלו פתח את הדלת ולחץ את ידה בשמחה. "היכנסי, היכנסי, בבקשה."
"הוא פה?"
"לא, עדיין לא בא. שלח לי הודעה שהלך לדבּר עם המזכיר. הוא יודע שאַת צריכה לבוא לכאן היום?"
"לא."
"היכנסי, היכנסי, ובינתיים תחכי לו."
ציפורה עלתה אחריו במדרגות לקומה השנייה. נכנסו לחדר שבו היא ישבה עם משה דויד בפעם הראשונה. השולחן הקטן ריק, רק צנצנת-פרחים עליו.
ישבה.
"שאביא לך משהו לשתות? לאכול? מדוע אני שואל? מיד אביא. אפילו תסרבי – היום אַת אורחת שלי."
"הרי כמעט שאתה לא מכיר אותי," חייכה.
"אין דבר. אנחנו אנשים קרובים הרבה יותר ממה שאַת מתארת לעצמך."
מנטלו לבוש היה חלוק-בית רחב כהה, ארוג פסים חומים ושחורים ואדמדמים, ולמותניו אבנט צבעוני אף הוא ששני כדורים קטנים לו עם ציציות מיטלטלות בשעת הילוכו. לראשו חבוש היה כובע סרוג הדומה לכיפה, אך שוליו היו רחבים יותר ויצרוּ פס רחב סביב.
"נעים אצלך, מנטלו, ובטוח כל-כך."
"כן," חייך, "מזמן אמרתי למשה דויד שיעזוב את המחצבה ויבוא לכאן. הוא בחור מוכשר. חבל שיתבזבז שם."
"כן."
"בחור מוכשר, אך רגזן. והשנים הטובות שלו עוברות בלי שיהיה לו עתיד מהעבודה. אבל עכשיו, אם תחליטו, ישתנה הכול."
"אולי."
אולי ישתנה הכול. אפילו הרופא צודק בחשדותיו, מה ערך לחשדות בביתו של מנטלו? "אַת לא מוכרחה לחזור לכפר, אם תחליטו, ומנטלו יעזור למשה דויד להסתדר בעיר. מה יגיד ניסים? יהיו צרות, ודאי. אבל מוטב כך מלהמשיך לגור שם וללדת ילדים לניסים לוי."
חזר והביא לה על מגש מנה של בשר ואורז חם ועליו מפוזרת שעועית ברוטב-עגבניות ומלפפונים חמוצים, קטנטנים, צבעם בין חאקי כהה לירוק, וריח חריף של שמיר עולה מהם. ועוד הביא לה כוס תה, ובתוך המשקה החום-אדמדם צפים עלי-נַענה ירוקים.
"כמה שאתה יודע לשכּר בריחות שלך, מנטלו…"
הודה בהטיית-ראש קלה על המחמאה וערך בתשומת-לב את הארוחה לפניה.
"תשימי הרבה סוכר בתה," אמר לה, "הוא טוב כשהוא מתוק."
לקחה את הכוס בשתי ידיה וגילגלה אותה מעט, ואחר-כך גמעה. משהגיעה למחציתה נוכחה לדעת כמה צמאה היתה, ועייפה, ורעבה. מן הבוקר לא טעמה כלום, חוץ מאותה כוס מיץ-אשכוליות מריר ששתתה בבית-הקפה של אבּוּ-סנין. תפסה במזלג ובסכין והחלה אוכלת בתיאבון.
"איך במאפייה שלך?"
מנטלו משך תחת לשולחן כיסא ללא משענת והיה יושב לצידה ומתבונן בה.
"טוב," ענה, "עוד מעט אולי אחליף."
"במה?"
"לא יודע. אומרים, כדאי עכשיו לקנות פרדסים."
"קנית כבר?"
"דברים כאלה לא באים ביום אחד."
"ומה עוד?"
"אולי יהלומים, אולי חנות של בשר ונקניקים תוצרת-חוץ במרכז העיר. כך אפשר להרבות את הכסף. לא רע."
"לא עושים לך צרות? ממס-הכנסה?"
"בשבילם יש לי רק מאפייה, ועל המאפייה אני תמיד מפסיד. מבינה?"
"כן. ומה עוד?"
"אולי מניות בבית-חרושת של ים-המלח. אומרים שקיבלו הלוואה גדולה בזמן האחרון, וגם אצלם יש סיכוי חזק להכפיל את הכסף."
"אני רואה כי יש לך ברכה במעשים שלך."
"כן, תודה לאל. רק צריך לחיות בשקט. אַת חושבת שאני לא שמעתי מה מתרחש במחצבה? ולא מכיר את האנשים שנמצאים שם? לא רק ממשה דויד שמעתי. יש עוד דברים שאני אפילו לא מסַפּר לו, כדי שלא יתרגז יותר מדיי ואחר-כך יתפרץ ויביא צרות על עצמו. הייתי יכול לסַפּר לך שעות על שעות מה מתרחש שם. דברים שגם הבעל שלך לא יודע עליהם. חשבת שאותו לא מרמים? אבל מוטב שאשתוק. ברוך השם, יש לי כוח להסתדר בעצמי. הלוואי כבר משה דויד היה עוזב את המחצבה ומקבל את ההצעות שלי. תסבירי לו. אני לא מבקש ממנו לעבוד איתי, אני אסדר לו מקום לבד, והוא יהיה אדון לעצמו.
"ולמה אני לא מספּר לו מה שאני יודע על המחצבה? כי הוא רואה רק את העניינים שלו, ובגלל הריב שלו עם בעלך אין הוא שׂם לב לדברים אחרים, ולכן שובר את הראש על שעות גנובות, ושניהם נהנים מן הצעקות שהם עושים אחד לשני, והמלחמה שאינה נפסקת ביניהם. אַת חושבת שאם היה רוצה באמת לא היה יכול להתחרות עם ניסים לוי על משׂרת מנהל-העבודה עצמו? הוא מסוגל לזה, והפועלים במחצבה אוהבים אותו ומעריכים אותו, וההשׂכּלה שלו מרובה משלהם.
"הוא סיפר לי שעוד הספיק ללמוד אצל אבא שלך. רק מה? מרוב הצרות שלו שקע כל השנים האלה והתחיל לשתות ושונא את אשתו, עד שהתחיל להאמין בגורלו הרע ומתנהג כמו הפועלים הפשוטים והמִסכנים במחצבה, ולא רוצה ללכת ולהיות מנהיג שלהם, וטוב לו במריבות שלו, ולכן הם עוד מציקים לו כדי למצוא חן בעיני ניסים כל זמן שזה שולט במחצבה. ומה פלא שניסים לוי מתעלל בו? מה יש לו לפחד? אַת מבינה? אבל לוּ רק ידע שמשה דויד מתחרה איתו ממש על התפקיד, כבר היה מתחשב בו ומכבד אותו יותר ואולי גם עושה אותו שותף כדי להיות בטוח בו. מדוע יחשוש כאשר משה דויד רק רוטן כל היום, ומקים צעקות על השטויות האלה של חשבונות העבודה? מי יעריך אותו ומי ילך אחריו? אם הייתי יודע שאפשר לסמוך עליו, הייתי אומר לו – הישאר במחצבה, ואני אעזור לך בכסף ובדעת-קהל, ויחד נארגן את הפועלים ונכבוש את ההנהלה במחצבה. לא בשביל התועלת הפרטית של ניסים לוי, ולא מתוך חסדי הידידים שלו, אלא למען ההבנה והחריצות של על האנשים בכפר.
"תאכלי בתיאבון, ציפורה. אַל תשימי לב שאני מדבר אלייך היום כל-כך הרבה. רציתי שלא תשתעממי בארוחה, ובינתיים תשמעי קצת דברים ממה שמתרחש בעולם. משה דויד סיפר לי שאַת קוראת עיתונים ומשׂכּילה, ממה שאבא שלך הספיק ללמד אותך בחוץ-לארץ. ואם כבר החלטת לצאת מן הכפר, אַת צריכה לפקוח את העיניים שלך ולראות מה מתרחש מסביב. איפה הפסקתי? כיצד הייתי מציע למשה דויד להיות מנהל-עבודה. אַת חושבת שאיכפת לי מן הדמוקרטיה והבחירות? אותי מעניין הלחם והבריאות של האנשים הטובים האלה שהלכו והשחיתו את נשמותיהם במין שחיתות חדשה, מודרנית, שכלל אינה דומה לאותה דרך-חיים, שלה היינו רגילים בינינו לבין עצמנו לפני בואנו לארץ. עכשיו אין הם מוצאים את ידיהם ורגליהם בכל הפטפוטים של אלה המוכרים להם דמוקרטיה, עד שלמדו לבסוף לזלזל בכל מילה ובכל משפט שאינם מבטיחים אחריהם תשלום. אַת רואה? אני לא הייתי מבטיח להם הבטחות-השווא. ולא אוֹמֵר – מגיע לכם או לא מגיע לכם, ולא הייתי מבלבל להם את המוח בבחירות כל זמן שפוחדים לפתוח את הפה. למה? כדי שבעוד כמה שנים, כאשר יחדלו להיות תלויים כל-כך באחרים למען פרנסתם, אולי יֵדעו שבחירות אינן רמאות. אבל זה לא איכפת לי. מה איכפת לי? העסקים שלי בסדר. ובכל-זאת קצת איכפת לי, ואולי המחשבות שלי לא מסודרות כל-כך.
"תסלחי לי, ציפורה, שהיום המילים אינן נגמרות אצלי. כאשר הייתי רואה את משה דויד יושב כאן ושותה ומשתכר מתוך הצער שלו עלייך ומתוך הצרות שלו במחצבה, רציתי לעזור לו. לבסוף חשבתי שאם אני אתן בו רעיונות כאלה להתנהג בעבודה, הוא ייכנס לצרות עוד יותר גדולות וסופו יהיה רע, כי כולם ידפקו אותו. והוא, מרוב כעסו ורגזנותו, ומרוב שהוא צודק, לא יֵדע כיצד להתגונן מפניהם ולנַצחם. ולכן אמרתי לו: 'ברח משם, ברח כל זמן שאתה יכול, מפני שכאן לא המקום שלך ושלי, רק של אנשים כמו ניסים לוי וחבריו, ודנינו שמוכר בעיר את כלי-העבודה של המחצבה, וספראי שמגן על כולם.'
"ולא שמע לי ונישאר כל השנים להילחם את המלחמה שלו. רק עכשיו, כשאַת חזרת, אולי הוא יפסיק לשתות ולהחריב את עצמו, ואולי גם יוכל פעם לחזור ולנַצח את ניסים לוי. אַת חושבת שהלב שלי לא כואב לראות שבסוף ניסים לוי גרם שכולנו נלך משם? רבינוביץ, אני, ועכשיו משה דויד, ומי יודע מה הלאה. אַת רואה, שום דבר מן המחצבה לא שייך לי, אבל ראיתי היטב, בארץ שממנה באנו לכאן, מה קורה כאשר מתחילים לעבוד בצורה כזאת."
ציפורה כבר סיימה את ארוחתה והיתה יושבת ומסתכלת במנטלו המדבר אליה. משהו בדיבורו הזכיר לה את אביה המנוח שהיה דורש לפני התלמידים בשעה שבבית לא היה די כסף לצורכי השבת. "כמה טוב שאתה עשיר, מנטלו," הירהרה, "כך קל יותר להאמין לדברים שלך. כולם חשבו שאבא שלי היה טיפש ובטלן."
"תודה לך, מנטלו. באמת, תודה על כל מה שאתה חושב עליו."
"זה הכול בא מן הידידות שלי שאינה תלוייה במה שחבר ספראי יגיד במחצבה ובמה שניסים לוי יחליט בעבודה, ואפילו לא במה שאנשי הכפר יחשבו על משה דויד אם יקום ויברח ויעזוב את אישתו. הלוואי שכּל הפועלים במחצבה היו מבינים אחד את השני ומאמינים אחד בשני כמוהו וכמוני."
"אולי," אמרה, ולפתע נזכרה שהיא הרה.
"אני שומע שמישהו בא."
"אולי זה הוא?" חשבה.
מַנטֵלוֹ ירד לפתוח את הדלת.
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 
 
ספרים מומלצים ל"נגמלי" הארי פוטר
לכבוד יציאת הספר האחרון בסדרת "הארי פוטר", אמילי גאה לארח את מתרגמת הספר גילי בר-הלל, למפגש עם מבוגרים ובני נוער שיתקיים ביום חמישי הקרוב, 28.2.08, בשעה 20:30.
במפגש גילי תדבר על מלאכת התרגום של "הארי פוטר" ובעיקר תעסוק בניתוח רטרוספקטיבי של הסדרה – איזה משלים ניתן למצוא בספרים ומהן התמות המרכזיות.
בסוף המפגש גילי תחלק רשימת ספרים מומלצים ל"נגמלי" הארי פוטר.
חשוב!!! ההרצאה מתאימה לאלו שסיימו לקרוא את כל הספרים בסדרה. הכניסה ללא תשלום. מספר המקומות מוגבל. יש להירשם מראש בטלפון 03-5239624. במהלך הערב תינתן 20% הנחה על כל הספרים בסדרה. ובנוסף, תיערך בחנות תצוגה של ספרי "הארי פוטר" בשלל שפות.
אם אתם מעוניינים להצטרף לרשימת הדיוור של אמילי (וכך להתעדכן על שעות סיפור ופעילויות אחרות בחנות), אנא שלחו מייל ל-liat@od.co.il או היכנסו בבקשה לאתר שלנו http://www.emily.co.il  והרשמו דרכו.
 נשמח לראותכם,
ליאת סגול קורנפלד וצוות אמילי
אמילי, חנות ספרים לילדים. שד‘ בן-גוריון 59, תל אביב. 03-5239624.
 
 

אהוד זמיר
על חתולים כבני-אדם ועל כוחם של יועצים
מעשה באיש שהיה לו חתול זכר. היה החתול נוהג לצאת את ביתו בלילות ולפקוד את חתולות השכונה. רבתה השמחה וזעקות התאווה והיללות וקרבות החתולים, עד שהשכנים נזעקו ובאו אצל בעל החתול ואמרו לשבר את עצמותיו באם לא ישים קץ לרעש בלילות. "סרס את חתולך," אמרו, "ולא, נקטום את אשכיך."
ראה האיש כי באו מים עד נפש וקרא לחתולו.
"חתול," אמר לו, "צר לי עליך חתולי היקר, אבל את אשכיך השניים אאלץ להפקיד למשמרת בידי רופא הבהמות. ואל תיקח את זה אישית, זה פשוט הכרחי."
 לא הועילו בכיות והפצרות, תחנונים ושיכנועים. קיצור העניינים שלמחרת הלך החתול עם וחזר בלי.
ואכן, חיש קל שבה השלווה לשכונה, והלילות מלאו נחרות שינה מתוקות במקום זעקות של חתולים מיוחמים. רווח לשכנים ורווח לבעל החתול. ורק החתול נדכא היה ומדופרס, רבץ על הכסת המפורעשת שלו שבוע תמים, לא אכל ולא שתה, ביכה את גורלו המר והעלה זיכרונות לוהטים.  
מקץ שבוע ועם שוך הכאבים, עמד החתול מול המראה, סרק פרוותו, ליקק שפמו, זקף זנבו המפואר והתכונן ליציאה לילית.
וראה זה פלא: אך היכה השעון חצות והשכונה שוב מלאה קול קינה וזעקה, יללה ונהמה, וביתן פחי הזבל כמרקחה, הומה מחתולות מיוחמות.
עם עלות השחר חזר החתול לביתו מדושן  עונג ומחייך.
"מה זו היתה לך?" שאל בעליו בתימהון, "והרי את אשכיך קיפדתי זה לא מכבר? איך זה אתה מחולל שוב מהומות בשכונה ומדיר שינה מעיני עמלים וקשי יום?"
"אתה לא מבין," אמר החתול בגאווה, "עכשיו אני יועץ!"
 
נ.ב.
 לסיפור דלעיל אין שום קשר למציאות וכל הדמויות בו דמיוניות לחלוטין ואפילו פיקטיוויות, ובמיוחד אני מכחיש שיש לו איזשהו קשר לתכנים מסויימים של המדור הזה ולכותביהם הישישים והחביבים.
אהוד זמיר
מלבורן
 
ויאמר הַפָּר: "אני רק יועץ!"
אהוד מתל אביב: אם איני טועה תחילתו של הסיפור בבדיחה שמתרחשת קרוב יותר לאוסטרליה מאשר לישראל. בראשית ימי עזרתה של ארה"ב לוייטנאם, בטרם הפכו חייליה לצבא לוחמים ממש, הם נקראו בשם "יועצים" הנשלחים לאותה מדינה. והנה, כך הבדיחה, נשלח גם פר-הרבעה מארה"ב לאותה מדינה, אך בניגוד למצופה, גם לאחר שהביאוהו אל מול הפרות, הוא עמד ולא עשה דבר. כאשר שאלוהו על כך, ענה:
"אני רק יועץ!"
לצרפתים, הטולראנטים בעסקי מיטה גם כשמדובר בנשיאיהם, יש אימרה עתיקה שאותה היתה משננת לי, בימיי כסטודנט בירושלים, בבית חד-הקומה ברחוב עקיבא 4 שבו גם כתבתי את "המחצבה" לצלילי הסרט "מסביב לעולם בשמונים יום שבקעו מול חלוני היחיד מאולם קולנוע "אורגיל" הסמוך – בקיצור, היתה משננת לי בעלת הבית שלי בָּנֵי (בניכר) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע בשעתו ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי הלא-יהודי הירושלמי סידני סיל הידוע בשעתו:
"אילו הצעירים היו יודעים, אילו הזקנים היו יכולים!"
ובמקביל שלטה אז האימרה שראוי לבחור צעיר ללמוד את רזי הסקס אצל אישה מבוגרת ובעלת ניסיון כדי שיוכל להנחילם אחר-כך לבחורות הצעירות.
כך שאל לך ללעוג לכותבים הישישים הכותבים על זיונים מנקודת המבט של יועצים כי דע לך שיש להם מה שלצעירים כמוך לא יהיה לעולם. כי בהיותך בן עשרים, רוב הנשים מבוגרות ממך ונראות לך זקנות ולא מושכות ביותר. ואילו בהיותך בן שישים ושבעים ויותר, רוב הנשים צעירות ממך, כל שנה נוסף מחזור, שפע בל יתואר שבו כולן צעירות ממך וגם נכדותיך עלולות לגרות אותך.
כמו בסרטון הטלוויזיה הקצר שבו מוני מושונוב יושב בבית קפה מאופר כאיש זקן חרוץ קמטים, שאכן יש לו, ובחורה צעירה מתיישבת לידו ומתחילה לדבר איתו באינטימיות.
"מה איתך," הוא מתרעם, "מה, את רוצה להתחיל איתי? הלא אני יכול להיות סבא שלך!"
"אבל אתה באמת סבא שלי!" היא אומרת.
 
שמע יא אְיבְּנִי מוסר אביך
שלום רב לך יָא אִיבְּנִי היושב בניכר הרחוק,
תודה על סיפורך היפה המעניין והמצחיק. כל הכבוד לשפה העשירה.
בהחלט אין צורך לציין שזה לא מכוון לפרסונות הכותבות במכתבו העיתי של אהוד בן עזר השם ישמרהו וינצרהו.  טוב גם אם זה כן יהיה מכון אליהם. כי אהוד בן עזר אמר לי פעם "שיכתבו עליי מה שיכתבו, אפילו הגרוע מכול, העיקר שיזכירו אותי ולא יתעלמו ממני."
וככל שאני חושב על זה אני מגיע למסקנה שהוא צדק. כלומר שמחתי שאתה קורא את הכתוב במכתב העיתי הנ"ל ואף מגיב עליו.
ברכות חמות וגעגועים ליוצא חלציי המוצלח,
ממני,
אבא י"ז
רמת גן עיר הפיז'אמות
 
 
תודה מיוחדת על שירי מחזור "נגיעות"
לאהוד בן עזר בוקר טוב,
תודה מיוחדת על שירי מחזור "נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז, שבפתח הגליונות האחרונים.  הם קרובים מאוד לליבי.
דינה קטן בן-ציון
21.2.08
 

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת מטר לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
נמענים יקרים, ככל שתרבו לשאול על "דודו פאפל" בחנויות של רשתות הספרים הגדולות ואולי גם תחליטו לרכוש אותו – כן יגבר הסיכוי שהוצאת מטר תוציא לאור את ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים / רומאן קולוניאלי" – כי ככה זה השוק היום!