יוסי גמזו
הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה
 
וְהוּא זֶמֶר חָפִיף בְּסִגְנוֹן הוּמוֹרִיסְטִי
הַמַּמְתִּין לְמַלְחִין וְזַמָּר שְלַגֶרִיסְטִי
 
לֹא יָדוּעַ אִם שְמָהּ הָיָה שוֹש, צִיפּ אוֹ שוּלָה,
לֹא יָדוּעַ אִם שְמוֹ הָיָה דָן אוֹ אַמְנוֹן.
הִיא הָיְתָה קַשָּרִית מַגְנִיבָה מִמְּטוּלָה,
הוּא הָיָה קְצִין-תַּצְפִּית מִמּוּצָב בַּחֶרְמוֹן.
 
וּבֵין עֵמֶק עָיוּן לְבֵין עֵמֶק הַחוּלָה,
בֵּין טִיּוּל שֶל שַבָּת וּפַטְרוֹל שֶל סִיּוּר,
הֵם פָּגְשוּ זֶה אֶת זוֹ בַּ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה
וְהַקֶּטַע הַזֶּה הִתְחַמֵּם כְּתַּנּוּר.
 
כִּי גַם קְצִין-הַתַּצְפִּית שֶעֵינָיו עֵינֵי נֶשֶר
מוּל תַּצְפִּית שֶכָּזֹאת לֹא נִשְאַר שָם שָלֵו
וְאוֹתָהּ קַשָּרִית הַמֻּמְחִית בְּכָל קֶשֶר
כְּבָר קָשְרָה לוֹ בִּפְּלוֹנְטֶר גָּדוֹל אֶת הַלֵּב...
 
הַ"תַּנּוּר", הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה,
הַמַּפָּל שֶקִּצְפּוֹ לֹא נָדַם.                                        
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לָהּ
לַשַּלְהֶבֶת הַזֹּאת שֶבַּדָּם.
 
כִּי הַלֵּב הוּא תַנּוּר כָּפוּל שֶבַע
וּכְשֶנּוֹף לְעֵינֵינוּ נֶחְשָֹף
זֶה כֵּיף לְהִסְתַּלְבֵּט בְּחֵיק הַטֶּבַע                                    
(בִּפְרָט כְּשֶיֵּש, חַבִּיבִּי,
חֵיק נוֹסָף...)
 
הוּא מָדַד בְּעֵינָיו בָּהּ, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה
כָּל סַנְטִים, תוֹךְ סְקִירָה טוֹפּוֹגְרָפִית, בְּלִי בּוֹש,
כִּי הָיְתָה לָהּ גִזְרָה אַסְטְרָטֶגִית לְאַלְלָה
וְגַם חוּץ מִן הַיֵּצֶר הָיָה מָה לִכְבּוֹש.
 
נוּ, וְהִיא – שֶהָיְתָה תַחְמָנִית וּפִקַּחַת –
כְּבָר הֵכִינָה לוֹ אַמְבּוּשִים, מַה זֶּה בִּדּוּר?
הוּא אָמַר: "אַתּ פְּצָצָה!" – הִיא עָנְתָה לוֹ: "אִם כָּכָה, 
אָז תַּזְהִיר תַ'פַּטְרוֹל: יֵש פְּצָצָה בַּתַּנּוּר...
 
כֵּן, יֵש חֵפֶץ חָשוּד בַּתַּנּוּר שֶל מְטוּלָה
וְלַחֵפֶץ יֵש חֵפֶץ מֻצְדָּק לְגַמְרֵי
לְסוֹבֵב עַל הָאֶצְבַּע שֶל שוֹש, צִיפּ אוֹ שוּלָה
כָּל גְּבַרְבַּר שֶנּוֹעֵץ בָּהּ מַבָּט שֶל X-ray..."
 
הַ"תַּנּוּר", הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה,
הַמַּפָּל שֶקִּצְפּוֹ לֹא נָדַם.                                        
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לָהּ
לַשַּלְהֶבֶת הַזֹּאת שֶבַּדָּם.
 
כִּי הַלֵּב הוּא תַנּוּר כָּפוּל שֶבַע
וּכְשֶנּוֹף לְעֵינֵינוּ נֶחְשָֹף
זֶה כֵּיף לְהִסְתַּלְבֵּט בְּחֵיק הַטֶּבַע                                    
(בִּפְרָט כְּשֶיֵּש, חַבִּיבִּי,
חֵיק נוֹסָף...)
 
הוּא אָמַר: "וַּאללָה בָּא לִי לִקְטֹף אוֹתָךְ, פֶּרַח,"
הִיא עָנְתָה לוֹ: "זֶה פֶּרַח מוּגָן, יָא מַזְ'נוּן..."
הוּא רָטַן: "אַךְ לַפֶּרַח יֵש לֵב קַר כַּקֶּרַח,"
הִיא קָרְצָה: "אָז תַּתְחִיל לְהַפְשִיר אוֹתִי, חְנוּן..."
 
כָּךְ עָקְצוּ זֶה אֶת זֶה וּפְנֵיהֶם כֻּסּוּ אֹדֶם
וְהַשֶּמֶש עֵדָה הָיְתָה, שָם, בַּמָּרוֹם,
כִּי הַמַּיִם זָרְמוּ בַּתַּנּוּר כְּמִקֹּדֶם
רַק הַזְּמַן – לֹא כְּקֹדֶם - חָדַל מִלִּזְרוֹם.
 
וּכְשֶלַּיְלָה יָרַד עַל חֶרְמוֹן עוֹטֵה-שֶלֶג
וְהָרוּחַ הִצְלִיפָה בַּגִ'יפּ הַסָּגוּר,
הָיָה קֹר נוֹרָאִי, אַךְ הַשְּנַיִם הָאֵלֶּה
תַאֲמִינוּ לִי, לֹא נִזְקְקוּ לְתַנּוּר...
 
הַ"תַּנּוּר", הַ"תַּנּוּר" שֶל מְטוּלָה,
הַמַּפָּל שֶקִּצְפּוֹ לֹא נָדַם.                                        
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לָהּ
לַשַּלְהֶבֶת הַזֹּאת שֶבַּדָּם.
 
כִּי הַלֵּב הוּא תַנּוּר כָּפוּל שֶבַע
וּכְשֶנּוֹף לְעֵינֵינוּ נֶחְשָֹף
זֶה כֵּיף לְהִסְתַּלְבֵּט בְּחֵיק הַטֶּבַע                                     
(בִּפְרָט כְּשֶיֵּש, חַבִּיבִּי,
חֵיק נוֹסָף...)
 
 
על השקעותיו בישראל של האיש הנחשב לשלישי בעושרו בארה"ב ועל השפעתו האפשרית על אופי העיתונות בישראל לקראת הבחירות הבאות –
"אדלסון – הנחשב למקורב לבנימין נתניהו ותורם לאירגונים יהודיים רבים, כמו איפא"ק בארה"ב, ולמטרות רבות בישראל – הסביר כי אין לו כמעט השקעות בישראל, למעט 'עסק משפחתי' של העיתון 'ישראל היום', המחולק בחינם."
יוסי מלמן, "הארץ", "דה מארקר", 29.2.08
 
הערה שלא לעניין: בגלל הסתבכות שמקורה בעבירה על חוק מימון בחירות יושב עמרי שרון שבעה חודשים בכלא.
 
 
 
שו"ת אליהו הכהן
 
זו אגדה, רעיי, זו אגדה!
אהוד,
המבקרת אריאנה מלמד פירסמה ב-29.2.08 מאמר בשם "לא אגדה רעי" ב-Y-net – שבו האשימה את צה"ל בכך שהכין את השיר "מול הר סיני" לפני מלחמת סיני, ולקראתה. על פי גירסתה, יחיאל מוהר ומשה וילנסקי נתבקשו לכתוב את השיר מבעוד מועד, וכשהשלימו אותו מסרוהו לאנשי להקת הנח"ל, ורק לאחר שאלה למדו ושיננו אותו יפה יפה, רק אז החל – כעבור ימים אחדים – מבצע קדש. "הימנון הניצחון נכתב ונלמד לפני שבכלל היתה מלחמה כזאת," קובעת אריאנה מלמד.
 זו אגדה, רעיי, זו אגדה! – כמי ששמע יותר מפעם אחת את סיפור לידתו של השיר מן המקור, מפי המלחין משה וילנסקי, אני קובע שאין כל בסיס עובדתי לטענתה זו של אריאנה מלמד. זהו סיפור בדים. הפנייה למחברים לחבר את השיר היתה כשהמלחמה היתה בעיצומה. כנראה שהגירסה הבאה תהיה שלהתייעצויות המוקדמות עם בריטניה וצרפת לקראת מבצע קדש זומן גם טופול.
בברכה,
אליהו
 
יואל נץ: וַּאלפי שנים אכלנו פיתות ושתינו בפינג'נים
עליתי ארצה בעודי נער בשנת 1948 ובשנות ה-50 המוקדמות למדתי לצרוח בחדווה עם חבריי ב"השומר הצעיר" את שירי האווירה של הימים ההם. בחלוף 60 שנה מהדהדים עוד באוזניי (בין השאר) קטעי מילים ומנגינות, וכעת משתוקק אני מאוד לדעת אותם ועליהם ככל אשר ניתן. הנה קטע שסבורים היינו, כי אנו מחקים בשירתנו את המבטא הערבי:
 
"וַּאלפי שנים אכלנו פיתות ושתינו בפינג'נים,
עד שבאו בנגוריונים וַּשרתוקים וַּווייסמנים.
וַּהם אומרים שפיליסטין היא רק להם שייכת
ולנו הם אומרים אל המדבר ללכת!
בחיית-אללה – זה לא יהיה ופיליסטינה לנו תהיה!
אנו לא רוֹסים פה סיוויליזסיה! לא רוסים סיוויליז-א-א-א-אסיה!"
 
והנה קטע נוסף:
 
"בעירק חי מוחמד ולו בנים ארבעה:
עבדאללה, ג'אלל, עלי, אחמד – משפחה שקטה.
אך יום אחד בהיר הופיע חג' אמין:
יאללה-יאללה יה-מוחמד, בוא לפלסטין!
מוחמד יה-מוחמד שב שם במנוחה,
עבוד-עבוד את אדמתך ודאג למשפחה!..."
 
אני כבר משפשף ידיי בהנאה בציפייה לתשובות המחכימות!
ברחשי חיבה והערכה,
יואל נץ
 
תשובת אליהו הכהן ליואל נץ
שני הקטעים שהבאת לקוחים משירים בני אותה התקופה: שנות הארבעים של המאה שעברה.
את השיר הראשון חיבר חיים חפר בשנת 1946 לחזיון שהציגו "הארטיסטים של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח". בספר "משפחת הפלמ"ח" תוכל למצוא פרטים על הרקע לכתיבתו, ובין השאר כך נכתב שם:
"בחיזיון הוצגו באורח אובייקטיבי הצדדים לסכסוך על א"י עם בואה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית, שנשלחה לחקור ולהמליץ בדבר פתרון הבעיה היהודית-ערבית." בהקשר זה ייצג השיר המדובר את העמדה הערבית, ואף נכתב לפי המנגינה של השיר הערבי "בלאש תיבוסני":
 
מֵאוֹת שָׁנִים אָכַלְנוּ פִּתּוֹת וְשָׁתִינוּ מִפִינְגַ'אנִים –
עַד שֶׁבָּאוּ בֶּן-גּוּרְיוֹנִים וְשֶׁרְתּוֹקִים וְוַיְצְמָנִים;
וְהֵם אוֹמְרִים כִּי פַלַשְׂתִּין לָהֶם תָּמִיד תִּהְיֶה שַׁיֶּכֶת
וְהֵם אוֹמְרִים לָנוּ לְעִירָאק וּלְתֵימָן לַ(ה)תְחִיל לָלֶכֶת.
בִּחְיַאת הַמוּפְתִי, שֶׁיִּחְיֶה,
כִּי פַלַשְׂתִּין לָנוּ תִּהְיֶה!
וְלֹא רוֹצִים פֹּה צִיוִילִיזַצְיָה.
 
כשיצא השיר אל רשות הרבים הוא זכה לווריאציות שונות, וכמוך, למשל, גם אני שרתי "אלפי שנים אכלנו פיתות..."
 
השיר השני "מוחמד יא מוחמד" נולד על רקע קריאתו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני לערביי הארצות השכנות להצטרף למאבק נגד היהודים בארץ. הלז אמנם לא הבטיח להם ספציפית שבעים בתולות תמורת הקרבת חייהם, אך התמורה המובטחת הייתה "שלל וגם נשים" ללא קשר לסיכון חיים. בדרך שעשה פזמון זה מן הבמות המאולתרות שבהן הושמע לראשונה ועד לשירת הרחוב הארץ-ישראלי, נשמטו ממנו רוב בתיו ונהגו לשיר בעיקר את הבית החוזר. ניכר מן השיר שמחברו – שעד כה לא הזדהה – לא הקפיד במיוחד על מקצב וחריזה.
השיר הושר בארץ בשני לחנים: האחד – לחן ערבי, והשני – שאול מ"הניחי האקדח אשתי, הניחי האקדח" – שיר שהושר אף הוא בפלמ"ח והוא תרגומו של השיר הנודע LAY THAT PISTOL DOWN, של אַל דֶקְסְטֵר. שיר זה, שתורגם ע"י נחום אריאלי, מ"פ בפלמ"ח שנהרג בקסטל, התפרסם בשנת 1943 בביצועם של הזמר בינג קרוסבי והאחיות אנדריוס. הנה מילות הפזמון "מוחמד יא מוחמד" במלואן:
 
מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד
מנגינה א': על פי לחן השיר LAY THAT PISTOL DOWN
מנגינה ב': ערבית
 
בְּעִירָאק חַי מוּחֲמַד
וְלוֹ בָּנִים אַרְבָּעָה:
עַבְּדְאַלְלָה, עֲלִי, גָ'מָאל, אַחְמָד,
מִשְׁפָּחָה שְׁקֵטָה.
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד,
       תֵּשֵב שָׁם בִּמְנוּחָה.
       עֲבֹד, עֲבֹד אֵת אַדְמָתְךָ
       וּדְאַג לַמִשְׁפָּחָה.
 
בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד
הוֹפִיע חַאג' אַמִין:
יַאלְלָה, יַאלְלָה, יא עַבְּדְאַלְלָה,
בֹּא לְפַלַשְׂתִּין!
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...
 
וְחַאג' אַמִין מַבְטִיחַ
שָׁלָל וְגַם נָשִׁים:
תַּחֲזֹר אִינְשְׁאַלְלָה, יָא עַבְּדְאַלְלָה,
עִם קִבּוּצִים שְׁלֵמִים.
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...
 
נַרְבִּיץ קְצָת לַיָהוּדִים
וְאֵת כַּסְפָּם נִקַח.
וְהָעִקָר – הַבַּחוּרוֹת,
אֵת זֶה אַל נָא תִּשְׁכַּח.
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...
 
רָאָה מוּחֲמַד: חַאג' אַמִין,
הוּא בֶּאֱמֶת צוֹדֵק.
לָקַח אִתּוֹ אֶת הַבָּנִים
וְשַׂק גָּדוֹל וָרֵיק.
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...
 
בַּשַׂק נָשִׂים רַק כֶּסֶף
וְשָׁלָל שֶׁל הַיְהוּדִים.
כָּל אֶחָד מִבָּנַי
יָבִיא אַרְבַּע נָשִׁים.
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...
 
וְכָךְ הִגַעְנוּ הֵנָּה
עַד לֶהָבוֹת בָּשָׁן,
אֲבָל זֶה לֹא הָלַך חָלָק,
זֶה מַעֲשֶׂה שָׂטָן.
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...
 
פָּגְשׁוּ שָׁם בַּחוּרָה יָפָה
ופַּלְמָחִיָה שְׁמָה,
וְהִיא חִיבְּקָה וְהִיא נָשְׁקָה,
אַלְלָה, יֶחֱרַב בֵּיתָה.
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...
 
הוֹי חַאג' אַמִין שַׁקְרָן,
הוֹי חַאג' אַמִין כַּזְבָן,
לָמָה לֹא סִיפַּרְתָּ
שֶּפַּלְמָחִיוֹת יֵשְׁנָן.
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד...
 
וּפֹה עַל אַדְמָתֵנוּ
נִשְׁאַר הַשַׂק הָרֵיק
וְהוּא מַזְהִיר ומְשַׁנֵן
וְכָּכָה הוּא צוֹעֵק:
       מוּחֲמַד יָא מוּחֲמַד,
       תֵּשֵב שָׁם בִּמְנוּחָה.
       עֲבֹד, עֲבֹד אֵת אַדְמָתְךָ
       וּדְאַג לַמִשְׁפָּחָה.
 
בברכה
אליהו הכהן
 
 
 
עזריה אלון: שאלה נוספת לאליהו
את השיר הבא שרנו עם המנגינה המוזרה שלו (אירופית? גרמנית?) ועם המילים המוזרות עוד יותר, שאין להן שום קשר לחיים או להוויה שלנו:
 
ליל אופל ופחדים חלף
יחדיו יוצאים, יוצאים לקרב
יחדיו אל מול הכיליון.
הוי מה יהום בחוץ הסער,
הפונדקית הגישי שכר
מחר יקצור המוות.
 
השיר הזה – מאין הוא בא לנו?
בתודה,
עזריה אלון
 
 
 
אליהו הכהן: ליל אופל, מענה לעזריה אלון
הצביון הזר והמוזר של השיר שהבאת – לא בכדי חשת בו. לא משלנו הוא, לא המילים ולא המנגינה. אמנם "הפונדקית" המגישה שיכר עשויה לרמוז על טביעת יד אלתרמנית (הרומזת אף היא לניכר), אך המדובר הוא בשיר גרמני שתורגם לעברית בסוף שנות השלושים. קל להבחין כי השיר אמנם תורגם, כלומר עוּבְרַת, אך לא יוּהַד.
על-פי עדותו של אהוביה מלכין (שהיא נאמנה עליי), את השיר המקורי הביא הנה איתו המלחין והמוזיקולוג ארנסט הורביץ, חבר קיבוץ בית השיטה, והוא אף עיבד את הלחן הגרמני לשלושה קולות. הנוסח העברי של השיר הוא בתרגומו של בנימין גל, בנו של מי שהיה עורך "הארץ" משה גליקסון, אליו פנה הורביץ בבקשה לתרגם אותו לעברית.
שים לב לשורה "מה יהום בחוץ הסער", שעתידה כעבור שלש שנים לשמש, אולי, השראה למחבר המנון הפלמ"ח במשפט "מסביב יהום הסער".
תיקון קל לטקסט שהבאת: בתרגום המקורי, השורה החמישית היא: "הפונדקית, מזגי נא שיכר."
בברכה
אליהו הכהן
 
תשובה זמנית למיכל עין-בר, למשה שפריר וליעקב לוי:
השאלות שהפניתם אליי מתייחסות לפזמונים לועזיים מתורגמים משנות החמישים. סוג זה של זמר איננו מתחום התעניינותי, אך בכל זאת רשמתי לפניי את שמות השירים שאת מילותיהם ביקשתם, בתקווה שאוכל להשיב לכם במועד מאוחר יותר.
בברכה,
אליהו הכהן
 
 
יוסף חרמוני
עוד על "גלגלי העולם"
ברצוני ליימר דבר מה על יחזקאל סאן ו'גלגלי העולם'. ואוני כותייב בשם אנשי קיבוץ אויילת-השחר, אושר עודם עימנו ואושר הולכו מאיתנו.
ריישית, לא נרשה לרה"ג אליהו הכהן לגזול מאיתנו את שם הושיר. עבורנו, יולדי אויילת השחר לא 'מחר' ולא נליים!! ס'נאר א עירויינישע חוכמע, 'שיר המחר'! נו, איך פרייג! – און איך זוג, בפה מליי איך זוג: 'גלגלי העולם'. כיין! כך! ואם ירשה לי היו"ר ליימר מלים של הפורשים האלה, האצ"ל, אומר גם: רק כך!
 כמו כן, הנני מודיע בוזואת, כי איש לא ייטול מאונשי קיבוץ אויילת השחר את אמונתם המקודשת: שיר העומיילים 'גלגלי העולם' נכתב בקיבוץ שלנו! נו, א-שיילה! המורה יחזקאל סאן הויה מלומייד בבית ספרנו הוקיבוצי, בשנות השלושים. ומאז יומים גדולים איילה, מקובלנו כי הושיר 'גלגלי העולם' נכתב בעיית שהויה המורה יחזקאל מלומייד אצליינו. כול ניסויון ליימר דובר אוחייר, יידוחה עול יודיינו בתוקף רב! דעו לכם, כולם, מהרה"ג ומטה: 'גולגולי הועולם' (ולא 'שיר המחר', שזהו שיים עירוני שאונו דוחים עול הסף, תייכף ומייד, בלי ביות!) נכתב בגליל! ולא 'בין איילת ומטולה', חוביירים, לא! אלא בין ראש פינה ומטולה, זוג איך! ואם ייש למישהו סופייק בעניין, הא ראוייה: גם כותייב שורות אלה מאושר את הכותוב כאן!!
ותודה רבה על ההסכומה המלייה לכל הכותוב בוזות.
 בכובוד רב און מיט א ביסל עמעסדיקער כעס,
יוסייף חרמוני
 
יואב אהרוני
פטעוני
שמו של אהרן אמיר לא נקרה במקרה בדרכו של אליהו הכהן בחיפושו אחר מחבר הבלדה "מוּל דִּילֵי הַדַּעֲזוּעִים", כפי שהוא כותב בסוף תשובתו המושחזת לאלי ברק בגיליון "חדשות בן-עזר" הקודם [321].
בתרגומו המבריק ל"עליסה בארץ המראה" של לואיס קרול, מופיע השיר "פטעוני" (בתרגום מאוחר יותר של רנה ליטוין נקרא שיר זה "גֶּבֶרֵיקָא"), שממנו אביא את הבית הראשון:
בְּעֵת בָּשָׁק, וּשְׁלֵי פַּחְזַר
בְּאַפְסֵי-חַק סָבְסוּ, מָקְדוּ:
אוֹ אָז חִלְכֵּן הָיָה נִמְזַר
וּמְתֵי-עָרָן כֵּרְדוּ.
דורות של ילדים ובני-נעורים התחרו בציטוטו המדויק על כל בתיו מן הזיכרון (אני יודע, כי הייתי אחד מהם). אני מניח שהמשורר יחיאל חגיז הכיר את לואיס קרול ואולי אפילו את תרגומו של אמיר, כך שהיה לו ממי ללמוד.
 
 
פיכמן: "שיר הנוטע"
לאהוד שלום,
עוד לעניין שירו של יעקב פיכמן: "שיר הנוטע".
קובץ שירי ילדים שלו בשם: "עם שחר נצאה" פורסם בשנת 1957, שנה לפני פטירתו, ובו 64 שירים מהם, כפי שכתב אוריאל אופק, נדפסו תחילה בקבצים קודמים.
בברכה,
נורית גוברין
 

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
 
 

עוד יש "המסעדה היהודית" בבני ברק!
רחוב ז'בוטינסקי 9, בכניסה ל"מכון מור", אבל ימינה
היכן שהיו פעם משי זקס ודולפינר
טל. להזמנות 03-5789999
השמועה עשתה לה כנפיים בתל-אביב ומיד עלינו על העגלה טויוטה ודפקנו בכוחות הסוסים עד שהגענו לפתח "המסעדה היהודית" הממוקמת באולם שמחות ענק, שהופך בימי שישי לפני-הצהריים לשוק אוכל יהודי שכמותו לא ראתה שפחה על הים וטרם ראינו אנחנו בחיינו.
באנו ביום שישי כחצי שעה לאחר הפתיחה (8.30 בבוקר) וכבר לא היה אפשר להשיג אפילו סלסילת רשת מתכת כדי לאגור בה את שפע המאכלים שאותם ממלא הקהל בכוחות עצמו במאות ובאלפי קופסאות הפלסטיק הפזורות בגדלים שונים בכל פינה.
מה היה שם? ומה לא היה שם? מגשי מזון מנירוסטה, שכל שניים מהם גדולים כמיטה שלנו, והם עמוסים בכל טוב יהודי ואפילו רב-עדתי, דגים, עוף, פתיתים ומאפי בצק, תבשילי ירקות, כל הסלטים של המיטבח הישראלי האשכנזו-ספרדי, ובצד ערימה ענקית ריחנית חומה אפוייה היטב ופריכה למגע של חלות ויז'ניץ מתוקות-במידה, שכמו נוצרו לבציעה לברכת "המוציא" בקידוש של שישי. טוב שקנינו שתיים, כי הראשונה נבצעה כמעט כליל תוך שעה מקנייתה.
והקהל: דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, זקנים וצעירים, לבנים וצבעונים, גברים ונשים, אברכים ובתולות, והכול מעורבבים אלה באלה בחדוות שור אבוס גדולה אחת ובעיניים נוצצות כמו לפני משגל עם האוכל. וכל דכפין ייתי וידחוף כי אין כאן עזרת נשים כמו בכותל מערבי!
ומה אנחנו קנינו? – בתוך ההתקף המטורף והממכר של האוכל היהודי, שריחותיו נישאו מכל עבר ותבניות הענק לא הספיקו להתרוקן וכבר הובאו חדשות במקומן –
מה מילאנו בקופסאותינו?
קופסת שניצלונים פריכים וטעימים בעטיפת סומסום, כחצי קילו.
שלוש פרוסות עבות של קישקע חום-כהה, אייזן בטון, אפוי היטב,
לידו ניצב סיר ענק של טשולנט מלא נוזלים חומים-אדומים, שקופסת ענק ממנו די בה להזין משפחה מרובת ילדים לכל השבת. עודף הנוזלים מכוון לכך שחמין יוכנס לתנור השבת לפני כניסת השבת ושם יקנן כל הלילה. על הטשולנט ויתרנו.
290 גרם כבד קצוץ, טרי, לא יבש, נימוח בפה. שפתיים יישק.
קופסה גדולה של קניידאלאך קטנים במשקל, איזה תענוג היה לגלגל אותם אל קירבה של הקופסה, ואחר כך, כשאכלנו אותם בבית, הרגשתי גם אני כאחד מבני משפחה מרובת ילדים שלא שמע מעודו על סושי, על צלעיות מעושנות ברוטב ברבקיו, ועל קרם ברולה, רק קניידאלע של עניים שרובו קמח מצה שמתכדר היטב לא מעודף ביצים אלא ממילוי מצוות.
קופסה עגולה גדולה של סלט מלפפונים, שמיר ובצל בחומץ בנוסח הונגרי שמזכיר לנו תמיד את יוסף לפיד.
2 חתיכות פילה דג מושט אפויות בתנור, מתוך תבנית גדולה.
3 "קציצות" ענקיות של גפילטע פיש, טחון עם גזר ולכן קצת מתוק, הציר לא נקפא, הטעם מתוק קצת אך יותר טוב מרוב המסעדות בעיר. עשוי כולו מדגי קרפ, ללא זיוף.
קופסה גדולה של צימעס: גזרים בינוניים, שזיפים יבשים, משמשים יבשים, סוכר וקינמון. והכול מבושל וחם, ממש מעדן.
תבנית קוגל אטריות כהה ללא צימוקים, עם איטריות עבות וכהות של יהודים פשוטים, עם סוכר, קינמון, פלפל שחור ומלח. צירוף מנצח. אתה מרגיש כמו חסיד רעב שאוכל שיריים אצל הרֶבֶּה שלו ומתוק לו בפה וחריף לו גם יחד. האמת שכבר לא נשארו תבניות קוגל אטריות, רק תפוחי-אדמה ותפוחי-עץ, אבל המיסתורית ניגשה לשולחן המשלוחים וקיבלה תבנית אחת ויחידה בכל האולם הענק של קוגל אטריות, וזאת בזכות שאמרה שבאנו במיוחד מתל-אביב לק"ק בני-ברק. ועוד נאמר לנו שמה שהיה מהקוגל אטריות נחטף ברבע השעה הראשונה לפתיחה, ועכשיו אופים מחזור נוסף שיגיע רק בעוד כשעה.
2 חלות ויז'ניץ כרסתניות ושזופות עם סומסום, כמתואר לעיל, שמאחר ששמנו אותן יחד בשקית אחת, גילינו רק בבית שחוייבנו בחשבון רק על חלה אחת, 9 שקלים! – וכולנו צבטנו בהן ומהן עד שבמוצאי שבת נותר רק זנב מיותם אחד של צמת חלה, שגם סופו בא עד מהרה.
סלסלת התבשילים שהחזקנו בידינו בצהרי יום שישי הכילה לפחות 4 קילו מזון מוכן. איננו יודעים אם החשבון היה מדוייק או שבגלל התור והלחץ ערכו אותו עבורנו האברכים קצת בערך, הם אפילו לא דרשו לחתום על התלוש של כרטיס האשראי, ולא הפסיקו לפטפט עם הקהל, והכול ברוח טובה וללא שום מתח – הקיצור, הכול יחד – 216.50 שקלים! – ושהדי במרומים שאכלנו מהם, אמנם לא רק מהם, שלושה סועדים בצהרי שישי, ארבעה בליל שישי, שלושה בשבת בצהריים, ועדיין נותרו טעימים שיירים אחדים במקרר.
ולא שגזלנו פת מעניים. "מסעדה יהודית" אינו מקום מסובסד, ורחוק הוא מלהיות בית תמחוי. אלא שהתחשיב של חומרי הגלם עשוי בחסכנות. כך, למשל, כששאלנו מדוע אין כיסונים (קרפלאך) ממולאים בבשר אלא רק בתפוחי-אדמה, נענינו שבשר בקר מייקר מדי את המחירים. ובאמת כל המנות העיקריות היו עשויות דגים ועוף. נדמה לנו שגם הטשולנט היה ללא בשר. כך מתאפשר למוכרים לספק אוכל טעים ולא יקר ובכמויות גסטרונומיות אסטרונומיות!
ס. נידח
 
  
העוני-מרצון של הפאראזיטים בישראל
המטילים עלינו את המימון לגידול ילדיהם
מבלי לקחת חלק משמעותי בהגנת המדינה ובכלכלתה
ולעיתים קרובות מתוך עוינות גמורה כלפיה
"נתוני הביטוח הלאומי מלמדים ששני שלישים מהעניים בישראל הם ערבים וחרדים. מחציתם – כלומר, כשליש מהעניים בישראל – הם ילדים, שנולדו למשפחות מרובות ילדים במגזרים הללו."
מירב ארלוזורוב: "סבסוד לחוסר אחריות של הורים", "הארץ", "דה מארקר", 27.2.08.
 
 
 
 
תגובה על גוזמאות בגדד של יעקב זמיר
ליעקב זמיר שלום רב,
ראשית ברור שנמאס לרעייתך שאתה "מעליל" עליה עלילות שווא וזאת רק על מנת להעלות חיוך על פני קוראים שהם בעצם אנשים זרים וכל הכבוד שהתנצלת.
נראה לי שגם הסיפור על הסיני הוא מגוזמאות בגדד...
ד"ר אביבה ארגוב
 
 
 
על מקורו של יום האנזק
אהוד היקר, 
איך אפשר לפתוח אגרת קצרצרה ולא לומר שוב ושוב כמה העיתון מעניין, מהנה ומפתיע...
אז הנה, אמרתי... 
ומשהו בשולי רשימתו של יעקב זמיר מאוסטרליה [גיליון 319] –
אינני יודעת מהיכן לקח את הביטוי "אנזאגים". המילה הנכונה היא ANZAC, שהיא ראשי התיבות של Australia and New-Zealand Army Corps, שהם, כפי שציינת, חילות המשלוח של שתי המדינות למלחמות העולם. יום הזיכרון לחללים, שאותו הזכיר יעקב זמיר, נקרא ANZAC DAY, ואתה חש בגאווה האדירה שיש להם, לאוסטרלים, בזכות חיילים אלה. 
כל זה, כמובן, נלמד והופנם בשהייתנו שם...
כל טוב,
מרים ב"ש
 
 
אצל פיני בחצר בירושלים
סעודה מעולה ל-4 ב-431 שקל כולל התשר
בעקבות רשימתה של רות ירדני כץ
סופרת "חדשות בן עזר" בעיר הבירה
בעקבות אחת מרשימותיה מעוררות התיאבון של סופרתנו רות כץ ירדני, עלינו מתל-אביב לירושלים ולקחנו לצהריים (אחרי ביקור בחירבת אִל מוזיאון ישראל) זוג חברים ירושלמיים, אביבה ועוזי, שדכנים שלנו (שנכנסו לתולדות הספרות העברית בכך שהתחננו בשעתם ששכרם יהיה רק שלא נבוא אליהם בטענות. וכן, שבדירתם בקריית משה שבירושלים כתב בשעתו הסטודנט-הדייר יהושע קנז את ספרו הראשון "אחרי החגים") – לקחנו אותם למסעדה "אצל פיני בחצר", ששבה מיפו לירושלים אך לא לנחלת שבעה – ושעליה רות המליצה מאוד. קדם לכך ויכוח ידידותי על עוד שתי מסעדות שהמליצה, ואשר לקחנו עימנו גם את תיאורי הביקורים שלה בהן.
לא קל היה למצוא את "אצל פיני בחצר". זכרנו מדבריה – תחנת הרכבת הישנה, מול תיאטרון החאן, והנה הכול נטוש וסגור ואין זכר למסעדות בתחנת הרכבת הישנה שמימי התורכים. אזיי המיסתורית, שתמיד היא רבת תושייה – צילצלה בנייד ל-144 וקיבלה את הטלפון של "אצל פיני בחצר" וצילצלה למסעדה, וקיבלנו מהם הנחייה מדוייקת כיצד להגיע: ממשיכים כלפי מזרח, עוברים את בניין המדפיס הממשלתי לשעבר, פונים עם הכביש ימינה, דרומה, לדרך בית לחם, ואז יורדים ימינה לדרך עפר, בפנייה הראשונה, ועדיף אפילו בפנייה השנייה, אף היא לדרך עפר – ומגיעים לרצף של מיבנים אשר בסופם שתי בריכות בטון גדולות עגולות גבוהות ששימשו כנראה בריכות דלק לרכבת או לחברת החשמל הירושלמית, והן נצבעו מחדש ונפערו בהן פתחים והריהן, עם השלמוֹת – "אצל פיני בחצר" כאשר החצר, שקר מדי היה לשבת בה, היא ממש על קטע המסילה הישנה מימי התורכים, שעדיין נשמרה במסלול שהוביל לתחנה ההיסטורית, שבבחרותנו עוד היינו משתמשים בה לנסיעות לתל-אביב (תחנת בית הדר) ולחיפה.
המקום כשר, רואים הרבה כיפות. כנראה קשה לקיים בירושלים מסעדה טובה ללא קהל דתי נאור ובעל אמצעים. קיבלו אותנו במאור פנים. הכיסאות נוחים. המלצרית הסטודנטית או הסטודנטית-לעתיד, תמר, לא חדלה לעמוד עלינו, להמליץ, ולהפוך את ארוחתנו לחגיגה. תחילה קיבלנו כעשר צלוחיות קטנות של מאזטים טעימים ביותר, קוביות קישואים בטחינה, שוּמר בעראק, פלפלים מתוקים אדומים קלויים בתחמיץ, סלט חצילים קלויים, ועוד מטעמים, חבל שלא רשמתי את כולם, כי כולם היו על רמה גבוהה והיה אפשר לקבל מהם עוד ועוד. עימם הגיעו ארבע לחמניות חמות שזה עתה נאפו, וכד מים קרים עם קרח וכוסות.
ועתה למנות העיקריות. רות המליצה בעיקר על תבשיל זנב שור, (קסרול, תבשיל קדרה) שבו התאהבנו בשיטוטינו במסעדות אנדלוסיה, (שעליהם עוד נספר במכתב העיתי. כבר יותר משלושה חודשים שאנחנו עובדים על העמקת והרחבת התיאור של הביקור בספרד, וחיים אותו מחדש כל פעם. מלחמות פרים אמנם לא ראינו אך את הזנבות הנותרים מהם, אכלנו).
המנה של זנב השור לא היתה כלולה ב"עסקית", ולפיכך נחלקו ארוחותינו כך:
1 ארוחה "עסקית" של פילה דג דניס בגריל, טעים מאוד, וקדמה לו מנה ראשונה של סלט ירקות גדול, וגם תוספת למנה העיקרית, 78 שקל.
1 ארוחה "עסקית" של קבבצ'י פרסי שהם כ-5 קבבוני טלה עסיסיים ברוטב חום טעים וחם, עם תוספת פירה מתובל בקערית בצד, וקדם להם מרק אפונה טעים שהיה כלול כמנה ראשונה. 78 שקל.
2 מנות זנב שור עשוי היטב כתבשיל קדרה, עם ראש שום שלם למעלה וגרגרי חומוס ברוטב חום טעים, שלפי התפריט היתה בו גם כוסברה. זה היה כיף אמיתי. מה עוד שבתל אביב אין להשיג זנב שור אלא רק זנבות פרה. לדבריהם הם קונים את זנבות השור באשדוד, ולא יכולתי להבין אם אשדוד משופעת בשוורים שביתרו את זנבותיהם, או שמדובר בייבוא. לכל מנה היתה תוספת, ואני לקחתי קערית אורז מתובל שהיה מצויין, וממולי לקחו קערית סלט. הזמנו גם עוד מסלט השומר הטרי, שהתאים למנה. בצלחת נותרו שני פרקי-עצם גדולים של זנב השור, כמו שתי גולגלות קטנות. מהבשר הפריך והעסיסי לא הותרנו שריד. כל מנה עלתה 78 שקל, כלומר רק המנה עצמה, לא עם מנה ראשונה כמו ב"עסקית".
2 כוסות לימונדה טבעית, 24 שקל.
1 שליש גולדסטאר קר מהחבית, 16 שקל.
1 היניקן מהחבית, חינם, כי מזגו תחילה בכוס בטעות במקום הגולדסטאר.
1. מגדל של גלידה וניל עם דבש, "שערות" חלווה ורוטב טחינה גולמי, לקינוח – יוצא מן הכלל, הוגש עם 4 (!) כפיות ללקקנים שומרי דיאטה. 29 שקלים.
ס"ה כולל מע"מ 381 שקלים ועל כך הוספנו 50 שקלים תשר ויצא 431 שקלים ל-4 סועדים שהם בממוצע 108 שקל לסועד. בהחלט שווה את המחיר. ביקור בשירותים עורר התפעלות רבתי. כיור שיש מוגבה, ניקיון מופתי (כמעט השתנתי לכד הפרחים) והעיקר – מגבות בד קטנות אישיות מגולגלות לכל נוטל ידיו.
הַי רותי! הרבה תודה.
בס"ד, כשר, אצל פיני בחצר, מסעדת שף, דרך בית לחם 7, מתחם (לא תחנת!) הרכבת, ירושלים. טלפון 02-6719922. סגור בשבתות ובחגים מטעמי כשרות.
 
 
הערב – ערב מחווה לסופרת הילדים,
כלת פרס ישראל, דבורה עומר
מדיטק חולון, 3.3.08, במסגרת פסטיבל אישה
פסטיבל אישה יקיים ערב מחווה לסופרת הילדים, כלת פרס ישראל, דבורה עומר שעל ספריה וסיפוריה גדלו דורות של ילדים. הערב מתקיים היום, יום שני, ה-3.3.08 בשעה 20:30 במדיטק חולון.
דבורה עומר נולדה בשנת 1932 בקיבוץ "מעוז חיים" כבת למשפחת מוסינזון. את דרכה החלה ככמורה, ובמקביל פרסמה את כתביה במדור "דפי תמר" בעיתון "דבר לילדים", במתכונת של יומן נעורים של נערה בת קיבוץ. זמן מה אחר כך הפך המדור לסדרת ספרים, שהראשון בהם "דפי תמר" יצא לאור בשנת 1959, ואחריו פורסמו עוד עשרות ספרים שהפכו את דבורה עומר לאחת הסופרות האהובות על הילדים ובני הנוער בישראל. בין ספריה: "הבכור לבית אב"י", "שרה גיבורת ני"לי", "לאהוב עד מוות", "אני אתגבר", "הנשיקה שהלכה לאיבוד", "אהבת איתמר" ואחרים. אחדים מספריה הומחזו והפכו להצגות ילדים מצליחות בתיאטראות לילדים ולנוער ברחבי הארץ. בשנת 2006 הוחלט להעניק לה את פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית, כשבנימוקי השופטים נכתב כי "עומר הצליחה להפוך את העבר הישראלי-ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר." האירוע יתקיים בהנחייתה של חני נחמיאס ובבימויו של משה קפטן ובהשתתפות: אלון אופיר, שרית וינו אלעד, גולן אזולאי, דורון שפר, עדי זורע, אלון רונן, סתיו אידיסיס, שלמה בר שביט ועוד.
האירוע מתקיים היום, יום שני, ה- 3.3 בשעה 20:30.
מדיטק: שד' גולדה מאיר 6, חולון (מול קניון חולון)
03-5021555 שלוחה 1
 
 
 
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק כ"ז
החתונה הושבתה
דנינו ניקה את החצר, העמיד בה שולחנות וספסלים, הציב עמודי-חשמל זמניים ועליהם תלה פנסים. נוצר מרוּבּע גדול של אור, ועל אחת מצלעותיו בנה במה רחבה מארגזים ומלוחות-עץ. מן העיר הזמין רמקול ומיקרופון. על עצי-הפרי בגינה תלה פנסים נוספים, ותחתיהם העמיד גיגיות מלאות מים וגושי-קרח ובקבוקי משקאות ומיץ ומיני גזוז ובירה. את השולחנות ערך בצורת חי"ת למול הבמה. פרשׂ סדינים במקום מפות, והעמיד עליהם משקאות חריפים, קערות בוטנים, חמוצים, וממתקים. הרוח הקלה מן הים ניפנפה את שולי הבד, ולכן הניחו אבנים בפינות כל שולחן.
עוד בצוהריים רץ אחד הילדים אל המיקרופון, פתח את הכפתור, השתעל, והיה מדבר לתוכו: "אחת, שתיים, שלוש! אתם שומעים אותי? אחת, שתיים, שלוש, ארבע! הַלוֹ, הַלוֹ!" – ומן הרמקול נשמעו חריקות. את חדר-האורחים של דנינו הפכו לחלק מן המיטבח. יום שלם עמדו שם הנשים ובישלו עופות ואורז, הביאו פתיליות ופרימוסים ומילאו דוּדי-כביסה בעשרות תרנגולות שחוטות. "עכשיו יראו מי הוא דנינו," הירהר כשהוא מתרוצץ מן החצר לבית ובחזרה, "כל הכפר יאכל עד שיתפקעו, ואיש לא יֵצא ויאמר שנישאר רעב!" – אף כי היה אמיד, ערך לצורך החתונה מגבית פנימית במשפחה, ואף לווה חמש מאות לירות על חשבון המשכורות הבאות. "יראו ויתפוצצו וייווכחו מי הוא דנינו ותצאנה העיניים שלהם מחוריהן מרוב קינאה."
לפנות-ערב שוטטו ילדי הכפר, מרחרחים, כה וכה. ילדי משפחת דנינו עמדו בשער ופקחו עין על הגדר לבל ייכנס זר למקום לפני השמחה. מישהו התגנב וספג מכות. כמה פעמים התעופפו גם אבנים ונשמעו צעקות.
"רוצים לעזור!" קראו כמה נערים שעמדו ליד השער.
"תבואו אחר-כך," הסביר להם הבן הצעיר של דנינו, "תקבלו לאכול ולשתות. עכשיו יש כבר די אנשים."
"מה זה? לא מאמינים לנו? מה אתה חושב, אנחנו רוצים לאכול את האוכל של אבא שלך?"
וניסו, בלשון-חלקלקות, להידחף בינתיים פנימה. אחד נכנס לשתות מים, אחד היה צריך למסור הודעה למישהי מן הנשים המבשלות.
"אבא! אבא!" קרא הילד, משהתפרצו כולם פנימה.
דנינו ועימו עוד כמה גברים יצאו במרוצה מן הבית והחלו להכות על ימין ועל שמאל, לצעוק ולקלל. הנערים נעלמו בצעקה:
"יא דַנינוֹ-מַברֵגינוֹ!"
"חרפת אמכם, טפוּ," קרא אחריהם והסתלק לביתו.
 
באוטובוס של שעה שבע הגיעו אורחים רבים מן העיר, מַרסל הזמר עם תזמורתו, ומקהלת-הילדים של טוֹלֵירוֹ. "יַא-בָּה-יֶה – תהיה שמחה גדולה!" – קראו הנוסעים. מרסל כבר היה מוּכּר לתושבי הכפר מִשמחות קודמות. ירד מן האוטובוס, תפס בחצוצרה ותקע בה שתיים-שלוש תקיעות, ואחר-כך הִכּה בתוף: "פָּה-פַּם! פָּה-פַּם!"
עשרות ילדים נקבצו סביבו בצעקות ובתרועות, סובבו אותו ונגעו בחצוצרה ונגעו בתוף ומילאו את חלל האוויר שריקות מחרישות-אוזניים. התהלוכה, ומרסל בראשה, התקרבה לחצרו של דנינו.
הרעש והמהומה, שקמו בבוא האוטובוס, שימשו לתושבי הכפר סימן שהגיעה השעה לצאת מבתיהם לחתונה. בפתח החצר עמד דנינו, מזיע, נושם ונרגש, הודה לכל אחד על בואו. צרוד היה מרוב צעקות שצעק במשך היום.
"שיהיה לך לברכה, דנינו, מזל טוב!"
"עליכם, גם כן, ברכה תבוא!"
טפחו לו על גבו ולחצו את ידיו. הילדים התפזרו ונכנסו אחד-אחד עם בני-משפחתם, שקטים כשׂיוֹת תמימות, חייכו בבושה אל דנינו ועיניהם מושפלות לארץ. כעבור שעה התברר שגם הנערים המבוגרים יותר, כבני שש-עשרה, שבע-עשרה, כבר נמצאים כולם בפנים, ובהם אלה שקראו קודם: "דנינוֹ-מַברגינוֹ!" ושאר קריאות-גנאי.
דנינו חייך אל כולם, ומיד ציווה לתת משקאות ומיץ ובירה לכל אחד מהם כאוות נפשם. הללו התלקטו בינתיים לחבורה אחת, דופקים בידיהם על השולחן, ומפעם לפעם מוציא אחד מהם קול בלתי-נעים מבטנו וגורף אחריו גלי-צחוק. הילדים התקבצו ורצו זה אחר זה תחת עצי-הפרי ושברו בקבוקים.
הופיע ניסים לוי. "שלום לך," קרא אליו דנינו. "למה לא הבאת את האישה?"
"היא מרגישה לא טוב," ענה ניסים, "חולה. רק אתמול חזרה מן הרופא."
"יהיה טוב," אמר דנינו, "תמסור לה בריאות ורפואה שלמה ממני."
"אינשאללה," ענה לו, "שנהיה כולנו בריאים."
"ותודה לך על הכבוד שעשית לי שאתה בא אליי."
"מה איתך, דנינו? זה אני צריך להודות לך על הכבוד שהזמנת אותי לבקר בשמחה שלך."
 
העמידו את החופה, הרב קרא מן הכתובּה, שברו כוס, והנשים שׂמוּ יד על פה כשהן מכות באצבע על שפתיהן ומוציאות קולות שמחה מגרונן: "אוּבִּלְבּלְבּלבּל – אוּבִּלְבּלְבּלבּל…" התזמורת פתחה בנגינת נעימה מתמשכת שנתערבבו בה שמחה, תקוות, געגועים ותחינה. מַרסל ניגש, היטיב את עניבת-הפרפר שלצווארו, אחז במיקרופון והחל שר את המילים בהטעמת מלרע:
 
"מָלאוּ אַנַא, מָלאוּ אַנַא,
ומן אִל-בתים נשמע רינה."
 
וכל הקהל עונה:
 
"ומן אִל-בתים נשמע רינה."
 
והוא ממשיך:
 
"ויַחְדְ עם כלה
ושמחת אִל-חתן,
ונעימת אל-זמר
המתוק מדבש – "
 
ועונים אחריו:
 
"ונעימת אל-זמר המתוק מדבש."
 
"יאוָה, יאוָה, יא מַרסל! ולמה לָא אִנתי מַטריחַ אִל-תזמוֹרת ואִל-חליל למענךָ? יאוָה, יאוָה!" קראו אליו.
מַרסל רמז לתזמורת, וזו הגבירה את קצב המנגינה והקהל עונה במחיאות-כפיים וברקיעות-רגליים ובהקשת כוסות ומזלגות וסכינים וצלחות:
 
"מַשׂכּיל אַנַא, יָגיל אַנַא,
ומן אִל-בתים נשמע רינה."
 
בינתיים הובאו על לוחות-עץ ארוכים, ששימשו כמגשים, עשרות צלחות ובהן עופות ממולאים באורז ובבצק, ובכבדים, ובצימוקים, ובשקדים, ובמיני תבלינים חריפים. עלה אֵד כבד של ריחות ועורר רחש קולות-הנאה בקרב הקהל. ועוד הונחו על השולחנות קערות גדולות של אורז, עלי-חסה, דגים חריפים אפויים ברוטב עגבניות, בתוספת תפוחי-אדמה וחציל ובצל וקישוא שעמדו לילה שלם בתנור. ומינים ממינים שונים של זיתים, פלפלים חריפים וחמוצים, מלפפונים. ולפת, סלק, גזר וכרובית, חתוכים לפרוסות קטנות ומשוננות. אפונה ירוקה מבושלת במיץ בשר אדום ושמן ומפולפל. מיני מאפה ובצק ממולא בכליות, לב, כבד טחון, פטרוסיליה, ופתיתי אגוזים וצימוקים. והכול בשפע וביד רחבה, לאיש-איש מנת מחצית העוף בצלחתו. ואחדים מבקשים מנות נוספות, והילדים של דנינו מביאים בירה ומיץ ומיני גזוז ותסס ופירות, ואין צורך לומר היינות והליקרים והקוניאק והעראק המשובח הנמזגים על כל השולחנות. ודנינו עובר מזה לזה, טופח על גב, עיניו שׂוחקות וליבו גאה. לכל כוס ריקה מוזג ולכל צלחת ריקה מזמין מנה נוספת ועומד ומפציר לטעום עוד ועוד.
מַרסל המשיך בזמר. חליפה הִכתה בכוסה אחריו וחזרה:
 
"ומן אִל-בתים נשמע רינה."
 
"יא חליפה!" קראו אליה כמה מן החברות שישבו לידה, "איפה הוא הבעל שלך שישמח גם הוא?"
חליפה התעלמה מן הקריאות והוסיפה לאכול, לשתות, לשיר ולהכות בכף-ידה על השולחן, ואת ראשה סובבה כלפי הבמה.
"יא חליפה! יכול היה לשתות בחינם פה, למה יבזבז גם היום את הכסף שלו בעיר? צריך שיהיה לו שכל איפה לבוא."
"לא שותה הוא, יא מַרכילוֹת שכְּמותכן! טפוּ, יא לשונות רעות, טפוּ!"
"אַל תתרגזי, חליפה. מה הוא עושה בעיר? עובד בבנקים בלילה?"
ניסים לוי ישב לא רחוק מהן, עוקב מזווית-עינו אחר המתרחש. חליפה קלטה את מבטו והשיבה בקול רם, למען ישמע גם הוא:
"הלך לדבּר בעניין חשוב מאוד בעיר. לא עושה דברים בחינם, יען כי המילים שלו יבואו לאוזניים של האנשים המשכילים."
"אַת מדברת שטויות, חליפה. מי מכיר אותו בעיר? הוא מרמה אותך כל היום."
"שקט, יא מַלעוּנוֹת! הוא עסוק מאוד. יבוא מאוחר לכאן, כאשר יגמור את העניינים שלו החשובים בעיר."
ניסים לוי אימץ את מוחו: "מה הוא זומם? איפה הוא מסתובב כל הימים? עליי לברר עם ספראי."
 
המקהלה של טוֹלירוֹ עלתה לבמה – רובם נערים צעירים שקולותיהם רכים, וטולירו עצמו – שמן ושׂערוֹ ארוך, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים מהוהים, מזיע, ומטפחת כרוכה לצווארו. הוא החזיק במקל-מנצחים דק, סידר את החבורה בחצי-מעגל לפני המיקרופון, נִפנה אל הקהל ואמר:
"יא רבותיי המכובדים ואנשי האוזן השומעת!"
"תֵן מן אִל גינת-אגוז, יא טולירו, ומן אִל צפצוף ארוך בלב שֶלָך," החלו שורקים אליו וצועקים שמות שירים מוּכּרים. חזר ונפנה אל המקהלה, וזו שרה שירי-עם עתיקים וחדשים, משלוֹ ומשל אחרים, וקצרה לסירוגין קריאות-גנאי וגידופים או מחיאות-כפיים ותשואות. משהגיעו לשיר חביב ומוּכּר נאלצו לחזור עליו פעמיים ושלוש.
פתאום כבה החשמל, המקהלה חדלה לשיר, בקעו שריקות מחרישות-אוזניים, מישהו הטיל בקבוקים ריקים בקהל, נשמעו רעש זכוכית נשברת וקריאות-בהלה. בנס לא נפגע איש. כעבור דקה חזר האור ונדלק. התברר שמישהו מן הילדים חמד לו לצון וסגר את המַפסק הראשי. לאחר שנרגעו הרוחות הוסיפה המקהלה לשיר ושבה השמחה.
 
דנינו ניגש אל ניסים ומילא את כוסו.
"לחיים!"
"לחיים ולשמחה רבה!"
"אַל תיקח ללב את הצרות, ניסים. היום צריך לשמוח, כולנו אוהבים אותך."
דנינו התנודד מצד אל צד, נשען אל השולחן, נטל קערת פירות ושׂם לפני ניסים.
"תאכל, תברך!"
"תודה," אמר ניסים, בקושי סיים את מנתו. כמה אנשים מחבורתו הקיפו אותו ומזגו לעצמם בשקדנות. "עזוֹב אותו," אמרו לדנינו, "היום המצב-רוח שלו נמוך."
ניסים שאל: "דנינו, אתה אוהב אותי?"
"כן," ענה.
כפי הנִראה היו שניהם שתויים. ניסים חש בבטנו משום שכמעט לא אכל, ולעומת זאת הִרבה בשתייה.
 
חדידו ישב עם כמה מחבריו ושתה. עירבבו לו בכוס משקאות שונים, אולם הוא דחה אותה מעל פניו. "רק עראק," אמר, "למען הבריאות."
לבושים היו בגדי-עבודה, או בגדים אחרים שניראו ישנים ומרוטים ולא התאימו לחג. ידידיו של חדידו היו רובם מן הפחותים שבכפר, חרדים לכל דיבור מצד תקיפים מהם ורק במחיצתו חשו עצמם חזקים ושליטים.
"תרקוד לנו, יא חדידו!" אמרו.
"עוד לא התבשל אצלי מספיק האוכל על העראק," ענה.
"לא נורא, תקום ותערבב אותם."
"והם פינו כמה שולחנות ויצרו מעגל סביבו ומחאו כפיים:
 
"יַא חדידו יַא,
מִן אִל שמחה רבה – "
 
קם וחייך אליהם בעיניים שיכורות ופרשׂ כפות-ידיים לצדדים והחל מנענע בירכיו.
מישהו מהנערים קרא:
"יא חדידו, יא מַלעוּן!"
וברח ונעלם. חדידו כמו רעד עברוֹ, אך הוא המשיך בריקוד.
"יא חדידו, יא מַג'נוּן!" קראו מצד אחר ופרצו בצחוק.
חדידו קפץ מן המעגל לכיווּן הקריאה:
"ערוות אימכם, יא חוּרבּנים בני חוּרבּנים!" – נופף באגרופיו, אולם עצרו בו והחזירוהו למעגל.
 
"יא חדידו יא,
מן אִל שמחה רבה – "
 
ולא הניחו לו להפסיק מריקודו.
"אַל תבכה, חדידו," קראו אליו, "צריך לשמוח! אַל תשמע מה שהמחוּרבּנים האלה קראו עליך. אתה המלך שלנו – מלך של השמחה."
חדידו רקד והצטרפו אליו אחרים בשורה ארוכה.
 
פתאום נכנס לחצר אחד הבחורים ונופף בידו בעיתון-ערב: "הֵי, חברים! לא שמעתם מה קרה?"
אנשים הצטופפו מסביבו בפינה. סיפר להם דבר-מה, והעיתון עבר מיד ליד. "איפה?" – "מה?" – "מי כתוב?"
"יַא!" פרצה בצעקה אחת הנשים ששמעה את הידיעה.
"מַסכּינה הבת של חדידו! אומללה, וַי על החיים שלה!"
אנשים נוספים מיהרו אל הבחור, העיתון כמעט נקרע לגזרים. חדידו הוסיף לרקוד, וניסים לוי הסתכל בקהל בסקרנות.
כמה נשים התחילו לצעוק יחד: "מַסכּינה, יא מַסכּינה! וַי על המשפחה שלה! דחפה את הראש שלה תחת הרכבת! וַי! וַי!"
"וַי – "
ניסים החוויר. "אלוהים! מה הקטנה הזאת עשתה? לא יכול להיות, שקר!"
בינתיים נודעו פרטים נוספים מתוך העיתון, והופצו במהירות בקהל – בלחישות, בצעקות וביבבות. המנגינה פסקה, הרוקדים עמדו, חדידו נישאר באמצע המעגל ולא הבין מה קרה. מישהו ניגש אליו ואמר:
"חדידו, הבת שלך מתה."
"לא, לא," צעק, "מה קרה לה?"
"כבר היתה בהריון," התלחשו אנשים ביניהם, "הנה כתוב כאן שהיתה בהריון, והלכה והרגה את עצמה המסכנה מפני הבושה."
ניסים לוי נבוך. כמה מחבריו שהיו שותפים לו לבילויים בבית-הקפה של אבו-סנין קמו וחמקו מן המסיבה, ואילו הוא עמד והיסס.
חדידו רץ אליו וקרא: "ניסים, ניסים, תגיד שהכול שקר! נכון? אתה הרי דואג לה, אתה הרי מכיר אותה?"
ניסים שתק. אנשים נקבצו סביבם. רעד קל עברוֹ.
"שקרנים, שקרנים," פנה חדידו אל הקהל, "מה התנפלתם עליי כולכם? היא חיה, לא קרה לה שום דבר. היא אוהבת את אבא שלה."
בצד פתחו הנשים ביללה ובצעקות, מרטו את שערותיהן והפכו את השמחה לאבל.
חדידו תפס בחולצתו של ניסים והתחנן אליו: "תגיד שזה שקר, ניסים. אתה הרי יודע שהיא בחורה טובה. אתה הרי דואג לה והיית כמו אבא שלה. איך זה יכול להיות שחתכה את הראש שלה? הלא היא היתה ילדה יפה כל-כך? ניסים, תגיד להם שהגוף שלה שלם, שלם. למה הם מקנאים בי כולם? למי יש עוד בת כל-כך יפה כמו לחדידו המסכן? נכון, ניסים? אנחנו הרי יודעים זאת. תגיד, תגיד! איפה ראית עוד ידיים יפות כמו שהיו לה? צעירות, חלקות?"
וחדידו השיכור הוסיף לתאר בעוויותיו ובתנועות גופו, לפני ניסים לוי וכל הקהל אשר מסביבם, את חמודות בתו הצעירה ומירר בבכי:
"היא תבוא אל אבא שלה. היא ילדה טובה. לא אהבה אף אחד מן הבחורים כמו שאהבה את אבא שלה השיכור הזקן."
ניסים נשען בכל כוחו אל השולחן שמאחוריו, קרוב להתעלף. זבובים שחורים ריצדו לנגד עיניו. אורות-החשמל נבללו, בטנו כאבה. הנשים יללו וצרחו כצופרי מכוניות-משטרה. חדידו הִרפה מחולצתו והתנפל עליהן:
"הביתה! יא כלבות ארורות! הביתה, יא מקוננות-שקר!"
תשומת-הלב הוסבה לרגע מניסים אל חדידו המתנפל על הנשים ומכה ודוחף אותן. אחדים ניסו לתפוס בו ולעצרו. בינתיים אץ דנינו אל ניסים לוי ולחש לו: "בוא אחריי."
ניסים לא זז.
דנינו תפס בידו וחזר ולחש לו על אוזנו כל מה ששמע מן העיתון. ניסים הלך אחריו, מהר, במרוצה, דרך הגן, רגליו נתקלו באבנים, בבקבוקים ובקוצים.
אנשים תפסו את חדידו והחזיקו בו.
"משוגע!" קראו לו, "תפתח את העיתון ותקרא! מה אתה חושב, שאנחנו רוצים להזיק לך?"
"אני לא יודע לקרוא," ילל חדידו ודחף מעליו את העיתון, "לא יודע, לא יודע!"
"מתי היתה הבת שלך בפעם האחרונה בבית?"
"לא זוכר."
"מתי נסעה?"
"לא זוכר, לא זוכר! כבר הרבה זמן שהיא עובדת במשרד בעיר. היא אוהבת אותי, את אבא שלה."
"אתה יודע שהיא היתה בהריון בזמן שנהרגה?"
"מה?"
"ואתה יודע מי הרוצח שלה?"
"מה?"
לפתע צעק אחד מן הבחורים: "תִראו מה שכתוב כאן, יא מנוולים! שכב איתה מישהו שעה לפני שהיא חתכה לעצמה את הראש ברכבת. בדקו אצלה הרופאים – "
"יא מנוולים! יא – "
"ניסים לוי הוא הרוצח שלה! חדידו – ניסים לוי!"
"יא מנוול!" קראו אחרים.
"איפה הוא היה אתמול אחרי-הצוהריים?"
הדמיון פעל כדליקה מתפשטת. שכחו את חדידו, והלה ישב בפינה ומילמל: "היא לא אהבה אותי? היא לא אהבה אותי? ניסים אתה זַיין גדול! אני אחתוך לך את הגרון."
ואילו השאר צעקו: "איפה ניסים לוי?" פנו לעבר המקום בו נמצא כמה רגעים קודם, והנה נעלם.
"איפה הוא? ברח?"
"אנחנו נחקור אותו איפה הוא היה אתמול."
"איפה הוא?"
"רוצח!"
והם נופפו אגרופים זה כלפי זה.
הכלה ברחה בבכי הביתה ובעלה רץ אחריה להרגיעה. אחד הילדים, מאותם שהסתובבו קודם תחת לעצים וטיפלו בדּודי המשקאות, ישב על ארגז גבוה וקרא:
"הי, אנשים! ניסים לוי ברח קודם לרחוב השני דרך הגדר של הגן."
שאר הילדים מילאו את כיסיהם אבנים וחטפו סוכריות מעל השולחנות.
דנינו עמד על הבמה וצעק: "חברים! חברים!"
מישהו ניגש אליו וסטר על לחיוֹ וכיבה את החשמל. הקהל זרם החוצה.
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 

אנו שמחים להזמין אתכם לאירוע זֶמֶרֶשׁת 4, אירוע מיוחד לפורים!
האירוע יתקיים ביום ו', ה-21.3.08, בשעות 13:00 עד 16:00 (כולל הפסקה)
חשוב: השירה תתחיל בדיוק בשעה הנקובה
בתוכנית: אירוע עליז במיוחד לכבוד פורים. כרגיל, נשיר שירים מראשית הציונות עד קום המדינה בלבד.
גיטרה והובלת שירה: נגה אשד, מנדולינה: עליזה נגר
מיקום: "צוותא" (אולם חזן 3), לונדון מיניסטורס, תל אביב
כניסה: 50 ₪ לחברי זֶמֶרֶשׁת. המחיר לקהל הרחב הוא 60 ₪. כדי לקבל כרטיס מוזל, עליכם להזדהות בעת ההזמנה כחברי זֶמֶרֶשׁת. להזמנת כרטיסים: קופת "צוותא" – 03-6950156, כרגיל, מומלץ להזדרז ולהזמין מקום.
להתראות
צוות זֶמֶרֶשׁת
www.zemereshet.co.il
טלפון: 050-8464425, 054-4654234, 054-7300290