דברי פרנץ וֵרפל בעקבות השוואתו האומללה של שגריר ישראל בטורקיה בין רצח הארמנים בתורכיה במלחמת העולם הראשונה לבין פעולות צה"ל בעזה
פרנץ וֵרפל, הסופר היהודי-וינאי (1890-1945) בשפה הגרמנית, מחבר הרומאן "ארבעים הימים של מוסה דאג" (1933) על שואת הארמנים באסיה התיכונה קם מקברו שבבוורלי הילס, קליפורניה, ואומר בתגובה כי אכן ספרו לא הובן נכונה, והשגריר הישראלי צדק:
"כוונתי היתה לתאר את מאבקו של הצבא התורכי נגד הטרוריסטים הארמניים ולא נגד העם הארמני כולו. החיילים התורכיים אמנם אנסו נשים ונערות וביתרו את גופותיהן, ורצחו את הגברים הארמניים, ואולם כל אלה לא היו אלא צעדים הכרחיים במאבק נגד הטרור הארמני!"
הערה: אנחנו נוהגים לכתוב השלטון העות'מני או תורכיה לגבי כל התקופה הממושכת שהסתיימה במלחמת העולם הראשונה ובמהפכה שחולל אתא טורק, אביה של טורקיה המודרנית, וזה גם הכתיב שאנו משתמשים בו לגבי המדינה מתקופתו והלאה.
 
אורי הייטנר
סוד מתת האל
על ספרו של אבי שילון; "בגין 1913-1992" בהוצאת "עם עובד", 2007. 535 עמ'.
מנחם בגין הוא אחד המנהיגים הבולטים ביותר בתולדות המדינה, אחד מראשי הממשלה המשפיעים ביותר. שש שנות כהונתו כראש הממשלה היו רוויי דרמות ושינויים, לטוב ולרע, שהשפעתם – לדורות. דרך החתחתים בה צעד עד בחירתו לראשות הממשלה, הופכת את סיפור חייו לדרמה של ממש. האופן בו ירד מן הבמה הציבורית, הופך את הדרמה לטרגדיה אמיתית. סיפור חייו של בגין הוא סיפור של טלטלות עזות, שאינן רק טלטלות אישיות, אלא טלטלות של האומה כולה. אך טבעי, שביוגרפיה של בגין תהיה ספר מרתק יותר מכל רומן.
15 שנים אחרי מותו, התפרסמה לראשונה ביוגרפיה מקיפה של בגין, ומן הסתם אין היא הביוגרפיה האחרונה שנכתבה עליו. אבי שילון, עיתונאי ועורך, עורך מדור המאמרים בעיתון "ישראל היום", היסטוריון צעיר בן 32, נטל על עצמו את המשימה הכבדה של כתיבת הביוגרפיה. גילו הצעיר והעובדה שזהו ספרו הראשון, מעידים על תעוזה רבה בעצם הבחירה באתגר.
הספר מתאר את סיפור חייו של בגין, מילדותו בעיירה בריסק שבליטא, ועד הסתגרותו ברח' צמח בירושלים ולאחר מכן ברח' גליקסברג בנאות אפקה שבת"א, עד מותו. הספר מתאר את צמיחתו של בגין הפוליטיקאי, הנואם והמנהיג בתנועת בית"ר בפולין, את מאסרו בכלא הסובייטי, את הפיקוד על האצ"ל והנהגת המרד של האצ"ל בשלטון הבריטי, את הקמת תנועת החירות והנהגתו אותה במשך 29 שנים עד עלייתו לשלטון במהפך הפוליטי ב-1977. בספר מתוארים משברי המנהיגות עמם התמודד בגין לכל אורך הדרך; הטענות הקשות על כך שנטש את חניכיו בפולין בראשית מלחמת העולם השנייה בניגוד למנהיגי תנועות הנוער של תנועת העבודה. העימות עם קבוצתם של הלל קוק וערי ז'בוטינסקי בראשית שנות החמישים. התבוסה הקשה שכמעט ריסקה את מפלגתו בבחירות לכנסת השנייה, שבעקבותיה החליט על פרישה מהחיים פוליטיים. המרד של שמואל תמיר, אהוד אולמרט, עמיחי פגלין וחבריהם בוועידת תנועת החירות ב-1966, שבעטיו התפטר מראשות תנועתו. המרד של עזר ויצמן בשנת 1972. הוא מתאר את המאבקים הציבוריים אותם הנהיג, כמו המאבק הקשה והאלים נגד הסכם השילומים, המאבק נגד הנסיגה מסיני ומעזה לאחר מלחמת סיני והמאבק למען התפטרות ממשלת גולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים. התמורות הפוליטיות אותן חולל בגין בדרכו לשלטון – הקמת סיעה של תנועת החירות בהסתדרות הכללית, הקמת גח"ל (גוש חירות ליברלים) בשנת 1965, ייזום ממשלת הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים וההצטרפות אליה כשר, הקמת הליכוד ערב בחירות 1973 ומעל הכול – המסילות שסלל אל לבם של בני המעמדות הנמוכים בחברה הישראלית ואל עדות המזרח, שחוללו את המהפך והעלו אותו לשלטון. וכמובן, את שנות שלטונו הסוערות – ביקור סאדאת, חתימת הסכם השלום עם מצרים, הנסיגה מסיני ועקירת יישובי חבל ימית, הפצצת הכור העיראקי, החלת ריבונות ישראל על הגולן, המהפך הכלכלי והמשבר הכלכלי העמוק בתקופת שלטונו, פרוייקט שיקום השכונות, מערכת הבחירות הסוערת בשנת 1981 ומבצע "שלום הגליל" שהיה למלחמת לבנון הראשונה, שהביאה לסיומה הטרגי של הקריירה הפוליטית המרשימה של מנחם בגין.
 מנהיגות הינה אחת התופעות האנושיות המרתקות ביותר. מה הופך אדם למנהיג? מה גורם לאנשים ללכת בעקבות אדם, להאמין בו, להעריץ אותו? מה גורם להמונים להתמסר למנהיג ולהיות בעבורו כחומר ביד היוצר?
פירוש המילה כריזמה, ביוונית, היא מתת אל. אין ספק שמנחם בגין ניחן במתת אל זו. מה סוד הכריזמה שלו? מה באישיותו עורר את הערצת ההמונים, כמו גם את השנאה והסלידה כלפיו והפחד ממנו מצד ציבור גדול?
האתגר הגדול של ביוגרפיה טובה של מנהיג, היא היכולת לפענח את סוד מתת האל של מנהיגותו, לפצח את הקוד המסתורי הזה. האם הספר "בגין 1913-1992" מצליח לפענח את הסוד?
ספרו של אבי שילון הוא ספר מרתק, הנקרא בנשימה עצורה. שילון בורך ביכולת כתיבה מרשימה, ביכולת לספר סיפור והוא מספר היטב את סיפור חייו של בגין. שילון גם מספק תובנות מעניינות הנוגעות לנשוא ספרו, שיש בהן התמודדות מסויימת עם אישיותו המורכבת. אולם לא זו בלבד שאין הוא מצליח לפענח את הסוד, ספרו אף מעצים את התעלומה.
אדם המקדיש מספר שנים מחייו לכתיבת ביוגרפיה, חי במידת מה חיים כפולים – במקביל לחייו, הוא חי את חיי הדמות אותה הוא חוקר, אותה הוא לומד, עליה הוא כותב. אין הוא יכול להיות אדיש לדמות הזאת; בהכרח הוא מפתח כלפיה רגשות. הרגשות הללו אינן יכולות שלא להשפיע על הביוגרפיה. המוקשים הגדולים הניצבים בפני ביוגרף, הם הרגשות המשפיעים על המחקר.
מוקש אחד הוא אהבה המקלקלת את השורה. ביוגרפיה של חסיד, של מעריץ, עלולה להיות "סיפורי צדיקים" יותר מביוגרפיה מחקרית, ביקורתית. היא עלולה להיות מעין אוטוביוגרפיה שנכתבה בידי אחר – ספר אפולוגטי שמנסה להציג את גיבורו ככליל השלמות, להסתיר ולתרץ את כשליו ואת פגמיו.
מוקש אחר הוא שנאה המקלקלת את השורה. ביוגרפיה שנקודת המוצא שלה היא יחס של סלידה מצד הכותב כלפי הדמות עליה הוא כותב, עלולה להציג אותו בראי עקום, להשחיר את פניו ולעוות את דמותו.
אבי שילון לא בא מאהבה ולא מהערצה. שנאה או סלידה הם ביטויים קיצוניים מידי לתיאור יחסו לבגין. אולם עמדתו הבסיסית כלפי בגין משדרת עוינות וזלזול. העוינות הזאת מקלקלת את השורה.
אם האתגר הגדול של הביוגרפיה הוא פענוח סוד מנהיגותו של בגין, הרי שהגישה העוינת של שילון, מרחיקה את הקורא מפענוח הסוד. שכן אם בגין הוא דמות נלעגת, כפי שהיא מצטיירת בספרו של שילון, השאלה איך הוא הגיע למעמד העל אליו הגיע, מה בדמותו משך את ההמונים ואת הערצתם, קשה יותר להבנה.
גישתו השלילית של הכותב לנשוא מחקרו מתמתנת במהלך הספר. אולם תיאור התקופות המוקדמות של חייו, ספוג בלעג וזלזול. הזלזול הזה אינו מאפשר לקורא להבין, כיצד הצליח בגין לבנות את מנהיגותו.
בכל ביוגרפיה טובה, הפרקים על התקופה המעצבת של הגיבור הם משמעותיים לא פחות מתקופת השיא שלו, כיוון שבה נבנית דמותו ובה נסללת דרכו. בספר זה, הפרק החלש ביותר והבעייתי ביותר, הוא המתאר את צמיחתו כמנהיג בית"ר בפולין, מנהיגם של רבבות חניכים ופריפריית ענק של אוהדים, כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו.
בפרקים האלה מתואר בגין כלא יוצלח, כטרחן נלעג, כחסר כישורים, במידת מה גם כחסר דרך (אם כי מכושרו הרטורי יוצא הדופן לא יכול שילון להתעלם). אם כזה הוא תיאורו, היה על המחבר להסביר את הסתירה בין דמותו למעמד שרכש, עד כדי כך שניצח את מייסד התנועה ומנהיגה הבלתי מעורער זאב ז'בוטינסקי בכינוס העולמי של בית"ר ב-1938.
איך צמח בגין בבית"ר? האם הצטרף לתנועה ופתאום היה למנהיגה? מה הוא עשה בתוכה? אילו תפקידים מילא כחניך, כמדריך, כפעיל ומה היה מסלול צמיחתו והנהגתו? כל אלה אינם מתוארים. מתוארת העובדה שהוא נשלח להנהיג את התנועה בצ'כיה, ועובדה זו מוצגת כמעין הגלייה של בגין, כדי שלא יפריע במרכז התנועתי האמיתי בפולין. ובכל זאת, במהרה הוא קיבל את הנהגת תנועתו בפולין. איך זה קרה? איך מיישבים את הסתירה?
הסתירה אינה מיושבת, וכדי לתרץ אותה, מנסה שילון להמעיט מחשיבות התפקיד של בגין בבית"ר, באמצעות ציטוט דברים שאמר בחקירתו בכלא הסובייטי לפיהם תפקידו היה רק לעבור ממקום למקום ולנאום. כמובן שדברים אלה נועדו להגן על עצמו בחקירה, ואין ללמוד מהם דבר וחצי דבר אודות משמעות מנהיגותו בבית"ר, ובוודאי לא אודות האופן בו הוא עצמו תפס את מנהיגותו.
גם תיאור מאסרו של בגין וחקירותיו בידי חוקרי האנ.ק.וו.דה. לוקה בעוינות המקלקלת את השורה. בגין לא ניחן ביכולות פיזיות, והביוגרפיה שלו אינה יכולה לתאר עלילות גבורה ושלל קרבות. אולם התמודדותו של בגין עם חוקריו היא סיפור גבורה מרשים ביותר. בגין הפך את חקירותיו לעימות אינטלקטואלי, אידיאולוגי ופוליטי שניהל באמצעות חוקריו עם המעצמה הסובייטית, בימיה החשוכים ביותר, תוך לקיחת סיכון רב. בספרו "ימים לבנים", בהם תאר את תקופת שביו, תיאר בגין בפרוטרוט את חקירתו. התיאור נראה פנטזיונרי ומוגזם. אך כפי שמזכיר שילון בספרו, כשתיקי החקירות נחשפו לציבור הרחב, לאחר התמוטטות בריה"מ, התברר שתיאורו של בגין היה מהימן, והנוסח שכתב מן הזיכרון כעבור למעלה מעשור, היה קרוב מאוד לסטנוגרמה של החקירות.
עמידתו של בגין, אסיר נטול כל כוח, מול חוקרים שעוצמתם אינה מוגבלת, וניהול דיאלוג כשווה מול שווים, כמנהיג לאומי מול נציגי מעצמה, מעידה על עוצמה נפשית ועל אומץ רב. העובדה שחוקריו איפשרו זאת והשקיעו מאמץ אינטלקטואלי רב בעימות האידיאולוגי האינסופי הזה, ונמנעו לחלוטין מכל גילוי של אלימות כלפיו, מעידה על הערכתם הרבה אליו ועל הכבוד הרב שהם רכשו לו.
אולם שילון מציג את בגין גם כאן כטרחן, המעיק על חוקריו בנאומים פתטיים אינסופיים, וציטט אותם מכנים אותו תימהוני ("צ'ודאק"). הציטוט, אמנם, אוטנטי, אולם אין הוא מסביר את נכונותם ורצונם לנהל איתו את הדיאלוג הזה.
בכל דרכו הפוליטית התמודד בגין עם ביקורת והתנגדות. ביוגרפיה אמינה חייבת להציג את ההתנגדות, ואך טבעי שהיא אף תרחיב בתיאורה בשל היסוד הדרמטי שבה, החיוני לבניית הביוגרפיה. אולם בספר זה, תיאור ההתנגדות, ובעיקר – תיאורו כזלזול של המבקרים בבגין, והמשך תיאורו הנלעג של בגין, מקשים על ההבנה כיצד זה רכש את מעמדו.
אם בגין היה עולה חדש תלוש מהווי הארץ ונלעג בעיני חברי מפקדת האצ"ל, מדוע הם לחצו עליו כל כך לקחת את התפקיד והמתינו עד שניאות לקחת על עצמו את התפקיד. ההסבר בדבר אי התאמתו הקיצונית של יעקב מרידור לתפקיד, ממש אינו מספק. אם הם זילזלו כל כך בהכרזת המרד שלו, מדוע הם ניהלו מאבק מזויין בשלטון הבריטי במשך ארבע שנים תמימות? ומדוע הם נשמעו לפקודתו כאשר הורה להבליג בתקופת ה"סזון" כדי למנוע מלחמת אחים, בניגוד לנטייתם הטבעית ולרצונם?
אם בגין היה כה פתטי ונלעג בראשית דרכו הפוליטית והפרלמנטרית, ומנהיגותו היתה כל כך שנוייה במחלוקת, מדוע כאשר נטל אחריות על תבוסת תנועתו בבחירות 1951, פרש מן החיים הפוליטיים ואף נסע לתקופה ארוכה לחו"ל והחל להתמחות במשרד עורכי דין, מפלגתו לא קיבלה את ההתפטרות, לא מינתה לו מחליף ומנהיגיה לא הרפו ממנו במשך חצי שנה, עד שחזר כדי להנהיג את המאבק בהסכם השילומים?
מדוע מפלגתו המשיכה ללכת אחריו "בארץ זרועת מוקשים," כהגדרתו, גם אחרי שמונה מערכות בחירות שבהן לא הצליח להביא את תנועתו לשלטון? למה כאשר הודיע על התפטרותו ב-1966 לא ניצלו את ההזדמנות כדי להיפטר ממנו, אלא פנו אליו כילדים בחרדת נטישה אל אביהם?
אלו השאלות הגדולות שעליהן ביוגרפיה של בגין צריכה היתה להשיב. אולם לא זו בלבד שאין היא עושה זאת – דרך הצגתו מעצימה את השאלות.
מבחן המנהיגות הגדול ביותר של בגין, היה לאחר הסכם קמפ-דיוויד. בהסכם זה בגין ביצע תפנית של 180 מעלות מן הדרך לה הטיף כל חייו, ובה הוליך את חסידיו לאורך עשרות שנים באופוזיציה. והנה, הוא הצליח לשכנע את תנועתו, שהיתה באותם ימים תנועה אידיאולוגית, הרבה בטרם היה הליכוד ל"מפלגת ג'ובים", לתמוך בו. וגם אלה שלא השתכנעו והתנגדו לו, שמרו אמונים לו ולמנהיגותו. למעט גאולה כהן (ומשה שמיר, ח"כ מהליכוד אך לא איש תנועת החירות) שאר מתנגדי ההסכם, לא היו לסיעת "מורדים", כפי שהיו מתנגדי ההתנתקות בתקופת שרון. הם הצביעו נגד ההסכם, אך נשארו נאמנים לקואליציה ולבגין.
עובדה זו מצביעה על עוצמתו הרבה של בגין, על אמונתם העיוורת בו של חסידיו ועל כושר השיכנוע שלו. ניתן היה לצפות מחברי תנועה אידיאולוגית כזו למרוד במנהיג שסטה מן הדרך. התופעה הדורשת את התייחסות החוקר היא התמיכה בבגין בסיטואציה הזו וחולשת ההתנגדות. אולם תיאורו הפוך. העובדה שהיתה התנגדות לדרכו של בגין, היא המעוררת אצל שילון תמיהה, והסברו את התופעה תמוה: "סמכותו של בגין ב'חירות' היתה איתנה גם משום ש'חירות' היתה מפלגת אופוזיציה – מפלגת מיעוט שחבריה חשו כי נידונו להתמודד עם כוחותיו הכבירים של המימסד. עתה צברו חבריה כוח – עתה היו הם עצמם השלטון – ולא היה עוד צורך להתאחד נוכח המחנה הגדול, השליט. לכן, באופן פרדוקסאלי, דווקא כשמנהיגם היה לראש ממשלה התערערה סמכותו בתוך מפלגתו." (ע' 295).
ציר מרכזי בסיפור חייו של בגין, הוא השילוב של דבקות בדרך לצד פרגמאטיות בכלים להגשמתה. מצד אחד, בגין דבק ברעיונות בהם האמין, ובראשם שלמות הארץ, לאורך כל שנותיו באופוזיציה ומצד שני הוא ידע היטב לגלות פרגמאטיות, ובכישרון פוליטי הפך מפלגת ימין קיצונית ונעדרת לגיטימיות, למפלגה גדולה ולגיטימית, המרכזת סביבה כוחות פוליטיים שונים עד הפיכתה מפלגת שלטון. ניתן להציג את השניות הזאת על דרך החיוב, אך שילון לא אחת מתאר את בגין הדבק בדרך כדוגמאטי שאינו מסתגל למציאות המשתנה, ואת בגין הפרגמאטי כפוליטיקאי פופוליסט המתחנף לקהלו, בניגוד למנהיגות המעצבת של יריבו הגדול ב"ג.
בהגיעו לשלטון, נאלץ להעמיד למבחן אמיתי את המתח בין דוגמאטיות ופרגמאטיות. דווקא בשלטון, עת היה לאל ידו להגשים את הדרך בה דגל, הוא לא דבק בה. את הסכם השלום עם מצרים, הוא ניסה להציג כוויתור מרחיק לכת בסיני, שאינה חלק מארץ ישראל (לפחות לפי מפת א"י המנדטורית, שהיא מפת תנועת החירות) לא רק כדי להגיע לשלום עם מצרים, אלא גם כדי להציל את יהודה, שומרון ועזה, שהנם ארץ ישראל. האם בגין האמין בכך?
אין ספק שהתיאור הזה חסר שחר. נכון שבגין תמך עקרונית בוויתורים בסיני עוד טרם עלייתו לשלטון. אך ודאי שהוא לא תמך בנסיגה מלאה ובעקירת היישובים. בגין הוביל התנגדות חריפה מאוד לשני הסדרי הביניים עם מצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים (משום מה כמעט ואין נגיעה בספר במאבקים הללו ובתמיכתו במבצעי ההתנחלות של "גוש אמונים"). לאחר הגיעו לשלטון, הסביר זאת רק בהבדל בין הסדר ביניים אותו הציג כנסיגה ללא תמורה, לחוזה שלום מלא. זה הסבר חלקי ביותר.
אך הסטיה העיקרית של בגין מדרכו היתה דווקא בנוגע ליהודה, שומרון ועזה. בגין פרש ב-1970 מן הממשלה, בשל קבלת תוכנית רוג'רס, כיוון שהיא התבססה על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 שקראה לנסיגה ישראלית משטחים. עם היבחרו לראשות הממשלה, אימץ את החלטת מועה"ב והשתית עליה את מדיניותו. בשנות האופוזיציה קרא להחיל את ריבונות ישראל על יהודה, שומרון ועזה. האם תוכנית האוטונומיה תואמת את התביעה הזאת?
בגין הציג את תוכניתו, בשיכנוע עצמי רב, ככזו המממשת את שלמות א"י המערבית. הנה, לא תהיה נסיגה אלא אוטונומיה. את האוטונומיה הציג כמימוש דרכו המדינית של ז'בוטינסקי. הוא טען שתהיה זו אוטונומיה "לאנשים ולא לשטחים". הוא הבטיח שאחרי 5 שנות אוטונומיה, ישראל תדרוש ריבונות על יו"ש. אולם כיוון שהאוטונומיה אמורה היתה לחול על כל השטחים, משמעותה העיקרית היא המרת הפשרה הטריטוריאלית בה דגל המערך, שנועדה להשאיר חלק מן השטחים בידי ישראל, באוטונומיה הסוללת את הדרך למדינה פלשתינאית בכל השטחים. בגין היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שהכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי, בנוסח האנגלי של הסכם קמפ-דיוויד. לא בכדי, הסכם אוסלו התבסס על תוכנית האוטונומיה.
 האם בגין האמין שהוא באמת שומר באמצעות תוכנית האוטונומיה על שלמות הארץ? ייתכן שהוא שיכנע את עצמו באמיתות הדברים, כדי שיוכל לחיות עם עצמו, עם מצפונו, עם הדרך בה האמין ולה הטיף. יתכן שהיו אלו טענות דמגוגיות שנועדו לשכנע את תומכיו שלא נטש את הדרך. הדרמה הזו, ראויה לבחינה רצינית ביותר בביוגרפיה על בגין. כפי שאי אפשר לכתוב ביוגרפיה רצינית על שרון בלי לנסות להבין כיצד אבי ההתנחלויות היה לאבי ההתנתקות, כך ביוגרפיה רצינית על בגין היתה חייבת לנסות לפתור את התעלומה הזו. בספרו של שילון, אין די דגש על כך, אין ניסיון אמיתי להבין כיצד חל המהפך הזה, וזוהי החמצה.
הוא הדין לגבי יחסו של בגין לגרמניה. כאשר נבחר בגין לראשות הממשלה, נשאל כיצד ינהג כלפי גרמניה. תשובתו היתה שינהג כראש מדינה. ואכן, בתקופת בגין נמשכו היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה. אמנם ערב הבחירות ב-1981 תקף בחריפות ובצורה בלתי דיפלומטית, לא כפי שנוהג ראש מדינה, את קנצלר גרמניה הלמוט שמידט בעקבות התבטאויות אנטי ישראליות שלו, אולם כעבור שנתיים הוא הזמין לביקור בישראל את קנצלר גרמניה הלמוט קוהל (אם כי ייתכן שהעיתוי המדוייק של התפטרותו, ימים אחדים לפני ביקור קוהל, הושפע מהרצון להימנע מלחיצת ידו של המנהיג הגרמני).
התנהגותו זו של בגין מובנת מאוד. אכן, כך יש לצפות מראש ממשלה. אך קשה לצפות לגישה כזאת, ממי שבפולמוס השילומים הציג את התנגדותו לקשר עם גרמניה כייהרג ובל יעבור. מי שאמר: "על זה אנחנו מוכנים למסור את נפשנו... אין קורבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו... לא נדע רחמים כלפיכם [כלפי הממשלה א.ה.]. זאת תהיה מלחמה לחיים ולמוות..." וכו'. בספר לא היה ניסיון של ממש להתמודד עם השניות הזאת, וגם זו החמצה.
לעומת זאת, יש בספר הבחנות מעניינות מאוד. מקובל לחשוב, שהאופן האלים והסגנון הבריוני שבהם בגין הוביל את המאבק בהסכם השילומים הרחיקו אותו מן השלטון שנות דור. ואכן, גם שילון טוען לאורך הספר שצעדיו לקבלת לגיטימציה והתקרבותו למרכז הפכו אותו לאלטרנטיבה אמיתית לשלטון. ואף על פי כן, לטענתו דווקא המאבק נגד השילומים בנה את מעמדו הציבורי, כאופוזיציונר מספר 1 לשלטון מפא"י (אף שעמד בראש סיעה קטנה בת 8 מנדטים) ולכן כאלטרנטיבה האמיתית לשלטון. מנקודת מוצא זאת, החל בצעדי ההתמתנות ורכישת הלגיטימציה, כדי להפוך ממנהיג אופוזיציה למנהיג לאומי.
שילון רואה בגישתו של בגין למסורת ולדת את האלטרנטיבה המשמעותית שהציב בגין לתנועת העבודה. לטענתו, קירבתו לדת ולמסורת היתה אוטנטית לחלוטין, ולא היה בה כל זיוף, בניגוד לטענות שנאמרו כלפיו לאורך השנים. גישתו זו היתה שונה משל ז'בוטינסקי והאליטה האינטלקטואלית של התנועה הרוויזיוניסטית, אולם היא היתה מקובלת על השכבות העממיות שהתחברו בזכותה לבגין ולתנועתו, והיא היתה נדבך חשוב בתהליך שהוביל את בגין לשלטון.
גישה זו היתה אחד המרכיבים המרכזיים בקשר שנוצר בין בגין לבין עדות המזרח, שהיו מסורתיים כמותו ולא התחברו לאתוס החילוני של תנועת העבודה. שילון מיטיב לתאר את התגבשות הזיקה הזאת, שהחלה עוד בתקופת האצ"ל והלכה והתעצמה לאורך השנים עד שהביאה לעלייתו לשלטון, והגיעה לשיאה במערכת הבחירות של 1981. עם זאת, הוא מרחיק לכת, כאשר יותר מפעם אחת הוא כותב ברצינות שאוהדיו חשבו שהוא מרוקאי. כמובן שאין לכך שחר. המיתוס הזה נובע מאמירות ש"בגין הוא משלנו", אך כמובן שאלה שאמרו כן, לא חשדו במבטאו וגינוניו, שהם יובאו מקזבלנקה או מקשמיר.
עוד תובנה מעניינת וחשובה של שילון, היא גישתו הכלכלית של בגין. בגין לא התעניין בכלכלה, ולא בכדי בתקופתו התדרדרה כלכלת ישראל לשפל שלא היה כמותו לפני כן או לאחר מכן. אך גישתו הבסיסית, לצד הרטוריקה האנטי סוציאליסטית, היתה... סוציאליסטית, למעשה.
הפרקים הטובים ביותר בספר, הם הפרקים המתארים את מלחמת שלום הגליל, את הסתבכות ישראל במלחמה, ואת שקיעתו של בגין בעקבותיה. התיאור מעניין ומפורט, ומציג את בגין כמי שמראש דגל באסטרטגיה של מלחמה טוטלית לסילוק אש"ף מלבנון, אך משהבין שאין לכך תמיכה, הוביל החלטה על מבצע מצומצם להרחקת המחבלים מטווח הקטיושות.
בפרקים אלה מתואר כיצד שרון כירסם בהחלטות הממשלה צעד אחרי צעד, ואיך בגין נתן לו גיבוי מוחלט, גם אם לא תמיד שבע נחת מצעדיו, וגם אם ידע עליהם בדיעבד. לצד זאת, ההסתבכות ומספר ההרוגים הרב שברו את ליבו וגרמו לו לרגשות אשם. בגין העניק גיבוי גורף לשרון, מתוך אמונה שהמלחמה תביא לסילוק אש"ף, לעליית באשיר ג'מאייל לשלטון ולחתימת חוזה שלום בין ישראל ללבנון; הסכם שלום שני עליו יחתום בגין, שיהיה תמורה מדינית ראויה לקורבן. נקודת השבר היתה הפגישה הדרמטית של בגין עם ג'מאייל לאחר בחירתו לנשיאות, שבה הבין שאין לו כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. מרגע זה, חש תחושת כישלון והחלה שקיעתו, עד התפטרותו הדרמטית והסתגרותו רבת השנים.
רק לאחר שנים אחדות של הסתגרות בביתו, השתכנע בגין ששרון הוליך אותו שולל ואיפשר לבנו, בני, להציג גירסה חלופית לזו של שרון. אולם עד אז, לאורך כל דרכו, העניק גיבוי גורף לשרון, ולקח את כל האחריות על עצמו. שילון מסביר את הסתגרותו של בגין, כנטילת אחריות על הכישלון בדרך של הלקאה עצמית. הפרקים המתארים את שקיעתו של בגין והסתגרותו – מצויינים.
על אף הביקורת שהצגתי, אני סבור שהספר הוא ספר טוב ומרתק. אולם יש לציין שלאורך כל הספר פזורות שגיאות רבות, לעתים מביכות. כתיבת ספר כזה כרוכה בחשיפה לכמות אדירה של חומר ושל פרטים, ולכן קשה שלא לשגות. אולם ספר כזה מחייב עריכה של היסטוריון בקיא ומקצועי. עורך הספר ניר ברעם אינו האדם המתאים למשימה זו, והעריכה הרשלנית באה לידי ביטוי בשגיאות הללו.
להלן, רשימה חלקית של השגיאות:
פעמים רבות מבלבל הכותב בין "חירות", גח"ל והליכוד. למשל – הוא מציג ישיבה משותפת (חד פעמית) של מרכז "חירות" עם מרכז הליברלים, כישיבת מרכז גח"ל. לא היה מוסד כזה – מרכז לגח"ל. ועוד שגיאות מסוג זה לאורך הספר, כמו תיאור "השביעיות" של הליכוד (ע' 256). ה"שביעיות" היו של חטיבת "חירות" במסגרת הליכוד.
בעמודי התמונות מופיעה תמונה של בגין בישיבה הראשונה של ממשלת הליכוד הלאומי ב-67'. תחת תמונתו של השר יוסף ספיר נכתב פנחס ספיר. אמנם גם פנחס ספיר כיהן באותה ממשלה, אך לא הופיע בתמונה זו.
בגין מצוטט בקריאת ביניים בכנסת לעבר חברי מפא"י: "...הצבעתם נגד הקמת המדינה והיא קמה." (ע' 154). שילון כותב שבדברים אלה בגין רמז להתנגדות בתוך מפא"י להחלטתו של ב"ג להכריז על המדינה. אולם דברי בגין, אותם אמר פעמים רבות, כוונו להתנגדות מפא"י לתביעתו של ז'בוטינסקי להגדיר את הקמת המדינה כמטרת הציונות, בראשית שנות השלושים.
בספר נכתב שבגין גילח את שפמו במערכת הבחירות של 1959, "בניסיון לשווק את עצמו באריזה חדשה" (ע' 191). בגין גילח את השפם כבר ב-1955 (איני יודע האם הגירסה שעשה זאת לאחר שהפסיד בהתערבות על מיספר המנדטים בו תזכה "חירות", היא אגדה).
בגין כינה את צה"ל "צבא ישראל" לא כיוון שהסתייג מתפקידו ההגנתי, אלא כיוון שראה בשם "צבא ההגנה לישראל" ניסיון של ב"ג להציג את צה"ל כהמשך הטבעי של "ההגנה", ובגין ראה בכך פגיעה במורשת האצ"ל והלח"י.
שילון מסביר את החלטתו של בגין לא לצרף את יוחנן באדר לממשלת גולדה כשר מטעם גח"ל, בין השאר בכך שבאדר "היה בקיא בעיקר במדיניות החוץ, ובמשבצת הזאת העדיף בגין להיות לבדו" (ע' 221). באדר היה דווקא איש הכלכלה ומדיניות הפנים של "חירות", היה חבר קבוע, בכיר ומוערך בוועדת הכספים של הכנסת, נשא את הנאום האופוזיציוני המרכזי בכל דיון על תקציב המדינה, ולאורך השנים באופוזיציה הוצג בידי בגין כמי שיהיה שר האוצר כש"חירות" תעלה לשלטון.
"מכבי" ת"א ניצחה את צ'.ס.ק.א. בפברואר 77' ולא במאי (ע' 262). מנהיג המפד"ל ב-77' היה בורג, ועדיין לא המר (ע' 268). שמואל כ"ץ לא מונה לשר ההסברה בממשלת בגין (ע' 277), אלא לשליח הסברה אישי מטעם בגין. תנועת "התחייה" לא היתה מפלגת ימין חילונית (ע' 314) אלא משותפת לחילונים ודתיים. אחת מסיסמאותיה היתה "הולכים ביחד", ובין נציגיה בכנסת היו חנן פורת, הרב ולדמן וגרשון שפט הדתיים. השר מאיר עמית, חבר ד"ש, לא פרש מן הממשלה אחרי הסכם השלום עם מצרים, אלא עוד לפני הסכם קמפ-דיוויד (ע' 314). ועדת בכור, שחקרה את רצח ארלוזורוב, לא ידעה להצביע על זהות הרוצחים, אך קבעה בבירור שסטבסקי ורוזנבלט, הרוויזיוניסטים שהואשמו ברצח, חפים מפשע לחלוטין, בניגוד לקביעתו של שילון שהוועדה לא הגיעה למסקנות חד משמעיות (ע' 333).
משה ששון לא היה השגריר הראשון של ישראל במצרים (ע' 345) אלא השני. השגריר הראשון היה אליהו בן אלישר, שהוצג כשגריר השני, שמונה בידי בגין אחרי בחירות 81' (ע' 354). האמת היא שבן אלישר התפטר מתפקידו כשגריר לקראת בחירות 81', עקב החלטתו להתמודד על מקום בכנסת (והוא אכן נבחר). עם התפטרות ד"ש לא הצטרפו חלק מחבריה ל"שינוי" (ע' 354) – "שינוי" היתה אחד הפלגים של ד"ש, שחזרה לעצמאותה עם התפלגות ד"ש. כהנא לא הוזמן לימית כדי לשכנע את המתיישבים להתפנות (ע' 370), אלא כדי לשכנע קבוצה מחסידיו שהתבצרו בבונקר ואיימו לפוצץ את עצמם, לא לעשות כן. מרדכי ציפורי לא היה סגנו של שרון במשרד הביטחון (ע' 376). הוא היה הסגן תחת ויצמן ובגין, וכששרון מונה לשר הביטחון, הוא מונה לשר התקשורת.
דיין לא "החליט לכבוש את הגולן על דעת עצמו יום אחרי שהוחלט בממשלה להימנע מכיבושה." (ע' 394). בממשלה דווקא היה רוב בעד כיבוש הגולן, אך בשל התנגדותו של דיין, הוחלט להסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה האופרטיבית. הכעס על דיין היה, על שכאשר שינה את דעתו, החליט לבד, ללא ראש הממשלה, ופקד ישירות על אלוף הפיקוד לעשות כן, מעל ראשו של הרמטכ"ל. אולם ראש הממשלה אשכול והרמטכ"ל רבין תמכו בכל ליבם בעצם ההחלטה לכבוש את הגולן.
אלו הן רק חלק מן הטעויות. ראוי לתקנן לקראת המהדורות הבאות. השגיאות מעיבות על הספר, אך למרות הכול, בסיכומו של דבר, וחרף כל דברי הביקורת שלי, אני בהחלט ממליץ על הספר. הספר טוב, מעניין מאוד, קל לקריאה. הספר מעניק שירות מצויין למי שירצה ללמוד את סיפור חייו של מנחם בגין.
 
יוסי גמזו
צָעִיר זֶה לֹא גִיל...
"הה, הישישים הללוּ בּני העשֹרים וּשמונה..."
(אנטון צ'כוב, בּסיפורו "אריאדנֶה")
 
רָאִיתִי בְּנֵי טִפֵּש-עֶשְרֵה עִם לֵב בָּלוּי מִזֹּקֶן
וְסַבְתּוֹת עִם עֶרְכוֹת-מָגֵן מְלֵאוֹת שֶל נְעוּרִים,
רָאִיתִי אֵיךְ מַתִּיז הַלַּיְלָה מִקְדָּמוֹת שֶל בֹּקֶר 
יָשָר מִתּוֹךְ קְרִיצוֹת הַכּוֹכָבִים הַמַּמְזֵרִים...
 
רָאִיתִי אֲנָשִים שֶהֵם כְּמוֹ  יַיִן רַב-שָנִים
שֶמִּשְתַּבֵּחַ וּמוֹסִיף חִיּוּת:
אֲפִלּוּ אִם הַכֹּל אֶצְלָם מַמָּש "עַל הַפָּנִים" –
עַל הַפָּנִים הָאֵלֶּה יֵש   חִיּוּךְ... 
 
צָעִיר זֶה לֹא גִיל, זֶה סוּג-דָּם
בְּלִי שוּם מְאֻחָר אוֹ  מֻקְדָּם:
סוֹעֵר אוֹ שָלֵו,
אַךְ עִם זֶמֶר בַּלֵּב
שֶעוֹד טֶרֶם נִרְדַם
אוֹ  נָדַם.
                                     
לַמְרוֹת הַשָּנִים, מִשּוּם-מָה
עוֹד יֵש דִּיסְקוֹטֶק בַּנְּשָמָה,
הַשִּיר מְלַבְלֵב
וְעַל מַאנְגַל-הַלֵּב
עוֹד בּוֹעֶרֶת לָהּ חַ'אפְלָה שְלֵמָה...
 
*                       
אָמַר לִי פֶּנְסְיוֹנֶר אֶחָד עִם צְחוֹק עַל הַשְֹּפָתַיִם
שֶשָּר בְּקֶצֶב 'סַאלְסָה', 'דֶנְס' וְ'רַאפּ' שִירֵי-סוֹכְנוּת:
"זֶה לֹא בִּיג-דִּיל לִהְיוֹת צָעִיר בְּגִיל עֶשְֹרִים וּשְתַּיִם,
נִרְאֶה אוֹתְךָ  צָעִיר בַּגִּיל  שֶלָּנוּ,  מִיסְטֶר חְנוּן..."
 
הִכַּרְתִּי חֲתִיכוֹת שֶכְּבָר עָבְרוּ פֹּה אֶת הַגִּיל
אֲבָל הַגִּיל עוֹד לֹא עָבַר אוֹתָן,
כִּי מַשֶּהוּ חָרִיף כָּזֶה בּוֹעֵר עוֹד, כָּרָגִיל,
כְּמוֹ פַּאפְּרִיקָה אוֹ סְחוּג –בְּמַבָּטָן... 
 
צָעִיר זֶה לֹא גִיל, זֶה סוּג-דָּם
בְּלִי שוּם מְאֻחָר אוֹ  מֻקְדָּם:
סוֹעֵר אוֹ שָלֵו,
אַךְ עִם זֶמֶר בַּלֵּב
שֶעוֹד טֶרֶם נִרְדַם
אוֹ  נָדַם.
 
לַמְרוֹת הַשָּנִים, מִשּוּם-מָה
עוֹד יֵש דִּיסְקוֹטֶק בַּנְּשָמָה,
הַשִּיר מְלַבְלֵב
וְעַל מַאנְגַל-הַלֵּב
עוֹד בּוֹעֶרֶת לָהּ חַ'אפְלָה שְלֵמָה...
 
*
הַשֶּמֶש צְעִירָה לָעַד וְכָךְ גַּם שְמֵי-הַתְּכֵלֶת 
וְכָל שָנָה פּוֹרֵחַ הָאָבִיב יִלְעַן אָבִיו,
וְאִם יֵש אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה –אָז יֵש תּוֹחֶלֶת
וְאִם חוֹטְפִים בָּרֹאש  - הֲרֵי רוֹאִים כָּאן כּוֹכָבִים!
 
כִּי כָּל עוֹד אַהֲבוֹת בַּלֵּב עוֹשוֹת כָּאן שְמִינִיּוֹת
וְלֹא צָרִיךְ "וִיאַגְרָה", כִּי בְּרִיאִים,
נָכוֹן אָמְנָם שֶדָּם זֶה לֹא כְּמוֹ מִיץ-עַגְבָנִיּוֹת –
אֲבָל שְנֵיהֶם צְרִיכִים לִהְיוֹת  טְרִיִּים...
 
צָעִיר זֶה לֹא גִיל, זֶה סוּג-דָּם
בְּלִי שוּם מְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם:
סוֹעֵר אוֹ שָלֵו,
אַךְ עִם זֶמֶר בַּלֵּב
שֶעוֹד טֶרֶם נִרְדַם
אוֹ  נָדַם.
                                     
לַמְרוֹת הַשָּנִים, מִשּוּם-מָה
עוֹד יֵש דִּיסְקוֹטֶק בַּנְּשָמָה,
הַשִּיר מְלַבְלֵב
וְעַל מַאנְגַל-הַלֵּב
עוֹד בּוֹעֶרֶת לָהּ חַ'אפְלָה שְלֵמָה...
 
נ.ב.
באיחור, מחמת עומס העבודה, הגיעה לידיעתי בקשתו של יואל נץ לקרוא ב"מכתב העִתִּי" את הפזמון הקליל דלעיל. אני נענה ברצון ובשֹמחה לבקשתו, המצטרפת לבקשות רבות נוספות באותו עניין, אך למען הדיוק: לא אני קראתיו ב"קול ישראל", בתוכנית "הִדָּבְרוּת" הפופולארית, כי אם עורך-התוכנית, איש העיתונות-והרדיו הוותיק דניאל בלוך.
אשר להמלצתו החמה של יואל נץ בפני קוראי "חדשות בן עזר" על הפואמה הצנועה שלי על חייו ואישיותו של גאון השירה הרוסית, א. ס. פּוּשקין  (בחוברת החדשה, מס' 6, של כתב-העת הצעיר "הו!", בעריכתו של המשורר והמתרגם דורי מנור) – הרי ש"קול ישראל" שידר בינואר אשתקד גם תסכית-רדיו מיוחד המוּשתת עליה.
פואמה נרחבת שקדמה לה, על חייו ואישיותו של אלכסנדר פּן, ראתה אור בחוברת מס' 4 של "הו!"
שתי הפואמות זכו אף להכנסת-עורכים נאה ביותר מצד אהוד בן עזר וניתנוּ כִּצְרוּפָה ב"מכתב העִתִּי".
בחודש מאי הקרוב, ועל סמך אותה הכנסת-עורכים בלתי-רגילה בפריודיקה הספרותית שלנו, תופיע ב"חדשות בן עזר", אף היא כִּצְרוּפָה – פואמה מקיפה שלישית, על חייו ואישיותו של י. ח. ברנר. פואמה זו, כמו זו שהוקדשה לאלכסנדר פן, זכתה בשעתה בפרס אקו"ם לשירה עברית.
יוסי גמזו
 

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
 
 

ולמה בכל מלחמה עתידית – נפסיד
אז מי ניצח בסיבוב האחרון בעזה? אנחנו טוענים לניצחון כי הרגנו מעל 100 מחבלים, ואילו חמאס הצעיד אלפים במצעד ניצחון. אז מי צודק? שני הצדדים, ואף אחד מהם. שוב, אנחנו משדרים בתדר אחר לגמרי מזה של הפלסטינים והמזרח התיכון. מתי נבין זאת? עכשיו.
הפלסטינים תמיד היו אמני הסימבוליקה והסמלים: מהילד מוחמד א-דורה דרך הכאפיה של ערפאת, סמל בעצמו, ממפת ארץ ישראל לאבן, לילד לפליט. הסמלים יוצרים כוח, ואין זה משנה כלל אם אין להם הרבה קשר למציאות. לעיתים הם עצמם הופכים למציאות, או יוצרים אותה. ברגע שיצרו הפלסטינים סמל – הם ניצחו בתודעה העולמית.
"אבל הרגנו מעל 100 מחבלים!..." אנו מתפלאים, "כיצד רבים אינם רואים במה שעשה צה"ל בימים האחרונים בעזה משום ניצחון?..."
"הרגנו מעל מאה מחבלים," שב וסופר צה"ל, מבלי שיבין כי אנו משדרים בתדר אחר לגמרי מן האיזור בו אנו חיים.
אצלנו קדושת החיים היא מעל לכול. מה לא נעשה בשביל שבוי אחד, ולכן על פי הקריטריונים שלנו, 100 הרוגים זהו אסון נורא!
אלא שהצד השני אינו רואה זאת כך, שכן זו חברה קולקטיבית, שמוכנה להקריב אינסוף מבניה למען המטרה הפוליטית: אם זו לאומיות פלסטינית, האסלאם הפוליטי, שינאת ישראל או כל מטרה אחרת. הנשיא סאדאת היה מוכן, לדבריו, להקריב מיליון חיילים לשיחרור סיני, וערפאת הצהיר כזכור שמיליון שאהידים צועדים לירושלים. האם הייתם מתארים לעצמכם שראש ממשלה בישראל יאמר כי נקריב מאה אלף חיילי צה"ל למען, למשל, הגולן?
אם אצלנו המדינה כולה קיימת בשביל הפרט היחיד, בחברה שממול הפרט יתקיים ויחיה למען הקולקטיב. הוא עצמו אין לו הרבה קיום משל עצמו. אפילו אותה אֵם, שבנה התאבד במאבק ביהודים, חייבת להצהיר פומבית על אושרה הרב במות הקדושים שלו.
במילים אחרות, אנו לא מבינים שגם אם ימותו אלף מחבלים, הצד השני עדיין יצהיר על ניצחון, שכן המטרות החשובות בעיניו לא נפגעו, ואלו הם הסמלים: הפוליטיים, המנהיגותיים, וההקשר הפוליטי הרחב.
ואכן, ברמה הסימבולית חמאס, על האתוס האסלאמי שלו, החזיק מעמד. הוא שולט בשטח, הוא מוריד למקלטים רבע מליון ישראלים, הוא הפך לגיבור הרחוב הערבי כולו, הוא מתסיס את יו"ש, וישראל עצרה את הקרב. מה רע בכך? מבחינתו זהו הישג גדול.
כיוון שכך, חמאס נקט בטקטיקה המקובלת במזרח התיכון, ושאותה מעולם לא הבנו: הסמלים. הוא הכריז היום על ניצחון במערכה, ויצא במצעד של אלפים לחגוג ולקבע את האירוע. בעצם הסימבוליקה של מצעד הוא יצר כוח, הקרין עוצמה, שכן המצעד הזה מעורר התפעלות, הוא מרשים, כאשר הוא מאפשר למיליוני צופים ערביים ואחרים בעולם כולו לחוש שהם צועדים עם חמאס, לחוש הזדהות וקירבה. מצעד כזה יוצר התרחשות משל עצמו. חמאס הציג היום מחזה.
כלל חשוב: לעולם הסמל, התמונה, המחזה יגברו על המילים, ואצלנו יש מילים... ומילים. שר הביטחון מלמל משהו, ראש הממשלה אמר משהו... מילים הן סוג של הסברה עצמית, התנצלות. המחזה תמיד יגיע אל הרגש, אך אנחנו אנליטיים. סופרים הרוגים. במירוץ בין השכל לרגש, הרגש תמיד ינצח, וחמאס יודע את המלאכה.
ואיפה המופע הויזואלי שלנו? איפה המצעד שלנו, זה אשר יקרין כוח? אצלנו מסבירים, מדברים, אך אין סמלים.
ראש הממשלה הראשון מר דוד בן גוריון ידע את המלאכה. עצם דמותו היתה סמל. סגנון הדיבור שלו, השיער, החלוציות, צורת העשייה, ההתלהבות, כל אלה שידרו רגש. זאת הסיבה שישראל זכתה אז לאהדה עצומה בעולם. בן גוריון עמד על הראש, ובכך לכד את העולם כולו, המעריץ את המחזה השונה, האידיאולוגי, הסמלי. אולי יקרין עלינו בן גוריון, גם עכשיו, מן החוכמה שלו?
היום אנו מונהגים על ידי פוליטיקאים אנליטיים. אנחנו בזים לרגש, רואים בו חולשה, משהו פרימיטיבי, מבלי להבין שבאיזור שלנו הפגנת רגשות, מחזה, מיצג, מצעד, הם יתרון גדול. הם גדולה וחוכמה. דומה הדבר להופעה בטלוויזיה. יכול להיות אדם אנליטי וידען, אך אם לא יידע לעשות את ההצגה הטלוויזיונית כהלכה, הצופה ישתעמם, והאיש לא יוזמן עוד. אבוי, האיש האנליטי, הכבד, המסבירן להשמים, אלה אנחנו! לעיתים אני צופה בשגרירים או בנציגים ישראליים משעממים בעולם, מתייגעים ומסבירים ומשמימים, וליבי נחמץ.
מה חש היום חמאס? שהוא הצליח להרתיע את צה"ל הגדול מלהיכנס לרצועה, שהוא כופה את סדר היום שלו, וממשיך לשגר טילים ורקטות, שהוא חשף עוד חולשה ישראלית. הוא שוב חשף את צה"ל כצבא מגושם, שאינו מתלהב להתאמץ. את התפיסה הזו הוא משווק בכל פורום ערבי מאז שעות הבוקר בצורת מצעד הניצחון. זהו המחזה. אנו מדברים במילים, בצד השני יש מחזה.
מוזר בעיני, שבישראל יש משרדי פרסום, שיווק ויחסי ציבור מהמתקדמים בעולם, ואילו מדינת ישראל מבצעת טעויות של מתחילים. איש מהם אינו עוזר לה, ואולי אין היא מבקשת את עזרתם. כה חבל. מדינת ישראל נותרה לבד.
זוכרים את "בית השבלול", והשפרצת הצבע האדום שהצעתי? תארו לעצמכם שהיום, בהפגנה של אלפי לוחמי חמאס ואזרחים, אנחנו משפריצים מן האוויר צבע אדום, שאינו יורד, על המפגינים הללו. איש מהם לא היה נהרג, אך כל המחזה שהקרינו היה מתרסק באחת לרסיסים, שכן המשמעות היא שישראל יכולה להוריד אותם כרצונה, אך היא מלעיגה עליהם, ובסך הכול צובעת אותם ב"צבע אדום". זה היה חושף את שקר הניצחון, ומעניק צבע סמוק לכל טענותינו. לא היתה תחנת טלוויזיה בעולם כולו שלא היתה מקרינה את התמונות הללו, של ישראל, החושפת בגאונות, בסמליות, בהצגת מחזה נגדי, את הצד השני בטענות הכלום שלו. בתוך דקות, הצבע האדום היה הופך להיות סמל בינלאומי שלנו, סמליות, הברקה, מסוג אלה שיש בהם כדי להכריע מערכות. כל תחנות הטלויזיה בעולם היו מסבירות מהו הצבע האדום, ולמה ישראל נהגה כן. יש בכך הבלחה של ברק ואפילו הומור. זה מוכֵר! שדרות היתה זוכה לחשיפה, והסבל שלנו היה עולה לבמה. בתוך דקות היינו מרוויחים נקודות, שגם אלף הרוגים מן הצד השני לא יביאו לנו. כל כך חבל.
4.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
 
 
2. ומיהי המדינה היחידה שמסרבת להטיל סנקציות בנושא איראן? כן, כן. ישראל
איראן עדיין אינה מודאגת מן הסבב הזה של הסנקציות, אך הוא טומן לה מוקש: אם לא תפסיק את ההעשרה, היא מאוימת עכשיו בסנקציות חדשות, לפי סעיף 41 לפרק השביעי של מגילת האו"ם, דהיינו ניתוק מלא או חלקי של הקשרים הכלכליים איתה, וכן ניתוק קשרי התעופה, הרכבות, הדואר וכל אמצעי התקשורת, בנוסף לסנקציות דיפלומטיות, כפי שנעשה ללוב בשעתה. בעדו שלושה חדשים זה יתחיל להיות כואב.
איראן מבעבעת מבפנים, תוססת ומודאגת, ככל שהולך ומתקרב, בעוד ימים אחדים, מועד הבחירות למג'לס, הוא הפרלמנט האיראני, ב-14 במרץ. יש תהליך ברור של רדיקליזציה לשני הכיוונים: משמרות המהפכה, מצד אחד, ממשיכים להשתלט על המדינה, בעידודו של הנשיא הרדיקלי, האיש שלהם, מחמוד אחמדינג'אד; ומנגד צעירות מעיזות להפר את תכתיבי הלבוש האסלאמי ברחובות טהראן כאקט הפגנתי סמלי, ולהתעמת עם משמרות הצניעות בגלוי ובצורה מתריסה. המתריסים יודעים שהנוער באיראן איתם, ואינם חוששים.
משטרת הצניעות של משמרות המהפכה מטילה פחד, אך יש יותר ויותר העזה. זה הזמן שהמערב יפציץ את הנוער באיראן בשידורי הסברה בטלוויזיה ובאינטרנט, ויראה להם את תור הזהב במערב, כלחץ לסיום המשטר החומייניסטי, שעולל רק רע למדינה האומללה.
אחת התקריות המפורסמות שהתרחשה באחרונה אירעה בשבת, 23 בפברואר בשעות הערב, כאשר משטרת המוסר ביקשה לעצור צעירה בחשד שלא היתה מכוסה מכף רגל ועד ראש. הצעירה התנגדה למעצר, ואז פרץ עימות בינה לבין כוחות הביטחון. השוטרים ניסו להכניס אותה בכוח לניידת המשטרה, אך היא המשיכה להתנגד, צעקה, ועוררה תשומת לב של העוברים ושבים. כתוצאה מהמכות שספגה היא נפצעה. במקום החלו להתקהל  מאות צעירים, שלא חששו להתעמת עם כוחות הביטחון ולהביע את מחאתם. ההמונים הציתו פחי אשפה, מנעו מניידות המשטרה לצאת מהאזור וחסמו את דרכן. הם לא חששו לקרוא סיסמאות כמו "נמאס לנו מהמדינה האסלאמית", "מדינת משטרה", ואף קריאות נגד "הדיקטטור", כן, כולם כבר יודעים למי הכוונה.
אמצעי הטכנולוגיה המודרניים מאפשרים היום לתקרית כזו להיות מופצת במהירות לעולם כולו, והיא צולמה באמצעות טלפון סלולארי, והגיעה ליוטיוב. הצילומים, אותם אתם יכולים לראות, מעוררים עניין גדול אצל כותבי התגובות האיראניים. אפשר לקרוא את התגובות בין הצעירים האיראניים בינם לבין עצמם, באנגלית. שימו לב בסרטון, שרבים מאוד מצלמים בווידאו הסלולארי שלהם את התקרית. כבר אי אפשר להשתיק עימותים כאלה. למשל כותב אחד: 
We must stay focused on the real issue here and that is the mistreatment of our people by the regime. The protesters in Sadeghie square were not trying to break up Iran. They simply wanted to be treated like human beings. There was the voice of the people whose rights have been trampled, whose dignity has been insulted, whose wealth, time and opportunities have been wasted for many years with empty slogans.
משטרת הצניעות גם אסרה, כידוע, את עישון הנרגילה בערים הגדולות באיראן, אך לאחרונה נאלצה לוותר על האיסור בלחץ בעלי בתי התה, אשר טענו כי פרנסתם נפגעת בצורה אנושה. המישטר, שהרבה היגיון אין בו, הודיע כי יותר עכשיו עישון נרגילה, אבל רק בטבק רגיל, לא בטעמים מיוחדים כמו תפוח ותות. למה? ככה.
אחמדינג'אד עצמו מודאג מאוד מן הבחירות המתקרבות, שכן המחאה ברחבי המדינה בשל המחדלים הכלכליים שלו גוברת, ויש קיצוב של דלק, ואיסור נסיעה יומיים בשבוע, למרות ייצוא הנפט האדיר של המדינה. בלי זה איראן היתה פשוט גוועת בתוך שבועות אחדים. ראשית, הוא והרדיקלים דאגו לכך שאלפי מועמדים לפרלמנט ייפסלו בטענה שאינם אסלאמיים דיים, מה שמרחיק מן הקלפיות מועמדים פופולאריים רבים. שנית, הנשיא אחמדינג'אד פיזר את אנשיו במרבית מוקדי הכוח במדינה, בסוג של הפיכה צבאית. כמה איתאללות יצאו נגד המהלך, אך אחמדינג'אד השתיק אותם בכוחניות מילולית ובגסות רוח, כהרגלו.
בשבועות האחרונים הוא עובר מעיר ספר לעיר ספר, ונואם בעיקר בפריפריה. כיוון שהאנשים שם יותר פשוטים, הוא משתמש בכל נאום בישראל, מכנה אותה בכינויים ביזאריים כמו "חיידק" "חיית פרא" ועוד, בסוג של סטנד-אפ, או קומדיה דל-ארטה, בעיקר כדי לזכות בפופולאריות ביום הקובע. הוא יודע שהמדיניות הרדיקלית שלו נמצאת במבחן, והוא חייב להצליח, כמובן תוך שימוש בישראל.
הדאגה הזו הביאה אותו גם לעיראק ולמצרים, שם הוא פותח במסעי פיוס היסטוריים, כדי להוכיח כי כוחו במותניו גם בתחום מדיניות החוץ, שם סופגת איראן ביקורת רבה בעיקר בנושא הגרעין.
כאן משתלבת בתמונה ההחלטה האחרונה והטריה של מועצת הביטחון, שמספרה 1803, המחריפה במידה מסוימת את הסנקציות על איראן.
כתבתי כבר שכמעט כל הבנקים בעולם, ובעיקר במערב, כבר ניתקו את הקשרים הבנקאיים עם איראן, וההחלטה החדשה הזו מעניקה להם את הלגיטימציה לעשות זאת, לאחר שמועצת הביטחון קראה לכל הבנקים בעולם "לגלות עירנות" בקשרים הבנקאיים עם איראן. זהו הריכוך שאפשר את העברת ההחלטה. לא איסור על קשרים, עירנות.
אך בפועל כבר קיים חרם בנקאי בינלאומי על איראן, וחשוב שגם מצד הבנקים הגרמנים, והוא  גורם למדינה נזק עצום. החרם הזה הוא סיבת ביקורת קשה בתוך איראן כנגד הרדיקליזם של אחמדינג'אד.
איראן עדיין אינה מודאגת מן הסבב הזה של הסנקציות, אך הוא טומן לה מוקש: ראש הסוכנות לאנרגיה גרעינית, מוחמד אלבראדעי צריך להגיש דו"ח חדש תוך 90 יום, האם איראן אכן הפסיקה את העשרת האורניום שלה. אם לא תפסיק את ההעשרה, היא מאוימת עכשיו בסנקציות חדשות, לפי סעיף 41 לפרק השביעי של מגילת האו"ם, דהיינו ניתוק מלא או חלקי של הקשרים הכלכליים איתה, וכן ניתוק קשרי התעופה, הרכבות, הדואר וכל אמצעי התקשורת, בנוסף לסנקציות דיפלומטיות, כפי שנעשה ללוב בשעתה. זה יתחיל להיות כואב. האיראנים מבינים שהסבב הבא יכאב מאוד, והם בלחץ. סגן מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי באיראן, ג'וואד וועידי, הזהיר כי סנקציות נוספות של האו"ם על ארצו "יעלו למערב ביוקר".
ההחלטה החדשה כבר הופכת את איראן למדינה מצורעת, מבודדת ומאוימת מבחינת הקהילה הבינלאומית כולה, כולל רוסיה וסין. אלא שהאיראנים עדיין שמים את מבטחם בסינים. הם יודעים עד כמה חיוני הנפט והגז שבאדמתם לסינים, הנזקקים לכמויות אדירות של אנרגיה, להזנת הכלכלה המזנקת שלהם. סין היא המפלט האחרון של איראן, גם בזכות זכות הוטו שהיא מחזיקה במועצת הביטחון של האו"ם.
בימים האחרונים נמסר כי ככל הנראה חברת האנרגיה הסינית האדירה קנוק חתמה עם ממשלת איראן על חוזה לפיתוח שדות גז טבעי בסכום האדיר של 16 מיליארד דולר. לפי הערכות, בשדה הגז שתפתח קנוק באיראן, יש 2.3 טריליון קוב של גז טבעי.
ולסיום, הפתעה. מיהי המדינה היחידה בעולם, שמסרבת להטיל סנקציות כלשהן על איראן, או לפחות על חברות הסוחרות איתה? תאמרו סין? רוסיה? צפון קוריאה? סוריה?, אז זהו, שלא.
זו ישראל.
על-פי הצעת חוק שיזם ח"כ בנימין נתניהו, ייאסר על גופים מוסדיים, למשל קרנות פנסיה, קופות גמל וחברות ביטוח, להשקיע בחברות המקיימות קשרים עסקיים עם איראן. הצעת החוק אושרה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, ואף זכתה לתמיכה מוועדת השרים לענייני חקיקה, ואולם עד כה עדיין לא הסתיימו הליכי חקיקתה, והתהליך נמשך כבר יותר משנה, נגרר ונגרר.
מה אנחנו באים בטענות אל מדינות העולם, על שיש להן אינטרסים כלכליים נסתרים מול איראן? לא נעים, כנראה שאפילו לנו יש כאלה.
4.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
 
 
 
איליה בר זאב
רַק הַמַּיִם גָּבְרוּ
 
קֹדֶם הַדָּם אַחַר כָּך הַכְּאֵב.
שֶׁקֶט נִשָּׂא עִם רוּחַ בֹּקֶר –
פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל סִמְטְאוֹת הָעִיר
וּכְבָר קָרֵב קוֹל רַעַשׁ מִתְגַּלְגֵּל.
אִישׁ נֶאֱחַז בְּאֶבֶן קִיר,
בְּחֲרִיצֵי אַסְפַלְט וּבַרְזֶל,
כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב.
 
לְאַחַר מִכָּאן נִתְפַּזְרוּ עָבִים –
צְּעָקָה וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִים.
 
רַק הַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד.
 
נוסח ראשון פורסם ב"עיתון 77" 322 (7/07), נוסח שני – מרץ 2008
 
 
שו"ת אליהו הכהן
ישראל כפיר / קובי בילר
שלום קובי,
ראה מכתב-עיתי מצורף.
 מוזכר כאן השיר מוחמד יא  מוחמד שב (ולא "תשב" ככתוב, גם המנגינה מסתדרת טוב יותר) שם במנוחה.
אני זוכר היטב בית נוסף, כנראה הבית האחרון, במקור, של חיים בילר:
"מוחמד ועבדאללה
עלו ישר לאללה
וכל השאר ביחד
קיבלו כדור ב..."
 בימים ההם עוד לא העיזו לכתוב מילה גסה כמו תחת.
 האם אתה מאשר שזה נכתב על ידי הדוד שלך? כך אמר לי אבי  בזמן מלחמת השחרור כאשר הביא הביתה דף כתוב במכונת כתיבה באחת מחופשותיו מהצבא במלחמת השחרור.
 דיברנו על זה בעבר אבל אני מבקש אישור מחודש. אם אני צודק, כתוב להם ישר, עם דרישת שלום ממני, או שתענה לי ואני אשלים את המצווה. אם אני צודק, הוסף, למען ההיסטוריה, פרטים ביוגראפיים על המחבר. אני רוצה לעדכן את אליהו הכהן ואת המכתב העיתי
ישראל כפיר
  
ישראל שלום,
המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם. השיר "מוחמד יא מוחמד" אמנם נכתב על ידי דודי חיים בילר וגם הושר על ידו. חיים בילר, יליד טרנופול שבפולין, היה תושב בית הכרם שבירושלים משנות החמישים. הוא עבד בחברת החשמל בירושלים, אבל נודע יותר בהופעותיו על הבמה. ה"סטנדאפיסט" הראשון שהכרתי בתקופת "דז'יגאן ושומאכר", ואוצר הבדיחות שלו בעברית המתובלת ביידיש עסיסית היה מקור בלתי אכזב לתושבי העיר, ובייחוד לבאי בית ההבראה של הסוכנות היהודית בנתניה, שם היתה הבמה המרכזית של פעולתו.
בברכה, 
קובי בילר 
רחובות
 
תשובת אליהו הכהן
לאהוד שלום,
מצורפת תגובה קצרה למכתבו של קובי בילר.
אליהו
 
לקובי בילר, שלום,
השם בילר מוכר לי. בהקלטה היחידה של הפזמון "מוחמד יא מוחמד", שנעשתה לפני כיובל שנים בביצוע חבורת "שירו שיר" בהדרכת מאיר הרניק, מצוין על עטיפת התקליט השם בילר – ללא שם פרטי– כמלחין השיר. אלא שלא הצלחתי לאתר מלחין כלשהו בשם זה וביודעי את מקורם של שני לחני הפזמון, הסקתי שנפלה כאן טעות ולכן ויתרתי על ציון שמו.
עתה בא מכתבך והבהיר את התמונה: חיים בילר הוא מחבר המילים.
אולי ידועים לך פרטים על רקע השיר? האם אכן היתה בחורה בשם פלמחיה בקיבוץ להבות הבשן?
בברכה,
אליהו הכהן
 
עוד על השיר "ליל אופל ופחדים"
מר בן עזר הנכבד,
לשאלתו של מר עזריה אלון על השיר "ליל אופל ופחדים" ובהמשך לתשובתו של אליהו הכהן, סיפר לי  המוסיקאי צבי קפלן, שהיה מורה למוסיקה ולאחר מכן גם מפקח מחוזי של מחוז ירושלים, באחד הראיונות שערכתי עימו, כי את השיר הגרמני הביא לארץ המוסיקאי סטפן וולפה (1902-1972) שלימד מוסיקה גם בקונסרבטוריון הירושלמי בשנים 1934-1938. צבי קפלן היה תלמידו וכנראה גם ארנסט הורביץ שמע מיספר שיעורים מפיו. השיר עצמו בוצע, עד כמה שידוע לי, באחת המסכות  שהועלו באחד מקיבוצי העמק, כנראה קיבוץ בית השיטה.
בכבוד רב,
ד"ר נתן שחר
 
אליהו הכהן מעיר שארנסט הורביץ הגיע מגרמניה והיה יקה בקי בשירה ובמוזיקה, ולא היה צריך מישהו שילמד אותו שירים גרמניים. 
 

על חגיגות יובל השישים
למדינה העברית האחת והיחידה שבעולם
שטרם היתה וספק אם תהיה אי פעם
עוד אחת כמותה –
יחולקו מאה מיליוני השקלים
לכל אזרחי מדינת ישראל
בתלושים של כרטיסי נסיעה ובתי מלון וקניות בחו"ל
ובשר למנגלים בפארקים ועל איי התנועה וגינות המחלפים
וכך יוכל העם חסר הכבוד והשבע והמקטר וההולך
ומיטמטם בידי מעצבי דעתו הנקלים וחדלי האישים –
לחגוג בצורה מהנה והולמת לו את יובל השישים!
 
 
 
לקראת 100 שנים לתל-אביב ב-2009
צבי אברהם פומרוק
שלוּש – התלֿ-אביבי הראשון
מתוך הספר שהופיע בהוצאת כרמל, ירושלים
 
אהרון שלוש הקדים את תקופתו. הוא ראה את הנולד הרבה לפני היווסדה של אחוזת בית, שממנה התפתחה תל אביב. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החל אהרון שלוש לרכוש במיטב כספו קרקעות שהיוו את היסוד להקמת השכונות הראשונות מחוץ ליפו, ובראשן נווה צדק ונווה שלום. כחלוץ הקים אהרון שלוש את ביתו, 'בית אהרון שלוש', הבית הראשון שהוקם על חולות נווה צדק. מכאן נסללה הדרך לבנייתה של תל-אביב – הכרך הגדול.
צבי אברהם פומרוק, נינו של אהרן שלוש מצד אימו, נישבה בקסמו, בראשוניותו ובמקוריותו של 'התל-אביבי הראשון', איש החזון, ומעלה בקולמוס רב חן את סיפור תקופתו ותולדות ארבעה דורות מבני משפחתו שתקעו יתד בחולות העיר העברית הראשונה.
 
פרק ראשון
אברהם שלוש, אביו של אהרן, היה הנחשון שעשה מעשה כשעלה לארץ ישראל, הרבה לפני מה שנודע בהיסטוריה המקומית כ"עלייה הראשונה". אברהם נולד באוראן שבאלג'יריה. את לימודיו עשה בגיברלטר, שם למדו כל בני המשפחות הספרדיות היהודיות המיוחסות אצל הרב יהודה ביבאס. לכשסיים שב לבית אביו, נהג כמנהג המקום, נשא אישה, והיה לאב לחמישה ילדים, הצליח בעסקיו והמשיך בלימוד תורה. אך על אף מהלך חייו השקט והמקובל, חש שחיי יהדות שלמים יוכל לחיות רק בארץ ישראל. באחד מימי הסתיו של שנת תקצ"ח (1838) מכרו הוא ואשתו שמחה את רכושם, ארזו את מיטלטליהם ויחד עם עוד כמה משפחות יהודיות, שכרו בנמל אוראן ספינת מפרש על קברניטה הערבי, ויצאו לכיוון ארץ ישראל. ייתכן שבקרב רבים מאנשי הקהילה במקום נראה מעשהו כמעשה "טירוף", שכן מעמדה החברתי והכלכלי של המשפחה היה איתן ויציב וארץ ישראל הרחוקה הייתה חלום ערטילאי, מושא לכיסופים בלבד. לא אברהם ולא הסובבים אותו ידעו כי באותה שנה כתב הסופר הצרפתי הנודע גוסטב פלובר את "זיכרונותיו של מטורף". הנובלה של פלובר נגנזה וראתה אור רק בשנת 1900. אברהם שלוש מעולם לא כתב את זיכרונותיו, אולם "מעשה טירופו" היה להצלחה גדולה בהרבה מזו של פלובר.
מאחר שלא תיעד את מחשבותיו או מעשיו נותרה העילה להחלטתו לעזוב את עיר הולדתו במשפטה הסתום של שרינה, בעניין אבדן הפרוטג'ה. בתולדות אוראן, עיר הנמל האלג'יראית, השוכנת על נתיב הסחר בין אירופה לצפון אמריקה, נרשמה קהילה יהודית עתיקה עוד בשנת 1391. היהודים חיו בקרב המוסלמים והושפעו ממנהגיהם מחד גיסא ושמרו על קשר אמיץ עם אחיהם בספרד ועם הקהילה היהודית בירושלים מאידך גיסא. הקהילה ידעה ימים טובים כאשר יהודים רבים הצטרפו אליה לאחר גירוש ספרד בֿ-1492, וימים טובים פחות שעה שנמלטו ממנה רבים לאחר שנשדדו כאשר נכבשה מידי הספרדים. היהודים לא ידעו מנוח ורק בתקופת השלטון התורכי שראה ברכה בנוכחותם במקום, הותרו להם שטחי אדמה להתיישבות ואף הוקצה שטח לבית קברות יהודי. אותן שנים היו שנות פריחה, רוחנית וכלכלית, יהודים רבים הגיעו לעיר והתיישבו בה, והמסחר עם ערי אירופה פרח. הביי התורכי תמך ביהודים, לא מעט בזכות פילגשו היהודייה ובנה. אולם לאחר שאהובתו ובנה נשרפו חיים הואשמו היהודים במעשה הנבלה וחלקם הוגלו. בֿ-1830 הואשמו שרידי הקהילה היהודית בעיר בשיתוף פעולה עם הפולשים הצרפתים, ורובם נמלטו כל עוד נפשם בם מאימת השבטים הערביים. האירוע האחרון נחרת כטראומטי בחיי קהילת יהודי אוראן והונצח ב"פורים מיוחד". המושל הצרפתי בעיר ניסה להרגיע את הרוחות והעניק את חסותו למשפחות היהודיות שנותרו. משפחת שלוש, שהיתה מן המכובדות בקרב הקהילה, נעשתה מקורבת למושל וזכתה ליחס מועדף. אולם לקראת שנת 1838 השתנו פני הדברים – או שהוחלף המושל או ששונתה מדיניותו. סבתא שרינה סיכמה זאת במשפט אחד: "המשפחה איבדה את הפרוטג'ה," ואברהם החליט לעלות לארץ הקודש.
יכלו להיות גם סיבות אחרות כמו ביקורו של השד"ר (שליח דרבנן) ממשפחת עבו מצפת, שהתארח בבית משפחת שלוש בהגיעו לאוראן והלהיב את אנשי הקהילה בעיר בסיפורי גאולה וארץ הקודש. בין השאר סיפר על התעוררות משיחית שלוּותה באמונה ששנת הת"ר לבריאת העולם (1840) העתידה לבוא היא אתחלתא דגאולה – שנת הגאולה וביאת המשיח. זאת על פי שני מקורות מקובלים וקדושים – התלמוד וספר הזוהר. את דבריו חיזקה עוד עדות שנמצאה בשני כתבים מהעיר תֶטוּאן שבמרוקו, המכילים סיפורים על שמועות מארץ הקודש הקשורות לשנת הגאולה. סיפור אחד עוסק בתכנית האלוהית ומפרט את שלבי הגאולה בשנים תק"ץ עד תקצ"ח; סיפור שני על אירוע שהתרחש בהר הבית בתקצ"ה, ולפיו בישרה בתֿ-קול אלוהית כי בעוד שנתיים תחל הגאולה. גם אז כבר נמצאו ספקנים שחיפשו הסבר מדעי לדברים ומצאו אותו בצמד מאורעות רועשים במיוחד. האחד – רעידת אדמה בת שלושה ימים בירושלים בט"ז באייר תקצ"ד, והאחר – הפגזת תותחים לדיכוי מרד הפלחים בידי איברהים פחה, השליט המצרי בארץ. רעשים חריגים אלה פורשו כבת קול אלוהית המבשרת על שנת הגאולה. המסיונר פ"ס אוולד כתב ביומנו בֿ-1836 על שמועה דומה שהגיעה לאוזניו מירושלים דרך רב באוראן. מכל אלה יוצא שאברהם שלוש נקלע אל עין הסערה, מה שגרם לו לקום ולעשות מעשה.
חמשת הילדים בחנו בעיניים גדולות את מרחבי הים, שפסי כסף שזורים במימיו, שעה שנשענו על מעקה הספינה ונפרדו במבטיהם מהעיר שהכירו. מבט אחרון, תמונה למזכרת מעיר הולדתם, אוראן. בני משפחתם שניצבו על החוף ונופפו לשלום כבר נעלמו מן העין ונותרו רק מראות העיר המתרחקת. אט אט הסתגלו לריחות החדשים של הים והמלח, ולצלילי רחש הגלים. שמחה האם הידקה לגופה את מעיל הצמר שכיסה על כמה שמלות כהות שלבשה, והביטה בילדיה במבט מצועף. עיניה חומות וחמות ומבטה מסגיר את חששותיה. שתי הבנות, ריקה וחנה, ושלושת הבנים, אהרן, יוסף ואליהו, היו לבושים בגדי צמר חמים, כובעים ומטפחות לראשיהם, והם מיטלטלים עם הספינה הקטנה בקצב הגלים.
כך היטלטלה המשפחה על פני הים ימים רבים. שעות ארוכות בילה אהרן שעוּן על המעקה, זורק בחוזקה שוב ושוב אבנים קטנות שאסף ביבשה, עוד לפני שעלה לספינה. הוא עקב אחריהן מקפצות מעל המים עד שנבלעו בים. יום יבוא ומיומנות זו של זריקת אבנים, שרכש בזמן ההפלגה, תשרת אותו בארץ החדשה – בארץ ישראל.
ברגעי ההפלגה הקשים תקפו את אברהם חרטות ופחדים, ושאלות נוקבות עלו במחשבתו. מדוע עזבו כך בפזיזות את ארץ מולדתם? מה יהא על בני המשפחה שנשארו באוראן? מה יהא עליהם כשיגיעו לארץ ישראל? היכן יגורו? ממה יכלכלו עצמם? ואברהם חש כמו בני ישראל במדבר שעה שלחש לעצמו: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות טז, ג).
כדי לחזק נפשו אימץ אל לבו את ספר התורה הקטן ששלף מארגז עץ מעוטר, אותו נשא מאוראן לביתם שבארץ ישראל. לבניו סיפר אברהם שוב ושוב על בית הכנסת הפורטוגזי העתיק שם נהג להתפלל עם בני משפחתו. גם ילדיו ביקרו באותו חדרון קטן שעל אחד מכתליו נחרתו שמותיהן של המשפחות הספרדיות המייסדות – בהם מופיע גם השם שלוּש. אברהם הדגיש בגאווה כי הדבר מעיד על מעמדה המכובד ומוצאה הפורטוגזי של המשפחה, שהגיעה לאלג'יריה אחרי גירוש ספרד. את אותו ספר התורה הקטן לקח אברהם מבית הכנסת הפורטוגזי. בנוסף, כדי לעודד את רוחו ואת רוחם של בני משפחתו, נהג לקבצם סביבו בקיטון הקטן, שהוקצה למשפחה בספינה, ותיאר לפניהם בלשון ציורית תמונות מופזות ורעננות של ארץ ישראל. ארץ חמה וקדושה, כפי שתיאר השד"ר לבית עבו, חולות זהובים ושיירות גמלים הנעות לאיטן לאורך שפת הים, דקלים, אבנים קדושות בירושלים, הר מירון וספינות בנמלים.
אברהם, שהִרבה להתעניין בנעשה בארץ ישראל עוד בטרם בשלה בו ההחלטה לעזוב את אוראן, ידע שהמציאות ציורית הרבה פחות. מאז נכבשה ארץ ישראל בידי האימפריה העות'מנית ב-ֿ1516, חיו תושביה תחת שלטונה של הפקידות התורכית, שנודעה בשחיתותה ובחוסר יעילותה. יהודים מועטים בלבד חיו בארץ, היישוב היהודי התרכז רובו ככולו בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת. כשלושה רבעים מהיהודים החיים בארץ ישראל היו בני עדות המזרח. חלק גדול מהם קשישים שבאו למות בארץ הקודש, והיו במצב כלכלי רע מאוד, רובם חיו מכספי ה"חלוקה". מעטים בלבד ניסו להשתלב בחיי המסחר והעבודה. אברהם נחוש היה בדעתו, כי כפי שדאג לפרנסת בני ביתו באוראן, כך גם ימצא דרך לכלכל את משפחתו בכבוד בארץ ישראל.
 
המשך יבוא
 
 
 
מצבת המיליארדרים וישראל
מיליארדר אחד מקים בכספו מפלגה פוליטית
מיליארדר אחד הקים בכספו עיתון חינם תומך איש פוליטי
מיליארדר אחד יושב בגולה ומשמיץ את הציונות
ועוד היד נטוייה להשפעות של מיליארדרים נוספים
בעסקי הלבנת הון, מאפייה ובריחה מהעמדה לדין
ולתפארת מדינת ישראל
 
 
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק כ"ח
ספראי מהרהר
 
"אומרים שיש חתונה בכפר," אמר הנהג.
"איפה?" שאל ספראי.
"אצל דנינו. דיברו על כך היום בבית-הקפה. ניסע אליו?"
"לא," ענה ספראי, "אני נוסע לבקר את ניסים לוי, ורק אם איננו בבית – אגש לשם."
המכונית החליקה על-פני כביש-האספלט החשוך והמתמשך בקו ישר, כחץ ארוך. "מדוע עליי לנסוע לכפר?" הירהר ספראי, "מוטב היה להישאר בבית ולקרוא את העיתון עד סופו, או ספר טוב. למה אני נוסע?
"למה אני נוסע אליו? מצחיק שאבוא פתאום, סתם לשוחח, רק מפני החשדות. אתה, ספראי, זהיר יותר מדיי. בגלל הזהירות שלך כמעט הפסדת את הבחירות במחצבה. אני רגיש לעיתונות, הא? איכפת לי מה שאומרים עליי, מה שכותבים ומה שחושבים. למה אתה מקדים תמיד רפואה למכה, ספראי? זה לא תפקידך. תן גם לאחרים לשבור את הראש. אינטליגנטים!
"פסיכולוג נהייתי פתאום, קורא מחשבות. אני מוכן להתערב עם עצמי שכל הנסיעה הזאת תהיה לחינם. יש להם דימיון, לאנשים האלה, וטענות למכביר. מעבירים מישהו למקום-עבודה אחר, מורידים לו מיסים, חובות, הלוואות – מיד הוא צועק ומקים שערוריות. אפילו ביניהם אינם יכולים להסתדר.
"אוֹי, ספראי, ספראי, כבר זמן שגם אתה תנוח קצת. מי רואה את הילדים, מי מספיק לשמוע מה שיש לאישה לומר? אלה חיים אלה? לרוץ מישיבה לישיבה, לדבּר מבוקר עד ערב, ולבסוף עוד כולם באים אליך בטענות."
"מה יש?"
"שאלתי מה השעה."
"אה, קרוב לשמונה. עוד רחוק?"
"לא, מיד מגיעים."
"החשדות, החשדות. למה אני לא יכול לשכוח את העיניים של הבחור ההוא שרץ אחריי ודיבר איתי? וכיצד הסתלק לו – איזו גאווה! למה עליי לדחוף את הראש בעניינים הפנימיים שבינו לבין ניסים לוי? צריך לתת לניסים זמן מתקבל על הדעת כדי לטפל בעצמו בענייניו. אחרי הכול, גם אני לא אוהב שיתערבו אחרים במעשיי. איך ניסים יקבל אותי? האם ידבר לעניין או יתחמק? אולי אסור לי בכלל להתערב וצריך לתת לדברים להתפתח באופן טבעי? עלולים עוד לצמוח סיבוכים גדולים יותר.
"מצד שני – פיטורים, רישום בלתי-נכון של שעות-עבודה, וענייני כספים. כבר בזמנו של רבינוביץ לא היו העניינים חלקים כל-כך – וצריך לפקוח עין. לפי מה שמודיעים מן ההנהלה טרם חזרה התפוקה למה שהיתה פעם. האם ניסים לא מתעסק יותר מדיי במריבות הפרטיות שלו במקום להתמסר לעבודה במחצבה?
"נכון, לא חינכנו אותו די, איש לא הסביר לו מה נדרש ממנהל-עבודה חדש. רק הטילו עליו את התפקיד. הנֵה – לֵך מלא את המסגרת, ודי. ומאין שיֵדע? כל החכמים האלה לא הצליחו ללמד אותו שום דבר.
"למה אתה מרמה את עצמך, ספראי? הוא לא צריך ללמוד יותר. יש לו עיניים מצויינות לראות ומוח טוב בקדקודו – תפס את העניין ומנצל את ההזדמנות. אתה הולך לחנך אותו? אתה הולך להגיע איתו לידי הסכם, לכרות ברית, ולהזהיר אותו, לטובתו – שלא ימתח את הרצועה יותר מדיי, ושלא יקצץ את הענף שעליו הוא יושב. אַל תעמיד פנים, ספראי, השלטון במחצבה כבר חמק מידיך. הם, כל הבטלנים בעיר, עדיין לא יודעים זאת – וחיים בחלומות. אבל אתה, שעומד יום-יום בפני אותה מציאות חדשה, וחש אותה מבשרך – אתה רואה שאין טעם להמשיך במשחק לפי החוקים הישנים, לא כן?
"דמוקרטיה-שמוקרטיה, בחירות או מכות, זה קובע? זה משנה? ונניח שאתה האמנת בהם פעם, ואותו בחור שבא להתלונן אצלך כבר חש מבשרו את הסדר החדש, ובשבילו צריך שיהיה צדק, הרבה צדק, כי ניסים לוי דופק אותו ולי כבר קשה יותר לדפוק את ניסים לוי בחזרה, כי הוא יודע שאני תלוי בו למען הקולות של הכפר והשליטה על המחצבה. ובכן, מה מועילה לי הדמוקרטיה? על מי אני מגן? – המלאכה שלי מלאכה כפויית-טובה. רבינוביץ הבטלן כבר יצא לפנסיה, ולפני צאתו חירבּן לנו את כל המחצבה. אבל אַל תרמה את עצמך, ספראי. גם אתה לא צעיר כל-כך.
"ובכן, מי יבוא במקומי? האינטליגנטים? טפוּ! מזכיר המפלגה? אידיוט! אנשי-מדע מגדלים לנו פה? – מדע על לוע של הר-געש העומד להתפרץ. כאילו יש זמן לניסיונות. עצלנים! עליי להגן עליכם ואתם שופכים עליי קיתונות של לכלוך. דמוקרטיה אתם רוצים? דמוקרטיה היא עניין ביש כשאין מבינים אותה. ובלי דמוקרטיה? הנה לאן הגענו – כאילו לא למדנו כולנו היסטוריה בבית-הספר. ובכן, חצי-דמוקרטיה? הרי לכם! אני נוסע לעשות הסכם עם החבר ניסים לוי שיואיל, לטובתו ולטובת כולנו, לחדול לדפוק את הפועלים שלו במחצבה, כדי שתישאר לו מחצבה גם בעוד כמה שנים ויוכל להוסיף ולדפוק בה את הפועלים. אל מי אני פונה? אל חוש האחריות שלו? טפוּ, מוסר של גנבים, הסכם של גנבים! נתחלק כולנו בתרנגולת המטילה ביצי-זהב, אבל במידה, ובלי לשחוט אותה.
"'השיטות של ספראי!' – והשיטות שלכם? סהרורים? איפה המצפן שלכם? איפה המצפון שלכם? איפה הסיסמוגרף המדעי שלכם? למה רק אני נוסע לבקר אצל ניסים לולי?
"להחליף אותו? מאוחר. להחזיר את דנינו? בּובּה. להביא מישהו אחר? בגידה. דיבורים, דיבורים, קל לדבּר, אבל המציאות הולכת לה לפי מה שהיא רוצה. אתה רב-חובל בספינה שוקעת, ספראי. רב-חובל סנטימנטלי, נוקשה, מעמיד-פנים, זעֵף, זקן, חביב. האם אוהבים אותי? האם מבינים אותי?
"לא ברחתי מן האחריות. ואתה, ניסים לוי, הלוואי שלא תהיה גרוע ממני. הלוואי שתלמד ממני איך לעבוד. הו, כיצד היו מחייכים כל האינטליגנטים האלה: 'ספראי מחנך את ניסים לוי!' – בדיחה, דמותו של ספראי, 'בעל-האגרופים', כמחנך. וה'תלמיד' – ניסים לוי, לומד מה שהוא כבר יודע פּלוּס קצת חוש-מידה, פלוס קצת זהירות ו – צֵא לך לדרך, כמוני, ושבוֹר את מפרקתך. ספראי, אתה נוסע ואינך יכול לחזור. איש לא הכריח אותך, ובכל-זאת יצאת לדרך. ואתה נוסע, וניסים לוי נוסע, ואותו פועל מסכן נוסע, וכולנו נוסעים ואיננו יכולים לחזור."
"הגענו לכביש הנכנס לכפר. אתה רוצה עדיין שניסע קודם לביתו של ניסים?"
"כן, יש לי הרגשה שהוא בבית."
הנהג היטה לשם את מכוניתו.
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 
 
חגיגה של טיול בשבועות
בשבילי ספרד היהודית
סיור היסטורי-תרבותי בקסטיליה לאון וקסטיליה לה-מנצ'יה
עם משוררת הלדינו מרגלית מתתיהו
נתוודע לעוצמה היהודית של טולדו ולמיסתורין האופף את סימטאותיה, נתבונן בבתים התלויים על הצוקים בעיר קואנקה ונשתכר מהנוף. נסייר בעיר לאון, הספוגה זיכרונות יהודיים, ובה נלמד על משה דה לאון, שלו מיוחס ספר הזוהר. עוד בסיור: מדריד, קואנקה, טולדו, מערות הנטיפים באזור לאון וביקור ברובע היהודי העתיק של סגוביה.
קולאז' ססגוני של מראות, מפגשים, מופעים מוזיקליים מתובלים בניחוחות הלדינו של שיריה של מרגלית מתתיהו וסרטיה אשר בוימו על ידי ג'ק מתתיהו.
תאריך יציאה: 3.3.08. תאריך חזרה: 10.6.08. הטיסות תתבצענה בחברת "אל על".
לפרטים נוספים ניתן לפנות ללאה נצר בטלפון 03-5639008, נייד: 052-3595950.
הרשמה 03-5639020. info@geotouts.com
החברה הגאוגראפית, דרך מנחם בגין 82, תל-אביב
 

בכניסה לאחד הסניפים של רשת מרכולים מהגדולות בארץ קיבלה את פנינו דיילת תפוחי-עץ פרוסים על מגשית. שאלנו: "מה זה, ראש השנה? ואיפה הדבש?"
ענתה: "לא. אלה תפוחי עץ מאיטליה, מהרי טירול, משוויץ – בגלל שנת השמיטה!"
"שיזרקו אותם לזבל!" אמרנו, "לנו יש תפוחי-עץ מהטובים בעולם כמו סטאר-קינג חרמון, ואתם מייבאים אלינו, כמו קרח לאסקימוסים, כמו תבן לעפריים – תפוחי-עץ מאיטליה! שיישרפו התפוחים האלה! ואנחנו נקרא לקהל הקונים להחרים אותם, ולקנות רק תפוחי-עץ תוצרת הארץ בחנויות שאינן מקפידות על התקנות המטומטמות והאנטי-ציוניות של שנת השמיטה – שיש מי שמשלשלים הון כסף לכיסיהם בְּגינה (ולא בַּגינה ולא בַגינה)!"
 
 

 
 
אסתר רַאבּ
כְּפֶרֶג נִּשָּׂא בָּרוּחַ
 
אֵלִי בְּבוֹאֲךָ לְתָלְשֵׁנִי
זְרֵה אֶת עָלַי בְּכַנְפֵי הָרוּחַ
וְנִשְׁאַרְתִּי כְּפֶרֶג נְטוּל-רֹאשׁ
וְשַׁחוֹתִי אֱלֵי עֲפַר-אַרְצִי
וַאֲסָפוּנִי צְחִיחֵי-רְגָבִים – – –
יְהֵא אָז שַׁחַק אָפֹר-כָּחֹל
נִבָּט מֵעָל
וּבְדַל-עָנָן שָׁכוּחַ מֻשְׁלָךְ בְּקָצֵהוּ,
תְּהֵא שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים מַאֲזִינָה
וְעֵיבָל וּגְרִיזִים כִּבְדֵי שַׂרְעַפִּים
יַשְׁחִירוּ מִצֵּל,
בְּרוֹשִׁים כֵּהִים יָנוּעוּ בָּרוּחַ
וְשָׂדוֹת כִּבְדֵי-יֶרֶק שְׁטוּחִים עֲדֵיהֶם,
יִהְיוּ פָּשׁוֹשִׁים מְרַשְׁרְשִׁים
בְּגִדְרוֹת הַשִּׁטָּה
וּבֻלְבּוּלִים מְנַסְּרִים בְּחֶבְיוֹן-פַּרְדֵּסִים,
חַרְדָּל וּבַּבּוֹנַג יִפְרְשׂוּ שְׁטִיחִים
עַל רַחֲבֵי חוֹלוֹת –
וְרוּחִי מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם
כְּפֶרֶג דַּל נִשָּׂא בָּרוּחַ – – –
 
1947
 
נדפס לראשונה ב"גזית", כרך ט', חוב' ב-ז, תש"ז, 1947, בעריכת גבריאל טלפיר. שיר ראשון של אסתר לאחר תקופת השתיקה שנמשכה מ-1936 לערך. נכתב בכפר-סבא.