מסיבת הפתעה
סיפור מאת רוני גרוס
בכל שנה, לקראת יום הולדתי, מתחיל הספק לפעפע בדמי: יעשו לי מסיבת הפתעה או לא יעשו?
מצד אחד מסיבות הפתעה הן דבר חיובי, זה מוכיח לך שיש לך חברים.
מצד שני מסיבת הפתעה יותר משהיא נערכת לחתן השמחה, היא מקור שמחה לעורכי המסיבה הטורחים עליה חודשים מראש, דואגים להסתיר את התכונה מבעל השמחה ורמת האדרנלין בדמם עולה מחשש תמידי שמא הוא כבר יודע ואינו מגלה זאת.
מצד אחד טוב שיש מסיבת הפתעה: אתה לא צריך לטרוח, להכין, להזמין....
מצד שני אתה לא שולט בתוכן המסיבה, בתקרובת, במי שמוזמן. חברים שרצית בנוכחותם אינם מוכרים למארגנים ולא יוזמנו. אנשים שניתקת מגע איתם – יוזמנו. אתה עלול להיות מובך מצירוף של אנשים שלא אמורים להיות אחד עם השני.
אבל יש לכך גם היבט חיובי, אתה לא צריך להתנצל בפני מי שלא הוזמן. לא אתה אירגנת ולא אתה הזמנת!
אני לא אוהב להיראות מופתע. על כן אני מתכונן מראש לכל הפתעה. קודם כל צריך מצגת. לכל מסיבות ההפתעה של חבריי אני זה שמכין את המצגת. אז מי יכין את המצגת למסיבה שלי?
אני עושה לילות כימים, בורר תמונות, סורק, מחפש שיר מתאים, כותב את מילות הקישור ומכין מצגת, כזו שאני הייתי רוצה לראות בחגיגה שלי. אחר כך אני מעלה הכול על המצאת המאה: ה-disk on key.
עתה, כשהמצגת מוכנה, צצה בעייה חדשה: איך להבטיח שבמסיבת ההפתעה יהיו מחשב ומקרן שיאפשרו לי להקרין את המצגת?
ראשית אני בודק אם החברים מתכננים לי מצגת משלהם. כשאני חוזר הביתה לאחר היעדרות, אני ניגש קודם כל לארון הספרים ובודק את אלבומי התמונות. כולם מסודרים למשעי. ממש כמו שהשארתי אותם לפני שיצאתי. אם הכינו מצגת, לקחו את התמונות ממקור אחר. עדיין איני בטוח כי כל האבזרים הנחוצים לי יהיו זמינים במסיבה.
ההזמנה באה כצפוי לערב של מישהו אחר. "יש ביום שישי יום הולדת ל...". האור האדום נדלק! זו ודאי הזמנה למסיבה שלי.
"מתי חל יום ההולדת האמיתי?" אני תוהה.
"לפני יותר מחודש," מגיעה התשובה. החברים שלי לא יודעים לשקר (מאוחר יותר תנסה מישהי מנוסה יותר לתקן את המצב "זה לא יום הולדת זו מסיבה ליום הנישואין." אבל מי שחושד – חושד).
"אשתדל להגיע," אני מבטיח כאילו בחצי פה. נהנה להתעלל בהם קצת.
זו הזדמנות פז לבקש ציוד למצגת: "תדאגו שיהיה מחשב ומקרן," אני מציע להם, מקווה שהטריק יעבוד: "נארגן שירה בציבור."
כעת, כשאני יודע את התאריך ומוודא שכל הציוד הדרוש לי יהיה במסיבה אני נרגע מעט, אבל מיד עולה החשש החדש: מה יהיה אם זו באמת מסיבה לידידה בשמה נקבו ולא לי?
אין אכזבה גדולה יותר מלבוא למסיבה שאתה בטוח שהיא שלך, ולגלות שהיא נערכת באמת לכבודו של מי שחשבת שהוא משמש ככיסוי בלבד. אני מנסה להבטיח את עצמי מכל הכיוונים, גם להפחית את רמת האכזבה וגם להיות מוכן שהמסיבה לא לי. כתבתי לבעלת השמחה שיר והכנתי מתנה נאה, כאילו אינני יודע שזו המסיבה שלי...
בינתיים אני מחכה שמישהו יפלוט משהו. יש הרבה פטפטנים שאינם יכולים לעצור בדיבורם, גם אם אינם מתכוונים לכך. אבל כולם שותקים. אולי בכל זאת זו לא המסיבה שלי?
ביום המסיבה אני מחליט להתעלל עוד קצת בחבֵרה. "אני עייף, מוכרחים ללכת?" אני שואל. היא משכנעת אותי לבוא. "טוב, אנוח עוד קצת, לא יקרה כלום אם נאחר מעט."
לבסוף אנחנו יוצאים בזמן. בתא המטען של האוטו מוכן מראש את כל הציוד הדרוש לי למסיבה. גם המצגת טמונה עמוק בכיסי.
מגיעים למקום האירוע. המקום שקט כבערב יום הכיפורים.
נוהג הוא במסיבות הפתעה שכאשר המלווה מודיע על התקרב חתן השמחה, מכבים את כל האורות וכולם יושבים דוממים בחושך ומחכים.
מעולם לא הבנתי: אני אמור להגיע למסיבה, שלא כמנהגי אני אפילו מגיע באיחור קל, אז מדוע אני לא רואה ולא שומע את קולות המסיבה? לא אורות, לא מוזיקה ולא קולות אנשים...
אני נכנס. מחכה לשירת "יום הולדת שמח", שקט...
רגע חשבתי שטעיתי ובאמת זו לא המסיבה שלי. אז התברר הכול. האקורדיוניסט שישב מעבר לפינה טרם ראה אותי, לכן לא התחיל לנגן. פתאום פרצה השירה.
מה עושה בן אדם שצריך להיות מופתע? בודק את התיאוריה: "מי שהיה אמור להגיע לא הגיע, ומי שלא אמור היה להגיע – הגיע." לפחות המשפט השני הוכח כשגוי. אחר כך חטפתי על הראש בשל הבדיקה. אני אשם שמארגנים לי מסיבת הפתעה?
ואז באה ההפתעה האמיתית. הכינו לי מצגת! ועוד איזו מצגת.
"איך הוצאתם את התמונות בלי שארגיש?" תמהתי "כל האלבומים היו במקום ואיש לא נגע בהם?"
מסתבר שלפחות גֶן אחד ירשו הבנות ממני: כל אלבום הוחזר למקומו וכל תמונותיו נשארו כסדרן.
ההפתעה הייתה שלֵמה וכך גם ההנאה.
 
 
 
אריה דרוקמן
מדינת ישראל – שיקוף מצב
לקראת חגיגות ה-60
כשלמדנו להיות הורים, נהגנו לתקן את שעשו ילדינו. הסברנו להם איך יושבים ליד השולחן, מתי הולכים לישון, איך ומתי מכינים את השיעורים. בכל פעם שעשו פעולה שלא נראתה לנו, תיקנו אותם. "לא ככה. ככה."
כשהיינו בצבא ומצאנו את עצמנו בתפקיד של מדריך, נהגנו להסביר לחיילים איך להפעיל את המכשיר, איך להתגבר על תקלה שקרתה. "הנה, אמרנו להם, ככה צריך לעשות זאת".
במקום העבודה, קרה אותו דבר. תחילה למדנו אנו ואחר כך לימדנו אחרים מהי הדרך הנכונה יותר לעבוד. "הנה אני מדגים לכם רבותיי. ממני תראו וכך תעשו".
לעיתים, היו המודרכים צעירים מאיתנו. לעיתים, היו גם מבוגרים מאיתנו. ככל שהתבגרנו קיבלנו תחושה כי אנחנו רואים את הדברים בצורה נכונה יותר ואלה שאנו מעירים להם – אינם עושים זאת נכון.
בגיל 18 קיבלנו זכות לבחור בנציגי ציבור לייצג אותנו בכנסת ישראל, בממשלה. לאחר מספר שנים של התפעמות מהזכות התחלנו להבחין כי הנבחרים שלנו לא עושים את העבודה כראוי בחלק ניכר מהמקרים. אינני מתכוון לשחיתות. גם לא היה מדובר בשגיאה אנושית. זה קורה לכולנו. התחלנו להבחין ברצף של שגיאות. לא במקרה של ביש מזל אחד, היו אלה שגיאות אצל גלריה של אישים.
 כשהתחלנו להביע את דעתנו בקול רם הטיחו בנו הסובבים שאנחנו טועים. הדעה הרווחת הייתה שלבטח ישנה מחשבה מעמיקה מאחורי כל פעילות של נציגי השלטון. ובכלל, מה אתה מבין בזה...
לאחר שצברנו עשור שנים של ניסיון ועוד עשור אחד והשגיאות רק התרבו, הפסקנו לחשוב שאנו לא מבינים. המסקנה היתה מאד פשוטה: חלק ניכר מנציגי הציבור שאנו בחרנו היה חסר הכשרה לתפקידו. הוא אמנם שפע מילים והצהרות אבל לא היה קשר בין המלל שנבע ממנו לבין רמת הביצועים.
זה לא קרה תמיד אבל קרה לעיתים קרובות מדיי. גם אם נמצא חבר כנסת שפעל ויזם מעל הממוצע, הוא הועלה לדרגת שר ובתפקידו החדש החלו הבעיות.
לא רק אנחנו חשבנו כך. בחלק מהמקרים מינה השלטון בעצמו ועדת חקירה שקבעה את מה שהרבה אנשים ידעו לפני שהתכנסה: ראשי השלטון דיי בינוניים.
במשטר דמוקרטי, יש לתופעה כזו פתרון פשוט. אם השלטון לא נושא חן בעיניך, המתן לבחירות הקרובות והצבע למפלגה אחרת. עשינו זאת. עשר פעמים. לא קרה דבר. הנפשות הפועלות התחלפו. התוצאה נותרה די דומה. בינתיים הצטרפו לבעייה שלוש תופעות שהחריפו אותה:
ראשית, לא נותר יותר במי לבחור. חלק מראשי הממשלה הודח ונבחר וחזר והודח ושוב נבחר. לעיתים ברצף ולעיתים לאחר תקופת כהונה של כושל אחר. זה כמו להחליף לבנים שלבשת ביום אתמול בלבנים אחרים שלבשת לפני יומיים ולא עברו כביסה.
לעיתים, ניאותו אנשים חדשים להיכנס לתחום הפוליטיקה אך הם לא האריכו זמן. או שהשועלים הותיקים הניסו אותם (מרידור, נאמן, מצנע, ועוד מעט גם פרידמן), או שאלה שהגיעו באו מתחום שונה או תלוש ולא היה להם שום סיכוי ללמוד את המלאכה המקצועית (לפיד, ברוורמן, פרץ) והם הסתפקו בדרך כלל בטקסיות שנלוותה למקצוע ולא בחלק התכליתי. לבסוף – נמוגו וחזרו לאלמוניות שלהם.
שנית, חלק מהמחדלים שנוצרו החלו לצבור תאוצה והנזק בגללם הלך וגדל. שגיאות בתשתית, בחינוך רגיל, בחינוך גבוה, במשפט, בביטחון פנים, בניהול בתי סוהר, בטיפול במיעוטי הכנסה... השגיאות הולכות ומצטברות ובשלב מסוים הבעיה מכפילה את עצמה עד שהיא מגיעה לשלב הקריטי.
 שלישית, חלק מהבעיות הן קיומיות. אם אינך מטפל בביטחון לדוגמא כמו שצריך ועם שכנים חביבים כמו שלנו, אתה עלול לשלם במחיר נורא על ההזנחה.
הגיעו הדברים לידי כך שעל מנת למנוע אסונות במדינה צריך ליצור כעת סדרה של רפורמות הכרוכות בשינויים מפליגים. מניסיוני בעבודה, אוכל לגלות לכם כי אנשים לא מסתדרים עם יותר מדי רפורמות במקביל. רפורמה (או שינוי בהרגלים) היא כמו תבלין לסלט. טעים ומועיל להוסיף תבלין לסלט אך לא ניתן לאכול תבלינים עם מעט סלט.
וכך הגענו לכך שהחינוך – במשבר. התשתית – במשבר. הטיפול במיעוטי היכולת – במשבר. הטיפול באלימות – במשבר. ולא הופתענו לגלות ביולי 2006 כי גם הביטחון – במשבר.
כעת, נותר לשאול מה אנחנו עושים עם זה. אמנם ניתן למשוך את המצב עוד מיספר שנים אבל כמומחה קטן לסיכונים אני אומר לכם כי האיתותים על "סימנים לא טובים" הולכים ומתגברים וההצטברות שלהם מביאה אותי למסקנה שהגענו לצומת דרכים. צריך לקבל החלטה.
כמה מילים של אופטימיות, לאיזון. מזווית הראייה שלי, ישראל היא המדינה הכי מסתגלת למצבים קשים. בכל תחום. המדינה עשתה את הבלתי יאומן והצליחה במהלך שישים שנה להפוך עולים חדשים מתפוצות רבות לעם מתפקד תחת איומים מתמשכים. אם תתבוננו על השכנים שלנו ועל מצבם הכלכלי, התשתיתי, תבחינו מיד בהבדל המהותי בינינו לביניהם. אין ספק שיש לנו יכולת מעולה. מה שחסר לנו מתומצת בשלוש מילים: מנהיגות, תכנון, ביצוע. לפי הסדר הזה.
אני מתבונן על גלריית האישים הפוליטית בקואליציה ובאופוזיציה של שנת 2008 ואינני מוצא בה אפילו דמות אחת שטרם נכוויתי עימה בעבר, או שאני יכול להעיד כי הבחנתי בתכונה מרשימה אחת שלה מעבר ליכולת הדיבור. אפס ממצאים. ומכאן נובע שעלי לבחור "מתוך המצאי הקיים". צר לי! לא אעשה זאת.
להערכתי, האפשרות היחידה שטרם נוסתה היא לקחת שלושה אישים בעלי יכולת מוכחת משוק העסקים ולהפקיד בידיהם שלושה משרדים הנתונים במשבר. הייתי בוחר במשרדי החינוך, התשתיות, וביטחון הפנים. לתת לאישים אלה גיבוי מרבי בתקציב ובסמכויות, ולהעניק להם שכר ברמה גבוהה ובונוסים לפי מדדים ידועים מראש. אני יודע שאין זה מקובל אבל לדעתי אנו מצויים במצב חירום ובמצב כזה נוקטים גם בפעילות חריגה.
אני משוכנע שאם יעשה כך, התוצאות הטובות תיראינה לעיין תוך מספר רבעונים.
אם האפשרות הזו לא תנוסה, חוששני שלי אישית אין שום סיבה רציונאלית להצביע בבחירות הבאות לכנסת ישראל.
 
 
יוסי אחימאיר
שיעור תורכי ברצועה
הפקודה ניתנה מגבוה: נוע, נוע! על כוחות הצבא – הורה צו הדרג המדיני – לחצות את הגבול ולהכות בטרוריסטים בלי רחם. להרוס עד היסוד את בסיסיהם ולחסל אותם. היחידות שעטו פנימה – חי"ר ושיריון. חצו את הגבול והחלו בפעולה נרחבת נגד האויב. מאות מקרב המורדים נהרגו. כמה עשרות נפלו מקרב חיילי הצבא התוקף, שבפעולה קרקעית מאסיווית שארכה כמה ימים – קטעו ולו באופן זמני את פעילות המורדים הכורדיים.
זה לא ארע ברצועת עזה. זה היה בצפון עיראק. השלטון התורכי, שמוטרד מזה זמן רב מגילויי בדלנות במזרח המדינה, בעידודם של הכורדים במדינה השכנה, לא עשה חשבון ולא היסס. הפקודה לצבא ניתנה באופן חד משמעי ותקיף – ויזדעק לו העולם וירים קול. אז מה? אבל העולם כמובן לא הזדעק ולא רגש. ב-בי.בי. סי. כמעט לא דיווחו, בסי. אן. אן. כלל לא גינו.
אנחנו, אומרים התורכים, נעשה מה שנראה לנו נכון לעשותו, מה שטוב לתורכיה ולביטחונה. נשמור על שלמות המולדת, נגן על אזרחינו מפני פעולות מרי ובדלנות, נגד ניסיונות לקרוע שטחים נרחבים בדרום-מזרח המדינה התורכית ולצרפם לטריטוריה הכורדית בצפון עיראק. רק אנחנו, התורכים, יודעים מה טוב לאינטרסים שלנו. בהתאם לכך ננהג ונפעל.
אף כי הכורדים הם עם לכל דבר ועניין – רק שאין לו עצמאות ולא "יחסי ציבור" במערב – את התורכים עובדה זו מעניינת כקליפת השום. הגאווה התורכית, התודעה הלאומית התורכית, שלמות המולדת התורכית – עומדים מעל לכל. תורכיה מעל לכול. מי שיעז לכפור במרות התורכית וינסה לכונן שלטון בדלני-עצמאי על חלק מן הטריטוריה התורכית, לא ימלט מנחת זרועו של הצבא התורכי. שיעשה זאת – אבל לא על חשבונה של תורכיה הגאה ולא בתחומה.
הטרגדיה הכורדית שוב באה לידי ביטוי מר וכואב בשבוע שעבר. עם שמנסה מזה עשרות שנים לכונן לו עצמאות בטריטוריה שבה שוכנים עריו וכפריו, חלקה באיראן, חלקה בעיראק וחלקה בתורכיה. אף לא אחת ממדינות-ענק אלה אינה מאפשרת להם להגשים את החלום הלאומי, אינה מוותרת לטובת העניין הכורדי על סמ"ר אחד משטחה.
במיוחד התורכים שומרים בקנאות שאין כמוה על שלמות ארצם, פוקחים עין על כל תנועה חשודה של "התורכים ההרריים" (כך מכונים רשמית הכורדים אזרחי תורכיה) ומדכאים ביד קשה כל שמץ של מרדנות.
התורכים עירניים לכל ינסיון של חדירה משטח עיראק לגבולם, במטרה להתסיס את האחים הכורדים בשטח תורכיה. זה פשר הפעולה הצבאית של השבוע שעבר. היחידות התורכיות פלשו במלוא העוצמה לעיראק, היכו בעושי הצרות, לימדו שיעור מר את מי שמתגרה בשלטון התורכי, וחזרו הביתה – עד לפלישה הבאה לעיראק, כי תבוא.
בדרום מערב הנגב שורר מצב חמור מזה שבגבול תורכיה-עיראק. מעבר לגבול משגרים הטרוריסטים הפלשתיניים זה שבע שנים ויותר רקטות, טילים ופצצות לשטח ישראל. הם עשו זאת עוד בעת שישראל שלטה ברצועה והגבירו תוקפנותם לאחר ההתנתקות והפקרת השטח באופן חד-צדדי לשלטון החמאס. השטח שייך להם, אבל הוא מנוצל למטרה אחת בלבד – לתוקפנות נגד ישראל ולפגיעה בישראלים.
היש עוד בעולם מדינה שהיתה מרשה התגרויות כאלה כנגדה בלי לשים להן מיידית קץ? היש עוד מדינה שהיתה מתלבטת כל-כך, ממתינה ולא פועלת כדרוש, מלבד "דגדוגים" אוויריים וקרקעיים ספוראדיים – תקופה כה ארוכה?
ישראל איננה תורכיה. ישראל איננה ששה לצאת אלי קרב. עד לסוף השבוע היא לא גילתה נחישות מספקת כפי שנהגה בזמנים אחרים עם מנהיגים אחרים. אל יום הקרב בשבת, שגבה מצה"ל שני חללים, נגררה ישראל בעל כורחה. עתה לא נותרה ברירה אלא לעבור מפעולות מהוססות למערכה קרקעית רחבה.
ראש הממשלה ושר הביטחון ביקרו לא-מכבר בנפרד בתורכיה. המטרה היתה לתחזק את היחסים עם המדינה המוסלמית והלא-ערבית הזו, שיודעת לשמור בקנאות על עצמאותה ושל שלמותה. מה חבל שלא למדו בביקוריהם את השיעור התורכי כלפי מי שמאיים על המדינה וריבונותה, שיעור שהופגן קבל עולם בפעולה הקרקעית רחבת ההיקף, המהירה והמכאיבה, שביצע הצבא התורכי.
אילו עשו "שיעורי בית" בעקבות ביקוריהם באנקרה, לא היו אהוד-את-אהוד משתהים בהנחייה המתאימה לצה"ל עד לנפילת ה"גראדים" על אשקלון, ומורים לצבא כבר לפני כמה שבועות לצאת למלחמת-שלום-שדרות, לפרוץ לרצועה ולהשמיד את כל תשתית החמאס והג'יהאד.
האויב הפלסטיני, בהתקפותיו המחמירות מיום ליום ומשעה לשעה, בעזות המצח שלו, בתעמולת השקרים שלו, כפה על ישראל את המהלך הצבאי של סוף השבוע וגם את המהלך הגדול הבלתי נמנע, שכנראה יבוא לאחריו.
עתה ראשי הדרג המדיני לא יוכלו להימלט ממהלך "תורכי" במלוא משמעו. צה"ל כבר נמצא בפנים, בלחימה לכל דבר. יש אפוא להרחיב את הכניסה שנעשתה בסוף השבוע לכדי פעולה קרקעית ואווירית לרוחבה ולעומקה של הרצועה המאיימת, לבצע את הדרוש, את מה שצה"ל יודע לעשות וצריך לעשות, להכות עד חורמה בחמאס ובשאר הטרוריסטים עד להשלמת המלאכה.
יש גם להתעלם מהגינויים בעולם, שכבר נשמעים, ומקולות הנהי וקריאות ה"נקם" שכבר עולים בעולם הערבי. לפחות למדינה מוסלמית אחת, תורכיה שמה, לא תהיה עילה לגנות את ישראל.
[המאמר נכתב בטרם סיים צה"ל את פעולתו בתוך הרצועה]
 
 
"שמשון" ומלאכת התירגום
לזכרו של אהרן אמיר
דברי הקדמה שנשא יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בערב החגיגי לרגל צאתו לאור של התרגום השלישי של הרומן מאת זאב ז'בוטינסקי.
 
מלאכת התירגום היא אמנות מיוחדת במינה בתחום הרוח. נוטל לו המתרגם את ספרו של הסופר או החוקר, ומריק אותו לכלי שני, כלומר לשפה אחרת, שאפילו המחבר אינו יכול לקורא אותה.
המתרגם עושה מלאכתו לטובת קוראים שאינם מכירים את שפת המקור ואף-על-פי-כן רוצים להינות, אף להתענג, על יצירת-רוחו של סופר, שנכתבה בשפה שאינה מוכרת להם.
ויש שיצירה ספרותית זוכה לתהודה כה רבה, להערכה ולהוקרה, עד שהיא מיתרגמת אף ליותר משפה אחת – כלומר, לכמה וכמה שפות, הושקעו בה כמה וכמה תירגומים, שנעשו בידי מתרגמים שונים, לטובת קוראים דוברי שפות שונות, רק לא את שפת המקור.
על המתרגם הטוב להיות ניחן אפוא בכמה וכמה מעלות:
* היכרות מלאה של שפת המקור ושפת התירגום,
* יכולת מקצועית מלאה להעביר במלוא הדיוק, משפה לשפה, הן את ניסוחי המחבר, הן את המשמעות של היצירה וכמובן את רוחה.
* המתרגם גם ניחן במידה של צניעות ויראת-כבוד ליצירה שבה הוא מטפל. הוא כאילו "עושה טובה" למחבר, נשאר נאמן לו וליצירתו ללא שיור, ואפילו נכון לספוג הערה על כך שעבודתו היא כביכול, טכנית ביסודה,
שהרי הסיפור אותו סיפור בין אם הוא נכתב בשפה זו או אחרת, הסופר הרי הוא אותו סופר, בין אם נכתב שמו באותיות לטיניות או קיריליות, ובין אם באותיות מרובעות-עבריות,
והמתרגם? בסך הכול השתמש בידע הלשוני-טכני שלו, כדי להעתיק אל שפתו משפת המקור...
ואין זה נכון כלל וכלל.
מלאכת התירגום היא מלאכת אמנות לעילא, מלאכה ספרותית לכל דבר. אחריות מקצועית-רוחנית רבה, יחד עם מידה של ענווה, כרוכות בה. יש לנו הרבה מתרגמים – אבל לא כל אחד הוא באמת מתרגם-ראוי-לשמו, שאפשר לסמוך עליו ואפשר ליהנות מיצירות התרגום שלו ולסמוך על מהימנותן.
פתחתי והקדמתי, וקצת אף הארכתי, בדברים על מלאכת התרגום, לא רק משום שערב זה מוקדש בין השאר למלאכת התרגום מעשה אמנות – התרגום השלישי לעברית של הרומן "שמשון" מאת זאב ז'בוטינסקי – אלא משום שבסוף השבוע הלך לעולמו מי שהיה אולי גדול המתרגמים שלנו, הסופר, המשורר, העורך והמתרגם אהרון אמיר.
אהרון אמיר היה דמות מיוחדת במינה בנוף הספרותי שלנו, יוצא דופן בהיותו ישראלי לאומי מחד גיסא, עברי וכנעני, מאידך גיסא. מענקי הרוח בדורנו, בעל שפה וסגנון ייחודיים, יפהפיים, שאי אפשר לטעות בהם, וגם קול ומבטא של בן-הארץ.
הוא השאיר אחריו, בין השאר, מאות ספרים שתירגם לעברית במשך עשרות שנות עבודה ספרותית. הוא התפרנס מתרגום והיה מתרגם מבוקש בהוצאות הספרים – גם כשהתחלפו הדורות והשתנו הטעמים.
כאשר בשער ספר כלשהו נכתבו שלוש המלים: "תירגם אהרון אמיר", מובטח לקורא שלפניו תירגום מוסמך, שסגנונו של אמן-המלה-הכתובה שורה עליו.
עבודת התירגום לא מנעה ממנו להיות בעצמו סופר ומשורר בולט בשישים שנות המדינה. ראינו את אמיר לעתים קרובות למדי בערבי העיון של מכון ז'בוטינסקי. הוא היה במובן ידוע חסיד של ז'בוטינסקי, והוא פקד לא פעם את ארכיון המכון.
בספר יצחק שמיר, שהמכון עומד להוציא בימים הקרובים, נכלל מאמר מיוחד, פרק זיכרונות, מפרי עטו של אהרון אמיר.
נדמה לי שאילו ידע היטב רוסית, יכול היה אהרון אמיר להוסיף את "שמשון" של ז'בוטינסקי לשורת תרגומיו האין-סופית, מה עוד שרומאן זה הוא כל-כך ארץ-ישראלי, יש בו הרבה מוטיבים כנעניים, הקרובים לרוחו. נשלח מכאן תנחומינו לאשתו בטין אמיר, לילדיו ולנכדיו.
ומאהרון אמיר ז"ל, אל – יבל"א – מתרגם אחר, בעל שיעור קומה בפני עצמו, שכבר רכש לו שם ומעמד בספרות העברית, בתחום התירגום מרוסית לעברית, אל פטר קריקסונוב.
פטר נטל עליו משימה לא פשוטה, אפילו הייתי אומר נועזת. הוא נענה ליוזמת מכון ז'בוטינסקי לתרגם לעברית את "שמשון" של ז'בוטינסקי. אלא מאי? כבר יש לנו שני תירגומים קודמים של הרומן המופלא הזה, הראשון מאת ברוך קרוא-קרופניק והשני מאת יצחק אורן, זכרם לברכה.
בתרגום השלישי הכין לנו פטר הפתעה:
מסתבר, שהוא הנאמן מכל השלושה למחבר, לזאב ז'בוטינסקי. התרגום העברי שלו הוא הצמוד ביותר למקור הרוסי, ומה שחשוב לא פחות, הוא נכתב בעברית עכשווית, בת זמננו, שמדברת לדור הקוראים החדש.
מסתבר שז'בוטינסקי כתב את הרומן הזה שלו, אחד משניים שכתב בחייו הקצרים, בשפה רוסית קולחת ומודרנית, לא תנ"כית.
את רוחו המודרנית של ז'בוטינסקי – לא בהכרח את רוח המקרא, המצופה אולי מרומן על נושא מקראי – היטיב פטר קריקסונוב לקרוא ולהעביר אל הקורא העברי בן זמננו.
ועוד מילה אחת ברשותכם:
ז'בוטינסקי העתיק את עלילת שמשון אל ימיו, ימי המאבק העברי בשלטון הזר הבריטי בארץ-ישראל. פטר קריקסונוב בוודאי ירחיב את הדיבור על האנאלוגיה בין תקופת השופטים המקראית ובין המאה העשרים.
ז'בוטינסקי, סופר, משורר ומנהיג ציוני דגול, בוודאי לא היה מעלה על דעתו, כי כאשר ייצא לאור הרומן הזה שלו בעברית, זו פעם שלישית, כלומר כעבור למעלה משמונים שנה מאז נכתב, וכאשר לשבטי ישראל תהיה מזה שישים שנה מדינה עצמאית במולדת התנ"כית – הנושא העזתי, נושא המאבק בפלישתים - ואם תרצו בפלסטינים – הוא הנושא המטריד ביותר בחיי העם כיום, נושא שלדאבוננו אקטואלי ביותר.
שועלי שמשון בגירסתם המודרנית, הצה"לית, שוב פועלים בעיבורי עזה.
אין ספק:
אנחנו יודעים לצחוק ולעשות חיים,
יש לנו ברזל – נשק מתוחכם וצבא מיומן,
אבל האם יש לנו מלך? האם יש לנו הנהגה ראויה שמסוגלת לתת מענה הולם לפלישתים המודרניים המתנכלים לשבטי ישראל באשקלון ובשדרות, בניר-עם ובמכללת ספיר? שאלה היא, נמתין ונראה.
 
 
עמוס גלבוע
מבחן עזה
פורסם ב"מעריב" ביום 3.3.08
שלושה מאפיינים למצב ברצועת עזה ועוד שאלה אחת.
האפיון הראשון: אנו מצויים בשיאה של מלחמת התשה של ירי רקטות שאותה פתח החמאס מאז ההתנתקות ב-2005. היא שונה לחלוטין מההתשות שנוהלו נגדנו בצפון, ולכן כל ההשוואות בין שדרות לקריית שמונה הן חסרות שחר. בעזה הירי הוא רציף, כמעט יום יום, וכולו מכוון נגד האוכלוסייה האזרחית. זהו טרור פשוטו כמשמעו. בצפון לא היה אף פעם ירי רציף (אלא בהפסקות ארוכות זמן של שקט) והיעד העיקרי של ההתשה היה צה"ל ולא האוכלוסייה האזרחית שלנו. החמאס הוא זה שיוזם ומכתיב את כללי המשחק של מלחמת התשה זו, המהווה מרכיב טבעי בתפיסת "ההתנגדות" שלו למדינת ישראל. עד ינואר 2008 החמאס שמר את המלחמה על "להבות קטנות" ונתן לארגונים קיצונים אחרים לבצע את עיקר הירי. בכך הוא אפשר למעשה לממשלת ישראל "להשלים" עם סוג כזה של מלחמה ולהעדיפה על פני מהלך צבאי-קרקעי גדול לתוך רצועת עזה. מינואר השנה מאמץ החמאס מדיניות חדשה: ירי מאסיבי של רקטות , המבוצע ע"י אנשיו, כל אימת שישראל פוגעת באופן משמעותי בפעילי טרור ברצועה. למעשה, החמאס מאותת לנו כאומר: "ראש הממשלה שלכם הצהיר בטוקיו ש'ישראל מקבלת מכות כואבות אך מחזירה לנו מכות כואבות יותר.' אז שידע, שבמלחמת ההתשה הזאת אנחנו יכולים לסבול יותר מכות, וגם לנו ישנם אמצעים להכאיב לתושבי אשקלון, להכניסם למעגל המלחמה ולגייס לצידנו את הקהילה הבינלאומית מול מעשי הטבח הישראליים."
אז מה לגבי הפסקת אש בהתשה הזאת? החמאס חוזר ואומר בערך כך "אתם רוצים הפסקת אש זמנית? אין בעיות! אנחנו נפסיק לירות (על מנת להפסיק את המהלומות הקשות של צה"ל, ועד שנחליט על פי שיקולינו מתי לחדש הירי), אנחנו נשתדל שגם האירגונים האחרים יפסיקו לירות ( אך לא יכולים להבטיח). כל זה, אבל, בתנאים הבאים: אתם הישראלים חייבים להפסיק את כל הפעילות הצבאית שלכם ברצועת עזה וביהודה ושומרון, (כי אנחנו רוצים להמשיך ולהתעצם לא רק ברצועת עזה); ואתם צריכים לפתוח את כל המעברים לרצועה ולהסיר את המצור עליה (ובכך לאפשר לנו להתבסס יותר כמדינה מוסלמית דתית קיצונית ולהמחיש לאבו מאזן וחבורתו שרק הדרך האלימה שלנו היא הדרך הנכונה מול ישראל). אם ישראל לא רוצה משהו זמני, קצר טווח, אלא שביתת נשק, הודנא, ל-10 שנים, אז גם כאן אין בעייה: תיסוגו לגבולות 67, תחסלו את כל ההתנחלויות, תקבלו את הפליטים שלנו ותקבלו שקט.
 וזה מביא אותנו לאפיון השני: החמאס מבסס את שליטתו ברצועה כאמירות דתית קיצונית, עם אוכלוסיה, שעל אף כל סבלה, תומכת בו ותומכת בטרור; הוא דבק בהתנגדותו לתהליך המדיני ודוגל בטרור כדרך חיים, ולמרות בדידותו בזירה הבינלאומית הוא לא משנה לפי שעה את עמדותיו, ולו רק באופן טקטי. הוא הפך לחוכא ואטלולא את "תהליך אנאפוליס", וחזר והבהיר במעשיו ובדיבוריו שהוא לא יאפשר לאבו מאזן שום מגעים מדיניים ממשיים מול ישראל. מי שתולה אצלנו תקווה שאבו מאזן יוכל בתנאים הללו ללכת לפשרות כל שהן בעמדות היסוד הפלסטיניות – חי כנראה בעולם של חלומות.
האפיון השלישי: מה שמתרחש בעזה אינו עניין מקומי. מדובר בהתרחשות בעלת השלכות אזוריות. החמאס נתמך ע"י איראן וסוריה; העולם הערבי-מוסלמי עוקב לראות אם החמאס יצליח או ייכשל בדרכו. הצלחה פירושה הישרדות ושמירת השלטון, המשך טרטור ישראל, טירפוד כל מהלך מדיני ו/או השגת הפסקת אש זמנית על פי תנאיו, וקבלת לגיטימיות; והוא עוקב לראות איך תגיב ישראל, מה הם הביצועים של צה"ל בעקבות מלחמת לבנון, ומהו כושר העמידה וההרתעה של ישראל מול האסטרטגיה של הגורמים הרדיקאליים באזור, שמטרתה להתיש את האוכלוסייה האזרחית שלה בירי רקטות וטילים.
והשאלה מופנית להנהגת המדינה: אתם חזרתם והבטחתם, במילים חרוטות בסלע, כי עד שנת 2011 מערכת "כיפת ברזל" תיתן פתרון לשדרות וישובי עוטף עזה בכך שתיירט את טילי הקסאם . לאחרונה נשמעים קולות, כולל של מדענים, הטוענים שזאת הבטחה שקרית. האם הם צודקים? תנו לעם היושב בציון תשובה חד-משמעית בסוגיה זאת, על מנת שלא תאבדו את אמונו, שכל כך חיוני לכם ברגעים אלו.
 
 
הסופרת נור. י. כותבת לנו בעקבות גיליון 323
מה אתה מתפלא על "עם עובד" שהחזיר לך את כתב היד ברשלנות וללא התייחסות?
כבר כתבתי לכם ואני חוזרת על מה שענתה לי מזכירת המערכת של "הקיבוץ המאוחד": "גיברת, מה את חושבת, שאנחנו קוראים את החומר שאתם שולחים אלינו?"
וכשביקשתי לקבוע פגישה עם העורך הראשי נעניתי: "גיברת, אצלנו אין דבר כזה להיפגש עם העורך!"
נור. י.
 
אהוד אשרי 2008-1951
לאהוד שלום,
השבוע הלך לעולמו העיתונאי אהוד אשרי. מעבר להיותו איש רב כישרון, הן כעיתונאי אמיץ (אשר לא חשש גם לתמוך במהלכיו של אהוד אולמרט, כאשר מרבית עמיתיו, ובכללם מ"הארץ" התלהמו כנגדו) והן כאדם.
הייתי רוצה לכתוב לזיכרו יותר, אולם בשל צוק העיתים, אני מצרף רשימת ההספד "בעין עצובה" של גדעון לוי, אשר הופיעה ביום שלישי, 4.3.2008 ב"הארץ", ומדברת בעד עצמה. אשמח אם תזכיר אותו לקראת השבעה, אשר יחול, ככל הנראה, עם הגיליון הבא של חדשות סופר נידח. לדעתי ניתן להביא דבריו של לוי כלשונם.
בברכה,
אלי יזרעאלי
 
 
בעין עצובה
מאת גדעון לוי
היה משהו נוגה במבטו. אולי היתה זו העין התותבת מזכוכית, אולי היו אלה המשקפיים עגולי המסגרת, אבל אודי אשרי התבונן בנו תמיד בעין עצובה. גם דיבורו היה לעולם שקט, חרישי כמעט, דבר שלא המעיט כהוא זה מסמכותו המקצועית כעורך. להפך. לעתים נדמה היה כי הוא רואה בעינו האחת יותר ממרביתנו, שתי עיניים לנו, והוא חד עין.
אשרי היה כותב מוכשר ועורך מחונן, בזמן שהעורכים המקצועיים, כאלו שיודעים להבדיל בין טפל לעיקר, הולכים ונעלמים מעולמנו. קשה לדעת מה עלה על מה: כתיבתו או עבודת העריכה שלו. אהבתי את כתיבתו. צנועה, חפה ממלים גבוהות, נוקט לשון המעטה ואומר הרבה, וגם זו תכונה שהופכת נדירה יותר ויותר. לא שלא היתה לו השקפת עולם סדורה, לא שלא היו לו דעות ברורות, אבל הוא לעולם לא שיעבד אותן להפיכת העובדות על פיהן.
 אשרי לא היה מעולם עיתונאי מגויס. לא מגויס ולא מתחכך. לכן, היה משהו בלתי צפוי ומפתיע תמיד בכתיבתו. לכן אולי זכה זה לא מכבר לשבחים על כתיבתו מפיו של השופט מישאל חשין. דברי השבח הללו, שנאמרו בפומבי, הפתיעו אותו כשסיפרתי לו עליהם, הוא לא שמע אודותם, והם כמעט והביכו אותו. לא היה כמותו עיתונאי נחבא אל הכלים. פעם כתב על בנימין נתניהו, אותו פגש במקרה: "אני לא יכול לשכוח את המאמץ המופרז שהשקיע בכדי להרשים אותי (...) אולי הייתי צריך להרגיש מוחמא, אבל מה שחשתי היתה מבוכה משונה". מעט עיתונאים היו כותבים בצניעות שכזאת. מעטים בינינו גם מכילים עולם מגוון כעולמו: הרשימה האחרונה שפירסם ב"הארץ", ב-8 בפברואר, לפני פחות מחודש, עסקה בפרופ' יחזקאל דרור ובטניסאית שחר פאר בכפיפה אחת.
את הרשימה האחרונה כבר כתב ממיטת חוליו. לפני כשבועיים התלבט אם לכתוב עוד אחת, אחרונה.
ייסוריו היו קשים כשאול, חודשי המחלה היו ארוכים כנצח, אבל גם ממיטת חוליו בבית החולים "מאיר" בכפר סבא לא חדל להתעניין בנעשה בעיתון. הוא היה אחד הראשונים בינינו שידע משם על מינויו של עורך חדש. שומר על ריחוק, כמנהגו תמיד, הוא השתדל למעט לדבר על מחלתו, שכירסמה בגופו במהירות מבהילה. בכל זאת נדמה לי שלא איבד תקווה, כמעט עד הרגע האחרון.
הביוגרפיה האישית שלו היתה מפותלת וסוערת, גם עליה כמעט לא דיבר. לא קראתם עליו מלה בטורי הרכילות. רק בספריו הקריאים והמצוינים, כולם היו רבי מכר גדולים, חשף טפח, אבל רק טפח.
מרביתם עסקו בנעשה במסדרונות העיתון ובנפתולי האהבה, תמצית עולמו. ספרו האחרון, "לראות בחושך", עסק בעיתונאי שמסקר את השטחים, מקבל מעטפת נפץ מקורא ומתעוור. בין הניתוחים הוא מנסה לפענח את חידת חייו הכושלים בעיניו. אשרי ידע דבר או שניים על עיתונאים וניתוחי עיניים.
כשביקרתיו לאחרונה בבית החולים כבר הפך מבטו הנוגה לעצוב מתמיד, קורע לב. ידעתי אז שאנו עומדים לאבד כותב צלול ומחונן ועמית הגון וישר מאין כמותו.
 
 
 
ועוד לנושא תולדות התעשייה
 באם המושבות פתח-תקווה
 
לאודי שלום רב, 
1. לשאלתה של רות אלמוג, בית החרושת טית בית היה, למיטב ידיעתי, בבעלות שתי משפחות. משפחת טרובוביץ ומשפחת ברגר. אני רק מקווה שאיני מסלף את שמות המשפחה.
 2. בית חרושת "אוליבקס" נמצא על רחוב גיסין מצפון לכביש פתח-תקוה-תל-אביב בצד של קריית אריה. נדמה לי שהמבנים עדין קיימים וטרם נהרסו.
 בברכה,
 יוני מרגלית
 
 
 
"האומה" – הבמה למחשבה לאומית
כתב-העת האיכותי של המחנה הלאומי
בעריכת: יוסי אחימאיר
ראה אור גיליון מס' 171 ובו 144 עמודים
בפתח הגיליון – "אורה ושמחה" בשנת השישים למדינה
ד"ר יורם בק – הבתרים והברית: הרהורים לקראת יום העצמאות ה-60
ד"ר צבי צמרת – החינוך לירושלים בעדיפות לאומית עליונה
פרופ' גדעון ביגר – ההתיישבות וקביעת הגבולות
עו"ד יורם שפטל – האיסור ההלכתי למסור חבלי ארץ לשלטון זר
גבריאל שטרסמן – מרד העלומים ב"הגנה" בגלל "קרן הברזל" של האצ"ל
פרופ' שלמה הרמתי – המחבר הנשכח של "אם תרצו אין זו אגדה"
יוסף אורן – על שמשון בתנ"ך ואצל ז'בוטינסקי
יוני אביב – אב"א אחימאיר כמטפח סמלי גבורה
יוסי אחימאיר – העיתונאי שלא החשה מול עלילת הדם
פרופ' יוסף גייגר – יאיר כסטודנט בהר הצופים
ד"ר זאב איבינסקי – קווים לאישיותו החידתית של נתן ילין-מור
ביקורת ספרים: ד"ר אודי לבל, יוסף קיסטר, חבצלת פרבר, אפרים אבן, פרופ' ג'ודי באומל-שורץ. שירים: אורי צבי גרינברג, יעקב סיקא-אהרוני, לאה ברץ, משה גנן
מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד
להשיג: טל' 03-6910334, פקס 03-6950419, ת"ד 21769 תל-אביב, 61217
misdar@barak.net.il info@ha-umma.com www.ha-umma.com
 
 
 
מגירות ואוסף:
תערוכה מיוחדת לרגל העשור הראשון למוזיאון נחום גוטמן לאמנות, כל הטכניקות של נחום גוטמן, כל התקופות, ושלל הפתעות ממגירות חבויות
לרגל מלאת 10 שנים למוזיאון נחום גוטמן לאמנות תוצג החל מה-8 במרץ תערוכה מיוחדת המצדיעה לאוסף המוזיאון ולעיזבונו האישי של האמן, השמור בו. התערוכה תכלול בצד מיבחר ציוריו הקלאסיים של גוטמן גם תחריטים ורישומים, אקוורלים וקולאג'ים שהוצאו ממגרות ומקופסאות שעדיין נחקרות ולא נחשפו לציבור עד היום. כמו-כן, יוצגו כתבי יד ומכתבים מקוריים של גוטמן הסופר.
לכל אמן ישנם חלקים פחות מוכרים, החבויים במגירותיו: פרק עבודותיו המוקדמות שנעשה לפני שעיצב את סגנונו הבוגר, ניסיונות שונים שעשה לעצמו, סקיצות ועבודות הכנה, פרויקטים מיוחדים וכדומה. עיזבון האמן, לצורך העניין, הוא כתיבה חתומה שיש לחפש ולחקור בה ואוסף המוזיאון נושא איתו תמיד הפתעות בלתי צפויות.
בתערוכות האחרונות במוזיאון נחום גוטמן נחשפו כבר כמה פרקים המוכיחים שלנחום גוטמן יש פנים נוספות, על אלה המוכרות והידועות. אוסף רישומי הדיוקנאות-על נייר בתערוכה "מי צייר את ארלוזורוב?" היה, למשל, פרק עלום שכזה, שלא נעשה לצורכי תדמית ציבורית וחשף את יכולתו המרשימה כפורטרטיסט וכאדם פוליטי המעורב בסביבתו. גוטמן כצייר מונומנטאלי התגלה בתערוכת "המזרקה", שבה הוצגו עבודת הכנה גדולות ממדים ל-12 הפסיפסים שהיוו בסיס למזרקה בכיכר ביאליק, מול בניין העירייה הישן.
 
לרגל סיום העשור הראשון למוזיאון, תדגיש התערוכה את גוטמן האמן הרב-תחומי והרב-מימדי: צייר, רשם, תחריטאי, פסל, מאייר, אקוורליסט נפלא, אמן-מוזאיקה וסופר ילדים. הדגש, הפעם, לא יהיה על ציורי תל אביב ונופי ארץ-ישראל, אלא פרישה רחבה של כל הטכניקות ששלט בהן: החל מתחריטים מוקדמים מראשית שנות העשרים שבהם נראות סימטאות בירושלים העתיקה, טבריה וצפת ומתפללים בכותל המערבי – ועד לקולאג'ים וקרעי נייר ספונטאניים שהפליא להדביק ולשזור בעבודות המאוחרות משנות ה-60 וה-70. קבוצה של אקוורלים תדגיש את גוטמן השקוף והמואר, וקבוצה של איורים תבליט את הקו היציב ותמים, שפיתח במיוחד לציור הארץ-ישראלי שלו. בתערוכה יוארו ההבדלים בין סוגי הקווים השונים של גוטמן – בין הקו הקלאסי, האמנותי המעודן, לבין הקו האיורי, שנועד לילדים ולוכד בתוכו את תמימותם.
זו תערוכה לכל אחד: למשפחה, לילדים, לסטודנטים לאמנות, לחוקרי האמנות ובעיקר לאוהבי אמנות באשר הם.
גוטמן מן המגירות, גוטמן הרב-גווני, כל הטכניקות של נחום גוטמן.
מוזיאון נחום גוטמן, רח' רוקח 21, נווה צדק, תל אביב. טל. 03-5161970
 
 
מתוך התערוכה
דף ממכתב מקורי של נחום גוטמן לבנו מנחם (חמי) בן התשע, משנת 1945 לערך. נחום שהה אז במלון מרכזי (צנטרל) של משפחת מייברג בצפת
[דף שני] בשעות לפני הצהריים נמצאים כל הילדים בבתי הספר – ואין איש מהם מפריע לי כשאני יושב ומצייר בחוץ. אחרי הצהריים הדבר אחר: אני מוקף ילדים ואני צריך להציץ מתוכם לתוך הנוף שלפניי. ילדים מכל המינים. רובם ילדי עניים, ילדים נחמדים אך רובם יש להם נזלת והם שואפים באפיהם כאל משאבות קטנות. לידי הם אוכלים את ארוחת הצהריים שלהם: פרוסת לחם בשמן ובצל ירוק.
אתה ודאי מנחש שאני נכנס איתם בשיחה. מפיהם אני יודע ושומע כל מה שנעשה בביתם. היום סיפר לי מֹשֶל'ה כי אימו שבה מבית החולים, אבל אחותו הקטנה לא תשוב. "מפני שהיא כבר תישאר שם לתמיד. ולא נראה אותה."
אחרי זה ניגב מֹשל'ה את ידיו מן השמן שלחמו היה טבול בו – ופנה לרותי: – רותי, עכשיו את רוצה שניסע לטבריה או לאמריקה?
 
 
לקראת 100 שנים לתל-אביב
צבי אברהם פומרוק
שלוּש – התלֿ-אביבי הראשון
בהוצאת כרמל, ירושלים
 
אהרון שלוש הקדים את תקופתו. הוא ראה את הנולד הרבה לפני היווסדה של אחוזת בית, שממנה התפתחה תל אביב. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החל אהרון שלוש לרכוש במיטב כספו קרקעות שהיוו את היסוד להקמת השכונות הראשונות מחוץ ליפו, ובראשן נווה צדק ונווה שלום. כחלוץ הקים אהרון שלוש את ביתו, 'בית אהרון שלוש', הבית הראשון שהוקם על חולות נווה צדק. מכאן נסללה הדרך לבנייתה של תל אביב – הכרך הגדול.
צבי אברהם פומרוק, נינו של אהרן שלוש מצד אימו, נישבה בקסמו, בראשוניותו ובמקוריותו של 'התל-אביבי הראשון', איש החזון, ומעלה בקולמוס רב חן את סיפור תקופתו ותולדות ארבעה דורות מבני משפחתו שתקעו יתד בחולות העיר העברית הראשונה.
 
המשך פרק ראשון
 
זה היה אי שם אל מול חופי חיפה, שעה שהיו עדיין רחוקים מן החוף, כשפרצה הסערה. השמיים קדרו, רעמים אדירים התגלגלו בחלל וברקים מאיימים האירו את השמיים. גם הגלים הגבוהים שהקיפו את הספינה כמאיימים לבולעה נחשפו לאורם. הילדים המבוהלים נצמדו אל הוריהם, שעה שתנודות עזות טילטלו את הספינה על מטענה מצד לצד. הספן הערבי, יורד ים ותיק, היה היחיד שנע בתנועות יעילות וזריזות, כמי שמורגל בדבר. הוא קשר חבלים, פרם אחרים, הורה למי שיכול היה לעזור לשפוך את המים שהצטברו בספינה הרעועה. כאשר הסתבר שלא יצליחו להתקרב אל מעגנה של עכו, שהיתה יעדה של הספינה, הורדו כמה סירות לים הרוגש כדי למלט את הנוסעים לחוף בטרם תשקע הספינה במצולות. בחשש ובבהילות ירדו המשפחות אל הסירות. יוסף ואליהו, הצעירים בבנים, הורדו לסירה הראשונה שיצאה לעבר החוף; אברהם ושמחה, עם הבנות ריקה, חנה ואהרן, נמצאו בסירה אחרת. החבילות והצרורות הושלכו פנימה גם הם, וקליפות האגוז הרעועות התנודדו כשיכורות על פני המים הסוערים אל עבר החוף.
כשהגיעו אברהם ושמחה אל החוף ירדו ברגליים כושלות מהסירה, עזרו לבנות ולאהרן להגיע לחוף, פרקו את צרורותיהם והביטו סביב לחפש את יוסף ואליהו. דומם ניצבו צופים בעיניים כלות בים הסוער. סירות נוספות הגיעו לחוף, נוסעים עייפים כרעו על ברכיהם ונשקו את האדמה הקדושה, ממלמלים "התודה והשבח לאל בורא עולם" שהשיב יבשה יציבה תחת רגליהם. חפצים נספרו ונצררו מחדש, ואברהם ושמחה עדיין צופים בחשכה ובחרדה גוברת. גשם ניתך, רוח חזקה נשבה מן הים, והילדים חסרי הסבלנות, התרוצצו מסביב כדי להפיג את הקור תחת שמיים קודרים וזועפים. כך חלפו להן שעות קשות בטרם הוברר סופית כי סירה אחת נטרפה בים, ושמונה עשר הנוסעים שעליה, ובהם שני בניו הצעירים של אברהם, הילדים יוסף ואליהו, טבעו בטרם זכו לדרוך על אדמת הארץ.
אהרן עמד כמשותק לצד הוריו מנסה גם הוא לעכל את הבשורה האכזרית. באותו רגע ממש, משהובהר לו האסון הנורא שפקד את שני אחיו הקטנים, גמלה בלבו ההחלטה, שהבשילה באותן שעות של המתנה, כשמבטו לא סר מן המים הגועשים. לפתע סב על עקביו והחל לצעוד, מפנה את גבו אל הים הסוער ופניו אל מרחביה המיסתוריים של ארץ ישראל, נחוש היה כפי שלא היה מעולם. באותם רגעים הבין את השליחות הגדולה שהוטלה עליו, שהרי נותר בן זכר יחיד למשפחתו: עליו לפרות ולרבות, לגאול את הארץ משיממונה, לבנותהּ וליישבהּ. ושעה שזלגו הדמעות המלוחות על לחייו מלמל לעצמו שוב ושוב את הפסוק מבראשית י"ב, ז: "...לזרעך אתן את הארץ הזאת," – פסוק ששמע את אביו ממלמל לא אחת.
עם הגיעה לארץ תיכננה המשפחה לשים פעמיה אל משפחת עבו שבצפת – משפחתו של השד"ר שביקר באוראן. מאז ששמע אברהם את סיפוריו, חלם כי בבואו לארץ יצטרף אל תהלוכת החוגגים שנהגה אותה משפחה, ששמה יצא למרחקים, לקיים מדי שנה בהר מירון את הילולת ל"ג בעומר ואת מצוות ה"חַלקֶה", ולשאת ברמה ספרי תורה עתיקים.
אבל האסון שינה את תוכניותיהם. ההורים העדיפו להמתין בסביבה הקרובה למקום האסון, כדי להביא לקבורה את ילדיהם שנספו. אברהם ושמחה ראו במות בניהם אצבע אלוהים, וכדי לנסות לתעתע בגורל הרע שדומה שרדף אחריהם, החליטו לשנות את יעדם, הם שמו פעמיהם אל היישוב היהודי הקרוב ביותר, חיפה. סיפור תלאותיהם של העולים היכה גלים בקהילה היהודית הקטנה שבחיפה, והוצע להם, בנדיבות ובכבוד רב, מקום צנוע למגורים ומקום תפילה בבית הכנסת היחיד שהיה בה.
אף שקבריהם של יוסף ואליהו לא אותרו, על פי עדות שרשם דוד תדהר נקברו השניים בבית העלמין העתיק בחיפה. זו היתה חיפה החדשה, שנבנתה בידי דאהר אל עמר, על חורבותיה של העיר שנהרסה בֿ-1761. היישוב היה מוקף חומה, מגדלים ושני שערים שנסגרו מדי לילה. לא ברור כמה תושבים בדיוק היו במקום. על פי הערכת הקונסול הבריטי הראשון בירושלים היו בעיר כ-ֿ150 יהודים. רוב התושבים המוסלמים היו יוצאי צפון אפריקה, וגם מושל חיפה עצמו היה יוצא אלג'יריה. אברהם קיווה ליהנות מיתרונות מסויימים בהשתלבות בחיי המסחר במקום בזכות השפעתו של חיים פרחי, ששימש יועצם היהודי של מושלי עכו. אולם רוב תושבי חיפה היו עובדי אדמה שגידלו חיטה, שעורה, כותנה, פירות, זיתים, ירקות ותאנים שנודעו באיכותן. המסחר בעיר לא היה מפותח כלל, ולכן לא נמצאה לאברהם תעסוקה מספקת והמשפחה נשארה בעיר חודשים ספורים בלבד.
 
מתוך הפרק החמישי
 
יתד ראשונה בחולות – בנייה יהודית ראשונה – הפקיד ברוכיאל מתווך בעסק – אהרן שלוש רוכש אדמות בזריקת אבן – אדמת הסכסוך – בית ראשון בחולות – ראשיתה של שכונה חדשה מחוץ ליפו – "אגודת עזרת ישראל" – בית הכנסת שלוש – אהרן שלוש אופה מצה שמורה – הקאימאקם בונה גשר – הרכבת מגיעה לוואדי – זרח ברנט עולה לארץ בפעם התשיעית – אהרן שלוש מוכר מגרש
 
"נוה צדק היא יותר משכונה עתיקה ומקומית, יותר אפילו ממבשרתה של תל אביב, נוה צדק היא סמל לכל התחלותינו בארץ." את הציטוט הזה מעלון "ועד התאחדות בני היישוב" מפסח תש"ב [1942] שמרתי אצלי כמעין מסמך, עדות למפעלו של אבי-סבי. בסיפורי המשפחה, שסופרו כמעט בכל מפגש משפחתי, לא שכחו להזכיר את "חוצר שמרלינג" – חצרו של ר' חיים שמואל שמרלינג, בעליה של הפירמה לעמילות מכס "לה קומיסיון", שבשנת תרכ"ו (1866) הגיע מירושלים ליפו. ביתו היה למעשה הראשון שמחוץ לחומות יפו, וניצב סמוך לשכונת מנשיה הערבית, במקום שנקרא "יפה נוף" – "בלה ויסטה". לביתו הבודד עברו רק בני משפחתו, ואילו שמרלינג נותר להתגורר ביפו. ביתו היה אחד מכמה בתים ספורים שהיו פזורים סמוך ליפו ושקדמו לתחילת בניית ביתו של אהרן שלוש בֿ-1883. ההיסטוריה הכתירה את הקמת נוה צדק, שביתו של אהרן שלוש היה אבן הפינה שלה, כהתיישבות היהודית הראשונה שמחוץ לחומות יפו – ולאחריה הוקמה העיר העברית הראשונה.
 
למימוש חלומו וחזונו של אהרן שלוש לצאת אל המרחבים שמצפון מזרח ליפו, קדמה, מהצד המעשי, עסקת מקרקעין גדולה. פקיד נאמן ויעיל היה לו לאהרן שלוש, יעקב ברוכיאל שמו. ואכן, ברוך אל היה יעקב בכל מעשיו. כפקידו הנאמן, הוא תיווך בין אהרן לבין ערבי בשם חסן סטוגום, שחפץ למכור כרם מחוץ לעיר. הכרם, לפי עדותו של ברוכיאל (שלא בהכרח בדק את המקום, אבל בירר עליו בקרב יודעי דבר) הניב ענבים במחיר של כשישים מג'ידי (מטבע עות'מני עובר לסוחר באותה תקופה) לעונה, והיתה בו גם באר של מים מתוקים ובקתת חמר קטנה. כיוון שמחיר הכרם כפי שסוכם היה חמש מאות מג'ידי, דומה שזו הייתה עסקה מצוינת. אהרן, שבטח בברוכיאל וסמך מאוד עליו וגם על המלצתו, הסכים מיד לבצע את העסקה, בלי שראה אף הוא את השטח תחילה. העסקה נחתמה ואהרן קיבל לידיו שטר מקנה.
בעקבות קנייה מזדמנת זו חש אהרן שחלומו מתגשם, שכן רעיון גאולת האדמה היכה שורשים בלבו מזה זמן רב בהשראת ר' יהודה הלוי מראגוזה, מנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית היפואית, שגם הוא היה מתלמידיו של ר' יהודה ביבאס, מראשוני מבשרי הציונות המדינית. ביבאס, יליד גיברלטר, עלה לארץ מקורפו בשנת 1852 ויצא בקריאה נרגשת לגאול את הארץ ביד חזקה מידי התורכים כשם שעשו זאת היוונים. ביבאס האמין ברעיון גאולת הקרקע בידי יהודים, ולמרות שנפטר שנתיים לאחר הגיעו לארץ, המשיכו תלמידיו להטיף לאימוץ רעיון ההשתלטות שפירושו היה לרכוש אדמות. כך, נסמך על חלומו ונתמך במשנתו של רבו, החל אהרן שלוש בתחילת שנות ה-70 של המאה הֿ-19, להתמסר לגאולת קרקעות ולרכישת שטחים, דיונות של חול וכרמים, חלקה אחר חלקה. לרוב פעל לבדו ולפעמים עם שני שותפיו חיים אמזלג, סגן קונסול אנגליה ביפו, ויוסף ביי מויאל.
סניור חיים אמזלג, מנכבדי ירושלים, שהיה קשור לבנק אהרן ואלירו, הגיע ליפו והתיישב בה. בזכות נתינותו הבריטית קיבל סוכנויות של חברות אנגליות, והישיבה ביפו שירתה טוב יותר פעילות מסחרית וקשרי סחר עם אנגליה. במהרה הצליח בעסקיו ונעשה נכבד וחשוב מאוד בקהילה היפואית. בהגיעו ליפו עם משפחתו התגוררו תחילה בבית גדול ליד הנמל, ולאחר מכן עברו סמוך לשכונת מנשיה הערבית. בשנת 1875 מונה חיים אמזלג לנציג החברה הבריטית לויד'ס ביפו, והנציגות שיגשגה תחת ניהולו. קודם לכן, בשנת 1871, מונה לנציג הקונסולרי של פורטוגל, וב-ֿ1872 לנציג הקונסולרי של בריטניה, וזכה למעמד נכבד בתור סגן קונסול אנגליה ביפו. יוסף ביי מויאל היה בנו של אהרן מויאל שעלה מראבאט שבמרוקו, שם היה סוחר עשיר. משפחתו היתה מן המכובדות שביפו ולימים נקשרו בקשרי נישואין עם משפחת שלוש. קדמו לכך מגוריהם הסמוכים של שתי המשפחות ברחוב החלפנים ביפו, כאשר משפחת אהרן שלוש התגוררה בביתו של סניור מימון עמיאל הצמוד לבית משפחת מויאל. אמזלג ומויאל היו שני שותפיו של אהרן שלוש בכמה מרכישות גדולות של קרקעות.
שטחים שרכש אהרן שלוש היו נרחבים גם במושגים של אותם ימים. הוא הצליח לרכשם לא רק בשל ממונו אלא גם בזכות שיטת הרכישה שהייתה נהוגה, ולפיה נקבע אומדן השטח מול המחיר ברכיבה על סוסים – כשם שנרכשה אדמת כפר סבא. השיח' הערבי שמכר אותה טען כי אינו יודע כיצד לחשב מחיר לפי דונמים, ובמקום זאת עלו הקונה והמוכר על סוסותיהם. השטח שהקיפו עד לזמן מנוחת הצהריים נקבע כשטח הנמכר, ואת גבולותיו סימן השיח' בעזרת גרזן על העצים במקום. גם יהושע חנקין נקט שיטה זו עת רכש אדמות: הוא מדד את המרחק שעבר ברכיבה על סוסתו שעה שעישן סיגריה אחת. אותו מרחק נקבע כאמת מידה לקביעת גודלו ומחירו של השטח שנרכש.
אהרן אימץ את השיטה הנקוטה ביפו, שכמו נתפרה על פי מידתו. כשחפץ אדם לקנות קרקע היה יוצא עם המוכר לשטח וקובע את המחיר כמטחווי אבן, כלומר היה מיידה אבן אחת ומתבונן היכן נפלה, ועד מקום נפילתה היה תוקע יתד. המרחק נקבע כמדד לתשלום כפי שנקבע מראש עם המוכר. לפי כללי שיטה זו רשאי קונה שלא היטיב לזרוק, או שהיה רפה כוח, או אדם זקן, לשכור לו אדם צעיר שיזרוק בעבורו.
מעולם לא שכר אהרן שלוש איש צעיר ממנו למשימה. הוא תמיד זרק בעצמו. זקוף גב ניצב, לבוש בגַלַבִּיָה לבנה כשמצנפת לראשו, ובלי מאמץ רב מדי ידה אבן אחר אבן. אהרן לא שכח כיצד רכש את מיומנות הזריקה בהיותו ילד, על סיפון הספינה שנשאה אותו לארץ ישראל, שעה שהקפיץ עם אחיו אבנים במסלול שטוח על פני המים. הוא זכר כיצד היטיב מכולם לגרום לאבנים, שאסף בטרם עלו לאנייה, לרקוד על פני המים בטרם צללו למצולות הים. אותה מיומנות שרכש אז עמדה לו שעה שניצב בשמש הקופחת כשסביבו החולות הזהובים ומימש את חזונו וגאל את אדמות מולדתו.
 
המשך יבוא אם יישלחו לנו פרקים נוספים
 
 
 

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
 

חלק שני / פרק כ"ט
"ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר כדי להיפטר מן הממזרים שלנו?"
 
ציפורה הביאה ילקוט-בד ומעיל-גשם, ותחת בית-שחייה – חבילת עיתונים מצויירים.
"זה כל מה שהבאת איתך?"
היה לבוש חליפה בצבע חום-בהיר, בגזרה רחבה מאוד, עניבה שחורה לצווארו, ובידו החזיק ילקוט. רק ידיו המגושמות והמיובלות ניראו בלתי-הולמות את חזותו. בפינת החדר עמדה מזוודה גדולה.
ניגשה ונשקה אותו על מצחו. החזיק בה. "מדוע אַת רועדת, ציפורה?"
"כלום. כלום, משה. מה אני צריכה לעשות עכשיו?"
הירהרה: "באותו חדר, ואותה ספה, ובאותה שעה. איפה היינו אתמול? ואיפה היינו לפני הרבה שנים? ואיפה אנחנו היום, משה דויד?"
"אנחנו נוסעים."
"נוסעים."
"כן."
לפתע פרצה בבכי.
הוא חזר וליטף אותה. "תִראי שיהיה טוב. קודם ניסע מכאן לחיפה. שם סידר לנו מנטלו מקום לגור."
"חיפה?" חשבה, "שם הנמל, איפה שהאישה של חדידו מסתובבת."
"אחר-כך נסדר את העניין של האונייה."
"אונייה? לאן?"
"ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר. למנטלו יש כסף בחוץ-לארץ, והוא יעזור לנו."
"ניסע לקפריסין, או לאיזה מקום אחר, בשביל להיפטר מן הממזרים שלנו, מן הממזרים שלי, מן הממזרים שלך. איפה אני אעשה את זה, משה דויד? כבר הגיע הזמן לסַפּר לך," חשבה.
"הם לא יכולים להפריע לנו לחיות לפי מה שאנחנו רוצים."
"נכון, נכון," הירהרה ציפורה, "רק אנחנו יכולים להפריע לעצמנו, איך אתה תקבל את הידיעה?"
"משה!"
"כן."
"אני הייתי אצל הרופא לפני שבאתי לכאן."
"כן?"
הוא אינו מבין, אינו משער.
"חשבתי שאני צריכה לסַפּר לך. אנחנו לא צריכים שתהיינה לנו עד דאגות ישנות. עכשיו, בחיים החדשים שלנו, אתה מבין? זה לא יימשך הרבה זמן, ואיש אינו יודע על כך, חוץ ממני, וממך, והרופא."
"אה – "
פתאום החוויר וזיעה קרה עלתה במצחו וכתמים ניראו בבתי-השחי על אף המעיל הכבד.
"משה!"
"האם אבד כל אומץ-ליבו?" חשבה, "אולי הייתי צריכה לסדר את הכול בלי שיֵדע?"
"מה הם עושים שם?"
"איפה?"
"את יודעת – "
"האם הוא חרד לה? מה הם עושים שם?" הירהר, "שום דבר. באמת, שום דבר. ואני? הנה כולם מדברים. אבל אַת מכירה מישהי שעשתה את זה פעם? לא, רק מסַפּרים כי הבחורות הצעירות בעיר עושות זאת לעיתים קרובות. מה לך, ציפורה? חשבת שאַת שונה משאר הנשים בכפר? ואַת לא מפחדת? תחשבי, תחשבי על כך היטב."
"ציפורה, אַל תלכי. לא כדאי."
"מדוע?"
"אני לא יודע, לא מבין. רק מרגיש שזה רע כל מה שאנו עושים, ולא נוכל אחר-כך להרים את הראש שלנו ולהביט בעיניים של בני-אדם אחרים. כמו גנבים אנחנו, אַת לא מבינה? כמו גנבים."
"ידעתי שכך יהיה הסוף," חשבה, "אבל לכפר לא אחזור, ואם אתה לא תבוא איתי, אלך לבד."
הוא המשיך: "אסור לנו שנעורר עלינו את הכעס של המזל במעשים שלנו."
"טיפש!"
"מה?"
התקרב אליה. "שלא תגידי עליי כך! אַת שומעת?"
"חה-חה-חה."
"תפסיקי!"
"חה-חה-חה."
ראתה כיצד אצבעותיו מתכווצות לאגרופים. האִם יכה אותה?
"חה-חה-חה! כמה אתם דומים, אתה, ניסים, כל אנשי הכפר."
"שלא תזכירי אותו! שלא תשווי אותי איתו!"
"מדוע שלא אשווה? ומי זה מדבר אליי כמו פרימיטיבי, כמו זקן? חשבתי שהמוח שלך קצת יותר פתוח, משה דויד. איפה אתה חי? וזה שאתה בורח איתי מחָליפה ומן הילדים שלך, זה בסדר? וזה שאני עוזבת את הבעל שלי והילדים שלי, ונוסעת איתך, זה בסדר? ואם ניסים לוי אולי עשה לי ולבת של חדידו כמעט באותו זמן ילד, זה בסדר? אתה רוצה שהעולם יהיה מלא ממזרים, ורק אנחנו נישאר בסדר? ממי אתה מפחד? מאלוהים? הוא יעניש אותך? אחרי עשר שנים שאתה שתית קוניאק ועראק כל הימים אתה עוד מפחד ממנו ומאמין בו ולא רוצה שהאישה שאתה אוהב תלך לרופא בשביל שנהיה בטוחים? חשבתי שאיתך יהיה אפשר לברוח מן הכפר האיום הזה ומן האנשים ומן הנשים שלו. ובשביל מה אנחנו ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר, אם לא בשביל להיפטר מן הממזרים שלנו, ילדים שלא מולידים אותם מרצון? כל החיים שלנו התקלקלו מפני שהיינו כמו בהמות ולא היה לנו כוח לצאת ולברוח מכאן. עכשיו נגמר. אפילו אתה תחזור לשם – אני לא. טוב לי למות מאשר לבוא עוד פעם אליהם. אם אתה רצית שנחיה את החיים האמיתיים שלנו – אז אנחנו מוכרחים להיות בעיניהם פושעים וגנבים. חשבת שאפשר לעשות מה שאנחנו רוצים ולחיות בשלום עם כולם? החיים שלך והחיים שלי לא שווים אפילו את המחשבה עליהם. והרי איש בכפר לא עשה עוד מה שאנחנו עושים. רק בעיר, שהם כבר מודרניים והולכים לפי מה שהלב שלהם חפץ, ואינם צריכים להיות עבדים זה לזה – קורים מקרים כאלה. רצית שכך יהיה גם אצלנו? ובכן, אנחנו נצטרך גם ללכת לרופא. רימו אותנו, משה דויד. רק עכשיו נפקחו העיניים שלנו לראות, ועוד החיים לפנינו. יש בעיר אנשים בגיל שלנו שכמעט לא התחילו לחיות. אנחנו צריכים לעשות כמוהם כדי להיות מאושרים. אתה רוצה להיות מאושר? אתה רוצה אותי? הרי הִצעת שניסע לחוץ-לארץ. חשבת שתוכל להחזיק את הכפר אצלך כל הימים גם אחרי שנברח מכאן? לא, עלינו לשכוח ולזרוק את הכול, ואין לנו דרך אחרת. אנחנו האנשים היחידים בכל הכפר שלא נותנים שירמו אותם. לכן אַל תרמה גם את עצמך – "
"אנחנו מוכרחים?"
"כן – אם אתה בטוח. אני לא אתחרט עוד, לעולם, וגם לא אחזור לשם."
"נוכל להתחתן בחוץ-לארץ."
"כן, אומרים שרק נרשמים, וזה הכול."
"גם אני לא מתחרט, ציפורה. עכשיו, כשהסברת לי, נפקחו העיניים שלי לראות. אני באמת לא חשבתי כמוך, מפני שהידיעות שלי לא היו רבות בעניינים האלה, ו – "
"אין דבר, משה. תִראה שננצח אותם, ולא יוכלו להפריע לנו. איך שאני רואה כבר את הפנים שלהם, רק בשביל זה כדאי לחיות."
"אבל מדוע אַת מדברת כך? מה הם עשו לך?"
"מה עשו? – אתה שואל. ומה שהיה באוטובוס לא שמעת? והשינאה שלהם אליי כל השנים – לא ידעת? והשינאה שהיתה לניסים אליי כל השנים, מפני שחשב שאני חכמה ממנו – עד שהתחלתי לתעב אותו בליבי? ואיפה היה לי מקום בכפר? הרי אף אחד לא היה ידיד שלי, רק קינאו בי ושנאו אותי. ואפילו הילדים שלי היו זרים לי כל השנים עד שלא רציתי אותם יותר. ואתה, אתה לא רוצה לנקום בהם על כל הצרות שעשו לך? שהִכו אותך? שרימו אותך? שלעגו לך? ושפיטרו אותך מהעבודה?"
"אני לא יודע, ציפורה. כשאת באה איתי כבר לא איכפת לי מהם וממה שעשו. האמיני לי, אם אני רואה אותך וחושב על החיים שיהיו לנו יחד, מיד אני שוכח כל מה שהיה, וגם אַת תשכחי אחרי שנעשה כל מה שצריך."
נשמע קול דופק על הדלת. נכנס הבן הקטן של מנטלוֹ והביא מגש עם ארוחה קלה ומשקאות.
"אבא שלי שלח," אמר.
ישבו שניהם על הספה. משה דויד קירב כיסא ועזר לילד להניח עליו את המגש.
"אבא אמר שתטעמו מן העוגות של הדבש. אפו אותן במיוחד בשבילכם."
"מדוע אינו מסתלק?" הירהרה, "הרי לאחר שראה אותי שלשום ליד הבית. שלשום, אתמול, והיום. נידמה לי שעברו אלף שנים. למה אתה מלטף אותו, משה דויד?"
בא הילד וישב על ברכיו. "תטעם גם אתה מן העוגה?" פרס והגיש לו.
"ילד נחמד," אמר לה, "תמיד חיבבתי אותו. פיקח כל-כך."
"דוֹד משה, אתה זוכר את ההבטחה שהבטחת לי?"
"אה," אמר, "פעם אחרת," ובינתיים ליטף את ראשו כדי לפייס אותו.
"ולא תיקח אותי לכפר לשחק עם הבן שלך? מתי תיקח אותי לכפר?"
"פעם אחרת."
נִפנה אליה וראה שהיא בוכה. אחר-כך קמה והלכה. הניח את הילד ובא אחריה. היא עמדה ליד החלון, וכאשר הגיע אליה והחזיק בה שמע שהיא מתייפחת. "סַלק אותו מפה," ביקשה, "סַלק אותו לפני שאשתגע."
מיהר אל הילד ולחש לו: "די, די. תלך מפה. היא מרגישה לא טוב."
כאשר הגיעו לדלת התעקש הילד, מתוך סקרנות או אכזבה, וניסה להפוך את ראשו לאחור ולהציץ לעבר ציפורה. משה דויד תפס בו באי-סבלנות ודחף אותו בגסות לעבר הדלת.
"הסתלק, ושלא אראה אותך פה יותר!"
ולחץ את ידו שעה שהוציאוֹ, עד שהילד פרץ בבכי.
משה דויד סגר את הדלת, עצם את עיניו לרגע ולחש לעצמו: "מה עשיתי? אלוהים, מה קרה לי?"
משפקח את עיניו ראה שהיא עומדת, בידה האחד תיק-הבד, ומעיל-הגשם על-גבי ידה השנייה.
"עוד לא הולכים," אמר לה, "האוטובוס יוצא בעוד שעה."
"אני הולכת."
"לא."
"אַל תדבר אליי יותר."
"אני מצטער."
"אַל תצטער. אתה לא אשם. אנחנו שקרנים, כל התוכנית שלנו היתה שקר, שקר. עזוֹב אותי. אני חוזרת לכפר. אני לא מרגישה טוב היום. נעשה את זה בפעם אחרת."
"וכל מה שאמרת, והבטחת – "
"לא חשוב. אני רוצה למות, ואני רוצה לחזור לכפר. אתה יודע? יש הרבה דרכים למות, אבל לחזור לכפר – זו הדרך הקשה ביותר. מה איכפת לך איך שאני אגמור? איפה שאני אקבור את שאר החיים שלי? אתה רואה בעצמך שהפסדנו את המשחק שלנו ואנחנו לא יכולים לברוח."
"אנחנו לא בורחים, אנחנו הולכים – "
"אנחנו בורחים, רק בורחים, וכל מה שלא נעשה – כבר הסוף שלנו יהיה רע."
"אַל תגידי מילים כאלה."
"אני רק חולה קצת, ואני אוהבת אותך, את השקרים שלך, שלי, של כולנו. ולכן אני חוזרת לכפר – כדי שלא נהיה אומללים. תִראה, אם כבר עכשיו אתה שונא אותי, מה יהיה הלאה? היינו קצת משוגעים, ואולי גם חצופים, נכון? אך שום דבר לא מגיע לנו. תודֶה, תודֶה כי אנחנו בעצמנו לא התייחסנו ברצינות למה שאנחנו מתכוונים לעשות. וטוב שראינו את זה בעוד מועד, לפני שהיינו עושים שטויות עוד יותר גדולות."
"אבל עדיין לא התקלקל הכול. אנחנו עוד יכולים לברוח. אַת יודעת, פשוט לא היה לנו מזל היום, ואַת נרגשת, בגלל – "
"לא, אין לנו דרך, ומוטב שנישאר בכפר איפה שאנחנו ממילא קבורים."
"ואַת מסכימה?"
"אני לא יודעת. אולי פעם אחרת, אולי פעם אחרת אחשוב אחרת. עכשיו אני רוצה לחזור הביתה, רק היום, טוב? הכל מצחיק כל-כך, נכון? היינו טיפשים, לא כן? טיפשים וחצופים, חה-חה-חה!"
"שתקי!"
"חה-חה-חה."
"די, די! עזבי, הפסיקי!"
"לא תלווה אותי?"
"כן."
יצא אחריה מן החדר. ירדו במדרגות ופנו אל תחנת-האוטובוסים. ניסה לקפריסין או לאיזה מקום אחר? ניסע לכפר או לאיזה מקום אחר? ניסע, אבל ניסע. בסוף לא נגיע לשום מקום. ואיפה אנחנו? אשמים, חוטאים, נענשים. הלב חפץ לעשות מה שהוא רוצה. האם הוא באמת חפץ עוד? בורח לעשות את מה שהוא רצה פעם, וכבר איחר.
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 
 
 
אני ואהרן אמיר
גילוי נאות. זכיתי להכיר את אהרן אמיר. בכמה פגישות ובשיחות טלפוניות רבות יותר. הכרתיו די הצורך לשלום זה על זה (בהתאם לאחד מחידושיו הלשוניים) בשמותינו הפרטיים. התרשמתי באופן בלתי-אמצעי מאצילותו, מתבונתו ומרוחב ידיעותיו ואני מצטער בכל לב על לכתו. אבל לא לכך, חס ושלום, מכוון האני הבוטה שבכותרת, אלא לתופעה מרגיזה ופאתטית בתרבות-השיח הישראלי, שהתבטאה בחלק מההספדים על היוצר ואיש הרוח החשוב הזה. לצורך של מחבריהם להציב את עצמם במרכז הקדושים שהם אומרים לאחר מות. למשל, בגיליון "תרבות וספרות" של "הארץ" [משלשום], שהוקדש כמעט במלואו לאהרן  אמיר, במלאת שבוע למותו.
בראש אותו גיליון מספר עמוס עוז על השבחים המופלגים שחלק לו המנוח כבר בצעירותו. הוא גם לא שוכח לצטט אחד מהם, שהוא מגדיר אותו כנדיר ויקר מפז: "אתה לא משאיר מלאכה מרובה מדי לעורך." לא זו בלבד, מיד אחר-כך עובר עוז לדבר על עצמו בלבד ומבטיח לנו שמאז ואילך הוא "משתדל להותיר לעורכים מלאכה מועטה" (הבטחה שלא תמיד עמד בה, אם כבר הגענו לכך. בוודאי ביצירתו המפורסמת וחשוכת העריכה "סיפור על אהבה וחושך").
כותב אחר באותו גיליון, אורי אבנרי, אפילו טרח להכניס את עצמו לכותרת דבריו. "היתה בינינו אנטיפתיה הדדית," הוא קובע שם – ומזמין בכך גם את השאלה, אם כך, מי ביקש ממך לכתוב לגיליון הזה ומה הניע אותך להיענות להזמנה? שלא לדבר על כך שכותב יכול, ובלבד שהוא בן-תרבות בלי אגו נפוח, למתוח ביקורת על התפיסה ה"כנענית" של אמיר ולא להזכיר בלי הרף מה אמר הוא עצמו על אותה תפיסה בהזדמנות כזאת או אחרת. שלא לדבר גם על כך שהיה מוטב לאבנרי  להימנע מלגלוג על אהרן אמיר במעמד זה בשל היותו, לדבריו, חסר "כל יכולת לדבר אל" מה שנקרא "דור המדינה". לפחות מפני שהגופים הפוליטיים שהקים אבנרי עצמו במהלך חייו היו רובם ככולם קיקיוניים ולא הוכיחו יכולת דיבור מיוחדת במינה כלפי בני הדורות הרלבנטיים.
דרך אגב, תופעת "אני והמת" – בסדר החשיבות הזה – בלטה גם בהתייחסויות רבות לאהוד אשרי, שהלך לעולמו ימים אחדים אחרי אהרן אמיר. צרת רבים כנראה, בלי שבריר נחמה.
עמוס כרמל
 
אסתר ראב
אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה
(1894-1981)
צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי
ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".
משתתפים:
בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר
משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.
זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.
מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.
לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים
כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –
ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")
חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")
חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע עמאל מורקוס וניצן רון)
פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")
הקלטת אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"
לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב
וייתכן שעד אז תושלם ההדפסה החדשה של "אסתר ראב / כל השירים"
יום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא 1
אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7
ייתכנו שינויים