יוסי גמזו
הַיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ?
"הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַלִּימוֹן פּוֹרֵחַ?"  י. ו. גֵתֶה: "דיוואן מזרחי-מערבי"
 
לעילוּי נשמתם הטהורה והאוהבת של נרצחי "מרכּז הרב"
 
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ
לֹא עַל עֲצֵי-הַפְּרִי, לֹא בֵּין עָלִים, לֹא בְּעִמְעוּם
אוֹרְצֵל הַבֻּסְתָּנִים – כִּי אִם בָּרַעַם הַפּוֹרֵע
חַיִּים וְגוֹרָלוֹת שֶסַּנְוְרֵי הָאֵש סִמְּאוּם
בַּבֹּהַק הַחוֹבֵר פִּתְאֹם לַנֶּפֶץ הַקּוֹרֵעַ
בְּשָֹרָם שֶל נְעָרִים חַפִּים שֶלֹּא חָטְאוּ בִּמְאוּם?
 
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַצְּרוֹרוֹת אֵינָם עוֹד
צְרוֹרוֹת פְּרָחִים כִּי אִם צְרוֹרוֹת אַבְנֵי הַמַּשְֹטֵמָה
וּצְרוֹר קְלִיעִים בְּזִיל-הַזּוֹל
וּמָוֶת בְּחִנָּם עוֹד
לַנִּגְמָלִים מִחֵיק אִמָּם אַךְ לֹא מִן הָאֵימָה?
 
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ בַּקְבּוּקֵי הַיַּיִן
פְּחוּתִים בְּמִסְפָּרָם מִבַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה
וְהַיּוֹמְיוֹם – אִטְלִיז שוֹתֵת  וּמְחִיר-אָדָם הוּא אַיִן
בְּבַנְק הַדָּם וּבוּרְסַת הַשִֹּנְאָה הַמַמְאִירָה?
 
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרָעָב, הָעֹנִי
בְּדֹמֶן מַחֲנוֹת הָעֲזוּבָה וְהַפְּלִיטִים
וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ בְּג'וֹאֲרִיש, בַּקָּטָמוֹנִים
קְטַנִּים מֵרְעַב-הָאֲדָמָה לְעוֹד זִבְחֵי-מֵתִים?
                          
הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַחַיִּים הֵם פַּיִס
בֵּין הַקִּיּוּם וְהָאִיּוּם, בְּהִפָּעֵר לֹעוֹת
עָפָר זוֹלֵל גְּוִיּוֹת עַל קַו הַתֶּפֶר סְמוּר הַתַּיִל
בֵּין הַפִּתְאֹם לַתְּהוֹם,
בֵּין הָעוֹד לֹא
וְהַלֹֹּא עוֹד.
        
אִם לֹא  יָדַעְתָּ – לֵךְ לְךָ, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינַיִם,
נֹפֵל מִגֹּבַה מִגְדְּלֵי-הַשֵּן שֶל הַתְּמִימוּת
וּגְלוּי עֵינַיִם עַד זְוָעָה – אֶל אֶרֶץ בָּהּ אֵין בַּיִת
שֶלֹּא נִגְזָר בּוֹ כָּל שָעָה עַל הַשְּפִיּוּת לָמוּת.
             
אַרְצוֹ שְכוּחַת-הָאֵל שֶל אֵל תַּש-כֹּחַ שֶהִבְטִיחַ
שְלוֹם אִיש תַּחַת גַּפְנוֹ וְלֹא קִיֵּם זֹאת מֵעוֹלָם,
אַרְצָם שֶל אַשְלָיוֹת-הַחֹסֶן הַנּוֹשְרוֹת כְּטִיחַ
וְשֶל שְֹרִידֵי הַהִגָּיוֹן שֶנֶּאֱלַם קוֹלָם.
             
מִי שֶסָּבוּר כִּי פָּסוּ מִשְֹּדוֹת כְּנַעַן וְעָרֶיהָ
יְמֵי הַגָּ'הִילִיָה וְחֶשְכַת הַבְלֵי עַכּוּ"ם,
יְמֵי הַבַּעֲרוּת הַמַּקְרִיבָה אֶת נִבְעָרֶיהָ
עַל מִזְבְּחָם שֶל אֱלִילֵי-הַטֶּבַח – שֶיָּקוּם!
 
שֶיָּקוּם וְיִרְאֶה אֵיךְ כֻּלָּנוּ עוֹבְדִים לְתָנַאטוֹס, לַמֹּלֶךְ, לְכַארוֹן,
הֵם וַאֲנַחְנוּ, סָבִיב לַשָּעוֹן, יוֹם וָלַיְלָה, שָעוֹת נוֹסָפוֹת
וְהַמֹּלֶךְ חוֹלֶה בְּבּוּלִימְיָה קָשָה
וְתָנַאטוֹס צְמֵא-דָם וְנִחָר עוֹד
וְכַארוֹן, כָּל בֹּקֶר, מֵשִיט עַל הַסְּטִיכְּס עוֹד טְרַנְסְפּוֹרְט קַבְּלָנִי שֶל גּוּפוֹת.
             
וְאֶצְבַּע עַל הַהֶדֶק וְהַהֶדֶק אֵין נוֹצֵר בּוֹ
וְהֶרֶג מוֹלִיד הֶרֶג, בְּלִי לַחְמֹל וּבְלִי לַחְדֹּל
וּמָוֶת מְטַפֵּס בַּחַלּוֹנִים וְאֵין עוֹצֵר בּוֹ
בְּאֶרֶץ שֶהָפְכָה לְבֵית-עַלְמִין אֶחָד גָּדוֹל.
 
בְּאֶרֶץ מִטְעֲנֵי הַחַבָּלָה וְהָאִוֶּלֶת,
בְּאֶרֶץ רֹאש וְנֶשֶק חַם וְרֶצַח בְּדָם קַר,   
בְּאֶרֶץ הַשָּאהִידִים הַשּוֹבְקִים בֵּין אֵש לְהֶלֶם
בְּלִי שוּם בְּתוּלוֹת וְשוּם גַּן-עֵדֶן, מוֹת-כְּלָבִים עָקָר.       
 
בְּאֶרֶץ הֶזְיוֹנוֹת-הַשָּוְא וּמְשִיחוּיוֹת-הַשֶּקֶר,
בְּאֶרֶץ הָאַף שַעַל בָּהּ אֵין שַעַל בְּלִי קְבָרִים,
בְּאֶרֶץ בָּהּ לֹא אָנוּ וְלֹא הֵם נִחְיֶה בְּשֶקֶט
לִפְנֵי שֶנִּתְבַּגֵּר סוֹפְסוֹף
מִשְּנֵי  הָעֲבָרִים. 
 
הָאֲדָמָה, אֶל-אַרְד הַזֹּאת, זוֹ שֶשָּפַךְ בָּהּ קַיִן
אֶת דְמֵי אָחִיו, רוֹאָה כֵּיצַד בִּמְקוֹם לַחְפֹּר גֻּמּוֹת
לְיִחוּרֵי הַתְּאֵנָה, הַתֹּמֶר וְהַזַּיִת
קוֹבְרִים אָנוּ בְּלִי הֶרֶף אֲנָשִים וַחֲלוֹמוֹת.
 
וְהַסִּכְלוּת, שֶכֹּחַ אֲבָנִים כֹּחָהּ, שוֹכַחַת
כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי יִדּוּי, אוֹתָן מַצְּבוֹת קְבָרִים,
אוֹתָן חוֹמוֹת סַלְעֵי הַמַּחֲלֹקֶת וְהַפַּחַד
נִתָּן לִבְנוֹת כָּל רֶגַע
לֹא חוֹמוֹת  
כִּי אִם  גְּשָרִים.
 
וְכִי כְּכָל שֶהַתִּקְווֹת צוֹנְחוֹת תְּהוֹמָה
וְהַתְּבוּנָה הִיא שְטָר קָרוּעַ וְדָחוּי,
כָּךְ מִתְרַבִּים אֶצְלָם הָרִיש וְהַטְּרָכוֹמָה
וְנִפְתָּחִים אֶצְלֵנוּ עוֹד בָּתֵּי-תַּמְחוּי.
 
וְהַסֶּמַנְטִיקָה, שֶהַשְֹּנָאוֹת הִתִּישוּ
אֶת פִּכְחוֹנָהּ מוּל אָבְדָנוֹ שֶל הַבָּשָֹר
עוֹד לֹא קָלְטָה אֶת מַשְמָעָן הָאֲמִתִּי שֶל
מִלִּים כּוֹזְבוֹת כְּמוֹ "נִצָּחוֹן" וְ"אִינְתִּיסָאר".
 
הַנִּצָּחוֹן, אֵלָיו לָנֶצַח לֹא תַגַּעְנָה
רַגְלֵי הָרָץ הַמְּבַשֵֹּר, יְהֵא תָמִיד
רַק אֲחִיזַת עֵינֵי פְּתָאִים, פָאטָה מוֹרְגָאנָה
כָּל עוֹד נוֹסִיף יוֹם-יוֹם לָמוּת וּלְהָמִית.
 
וְרַק בַּיּוֹם בּוֹ לֹא יִהְיוּ יוֹתֵר בֵּינֵינוּ
מְנֻצָּחִים וּמְנַצְּחִים, אוֹתוֹ צֵרוּף
מֻפְרָךְ מֵרֹאש, נִרְאֶה כֻּלָּנוּ בְּעֵינֵינוּ
אֶת נִצְחוֹנָהּ שֶל הַתְּבוּנָה עַל הַטֵּרוּף.
 
(נדפּס בּ"עיתון 77")
 
 
 
יוסי אחימאיר
הנושאים לשווא את שם בגין
השנה אפילו מודעה אחת לא פורסמה לקראת האזכרה. לא המשפחה, לא הממשלה – ואפילו לא מרכז מורשת מנחם בגין, לא הודיעו על היום והשעה. המועד עבר מפה לאוזן, בעיקר בקרב נאמני זכרו, חברי "המשפחה הלוחמת", אלה שתמיד מגלים התעניינות ויוזמה, וביום שלישי הם עלו להר הזיתים אל חלקת הקבר במורד הסלעי הצופה לעבר העיר העתיקה וירושלים השלמה.
אז נכון, מנחם בגין ע"ה שייך בראש וראשונה למשפחתו, וזהו כנראה רצונה מאז ההלוויה ההמונית-עממית, הלא-ממלכתית, שהתנחשלה בדרך ההולכת דרך ואדי ג'וז בואכה הר הזיתים לפני 16 שנה. אבל מנחם בגין שייך גם לעם, מטובי בניו ומנהיגיו היה, איש-ציבור לאומי-יהודי מן המעלה הראשונה. אז איך זה שהמדינה אינה קובעת דבר בנדון האזכרות אלא רק המשפחה?
אני זוכר היטב את תאריך הפטירה. היה זה בדיוק בשבוע בו סיימתי את עבודתי לצידו של מי שהחליף את מנחם בגין בראשות הממשלה. "איני יכול עוד" – הודיע בגין, פרש והסתגר לשמונה שנים, שבהן מנע עצמו מרשות הרבים וממעורבות בענייני הממלכה. היורש, יצחק שמיר, מפקד לח"י – כמה טבעי, כמה נכון, שבא במקום ולאחר מפקד האצ"ל?
זו היתה עבורי תקופה עתירת חוויות, ודומה שהגדולה בהן היתה הזכות להתלוות אל יצחק שמיר בביקורי-הנימוסין שערך, לפחות פעם בחודש, אצל האזרח הפרטי מנחם בגין בדירה שברחוב צמח. שניהם, ראש הממשלה המכהן וראש הממשלה לשעבר, לא חששו מהדלפות – על אף שידעו את רקעי התקשורתי. הם ניהלו את שיחותיהם שארכו בדרך כלל כחצי שעה בכל פעם, כאילו היו בארבע עיניים. זוג העיניים השלישי לא נחשב...
עוד יבוא היום לספר על עשרת המיפגשים המרתקים הללו בין שני האישים, שבהם ניתנה לי הזכות הגדולה להיות נוכח, כצופה וכשומע מן הצד. דבר אחד אוכל לומר: מנחם בגין, שברוב זמן הפגישה היה בגדר מאזין לדיווחי ראש הממשלה שמיר, חיזק לחלוטין את בן-שיחו בעמידתו הנודעת על זכות עם ישראל לארץ-ישראל, על יהודה ושומרון, ירושלים השלמה והרמת הגולן, ועל מפעל ההתנחלות בחבלי מולדת אלה, לבנות בהם ולהיבנות בהם.
לשיטתו של מנחם בגין, בשיחותיו עם שמיר, אין פינוי סיני בשום פנים ואופן בגדר תקדים עתידי ליש"ע או הגולן. להיפך, סיני איננה ארץ-ישראל, ואילו יהודה ושומרון, הגולן וכמובן ירושלים – אין דבר שיערער את זכותו הבלעדית של העם היהודי עליהם. פינוי סיני אף מקל על חיזוק אחיזתנו בחבלי המולדת, לב ליבה של ארץ ישראל.
אני אומר את הדברים הללו לנוכח העובדה, שלפתע התעורר לו מעין ויכוח פנימי בתוכנו, מיהו ממשיך מורשת מנחם בגין, האם זה הליכוד או שמא זו "קדימה". אין חולק על כך, ואולי אין כואב מזה, שעם ראשי "קדימה" שבשמאל נימנים כמה מיוצאי בית"ר, כמה מבכירי תנועתו של מנחם בגין לשעבר. האם עובדה זו מקנה להם זכות לנכס לעצמם את מורשת מנחם בגין?
האם מנחם בגין לא היה מתפלץ – לו היה עימנו היום – לנוכח מהלכיו ההזויים של אריאל שרון ולנוכח חולשתו האידיאולוגית של אהוד אולמרט? האם היה מעלה על דעתו שאיש תנועתו לשעבר, יעקור אלפי מתיישבים מנחלתם, והבא אחריו, בית"רי מנחלת ז'בוטינסקי, יפגין חולשת רוח בל תשוער מול הטרור הפלשתיני המתגבר?
האם מנחם בגין לא היה מחזק את העומדים על משמר זכותנו למולדת ההיסטורית, ובראשם המתיישבים והמתנחלים ההולכים כחלוצים לפני המחנה? האם לא היה מורה בלא היסוס לזרועות הביטחון שלנו לעשות את המוטל עליהם למען ביטחון האזרחים בפריפריה, בלי להתחשב בגינויי הגויים?
מנחם בגין איננו עימנו כבר 16 שנה. לדאבון הלב, גם מורשתו, מורשת תלמידו הגדול של זאב ז'בוטינסקי, דועכת ומתעממת ככל שנמשך שלטון אלה הנושאים לשווא את שמו והמתיימרים להיות ממשיכיו ולפקוד את הבית הנושא את שמו.
 
 
 
איליה בר-זאב
אָבִיב
 
אֲנִי לֹא בָּנוּי לָאָבִיב –
לְעָצְמַת הַלִּבְלוּב,
סוֹפֵי הַפְּרָחִים.
תְּנִי לִי סְתָו
וָחֹרֶף:
גֶּשֶׁם בְּזַעְפּוֹ,עָנָן אֲפוֹר,
רוּחוֹת נִשְׁבָּרִים
נֶהֱדָפִים בְּאֵיבָה.
לַהַט גּוּפֵךְ אֵשׁ זָרָה.
חוֹלֶצֶת שַׁד
וָרֶחֶם
יוֹלֶדֶת עַל בִּרְכַּי אַהֲבָה.
 
נָתַתְּ לִי סְתָו
וָחֹרֶף
קוֹץ וְדַרְדַּר
בַּקַּיִץ
 
וְאָבִיב –
         קָלוּי בָּאֵשׁ.
 
 
נורית גוברין
על הכותב המציב את עצמו במרכז ההספד והזיכרונות
לאהוד שלום,
אני מבקשת להעיר לרשימתו הנכונה של עמוס כרמל: "אני ואהרן אמיר". [גיליון 324]. התופעה של הספדים וזיכרונות על סופר (וגם על אישים אחרים) שלפיה הכותב מציב את עצמו במרכז, מדבר בשבח עצמו ו"נדבק" לגדולה של זה שהוא כותב עליו – ידועה משכבר הימים. בכל פעם מחדש היא מעוררת גיחוך, מערערת את אמינותם של הזיכרונות וה"זוכר" ומפחיתה מערכם.
על כך כתבתי בהרחבה, מאמר עקרוני על הצורך ב"מד-מהימנות" לסיפרות הזיכרונות לסוגיה, בצירוף דוגמאות,  במחקרי: "חכמת הפרצוף. ברדיצ'בסקי בעיני בני זמנו". המחקר פורסם כמבוא לספר: "בודד במערבו. מ"י ברדיצ'בסקי בזיכרונם של בני זמנו" הוצאת עיריית חולון, תשנ"ח/1998.
 

את התופעה המתוארת במכתבו של עמוס כרמל (אני ואהרן אמיר, גיליון 324) היטיב לאייר בקצרה, כדרכו, הסופר המופלא יוסל בירשטיין. באחד מסיפוריו הוא מתאר פגישה שלו עם "סופר ידוע". באותה פגישה מדבר הסופר שעה ארוכה על עצמו ואינו נותן לו, ליוסל, פתחון פה אף לשנייה. בתום אותו מונולוג ארוך הוא פונה ליוסל ואומר לו: "די, דיברנו עליי מספיק, אולי נדבר קצת עליך. תגיד, מה דעתך על ספרי האחרון?"
סדנא דארעא חד הוא.
יואב אהרוני
 
 
 
 
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק ל
מהומות
 
ניסים לוי חמק דרך הגדר האחורית. נפרד מדנינו, ואולם במקום לברוח עמד, לא הרחק משם, והשתדל לקלוט מילים מתוך ההמולה.
הספיק עוד לשמוע את דנינו קורא במיקרופון: "חברים, חברים – " ואמר בליבו: "עכשיו הוא יסביר להם, אבל מה? לא חשוב. הם יבינו, ואולי יפחדו. הם יודעים שהכול רק מקרה. הרי כולם ישבו איתו אתמול אחרי-הצוהריים בבית-הקפה של אַבּוּ-סנין, וכולם עדים כי מרגע שחזר מן העבודה ועד לשעה מאוחרת בערב היה שם. הוא אינו אשם, בשום פנים, ולא הוא האדם שהיה האחרון לשכב איתה. דנינו יסביר להם. כולם יודעים מי אימא שלה, ומה נטפלו אליו? וחדידו זה, המשוגע, כיצד דיבר בחתונה? – פחד. האם דנינו יֵדע מה להסביר? הרי הוא לא היה אתמול בבית-הקפה, ואולי שמע, ואולי הוא לא רוצה להסביר? מה איכפת לו שידפקו את ניסים לוי? זה רק יועיל למעמדו בכפר ובמחצבה.
"מדוע הוא לא מדבר יותר? הרי אמר: 'חברים, חברים.' והנה גם החשמל כבה, ועדיין הם צועקים. אלוהים, מה הם מתכוננים לעשות?"
אחד הילדים קרא לפתע בחשכה, ממש על-ידו:
"הנה הוא עומד כאן, מקשיב מה שמדברים עליו!"
ניסים נחרד. "מה זה עניינם?" הרים אבן לזרוק בילד: "חמור!" – אך עד שהספיק לפנות כלפיו שמע רעש מוזר, כקול של ים השוטף מולו. "מה להם? השתגעו כולם?"
"איפה?"
"איפה הוא?"
"רוצח!"
"מנוּול!"
"הוא זיין גדול!" – "הוא זיין גדול!" – "אנחנו נִתלֶה אותו על הזיִן שלו!" – שמע קולות מן החצר והסימטה.
והילד שגילה אותו רץ לקראתם וצעק: "היה פה! היה פה! אני בטוח, אני נשבע לכם, רצה לזרוק עליי אבן."
"כן, אני כאן!" רצה לצעוק, "עומד כאן, מוכן להסביר, מוכן להביא עדים על הכול, על הכול! אבל היכן העדים? האם גם הם נגדי יחד עם כל הקהל? לא ייתכן. הרי מישהו צריך להסביר שהייתי בסדר, מישהו צריך להבין אותי ולהגן עליי שעה שאינני יכול לעשות זאת בעצמי. שאני אלך הביתה, אל ציפורה? היא יודעת הכול, היא שמעה והבינה אותי ויודעת שאני לא אשם. היא תוכל להסביר, ואם יראו שהיא מגינה עליי, שוב לא יוכלו לטעון נגדי. אני לא ארוץ, לא אברח, אני לא אשם. אם הם רוצים לדבר איתי – שיבואו אליי לבית."
וניסים פנה אל ביתו בפסיעות רגילות. לפתע השליכו אבן. שמע כיצד היא פוגעת בעץ ממול. "לא קרה דבר – " הרגיע את נפשו. והנה השליכו אבן שנייה, ושלישית, ואחריה מטר של אבנים שרק בנס לא פגעו בו. "אני לא בורח," מילמל, "אני רק הולך מהר, מפני שאי-אפשר להסביר להם דברים באמצע הרחוב."
שמע קוראים בשמו:
"ניסים לוי!"
ואחר-כך במקהלה:
"נִי – סִים לֵ – וִי!
ני – סים ל – וי!"
והאבנים מוסיפות לעוף. סימן שהאנשים אינם רחוקים כל-כך, והם בוודאי רואים אותו. פסע פסיעות גסות, מהירות. אבן קטנה, בלתי-מזיקה, נחתה על עורפו. הוא נרעד. אני לא ארוץ. עוד מעט והדברים יתבררו. אבן נוספת פגעה בגבו. ניסים נאנק מכאב, וזיעה קרה עלתה במצחו. מקהל הקולות החלה קוראת בקצב:
"מנוּול – לוי! מנוּול – ניסים! מ – נוּול ל – וי! נהרוג אותך! מ – נוּול ני – סים! נהרוג אותך!"
ורק כשהיו קרובים אליו כעשרה צעדים החל להימלט מהם. "אֶל ציפורה. היא תסביר, היא תעצור בעדם? האם תגן עליו? לא חשוב. די שתבין, די שתדע. אפילו יעמדו כולם סביב הבית ויזרקו אבנים, ולא ירצו לשמוע לדבריו ולדבריה, מה איכפת לו? די שיש מקום להימלט מפניהם, בלי שתרגיש את עצמך אשם."
 
"בָּרח," קרא אחד הילדים.
"יא ממזר, נוציא לְך את העיניים!" קרא שני.
חדידו רץ ושני בחורים גברתנים מחזיקים אותו בזרועותיו. הוא נשם בכל כוחו, ורגליו נגררות אחריו, כאילו אינן שלו.
"עזבו אותי!" לחש, "אני נחנק, אני מת."
השניים לא שׂמו לב לבקשתו והוסיפו לגרור אותו עימם. מרגע לרגע כלו כוחותיו. לבסוף נעצרו וקראו אליו:
"מה לך, חדידו? עוצר את כולם."
הרדיפה נפסקה לרגע, כדי להמתין לו. רק הילדים המשיכו במרוצתם, קלי-רגליים, כפלוגת חלוּץ.
"אני מפחד!" קרא חדידו.
"מה אתה מפחד?" אמרו לו, "אידיוט! צריך להעניש אותו על מה שעשה לבת שלך. הוא מנוּול."
"גם אתם מנוּולים!" אמר חדידו.
"הוא משוגע! הוא שיכור!" קראו מן הקהל.
"למה אתם עומדים? נמשיך לרדוף אחריו," אמרו אחרים.
חליפה ניגשה אליו, מזיעה ומשולהבת, כל הדרך הלכה בין הראשונים וצעקה בכל כוחה. "תגיד, חדידו," אמרה לו ונתנה קצב ביד: ""מ – נוּול – לֵ – וי – שזיין – את הבת שלי!"
וכל הקהל אחריה.
"יופי, חליפה!" – "תיתני לו!"
חדידו שתק. מישהו אמר: "הוא בוכה!"
חליפה עמדה מולו וחזרה שוב על הפזמון. תקעו לו מרפק בצלעותיו, ולבסוף חזר בקול חלוש ושיכור על המילים.
"יופי!" צעקו כולם, "איפה ניסים לוי? נלך לתפוס אותו!"
"למה הפסיקו לרוץ?" קראו אחדים.
"לא צריך שנרוץ אחריו, חברים," אמרה חליפה, "הוא כבר לא יברח מן הידיים שלנו, והילדים כל הזמן רודפים אחריו. אַל תדאגו, עוד נגיע אליו."
והם הלכו בחבורה גדולה ובראשם חליפה וחדידו. השאר החזיקו בידיהם קופסאות ומקלות ולוחות-פח והִכו בהם בקצב ההליכה. מישהו הדליק כמה סמרטוטים רווּיים בנפט ותלויים על מוטות – והללו האירו את הדרך כלפידים. במאסף הלכו נשים ויללו בלי הפסק וקוננו כשהן שׂמוֹת אצבע על פיהן ומשמיעות צעקה אחת ארוכה וקטועה. דנינו צעד בצד התהלוכה, מסתכל, רוצה להיכנס פנימה וחוזר ומסתכל מן הצד, רוצה לעצור ולדבר אליהם ומיד מתחמק ומחליט לחזור לביתו. אולם הסקרנות גרמה לו להמשיך וּללווֹתם.
ההולכים בראש חזרו בלי הרף על הקריאה:
"מ – נוּול – ל – וי! – נהרוג אותו!"
והלכו, צמודים כתף אל כתף, כשהם קוראים פעם בשמו הפרטי ופעם בשם-משפחתו, רוקעים ברגליהם, מעלים אבק ומַשׁרים רוח של אחדות וקצב בכל התהלוכה. עד שהגיעו לביתו של ניסים כבר ניראו כגוף מאורגן ואַלים וגדול, ולו מנהיגים ומונהגים, סיסמאות ונשק וקריאות-קרב, חיל-חָלוץ ומאסף, ולא ניתן להכיר בהם את הקהל העליז מן החתונה שמילא את חצרו של דנינו רק לפני מחצית השעה.
 
ביתו של ניסים לוי היה מוקף עשרות ילדים שעמדו והמטירו אבנים על הקירות ועל החלונות ועל הדלתות. הבניין היה מואר כולו, ובתוכו התרוצץ ניסים מחדר לחדר בצעקות:
"ציפורה! ציפורה!"
אנשים נהרו לתוך החצר, דרכו על ערוגות הפרחים, עקרו ברגליהם ובידיהם אבנים מן המדרכה ומן השבילים שבגן והשליכו על הבית מכל הבא ליד – פחים, עציצים, קופסאות, שתילים, מעדרים, וגזרי-עצים. אחר-כך החלו לשבור את עצי-הפרי, הפכו לול קטן שעמד בפינה, וכמה מן הילדים ניצלו את ההזדמנות וסחבו מן החצר החוצה כלי-עבודה, ומריצה, ותרנגולות אחדות שהתרוצצו בבהלה, ופירות, ועוד חפצים שונים שהתגוללו פה ושם. מישהו הטיל לפיד בוער בלול הקטן, ומיד נדלק והאיר באור גדול את החצר כולה. אנשים הוסיפו ארגזים ריקים למדורה. בינתיים גרמו האבנים נזק ניכר לבית. חלונות התנפצו, הדלת נפרצה, והמסדרון התמלא שברי-לבנים וגזרי-עץ. לתוך הבית עוד לא העֵזו להיכנס. רק אחדים פרצו מאחור למיטבח והוציאו משם כמה כיכרות-לחם לקהל. הלחם עבר מיד ליד, תלשו ממנו, תלשו זה מידיו של זה בתאווה עצומה כאילו לא חזרו זה עתה כולם מסעודת-חתונה דשנה, אלא הלחם מצילם מרעב גדול לאחר תקופה ארוכה של מחסור.
"קח!" – "קח!" – משכו זה מידיו של זה, "לחם של ניסים לוי, קח – זה טוב!"
באחד מאגפי הבית יללו וצרחו ילדיו של ניסים: "אימא! אבא! אנשים, לכו מכאן! אנשים רעים!"
וניסים התרוצץ כל הזמן מחדר-השינה למסדרון, ומשם לחדר-האורחים וחזרה, וקרא בקול לא לו, בעיניים פקוחות לרווחה ובאגרופים קפוצים:
"ציפורה! ציפורה!"
אבנים נפלו לתוך הבית בעד החלונות, נחתו על השולחן, הכיסאות, והרצפה, שברו את זכוכיות המזנון, את לוח-הזכוכית של השולחן, את כוסיות-היין שבמזנון. מכל עבר ניבטו אליו חבורות של אנשים משולהבים שהיו עומדים ומקללים אותו וזורקים אליו אבנים. החצר היתה מלאה בהם.
העמיקוּ לחדור לפנים הבית. חלק כבר עמדו במסדרון, חלק הוסיפו לשדוד את המיטבח ולחַלק בקהל את המצרכים שמצאו בארונות. מישהו בעט במקרר החשמלי. אחר צעק אליו: "אידיוט! אל תקלקל את הדלת כדי שנוכל לפתוח ולראות מה יש בפנים!"
רובם היו מן הפרחחים שקראו "דנינו-מברגינו" אחרי-הצוהריים, ועתה עמדו בראש זורקי האבנים והפורצים לתוך הבית. המבוגרים נשארו בחצר והוסיפו לצעוק, לקלל, ומפעם לפעם השליכו אבנים אל החלונות.
פתאום האירה אלומת-אור של מכונית את הרחוב.
"משטרה!" – "המשטרה באה!" – צעקו העומדים ליד השער, אבל לפני שהספיקה השמועה לעבור בקהל כבר קראו אחרים: "זה סתם טכּסי ולא האוטו של המשטרה. אין מה לפחד."
חלק מן הקהל יצא לרחוב והוסיף לצעוק ולנופף בידיים. המכונית החליקה בחשאי ונעצרה ליד השער. מיד הוקפה אנשים שתקעו ראשיהם פנימה ונופפו באגרופים.
"כאן הבית של ניסים לוי?" שאל הנהג כשהוא מַחנה את המכונית בזהירות כדי שלא לפגוע באנשים. אבן חלפה ליד ראשו, ומיד פתח את כל החלונות.
"מה אתה עושה?" קרא ספראי.
"מוטב שידחפו את הראשים שלהם פנימה מאשר יזרקו אבנים בשמשות. תן לי לטפל בעסק, אני יודע מה לעשות."
ספראי היה חיוור כסיד. "מה מתרחש כאן?"
אנשים הציצו לתוך המכונית. מישהו צעק: "חליפה, הנה בא האיש של בעלך! בואי הנה, תשאלי אותו איפה בעלך?"
"מה אתם מדברים?" קרא ספראי, "השתגעתם?"
חליפה באה במרוצה מן החצר וניגשה למכונית. "מי הוא זה?" שאלה.
"הנה, הנה, חליפה, הוא האיש שיושב אחורנית."
"תנו לי, אני איכנס לדבר איתו," אמרה. חלוקה היה קרוע, ידיה מלוכלכות בנפט, בפיח ובעפר. שׂערהּ היה פרוע ועיניה מבריקות משינאה.
"זוזו הצידה," פקדה ופתחה את הדלת האחורית. ספראי התכווץ בפינת המכונית.
"מי אתה?" שאלה.
"זה הפקיד של המחצבה," קראו הקולות מאחוריה. "משה דויד סיפר לנו היום שדיבר איתו, ואַת הלא אמרת לנו שהתעכב בעיר בשבילו."
"איפה משה דויד? איפה הבעל שלי?" שאלה אותו.
"תסלחי לי, גבירתי, אני לא מכיר את הבעל שלך," ניסה ספראי לענות לה בנימוס. מין שֵד קטן החל מדגדג בו, עד שעלה בו רצון לפרוץ בצחוק. "אלוהים," אמר לעצמו, "אני כבר רואה את כותרות העיתונים של מחר: 'מזכיר אירגון הפועלים הוּכּה בהפגנה. תושבים נזעמים הקיפו את מכוניתו וזרקו עליה אבנים. סכסוכים על רקע…' – איזה רקע? לעזאזל, איזה רקע? מה מתרחש פה? 'המשטרה חוקרת'. חה-חה-חה! שכל זה יִקרה אצלי? חלום, חלום רע."
חליפה זחלה לתוך המושב האחורי וקראה: "מה עשית לבעל שלי? יַא רוצח, רוצח!"
ספראי נדחף יותר ויותר לדלת שממול, אולם לפתע הרגיש ידיים נשלחות אליו ותופסות בו מאחור ומהדקות אותו אל החלון. רעד עבר בעצמותיו. חליפה התקרבה אליו על ארבעתיה, ובשעה שהתכופפה אליו ראה על אף החשכה את שדיה הגדולים כמעט ערומים. החזייה נעלמה אי-שם בקצותיהם, ורק שני גושי הבשר הלבן בלטו כאשר התקדמה לעברו.
"כמו חיה," הירהר, "כמו חיה. אף פעם לא ראיתי דברים גדולים כל-כך. חה-חה-חה! מה קורה כאן? איזו אי-הבנה – שהם יתנפלו עליי? כלום אין כאן אף אחד מאלה המכירים אותי ויודעים מי אני? רק נשים מטורפות ופרחחים? איך הם מעֵזים לגעת בי? ומה זאת רוצה ממני? מניין לי לדעת מיהו בעלה? רגע, אולי היא אשתו של הפועל שדיבר אליי אתמול? מה קורה להם? ומה פתאום עולה כאן אש מן החצר של ניסים לוי? האם עד כדי כך הקדיח את תבשילו? אפשר להשתגע! עליי אתם מתנפלים, עליי? על ספראי? האדם היחיד שמנסה להשליט שמץ של סדר ושל היגיון. כלום אינכם מבינים שאני פועל לטובתכם?"
"חברים! חברים!" קרא, "הפסיקו! אני דורש הסבר מה קורה כאן? דברו! אתם לא מבינים? אתם טועים! טועים מאוד! אני מבקש מכם – "
פתאום משכו אותו מן הדלת שאליה נלחץ והוציאו אותו ואחזו בזרועותיו, וחליפה זחלה ויצאה אחריו מתוך המכונית והתנפלה עליו והחלה שורטת בפניו ובועטת בגופו וצועקת:
"רוצח! רוצח! תחזיר לי את הבעל שלי. מן העבודה רצית לפטר אותו, מנוּול שכמוך! עם ניסים לוי באת לעשות עסקים על חשבוננו, יא אידיוט! אבל אנחנו כבר הרגנו אותו, וגם אותך נהרוג! יא טוּמטוּם שכמוך – "
"תנו לי לדבּר," קרא ונופף באגרופיו. איש חזק היה ולא בנקל התגברו עליו. אולם הם היו רבים ממנו והחזיקו בו ולא הניחו לו לזוז.
"אני לטובתכם," אמר, "אחרת לא הייתי בא לכאן הערב. אַ – אַ – "
"טוב שבאת! מצויין שבאת! בשביל שתיפול לידיים שלנו הערב," קראו אליו, "אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!"
הנהג צעק על הזמן: "עזבו אותו! מטורפים! הוא האיש שעובד בשבילכם יותר מכל אחד אחר בעיר! איפה השכל שלכם? תשמעו מה שאני אומר: אתם עושים אסון, אתם מזיקים לעצמכם!"
"תשתוק," אמרו לו, "לפני שאנחנו נשרוף את האוטו שלך!"
וחדידו, שיצא גם הוא מהחצר, ניגש אליו ושאל:
"אולי ראית את הראש של הבת שלי?"
"משוגע!" צעק עליו הנהג.
"אַל תגיד לו משוגע!" קראו אליו ולפתע נשלפו כלפיו סכינים בחשכה, "דפקו את הבת שלו והיא נהרגה. אַל תגיד לו משוגע מפני שתיכף נחשוב עליך שגם אתה דפקת אותה."
הנהג נבהל ושתק. אחר-כך שאל בשקט: "מי זאת?"
"הבת של חדידו," ענו לו, "אתה זוכר את הקטנה ההיא, מהעיר?"
הנהג החוויר ולמזלו לא הרגישו בכך מפני החשכה.
"אַי! אַי! – " החל ספראי צועק, "אַאַיי! – "
מישהו בא במרוצה וצעק:
"עכשיו באמת באה המשטרה! בִּרחוּ! בִּרחוּ!"
מרחוק נשמע קול הצופר, בחדר-האורחים של ניסים לוי פרצה אש חזקה והשתרבבו לשונות עשן שחור וכבד משום ששפכו נפט על הרהיטים. אחדים החלו להפוך את המכונית שהביאה את ספראי.
הצופרים התקרבו ביללה ארוכה, עולה ויורדת, כאילו באה לבשׂר משהו. אנשים עמדו רגע, נדהמים מול הלהבות העולות, ואחר-כך התפזרו בבהלה:
"בִּרחוּ! בִּרחוּ!"
ספראי שכב על הארץ, נאנח.
 
המשך יבוא
 
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
 
 

"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.