מלמעלה ומתחת,
ש"ס תמיד יוצאת מורווחת!
בגיליון:
- מימין, משמאל,
- רות ירדני כץ
- אסתר ראב: אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה
- קישורית לחזונם של ערביי ישראל: מתאים לפורים וגם לברנר
- קוראים רבים שואלים במה הם יכולים לגמול לנו על קבלת המכתב העיתי חינם פעמיים בשבוע. ובכן – נמענים יקרים, רצונכם לעזור? ככל שתרבו לשאול על "דודו פאפל" בחנויות הספרים של הרשתות הגדולות ואולי גם תחליטו לרכוש אותו – כן יגבר הסיכוי שהוצאת "מטר" תוציא לאור גם את ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים / רומאן קולוניאלי" – כי ככה זה השוק היום! – לא נמכרת אז גם לא תימכר! מחשב המחסן קובע את גורל ספרך הבא: "דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
- זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
- הפרק האחרון של הרומאן "המחצבה" יובא בגיליון הבא.
מאמרים
מימין, משמאל,
רות ירדני כץ
מהרו למסעדת "צחקו" הירושלמית
בטרם תיסגר!
אהוד שלום, מה שלומך?
בפעם הראשונה שאכלתי אצל "צחקו" בשוק "מחנה יהודה" זה היה לפני שלוש שנים. מגיעים ל"עֲזוּרָה" בשוק העיראקי, מממשיכים כמה מטרים, פונים ימינה, יורדים כמה מדרגות והמסעדה ממוקמת בצד שמאל. הבטתי סביבי וראיתי רחבה די גדולה, שני בתי קפה שנקראים "חמרה" מקום ששותים בו אלכוהול, ורק גברים ממלאים אותם ומעבירים את הזמן במשחקי קלפים ושש-בש.
ממול, על קיר בנין דירות, היה פלקט ענק של הרבי מלובביץ'. על המדרגות שמובילות למסעדה, ישב בחור, לפניו ארגזי בצל יבש, והוא הוריד ביד את הקליפה העליונה כדי שייראו יפים. מצד ימין של המסעדה יש בית שימוש. במו עיניי ראיתי גברים חסרי סבלנות שפותחים את רוכסן מכנסיהם בדרך לשירותים וסוגרים אותו כשיוצאים. אמרתי בקול רם: "המראה המיוחד הזה מתאים לסרט של פליני."
באותה פעם ראשונה שאכלתי שם, היכרתי את אלי מזרחי בעל הבית. הוא סיפר ששנים חלם לפתוח מסעדה, ואת החלום הזה מימש. המקום שרכש היה חמרה והוא הפך אותו למסעדה ונתן את השם "צחקו" על שם אביו יצחק, שזה היה כינויו. למה צחקו? כי הוא ידע להצחיק ואנשים תמיד הקיפו אותו וביקשו: "צחקו, ספר משהו, מעשיה, אגדה, הלצה." צחקו אהב להיות במרכז העניינים וגם ידע לספר ולהצחיק. הוא גם היה פייטן.
בזמן המנדט כאשר האנגלים שלטו בארץ שלנו, צחקו גילה שמחסני האוכל שלהם נמצאים ברחוב ממילא (למטה ממלון המלך דוד, לכיוון מרכז העיר), והוא וכמה חברים פרצו אליהם, גנבו כל מה שאפשר היה לגנוב והאכילו עשרות משפחות. בתקופת הצנע הוא פתח דוכן ירקות בשוק "מחנה יהודה" ובמקביל עסק בשוק השחור עם עוד דמות ידועה בירושלים. השני התעשר, וצחקו, בכסף שהרוויח מהעשירים, נתן בסתר למשפחות עניות. רובין הוד מקומי.
תקופת הצנע תמה, והוא התרכז במכירת ירקות. אנשי השוק מתארים אותו כאדם מיוחד. בחלוף השנים בניו החליפו אותו והרחיבו את העסקים.
אלי למד לבשל מהסבתא ומהאימא. הוא פשוט אוהב להיות במטבח ולתת לדימיון שלו לעבוד שעות נוספות.
בפעם הראשונה שאכלתי שם התפעלתי ואמרתי: "יש לו את זה... לבשל הוא יודע." השירות היעיל העלה את מצב הרוח, והמחיר היה סביר. ההנאה היתה גדולה ובכל הזדמנות שהיתה לי חזרתי אליו, והמלצתי על "צחקו" לכל מכריי וידידיי, ולא היה אחד שלא שיבח.
והנה שמועה עברה מפה לאוזן ש"צחקו" נסגרת.
באנו, חבורה של שבעה. המסעדה היתה מפוצצת. שאלתי את אלי:
"באמת? אתה סוגר?"
"כן, המסעדה לא ריווחית ואני לא יכול לעמוד בנטל."
"אבל המסעדה מפוצצת?"
"היום היא מפוצצת, אם זה היה כל יום הייתי שמח."
שאלתי כמה מהסועדים מה הביא אותם הערב למסעדה, והתשובה היתה: "באנו לפרגן, לעודד. שמענו שהוא הולך לסגור, ומסעדה כזאת טובה אסור שתיסגר."
ביקשתי מאלי: "אני מקווה שזו לא הסעודה האחרונה, איך שלא יהיה תפנק אותנו."
אהוד, עכשיו אספר לך מה אוכלים אצל "צחקו".
לשולחן הגיעו פתיחות מעוררות תיאבון, בצלוחיות קטנות. סלט גזר, טחינה ירוקה, עגבניות מיובשות ברוטב שמן זית. חציל במיונז, פסטו וסלט עלי סלק שנקרא מנגול, עם פיתה אש-תנור חמה שיצאה מהתנור.
מנות ביניים: סלט אנדיב עם תותים, שילוב מוצלח. דגי אמנון ובייבי דגים מטוגנים, קרפציו של מוסר-ים בשמן כמהין.
מנות עיקריות: פרוסות פילה עם כבד אווז. בשר עגל טחון על חציל צלוי ובצד רוטב טחינה. פרוסות סטייק סינטה עם פטריות כמהין ותפוח אדמה אפוי. מנת קבאב, טרטר סינטה מתובל בשום, פטרוזיליה ובצל על טוסט, ועוד קערת סלט ירוק גדול.
מנות אחרונות מעשה ידיה של בתו מורן, שלמדה בקונדיטוריה "קורדון בלו" בפריס, היו: מוס שוקולד ואצבעות פילו עם סורבה שקדים.
את הארוחה ליווינו בשני בקבוקי יין מרלו, רמת הגולן, בירה אחת.
הגענו בשבע וחצי בערב ועזבנו אחרי שלוש שעות. העלות לסועד 180 שקלים. השארנו תשר גבוה במיוחד כי היתה סיבה. הכול היה מעולה. זוג שסיים לאכול, ניגש לאלי ואמר לו: " חכה עוד קצת, אל תמהר."
ישראל הַר / שני שירים
גּ'וּלְיָה
הַתְּמִירָה עַכְשָׁו שֶׁמִּבֶּטֶן מְעָרוֹת
אֶרֶץ הוֹפִיעָה לִילִית
שְׁמֵנָה רְעֵבָה
טֵרוּף לִדְרֹס לַהֲרֹס עָרְכָה בִּקּוּר
דִּקּוּר כְּמַדְקְרוֹת
נִחוּם אָבֵל
בַּמֶּרְכָּז
וְאִלְמָלֵא הַבּוֹדִיגַארְד הַסּוֹבֵב אוֹתָהּ זֵר
פְרֵיחִים שְׁלוּפֵי אֶקְדָּח הָיְתָה
הַגּ'וּליקַאנְיָאנִית לְאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת בּוֹעֶרֶת
בְּלֶב לֵיל הָרֶצַח בַּבִּירָה שֶׁגֶּבַע
גְּבָעוֹת גְּבוֹהִים כְּהַרְרֵי הָרִים דּוֹלְקִין
טְמִירִין אֲדוּמִין כְּגוֹנָא שֶׁאוֹמְרִין בְּקַבָּלַת
שַׁבָּת בְּבָתֵי כְּנֵסִיּוֹת הַיְּהוּדִים בְּעֶרֶב לֵיל
הַשִּׁשִּׁי
וְהַלִּילִית וְעוֹזְרֵעוֹתֶיהָ
נוֹשְׁפוֹת בַּנֵּרוֹת לְכַבּוֹת גַּם הַשְּׁרָגָאִין
מוֹלַדְתִּי תֵּבֵל
שָׁרְקָה הַבּוֹהֶמִית וְהַגֹּלֶם
מֵהַמַהֲרָ"ל מִפְּרָאג בָּאִים
אֵלַי בַּחַלּוֹן
פּוֹקְדִים אוֹתִי לָקוּם
מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים
לָחוּל לְחוֹלֵל לְאוֹר הַלְּבָנָה
עַל חוֹף קִרְיַת חַיִּים
הַנְּהָרוֹת הַנְּקִיִּים הַנְּחָלִים
מְאֹד מְזֹהָמִים
לַאֲפִיקֵיהֶם נִשְׁפָּכִים הַמִּתְנַחֲלִים
עַלִּיזִים עוֹלְצִים נַעֲרוֹת תַּנִּים
לִוְיְתָנִים מְלַוִּים חֲשָׁאִיִּים
הַקּוֹלוֹת בַּעֲרוּץ הַחֲלוֹמוֹת
הָעוֹלִים תּוֹרִים וְהוֹד עַל
כְּפָר תֵּבֵל לִי
בָּעוֹלָם אַחֲרֵי יְקִיצָה
יָמִים וְיַמִּים
שָׁבִים
לָגֹל גַּלִּים גַּלִּים
קֶצֶף וּמִפְלָצוֹת
עד כאן השירים ואם ייטב בעיניכם אהודים יקרים הפיצו בגיליון הקרוב שלכם
ישראל הר
ופורים שמח לכם ולכל קוראי מכתב עיתי
הסופר שמאי גולן פרש מדירקטוריון אקו"ם
חברנו הסופר שמאי גולן, שמאז חזר משליחותו כנספח התרבות של ישראל במוסקבה, שימש כנציג הסופרים בדירקטוריון אקו"ם במשך קרוב לשתי קדנציות מלאות (שהן המקסימום המותר ברציפות על פי התקנון) – פרש לאחרונה מחברותו בדירקטוריון, וזאת מטעמי בריאות. על מקומו תכהן בדירקטוריון המשוררת בעברית ובלדינו מרגלית מתתיהו, שהיתה עד כה חברת המועצה. אנחנו מאחלים לשמאי הרבה בריאות ולמרגלית הצלחה בשליחותה החדשה והקשה מאוד. שמאי נלחם כארי שקט שאינו שואג כל תקופת כהונתו בדירקטוריון והצליח למזער את הנזק המצטבר, ההולך ונגרם למעמד הסופרים באקו"ם.
אורי הייטנר
בין מנהיגות לנהנתנות
"שום תשים עליך מלך... רק לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד." דברים י"ז ט"ו-י"ז.
סערה בכפית תה הסעירה את הפוליטיקה הישראלית בשבוע שעבר – ויכוח אזוטרי בין הליכוד לבין "קדימה", בשאלה מי ממשיך את מורשת בגין. הוויכוח הזה התעורר בעקבות קיום ישיבה של סיעת "קדימה", ערב יום השנה ה-16 למותו של בגין, במרכז מורשת בגין בירושלים.
כדי להיווכח עד כמה הוויכוח הזה כל כך לא רלוונטי, מוצע למבקרים במרכז בגין לפקוד את שחזור דירתו של בגין, עם הריהוט והציוד האוטנטי שלה. בעצם, הניסוח שניסחתי את המשפט האחרון אינו מדוייק. אין דבר כזה "דירתו של בגין", כיוון שלבגין מעולם לא היתה דירה משלו.
בגין התגורר בדמי מפתח בדירה צנועה וקטנה ברח' רוזנבאום בת"א, מאז ימי המחתרת ועד בחירתו לראשות הממשלה. הריהוט בדירתו היה מינימליסטי, ממש סגפני. עם בחירתו לראשות הממשלה ומעברו לדירת השרד בירושלים, לא היתה לו כל דירה אחרת, כיוון שלא היתה לו דירה משלו. עם התפטרותו מראשות הממשלה, לא היה לו לאן ללכת, ובסופו של דבר משפחתו שכרה בעבורו דירה ברחוב צמח בירושלים.
בגין מעולם לא "עשה לביתו". הוא מעולם לא חמד אגורה מעבר למשכורתו כח"כ או כראש הממשלה. בהיותו ח"כ באופוזיציה, תרם חלק מכובד ממשכורתו, מידי חודש, לארגון של"ח – שיקום לוחמי חירות, בעבור תמיכה במשפחות השכולות של חללי האצ"ל, שבתקופת שלטון ב"ג לא הוכרו כחללי מערכות ישראל.
בגין לא היה המנהיג היחיד, שבחר לחיות בצניעות, על סף הסגפנות. צריפו של ב"ג בשדה בוקר הוא עדות נוספת לרוח ה"הצנע לכת" של מנהיגי העשורים הקודמים.
מנהיגות של "הצנע לכת" היא המורשת האמיתית של בן גוריון ושל בגין. האם מישהו ממנהיגי ישראל היום הוא ממשיך דרכם?
איני מצפה ממנהיגי ישראל לסגפנות הקיצונית של בגין. היא אינה מתאימה לימינו ויתכן שהיתה קיצונית מדי גם בזמנו. אך היא עדיפה אלף מונים על הנהנתנות והראוותנות המאפיינת את מי שמתיימרים לרשת את המורשת – אולמרט, נתניהו וברק.
אני מקווה מאוד ומייחל לכך שטענתו של נתניהו שלא מימן מתקציב המדינה את הדולצ'ה ויטה של רעייתו ושלו, בעת מסע ההסברה שערך בלונדון במלחמת לבנון השנייה, תתברר כנכונה. אני מקווה שלא ימצא פגם חוקי במעשיו. אני מקווה מאוד.
אך גם אם גרסתו של נתניהו נכונה, עדיין אי אפשר שלא להתייחס בסלידה לאורח חייו הנהנתני. אני מתקשה להבין, אפילו בדמיוני, את חוסר הבושה של האיש, המתעלק על ממונו של גביר כדי לממן את התפנוקים האלה – הוצאות העתק על טיסה במחלקה ראשונה, סוויטה מפוארת במלון מפואר, עיצוב השיער והכביסה וכו' וכו' – שלו ושל רעייתו. וגם אילו הכול נעשה מכספו, עדיין אורח החיים הזה כל כך זר לחיים האמיתיים של אזרחי ישראל.
הליכתו אחרי כישלונו בבחירות "לעשות לביתו" ו"לעשות כסף גדול", כפי שעשה אחריו אהוד ברק לאחר כישלונו, היא אולי הביטוי למשבר המנהיגות. כמו חייל המתגייס לצה"ל ומצהיר "או גולני או כלא," כך אצל השניים האלה האופציה של להיות ח"כ או שר מן השורה אינה קיימת. או ראש הממשלה (או תפקיד שהוא קרש קפיצה זמני לראשות הממשלה) או פרישה מן הפוליטיקה לעסקים. המעברים הקופצניים האלה בין השלטון להון ובחזרה מעוררים אי נוחות רבה בקרב האזרחים. אי הנוחות הזאת באה לידי ביטוי בגישה השלילית של הציבור כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים – גישה המסכנת את הדמוקרטיה. היא נובעת במידה רבה מאורח חייהם של המנהיגים.
אהוד אולמרט עשה הון מעריכת דין במקביל לשירותו הפוליטי לאורך עשרות שנים, עד שהאפשרות הזו נפסלה כחוק. נתניהו וברק נטשו את הפוליטיקה לשנים של עשיית הון בחוץ, בעיקר בהתבסס על שמם וקשריהם כראשי ממשלה לשעבר.
ברק ונתניהו מתגוררים במקומות הראוותניים והרהבתניים ביותר במדינה. אולמרט מרבה דירות ונדל"ן. גם אם יתברר, בסופו של דבר, שהכול חוקי – זה אולי חוקי אבל מסריח.
יש מעריצים שוטים של מנהיגים אלה, שרואים בהם מודל לחיקוי בשל הצלחתם לממש את הפנטזיה, את החלום הרטוב של ישראלים רבים – לעשות הרבה כסף ומהר.
אך מנהיגי אמת, שהציבור באמת מאמין בהם, הם מנהיגים הרואים עצמם כמשרתי הציבור וכל חייהם קודש לציבור, למען העם והמדינה.
נתניהו ראוי להערכה רבה על מסע ההסברה שערך בימי המלחמה, ואין כל ספק שמדובר באחד המסבירים הטובים ביותר שיש לנו. אולם אין בעובדה זו כדי להצדיק את אורח החיים הראוותני שבא לידי ביטוי באותו מסע.
ביום הראשון למלחמה, תוך כדי תהליך קבלת ההחלטות, מצא הרמטכ"ל זמן להתעסק עם תיק המניות שלו. באותה שעה, שר המשפטים התמזמז עם חיילת הצעירה ממנו ב-35 שנה. והמסביר מס' 1 של ישראל התפנק בסכומי עתק דימיוניים בעת מסע ההסברה שערך.
אולי עובדות אלו הן חלק מההסבר לכישלון במלחמה.
ושתי לא תכרע ולא תשתחווה
איך הגיעה אסתר בת אחי מרדכי
להיות המלכה של פרס ומדי
ובַמקום הנכון ובשעה הנכונה
תרמה את תומתה להקמת המדינה
מאת יורם טהרלב
ויהי בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה. בימים ההם, כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי, הפרתמים ושרי המדינות לפניו.
מגילת אסתר א'
וכטוב ליבם ביין
והצחוק עד לב שמיים
המזון כל לב פותח
בטוב טעם וטוב ריח
ושרי המדינות
אז העירו למארח:
"כה נפלא אתה טורח
כה נפלא מה שקורה אך
די אכלנו די שתינו
די שפחות יפות ראינו
וטעמנו וניסינו
ועשינו מה רצינו
והיכרנו את הפרסים
גם המליאנים גם הערסים
פה ושם לקחנו שאכטה
אך דבר אחד שכחת:
להראות את האישה
היפה אשר הבטחת!"
ויאמר להם המלך: "בוודאי ובוודאי
אלופיי וידידיי
בני פרס ובני מדי
לכלימתי ולבושתי
איך שכחתי את אשתי!
את ושתי שלי, ושתי!"
ויפקוד על סריסו
שמו נובולס (בעברית הוא בלאשך):
"רוץ מהר והביאנה בפקודת השח!
ויודע אתה מה?
הביאנה עירומה!
שיראו כל ידידיי
את חסדו של אל שדי
ויבינו מתארחיי
בשביל מה אנוכי חי
ויודו כי יש לי טעם
גם מתחת למדיי."
ויאמר לכל אורחיו:
"נא הרימו כוס תירוש
לחיי אחשורוש
כי אתם עומדים לחזות
ביפה בבנות אנוש
תוך דקה אחת או שתיים. מקסימום שלוש!"
הסריס אל המלכה בא שפוף ומתחטא
ובקושי התבטא.
ויאמר: "ציווה המלך
כי תבואי למשתה."
ותצחק ושתי בקול:
"בחייך! אני מתה!
הוא נזכר גם בי לפתע
מה קרה לו, מה הקטע?
חצי שנה הם חוגגים
מתענגים בתענוגים
ברבורים ושלו ודגים
מזמינים כל מטעמים
ויינות מבושמים
ועכשיו מחמל ליבי
פתע הוא נזכר גם בי!
לך אמור לו: 'לא נראָה לי,
לא מתאים לי ולא בא לי!'"
הסריס את חמתה וקצפה לאט הרגיע
עד אשר היא נעתרה ואמרה: "נו, טוב, אגיע!
אך לרגע אתבושש
כי עליי להתאפר ועליי להתלבש."
ויאמר לה הסריס
וליבו כבר השתפן לו
וכולו רעוד רעד
ושקשקו לו
(מה שאין לו):
"לא ולא הוד מלכותך
אל תטריחי את עצמך
לא צריך להתלבש...
כי מלכי הרם ציווה
שתבואי עירומה, כמו שאַת, בלבוש חווה."
ותקצוף ושתי בזעם: "הוא ירד מהפסים?
עירומה אני אופיע בפני כל האפסים?
עירומה אני אופיע
שיוכלו אורחי הכתר
להציץ לי על הגוף
ממרחק של סנטימטר?
ותהיה להם שמחה
בין הפופיק לקטטר?
לך אמור: 'לא מתחשק לי!
ואם על המלך טוב
שינשק לי!'"
ויבוא אז הסריס אל המלך במסיבו
ויאמר בחיל ורעד: "מסרבת היא לבוא."
"מסרבת? הכוכבת?
לפקודה של בעלה?
זהו! זה הסוף שלה!
היא תעוף כמו פורפרה
המטומטמת החולירע
הנה פקודתי אליך:
רוץ כחץ, אמור לפרחה
כי יותר אינה מלכה
לא של הודו, לא של כוש
היא מודַחת הפוסטמה
בלי היסוס ובלי דילמה
שתלך לה, הבהמה,
ותוסיף גם:
'כוש אמ-אמה!'"
כך נכשל אז ניסיונה
וסולקה ממכונה
פמיניסטית ראשונה.
במקומה עלתה אסתר, בת עמנו הנבונה
שהיתה שם במקום ובשעה הנכונה
ולמען בני עמה נתנה למלך עת דודים
והיא מגש הכסף שעליו לנו ניתנה מדינת היהודים.
ותמצאו חומרים נוספים בכתובת:
www.taharlev.com
אליהו הכהן
"נבנה ארצנו" – השיר ויוצרו
מאות שירי זמר ביידיש, בלאדינו וביתר לשונות היהודים הגיעו לארץ מרחבי הפזורה היהודית ב-150 השנים האחרונות. רבים מהם תורגמו לעברית ועד מהרה היו לחלק מאוצר שירי הזמר העבריים. איש לא יפקפק היום בכך ששירים כגון "רקפת", "הרבי אלימלך", "חג פורים", "ימי החנוכה", "שיר הפרטיזנים", "העיירה בוערת", הם שירים עבריים לכל דבר ועניין למרות שבגלגולם הקודם היו שירי יידיש שחוברו בגולה.
שונה מכל אלה הוא השיר "נבנה ארצנו" שבו ידובר ברשימה זאת. אמנם גם הוא נכתב במקורו בשפת יידיש אך ראשיתו והורתו הייתה כאן בארץ, על חוף הים התיכון, והוא שיר ארץ ישראלי טיפוסי הן בתוכנו והן בצליליו. נוסחו המקורי ביידיש היה עלום ונסתר מן הציבור עד כה ונותר ספון באוצר גנזיו של המחבר. מעולם לא נדפס ולא הוקלט בשפה שבה נכתב. לעומת זאת בנוסחו העברי היה לאחד משירי הזמר המוכרים ביותר בארץ. הוא נישא בפי כל ואף זכה במרוצת השנים למעמד רם ביותר בהירארכיית שירי הזמר העבריים בהיותו חביב הטקסים והמצעדים הממלכתיים. מאז מצעדי צה"ל הראשונים שנערכו מדי שנה ביום העצמאות ועד לטקסי הדלקת המשואות השנתיים המתקיימים בהר הרצל, התבלט "נבנה ארצנו" כשיר מרכזי ומלהיב באוצר שירי הלכת העבריים. הוא מצטלצל באוזנינו כשיר זמר עברי ללא כל זכר או רמיזה לשפת ה"מאמע לשון" שבה נכתב ולכן איש מעולם לא אמר עליו – מה שאומרים כמעט על כל ניב ופתגם מן הגולה – ש"ביידיש הוא נשמע יותר טוב".
בעיני רבים הוא נחשב לאחד מ"שירי הקמת המדינה" שנולדו בתש"ח. בפועל, מחבר השיר ומלחינו משה ביק החל לכתוב אותו עוד בשלהי שנות השלושים למאה שעברה, בתקופת התיישבות "חומה ומגדל". להלן נביא לראשונה את נוסחו המקורי של השיר:
מִיר
המילים והלחן: משה ביק
מיר וועלן בּויען, בּויען אלץ בּויען
ווייל אייגנאונזער איז אונז די ערד.
מיר וועלן בּויען, בּויען אלץ בּויען
דאָס איז פון דורות געווונטשט און בּאגערט.
מיר וועלן בּויען – אקעגען די צושטערער
מיר וועלן בּויען – מיר בּויער זענען מערער.
דורות אומגעבראכטע
קראפט דורך גוואלט פארשמאכטע
האפנונג ניט דערדאכטע
האבן אין אונז זיך צעבלענדט
מיט פרייע הענט
געניטע הענט
זיי האבן וואַגוּנג, מוט אין זיך דערקענט.
מיר גייען אלע וויפיל מיר זענען,
און זענען זענען מיר גאר א סך.
מיר גייען אלע וויפיל מיר זענען,
דער וווּט פון דורות בּאגלייט אונז אין שליאך.
מיר גייען אלע – ווייל אלע זענ'מיר פענער,
מיר זענען אלע פון פרייליד שטאלצע טענער.
לידער ניט געזינגטע
פריידן ניט דערקלינגטע
ווונטשן ניט בּאצווינגטע
יוירן אין אונזער געמיט.
מיט פרייע טריט
מיט שטאלצע טריט
צו זון פון לעבן נייעם אויפגעבּליט.
השיר "מיר" נכתב על רקע הויכוח הציבורי שניטש באותה עת על נושא ההמנון הלאומי בין מצדדי "התקווה" ובין תומכי שירו של ביאליק "ברכת עם" ("תחזקנה"). בסופו של דבר שרו בעמידה, בסיומם של כנסי פועלים, את שני השירים גם יחד, ולא פעם גם הוסיפו שלישי – את "האינטרנציונל" בתרגומו של שלונסקי. גם אז לא שקטה הזירה והוויכוח המשיך להתלהט בשאלה מי מביניהם יושר תחילה.
הגיעו הדברים לידי כך שאחד העיתונים הסאטיריים של אותה תקופה הציע פשרה – ליצור מן השניים המנון משולב אחד:
תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים
נפש יהודי הומייה,
אל יפול רוחכם עליזים מתרוננים,
עין לציון צופיה.
באחד הכנסים האלה נכח משה ביק, איש מעמד הפועלים בלב ובנפש, והיה עד להתנצחויות סביב ההמנון. הנושא לא נתן לו מנוח עד שהחליט להתיישב ולחבר שיר לאומי המנוני שיאחד את הלבבות. המילים יצאו מתוך לבו בשפת אימו, ביידיש, והשם המלכד שבחר לשיר היה "מיר" ("אנחנו").
בראשית שנות הארבעים הראה ביק את השיר לאפרים טרוכה (דרור), מי שנודע כמתרגמם של מאות שירים קלאסיים, קנונים, אריות ויצירות מאולם הקונצרטים.
תוך זמן קצר תרגם טרוכה את השיר לעברית והתאימו בהצלחה רבה ללחנו של משה ביק:
אנחנו
המילים והלחן: משה ביק
תירגם מיידיש: אפרים טרוכה (דרור)
בּוֹנִים אֲנַחְנוּ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
כִּי מוֹרַשְׁתֵּנוּ הָאֲדָמָה.
בּוֹנִים אֲנַחְנוּ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
כִּי זֶה דוֹרוֹת נִכְסָפִים אָנוּ לָה.
בָּנֹה נִבְנֶנָּה – כְּנֶגֶד מַחֲרִיבֵינוּ;
בָּנֹה נִבְנֶנָּה – בּוֹנִים רַבִּים הִנֵּנוּ!
דַּם דוֹרוֹת קוֹלֵחַ,
אוֹן דֻּכָּא בְּכֹחַ,
זִיק תִּקְוָה קוֹדֵחַ
בָּנוּ נֵעוֹרוּ פִּתְאֹם;
וְהַזְרוֹעוֹת
הַחָפְשִׁיוֹת
הִכִּירוּ עֹצֶם מִשְׁקָלָן הַיוֹם.
הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ, אָנוּ כֻּלָּנוּ,
וְהִנְנוּ רַבִּים עַד מְאֹד.
הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ, אָנוּ כֻּלָּנוּ,
וּמוֹבִילֵנוּ חָרוֹן שֶׁל דוֹרוֹת.
כָּל אִישׁ מִמֶּנּוּ נוֹשֵׂא דִּגְלוֹ בַּנֶּפֶשׁ
וּפִי כֻּלָּנוּ רוֹנֵן אֶת שִׁיר הַחֹפֶשׁ!
שִׁיר זֶה לֹא גָּמַרְנוּ,
גִּיל זֶה עוֹד לֹא שַׁרְנוּ,
חֵפֶץ לֵב שָׁמַרְנוּ –
בָּנוּ עֲדֶן תּוֹסְסִים.
בְּצַעַד אוֹן
מָלֵא גָּאוֹן
נֵלֵך לִקְרַאת חַיִים מְחֻדָשִׁים.
בעודו מתכנן להופיע עם השיר במקהלות הרבות שארגן והדריך ביישובי העמק והגליל, פגש ביק את פעיל התרבות אברהם לוינסון, מתרגמם של עשרות שירי יידיש ורוסית, והציג בפניו את שירו "מיר". לוינסון הבין את הרמז ומיהר להעביר לביק תרגום קצבי וקולח של השיר. זה היה הרגע שבו יצא השיר אל הציבור ונכנס לרפרטואר של מקהלות רבות בארץ.
משאלת לבו של משה ביק הייתה שהשיר "נבנה ארצנו" יהיה ההמנון של היישוב הארץ ישראלי ואילו השיר "התקווה" ימשיך לשמש כהמנון של העם היהודי כולו. הנמקתו היתה שמילות השיר "נבנה ארצנו" מתייחסות לאקטואליה ומשתמע מהן ששרים אותן יושבי הארץ, בעוד שהשרים את "התקווה" מצטיירים כיושבים במרחקים ועינם לציון צופיה.
בפסטיבל המחולות הראשון שנערך בדליה בשנת 1944 התקבל השיר בהתלהבות רבה. אביגדור זמיר, בנו של משה ביק, העיד כי באותו מעמד עלתה לראשונה ההצעה לעשותו להמנון היישוב היהודי בארץ.
שנים אחדות לאחר כנס דליה, לקראת הקמת המדינה, עידכן לוינסון את תרגומו והחליף קטע שלם בבית השני של השיר בקטע חדש המתייחס למדינה העומדת לקום. להלן תרגומו של לוינסון בשני נוסחיו:
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ
המילים והלחן: משה ביק
תרגם מיידיש: אברהם לוינסון
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
כִּי לָנוּ, לָנוּ אֶרֶץ זֹאת.
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
זֶה צַו דָמֵנוּ, זֶה צַו הַדּוֹרוֹת.
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ עַל אַף כָּל מַחֲרִיבֵינוּ,
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ בְּכֹחַ רְצוֹנֵנוּ,
קֵץ עַבְדוּת מַמְאֶרֶת,
אֵשׁ חֵרוּת בּוֹעֶרֶת,
הוֹד תִּקְוָה מַזְהֶרֶת
בָּנוּ יַסְעִירוּ הַדָּם.
צְמֵאֵי חֵרוּת,
קוֹמְמִיוּת,
נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם!
נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,
נוֹסִיפָה כֹּח, עֹז נַגְבִּיר!
נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,
תִּקְוַת עַם נֶצַח דַּרְכֵּנוּ תָּאִיר.
כֻּלָּנוּ אָנוּ – דִּגְלֵי מַחֲנֶה פּוֹסֵעַ,
כֻּלָּנוּ אָנוּ – צְלִילֵי שִׁיר דְּרוֹר בּוֹקֵעַ
(בשנות המאבק) (עם קום המדינה)
צְלִיל מִלֵב פָּצוּעַ וּמְדִינָה פּוֹרַחַת
גִּיל בִּלְתִי יָדוּעַ לְאֻמָה נִצַחַת
שְׁבִיל עוֹד לֹא בָּקוּעַ פֹּה נָקִימָה יַחַד
בָּנוּ יַסְעִירוּ הַדָּם. בַּיִת לִבְנֵי עַם עוֹלָם.
וּבְצַעַד אוֹן וּבְצַעַד אוֹן
וּבִטָּחוֹן וּבִטָּחוֹן
נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם. נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם.
על סף חגיגות מלאת 60 למדינה דומה כי תרומתו של משה ביק לזמר העברי ולתרבות השיר עדיין לא הוכרה כערכה. מי ימלל את פעילותו היוצרת מאז עלייתו ארצה בגיל 21 בשנת 1921? מי ימנה את המקהלות ואת התזמורות העממיות שהקים וטיפח ברחבי הארץ, במאהלי גדוד העבודה בכביש טבריה צמח ואחר כך בעמק יזרעאל, בחיפה, בנשר, בקריות, בנהרייה, בחדרה, בעפולה, ברוחמה, בעין המפרץ, באשדות יעקב, במסדה, בשער הגולן, בדן ובדפנה והיכן לא. היה לן בתנאי דחק על קרשי עץ שהונחו על פחי נפט באוהלים ובצריפים שלהטו ביום ובליל וכותב את לחניו ועיבודיו לאור העששית כשהוא מגרש מעליו יתושים וברחשים וכל מיני שרצים. בסבלנות ובשקידה הוא הדריך את חברי המקהלות והתזמורות השונות. הכול עשה בעשר אצבעותיו שלו: הוא אירגן, הוא בחר את הרפרטואר, הוא כתב את דפי השירים וחיבר את העיבודים למקהלה, הוא ערך את החזרות והוא ניצח בהופעות. את ליבו ונפשו השקיע בעבודתו. איש נדיב ותרומי היה: ניהל מקהלה בבית חולי הרוח במזרע, ובראשית ימי המדינה, בתקופת המעברות, אירגן מקהלה בשער העלייה ליד מחנה דוד.
כשניצח על מקהלת פועלי חיפה, ביקרו אותו על שהוא מתרכז בשירה פרולטארית ובמוזיקה יהודית ואינו מלמד יצירות של הינדמית, ברהמס ודביוסי. אך כי לא זלזל במוזיקה קלאסית וידע על פה אורטוריות שלמות של מנדלסון והנדל ויצירות של ורדי ודוניצטי, נהג ביק להשיב למבקריו כי את כל אלה יהיה תמיד מי שישיר, אך הוא רואה את ייעודו בטיפוח הזמר העברי והנחלת מורשת המוזיקה היהודית.
משה ביק (1980-1900), איש העלייה השלישית, מחלוצי מלחיניה של א"י, שקדם לוותיקי הותיקים זעירא, נרדי, זהבי, עמירן ושלם, היה אוטודידקט. בילדותו, בנעוריו ובבחרותו לא למד בבית ספר כלשהו. הוא היה היהודי שבמלחינים, ידע לעבור לפני התיבה, חיבר ועיבד מאות יצירות לבית הכנסת והלחין ועיבד מאות שירים עבריים. ארכיונו שבעיר חיפה מונה לא פחות מ-2447 תיקים.
בראשית צעדיו לא היה לו אפילו כלי נגינה משלו. כשנפטר אליעזר בן יהודה בסוף שנת 1922 התפרסמה מודעה בעיתונות: "למכירה מַכּוּשִׁית". כך קרא בן יהודה לפסנתר. בפרוטותיו האחרונות קנה ביק את המכושית והביאה לביתו. כששהה בפריז בשנות השלושים כדי להשתלם במוסיקה, למד כיוון פסנתרים אצל פְלַיֵיל. בשובו ארצה לא עסק בכך (במקצועו היה סַפָּר ובשותפות עם מכר ערבי פתח בחיפה מספרה), אך את הפסנתרים של ידידיו היה נוהג לכוון בחינם.
שורות אלה נכתבות בי"א באדר, וביום זה ראוי להזכיר שעוד בשנת 1932 הלחין משה ביק את שירה של אנדה "ליל י"א באדר" שהושר רבות בבתי ספר ובתנועות נוער. על סיפורו של השיר "לילה דממה" בלחנו של ביק, כתבתי באחד הגיליונות הקודמים ("חדשות בן עזר" 308). אני מקווה לשוב ולכתוב על תרומתו של איש צנוע ועתיר פעלים זה לזמרת הארץ.
שו"ת אליהו הכהן
נורית גוברין: "מי יודע עיר לישטינא"
לאהוד שלום,
לשיחה על שירו של ביאליק: "מי יודע עיר לישטינא". היום קל מאד לקרוא את מילות שיר העם הזה. הן חזרו ופורסמו ב"חיים נחמן ביאליק. השירים", מהדורת אבנר הולצמן, הוצאת דביר, תשס"ה/2005, עמ' 207-209, בצירוף דברי רקע לשיר. לפי מבוא זה, וכן לפי "לוח התאריכים" (עמ' 536) "נשלח [ביאליק] לתקופת מה לבית דודו בעיירה לישטין כדי להתחזק בלימוד הגמרא ולשפר את בריאותו הלקויה בסביבה כפרית."
בברכה,
נורית גוברין
אליהו הכהן: מי יודע עיר לישטינא – תשובה סופית
לאורי בית אור, שלום,
במענה לשאלתך החוזרת על מיקומה המדוייק של עיר לישטינא בא לעזרתי ידידי שמואל אבנרי, המנהל השקדן ורב התועלת של ארכיון ביאליק, שלא נח ולא שקט עד שפנה לידידו ד"ר יוסף הוכבאום מאוניברסיטת בר אילן והלה איתר את המקום המדוייק של העיירה לישטין במרחק 20 ק"מ מז'יטומיר.
הנה כי כן באמצעות מדור לענייני זמר נפתרות לעתים גם שאלות בספרות ובגיאוגראפיה.
בברכה
אליהו הכהן
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
1. לקחי הבחירות באיראן: פצצה אחת להשמיד את ישראל
לקראת הבחירות הפרלמנטאריות שהתקיימו בסוף השבוע ברחבי איראן, הייתי קצת מודאג, פן איזה ליברלים יצעדו קדימה בפרלמנט, וירדימו מחדש את העולם. כאשר נודעו התוצאות, רווח לי. שוב נראה את הקיצונים ביותר, המתסיסים וחסרי הרלבנטיות, מקבעים את סדר היום האיראני, כנגד העולם כולו. מתגרים בארצות הברית, אירופה ורוסיה. מתריסים נגד כל מה שהעולם מאמין בו.
"פצצה (גרעינית) אחת די בה כדי להשמיד את ישראל, בעוד שכמה פצצות גרעיניות מישראל לא ישמידו את איראן."
מי השמיע את המשוואה המצמררת הזו? אחמדינג'אד? האיתאללה עלי חמנאי, המנהיג הרוחני השמרני והקודר של איראן? ואולי האימאם חומייני המייסד בעצמו?
לא ולא.
אמר זאת הנשיא לשעבר של איראן (בשנים 1989-1997), אכבר האשמי רפסנג'אני. זה אשר נחשב במערב כפרגמטי, סביר, יש גם המתארים אותו כמתון. בבחירות האחרונות (2005) הוא הפסיד לאחמדינג'אד, לצערו של המערב.
היה זה הנשיא רפסנג'אני, שבשנות נשיאותו חזרה איראן לפרוייקט הגרעיני השאפתני שלה, ולא עזרו קריאותיה של ישראל למדינות העולם. שם טענו שמדובר בנשיא איראני מתון. הפרוייקט הזה המשיך, ואף התגבר, בשנות כהונתו של הנשיא האיראני הקודם (1997-2005), מוחמד חאתמי, זה אשר הקסים את המערב ב"מתינות" שלו, ולכן גם הרדים אותו. בתקופה הזו היה לישראל כמעט בלתי אפשרי לטעון שאיראן מסכנת אותה או את היציבות העולמית. עד שהגיע אחמדינג'אד, ופשוט הציל אותנו ואת המאבק נגד הגרעין האיראני.
מחמוד אחמדינג'אד איחד ברהבתנותו, ביומרנותו ובגסות הרוח שלו את העולם כולו נגד איראן, בשורה של החלטות במועצת הביטחון, ועוד היד נטויה. אחמדינג'אד הוא גלגל ההצלה של הקו הישראלי ושל הסברתה מול איראן. מבחינתנו הוא נכס, שיש לקוות שיתמיד ויישאr/
לקראת הבחירות הפרלמנטאריות שהתקיימו בסוף השבוע ברחבי המדינה הייתי קצת מודאג, פן איזה ליברלים יצעדו קדימה בפרלמנט, וירדימו מחדש את העולם, למרות שידעתי שהדבר אינו אפשרי, לאחר ששליש המועמדים לבחירות כבר נפסלו, כולם מן הליברלים. ובכל זאת.
כאשר נודעו התוצאות, ומדינות המערב כבר הספיקו לפסול אותן, רווח לי. שוב נראה את הקיצונים ביותר, המוקיונים, וחסרי הרלבנטיות, מקבעים את סדר היום האיראני, כנגד העולם כולו. מתגרים בארצות הברית, אירופה ורוסיה. מאיימים נגד הגלובליזציה, מתריסים נגד כל מה שהעולם מאמין בו. איראן תמשיך במדיניות ההתאבדותית שלה, הכל בסדר.
אחמדינג'אד, שכרגיל במחנה האסלאם הפוליטי מכריז ניצחון גם כאשר מדובר בתבוסה, קבע כי ניצח, ואכן הוא ניצח, אך התמונה מבחינתו אינה כה פשוטה.
נכון שבסך הכול קיבל המחנה השמרני רוב ברור של 163 מושבים מתוך 290 של המג'לס, המעין-פרלמנט של איראן, לעומת 44 לגוש הליברלי בהנהגת הנשיא הקודם חאתמי, אך הרוב הגדול הזה ממלכד. הוא כולל אחוז גבוה ממפלגה שמרנית-פרגמאטית שאינה כפופה לאחמדינג'אד, בהנהגת עלי לאריג'אני, בעבר מי שעמד בראש המועצה לביטחון לאומי ונשא בתיק הגרעיני. בין לאריג'אני לאחמדינג'אד שוררת קרירות וגרוע מכך. מפלגתו של אחמדינג'אד נקראת "החזית המאוחדת של השמרנים", וזו של לאריג'אני "הקואליציה הרחבה של השמרנים". פרשנים בטהראן מעריכים כי בנושאים רבים יקימו הפרגמאטים של לאריג'אני קואליציות דווקא עם הליברלים, להביך את המשטר הכלכלי והפוליטי של הנשיא אחמדינג'אד, שבשנה הבאה יעמוד לבחירות בעצמו. גוש האמצע אינו מעוניין שאחמדינג'אד יישאר נשיא/
אין זה קל לשלוט במדינה כה רחבה כמו איראן, וכה מפולגת בעדות המרכיבות אותה. לא רבים יודעים אך הפרסים הם מיעוט באיראן, עם פחות מ-50%. הרוב הם קואליציה של כעשרים עדות, שהגדולות ביניהן הן האזרים, המזנדאראנים, הכורדים, הערבים, הבלוצ'ים, הטורקמנים ועוד ועוד. לשימת לב: המנהיג הרוחני של איראן, האייתאללה חַמֵנַאִי, הוא בעצמו בן המיעוט האזרי. ומי יאחד את כולם גם יחד? אנחנו כמובן.
אכן, הקמת מפלגת אמצע כמו זו של לאריג'אני הצילה את השמרנים מהטייה של מצביעים לכיוון הליברלי, אך היא גם תעשה את חייהם קשים יותר.
למשל התיק הגרעיני, אשר לאריג'אני התפטר ממנו לפני כמה חדשים, בלי לנמק. ההערכות הן שהוא סבור שלאיראן אין ברירה אלא למלא אחר הוראתו המפורשת של העולם להפסיק להעשיר אורניום, אחרת המחירים שהיא תשלם בעתיד יהיו בלתי נסבלים. על כך עוד נראה ויכוחים לוהטים בטהרא.
וזו הנוסחה הקובעת:
לפרלמנט, לנשיא, למפלגות ולמשחקי ה"בחירות" אין הרבה השפעה וחשיבות באיראן. הם נועדו לרכך את דרכה של המהפכה, ולשמור עליה מפני אומות העולם. בתקופת אחמדינג'אד הם דווקא תוקפים את המהפכה, ומקשים עליה ועל דרכה.
מי השמות שמוזכרים כרגע להתמודד בשנת 2009 נגד אחמדינג'אד?
מוחמד קאליבאק, ראש עיריית טהראן, חבר מפלגת האמצע של לאריג'אני (גם אחמדינג'אד החל את ההתמודדות לנשיאות מתפקיד ראש עיריית טהראן).
האשמי רפסנג'אני, נשיא קודם, ויו"ר קודם של המג'לס, יליד 1934.
מוחמד חאתמי, נשיא לשעבר, יליד 1943.
עלי לאריג'אני עצמו.
ועוד מילה על תוצאות ביקורו ההיסטורי של אחמדינג'אד בבגדאד: ובכן, בניגוד להכרזותיו של אחמדינג'אד על הישגים רבים ועל הידוק שיתוף הפעולה, טוענים מקורות אמריקאיים מבגדאד, לאחר שתודרכו בידי המנהיגות השיעית של המדינה, זו אשר נועדה עם אחמדינג'אד:
"הביקור לא הביא שום פריצת דרך, ואחמדינג'אד הבין כי עיראק היא חלק בלתי נפרד מן העולם הערבי. אין בכוונתה להצטרף אל איראן הפרסית."
כדי לחזק את הכיוון הזה לוחץ עכשיו סגן הנשיא דיק צ'ייני, המבקר באיזור, על שליטי מצרים וסעודיה לשלוח שגרירים לבגדאד ולנרמל בכך את הקשרים הדיפלומטיים עימה, לראשונה מאז הפלת משטר סדאם חוסיין.
17.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
2. חומר נפץ בתורכיה, לבוש האישה והשעונים של אתאתורכּ
האם יוציא בית המשפט החוקתי העליון בתורכיה את מפלגת השלטון האסלאמית אל מחוץ לחוק? הרי הוא כבר עשה בדיוק את זה בעשור הקודם. המתח שוב גואה במדינה המרתקת הזו, שבה ההיסטוריה היא חלק בלתי נפרד מן העתיד.
צרות של אחרים? לא, אלה גם הצרות שלנו.
אם תביטו טוב בשעונים שבמוזיאונים של איסטנבול, גם אלה של תקופת הח'ליפות, וגם במאוזולאום הגדול של אנקרה, כמו גם בהמון בתים ומקומות הקשורים במייסדה של תורכיה המודרנית, השעה שנעצרה בשעונים הללו היא השעה 9:05 בבוקר. כל השעונים במקומות הללו מורים רק את השעה הזו. זו השעה שבה מת מוסטפא כמאל בתאריך 10 בנובמבר 1938. "אתאתורכ" (אבי התורכים") הפך למעין נביא של דת חדשה במדינה, היא הדת החילונית, אנטי תיזה לכל מה שקדם לה במדינה.
מוסטפא כמאל (1881-1938) ביטל את מוסד הח'ליפות, את האימפריה העות'מאנית, ציוויליזציה של מאות שנים, והפריד בין הדת לבין המדינה. שום מדינה באיזור שלנו לא העזה מעולם לצעוד כך – מאחדות בין דת לבין מדינה, להפרדה מלאה, וכזו היא תורכיה היום, מדינה חילונית. כאשר ביטל אתאתורכ את מוסד החליפות באופן רשמי, ב-3 במרץ 1924 אמר: "כבודה של דת האסלאם במסגדים פנימה. היא רק תתרומם ותתעלה אם תפסיק להיות כלי פוליטי." וכך היה בתורכיה מאז ועד היום.
אתאתורכ, אבי התורכים, שהחוקה התורכית מכנה אותו בפתיחתה: "המנהיג הנצחי, והגיבור הנמצא מעל כולם," הפך את החילון למנוף הארכימדי של משטרו החדש, זכות הקיום של תורכיה החדשה. או כפי שקובעת החוקה התורכית, עד היום:
As required by the principle of secularism, there shall be no interference whatsoever by sacred religious feelings in state affairs and politics.
כאמור, הפרדה מוחלטת בין ענייני המדינה לבין הדת, או אפילו עם סנטימנטים דתיים.
מאז עלתה לשלטון בתורכיה המפלגה האסלאמית, "הצדק והפיתוח", מפלגת הנשיא כיום, ראש הממשלה ומרבית הפרלמנט, אתאתורכ ההיסטורי והחילון שלו עלו לכותרות. אך בחודש שעבר הפגינו עשרות אלפי בני-אדם נגד כוונת ממשלת טורקיה לבטל חוק האוסר על סטודנטיות לעטות כיסוי ראש אסלאמי בתוך האוניברסיטאות, כשהם רואים בכך איום על חילוניותה של המדינה. ההפגנה נערכה מול המאוזולאום הגדול של אתאתורכ באנקרה, ולא במקרה.
הטענה היא שהחוק הזה יפעיל לחץ על נשים לעטות לבוש אסלאמי, כצו הרחוב. "כיסוי הראש לא נועד לתת לאישה עוד זכויות. זו כפייה על הנשים ללבוש דבר המסמל כי הן נחותות מהגברים. יש לשמור על כיסוי הראש במקומות פרטיים, לא באוניברסיטאות. תורכיה היא דמוקרטיה, אתאתורכ הוציא את הדת מהחיים הציבוריים ועכשיו הממשלה רוצה להחזיר את הדת בחזרה," קראו המפגינים החילוניים.
בכלי התקשורת בארץ נכתב כי מדובר ב"רעלה", אך אין מדובר בכך. מדובר בכיסוי ראש ("חיג'אב"), המכסה את השיער כולו ואת הצוואר, ומותיר את הפנים, כפי שאנו רואים זאת בסקטור הערבי בישראל. רעלה ("ניקאב") היא משהו אחר, ואינה כה מקובלת בתורכיה או בארץ. אך האם כיסוי הראש הנשי נאסר בכלל על ידי אתאתורכ?
אכן, אתאתורכ הירבה להתעסק בסוגיית הלבוש האסלאמי, אותו אסר. החל משנת 1923 העביר כמאל אתאתורכ שורה של חוקים שנגעו לאיסור הלבוש האסלאמי, למשל חוק המגבעת (1925), שביטל את התרבוש (פֶס) וחייב את עובדי המדינה והסטודנטים לחבוש מגבעות אירופאיות וחליפות. אתאתורכ ראה בתרבוש סמל של פיגור. בשנת 1934 נאסר הלבוש האסלאמי לגברים, עבאייה, כפתאן, טורבאן ויתר כיסוי הגוף, שהיו מקובלים באיזור שלנו במשך מאות שנים.
מדוע הוא עשה זאת? צריך לזכור כי אתאתאורכ ביטל עולם שלם של ח'ליפות אסלאמית, שולטנים, וזירים, אחשדרפנים, סריסים, יועצי חרש, הרמונות וציביליזציה אסלאמית שלימה. הלבוש נתפס אצלו כהצהרה של הישן, שיש להעלימו. כהתגלמות העבר, שיש לשנותו.
עד כמה שאני יודע, אתאתאורכ לא התמקד בלבוש האישה, שאותו כיבד, כסמל של צניעות. הוא אסר את הלבוש הקדום של הגבר, בו ראה את השחקן הראשי במהפכה שלו, ובחיים הפוליטיים במדינה. אשתו של אתאתורכ, לטיפה, נהגה לכסות את ראשה, כך זה לפחות בתמונות כשהיא לצידו.
היום היוצרות התחלפו במזרח התיכון. לבוש הגבר הפך לפחות מרכזי אצל האסלאם הפוליטי, בעוד לבוש האישה הפך לעדות למידת אדיקותה שלה ושל הסביבה בה היא נמצאת. וכך, בעוד הלבוש הגברי העסיק את ראשית ימי המהפכה בתורכיה, היום הוויכוח הוא דווקא על הלבוש הנשי, ויכוח שכבר הוכרע, שכן בוטל האיסור על כיסוי ראש אסלאמי לנשים באוניברסיטאות, אך לכולם ברור שהוויכוח גדול הרבה יותר מכך.
הדרמה סביב כיסוי הראש הנשי הביאה בסוף השבוע להתפתחות מפתיעה, כשתורכיה כולה עוצרת את נשמתה: התובע הכללי במדינה הגיש תביעה לבית המשפט החוקתי הגדול, לפרק את מפלגת השלטון האסלאמית, ולהוציאה אל מחוץ לחוק. לפי הדיווח, התובע הגיש בקשה לבית המשפט החוקתי במדינה לפירוק מפלגת "הצדק והפיתוח" של ראש הממשלה ארדואן בטענה שהיא מהווה מוקד לפעילות אנטי-חילונית. המפלגה זכתה ב-46 אחוזים מקולות הבוחרים, בבחירות שנערכו אך בשנה שעברה, היא מפלגת השלטון, הנשיאות, ורוב הפרלמנט. כתב התביעה הוא ספר בן 162 עמודים, שאין להקל בו ראש, כפי שנראה.
בית המשפט החוקתי כבר החל לשבת על המדוכה, האם לפרק את מפלגת השלטון, ולהכריז עליה כעל לא חוקתית. 11 החברים בבית המשפט החוקתי העליון צריכים להחליט האם יטלו על עצמם את העתירה, שהגיש התובע הכללי של בית המשפט לערעורים, ואם התשובה חיובית, הם יטלו לעצמם כמה חודשים עד לפסק הדין הסופי. "מפלגת השלטון מעוניינת להפוך את המדינה למדינה אסלאמית, והדבר מנוגד ניגוד מוחלט להוראות החוקה העליונה של הרפובליקה," נכתב בתביעה.
התובע גם דורש מבית המשפט להורות על הרחקה מן הפוליטיקה למשך חמש שנים של 71 אישים הקשורים למפלגה האסלאמית, ביניהם הנשיא, ראש הממשלה ומרבית הצירים בפרלמנט.
מפלגת השלטון נלחצת מן התביעה הזו מאוד, וראש הממשלה, הנשיא לשעבר, טייפ ארדואן, כבר כינס ישיבה סגורה עם יועציו המשפטיים. כרגיל, מי שמתייצב בעיוורון מלא לצד האסלאם הפוליטי בתורכיה ובכל מקום, הוא האיחוד האירופי, שכבר קרא לשופטים בתורכיה "שלא להתערב" בפוליטיקה. גרמניה, למשל, קראה לבית המשפט שלא לדון בכלל בתביעה הזו, וכי אם היא תידון, ישפיע הדבר לרעה על המשא ומתן של תורכיה עם האיחוד האירופי. עד כדי כך.
כולם זוכרים את התקדים האחרון שהתרחש בעשור הקודם, והמזכיר מאוד מה שמתרחש עכשיו. אז התערב הצבא בשנת 1997, פיזר את הממשלה, שנשלטה על ידי ראש ממשלה אסלאמיסט, נג'מטין (בתורכית: "כוכב הדת") ארבקאן, ואותו בית המשפט החוקתי העליון הוציא את המפלגה האסלאמית של אז, "מפלגת הרווחה", אל מחוץ לחוק, שנה אחר כך. זהו התקדים ממנו פוחדים בכירי המפלגה האסלאמית של היום, מפלגת "הצדק והפיתוח", שבמובנים רבים נולדה מתוך המפלגה שבוטלה אז.
דרך אגב, גורלו של ראש הממשלה האסלאמי הקודם, ארבקאן, לא שפר עליו, והמערכת באה איתו חשבון עד הסוף. בשנת 2002 הרשיע אותו בית המשפט במדינה בעוון שוחד, זיוף מסמכים והעלמת כספים, וגזר עליו שנתיים מאסר וארבעה חודשים בפועל. ארבקאן הורשע בזיוף מסמכים של מפלגתו, כדי להעלים מיליוני דולרים. על פי כתב האישום, העלמת הכספים נעשתה כבר לאחר שהמפלגה הוצאה מחוץ לחוק ב-1998. מסמכים של המפלגה הראו כי 3.5 מיליון דולר הועברו לסניפים מקומיים של המפלגה, אך התביעה טענה כי הכסף מעולם לא הגיע לסניפים, אלא "נעלם".
19.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
כל הספד למת – הוא הספד לאמת
אודי שלום,
ברצוני להוסיף משפט אחד לדיון בעניין אופיים וסגנונם של הספדים. הציטוט הוא מדבריו של זלמן ארן ז"ל, שר החינוך והתרבות:
כל הספד למת – הוא הספד לאמת.
בברכה,
דניאל בלוך
כפר סבא
יבגני יבטושנקו
אהובה הרדמי...
תרגום מרוסית: יואל נץ
רְסִיסִים מְלוּחִים עַל גַּבֵּי הַגָּדֵר
הַפִּשְׁפָּשׁ כְּבָר נָעוּל.
הַיָּם הַסּוֹעֵר
גּוֹעֵשׁ,
מִתְפַּלֵּשׁ,
מִתְכַּתֵּשׁ עִם הַחוֹף
כְּבָר יָנַק אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּלוּחָה אֶל תּוֹכוֹ.
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
חוּסִי נָא עַל נַפְשִׁי.
הֶהָרִים יְשֵׁנִים, הָעֲרָבָה נִנּוֹחָה.
כַּלְבֵּנוּ הַקָּשִׁישׁ,
הַפִּסֵחַ מַחֲרִישׁ,
כְּבָר רוֹבֵץ וְלוֹקֵק
אֶת שַׁרְשַׁרְתּוֹ הַמְּלוּחָה.
וְהַיָּם – בְּרִגְשָׁה,
וּבְהֶמְיָה – הַחֹרְשָׁה,
וְהַכֶּלֶב – עַתִּיר נִסְיוֹנוֹ הַתָּמִים,
וַאֲנִי – בִּלְחִישָה,
אַחַר כָּךְ – בִּרְחִישָה,
וּלְבַסוֹף בְּלֹא אִוְשָׁה:
"אֲהוּבָה, הֵרָדְמִי..."
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה,
תִּשְׁכְּחִי עַל הַמְרִיבָה.
דַּמְיְנִי: הִתְעוֹרַרְנוּ –
הַכֹּל רַעֲנָן.
מַה נָּעִים הוּא לִישׁוֹן עִם
רֵיחַ מַצּוֹנִי[1]
הַנּוֹדֵף
מִמַּרְתֵּף
אֶל נִבְכֵי הַשֵּׁנָה.
הוֹ אֵיךְ
אֲאַלְּצֵךְ
לְדַמְיֵן אֶת כָּל אֵלֶּה,
סַפְקָנִית שֶׁכְּמוֹתֵךְ? אֲהוּבָה, הֵרָדְמִי...
תְּחַיְּכִי תּוֹךְ שֵׁנָה (מְקוֹר דֶּמַע חִסְמִי)
פְּרָחִים תִּקְטְפִי תַּחַת הֵם שֶׁקָּמְלוּ
וּשְׂמָלוֹת הֲדוּרוֹת מְלוֹא אָרוֹן לָךְ תִּקְנִי.
עוֹדֵך מְמַלְמֶלֶת?
נִמְאֲסָה הַטַּלְטֶלֶת.
הֵעָטְפִי בַּשֵּׁנָה לָךְ וְתִּתְכַּרְבְּלִי.
בַּשֵּׁנָה תְּמַמְּשִׁי לָךְ אֶת כָּל הַמַּלְמֶלֶת
בְּכָל הַבַּלְבֶּלֶת
בִּשְׁנָתֵךְ תִּמְשְלִי.
לֹא-לִישׁוֹן אֵין כָּל טַעַם
וַאֲפִילוּ מִטַּעַם-
הַחוֹק. הוּא כְּמוֹ רַעַם
מִנִּי תַּת-הַכָּרָה מִצְטַוֵּחַ בִּדְמִי
בְּעֵינַיִךְ מְצוּקָה,
שָׁם בּוּקָה וּמְבוּלָקָה
בֹּא יָבוֹא לָהֶן גוֹאֵל עֵת שְׁמוּרוֹתַיִךְ תַּעַצְמִי.
אֲהוּבָה הֵרָדְמִי...
הֲשְׁנָתֵךְ נָדְדָה
בְּשֶׁל נְהִי הָרוּחַ?
מַהֲלוּמוֹת הַגַּלִּים?
תְּחוּשַׁת-לֵב עֲכוּרָה? נִבְזוּתוֹ שֶׁל אָדָם?
וְאוּלַי לֹא מִי-סְתָם,
רַק פָּשׁוּט בִּגְלָלִי?
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
דְּעִי: יָדִי לֹא בַּמַּעַל.
לַאֲשֶׁר כְּבָר אוּנָה
אֲבוֹי, אֵין תַּקָּנָה.
תִּסְלְחִי לִי – שוֹמַעַת? –
אֶהֱבִינִי – שׁוֹמַעַת? –
לוּ רַק בְּשֵׁנָה,
לוּ רַק בְּשֵׁנָה!
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
בְּטֵרוּף מְסַחְרֵר
נֵאָחֵז בַּמִּרְדָּף
עַל כַּדּוּר מְטֹרָף.
לְחַבֵּק נְמַהֵר,
פֶּן לַתְּהוֹם נִדַּרְדֵּר.
אֲבָל אִם נִדַּרְדֵּר –
נִדַּרְדֵּר נָא יַחְדָּו.
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
הַטִּינָה הִיא כִּזְּבָה.
הַנִּיחִי לִפֹּל עַל הַכָּר לְרֹאשֵׁךְ.
עַל פְּנֵי הַכַּדּוּר הַזֶּה לְהֵרָדֵם מַה קָּשֶׁה,
וּבְכָל זֹאת –
אַתְּ שׁוֹמַעַת? –
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
וְהַיָּם – בְּרִגְשָה,
וּבְהֶמְיָה – הַחֹרְשָׁה
וְהַכֶּלֶב – עַתִּיר נִסְיוֹנוֹ הַתָּמִים,
וַאֲנִי – בִּלְחִישָה,
אַחַר כָּךְ – בִּרְחִישָׁה,
וּלְבַסוֹף בְּלֹא אִוְשָׁה:
"אֲהוּבָה, הֵרָדְמִי..."
יואל נץ: יבגני אלכסנדרוביץ' יבטושנקו
בשנת 1997 קבע יבגני ריין, ידידו של ברודסקי (ויש הסבורים – מורהו) את ההנחה הבאה:
"רוסיה היא ארץ מיוחדת בכל המובנים, ואפילו בדימויה הפואטי. מזה מאתיים שנה, ולאורך כל אותו פרק זמן, משורר דגול אחד מייצג את השירה הרוסית. כך היה במאה ה-18, ה-19 ובמאה ה-20 שלנו. ורק שמות שונים לו לאותו משורר. זוהי שרשרת בל-תינתק. נתעמק נא בעקיבות: דרז'בין – פושקין – לרמונטוב – נקרסוב – בלוק – מאיקובסקי – אחמטובה – יבטושנקו. אין הוא אלא אותו משורר דגול אחד ויחיד עצמו ולו פנים שונות. כזה הוא גורלה הפואטי של רוסיה."
נראה כי ביחס ליבטושנקו אפשר להאריך את הנוסחה הזו גם אל תוך המאה ה-21.
קראתי במקום כלשהו כי שני אישים רוסיים נמנים השנה על המועמדים להענקת פרס נובל: פוטין ויבטושנקו. לא קשה לנחש שאני מייחל בכל ליבי כי הפרס יוענק למשורר שבין השניים.
יבטושנקו נולד ב-18 ליולי שנת 1933 לזוג גיאולוגים אשר עבדו באזור אירקוטסק המקפיא. עם הזמן הייתה אימו לזמרת. את השם יבטושנקו נטל יבגני מאימו (שם משפחתו של אביו היה גַנְגְנוּס). הילד התחנך במוסקבה, שם גדל והחל לפרסם את שיריו מאז שנת 1949. בשנים 1951-1957 למד במכון לספרות ע"ש גורקי וסולק ממנו משום שתמך ברומן של דודינצב "לא על הלחם לבדו". רומן זה מספר – שומו שמיים! – על תלאותיו של מהנדס-ממציא בברה"מ אשר נשחק בגלגלי הביורוקרטיה הסובייטית. דודינצב וספרו נרדפו עד צוואר על ידי המשטר, וגם תומכיו ואוהדיו של דודינצב סבלו מנחת זרועו.
עם זאת, יבטושנקו לא היה מורד. רחוק מזה. בשנת 1952 הוא היה לחבר הצעיר ביותר באגודת הסופרים של ברה"מ. את דרכו הספרותית הוא החל בחיקוי שירת הפאתוס הפוליטי של מיאקובסקי, אבל עד אמצע שנות החמישים גיבש לעצמו סגנון שירה מקורי, המשלב פובליציסטיקה רטורית עם לשון של יומיום, פתטיות עם ליריקה, גמישות של מקצב עם יכולת אמנותית גבוהה של ורסיפיקציה, הרהורים מעמיקים על הנצחי עם הבלי העולם הזה. אני נמנע כאן מלהכביר בשמות היצירות הרבות בהן ניכרים כל אלה, מה עוד, שרוב רובן של יצירותיו אינן נגישות ממילא לקורא העברי.
בכישרונו הרב ידע יבטושנקו להלך על חבל דק שבין גבול הלויאליות והאופוזיציה. בנאמנות, בכנות ובהתלהבות השתלב יבטושנקו בהאדרת שמם של המפעלים אשר אמורים היו להגשים את הקומוניזם, והוא אף רתם את עצמו לפעילות נמרצת למען התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. על כך הוא זכה לתמורה כספית נדיבה, לאותות הצטיינות, לסיורים אין-ספור על פני כדור הארץ, לתרגום ספריו בלמעלה מ-70 שפות ולמוניטין עולמי. עם זאת, מצפונו וחושיו המחודדים משמשים לו כמעין סיסמוגרף רגיש. הוא נמנה על הראשונים אשר חשו בהסתאבות ובפשעי השלטון, אך שלא כמתנגדי המשטר הוא לא שלל מכל וכל את ערכי התנועה המהפכנית הרוסית. הוא התמיד בהכרתו השמאלית והרדיקאלית בהתלהבות של איש הקומסומול. אלא שיבטושנקו כתב גם שירי מחאה ליריים רבים, בהם התייצב לימינם של דיסידנטים כמו סיניאבסקי, דניאל, סולז'ניצין, ברודסקי, ויונוביץ' ואחרים. הוא הוקיע את תוקפנותה של ברה"מ נגד הונגריה, צ'כוסלובקיה, אפגניסטן. כל אלה מצאו את ביטוייהם ביצירותיו.
יבטושנקו נמנה על ראשוני הסנוניות המבשרות את ה"פרסטרויקה" והיה לטרובדור שלה. בהמשך גברו בשירתו מוטיבים של סקפטיות ושל אירוניה בעקבות אכזבתו מתוצאות "הבנייה מחדש", שהיו רחוקות מאוד מיצירתה של חברה דמוקרטית אמיתית.
קשה להאמין כי יבטושנקו הקומוניסט הוא המשורר שכתב את השורות הבאות (כאן ובהמשך נרשמו המובאות בתרגום מילולי בידי הח"מ):
אפילו שגורקי נרצח בידי אחרים,
דומה כי הרגו אותו אותם הברנשים עצמם, –
אלה שורות אשר נכתבו נוכח עלילת הרופאים היהודיים. הנה שיר אינטימי על סטאלין מפרי עטו של יבטושנקו:
...בדממת הלילה ללא שינה
הוא מהרהר במדינה, בשלום,
הוא מהרהר בי.
הוא ניגש לחלון. מתפעל מן השמש
הוא מחייך בחום.
ואני נרדם, ואני חולם
את החלום הכי נפלא.
זהו אותו משורר עצמו אשר כתב גם את היפוכם הגמור ברוחם של הדברים (מתוך "יורשיו של סטאלין"):
כל זמן שקיימים יורשיו של סטאלין על פני האדמה,
לא אחדל מלשוות לנגד עיניי כי סטאלין מצוי עדיין במאוזוליאום.
לקורא העברי מוכר יבטושנקו בראש ובראשונה בזכות פואמת המחאה, שהטריגר ליצירתה היה יחסו של המשטר הסובייטי כלפי העם היהודי. הוא ממצה בה את מחאתו באי הקמת גלעד לזיכרם של רבבות היהודים אשר רצחו הנאצים בבאבי יאר שליד קייב. פואמה זו עוררה בזמנו הדים רמים ואהדה רבה ליבגני יבטושנקו בקרב בעלי מצפון בעולם כולו, לא כל שכן – בקרב העם היהודי. בגיליון מס' 5 של "עיין ערך שירה" הובאה הפואמה בתרגום לעברית על ידי אריה אהרוני, ודודי בן עמי הקדים לתרגום מאמר על הפואמה ועל המשורר.
מפורסם מאוד בישראל השיר היפה והמרגש "בדומייה", אשר הושר לראשונה בפי ליאור ייני במסגרת הופעת "הלוך הלכה החברייה" – הופעת מחאה על מצוקתם של האמנים בברה"מ. שיר זה נודע בקרב הציבור כשירו של יבטושנקו, אשר תורגם לעברית על ידי יעקב שבתאי. האמת היא שלבד מן המקצב אין בין מילות "בדומייה" היפות להפליא לבין "הנחל שט" של יבטושנקו ולא כלום. הח"מ תרגם בזמנו את השיר בצמידות למקור.
יואל נץ
תרגום השיר של יבטושנקו והרשימה על אודותיו, שניהם מעשה ידי יואל נץ, מופיעים במקביל גם בגיליון החדש של "עיין ערך שירה" שבעריכתה של שרית שץ.
saritsz@017.net,il
saritshz@gmail.com
www.saritpoetry.co.il
אהוד: לפני שבועות אחדים הוזמנתי לפגישה ברוסית עם יבטושנקו במרכז לתרבות הרוסית בתל אביב, (שבהנהלת החוקר חוקר הספרות העברית פרופ' אלכסנדר קריוקוב, שאצלו הרציתי בשעתו במוסקבה), ואף שלא הבנתי אף מילה (קצת תירגמו לי) – לא חדלתי להתפעל ולהתפעם מהופעתו המחשמלת של יבטושנקו ומדרך קריאתו את שיריו. הוא אוראטור גדול. הוא שחקן מעולה של עצמו. בהופעות של קריאת שיריו הוא ממלא אולמות גדולים. וכך פגישה אחת עימו, ללא החלפת מילה, חרתה את דמותו בזיכרוני כמו חי עומד לנגד עיניי ושר את קריאת שיריו.
סופרי ילדים ונוער – כיתבו ל"מאזניים"
אהוד יקר,
אודה לך אם תפיצו הודעה בקרב חברי סומליון על היגליון הבא של מאזניים שיוקדש כולו לספרות ילדים ונוער, וכן במכתב העיתי היפה שלך. (מבוקשים סיפורים, שירים, ביקורות ספרים, מאמרים וגם איורים). החומרים הראויים יבחרו לגיליון.
בברכה, ציפי שחרור
sharoor@netvision.net.il
ציפורה מימון
כל מי שהיה בארץ ישראל ביום ה' אייר תש"ח
לחברים שלום!
לרגל שנת השישים למדינה ברצוננו לפקוד כל מי שהיה בארץ ישראל ביום ה' אייר תש"ח, יום הכרזת המדינה, ולספר את סיפורם של כל אלו שחיו בארץ מיום הקמתה. לצורך העניין הוקם אתר באינטרנט למפקד. וכתובתו רשומה להלן:
http://www.motke.co.il/SignIncensus.aspx
אודה לכם אם תכנסו לאתר ותתפקדו. אודה לכם אם תפנו את תשומת ליבם של חברים ומכרים. אנו רוצים להגיע לכל אחד ואחד מראשוני האזרחים שחיים היום. מי שאינו יכול לעשות זאת בכוחות עצמו יכול להסתייע בילדיו, נכדיו וניניו.
בתודה,
יוזמת הרעיון
צפורה מימון
אני רגיש מאוד לסירחון
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני רגיש מאוד לסירחון
ולכן אני דורש מכל הבא לבקר בביתי
לשטוף את התחת
(כי אני לא סומך על הנייר הרך ביותר
שגם נקרע על האצבע
פעם היו מנגבים בעיתונים
זה היה נייר חזק אך לא גמיש)
ואני דורש שיעביר מסרק סמיך בשערו
כל הבא בצל קורת ביתי
שאם יפלו קשקשים
יילך לחפוף ראשו באמבטיה
לפני שהם נושרים עליי
ושגם יטול ציפורניו כי אני לא סובל שחור
ואם מסריח לו מהפה
יעבור בבקשה קודם ניקוי חניכיים
אצל שיננית או רופא
ואני לא מדבר על הפלצוֹת
ולא איכפת לי שאין אדם חש
בסירחון של עצמו
אבל לא אצלי בבית
מי שרוצה לבקר שיעשה את הגרפצים
בחוץ בדרך אל החתולים
ואל מי שזו תהיה אפילו פמלה אנדרסון
אני לא אכניס אותה אליי מזיעה
כפות רגליים מלוכלכות בסנדלים
בלי דיאודוראנט ועם בובקעס באוזניים
וגם באף כי אורחים תמיד מסריחים
בייחוד אם הם צריכים להיפנות אצלך
אני מתקלח בקיץ פעמיים ביום
בחורף פעם אחת ואילו האורח מתקלח
פעם בשבוע ומעשה שטן דווקא
שבוע לפני שבא לבקר
ואני רגיש מאוד לסירחון
כי אני משתין מיץ תפוזים
והתחת שלי עשוי זהב
בטרם תיסגר!
אהוד שלום, מה שלומך?
בפעם הראשונה שאכלתי אצל "צחקו" בשוק "מחנה יהודה" זה היה לפני שלוש שנים. מגיעים ל"עֲזוּרָה" בשוק העיראקי, מממשיכים כמה מטרים, פונים ימינה, יורדים כמה מדרגות והמסעדה ממוקמת בצד שמאל. הבטתי סביבי וראיתי רחבה די גדולה, שני בתי קפה שנקראים "חמרה" מקום ששותים בו אלכוהול, ורק גברים ממלאים אותם ומעבירים את הזמן במשחקי קלפים ושש-בש.
ממול, על קיר בנין דירות, היה פלקט ענק של הרבי מלובביץ'. על המדרגות שמובילות למסעדה, ישב בחור, לפניו ארגזי בצל יבש, והוא הוריד ביד את הקליפה העליונה כדי שייראו יפים. מצד ימין של המסעדה יש בית שימוש. במו עיניי ראיתי גברים חסרי סבלנות שפותחים את רוכסן מכנסיהם בדרך לשירותים וסוגרים אותו כשיוצאים. אמרתי בקול רם: "המראה המיוחד הזה מתאים לסרט של פליני."
באותה פעם ראשונה שאכלתי שם, היכרתי את אלי מזרחי בעל הבית. הוא סיפר ששנים חלם לפתוח מסעדה, ואת החלום הזה מימש. המקום שרכש היה חמרה והוא הפך אותו למסעדה ונתן את השם "צחקו" על שם אביו יצחק, שזה היה כינויו. למה צחקו? כי הוא ידע להצחיק ואנשים תמיד הקיפו אותו וביקשו: "צחקו, ספר משהו, מעשיה, אגדה, הלצה." צחקו אהב להיות במרכז העניינים וגם ידע לספר ולהצחיק. הוא גם היה פייטן.
בזמן המנדט כאשר האנגלים שלטו בארץ שלנו, צחקו גילה שמחסני האוכל שלהם נמצאים ברחוב ממילא (למטה ממלון המלך דוד, לכיוון מרכז העיר), והוא וכמה חברים פרצו אליהם, גנבו כל מה שאפשר היה לגנוב והאכילו עשרות משפחות. בתקופת הצנע הוא פתח דוכן ירקות בשוק "מחנה יהודה" ובמקביל עסק בשוק השחור עם עוד דמות ידועה בירושלים. השני התעשר, וצחקו, בכסף שהרוויח מהעשירים, נתן בסתר למשפחות עניות. רובין הוד מקומי.
תקופת הצנע תמה, והוא התרכז במכירת ירקות. אנשי השוק מתארים אותו כאדם מיוחד. בחלוף השנים בניו החליפו אותו והרחיבו את העסקים.
אלי למד לבשל מהסבתא ומהאימא. הוא פשוט אוהב להיות במטבח ולתת לדימיון שלו לעבוד שעות נוספות.
בפעם הראשונה שאכלתי שם התפעלתי ואמרתי: "יש לו את זה... לבשל הוא יודע." השירות היעיל העלה את מצב הרוח, והמחיר היה סביר. ההנאה היתה גדולה ובכל הזדמנות שהיתה לי חזרתי אליו, והמלצתי על "צחקו" לכל מכריי וידידיי, ולא היה אחד שלא שיבח.
והנה שמועה עברה מפה לאוזן ש"צחקו" נסגרת.
באנו, חבורה של שבעה. המסעדה היתה מפוצצת. שאלתי את אלי:
"באמת? אתה סוגר?"
"כן, המסעדה לא ריווחית ואני לא יכול לעמוד בנטל."
"אבל המסעדה מפוצצת?"
"היום היא מפוצצת, אם זה היה כל יום הייתי שמח."
שאלתי כמה מהסועדים מה הביא אותם הערב למסעדה, והתשובה היתה: "באנו לפרגן, לעודד. שמענו שהוא הולך לסגור, ומסעדה כזאת טובה אסור שתיסגר."
ביקשתי מאלי: "אני מקווה שזו לא הסעודה האחרונה, איך שלא יהיה תפנק אותנו."
אהוד, עכשיו אספר לך מה אוכלים אצל "צחקו".
לשולחן הגיעו פתיחות מעוררות תיאבון, בצלוחיות קטנות. סלט גזר, טחינה ירוקה, עגבניות מיובשות ברוטב שמן זית. חציל במיונז, פסטו וסלט עלי סלק שנקרא מנגול, עם פיתה אש-תנור חמה שיצאה מהתנור.
מנות ביניים: סלט אנדיב עם תותים, שילוב מוצלח. דגי אמנון ובייבי דגים מטוגנים, קרפציו של מוסר-ים בשמן כמהין.
מנות עיקריות: פרוסות פילה עם כבד אווז. בשר עגל טחון על חציל צלוי ובצד רוטב טחינה. פרוסות סטייק סינטה עם פטריות כמהין ותפוח אדמה אפוי. מנת קבאב, טרטר סינטה מתובל בשום, פטרוזיליה ובצל על טוסט, ועוד קערת סלט ירוק גדול.
מנות אחרונות מעשה ידיה של בתו מורן, שלמדה בקונדיטוריה "קורדון בלו" בפריס, היו: מוס שוקולד ואצבעות פילו עם סורבה שקדים.
את הארוחה ליווינו בשני בקבוקי יין מרלו, רמת הגולן, בירה אחת.
הגענו בשבע וחצי בערב ועזבנו אחרי שלוש שעות. העלות לסועד 180 שקלים. השארנו תשר גבוה במיוחד כי היתה סיבה. הכול היה מעולה. זוג שסיים לאכול, ניגש לאלי ואמר לו: " חכה עוד קצת, אל תמהר."
ישראל הַר / שני שירים
גּ'וּלְיָה
הַתְּמִירָה עַכְשָׁו שֶׁמִּבֶּטֶן מְעָרוֹת
אֶרֶץ הוֹפִיעָה לִילִית
שְׁמֵנָה רְעֵבָה
טֵרוּף לִדְרֹס לַהֲרֹס עָרְכָה בִּקּוּר
דִּקּוּר כְּמַדְקְרוֹת
נִחוּם אָבֵל
בַּמֶּרְכָּז
וְאִלְמָלֵא הַבּוֹדִיגַארְד הַסּוֹבֵב אוֹתָהּ זֵר
פְרֵיחִים שְׁלוּפֵי אֶקְדָּח הָיְתָה
הַגּ'וּליקַאנְיָאנִית לְאֵשׁ שׂוֹרֶפֶת בּוֹעֶרֶת
בְּלֶב לֵיל הָרֶצַח בַּבִּירָה שֶׁגֶּבַע
גְּבָעוֹת גְּבוֹהִים כְּהַרְרֵי הָרִים דּוֹלְקִין
טְמִירִין אֲדוּמִין כְּגוֹנָא שֶׁאוֹמְרִין בְּקַבָּלַת
שַׁבָּת בְּבָתֵי כְּנֵסִיּוֹת הַיְּהוּדִים בְּעֶרֶב לֵיל
הַשִּׁשִּׁי
וְהַלִּילִית וְעוֹזְרֵעוֹתֶיהָ
נוֹשְׁפוֹת בַּנֵּרוֹת לְכַבּוֹת גַּם הַשְּׁרָגָאִין
מוֹלַדְתִּי תֵּבֵל
שָׁרְקָה הַבּוֹהֶמִית וְהַגֹּלֶם
מֵהַמַהֲרָ"ל מִפְּרָאג בָּאִים
אֵלַי בַּחַלּוֹן
פּוֹקְדִים אוֹתִי לָקוּם
מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים
לָחוּל לְחוֹלֵל לְאוֹר הַלְּבָנָה
עַל חוֹף קִרְיַת חַיִּים
הַנְּהָרוֹת הַנְּקִיִּים הַנְּחָלִים
מְאֹד מְזֹהָמִים
לַאֲפִיקֵיהֶם נִשְׁפָּכִים הַמִּתְנַחֲלִים
עַלִּיזִים עוֹלְצִים נַעֲרוֹת תַּנִּים
לִוְיְתָנִים מְלַוִּים חֲשָׁאִיִּים
הַקּוֹלוֹת בַּעֲרוּץ הַחֲלוֹמוֹת
הָעוֹלִים תּוֹרִים וְהוֹד עַל
כְּפָר תֵּבֵל לִי
בָּעוֹלָם אַחֲרֵי יְקִיצָה
יָמִים וְיַמִּים
שָׁבִים
לָגֹל גַּלִּים גַּלִּים
קֶצֶף וּמִפְלָצוֹת
עד כאן השירים ואם ייטב בעיניכם אהודים יקרים הפיצו בגיליון הקרוב שלכם
ישראל הר
ופורים שמח לכם ולכל קוראי מכתב עיתי
הסופר שמאי גולן פרש מדירקטוריון אקו"ם
חברנו הסופר שמאי גולן, שמאז חזר משליחותו כנספח התרבות של ישראל במוסקבה, שימש כנציג הסופרים בדירקטוריון אקו"ם במשך קרוב לשתי קדנציות מלאות (שהן המקסימום המותר ברציפות על פי התקנון) – פרש לאחרונה מחברותו בדירקטוריון, וזאת מטעמי בריאות. על מקומו תכהן בדירקטוריון המשוררת בעברית ובלדינו מרגלית מתתיהו, שהיתה עד כה חברת המועצה. אנחנו מאחלים לשמאי הרבה בריאות ולמרגלית הצלחה בשליחותה החדשה והקשה מאוד. שמאי נלחם כארי שקט שאינו שואג כל תקופת כהונתו בדירקטוריון והצליח למזער את הנזק המצטבר, ההולך ונגרם למעמד הסופרים באקו"ם.
אורי הייטנר
בין מנהיגות לנהנתנות
"שום תשים עליך מלך... רק לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד." דברים י"ז ט"ו-י"ז.
סערה בכפית תה הסעירה את הפוליטיקה הישראלית בשבוע שעבר – ויכוח אזוטרי בין הליכוד לבין "קדימה", בשאלה מי ממשיך את מורשת בגין. הוויכוח הזה התעורר בעקבות קיום ישיבה של סיעת "קדימה", ערב יום השנה ה-16 למותו של בגין, במרכז מורשת בגין בירושלים.
כדי להיווכח עד כמה הוויכוח הזה כל כך לא רלוונטי, מוצע למבקרים במרכז בגין לפקוד את שחזור דירתו של בגין, עם הריהוט והציוד האוטנטי שלה. בעצם, הניסוח שניסחתי את המשפט האחרון אינו מדוייק. אין דבר כזה "דירתו של בגין", כיוון שלבגין מעולם לא היתה דירה משלו.
בגין התגורר בדמי מפתח בדירה צנועה וקטנה ברח' רוזנבאום בת"א, מאז ימי המחתרת ועד בחירתו לראשות הממשלה. הריהוט בדירתו היה מינימליסטי, ממש סגפני. עם בחירתו לראשות הממשלה ומעברו לדירת השרד בירושלים, לא היתה לו כל דירה אחרת, כיוון שלא היתה לו דירה משלו. עם התפטרותו מראשות הממשלה, לא היה לו לאן ללכת, ובסופו של דבר משפחתו שכרה בעבורו דירה ברחוב צמח בירושלים.
בגין מעולם לא "עשה לביתו". הוא מעולם לא חמד אגורה מעבר למשכורתו כח"כ או כראש הממשלה. בהיותו ח"כ באופוזיציה, תרם חלק מכובד ממשכורתו, מידי חודש, לארגון של"ח – שיקום לוחמי חירות, בעבור תמיכה במשפחות השכולות של חללי האצ"ל, שבתקופת שלטון ב"ג לא הוכרו כחללי מערכות ישראל.
בגין לא היה המנהיג היחיד, שבחר לחיות בצניעות, על סף הסגפנות. צריפו של ב"ג בשדה בוקר הוא עדות נוספת לרוח ה"הצנע לכת" של מנהיגי העשורים הקודמים.
מנהיגות של "הצנע לכת" היא המורשת האמיתית של בן גוריון ושל בגין. האם מישהו ממנהיגי ישראל היום הוא ממשיך דרכם?
איני מצפה ממנהיגי ישראל לסגפנות הקיצונית של בגין. היא אינה מתאימה לימינו ויתכן שהיתה קיצונית מדי גם בזמנו. אך היא עדיפה אלף מונים על הנהנתנות והראוותנות המאפיינת את מי שמתיימרים לרשת את המורשת – אולמרט, נתניהו וברק.
אני מקווה מאוד ומייחל לכך שטענתו של נתניהו שלא מימן מתקציב המדינה את הדולצ'ה ויטה של רעייתו ושלו, בעת מסע ההסברה שערך בלונדון במלחמת לבנון השנייה, תתברר כנכונה. אני מקווה שלא ימצא פגם חוקי במעשיו. אני מקווה מאוד.
אך גם אם גרסתו של נתניהו נכונה, עדיין אי אפשר שלא להתייחס בסלידה לאורח חייו הנהנתני. אני מתקשה להבין, אפילו בדמיוני, את חוסר הבושה של האיש, המתעלק על ממונו של גביר כדי לממן את התפנוקים האלה – הוצאות העתק על טיסה במחלקה ראשונה, סוויטה מפוארת במלון מפואר, עיצוב השיער והכביסה וכו' וכו' – שלו ושל רעייתו. וגם אילו הכול נעשה מכספו, עדיין אורח החיים הזה כל כך זר לחיים האמיתיים של אזרחי ישראל.
הליכתו אחרי כישלונו בבחירות "לעשות לביתו" ו"לעשות כסף גדול", כפי שעשה אחריו אהוד ברק לאחר כישלונו, היא אולי הביטוי למשבר המנהיגות. כמו חייל המתגייס לצה"ל ומצהיר "או גולני או כלא," כך אצל השניים האלה האופציה של להיות ח"כ או שר מן השורה אינה קיימת. או ראש הממשלה (או תפקיד שהוא קרש קפיצה זמני לראשות הממשלה) או פרישה מן הפוליטיקה לעסקים. המעברים הקופצניים האלה בין השלטון להון ובחזרה מעוררים אי נוחות רבה בקרב האזרחים. אי הנוחות הזאת באה לידי ביטוי בגישה השלילית של הציבור כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים – גישה המסכנת את הדמוקרטיה. היא נובעת במידה רבה מאורח חייהם של המנהיגים.
אהוד אולמרט עשה הון מעריכת דין במקביל לשירותו הפוליטי לאורך עשרות שנים, עד שהאפשרות הזו נפסלה כחוק. נתניהו וברק נטשו את הפוליטיקה לשנים של עשיית הון בחוץ, בעיקר בהתבסס על שמם וקשריהם כראשי ממשלה לשעבר.
ברק ונתניהו מתגוררים במקומות הראוותניים והרהבתניים ביותר במדינה. אולמרט מרבה דירות ונדל"ן. גם אם יתברר, בסופו של דבר, שהכול חוקי – זה אולי חוקי אבל מסריח.
יש מעריצים שוטים של מנהיגים אלה, שרואים בהם מודל לחיקוי בשל הצלחתם לממש את הפנטזיה, את החלום הרטוב של ישראלים רבים – לעשות הרבה כסף ומהר.
אך מנהיגי אמת, שהציבור באמת מאמין בהם, הם מנהיגים הרואים עצמם כמשרתי הציבור וכל חייהם קודש לציבור, למען העם והמדינה.
נתניהו ראוי להערכה רבה על מסע ההסברה שערך בימי המלחמה, ואין כל ספק שמדובר באחד המסבירים הטובים ביותר שיש לנו. אולם אין בעובדה זו כדי להצדיק את אורח החיים הראוותני שבא לידי ביטוי באותו מסע.
ביום הראשון למלחמה, תוך כדי תהליך קבלת ההחלטות, מצא הרמטכ"ל זמן להתעסק עם תיק המניות שלו. באותה שעה, שר המשפטים התמזמז עם חיילת הצעירה ממנו ב-35 שנה. והמסביר מס' 1 של ישראל התפנק בסכומי עתק דימיוניים בעת מסע ההסברה שערך.
אולי עובדות אלו הן חלק מההסבר לכישלון במלחמה.
ושתי לא תכרע ולא תשתחווה
איך הגיעה אסתר בת אחי מרדכי
להיות המלכה של פרס ומדי
ובַמקום הנכון ובשעה הנכונה
תרמה את תומתה להקמת המדינה
מאת יורם טהרלב
ויהי בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה. בימים ההם, כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי, הפרתמים ושרי המדינות לפניו.
מגילת אסתר א'
וכטוב ליבם ביין
והצחוק עד לב שמיים
המזון כל לב פותח
בטוב טעם וטוב ריח
ושרי המדינות
אז העירו למארח:
"כה נפלא אתה טורח
כה נפלא מה שקורה אך
די אכלנו די שתינו
די שפחות יפות ראינו
וטעמנו וניסינו
ועשינו מה רצינו
והיכרנו את הפרסים
גם המליאנים גם הערסים
פה ושם לקחנו שאכטה
אך דבר אחד שכחת:
להראות את האישה
היפה אשר הבטחת!"
ויאמר להם המלך: "בוודאי ובוודאי
אלופיי וידידיי
בני פרס ובני מדי
לכלימתי ולבושתי
איך שכחתי את אשתי!
את ושתי שלי, ושתי!"
ויפקוד על סריסו
שמו נובולס (בעברית הוא בלאשך):
"רוץ מהר והביאנה בפקודת השח!
ויודע אתה מה?
הביאנה עירומה!
שיראו כל ידידיי
את חסדו של אל שדי
ויבינו מתארחיי
בשביל מה אנוכי חי
ויודו כי יש לי טעם
גם מתחת למדיי."
ויאמר לכל אורחיו:
"נא הרימו כוס תירוש
לחיי אחשורוש
כי אתם עומדים לחזות
ביפה בבנות אנוש
תוך דקה אחת או שתיים. מקסימום שלוש!"
הסריס אל המלכה בא שפוף ומתחטא
ובקושי התבטא.
ויאמר: "ציווה המלך
כי תבואי למשתה."
ותצחק ושתי בקול:
"בחייך! אני מתה!
הוא נזכר גם בי לפתע
מה קרה לו, מה הקטע?
חצי שנה הם חוגגים
מתענגים בתענוגים
ברבורים ושלו ודגים
מזמינים כל מטעמים
ויינות מבושמים
ועכשיו מחמל ליבי
פתע הוא נזכר גם בי!
לך אמור לו: 'לא נראָה לי,
לא מתאים לי ולא בא לי!'"
הסריס את חמתה וקצפה לאט הרגיע
עד אשר היא נעתרה ואמרה: "נו, טוב, אגיע!
אך לרגע אתבושש
כי עליי להתאפר ועליי להתלבש."
ויאמר לה הסריס
וליבו כבר השתפן לו
וכולו רעוד רעד
ושקשקו לו
(מה שאין לו):
"לא ולא הוד מלכותך
אל תטריחי את עצמך
לא צריך להתלבש...
כי מלכי הרם ציווה
שתבואי עירומה, כמו שאַת, בלבוש חווה."
ותקצוף ושתי בזעם: "הוא ירד מהפסים?
עירומה אני אופיע בפני כל האפסים?
עירומה אני אופיע
שיוכלו אורחי הכתר
להציץ לי על הגוף
ממרחק של סנטימטר?
ותהיה להם שמחה
בין הפופיק לקטטר?
לך אמור: 'לא מתחשק לי!
ואם על המלך טוב
שינשק לי!'"
ויבוא אז הסריס אל המלך במסיבו
ויאמר בחיל ורעד: "מסרבת היא לבוא."
"מסרבת? הכוכבת?
לפקודה של בעלה?
זהו! זה הסוף שלה!
היא תעוף כמו פורפרה
המטומטמת החולירע
הנה פקודתי אליך:
רוץ כחץ, אמור לפרחה
כי יותר אינה מלכה
לא של הודו, לא של כוש
היא מודַחת הפוסטמה
בלי היסוס ובלי דילמה
שתלך לה, הבהמה,
ותוסיף גם:
'כוש אמ-אמה!'"
כך נכשל אז ניסיונה
וסולקה ממכונה
פמיניסטית ראשונה.
במקומה עלתה אסתר, בת עמנו הנבונה
שהיתה שם במקום ובשעה הנכונה
ולמען בני עמה נתנה למלך עת דודים
והיא מגש הכסף שעליו לנו ניתנה מדינת היהודים.
ותמצאו חומרים נוספים בכתובת:
www.taharlev.com
אליהו הכהן
"נבנה ארצנו" – השיר ויוצרו
מאות שירי זמר ביידיש, בלאדינו וביתר לשונות היהודים הגיעו לארץ מרחבי הפזורה היהודית ב-150 השנים האחרונות. רבים מהם תורגמו לעברית ועד מהרה היו לחלק מאוצר שירי הזמר העבריים. איש לא יפקפק היום בכך ששירים כגון "רקפת", "הרבי אלימלך", "חג פורים", "ימי החנוכה", "שיר הפרטיזנים", "העיירה בוערת", הם שירים עבריים לכל דבר ועניין למרות שבגלגולם הקודם היו שירי יידיש שחוברו בגולה.
שונה מכל אלה הוא השיר "נבנה ארצנו" שבו ידובר ברשימה זאת. אמנם גם הוא נכתב במקורו בשפת יידיש אך ראשיתו והורתו הייתה כאן בארץ, על חוף הים התיכון, והוא שיר ארץ ישראלי טיפוסי הן בתוכנו והן בצליליו. נוסחו המקורי ביידיש היה עלום ונסתר מן הציבור עד כה ונותר ספון באוצר גנזיו של המחבר. מעולם לא נדפס ולא הוקלט בשפה שבה נכתב. לעומת זאת בנוסחו העברי היה לאחד משירי הזמר המוכרים ביותר בארץ. הוא נישא בפי כל ואף זכה במרוצת השנים למעמד רם ביותר בהירארכיית שירי הזמר העבריים בהיותו חביב הטקסים והמצעדים הממלכתיים. מאז מצעדי צה"ל הראשונים שנערכו מדי שנה ביום העצמאות ועד לטקסי הדלקת המשואות השנתיים המתקיימים בהר הרצל, התבלט "נבנה ארצנו" כשיר מרכזי ומלהיב באוצר שירי הלכת העבריים. הוא מצטלצל באוזנינו כשיר זמר עברי ללא כל זכר או רמיזה לשפת ה"מאמע לשון" שבה נכתב ולכן איש מעולם לא אמר עליו – מה שאומרים כמעט על כל ניב ופתגם מן הגולה – ש"ביידיש הוא נשמע יותר טוב".
בעיני רבים הוא נחשב לאחד מ"שירי הקמת המדינה" שנולדו בתש"ח. בפועל, מחבר השיר ומלחינו משה ביק החל לכתוב אותו עוד בשלהי שנות השלושים למאה שעברה, בתקופת התיישבות "חומה ומגדל". להלן נביא לראשונה את נוסחו המקורי של השיר:
מִיר
המילים והלחן: משה ביק
מיר וועלן בּויען, בּויען אלץ בּויען
ווייל אייגנאונזער איז אונז די ערד.
מיר וועלן בּויען, בּויען אלץ בּויען
דאָס איז פון דורות געווונטשט און בּאגערט.
מיר וועלן בּויען – אקעגען די צושטערער
מיר וועלן בּויען – מיר בּויער זענען מערער.
דורות אומגעבראכטע
קראפט דורך גוואלט פארשמאכטע
האפנונג ניט דערדאכטע
האבן אין אונז זיך צעבלענדט
מיט פרייע הענט
געניטע הענט
זיי האבן וואַגוּנג, מוט אין זיך דערקענט.
מיר גייען אלע וויפיל מיר זענען,
און זענען זענען מיר גאר א סך.
מיר גייען אלע וויפיל מיר זענען,
דער וווּט פון דורות בּאגלייט אונז אין שליאך.
מיר גייען אלע – ווייל אלע זענ'מיר פענער,
מיר זענען אלע פון פרייליד שטאלצע טענער.
לידער ניט געזינגטע
פריידן ניט דערקלינגטע
ווונטשן ניט בּאצווינגטע
יוירן אין אונזער געמיט.
מיט פרייע טריט
מיט שטאלצע טריט
צו זון פון לעבן נייעם אויפגעבּליט.
השיר "מיר" נכתב על רקע הויכוח הציבורי שניטש באותה עת על נושא ההמנון הלאומי בין מצדדי "התקווה" ובין תומכי שירו של ביאליק "ברכת עם" ("תחזקנה"). בסופו של דבר שרו בעמידה, בסיומם של כנסי פועלים, את שני השירים גם יחד, ולא פעם גם הוסיפו שלישי – את "האינטרנציונל" בתרגומו של שלונסקי. גם אז לא שקטה הזירה והוויכוח המשיך להתלהט בשאלה מי מביניהם יושר תחילה.
הגיעו הדברים לידי כך שאחד העיתונים הסאטיריים של אותה תקופה הציע פשרה – ליצור מן השניים המנון משולב אחד:
תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים
נפש יהודי הומייה,
אל יפול רוחכם עליזים מתרוננים,
עין לציון צופיה.
באחד הכנסים האלה נכח משה ביק, איש מעמד הפועלים בלב ובנפש, והיה עד להתנצחויות סביב ההמנון. הנושא לא נתן לו מנוח עד שהחליט להתיישב ולחבר שיר לאומי המנוני שיאחד את הלבבות. המילים יצאו מתוך לבו בשפת אימו, ביידיש, והשם המלכד שבחר לשיר היה "מיר" ("אנחנו").
בראשית שנות הארבעים הראה ביק את השיר לאפרים טרוכה (דרור), מי שנודע כמתרגמם של מאות שירים קלאסיים, קנונים, אריות ויצירות מאולם הקונצרטים.
תוך זמן קצר תרגם טרוכה את השיר לעברית והתאימו בהצלחה רבה ללחנו של משה ביק:
אנחנו
המילים והלחן: משה ביק
תירגם מיידיש: אפרים טרוכה (דרור)
בּוֹנִים אֲנַחְנוּ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
כִּי מוֹרַשְׁתֵּנוּ הָאֲדָמָה.
בּוֹנִים אֲנַחְנוּ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
כִּי זֶה דוֹרוֹת נִכְסָפִים אָנוּ לָה.
בָּנֹה נִבְנֶנָּה – כְּנֶגֶד מַחֲרִיבֵינוּ;
בָּנֹה נִבְנֶנָּה – בּוֹנִים רַבִּים הִנֵּנוּ!
דַּם דוֹרוֹת קוֹלֵחַ,
אוֹן דֻּכָּא בְּכֹחַ,
זִיק תִּקְוָה קוֹדֵחַ
בָּנוּ נֵעוֹרוּ פִּתְאֹם;
וְהַזְרוֹעוֹת
הַחָפְשִׁיוֹת
הִכִּירוּ עֹצֶם מִשְׁקָלָן הַיוֹם.
הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ, אָנוּ כֻּלָּנוּ,
וְהִנְנוּ רַבִּים עַד מְאֹד.
הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ, אָנוּ כֻּלָּנוּ,
וּמוֹבִילֵנוּ חָרוֹן שֶׁל דוֹרוֹת.
כָּל אִישׁ מִמֶּנּוּ נוֹשֵׂא דִּגְלוֹ בַּנֶּפֶשׁ
וּפִי כֻּלָּנוּ רוֹנֵן אֶת שִׁיר הַחֹפֶשׁ!
שִׁיר זֶה לֹא גָּמַרְנוּ,
גִּיל זֶה עוֹד לֹא שַׁרְנוּ,
חֵפֶץ לֵב שָׁמַרְנוּ –
בָּנוּ עֲדֶן תּוֹסְסִים.
בְּצַעַד אוֹן
מָלֵא גָּאוֹן
נֵלֵך לִקְרַאת חַיִים מְחֻדָשִׁים.
בעודו מתכנן להופיע עם השיר במקהלות הרבות שארגן והדריך ביישובי העמק והגליל, פגש ביק את פעיל התרבות אברהם לוינסון, מתרגמם של עשרות שירי יידיש ורוסית, והציג בפניו את שירו "מיר". לוינסון הבין את הרמז ומיהר להעביר לביק תרגום קצבי וקולח של השיר. זה היה הרגע שבו יצא השיר אל הציבור ונכנס לרפרטואר של מקהלות רבות בארץ.
משאלת לבו של משה ביק הייתה שהשיר "נבנה ארצנו" יהיה ההמנון של היישוב הארץ ישראלי ואילו השיר "התקווה" ימשיך לשמש כהמנון של העם היהודי כולו. הנמקתו היתה שמילות השיר "נבנה ארצנו" מתייחסות לאקטואליה ומשתמע מהן ששרים אותן יושבי הארץ, בעוד שהשרים את "התקווה" מצטיירים כיושבים במרחקים ועינם לציון צופיה.
בפסטיבל המחולות הראשון שנערך בדליה בשנת 1944 התקבל השיר בהתלהבות רבה. אביגדור זמיר, בנו של משה ביק, העיד כי באותו מעמד עלתה לראשונה ההצעה לעשותו להמנון היישוב היהודי בארץ.
שנים אחדות לאחר כנס דליה, לקראת הקמת המדינה, עידכן לוינסון את תרגומו והחליף קטע שלם בבית השני של השיר בקטע חדש המתייחס למדינה העומדת לקום. להלן תרגומו של לוינסון בשני נוסחיו:
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ
המילים והלחן: משה ביק
תרגם מיידיש: אברהם לוינסון
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
כִּי לָנוּ, לָנוּ אֶרֶץ זֹאת.
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת,
זֶה צַו דָמֵנוּ, זֶה צַו הַדּוֹרוֹת.
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ עַל אַף כָּל מַחֲרִיבֵינוּ,
נִבְנֶה אַרְצֵנוּ בְּכֹחַ רְצוֹנֵנוּ,
קֵץ עַבְדוּת מַמְאֶרֶת,
אֵשׁ חֵרוּת בּוֹעֶרֶת,
הוֹד תִּקְוָה מַזְהֶרֶת
בָּנוּ יַסְעִירוּ הַדָּם.
צְמֵאֵי חֵרוּת,
קוֹמְמִיוּת,
נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם!
נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,
נוֹסִיפָה כֹּח, עֹז נַגְבִּיר!
נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,
תִּקְוַת עַם נֶצַח דַּרְכֵּנוּ תָּאִיר.
כֻּלָּנוּ אָנוּ – דִּגְלֵי מַחֲנֶה פּוֹסֵעַ,
כֻּלָּנוּ אָנוּ – צְלִילֵי שִׁיר דְּרוֹר בּוֹקֵעַ
(בשנות המאבק) (עם קום המדינה)
צְלִיל מִלֵב פָּצוּעַ וּמְדִינָה פּוֹרַחַת
גִּיל בִּלְתִי יָדוּעַ לְאֻמָה נִצַחַת
שְׁבִיל עוֹד לֹא בָּקוּעַ פֹּה נָקִימָה יַחַד
בָּנוּ יַסְעִירוּ הַדָּם. בַּיִת לִבְנֵי עַם עוֹלָם.
וּבְצַעַד אוֹן וּבְצַעַד אוֹן
וּבִטָּחוֹן וּבִטָּחוֹן
נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם. נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם.
על סף חגיגות מלאת 60 למדינה דומה כי תרומתו של משה ביק לזמר העברי ולתרבות השיר עדיין לא הוכרה כערכה. מי ימלל את פעילותו היוצרת מאז עלייתו ארצה בגיל 21 בשנת 1921? מי ימנה את המקהלות ואת התזמורות העממיות שהקים וטיפח ברחבי הארץ, במאהלי גדוד העבודה בכביש טבריה צמח ואחר כך בעמק יזרעאל, בחיפה, בנשר, בקריות, בנהרייה, בחדרה, בעפולה, ברוחמה, בעין המפרץ, באשדות יעקב, במסדה, בשער הגולן, בדן ובדפנה והיכן לא. היה לן בתנאי דחק על קרשי עץ שהונחו על פחי נפט באוהלים ובצריפים שלהטו ביום ובליל וכותב את לחניו ועיבודיו לאור העששית כשהוא מגרש מעליו יתושים וברחשים וכל מיני שרצים. בסבלנות ובשקידה הוא הדריך את חברי המקהלות והתזמורות השונות. הכול עשה בעשר אצבעותיו שלו: הוא אירגן, הוא בחר את הרפרטואר, הוא כתב את דפי השירים וחיבר את העיבודים למקהלה, הוא ערך את החזרות והוא ניצח בהופעות. את ליבו ונפשו השקיע בעבודתו. איש נדיב ותרומי היה: ניהל מקהלה בבית חולי הרוח במזרע, ובראשית ימי המדינה, בתקופת המעברות, אירגן מקהלה בשער העלייה ליד מחנה דוד.
כשניצח על מקהלת פועלי חיפה, ביקרו אותו על שהוא מתרכז בשירה פרולטארית ובמוזיקה יהודית ואינו מלמד יצירות של הינדמית, ברהמס ודביוסי. אך כי לא זלזל במוזיקה קלאסית וידע על פה אורטוריות שלמות של מנדלסון והנדל ויצירות של ורדי ודוניצטי, נהג ביק להשיב למבקריו כי את כל אלה יהיה תמיד מי שישיר, אך הוא רואה את ייעודו בטיפוח הזמר העברי והנחלת מורשת המוזיקה היהודית.
משה ביק (1980-1900), איש העלייה השלישית, מחלוצי מלחיניה של א"י, שקדם לוותיקי הותיקים זעירא, נרדי, זהבי, עמירן ושלם, היה אוטודידקט. בילדותו, בנעוריו ובבחרותו לא למד בבית ספר כלשהו. הוא היה היהודי שבמלחינים, ידע לעבור לפני התיבה, חיבר ועיבד מאות יצירות לבית הכנסת והלחין ועיבד מאות שירים עבריים. ארכיונו שבעיר חיפה מונה לא פחות מ-2447 תיקים.
בראשית צעדיו לא היה לו אפילו כלי נגינה משלו. כשנפטר אליעזר בן יהודה בסוף שנת 1922 התפרסמה מודעה בעיתונות: "למכירה מַכּוּשִׁית". כך קרא בן יהודה לפסנתר. בפרוטותיו האחרונות קנה ביק את המכושית והביאה לביתו. כששהה בפריז בשנות השלושים כדי להשתלם במוסיקה, למד כיוון פסנתרים אצל פְלַיֵיל. בשובו ארצה לא עסק בכך (במקצועו היה סַפָּר ובשותפות עם מכר ערבי פתח בחיפה מספרה), אך את הפסנתרים של ידידיו היה נוהג לכוון בחינם.
שורות אלה נכתבות בי"א באדר, וביום זה ראוי להזכיר שעוד בשנת 1932 הלחין משה ביק את שירה של אנדה "ליל י"א באדר" שהושר רבות בבתי ספר ובתנועות נוער. על סיפורו של השיר "לילה דממה" בלחנו של ביק, כתבתי באחד הגיליונות הקודמים ("חדשות בן עזר" 308). אני מקווה לשוב ולכתוב על תרומתו של איש צנוע ועתיר פעלים זה לזמרת הארץ.
שו"ת אליהו הכהן
נורית גוברין: "מי יודע עיר לישטינא"
לאהוד שלום,
לשיחה על שירו של ביאליק: "מי יודע עיר לישטינא". היום קל מאד לקרוא את מילות שיר העם הזה. הן חזרו ופורסמו ב"חיים נחמן ביאליק. השירים", מהדורת אבנר הולצמן, הוצאת דביר, תשס"ה/2005, עמ' 207-209, בצירוף דברי רקע לשיר. לפי מבוא זה, וכן לפי "לוח התאריכים" (עמ' 536) "נשלח [ביאליק] לתקופת מה לבית דודו בעיירה לישטין כדי להתחזק בלימוד הגמרא ולשפר את בריאותו הלקויה בסביבה כפרית."
בברכה,
נורית גוברין
אליהו הכהן: מי יודע עיר לישטינא – תשובה סופית
לאורי בית אור, שלום,
במענה לשאלתך החוזרת על מיקומה המדוייק של עיר לישטינא בא לעזרתי ידידי שמואל אבנרי, המנהל השקדן ורב התועלת של ארכיון ביאליק, שלא נח ולא שקט עד שפנה לידידו ד"ר יוסף הוכבאום מאוניברסיטת בר אילן והלה איתר את המקום המדוייק של העיירה לישטין במרחק 20 ק"מ מז'יטומיר.
הנה כי כן באמצעות מדור לענייני זמר נפתרות לעתים גם שאלות בספרות ובגיאוגראפיה.
בברכה
אליהו הכהן
ד"ר גיא בכור / 2 מאמרים
1. לקחי הבחירות באיראן: פצצה אחת להשמיד את ישראל
לקראת הבחירות הפרלמנטאריות שהתקיימו בסוף השבוע ברחבי איראן, הייתי קצת מודאג, פן איזה ליברלים יצעדו קדימה בפרלמנט, וירדימו מחדש את העולם. כאשר נודעו התוצאות, רווח לי. שוב נראה את הקיצונים ביותר, המתסיסים וחסרי הרלבנטיות, מקבעים את סדר היום האיראני, כנגד העולם כולו. מתגרים בארצות הברית, אירופה ורוסיה. מתריסים נגד כל מה שהעולם מאמין בו.
"פצצה (גרעינית) אחת די בה כדי להשמיד את ישראל, בעוד שכמה פצצות גרעיניות מישראל לא ישמידו את איראן."
מי השמיע את המשוואה המצמררת הזו? אחמדינג'אד? האיתאללה עלי חמנאי, המנהיג הרוחני השמרני והקודר של איראן? ואולי האימאם חומייני המייסד בעצמו?
לא ולא.
אמר זאת הנשיא לשעבר של איראן (בשנים 1989-1997), אכבר האשמי רפסנג'אני. זה אשר נחשב במערב כפרגמטי, סביר, יש גם המתארים אותו כמתון. בבחירות האחרונות (2005) הוא הפסיד לאחמדינג'אד, לצערו של המערב.
היה זה הנשיא רפסנג'אני, שבשנות נשיאותו חזרה איראן לפרוייקט הגרעיני השאפתני שלה, ולא עזרו קריאותיה של ישראל למדינות העולם. שם טענו שמדובר בנשיא איראני מתון. הפרוייקט הזה המשיך, ואף התגבר, בשנות כהונתו של הנשיא האיראני הקודם (1997-2005), מוחמד חאתמי, זה אשר הקסים את המערב ב"מתינות" שלו, ולכן גם הרדים אותו. בתקופה הזו היה לישראל כמעט בלתי אפשרי לטעון שאיראן מסכנת אותה או את היציבות העולמית. עד שהגיע אחמדינג'אד, ופשוט הציל אותנו ואת המאבק נגד הגרעין האיראני.
מחמוד אחמדינג'אד איחד ברהבתנותו, ביומרנותו ובגסות הרוח שלו את העולם כולו נגד איראן, בשורה של החלטות במועצת הביטחון, ועוד היד נטויה. אחמדינג'אד הוא גלגל ההצלה של הקו הישראלי ושל הסברתה מול איראן. מבחינתנו הוא נכס, שיש לקוות שיתמיד ויישאr/
לקראת הבחירות הפרלמנטאריות שהתקיימו בסוף השבוע ברחבי המדינה הייתי קצת מודאג, פן איזה ליברלים יצעדו קדימה בפרלמנט, וירדימו מחדש את העולם, למרות שידעתי שהדבר אינו אפשרי, לאחר ששליש המועמדים לבחירות כבר נפסלו, כולם מן הליברלים. ובכל זאת.
כאשר נודעו התוצאות, ומדינות המערב כבר הספיקו לפסול אותן, רווח לי. שוב נראה את הקיצונים ביותר, המוקיונים, וחסרי הרלבנטיות, מקבעים את סדר היום האיראני, כנגד העולם כולו. מתגרים בארצות הברית, אירופה ורוסיה. מאיימים נגד הגלובליזציה, מתריסים נגד כל מה שהעולם מאמין בו. איראן תמשיך במדיניות ההתאבדותית שלה, הכל בסדר.
אחמדינג'אד, שכרגיל במחנה האסלאם הפוליטי מכריז ניצחון גם כאשר מדובר בתבוסה, קבע כי ניצח, ואכן הוא ניצח, אך התמונה מבחינתו אינה כה פשוטה.
נכון שבסך הכול קיבל המחנה השמרני רוב ברור של 163 מושבים מתוך 290 של המג'לס, המעין-פרלמנט של איראן, לעומת 44 לגוש הליברלי בהנהגת הנשיא הקודם חאתמי, אך הרוב הגדול הזה ממלכד. הוא כולל אחוז גבוה ממפלגה שמרנית-פרגמאטית שאינה כפופה לאחמדינג'אד, בהנהגת עלי לאריג'אני, בעבר מי שעמד בראש המועצה לביטחון לאומי ונשא בתיק הגרעיני. בין לאריג'אני לאחמדינג'אד שוררת קרירות וגרוע מכך. מפלגתו של אחמדינג'אד נקראת "החזית המאוחדת של השמרנים", וזו של לאריג'אני "הקואליציה הרחבה של השמרנים". פרשנים בטהראן מעריכים כי בנושאים רבים יקימו הפרגמאטים של לאריג'אני קואליציות דווקא עם הליברלים, להביך את המשטר הכלכלי והפוליטי של הנשיא אחמדינג'אד, שבשנה הבאה יעמוד לבחירות בעצמו. גוש האמצע אינו מעוניין שאחמדינג'אד יישאר נשיא/
אין זה קל לשלוט במדינה כה רחבה כמו איראן, וכה מפולגת בעדות המרכיבות אותה. לא רבים יודעים אך הפרסים הם מיעוט באיראן, עם פחות מ-50%. הרוב הם קואליציה של כעשרים עדות, שהגדולות ביניהן הן האזרים, המזנדאראנים, הכורדים, הערבים, הבלוצ'ים, הטורקמנים ועוד ועוד. לשימת לב: המנהיג הרוחני של איראן, האייתאללה חַמֵנַאִי, הוא בעצמו בן המיעוט האזרי. ומי יאחד את כולם גם יחד? אנחנו כמובן.
אכן, הקמת מפלגת אמצע כמו זו של לאריג'אני הצילה את השמרנים מהטייה של מצביעים לכיוון הליברלי, אך היא גם תעשה את חייהם קשים יותר.
למשל התיק הגרעיני, אשר לאריג'אני התפטר ממנו לפני כמה חדשים, בלי לנמק. ההערכות הן שהוא סבור שלאיראן אין ברירה אלא למלא אחר הוראתו המפורשת של העולם להפסיק להעשיר אורניום, אחרת המחירים שהיא תשלם בעתיד יהיו בלתי נסבלים. על כך עוד נראה ויכוחים לוהטים בטהרא.
וזו הנוסחה הקובעת:
לפרלמנט, לנשיא, למפלגות ולמשחקי ה"בחירות" אין הרבה השפעה וחשיבות באיראן. הם נועדו לרכך את דרכה של המהפכה, ולשמור עליה מפני אומות העולם. בתקופת אחמדינג'אד הם דווקא תוקפים את המהפכה, ומקשים עליה ועל דרכה.
מי השמות שמוזכרים כרגע להתמודד בשנת 2009 נגד אחמדינג'אד?
מוחמד קאליבאק, ראש עיריית טהראן, חבר מפלגת האמצע של לאריג'אני (גם אחמדינג'אד החל את ההתמודדות לנשיאות מתפקיד ראש עיריית טהראן).
האשמי רפסנג'אני, נשיא קודם, ויו"ר קודם של המג'לס, יליד 1934.
מוחמד חאתמי, נשיא לשעבר, יליד 1943.
עלי לאריג'אני עצמו.
ועוד מילה על תוצאות ביקורו ההיסטורי של אחמדינג'אד בבגדאד: ובכן, בניגוד להכרזותיו של אחמדינג'אד על הישגים רבים ועל הידוק שיתוף הפעולה, טוענים מקורות אמריקאיים מבגדאד, לאחר שתודרכו בידי המנהיגות השיעית של המדינה, זו אשר נועדה עם אחמדינג'אד:
"הביקור לא הביא שום פריצת דרך, ואחמדינג'אד הבין כי עיראק היא חלק בלתי נפרד מן העולם הערבי. אין בכוונתה להצטרף אל איראן הפרסית."
כדי לחזק את הכיוון הזה לוחץ עכשיו סגן הנשיא דיק צ'ייני, המבקר באיזור, על שליטי מצרים וסעודיה לשלוח שגרירים לבגדאד ולנרמל בכך את הקשרים הדיפלומטיים עימה, לראשונה מאז הפלת משטר סדאם חוסיין.
17.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
2. חומר נפץ בתורכיה, לבוש האישה והשעונים של אתאתורכּ
האם יוציא בית המשפט החוקתי העליון בתורכיה את מפלגת השלטון האסלאמית אל מחוץ לחוק? הרי הוא כבר עשה בדיוק את זה בעשור הקודם. המתח שוב גואה במדינה המרתקת הזו, שבה ההיסטוריה היא חלק בלתי נפרד מן העתיד.
צרות של אחרים? לא, אלה גם הצרות שלנו.
אם תביטו טוב בשעונים שבמוזיאונים של איסטנבול, גם אלה של תקופת הח'ליפות, וגם במאוזולאום הגדול של אנקרה, כמו גם בהמון בתים ומקומות הקשורים במייסדה של תורכיה המודרנית, השעה שנעצרה בשעונים הללו היא השעה 9:05 בבוקר. כל השעונים במקומות הללו מורים רק את השעה הזו. זו השעה שבה מת מוסטפא כמאל בתאריך 10 בנובמבר 1938. "אתאתורכ" (אבי התורכים") הפך למעין נביא של דת חדשה במדינה, היא הדת החילונית, אנטי תיזה לכל מה שקדם לה במדינה.
מוסטפא כמאל (1881-1938) ביטל את מוסד הח'ליפות, את האימפריה העות'מאנית, ציוויליזציה של מאות שנים, והפריד בין הדת לבין המדינה. שום מדינה באיזור שלנו לא העזה מעולם לצעוד כך – מאחדות בין דת לבין מדינה, להפרדה מלאה, וכזו היא תורכיה היום, מדינה חילונית. כאשר ביטל אתאתורכ את מוסד החליפות באופן רשמי, ב-3 במרץ 1924 אמר: "כבודה של דת האסלאם במסגדים פנימה. היא רק תתרומם ותתעלה אם תפסיק להיות כלי פוליטי." וכך היה בתורכיה מאז ועד היום.
אתאתורכ, אבי התורכים, שהחוקה התורכית מכנה אותו בפתיחתה: "המנהיג הנצחי, והגיבור הנמצא מעל כולם," הפך את החילון למנוף הארכימדי של משטרו החדש, זכות הקיום של תורכיה החדשה. או כפי שקובעת החוקה התורכית, עד היום:
As required by the principle of secularism, there shall be no interference whatsoever by sacred religious feelings in state affairs and politics.
כאמור, הפרדה מוחלטת בין ענייני המדינה לבין הדת, או אפילו עם סנטימנטים דתיים.
מאז עלתה לשלטון בתורכיה המפלגה האסלאמית, "הצדק והפיתוח", מפלגת הנשיא כיום, ראש הממשלה ומרבית הפרלמנט, אתאתורכ ההיסטורי והחילון שלו עלו לכותרות. אך בחודש שעבר הפגינו עשרות אלפי בני-אדם נגד כוונת ממשלת טורקיה לבטל חוק האוסר על סטודנטיות לעטות כיסוי ראש אסלאמי בתוך האוניברסיטאות, כשהם רואים בכך איום על חילוניותה של המדינה. ההפגנה נערכה מול המאוזולאום הגדול של אתאתורכ באנקרה, ולא במקרה.
הטענה היא שהחוק הזה יפעיל לחץ על נשים לעטות לבוש אסלאמי, כצו הרחוב. "כיסוי הראש לא נועד לתת לאישה עוד זכויות. זו כפייה על הנשים ללבוש דבר המסמל כי הן נחותות מהגברים. יש לשמור על כיסוי הראש במקומות פרטיים, לא באוניברסיטאות. תורכיה היא דמוקרטיה, אתאתורכ הוציא את הדת מהחיים הציבוריים ועכשיו הממשלה רוצה להחזיר את הדת בחזרה," קראו המפגינים החילוניים.
בכלי התקשורת בארץ נכתב כי מדובר ב"רעלה", אך אין מדובר בכך. מדובר בכיסוי ראש ("חיג'אב"), המכסה את השיער כולו ואת הצוואר, ומותיר את הפנים, כפי שאנו רואים זאת בסקטור הערבי בישראל. רעלה ("ניקאב") היא משהו אחר, ואינה כה מקובלת בתורכיה או בארץ. אך האם כיסוי הראש הנשי נאסר בכלל על ידי אתאתורכ?
אכן, אתאתורכ הירבה להתעסק בסוגיית הלבוש האסלאמי, אותו אסר. החל משנת 1923 העביר כמאל אתאתורכ שורה של חוקים שנגעו לאיסור הלבוש האסלאמי, למשל חוק המגבעת (1925), שביטל את התרבוש (פֶס) וחייב את עובדי המדינה והסטודנטים לחבוש מגבעות אירופאיות וחליפות. אתאתורכ ראה בתרבוש סמל של פיגור. בשנת 1934 נאסר הלבוש האסלאמי לגברים, עבאייה, כפתאן, טורבאן ויתר כיסוי הגוף, שהיו מקובלים באיזור שלנו במשך מאות שנים.
מדוע הוא עשה זאת? צריך לזכור כי אתאתאורכ ביטל עולם שלם של ח'ליפות אסלאמית, שולטנים, וזירים, אחשדרפנים, סריסים, יועצי חרש, הרמונות וציביליזציה אסלאמית שלימה. הלבוש נתפס אצלו כהצהרה של הישן, שיש להעלימו. כהתגלמות העבר, שיש לשנותו.
עד כמה שאני יודע, אתאתאורכ לא התמקד בלבוש האישה, שאותו כיבד, כסמל של צניעות. הוא אסר את הלבוש הקדום של הגבר, בו ראה את השחקן הראשי במהפכה שלו, ובחיים הפוליטיים במדינה. אשתו של אתאתורכ, לטיפה, נהגה לכסות את ראשה, כך זה לפחות בתמונות כשהיא לצידו.
היום היוצרות התחלפו במזרח התיכון. לבוש הגבר הפך לפחות מרכזי אצל האסלאם הפוליטי, בעוד לבוש האישה הפך לעדות למידת אדיקותה שלה ושל הסביבה בה היא נמצאת. וכך, בעוד הלבוש הגברי העסיק את ראשית ימי המהפכה בתורכיה, היום הוויכוח הוא דווקא על הלבוש הנשי, ויכוח שכבר הוכרע, שכן בוטל האיסור על כיסוי ראש אסלאמי לנשים באוניברסיטאות, אך לכולם ברור שהוויכוח גדול הרבה יותר מכך.
הדרמה סביב כיסוי הראש הנשי הביאה בסוף השבוע להתפתחות מפתיעה, כשתורכיה כולה עוצרת את נשמתה: התובע הכללי במדינה הגיש תביעה לבית המשפט החוקתי הגדול, לפרק את מפלגת השלטון האסלאמית, ולהוציאה אל מחוץ לחוק. לפי הדיווח, התובע הגיש בקשה לבית המשפט החוקתי במדינה לפירוק מפלגת "הצדק והפיתוח" של ראש הממשלה ארדואן בטענה שהיא מהווה מוקד לפעילות אנטי-חילונית. המפלגה זכתה ב-46 אחוזים מקולות הבוחרים, בבחירות שנערכו אך בשנה שעברה, היא מפלגת השלטון, הנשיאות, ורוב הפרלמנט. כתב התביעה הוא ספר בן 162 עמודים, שאין להקל בו ראש, כפי שנראה.
בית המשפט החוקתי כבר החל לשבת על המדוכה, האם לפרק את מפלגת השלטון, ולהכריז עליה כעל לא חוקתית. 11 החברים בבית המשפט החוקתי העליון צריכים להחליט האם יטלו על עצמם את העתירה, שהגיש התובע הכללי של בית המשפט לערעורים, ואם התשובה חיובית, הם יטלו לעצמם כמה חודשים עד לפסק הדין הסופי. "מפלגת השלטון מעוניינת להפוך את המדינה למדינה אסלאמית, והדבר מנוגד ניגוד מוחלט להוראות החוקה העליונה של הרפובליקה," נכתב בתביעה.
התובע גם דורש מבית המשפט להורות על הרחקה מן הפוליטיקה למשך חמש שנים של 71 אישים הקשורים למפלגה האסלאמית, ביניהם הנשיא, ראש הממשלה ומרבית הצירים בפרלמנט.
מפלגת השלטון נלחצת מן התביעה הזו מאוד, וראש הממשלה, הנשיא לשעבר, טייפ ארדואן, כבר כינס ישיבה סגורה עם יועציו המשפטיים. כרגיל, מי שמתייצב בעיוורון מלא לצד האסלאם הפוליטי בתורכיה ובכל מקום, הוא האיחוד האירופי, שכבר קרא לשופטים בתורכיה "שלא להתערב" בפוליטיקה. גרמניה, למשל, קראה לבית המשפט שלא לדון בכלל בתביעה הזו, וכי אם היא תידון, ישפיע הדבר לרעה על המשא ומתן של תורכיה עם האיחוד האירופי. עד כדי כך.
כולם זוכרים את התקדים האחרון שהתרחש בעשור הקודם, והמזכיר מאוד מה שמתרחש עכשיו. אז התערב הצבא בשנת 1997, פיזר את הממשלה, שנשלטה על ידי ראש ממשלה אסלאמיסט, נג'מטין (בתורכית: "כוכב הדת") ארבקאן, ואותו בית המשפט החוקתי העליון הוציא את המפלגה האסלאמית של אז, "מפלגת הרווחה", אל מחוץ לחוק, שנה אחר כך. זהו התקדים ממנו פוחדים בכירי המפלגה האסלאמית של היום, מפלגת "הצדק והפיתוח", שבמובנים רבים נולדה מתוך המפלגה שבוטלה אז.
דרך אגב, גורלו של ראש הממשלה האסלאמי הקודם, ארבקאן, לא שפר עליו, והמערכת באה איתו חשבון עד הסוף. בשנת 2002 הרשיע אותו בית המשפט במדינה בעוון שוחד, זיוף מסמכים והעלמת כספים, וגזר עליו שנתיים מאסר וארבעה חודשים בפועל. ארבקאן הורשע בזיוף מסמכים של מפלגתו, כדי להעלים מיליוני דולרים. על פי כתב האישום, העלמת הכספים נעשתה כבר לאחר שהמפלגה הוצאה מחוץ לחוק ב-1998. מסמכים של המפלגה הראו כי 3.5 מיליון דולר הועברו לסניפים מקומיים של המפלגה, אך התביעה טענה כי הכסף מעולם לא הגיע לסניפים, אלא "נעלם".
19.3.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
כל הספד למת – הוא הספד לאמת
אודי שלום,
ברצוני להוסיף משפט אחד לדיון בעניין אופיים וסגנונם של הספדים. הציטוט הוא מדבריו של זלמן ארן ז"ל, שר החינוך והתרבות:
כל הספד למת – הוא הספד לאמת.
בברכה,
דניאל בלוך
כפר סבא
יבגני יבטושנקו
אהובה הרדמי...
תרגום מרוסית: יואל נץ
רְסִיסִים מְלוּחִים עַל גַּבֵּי הַגָּדֵר
הַפִּשְׁפָּשׁ כְּבָר נָעוּל.
הַיָּם הַסּוֹעֵר
גּוֹעֵשׁ,
מִתְפַּלֵּשׁ,
מִתְכַּתֵּשׁ עִם הַחוֹף
כְּבָר יָנַק אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּלוּחָה אֶל תּוֹכוֹ.
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
חוּסִי נָא עַל נַפְשִׁי.
הֶהָרִים יְשֵׁנִים, הָעֲרָבָה נִנּוֹחָה.
כַּלְבֵּנוּ הַקָּשִׁישׁ,
הַפִּסֵחַ מַחֲרִישׁ,
כְּבָר רוֹבֵץ וְלוֹקֵק
אֶת שַׁרְשַׁרְתּוֹ הַמְּלוּחָה.
וְהַיָּם – בְּרִגְשָׁה,
וּבְהֶמְיָה – הַחֹרְשָׁה,
וְהַכֶּלֶב – עַתִּיר נִסְיוֹנוֹ הַתָּמִים,
וַאֲנִי – בִּלְחִישָה,
אַחַר כָּךְ – בִּרְחִישָה,
וּלְבַסוֹף בְּלֹא אִוְשָׁה:
"אֲהוּבָה, הֵרָדְמִי..."
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה,
תִּשְׁכְּחִי עַל הַמְרִיבָה.
דַּמְיְנִי: הִתְעוֹרַרְנוּ –
הַכֹּל רַעֲנָן.
מַה נָּעִים הוּא לִישׁוֹן עִם
רֵיחַ מַצּוֹנִי[1]
הַנּוֹדֵף
מִמַּרְתֵּף
אֶל נִבְכֵי הַשֵּׁנָה.
הוֹ אֵיךְ
אֲאַלְּצֵךְ
לְדַמְיֵן אֶת כָּל אֵלֶּה,
סַפְקָנִית שֶׁכְּמוֹתֵךְ? אֲהוּבָה, הֵרָדְמִי...
תְּחַיְּכִי תּוֹךְ שֵׁנָה (מְקוֹר דֶּמַע חִסְמִי)
פְּרָחִים תִּקְטְפִי תַּחַת הֵם שֶׁקָּמְלוּ
וּשְׂמָלוֹת הֲדוּרוֹת מְלוֹא אָרוֹן לָךְ תִּקְנִי.
עוֹדֵך מְמַלְמֶלֶת?
נִמְאֲסָה הַטַּלְטֶלֶת.
הֵעָטְפִי בַּשֵּׁנָה לָךְ וְתִּתְכַּרְבְּלִי.
בַּשֵּׁנָה תְּמַמְּשִׁי לָךְ אֶת כָּל הַמַּלְמֶלֶת
בְּכָל הַבַּלְבֶּלֶת
בִּשְׁנָתֵךְ תִּמְשְלִי.
לֹא-לִישׁוֹן אֵין כָּל טַעַם
וַאֲפִילוּ מִטַּעַם-
הַחוֹק. הוּא כְּמוֹ רַעַם
מִנִּי תַּת-הַכָּרָה מִצְטַוֵּחַ בִּדְמִי
בְּעֵינַיִךְ מְצוּקָה,
שָׁם בּוּקָה וּמְבוּלָקָה
בֹּא יָבוֹא לָהֶן גוֹאֵל עֵת שְׁמוּרוֹתַיִךְ תַּעַצְמִי.
אֲהוּבָה הֵרָדְמִי...
הֲשְׁנָתֵךְ נָדְדָה
בְּשֶׁל נְהִי הָרוּחַ?
מַהֲלוּמוֹת הַגַּלִּים?
תְּחוּשַׁת-לֵב עֲכוּרָה? נִבְזוּתוֹ שֶׁל אָדָם?
וְאוּלַי לֹא מִי-סְתָם,
רַק פָּשׁוּט בִּגְלָלִי?
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
דְּעִי: יָדִי לֹא בַּמַּעַל.
לַאֲשֶׁר כְּבָר אוּנָה
אֲבוֹי, אֵין תַּקָּנָה.
תִּסְלְחִי לִי – שוֹמַעַת? –
אֶהֱבִינִי – שׁוֹמַעַת? –
לוּ רַק בְּשֵׁנָה,
לוּ רַק בְּשֵׁנָה!
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
בְּטֵרוּף מְסַחְרֵר
נֵאָחֵז בַּמִּרְדָּף
עַל כַּדּוּר מְטֹרָף.
לְחַבֵּק נְמַהֵר,
פֶּן לַתְּהוֹם נִדַּרְדֵּר.
אֲבָל אִם נִדַּרְדֵּר –
נִדַּרְדֵּר נָא יַחְדָּו.
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
הַטִּינָה הִיא כִּזְּבָה.
הַנִּיחִי לִפֹּל עַל הַכָּר לְרֹאשֵׁךְ.
עַל פְּנֵי הַכַּדּוּר הַזֶּה לְהֵרָדֵם מַה קָּשֶׁה,
וּבְכָל זֹאת –
אַתְּ שׁוֹמַעַת? –
הֵרָדְמִי אֲהוּבָה...
וְהַיָּם – בְּרִגְשָה,
וּבְהֶמְיָה – הַחֹרְשָׁה
וְהַכֶּלֶב – עַתִּיר נִסְיוֹנוֹ הַתָּמִים,
וַאֲנִי – בִּלְחִישָה,
אַחַר כָּךְ – בִּרְחִישָׁה,
וּלְבַסוֹף בְּלֹא אִוְשָׁה:
"אֲהוּבָה, הֵרָדְמִי..."
יואל נץ: יבגני אלכסנדרוביץ' יבטושנקו
בשנת 1997 קבע יבגני ריין, ידידו של ברודסקי (ויש הסבורים – מורהו) את ההנחה הבאה:
"רוסיה היא ארץ מיוחדת בכל המובנים, ואפילו בדימויה הפואטי. מזה מאתיים שנה, ולאורך כל אותו פרק זמן, משורר דגול אחד מייצג את השירה הרוסית. כך היה במאה ה-18, ה-19 ובמאה ה-20 שלנו. ורק שמות שונים לו לאותו משורר. זוהי שרשרת בל-תינתק. נתעמק נא בעקיבות: דרז'בין – פושקין – לרמונטוב – נקרסוב – בלוק – מאיקובסקי – אחמטובה – יבטושנקו. אין הוא אלא אותו משורר דגול אחד ויחיד עצמו ולו פנים שונות. כזה הוא גורלה הפואטי של רוסיה."
נראה כי ביחס ליבטושנקו אפשר להאריך את הנוסחה הזו גם אל תוך המאה ה-21.
קראתי במקום כלשהו כי שני אישים רוסיים נמנים השנה על המועמדים להענקת פרס נובל: פוטין ויבטושנקו. לא קשה לנחש שאני מייחל בכל ליבי כי הפרס יוענק למשורר שבין השניים.
יבטושנקו נולד ב-18 ליולי שנת 1933 לזוג גיאולוגים אשר עבדו באזור אירקוטסק המקפיא. עם הזמן הייתה אימו לזמרת. את השם יבטושנקו נטל יבגני מאימו (שם משפחתו של אביו היה גַנְגְנוּס). הילד התחנך במוסקבה, שם גדל והחל לפרסם את שיריו מאז שנת 1949. בשנים 1951-1957 למד במכון לספרות ע"ש גורקי וסולק ממנו משום שתמך ברומן של דודינצב "לא על הלחם לבדו". רומן זה מספר – שומו שמיים! – על תלאותיו של מהנדס-ממציא בברה"מ אשר נשחק בגלגלי הביורוקרטיה הסובייטית. דודינצב וספרו נרדפו עד צוואר על ידי המשטר, וגם תומכיו ואוהדיו של דודינצב סבלו מנחת זרועו.
עם זאת, יבטושנקו לא היה מורד. רחוק מזה. בשנת 1952 הוא היה לחבר הצעיר ביותר באגודת הסופרים של ברה"מ. את דרכו הספרותית הוא החל בחיקוי שירת הפאתוס הפוליטי של מיאקובסקי, אבל עד אמצע שנות החמישים גיבש לעצמו סגנון שירה מקורי, המשלב פובליציסטיקה רטורית עם לשון של יומיום, פתטיות עם ליריקה, גמישות של מקצב עם יכולת אמנותית גבוהה של ורסיפיקציה, הרהורים מעמיקים על הנצחי עם הבלי העולם הזה. אני נמנע כאן מלהכביר בשמות היצירות הרבות בהן ניכרים כל אלה, מה עוד, שרוב רובן של יצירותיו אינן נגישות ממילא לקורא העברי.
בכישרונו הרב ידע יבטושנקו להלך על חבל דק שבין גבול הלויאליות והאופוזיציה. בנאמנות, בכנות ובהתלהבות השתלב יבטושנקו בהאדרת שמם של המפעלים אשר אמורים היו להגשים את הקומוניזם, והוא אף רתם את עצמו לפעילות נמרצת למען התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. על כך הוא זכה לתמורה כספית נדיבה, לאותות הצטיינות, לסיורים אין-ספור על פני כדור הארץ, לתרגום ספריו בלמעלה מ-70 שפות ולמוניטין עולמי. עם זאת, מצפונו וחושיו המחודדים משמשים לו כמעין סיסמוגרף רגיש. הוא נמנה על הראשונים אשר חשו בהסתאבות ובפשעי השלטון, אך שלא כמתנגדי המשטר הוא לא שלל מכל וכל את ערכי התנועה המהפכנית הרוסית. הוא התמיד בהכרתו השמאלית והרדיקאלית בהתלהבות של איש הקומסומול. אלא שיבטושנקו כתב גם שירי מחאה ליריים רבים, בהם התייצב לימינם של דיסידנטים כמו סיניאבסקי, דניאל, סולז'ניצין, ברודסקי, ויונוביץ' ואחרים. הוא הוקיע את תוקפנותה של ברה"מ נגד הונגריה, צ'כוסלובקיה, אפגניסטן. כל אלה מצאו את ביטוייהם ביצירותיו.
יבטושנקו נמנה על ראשוני הסנוניות המבשרות את ה"פרסטרויקה" והיה לטרובדור שלה. בהמשך גברו בשירתו מוטיבים של סקפטיות ושל אירוניה בעקבות אכזבתו מתוצאות "הבנייה מחדש", שהיו רחוקות מאוד מיצירתה של חברה דמוקרטית אמיתית.
קשה להאמין כי יבטושנקו הקומוניסט הוא המשורר שכתב את השורות הבאות (כאן ובהמשך נרשמו המובאות בתרגום מילולי בידי הח"מ):
אפילו שגורקי נרצח בידי אחרים,
דומה כי הרגו אותו אותם הברנשים עצמם, –
אלה שורות אשר נכתבו נוכח עלילת הרופאים היהודיים. הנה שיר אינטימי על סטאלין מפרי עטו של יבטושנקו:
...בדממת הלילה ללא שינה
הוא מהרהר במדינה, בשלום,
הוא מהרהר בי.
הוא ניגש לחלון. מתפעל מן השמש
הוא מחייך בחום.
ואני נרדם, ואני חולם
את החלום הכי נפלא.
זהו אותו משורר עצמו אשר כתב גם את היפוכם הגמור ברוחם של הדברים (מתוך "יורשיו של סטאלין"):
כל זמן שקיימים יורשיו של סטאלין על פני האדמה,
לא אחדל מלשוות לנגד עיניי כי סטאלין מצוי עדיין במאוזוליאום.
לקורא העברי מוכר יבטושנקו בראש ובראשונה בזכות פואמת המחאה, שהטריגר ליצירתה היה יחסו של המשטר הסובייטי כלפי העם היהודי. הוא ממצה בה את מחאתו באי הקמת גלעד לזיכרם של רבבות היהודים אשר רצחו הנאצים בבאבי יאר שליד קייב. פואמה זו עוררה בזמנו הדים רמים ואהדה רבה ליבגני יבטושנקו בקרב בעלי מצפון בעולם כולו, לא כל שכן – בקרב העם היהודי. בגיליון מס' 5 של "עיין ערך שירה" הובאה הפואמה בתרגום לעברית על ידי אריה אהרוני, ודודי בן עמי הקדים לתרגום מאמר על הפואמה ועל המשורר.
מפורסם מאוד בישראל השיר היפה והמרגש "בדומייה", אשר הושר לראשונה בפי ליאור ייני במסגרת הופעת "הלוך הלכה החברייה" – הופעת מחאה על מצוקתם של האמנים בברה"מ. שיר זה נודע בקרב הציבור כשירו של יבטושנקו, אשר תורגם לעברית על ידי יעקב שבתאי. האמת היא שלבד מן המקצב אין בין מילות "בדומייה" היפות להפליא לבין "הנחל שט" של יבטושנקו ולא כלום. הח"מ תרגם בזמנו את השיר בצמידות למקור.
יואל נץ
תרגום השיר של יבטושנקו והרשימה על אודותיו, שניהם מעשה ידי יואל נץ, מופיעים במקביל גם בגיליון החדש של "עיין ערך שירה" שבעריכתה של שרית שץ.
saritsz@017.net,il
saritshz@gmail.com
www.saritpoetry.co.il
אהוד: לפני שבועות אחדים הוזמנתי לפגישה ברוסית עם יבטושנקו במרכז לתרבות הרוסית בתל אביב, (שבהנהלת החוקר חוקר הספרות העברית פרופ' אלכסנדר קריוקוב, שאצלו הרציתי בשעתו במוסקבה), ואף שלא הבנתי אף מילה (קצת תירגמו לי) – לא חדלתי להתפעל ולהתפעם מהופעתו המחשמלת של יבטושנקו ומדרך קריאתו את שיריו. הוא אוראטור גדול. הוא שחקן מעולה של עצמו. בהופעות של קריאת שיריו הוא ממלא אולמות גדולים. וכך פגישה אחת עימו, ללא החלפת מילה, חרתה את דמותו בזיכרוני כמו חי עומד לנגד עיניי ושר את קריאת שיריו.
סופרי ילדים ונוער – כיתבו ל"מאזניים"
אהוד יקר,
אודה לך אם תפיצו הודעה בקרב חברי סומליון על היגליון הבא של מאזניים שיוקדש כולו לספרות ילדים ונוער, וכן במכתב העיתי היפה שלך. (מבוקשים סיפורים, שירים, ביקורות ספרים, מאמרים וגם איורים). החומרים הראויים יבחרו לגיליון.
בברכה, ציפי שחרור
sharoor@netvision.net.il
ציפורה מימון
כל מי שהיה בארץ ישראל ביום ה' אייר תש"ח
לחברים שלום!
לרגל שנת השישים למדינה ברצוננו לפקוד כל מי שהיה בארץ ישראל ביום ה' אייר תש"ח, יום הכרזת המדינה, ולספר את סיפורם של כל אלו שחיו בארץ מיום הקמתה. לצורך העניין הוקם אתר באינטרנט למפקד. וכתובתו רשומה להלן:
http://www.motke.co.il/SignIncensus.aspx
אודה לכם אם תכנסו לאתר ותתפקדו. אודה לכם אם תפנו את תשומת ליבם של חברים ומכרים. אנו רוצים להגיע לכל אחד ואחד מראשוני האזרחים שחיים היום. מי שאינו יכול לעשות זאת בכוחות עצמו יכול להסתייע בילדיו, נכדיו וניניו.
בתודה,
יוזמת הרעיון
צפורה מימון
אני רגיש מאוד לסירחון
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני רגיש מאוד לסירחון
ולכן אני דורש מכל הבא לבקר בביתי
לשטוף את התחת
(כי אני לא סומך על הנייר הרך ביותר
שגם נקרע על האצבע
פעם היו מנגבים בעיתונים
זה היה נייר חזק אך לא גמיש)
ואני דורש שיעביר מסרק סמיך בשערו
כל הבא בצל קורת ביתי
שאם יפלו קשקשים
יילך לחפוף ראשו באמבטיה
לפני שהם נושרים עליי
ושגם יטול ציפורניו כי אני לא סובל שחור
ואם מסריח לו מהפה
יעבור בבקשה קודם ניקוי חניכיים
אצל שיננית או רופא
ואני לא מדבר על הפלצוֹת
ולא איכפת לי שאין אדם חש
בסירחון של עצמו
אבל לא אצלי בבית
מי שרוצה לבקר שיעשה את הגרפצים
בחוץ בדרך אל החתולים
ואל מי שזו תהיה אפילו פמלה אנדרסון
אני לא אכניס אותה אליי מזיעה
כפות רגליים מלוכלכות בסנדלים
בלי דיאודוראנט ועם בובקעס באוזניים
וגם באף כי אורחים תמיד מסריחים
בייחוד אם הם צריכים להיפנות אצלך
אני מתקלח בקיץ פעמיים ביום
בחורף פעם אחת ואילו האורח מתקלח
פעם בשבוע ומעשה שטן דווקא
שבוע לפני שבא לבקר
ואני רגיש מאוד לסירחון
כי אני משתין מיץ תפוזים
והתחת שלי עשוי זהב
אסתר ראב
אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה
(1894-1981)
צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי
ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".
משתתפים:
בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר
משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.
זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.
מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.
לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים
כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –
ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")
חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")
חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע עמאל מורקוס וניצן רון)
פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")
הקלטת אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"
לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב
וייתכן שעד אז תושלם ההדפסה החדשה של "אסתר ראב / כל השירים"
בהוצאת זב"מ והכרך יימצא למכירה במקום
יום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא
ייתכנו שינויים
אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7
קוראי "חדשות בן עזר"!! וקרובי משפחתה של אסתר ראב!!
זכאים להנחה בהזמנת הכרטיסים מראש!!
קישורית לחזונם של ערביי ישראל
מתאים לפורים וגם לברנר
וגם לסוף חיינו בישראל כמדינה יהודית!
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=4975
קוראים רבים שואלים במה הם יכולים לגמול לנו על קבלת המכתב העיתי חינם פעמיים בשבוע. ובכן – נמענים יקרים, רצונכם לעזור? ככל שתרבו לשאול על "דודו פאפל" בחנויות הספרים של הרשתות הגדולות ואולי גם תחליטו לרכוש אותו – כן יגבר הסיכוי שהוצאת "מטר" תוציא לאור גם את ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים / רומאן קולוניאלי" – כי ככה זה השוק היום! – לא נמכרת אז גם לא תימכר! מחשב המחסן קובע את גורל ספרך הבא
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
הנה קישור מעניין ודומה שעשוי היטב, והוא עזר לפעילויות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל". הֵכינו את הקישור ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל, זאת בעקבות היבחרו של "דודו פאפל" ל"מצעד הספרים" השנתי:
http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
הנה קישור מעניין ודומה שעשוי היטב, והוא עזר לפעילויות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל". הֵכינו את הקישור ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל, זאת בעקבות היבחרו של "דודו פאפל" ל"מצעד הספרים" השנתי:
http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
חוני המעגל התעורר בפורים:
* סבור הייתי שליזי דורון היא גיבורת הרומאנים הבלשיים של שולמית לפיד, ליזי בדיחי, והנה מתברר שהיא נבחרה לרשימת שבעת הסופרים המשפיעים ביותר בישראל על פי ה"ווג" הצרפתי. ("הארץ", "סלון הספרים בפאריס", 17.3.08). אכן, נרדמתי כנראה זמן רב מדי בפינתי הנידחת ולכן לא שמעתי עד כה דבר על הסופרת החשובה כל כך, ליזי בדיחי.
* מה הפרס התקשורתי שזוכה לו משורר שאינו חדל להשתין על המדינה, לטנף אותה, לקלל את צבאה ואת מלחמותיה וגם לעזוב אותה ברעש רב כשרק התאפשר לו הדבר – במה זכה עתה, כשחזר עם זין מקופל בין הרגליים וגם, במקרה, יוצא עכשיו לאור ספר שירים חדש שלו:
שלושה עמודים שלמים של ראיון חשיפה עצמית עם חירופים וגידופים לישראל + צילום בעמוד השער של המוסף הבידורי-ספרותי של העיתון הנפוץ במדינה מיום שישי, 14.8.08.
אל תדאגו, פרס ישראל לשירה בדרך. אם לא השנה אזיי בשנה הבא. כי אצלנו למשתינים יש תקווה. אגב, דווקא שירי הזימה שלו אהובים עליי מאוד. הנ"ל הוא פורנוגראף רק בפוליטיקה.
* האם מישהו ממארגני הדלקת המשואות בערב יום העצמאות פנה אל מישהו מצאצאי העליות הראשונות, אלה שאבותיהם ואבות אבותיהם היו המסד להקמתה של ישראל, מישהו שחי כל ימיו בארץ ועבד את אדמתה ולא רעה בשדות זרים?
לא. המארגנים פנו לאלי ויזל, איש חשוב שלוקח אלפי דולרים על כל הרצאה שלו בנושאים האהובים עליו, אשר בגינם גם השתדל וזכה בפרס נובל לשלום. הם פונים לאדם שאינו חי כלל בישראל, ומבקשים ממנו להדליק משואה!
והצדיק הוִיזלי הזה, בן השמונים, שאמנם מבחינה בריאותית יותר טוב לו שלא ידליק משואה בלילה הקר בירושלים – מסרב להשתתף במיסדר הכבוד הישראלי החגיגי – בטענה שיש לו כבר שלוש הרצאות במועדים האלה! אכן, מגיע לכם, רבותיי, שהוא ישתין עליכם, ומגבוה!
ותנו לו פרס ישראל על מפעל חיים. אולי אז הוא יקפוץ לכאן.
ובינתיים קחו את עמרי שרון להדליק משואה. הוא גבר. הוא ממשפחה חקלאית ותיקה בארץ. הוא אינו מבקש חנינה. הוא מייצג את אביו. והוא הרבה יותר ראוי למעמד מאלי ויזל.
עמוס כרמל
האם הווטרינר ד"ר ברנרד-דב קרומהולץ
והעיתונאי השוטר-לשעבר חביב כנען (קרומהולץ)
היו קרובי משפחה?
אהוד שלום,
עשיתי סדר בתיבת הדוא"ל שלי ונתקלתי בגיליון מס' 315 של עיתונך החשוב (7 בפברואר השתא) ובשאלתו של פוצ'ו על הווטרינר הרחובותי הנודע ד"ר קרומהולץ. שמו הפרטי היה ברנרד-דב (ויעיד גם שלט ישן שעודנו קבוע על קיר ביתו). למיטב זיכרוני הוא היה "יקה" משובח מבאי העלייה החמישית, שנולד בראשית המאה ה-20, ולכן לא היה יכול לפעול באותה ראשית במקומותינו כווטרינר וגם לא לנהל את ההוספיטל של המושבה (שהוקם באותם ימים רחוקים מאד בנדבת של פקידות הברון). מה שלא גורע, כמובן, כהוא-זה מכל זכויותיו של ד"ר קרומהולץ וממסירותו להתיישבות העברית במה שנקרא אז אזור הדרום.
אינני יודע אם היה קרוב משפחתו של העיתונאי חביב כנען (קרומהולץ), ואני זוכר אותו לא רוכב על סוס אלא נוסע באופנוע-עם-סירה. עוד זכור לי שנכנס יום אחד, בראשית שנות השישים, לביתנו, כדי לשוחח עם אבי בעניין זה או אחר. הוא הושיט לי את ידו ואני – עַיִר צעיר לא לוּמד – לחצתי אותה בלי לקום ממקומי וזכיתי אחר-כך בשטיפה נאותה מאבי, כמובן בדין. לימים היה מעשה דומה עם בני, שהשיב לחיצת יד בלי לכבד את הלוחץ בקימה, וקיבל ממני את העתק השטיפה ההיא. ללמד שלא נותקה השלשלת.
עמוס כרמל
אהוד: אצלנו, במושבה וגם בקלמניה, רופא לעז שלנו חביבה וגם לפרות של גרידינגר, היה הווטרינר בה"א הידיעה – ד"ר פרבר, ואילו על אופנוע ענק היה נוסע הרופא הייקה הגבוה בעל המראה הפרוסי, ד"ר וולף, (אבא של עידו בן-גילי החי כיום בגרמניה), והכול היה עשוי אצלו עור: כפפות הנהיגה, תיק המכשירים והתרופות, מעיל הרוח וכמובן גם המושב של האופנוע, שקולו היה מנסר והולך מקצה המושבה ועד קצהָ.
דְבַר עמית ושי
עמית ושי מעירים לנו כי שם נעוריה של יעל בן שחר (בשביעית-שמינית הומאנית-ספרותית בתיכון חדש בתל אביב לפני יותר מיובל שנים) – היה יעל בוקס, ושל אורה יבניאלי – אורה אמיתי. מוזר שלא קיבלנו תיקונים והשלמות נוספים על אלה של שני צעירים אלה.
נודע לנו גם שיעל מלינובסקי כבר אינה בחיים. מוזר. לנו נדמה שרק עתה סיימנו את בחינות הבגרות בעל-פה בספרות, וטרם התבגרנו, ועדיין כל החיים והאהבות לפנינו – והנה בני המחזור שלנו הולכים ומתים, כאילו הכול כבר נגמר. לא כאילו. עבורם הכול כבר נגמר.
משה מנבכי חולשונו ז'
שופינג – חינתור [חנוּת-תוּר או חנטריש?]
שופינג – SHOPPING מילה שנזקקים לה רבות במקומותינו. אך זו מילה אנגלית מובהקת, שמשמעותה הלשונית היא "לחוות חנות". ידוע שהשם "חנות" מקורו שונה, אך מבחינת אותיות השורש ניתן להבנה גם כמקום בו חונים. לכאורה היינו יכולים לתרגם תרגום שאילה מאנגלית SHOP-SHOPPING לעברית בצורה חנות-לחנות. אלא שה"שופינג" האנגלי איננו רק "חנייה" בחנות אחת, אלא "שוטטות קניות", בין חנויות מיספר בהן חונים, קונים או לא, ונוסעים. נוסעים גם כשעושים זאת ברגל כבסיפור יציאת מצרים כשהלכו ברגל ונאמר: "ויסעו (מחנות אחת) ויחנו" (בחנות אחרת). ניסו אפילו לקרוא לשופינג "מסע קניות". אך מעשה ה"שופינג" מחייב לחנות אך גם לתור. לכן ראוי לשלב שני שורשים אלה חנות+תור ולקרוא ל"שופינג" חִנְתּוּר ברבים ובכתיב מלא חינתורים.
מונח עברי זה יאפשר לנו לגזור פועל ומעתה גברים או נשים שנהגו לומר:"יוצאים לעשות שופינג" יאמרו בקיצור ובעברית שורשית "יוצאים לְחַנְתֵּר" או "חינתרנו היום במרכז המסחרי." אנשים שיחששו ל"התרוששות" עקב קנייה מוגזמת של בני זוגם יגדירו את היוזמה במילה הזרה הנפוצה בעגה העממית חנתריש = חנתר+ריש שתקבל כאן גם משמעות לשונית עברית, לקנייה בלתי מחושבת המהווה נטל על המשפחה .
משה ברק
גבת
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
חוני המעגל התעורר בפורים:
* סבור הייתי שליזי דורון היא גיבורת הרומאנים הבלשיים של שולמית לפיד, ליזי בדיחי, והנה מתברר שהיא נבחרה לרשימת שבעת הסופרים המשפיעים ביותר בישראל על פי ה"ווג" הצרפתי. ("הארץ", "סלון הספרים בפאריס", 17.3.08). אכן, נרדמתי כנראה זמן רב מדי בפינתי הנידחת ולכן לא שמעתי עד כה דבר על הסופרת החשובה כל כך, ליזי בדיחי.
* מה הפרס התקשורתי שזוכה לו משורר שאינו חדל להשתין על המדינה, לטנף אותה, לקלל את צבאה ואת מלחמותיה וגם לעזוב אותה ברעש רב כשרק התאפשר לו הדבר – במה זכה עתה, כשחזר עם זין מקופל בין הרגליים וגם, במקרה, יוצא עכשיו לאור ספר שירים חדש שלו:
שלושה עמודים שלמים של ראיון חשיפה עצמית עם חירופים וגידופים לישראל + צילום בעמוד השער של המוסף הבידורי-ספרותי של העיתון הנפוץ במדינה מיום שישי, 14.8.08.
אל תדאגו, פרס ישראל לשירה בדרך. אם לא השנה אזיי בשנה הבא. כי אצלנו למשתינים יש תקווה. אגב, דווקא שירי הזימה שלו אהובים עליי מאוד. הנ"ל הוא פורנוגראף רק בפוליטיקה.
* האם מישהו ממארגני הדלקת המשואות בערב יום העצמאות פנה אל מישהו מצאצאי העליות הראשונות, אלה שאבותיהם ואבות אבותיהם היו המסד להקמתה של ישראל, מישהו שחי כל ימיו בארץ ועבד את אדמתה ולא רעה בשדות זרים?
לא. המארגנים פנו לאלי ויזל, איש חשוב שלוקח אלפי דולרים על כל הרצאה שלו בנושאים האהובים עליו, אשר בגינם גם השתדל וזכה בפרס נובל לשלום. הם פונים לאדם שאינו חי כלל בישראל, ומבקשים ממנו להדליק משואה!
והצדיק הוִיזלי הזה, בן השמונים, שאמנם מבחינה בריאותית יותר טוב לו שלא ידליק משואה בלילה הקר בירושלים – מסרב להשתתף במיסדר הכבוד הישראלי החגיגי – בטענה שיש לו כבר שלוש הרצאות במועדים האלה! אכן, מגיע לכם, רבותיי, שהוא ישתין עליכם, ומגבוה!
ותנו לו פרס ישראל על מפעל חיים. אולי אז הוא יקפוץ לכאן.
ובינתיים קחו את עמרי שרון להדליק משואה. הוא גבר. הוא ממשפחה חקלאית ותיקה בארץ. הוא אינו מבקש חנינה. הוא מייצג את אביו. והוא הרבה יותר ראוי למעמד מאלי ויזל.
עמוס כרמל
האם הווטרינר ד"ר ברנרד-דב קרומהולץ
והעיתונאי השוטר-לשעבר חביב כנען (קרומהולץ)
היו קרובי משפחה?
אהוד שלום,
עשיתי סדר בתיבת הדוא"ל שלי ונתקלתי בגיליון מס' 315 של עיתונך החשוב (7 בפברואר השתא) ובשאלתו של פוצ'ו על הווטרינר הרחובותי הנודע ד"ר קרומהולץ. שמו הפרטי היה ברנרד-דב (ויעיד גם שלט ישן שעודנו קבוע על קיר ביתו). למיטב זיכרוני הוא היה "יקה" משובח מבאי העלייה החמישית, שנולד בראשית המאה ה-20, ולכן לא היה יכול לפעול באותה ראשית במקומותינו כווטרינר וגם לא לנהל את ההוספיטל של המושבה (שהוקם באותם ימים רחוקים מאד בנדבת של פקידות הברון). מה שלא גורע, כמובן, כהוא-זה מכל זכויותיו של ד"ר קרומהולץ וממסירותו להתיישבות העברית במה שנקרא אז אזור הדרום.
אינני יודע אם היה קרוב משפחתו של העיתונאי חביב כנען (קרומהולץ), ואני זוכר אותו לא רוכב על סוס אלא נוסע באופנוע-עם-סירה. עוד זכור לי שנכנס יום אחד, בראשית שנות השישים, לביתנו, כדי לשוחח עם אבי בעניין זה או אחר. הוא הושיט לי את ידו ואני – עַיִר צעיר לא לוּמד – לחצתי אותה בלי לקום ממקומי וזכיתי אחר-כך בשטיפה נאותה מאבי, כמובן בדין. לימים היה מעשה דומה עם בני, שהשיב לחיצת יד בלי לכבד את הלוחץ בקימה, וקיבל ממני את העתק השטיפה ההיא. ללמד שלא נותקה השלשלת.
עמוס כרמל
אהוד: אצלנו, במושבה וגם בקלמניה, רופא לעז שלנו חביבה וגם לפרות של גרידינגר, היה הווטרינר בה"א הידיעה – ד"ר פרבר, ואילו על אופנוע ענק היה נוסע הרופא הייקה הגבוה בעל המראה הפרוסי, ד"ר וולף, (אבא של עידו בן-גילי החי כיום בגרמניה), והכול היה עשוי אצלו עור: כפפות הנהיגה, תיק המכשירים והתרופות, מעיל הרוח וכמובן גם המושב של האופנוע, שקולו היה מנסר והולך מקצה המושבה ועד קצהָ.
דְבַר עמית ושי
עמית ושי מעירים לנו כי שם נעוריה של יעל בן שחר (בשביעית-שמינית הומאנית-ספרותית בתיכון חדש בתל אביב לפני יותר מיובל שנים) – היה יעל בוקס, ושל אורה יבניאלי – אורה אמיתי. מוזר שלא קיבלנו תיקונים והשלמות נוספים על אלה של שני צעירים אלה.
נודע לנו גם שיעל מלינובסקי כבר אינה בחיים. מוזר. לנו נדמה שרק עתה סיימנו את בחינות הבגרות בעל-פה בספרות, וטרם התבגרנו, ועדיין כל החיים והאהבות לפנינו – והנה בני המחזור שלנו הולכים ומתים, כאילו הכול כבר נגמר. לא כאילו. עבורם הכול כבר נגמר.
משה מנבכי חולשונו ז'
שופינג – חינתור [חנוּת-תוּר או חנטריש?]
שופינג – SHOPPING מילה שנזקקים לה רבות במקומותינו. אך זו מילה אנגלית מובהקת, שמשמעותה הלשונית היא "לחוות חנות". ידוע שהשם "חנות" מקורו שונה, אך מבחינת אותיות השורש ניתן להבנה גם כמקום בו חונים. לכאורה היינו יכולים לתרגם תרגום שאילה מאנגלית SHOP-SHOPPING לעברית בצורה חנות-לחנות. אלא שה"שופינג" האנגלי איננו רק "חנייה" בחנות אחת, אלא "שוטטות קניות", בין חנויות מיספר בהן חונים, קונים או לא, ונוסעים. נוסעים גם כשעושים זאת ברגל כבסיפור יציאת מצרים כשהלכו ברגל ונאמר: "ויסעו (מחנות אחת) ויחנו" (בחנות אחרת). ניסו אפילו לקרוא לשופינג "מסע קניות". אך מעשה ה"שופינג" מחייב לחנות אך גם לתור. לכן ראוי לשלב שני שורשים אלה חנות+תור ולקרוא ל"שופינג" חִנְתּוּר ברבים ובכתיב מלא חינתורים.
מונח עברי זה יאפשר לנו לגזור פועל ומעתה גברים או נשים שנהגו לומר:"יוצאים לעשות שופינג" יאמרו בקיצור ובעברית שורשית "יוצאים לְחַנְתֵּר" או "חינתרנו היום במרכז המסחרי." אנשים שיחששו ל"התרוששות" עקב קנייה מוגזמת של בני זוגם יגדירו את היוזמה במילה הזרה הנפוצה בעגה העממית חנתריש = חנתר+ריש שתקבל כאן גם משמעות לשונית עברית, לקנייה בלתי מחושבת המהווה נטל על המשפחה .
משה ברק
גבת
הפרק האחרון של הרומאן "המחצבה" יובא בגיליון הבא.
📑 בגיליון:
- מימין, משמאל,
- רות ירדני כץ
- אסתר ראב: אירוע הוקרה לזכר המשוררת אסתר ראב המשוררת הארצישראלית הראשונה
- קישורית לחזונם של ערביי ישראל: מתאים לפורים וגם לברנר
- קוראים רבים שואלים במה הם יכולים לגמול לנו על קבלת המכתב העיתי חינם פעמיים בשבוע. ובכן – נמענים יקרים, רצונכם לעזור? ככל שתרבו לשאול על "דודו פאפל" בחנויות הספרים של הרשתות הגדולות ואולי גם תחליטו לרכוש אותו – כן יגבר הסיכוי שהוצאת "מטר" תוציא לאור גם את ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים / רומאן קולוניאלי" – כי ככה זה השוק היום! – לא נמכרת אז גם לא תימכר! מחשב המחסן קובע את גורל ספרך הבא: "דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
- זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
- הפרק האחרון של הרומאן "המחצבה" יובא בגיליון הבא.