על מעמדו של יבטושנקו בשירה הרוסית
אהוד,
קראתי את דבריו של ייבגני ריין על מעמדו של יבטושנקו בשירה הרוסית.
לי עצמי יש עליהם שתי הערות:
1. לו היו שואלים את אחמטובה, היא היתה בוחרת ביוסיף ברודסקי כיורשה – ודבריי מסתמכים על כתובים וציטוטים.
2. לו היו שואלים את יבטושנקו עצמו, הוא היה מצביע על רעייתו לשעבר, בלה אחמדולינה, כמשוררת טובה ממנו. המקור לדבריי: שיחה אישית עם יבטושנקו בעת ביקורו בישראל בראשית שנות התשעים.
שלך,
גיורא לשם
יוסף חרמוני
"בדומייה"? "הנחל שט"? – "זורם נהר"
קראתי בפליאה את רשימתו של יואל נץ על המשורר יבטושנקו. פליאתי מקורה בכך שחרזנות בינונית, שהיא המאפיינת את הטקסט הרוסי של השיר המוכר לנו כ"בדומייה", היא פרי עבודתו של ייבגני יבטושנקו. את הטקסט הרוסי תירגמתי לפני שנים אחדות, ולא העליתי על דעתי כי יבטושנקו הוא שכתב פזמון בינוני-מינוס שכזה, מן הסוג שאימי המנוחה היתה מגדירה כ"קוואץ". המנגינה יפה, הטקסט העברי של יעקב שבתאי נאה לה. אבל הטקסט הרוסי, נו... ולחשוב שאת זאת כתב יבטושנקו. ייתכן שנזקק לקופייקות אחדות. זכותו. מכל מקום, יצא לו משהו ברמה של רומן משרתות או עלון קיר של כתה ט'. אבל מה? הטקסט של יבטושנקו מזדמר ומחמם את הלב, בישיבה סביב המדורה או בהסבה על ספות, שהוא נוהל הזמרה-בציבור המתאים לי ולמרבית קוראי "חדשות בן-עזר". על כן תרגמתיו לשפת עבר.
לא עלה בידי לפרוץ לאתר המומלץ, שבו מופיע תרגומו של יואל נץ לשיר של יבטושנקו, אך אני סבור שנץ שגה כשתירגם את שם השיר ל"הנחל שט". וזאת, כיון שנחל איננו שט, ואף לא אצל משוררים. עצמים שונים שטים במימי הנחל. הוא זורם, או רץ, או מוליך מימיו. למען הדיוק: שם השיר במקור הוא "בֶּזִ'יט רֶקָה". כלומר: "זורם נהר/נחל'" או "(ה)נהר/הנחל זורם", ואם תרצו, "הנחל רץ". אבל לא "שט".
וכעת, הנה יבטושנקו לא משובח, בתירגומו של חרמוני. אפשר לשיר.
זורם נהר
("בדומייה")
זוֹרֵם נָהָר, סוֹד-עָרָפֶל לוֹ.
זוֹרֵם דוּמָם, אַף לא אַדְוָה.
הַמְחַזְרִים סְבִיבִי, – יָפִים כָּאֵלֶה...
אָךְ בְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
רוֹקֶדֶת וָאלְס, שְׂמָלוֹת לוֹבֶשֶׁת,
וּמְזַמֶרֶת בְּחֶדְוָה.
אֵיְנִי רוֹצָה שֶאִיש כָּאן יְנַחֵש שֶ
בִּלֵבַבִי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
הַצַפְצָפָה לְיָד הַנָחָל
עִם רֶדֶת עֶרֶב נֶעֱצְבָה.
אֲנִי לוֹחֶשֶת לָה, וְנֶאֶנָחַת,
שֶבְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
כְּבָר לַיְלָה בָּא, דְמָמָה שוֹקָעַת,
וּבַכְּפָרִים הַאּוֹר כָּבָה.
רָק אַשְמָתִי שֶלִי, אֲנִי יוֹדָעַת,
שֶבְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
זוֹרֵם נָהָר, סוֹד-עָרָפֶל לוֹ.
זוֹרֵם דוּמָם, אַף לא אַדְוָה.
הַמְחַזְרִים סְבִיבִי, – יָפִים כָּאֵלֶה...
אָךְ בְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
רוֹקֶדֶת וָאלְס, שְׂמָלוֹת לוֹבֶשֶׁת,
וּמְזַמֶרֶת בְּחֶדְוָה.
אֵיְנִי רוֹצָה שֶאִיש כָּאן יְנַחֵש שֶ
בִּלֵבַבִי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
הַצַפְצָפָה לְיָד הַנָחָל
עִם רֶדֶת עֶרֶב נֶעֱצְבָה.
אֲנִי לוֹחֶשֶת לָה, וְנֶאֶנָחַת,
שֶבְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
כְּבָר לַיְלָה בָּא, דְמָמָה שוֹקָעַת,
וּבַכְּפָרִים הַאּוֹר כָּבָה.
רָק אַשְמָתִי שֶלִי, אֲנִי יוֹדָעַת,
שֶבְּלִבִּי עוֹד לֹא נַגְעָה אֲהַבָה.
אליהו הכהן
"חֶבְרַיָּה! חֶבְרַיָּה!"
אגדת שיר שנולד בפורים לפני כשמונים שנה
ישנם שירים שאין ולעולם לא יהיה להם שם של מחבר. הם נוצרו באקראי, בתהליך ספונטאני שבו נטלו חלק אנשים אחדים ומבלי שאיש מהם תבע לעצמו את זכות היוצרים. הם זכו להתפשט בציבור כשירי עם אנונימיים והיו למרכיב חשוב במכלול השירים המתעדים את ההתרחשויות בארץ מאז ראשית המהפכה הציונית. אחד השירים האלה הוא "חבריה, חבריה".
הוא נולד במחצית השנייה של שנות העשרים, בשנים הקשות שבאו על היישוב לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית שעוררו גלי העלייה הרביעית. השנים 1926-8 התאפיינו בתופעות של חוסר עבודה, ירידה מהארץ ואי יכולת של עובדים שכירי יום להבטיח לעצמם תנאי מחייה מינימאליים. הקשיים והמצוקה השתקפו היטב בשירי הזמר של אותם ימים: "ארצנו ענייה!" – "בלי סוליות נעליים" – "בארצנו יש חמסין וכל מיני קדחת" – אלה הם רק חלק מהתיאורים שהופיעו בשירים. פועלים היו מוכנים להסתפק בשני ימי עבודה בשבוע, כפי שמסתבר משיר הערש "תשרי סבא" שנכתב באותם ימים.
באחד מימי הפורים של שנות משבר אלה התקיימה בראשון לציון אסיפת פועלים שדנה במצב. המשתתפים היו ברובם מובטלים מאונס. הדיונים לא העלו כל פתרון, ובהמולת האסיפה חזרו ונישנו השאלות: "מה יהיה אתנו?" – "מה נעשה בלי עבודה?" – "איפה נעבוד?"
היו מי שהציעו לחפש עבודה במושבות אחרות. "מה עם עבודה בפרדסי פתח תקווה?" – שאל אחד הפועלים, ומיד זכה לתשובה: "שם יש רק עבודה ערבית."
"אז אולי ננסה בנס ציונה?" – נשמעה קריאה, שגם היא נענתה מיד: "שם מעסיקים בדואים."
בצד ישבה חבורת פועלים שהזכירה למתכנסים כי פורים היום ועל כולם חלה החובה לשמוח. הם פצחו בשיר "חג פורים, חג פורים, חג גדול הוא ליהודים," שחיבר לוין קיפניס שנים אחדות לפני כן והתאימו ללחן של שיר שבת שהביא אתו מעיירת הולדתו אוּשׁוֹמִיר שבאוקראינה.
יושב ראש האסיפה ניסה להשקיט אותם ופנה אליהם: "חברייה! חברייה! בבקשה תאפשרו לנו לקיים דיון!" – אך אלה בשלהם, שרים משירי פורים ומקשיבים בחצי אוזן למתרחש באסיפה.
כשביקש יושב הראש בשנייה להשקיט אותם, התחיל אחד מהבורה לחקות את קריאתו "חבריה! חבריה! " ותוך כך שר את המילים בלחן של "חג פורים". מיד נסחפה לשירה החבורה כולה כשכל אחד מאלתר שורה לשיר מתוך רפרטואר הקריאות שנשמע באסיפה: "מה נעשה בלי עבודה?" – "איפה נעבוד?" – עד מהרה הפסיקו יתר המשתתפים באסיפה את הדיונים ואת חילופי הדברים והצטרפו לחבורה המזמרת בשירה סוערת:
חֶבְרַיָּה! חֶבְרַיָּה!
מַה נַעֲשֶׂה בְּלִי עֲבוֹדָה?
אֵיפֹה וְאֵיפֹה וְאֵיפֹה נַעֲבֹד?
בְּפֶתַח תִּקְוָה עֲרָבִים,
בְּנֵס צִיּוֹנָה בֶּדוּאִים,
וּבַיֶקֶב מַשְׁגִיחִים
בְּנֵי הָאִכָּרִים.
שתי השורות האחרונות הושרו על ידי המשתתפים בבליל של נוסחים ולכן הן גם לא שרדו בנוסח אחיד. יש נוסחים חילופיים רבים, כגון:
וּבַיֶקֶב לֹא נוֹתְנִים
לָנוּ לַעֲבֹד.
או:
וּבַיֶקֶב – בֹּעֲזִים.
אֵיפֹה נַעֲבֹד?
עוד באותו ערב עבר השיר מפה לאוזן וממושבה למושבה והתקבל בהתלהבות רבה כפזמון המשקף את המצב יותר מאלף נאומים. על כך שמעתי מגרשון מינקוב, מי שהיה פועל בראשון לציון באותה תקופה, ומשנת 1932 כיהן כמזכיר פועלי ראשון לציון ולימים היה לראש העיר. גם ותיקת ראשון לציון מימי העלייה הראשונה, פסיה ויגודסקי שמעה על הסיפור, ובגיל 92 לא יכולה היתה לזכור את שמות האנשים המעורבים בו. "איש לא האמין שהחלטורה הזאת תהפוך לשיר שישגע את כל הארץ!" – אמרה.
האם זו אגדה או מעשה שאירע? – בעיניי שאלה זו תישאר פתוחה עד שיגיע תיעוד נוסף ומוסמך יותר.
היה או לא היה – עובדה היא שהשיר מוכר ומושר בכל הארץ מזה כשמונים שנה. בשעתו אף נרקד כהורה. כנראה שאכן נוצר בעבודת צוות. עד היום לא קם איש ואמר: שיר זה שלי הוא.
אהוד: בפתח תקווה עבדו כמובן גם פועלים יהודים, שהמפורסם בהם היה לוי שקולניק, וכתבו גם זיכרונות על עבודתם פועלים כמו שלמה לביא ואברהם הרצפלד. בייחוד אחרי כל גל של מאורעות היתה העבודה במושבה נעשית עברית בעיקרה, ואולם רק שקטה הארץ, והעבודה הערבית הזולה שבה לשרור בה, אם כי היו פרדסנים כמו יעקב קרול שבאופן עקרוני העסיקו רק פועלים עבריים.
הייחוד של היקב בראשון לציון היה שרק יהודים הורשו לעבוד בו מטעמי כשרות היין, וכך עבד בו גם בן-גוריון, ואילו לערבים לא היתה בו דריסת רגל.
בימינו קיימת החמרה קשה יותר. ביקרנו לפני שנים אחדות ב"יקב הרי גליל" המשותף ליקבי רמת הגולן ולקיבוץ יראון, יקב מודרני להפליא, נטוע בלב אזור כרמים מזנים מובחרים, ומבעד לקירות זכוכית שקופים גדולים רואים מן היציע סביב-סביב את כל תהליך הייצור, הביקבוק, הפיקוק והאחסנה. דא עקא – שם למטה רואים רק יהודים דתיים, חלקם עבדקנים, כולם כסויי ראש, ולאף יהודי אחר, כולל חברי קיבוץ יראון, אסור להיכנס לאולם הייצור פן תטמא נוכחותו של היהודי החילוני את היין של היקב היהודי שלהם ותיפסל כשרותו.
כלומר, משה רבנו – מאז נתן לנו את התורה ומאז עבדו על פיה צעירי העלייה השנייה החילוניים ביקבי כרמל מזרחי, בראשון ובזיכרון, החמיר את התקנות – וכיום יש כשרות ליקב ישראלי רק אם עובדים בו באולם הייצור דתיים בלבד! למה, למה עשית לנו זאת, משה רבנו? הלא הופקדת לדאוג לכל עם ישראל ולא רק לפרנסת הדתיים החמדנים והמחמירים?!
שו"ת אליהו הכהן
מיכל פלג: "אז מָרַש הַקַרְנָש"
שלום לאליהו,
בתנועת הנוער אהבנו את שירי שלונסקי. יום אחד הביא המדריך שיר מיוחד במינו: בנוי לתלפיות, חריזה מצויינת, מקצב מדוד – אך בשפת הג'יבריש. שיר זה אני מחפשת מאז. וכך הוא מתחיל (ויסלח שלונסקי אם אינני מדייקת):
אז מָרַש הַקַרְנָש
עֲלֵי סֶצֶ'ר הַקְלַאץ'
עוד מעט.....
מִשַּׁלְמֵי הַיַלְבּוּק
מִשְׁתַּצֵל הַתַּלְבּוּק....
האם זה אומר לך משהו?
בתודה מראש,
ותודה לאהוד בן עזר על האכסניה,
מיכל פלג
נווה מונוסון
תשובת אליהו:
למיכל פלג מנווה מונוסון שלום,
בתשובה לשאלתך: את מילותיו המלאות של "כבר מרש הקרנש" הבאתי בגיליון חדשות בן עזר 321. לא אברהם שלונסקי כי אם יחיאל חגיז חיבר את שיר הג'יבריש הזה ששמו המדויק הוא: "מול דילי הדעזועים".
בברכה
אליהו הכהן
משה ביק – לא ידענו עליו דבר בזמנו
לאליהו הכהן שלום וברכה,
קראתי בעניין רב ובהתרגשות מרובה את דבריך על משה ביק ז"ל. אני מודה על בורותי, משה ביק היה המורה שלנו לזמרה בבית הספר העממי לילדי עובדים בקרית עמל (הורתה של קרית טבעון). לא ידענו עליו דבר בזמנו, וכל מה שסיפרת על גדולתו של האיש מדגיש עוד יותר את צניעותו הרבה. אכן עשית עימו חסד של אמת בתיאוריך על פעילותו המופלאה ורבת ההיקף והמשמעויות.
יישר כוחך בפעילותיך אתה בהנצחת היוצרים החולמים, הבלתי מוכרים לדורות הצעירים וגם הפחות צעירים.
בברכה,
עמוס דינור
בגיליון:
מאמרים
גיורא לשם
סוף-סוף נמצא האופן המדוייק למדידת
חשיבותם של סופרים עבריים
"למי שתהו היכן הוא סמי מיכאל, הוא נשאר בחיפה. אשתו אמרה לי שהוא מבכר לא לנסוע לחוץ לארץ בעדר, מה גם שמעט לפני הנסיעה הוא נדהם בראותו שהוא שובץ בהופעות הנידחות עם צעירי הצאן. כי מן הסתם במקום שהיו בו שלושת הטנורים של הספרות העברית, עוז, יהושע וגרוסמן, לא מתירים לו לדרוך. שלושת הטנורים טסים ביזנס באל על, בעוד אשר יתר העדר מצטופף במחלקת התיירים. שלושת הטנורים עלו על בימת המכובדים בערב הפתיחה של הסלון [הספרותי בפאריס], עם שמעון פרס. השלישייה פשוט אינה יכולה לקבל אל חבורתה רביעי, יש גבול לכל דבר, אם תתרחב יותר מדי היא הרי עלולה לאבד מהאכסקלוסיביות שלה."
בני ציפר, "מוסף הארץ", 21.3.08.
אהוד: אם להאמין לציפר, שאינו אמין עליי במיוחד מאחר שהשקפת עולמו מעוותת את יכולתו להבין את המציאות שבה הוא חי – מכל מקום, אם כך התנשאה הטיסה הספרותית של השלישייה לסלון האווירי בפריס, אז אולי כדאי להזכיר להם זאת כאשר יחזרו להטיף לנו מוסר בפעם הקרובה, לדבר אלינו מגבוה בסיגנון פסוידו-נבואי, להמציא עבורנו את אבק-השריפה, לשסות בנו את מצפון הגויים ולכנות את המופקדים על ביטחוננו והנהגתנו בשם חלולים. פוליטיקאים קטנים משלישייתנו המעופפת כבר נפלו על קבלת טובות הנאה ממין אלה.
מכל מקום, עכשיו סוף-סוף יש בידינו קנה-מידה מדוייק למדוד בו חשיבותם של סופרים עבריים חיים, כי המתים לא יהללו יה וגם לא ייסעו במחלקת הביזנס.
האם מסעדת "צחקו" נסגרת בגלל פיטום האווזים?
אהוד שלום,
אני קוראת בהנאה את העיתון שלך ואת הספר שלך בהמשכים שכמעט תם ונשלם, ותודה על כך. תודה גם לרות ירדני כץ על כתבתה המעוררת תיאבון ספרותי ולא רק קולינארי בגיליון 327, שבה היא ממליצה על מסעדת "צחקו" הירושלמית. הכול טוב ונפלא שם במסעדת "צחקו", פרט לכך, שאחת המנות העיקריות המוזכרת בכתבה, היא פרוסות פילה עם כבד אווז. המנה הזו קילקלה את תאבוני, כיוון שפיטום אווזים גורם להם סבל בל ישוער המתבצע במשך כחודש ימים, פעמיים עד חמש פעמים ביום, וההלעטה נעשית באמצעות צינור מתכתי המוחדר לתוך גרונו של האווז. כמות המזון בה מפוטם האווז מגיעה בסוף הפיטום לכשליש ממשקל האווז. למותר לציין כי החוק נגד פיטום אווזים נכנס לתוקפו באפריל 2006.
האווזים בורחים מהמפטמים בשארית כוחותיהם, מה שמעיד על הייסורים המחרידים הנגרמים להם. ואולי זו גם הסיבה לכך ש"צחקו" נסגרת והסועדים בורחים משם...
בברכת אביב מקסים,
אירית שושני
אהוד: לי יש בעייה קשה יותר כי אפילו כשאני אוכל קציצות אני שומע, עוד בשעת הטיגון – את זעקת הבהמות השחוטות, ומזדעזע, ומיד לוקח יותר מלפפונים חמוצים, חרדל וקטשופ, וגם צ'יפס, כדי להבליע את הזעזוע שנגרם לי בשעת הבליעה של בשר הנרצחות המטוגן. וכנ"ל אפילו כשאני אוכל פרוסת נקניק או שינקן וחושב על נחירת החזירים המסכנים שכידוע, אחרי הקופים, הם הקרובים לנו ביותר מבחינה ביולוגית ורודה.
פעם הייתי שרוי בדיכאון והלכתי לפסיכולוגית ידועה (לא ורדה) ושאלתי אותה אם לא כדאי שאתחיל לקחת גלולות נגד. "אתה לא צריך גלולות," אמרה, "תתחיל לאכול לעיתים קרובות סטייק פילה ותצא מהדיכאון!"
ואכן, כך היה. אלמלא הסטייק פילה העסיסי הייתי נשאר בדיכאון עד היום. וגם בשנותיי אלה, אחרי כל מנה של סטייק פילה טעים, מצב הרוח שלי עולה פלאים ויש לי תחושה של שובע כמו אריה שגמר לאכול את טרפו.
לכן אני חושב שהרס ענף פיטום האווזים בישראל היה שערורייה מכוערת וגול עצמי מהדהד שתקעו אותו טיפשים, צדקנים וברוני תקשורת חובבי הרס. כל תעשיית פיטום האווזים להכנת ה"פואה גרא" עודנה שרירה וקיימת, רק לא בישראל (וגם לא בחלק ממסעדותיה שנבהלו) – אלא הועברה אל מעבר לגבולותיה; ואולי היו גם מי שהרוויחו ועדיין מרוויחים היטב מהרס ענף פיטום האווזים בישראל – והם שעודדו במישרין או בעקיפין את תהליך החיסול כדי לשפר את מצב עסקי הפיטום שלהם מחוץ לארץ.
למידע נוסף אני ממליץ על הרומאן הנידח "חנות הבשר שלי" (אסטרולוג, 2001), ואכן אני למדתי רבות מן התקופה שהיתה לי חנות בשר ונקניקים בגבעתיים, מקצוע שירשתי מחותני אבי אשתי הראשונה, כמסופר בספר, ושם גם חזיתי את התפתחותה המדהימה של רשת לא-כשרה כמו "טיב טעם" וגם את פיצוץ השגרירות האמריקאית בתל אביב.
ראובן ארגוב
אני עדיין לא מרשה לעצמי להיסחף ימינה מדי
לאהוד שלום,
נולדתי בגבעת השלושה הישנה, היום ליד "יד לבנים". בגיל עשר עברנו לעינת כאשר הפילוג חסר הטעם, איחוד – מאוחד הכריח אנשים לריב ולהיפרד...
הפכתי למנוי של מכתבך העיתי לפני שבועיים. אני מעריץ את המחשבה העומדת מאחורי מכתבך העיתי. את צורתו הברורה, את דיעותיו, את השפיות הנודפת מכל מילה ממילותיו. אני עדיין לא מרשה לעצמי להיסחף ימינה מדי ומקווה שגם לא אגיע לאותה רמת ייאוש שמובילה הרבה אנשים גם טובים שהלכו עם הציונות שלהם חזק מדי ואולי במבט לאחור ואולי גם בעתיד, בצדק רב.
בתודה
ראובן ארגוב
אהוד: "חדשות בן עזר" רחוק מלהיות ימני. הוא פתוח למיגוון דיעות רחב ביותר, ומה לעשות, חלק גדול מהכותבים בו רואים ומנתחים ללא אשליות ורמייה עצמית את המציאות שבה אנו חיים. וזה ההיפך הגמור מלהיות "ימניים" או "שמאלניים", שאלה הם אנשים שחיים באשליות ואינם רואים נכוחה את המציאות.
אכן אני זוכר את גבעת השלושה הישנה, כי גרתי ברחוב פיק"א, לא רחוב מבית הספר, ואני זוכר את רשיש עולה בעגלה קטנה עם חמור ואת תהלוכות האחד במאי; וגם בת דוד שלי, שמחה לבית בן עזר, ובעלה צבי שכטמן-שוחט, גרו ממערב לקיבוץ והיה להם משק לתפארת ולול יונים, שגם הצייר אורי ליפשיץ זוכר אותו, כי פעם קיבל מצבי יונים תמורת בולים, אלא שהיונים עפו לשובך חזרה ואילו הבולים לא חזרו.
אגב, היום כבר לא קיים השם "יד לבנים" אלא קריית המוזיאונים של פתח-תקווה.
תודה אהוד,
כל כך הרבה זיכרונות. דרך אגב: רשיש עבר יותר מאוחר לסוס אמוץ שנקרא פינייה על שם בעליו. האם לדעתך גם התקופה הנוכחית שבה אנו חיים תקבל אותו מעטה רומנטי בעתיד, כתקופת ילדותנו או שאין סיכוי כזה ?אני חושש שכנראה לא. רומנטיקה נוצרת עם הזדהות מוחלטת שלצערי לא קיימת היום. צריך שכל אחד ירצה לעשות את הטוב שהוא יכול ובשביל זה צריך ליצור מכנים משותפים רחבים יותר אבל צריך יהיה למצוא את אותו רועה האתונות הצנוע, שלצערי כיום איננו בנמצא.
שוב תודה,
ראובן ארגוב
אהוד: אני לא מתבונן בעבר מבעד למעטה רומאנטי ובוודאי שלא מתוך זהות מוחלטת. היו אז לא רק רועי אתונות צנועים אלא גם רועים קנאים, פלגנים, לבי שנאת אחים, שקרנים, צבועים, צדקנים, משתמטים ורודפי בצע שיכלו להוריד אדם ביגון שאולה.
ברוך תירוש
חותם הנבטים בארץ ישראל
לאהוד שלום,
נהניתי מרשמיך ה'טריים' מגללי הסוסים והחמורים מול עתיקות פטרה בירדן, ואנחנו חווינו התרחשויות דומות לא מכבר יחד עם אורחינו מצרפת. [גיליון 326].
אולם את החוויות המרשימות במיוחד ספגנו כאשר מיד לאחר חתימת הסכם השלום, הגענו – 90 ותיקי פלמ"ח – בשני אוטובוסים בהנחייתו של פרופ' מנשה הראל ושלושה מעמיתיו לביקור תנ"כי-היסטורי של שבוע בירדן. הביקורת במעבר הגבול, בעמק בית שאן ליד כפר רופין, נמשכה 9 שעות! –
כאשר שני שוטרים בדקו כל דרכון והעתיקו את פרטיו לטופס בן שלשה עמודים. האווירה בגבול הייתה נהדרת, שרנו שירים והחלפנו רשמים עם חברים, ובעיקר 'ריחמנו' על עשרות קבוצות הישראלים האחרים שלא הצליחו לעבור את הגבול אחרינו. בכל אתר נתקבלנו בחביבות ובקריאות "יעיש ישראיל", גם בעיירה כראמה, שסבלה מהתקפת צה"ל, הודו לנו האיכרים על כמויות המים שישראל מוסיפה לתעלת ה'רור'.
לקראת הטיול, אספתי חומר אודות עבר הירדן בתנ"ך ובשאר המקורות, וחיברתי מסכת שניתן היה לטייל לפיה בכל אתרי ההיסטוריה בירדן.
על פטרה ניתן לספר הרבה. מה גם שהמתחם משמש מכרה זהב לממשל הירדני, ורק חבל שהאוטובוסים המורידים את התיירים בחלק העליון של האתר, לא מצפים להם בחלק התחתון לאחר צעידה מתישה במשעולי טרשים. אלא המדריכים מטרטרים ומראים לתיירים פחות ממחצית שכיות החמדה, ומפנים אותם בחזרה לצעידה מתישה עוד יותר במעלה הוואדי לעבר האוטובוסים ונהגיהם הנופשים.
להבנת אתר פטרה ועלילות הנבטים שבנוהו, אני מצרף כאן תיאור –
חותם הנבטים בארץ ישראל
קורות עם ישראל שזורים, לטוב ולרע, בחיכוך עם עמים אחרים רבים שמעטים מהם כגון הכנענים והמצרים, הפלישתים הבבלים והאשורים, היוונים והרומאים ניתן להזכיר בנשימה אחת. בין העמים שהטביעו את חותמם בקורותינו ובארצנו, נסקור כאן ביריעה קצרה את בני העם הנבטי שפעלו במחיצתנו במשך מאות שנים; תחילה כנוודים עויינים, אחר כך כבני ברית, ולאחר מכן כאוייבים במלחמות עקובות מדם. לאחר מאות שנים בגלגולי לאומיות שונים, נעלמו הנבטים והשאירו אחריהם ערים מרשימות ושרידי מערכות חקלאות במדבר המעוררות התפעלות עד היום. הנבטים חיו כנוודים במידבריות ערב ונדדו צפונה לארץ אדום במאה החמישית והרביעית לפני הספירה. חוקרים, וביניהם פרופ. זאב וילנאי, העריכו כי הנבטים השתייכו לנביות וקידר בני ישמעאל, וכך התייחסו אליהם במקורותינו. הנביא ישעיהו משלב אותם בחזון הגאולה, ומבטיח: "קומי אורי כי בא אורך... שיפעת גמלים תכסך, כולם משבא יבואו, זהב ולבונה ישאו... כל צאן קידר יקבצו לך...איילי נביות ישרתוך."
מענין ששפת הנבטים היתה ארמית, שהיתה שגורה ומקובלת בעם היהודי, ולאחר התנחלותם בארץ אדום הם הצטיינו בעיבוד אדמות המדבר והשכילו באורח מרשים לאגור את מי השיטפונות בואדיות להשקאת חלקות שדה מדורגות, וגם יצרו קדרות וכלי מתכת. את בירתם רקם (פטרה ביוונית) הם בנו מוגנת בין נקיקי סלעים בעבר הירדן המזרחי, שם מדהימים בעוצמתם עד היום שרידיה החצובים בסלע. עד מהרה השתלטו הנבטים על המסחר בבשמים ובתבלינים שהובאו באורחות גמלים מדרום מדבריות ערב, ואולי גם מארצות אסיה הרחוקות. בנקיקי סלעי אדום בפטרה חצבו חללים גדולים בצוקי עד לאחסנת הבושם והתבלינים, ולהגנה עליהם מפני בוזזים. שיירות גמלים פרצו צפונה ב"דרך המלך" התנ"כית לעבר דמשק ובנותיה; אך אותנו מעניינת יותר פעילות השיירות דרך ארץ ישראל המערבית שהובילו תבלינים ובשמים לעבר נמל עזה, להטענה על ספינות שהובילו את המטען היקר לנמלי הים התיכון ביוון ובאיטליה. שיירות גמלים גם הובילו חימר, כנראה זפת, מחופי ים המלח לארץ גושן לחניטת מתים במצרים. כיום, ניתן לחזות בדמיון את שיירת הגמלים העמוסים בתבלינים ובבושם, יוצאת מפטרה מערבה דרך נקיקים צרים בירידה תלולה של כ- 1000 מטר לעבר ישימון הערבה ליד חצבה; ומשם טיפסו מאות מטרים במעלה העקרבים לעבר הר הנגב בואכה העיר עזה. השיירות היו מוגנות ע"י אוחזי נשק, (בדומה לשיירות המבריחים בימינו, שכך חצו את הערבה בין ירדן למצרים, ופתחו באש על כל מי שניסה להפריע להם). בין חצבה בערבה לעזה על חוף הים התיכון, הקימו הנבטים מתחמים מוגנים למנוחת לילה ולהאבסת הגמלים. באותם המתחמים קמו הערים 'ממשית' ו'עבדת', 'שיבטה' 'ניצנה' ואחרות שהיו בצורות להגנה על השיירות; והחקלאות סביבן סיפקה מזון ומספוא כדרוש. עד היום ניתן להבחין בדרוג המדרונות ובסכרים שנבנו לפני אלפיים שנה לתפיסת מי גשם ולאגירתם להשקאה ולשתייה בבורות ענקיים שטוייחו בקפדנות – ממש "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
ייתכן שאנשי השיירות החמושים, בהיותם עדיין נוודים, היו אותם בני המדבר שחמסו ועשקו את ישראל כמתואר בספר דברים: "והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו; ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחייה בישראל, ושה ושור וחמור." – "כי הם ומקניהם.. באו כדי ארבה לרוב, ולהם ולגמליהם אין מספר, ויבואו בארץ לשחתה."
הם היו השוסים שפשטו בדרכם לעזה ובחזרה לאדום על ישובי הספר וחמסו את יבוליהם; ובכל הדורות נאלצו בני ישראל להתגונן מפני הנוודים. גם המלך עוזיהו נאלץ להגן על עדריו ויבוליו בין הירדן ועזה, כפי שנאמר בספר דברי הימים: "ויבן עוזיהו מגדלים במדבר, ויחצוב בורות רבים, כי מקנה רב היה לו בשפלה ובמישור, איכרים וכורמים בהרים ובכרמל, כי אוהב אדמה היה; וילך שמו עד לבוא מצרים." כך הוא הגן על מקנהו ואדמותיו עד גבול מצרים.
אולם, המגע המדיני הראשון עם הנבטים אירע בימי יהודה המכבי שיצא, בשנת 164 לפנה"ס, לעבר הירדן בכדי להציל את קהילות היהודים מפני נוגשיהם היוונים-הסוריים. יהודה המכבי כרת ברית שלום עם הנבטים בכדי להבטיח את שלום צבאו מדרום וממזרח, וגם אחיו יהונתן נעזר בהם בקרבות נגד היוונים. עשרות שנים נשמרה הברית, ויישובי הנבטים בנגב שגשגו מרווחי המסחר בבשמים ותבלינים, כאשר בינם לבין מרכז הארץ התיישבו אדומים רבים שגויירו בעת שלטונו התקיף של יוחנן הורקנוס הראשון.
כשישים שנה לאחר מכן יצא המלך אלכסנדר ינאי למסע כיבושים והרס את העיר עזה ונמלה, ושיתק את המסחר בבשמים ותבלינים; ובהמשך הוא כבש את ערי הר הנגב ואף כמה ערים נבטיות בעבר הירדן. היחסים עם הנבטים שופרו בימי בנו הורקנוס השני שהסתייע באנטיפטרוס האדומי, אביו של הורדוס, והחזיר לחרתת מלך הנבטים את הערים שנכבשו על-ידי אלכסנדר ינאי.
הורקנוס אף הסתתר בארמונו של המלך חרתת, מפני אחיו אריטובולוס שהתמרד בירושלים ותפס את המלוכה ביהודה בימים לפני כיבוש הארץ על-ידי המצביא הרומאי פומפיאוס. מעניין לציין כי במוזיאון הארכיאולוגי בעמאן ניתן לראות את מצבת המלך חרתת ועליה חרוט בארמית, באותיות עבריות ברורות: "חרתתו מלכא נבטו". זאת, לא הרחק ממגילת הנחושת המפוארת שנמצאה יחד עם מגילות ים המלח, והמתארת בעברית את אוצרות בית המקדש בירושלים. בהסבר למגילה מציינים הירדנים כי היא נכתבה על-ידי שיח' פלסטיני.
בכדי להכריע את מרד אריסטובולוס הקנאי, גייסו הורקנוס ואנטיפטרוס את הנבטים והרומאים למערכה עקובה מדם שחיסלה את עצמאות החשמונאים, והשליטה את הרומאים על הארץ. יהודה היתה לפרובינקיה רומאית, והורקנוס נתמנה על-ידי הנציב הרומאי כ"אתנרך", זקן העם ביוונית. מאותה העת שטמו הנבטים את היהודים והשתתפו בכל מסעות הדיכוי והענישה הרומאיים. ביטוי לאכזריות הנבטים בקרבות המרד הגדול ביודפת ובירושלים ניתן בכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יוסיפוס פלביוס, וגם בתלמוד ובאגדות ישראל. וכך, בימי השלטון הרומאי הוחזר מסחר הנבטים על כנו ועריהם בנגב שבו לפרוח אולם עצמאותם פסקה בימי הקיסר טראיאנוס שהכריע באותה העת באכזריות את "מרד הקהילות", וארצם הפכה ל"פרובינקיה ערביא".
בשלהי המאה השנייה לספירה קיבלו על עצמם הנבטים את הדת הנוצרית, ובנו בעריהם כנסיות מפוארות ששרידיהן משוקמים לאחרונה על תילם בגנים הלאומיים בעבדת ובממשית, בחלוצה, שיבטה וניצנה. במשך מרבית תקופת הנצרות הביזנטית שגשגו ערי הנבטים בנגב והתרחבו כבעבר על-ידי רווחי המסחר בבשמים ותבלינים, בחקלאות ובהארחת רבבות הצליינים שהגיעו לנגב ולסיני, אך הכיבוש הערבי במאה השביעית הוריד את "מסך החול" על ערי הנבטים שהתרוקנו מיושביהן.
חוקרי ארץ ישראל גילו מחדש את הערים במאה ה-18 ומצאו שרידי כנסיות וכתובות רומאיות ונבטיות, וכן יווניות ביזנטיות, ובעיקר מערכות תפיסת מים לחקלאות ולאוכלוסייה רחבה. לורנס "איש ערב" שסייר בערים בתחילת המאה ה-20 מצא עדיין את הערים על תילן ותיאר כיצד חומסים ערביי הסביבה את השרידים המפוארים ומעבירים את האבנים המסותתות לבניה מישנית ביישוביהם עד באר שבע ועזה המרוחקות. הרס משמעותי בוצע על-ידי התורכים, כאשר בסיוע הצבא הגרמני בנו מסילת ברזל מדמשק לאורך הירמוק והירדן, דרך עמק יזרעאל וג'נין, לוד ובאר שבע לעבר ניצנה וסיני, בהכנות להתקפה על תעלת סואץ. עד היום ניתן להבחין בצומת משאבי שדה בשרידי גשר רכבת גדול, ועוד עשרות גשרי מסילת הברזל התורכית בדרך הישנה לניצנה, שנבנו מהאבנים המסותתות משרידי הערים הנבטיות. כך נבנו בניצנה מבני העיירה התורכית "עוג'ה אל-חפיר", וגם הבריטים בנו מאותן האבנים את תחנות משטרת הגמלים בממשית, היא כורנוב.
בשנות ה-30 החלה משלחת ארכיאולוגית מארה"ב בראשות [אחד מבני משפחת] תעשיין הנשק 'קולט', לחפור בשיבטה וחשפה את העיר על ביצוריה ושרידי הכנסיות ומערכות המים והחקלאות. עקב הבצורת והתרוקנות בורות המים, נאלץ קולט לעבור לחפירות בניצנה, שם השאירו התורכים בארות פעילות. בניצנה מצא 'קולט' אוצר של מאות פפירוסים וחרסים כתובים, שחשפו את מהלך החיים בעיר ובהר הנגב לאורך מאות שנים, כולל רישום עסקות מסחריות בבשמים תבלינים וחיטה עם ארצות רחוקות, וקבלות על משלוח אלפי סלים עם תמרים עד הכיבוש הערבי במאה ה-7. הביטחון הידרדר אז והוכבד עול המיסים לשליטים המוסלמים. בעשרות פפירוסים מתוארות פניות תחינה לשליטים להקל בעול המסים שאינם מותירים מחייה. ואכן, מדי עשור קטנה האוכלוסייה המותשת עד לנטישת ערי הר הנגב במאה ה-8.
גם משלחת 'קולט' חשה את ה"סחיטה" והצקות שבטי הבדואים בגניבות ובתביעה ל"דמי חסות", עד להתנפלות אלימה בשנת 1938 שגרמה להרס השיחזורים, לנטישת ערי הנבטים, ולהורדה מחודשת של "מסך החול" על שרידי העבר עד לשלהי מלחמת העצמאות.
כך נחשף לעינינו פרק מרתק וסוער בקורות ארץ ישראל, ואני ממליץ לקרוא על כך בספרי היסטוריה, להצטייד במפות הר הנגב המפורטות בהוצאת החברה להגנת הטבע, ולטייל בכמה מאתרי העבר הנבטי, כלהלן:
נתחיל בעין עקרבים המצוי מתחת למעלה עקרבים ליד כביש 227, כ-15 ק"מ מערבה מחצבה שעל כביש הערבה. המעין שופע מים מרירים במרבית ימי השנה, ובסביבתו ירק רענן וניתן לצפות שם בעדרי פראים (חמורי בר) ובראמים לבנים ששוחררו לחופש בטבע.
עולים צפונה בכביש מעלה העקרבים המתפתל להפליא מעל נופי ישימון מדהימים, כששרידי "דרך הבשמים" העתיקה נראים ממערב לכביש ממצפה האנדרטה לזכר חללי ההתקפה על אוטובוס אגד שהחזיר חוגגים מאירועי העשור לאילת. ממרומי מעלה העקרבים ניתן לצפות מזרחה להרי אדום ומואב בירדן, וגם דרומה לעבר כיפת הר צין הנקראת בטעות "הור ההר" שהוא מקום קבורתו של אהרון הכהן מזרחית לפטרה בירדן.
עם סיום פיתולי הכביש פונים ימינה (צפונה) בדרך עפר לעבר מצפה "המכתש הקטן" המרהיב ביופיו ובגווניו. חוזרים לכביש 227 וממשיכים מערבה, חוצים מסילת ברזל ופונים צפונה על כביש 206, כשהכור הנודע נחשף מימין בכל הדרו. בצומת רותם פונים שמאלה על כביש 25, ולאחר כשני קילומטר פונים שמאלה לפי שילוט לעבר שרידי העיר ממשית (כורנוב). העיר נחפרה ושוחזרה להפליא על-ידי רשות הגנים, וכדאי לבקר בה בעזרת הדפדפת הנמסרת במקום. לא להחמיץ תצפית על הסכר העתיק המשוקם, בתקווה שנשארו בו מים לאחר הגשמים
חוזרים לכביש 25 ופונים שמאלה לעבר דימונה, ושוב שמאלה בכביש 204 בכיוון לירוחם, ולפי שילוט ניתן למצוא משמאל לכביש את שדה "אירוסי ירוחם" הפורחים בשלל צבעים בעונת החורף.
בהמשך כביש 204 שמאלה כדאי לבקר בעיירה ירוחם ובאגם המים הגדול מצפון לעיירה. ממשיכים דרומה על כביש 204 לביקור בצריף בן גוריון שסביבתו שופצה לבלי הכר, במקום יש מזנון ושירותים נקיים. חוזרים לכביש 40 וממשיכים דרומה עד למדרשת בן גוריון וצועדים לפי השילוט בגן מדברי מרהיב לקברות דוד ופולה בן גוריון; משקיפים על הנוף המדהים וחוזרים בשביל נוח על סף המדבר ממנו נשקף נוף ישימון נחל צין מלא ההוד, וניתן לרדת במכונית בכביש מתפתל לשמורת הטבע 'עין עבדת' ולחזות במקווי מים וביעלים משוטטים על הצוקים.
חוזרים לכביש 40 ודרומה כ-6 ק"מ, ופונים שמאלה ברך עפר סלולה לפי שילוט, למצפה המרתק מעל 'עין עבדת' המשקיף על הצוקים החוסמים את השמורה. כדאי לנוח על שפת התהום ולצפות ביעלים המטפסים ומקפצים, אך לא מומלץ לרדת בסולם הברזל אל המעין בתחתית הנקיק.
ממשיכים 2 ק"מ דרומה בכביש 40 לעיר עבדת המשוחזרת. העלייה לעבר העתיקות מעייפת אך הביקור בעזרת הדפדפת מהנה. ניתן להמשיך דרומה למנוחה ב'מצפה רמון' שם יש מלון מעולה וצימרים. בבוקר רצוי לחזות בעשרות יעלים מטפסים לאיטם העירה בחיפוש אחר מזון, לבקר במצפה ובמרכז המבקרים על הצוק, ולסייר בעזרת הדפדפת באתרי המכתש ובחוות היאמות (לאמות) הצבעוניות.
חוזרים צפונה בכביש 40, ופונים שמאלה (מערבה) בצומת טללים לעבר ניצנה בכביש 211, ולאחר 15 ק"מ פונים שמאלה לפי שילוט לחורבות שיבטה המשוחזרות, שהביקור בהן ובמערכות החקלאות מרשים וכדאי, בעזרת דפדפת ההסבר.
חוזרים לכביש 211 ופונים שמאלה לעבר כפר הנוער ניצנה המרהיב, שהוקם במסירות ובחיבה על-ידי מיודענו אריה (ליובה) אליאב ועמיתיו. אפשר ללון בבית ספר שדה בכפר באם יש מקום פנוי, ובתדרוך אנשי המקום המיומנים לסייר במוסדות הכפר וללמוד על התוכניות המסעירות לשיקום הנגב כסל המזון והמרחב לישראל. לסייר במצפה ליד שרידי בית החולים התורכי ובחורבות ניצנה ועוג'ה אל חפיר. באנדרטת קרב חטיבת השריון 8 בפיקודו של יצחק שדה, ובשחזור החוות הנבטיות. לצפות במאה עמודי השלום שהוקמו ע"י הפסל דני קרוון והמהנדס מיכה פרי, בין הכפר ושער הגבול עם מצרים, ובמגבלות הזמן ראוי לשמוע ולהתרשם ממאגר המים הגדול בנחל לבן המעשיר את מי התהום, מהישובים כמהין ובארותיים והאחרים המוקמים וממטעי הזיתים והחוחובה ויערות הקק"ל בואכה באר שבע.
אהוד: במהלך ביקורנו בשיבטה ובפטרה שמענו הסברים ותולדות לעיתים קצת אחרים מהמובאים כאן ועל כן הדברים של ברוך תירוש הם על אחריותו בלבד.
תודות לניצה וולפנזון
שלום אהוד,
מסתבר שהמחרשה המשפחתית שלכם והתלם הראשון מככבים גם בעולם הבולים.
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1215817
(מתוך בלוג דואר ובולאות של MRimer בתפוז, אתר המביא סיפורים בנושאי דואר ובולאות. הכותב משה רימר מנוי על עיתונך).
בברכה,
ניצה וולפנזון
אהוד: ניצה, שהיא גם צלמת כישרונית, הכינה מצגת מרהיבה על דרכה לבית הספר בילדותה בראשון לציון, מה היה אז ומה נשאר במשך תקופות שונות. היינו שולחים לכם אותה אבל היא בהיקף גדול של 5 מגבייט ולכן אנחנו ממליצים לפנות ישירות לניצה לפי האי-מייל הרצוף ולבקש ממנה שתשלח לכם את המצגת.
anuw@zahav.net.il
עם זאת עלינו לציין כי חרף העובדה שהמחרשה ועץ התפוז, המופיעים כבר על בול הדואר הנדיר משנת 1909 – הם סמלה של פתח-תקווה זה כמאה שנים, והסמל לא שונה כפי שעשו ערים צעירות ממנה – הנה בשום מקום במושבה אין ציון לכך ש"המחרשה המשפחתית שלכם והתלם הראשון" הם אכן שלנו. פשוט לא פירגנו לנו, ועל שמו של חורש התלם הראשון בשלהי 1878 אין היום גם רחוב במושבה.
מבצע ההודעה לנמענים על "מלך בירושלים"
את ההודעה שהסרט הדוקומנטארי "מלך בירושלים" עומד להיות מוקרן במוצאי שבת האחרונה בערוץ 10 קיבלנו מהמפיק כבר לאחר שגיליון יום חמישי האחרון, 327, נשלח לנמענים. כדי שלא למנוע טוב מהצופים, שלחנו בנפרד את ההודעה הזו לתפוצת 1,775 נמענינו (אין צורך לומר שההמלצה נשלחה חינם, ורק משום שהסרט מצא חן בעינינו), וקיבלנו תגובות תודה רבות. הנה אחת מהן:
שלום אהוד ושלום גם לרעייתך
תודה על ההמלצה.
ובהזדמנות זאת אני מבקש שוב למסור לך שאני נהנה מעיתונך. אתמול קראתי בעונג את טהר לב.
חג שמח,
עו"ד בני דון-יחייא
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "מבין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.
[דבר המפרסם]
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק ל"ב (ואחרון)
מחצבה לָרוּח
הטלפון במחצבה צילצל, צילצל, ואיש לא ניגש למשרד לענות. לאחר שלוש דקות קם דנינו, שנימנם כל אותו זמן על לוח-עץ במחסן-הכלים, יצא ועבר את החצר וניגש להרים את השפופרת. בחוץ נשבה רוח חזקה והוא התעטף היטב בבגדו.
"הלוֹ?"
"הלוֹ! הלוֹ! עם מי אפשר לדבּר כאן?"
"למה זה ה'בּאגריסטים' מבלבלים לי את המוח ומפריעים לי לישון?"
"אה, זה אתה, דנינו?"
"כן."
"לא שומעים אותך היטב, יש פה סערת-חול מחוּרבּנת כזאת. מאיפה יש בסביבה הזאת כל-כך הרבה חול?"
"כן, גם אצלי, לעזאזל, כבר מתחילות הרוחות של הסתיו."
דיבר המפעיל שעבד עם משה דויד באחד משני המַחפּרים. הצלצול בא בקו הפנימי של המחצבה שקישר את המשרד עם שטח החציבה בגבעה שממול.
"תגיד, יש פה בכלל מישהו אחראי על העניינים?" שאל הבּאגריסט.
"מה קרה?" אמר דנינו.
"מה קרה?" אחרי ארוחת-הבוקר נגמר לנו כל מה שהיה לעשות ואנחנו יושבים ומחכים, ומחכים, ואין שום דבר. ובכלל, הרבה פועלים לא באו היום לעבודה – "
"אז מה איכפת לך? חַכּה."
"תִראה, דנינו. תפסיק להתלוצץ. איפה ניסים לוי?"
"אני יודע? בבית-החולים, אולי מת. אם לא – בטח יעברו כמה חודשים עד שיתקנו לו את כל העצמות שנשברו. והשאר – במשטרה."
"מה יש? מה קרה לו? דבּר ברור. נכנס לי חול לאוזניים, ואני לא שומע אותך טוב."
"לא שמעת? התנפל עליו אתמול כל הכפר מפני הבת של חדידו שנהרגה."
"ולא היה יכול מישהו לעצור בהם?"
"אי-אפשר היה, תאמין לי."
"ואיך זה קרה שהִכו אותו? הרי כולם חברים טובים שלו?"
"אני לא ראיתי, רק יודע ממה שאנשים מסַפּרים. אחרי שהתאספו כולם בחצר שלו זרקו עליו אבנים וקיללו. חלק רצו כבר ללכת ולעזוב, אבל אלה שהיו קרוב אמרו שהוא רץ כל הזמן בבית מחדר לחדר וקורא בשם של אישתו. אתה מבין? כמה מן הבחורים רצו לעשות ממנו צחוק, נכנסו ואמרו לו: 'ניסים לוי, אנחנו רוצים לשמוע מה שהאישה שלך אומרת על כך. אם היא תהיה בעדך, אנחנו מסתלקים.'
"והוא לא הבין מה שמבקשים ממנו, ואולי היה כבר קצת משוגע באותה שעה, ואולי שתה יותר מדיי בחתונה אצלי, וכשהם אמרו לי כך, התנפל עליהם וצעק: 'אני לא אתן לכם להיכנס אל אישתי, אני לא אתן לכם להיכנס אליה!'
"והם בכלל לא התכוונו ברצינות, אבל כשראו אותו ממשיך לצעוק את השם שלה ומכה בידיו את ליבו, ואחדים נשבעו שאפילו ראו אותו בוכה, מיד ניגשו אליו ורצו לקחת אותו ולהרגיעו. אך הוא ברח ועמד במסדרון ליד דלת החדר של אישתו, ולא נתן לאיש להתקרב אליו. לבסוף חשבו שאולי הוא עשה לה משהו, או סתם התחממו הרוחות, מפני שבאותו זמן התחילו פרחחים אחדים לשרוף את הבית, בקיצור – היתה שם תגרה הגונה, וכולם התנפלו עליו והִכו אותו בכל כוחותיהם עד ששברו לו את העצמות שלו, ומי יודע אם לא נהרג מן המכות האלה. כאשר סחבו אותו משם, וכבר איבד את הכרתו, הוא עוד המשיך לקרוא בשם שלה. דפקו על הדלת ולא ענתה, קראו בשם שלה, צעקו. לבסוף באמת דאגו לה וניסו לפתוח את הדלת – וראו שהיא נעולה. בעטו בכל הכוח ופרצו אותה, ואתה יודע מה?"
"מה?"
"היא בכלל לא היתה שם."
"מה אתה אומר! לעזאזל, אני כבר מרגיש שהמנוע של ה'בּאגר' יתמלא היום חול עד שאי-אפשר יהיה להפעיל אותו."
"בדיוק כך. רק אז הבינו מה גרם לו שיהיה משוגע כל-כך."
"מי? אה? אתה מתכוון לניסים לוי?"
"כן. מוטב היה לו למות, רק שלא יגלו שהאישה שלו היא לא בבית. בייחוד שסיפר קודם לכולם, גם לי, שהיא חולה ושוכבת במיטה."
"שוכבת? חה-חה-חה!"
"מה? גם אתה שמעת?"
"אומרים."
"אז, אז זה נכון?"
"בחייך?"
"כן."
"מה אתה יודע בדיוק, דנינו?"
"היתה נפגשת עם משה דויד בעיר."
"מה?"
"לא רק היתה נפגשת איתו, עוד חשבו שניהם לברוח – "
"מה? דנינו, מה שאתה מסַפּר לי היום אני חושב שאפשר לראות רק בסרטים. איפה אני תיארתי פעם לעצמי שאצלנו במחצבה יקרו דברים כאלה? באמת, קשה להאמין, ועוד על משה דויד."
"מה אתם יודעים? אם היית בא אתמול לכפר, היית רואה הכול בעיניים שלך."
"מאיפה אתה יודע?"
"מישהו בא הבוקר וסיפר שראו את מַנטלוֹ אצל סוכן-הנסיעות. אחר-כך ראו אותה האנשים באוטובוס, כאשר נסעה לעיר והיתה לבושה כמו לטיול. ועוד ראו כי שניהם מסתובבים בזמן האחרון על-יד הבית של מנטלו. כבר מזמן התחילו לדבר עליהם. רק שלא היו בטוחים ואמרו – אולי רק במקרה. ואני חושב, אולי בכל-זאת במקרה, אבל – ניסים לוי רצה לפטר אותו."
"העיקר, מה אני אעשה היום בעבודה? טפוּ, כבר השיניים שלי חורקות. אתה אומר שניסים לוי לא יחזור לעבודה בקרוב?"
"לא."
"אז אולי משה דויד יבוא עוד מעט. ובאמת, תגיד, דנינו, אתה לא חושב שהוא היה יכול עכשיו למלא את המקום של ניסים?"
"איפה? שמעת שרצו לנסוע. אתה חושב שהראש שלו נמצא עוד במחצבה? מה איכפת לו? ואם לא נסע, יש לו די צרות בבית."
"איזה?"
"ומדוע לא בא היום לעבודה? שמע! אם הוא לא ברח מן הארץ, סימן שהלך לשחרר את חליפה מהמעצר במשטרה."
"דנינו, אתה משגע אותי! אולי תסַפּר כבר כל מה שקרה אתמול. אני מת מסקרנות."
"תיכף, אני רק אסגור את החלונות. בחיי, כבר לא רואים שום דבר מן הסערה הזאת. ובכן, אסרו אותה מפני שהתנפלה על חבר ספראי ועשתה ממנו, אתה כבר יכול לתאר לעצמך מה היא מסוגלת לעשות."
"איך הוא הגיע לשם?"
"בא לבקר את ניסים לוי ונכנס לתוך המהומה. אולי תבוא עוד מעט לכאן. אצלכם בוודאי עוד יותר גרוע מאשר אצלי."
"יַא-בַּא-יֶה! אין איפה להסתתר. מאיפה אתה יודע את הכול?"
"ביקר אותי הבוקר מזכיר המפלגה וסיפר שספראי שוכב גם הוא בבית-החולים ולא מרשה לאף אחד לבקר אותו. הוא אמר, האידיוט הזה, שכל האסון בא מפני שלא מבינים אותנו. ואז אני אמרתי לו שדווקא ספראי היה מבין אותנו טוב מאוד. ומה הוא ענה לי – 'הנה אתה רואה את התוצאות.' ובחיי, שהוא היה שמח מזה שהִכו את ספראי. לעזאזל, אף פעם אני לא זוכר מזג-אוויר מחוּרבּן כזה במחצבה."
"ומה אתה חושב? שעכשיו הם יחזירו את רבינוביץ להיות מנהל-העבודה? הרי צריך כאן מישהו שמבין את העניינים?"
"השתגעת? שאלתי אותו על רבינוביץ, ואתה יודע מה שהוא ענה לי? – צחק ואמר: 'רבינוביץ, התֶרח זה, יושב וכותב עכשיו כל הימים את הזיכרונות שלו. ועוד אומרים שכבר הראש שלו לא כל-כך בסדר. אתה ראית איך שהוא בכה במסיבה.'"
"אתה שומע, דנינו? טפוּ! תיכף אני בא אליך. מכל הדיבורים האלה עוד אני לא יודע מי ינהל את העבודה במחצבה. בטח יביאו מישהו חדש מבחוץ. מה אתה אומר? יש לך איזשהו מושג מי ינהל עכשיו את העבודה במחצבה?"
"להגיד לך את האמת? נִדמה לי – שאני."
"מה? תפסיק להתלוצץ. מצאת לך יום מתאים."
"לא, לא, ברצינות. בשביל מה אתה חושב היה כאן מזכיר המפלגה הבוקר?"
"נוּ?"
"רק הריח שספראי נכשל, ומיד בא לדחוף את הידיים שלו לקערה. ומה אמר לי? לא תאמין. הוא אומר שכל הזמן אני הייתי מנהל-העבודה במחצבה. הוא שמע על הבחירות אצלנו ואומר שכל עניין ההתפטרות שלי, ומה שספראי התערב בעניינים ועשה בחירות חדשות – זה הכול בלתי-חוקי ולא היתה להם סמכות לכך. ויוצא שניסים לוי לא היה אף-פעם מנהל-העבודה במחצבה, ורק עכשיו מתבררים הדברים, ומזכיר המפלגה כבר יטפל בעניין וידאג ששוב לא יתנו לספראי להתערב במה שנעשה אצלנו."
"אתה ממזר אתה, יא דנינו. איך שאתה מסתדר תמיד. מה שלא קורה – בסוף אתה מרוויח."
"אני לא בטוח. להגיד לך את האמת – לא התלהבתי ביותר מן ההצעה שלו. אמנם, אני כבר חושב שהוא לא כל כך אידיוט כמו שהוא נִראה, אם היה לו די שכל בראש לדאוג לעניינים שלו ולבוא לכאן מיד הבוקר. אבל מה אני אומר לך? – קצת לא נעים לעשות איתו עסקים. הוא כמו כל הצעירים האלה, אתה מבין? הוא מדבר רק 'דוּגרי'. עד שיש לך הרגשה לא טובה כשאתה עושה איתו יד אחת. מה לעשות? הוא לא מהאנשים שלנו. ואני אומר לך שעם ספראי, למרות שדפק אותי, היה הרבה יותר נעים לעבוד, מפני שהבין עניין ואף פעם לא הרגשת את עצמך לפניו כמו פושע, או גנב, או השד-יודע-מה."
"מה? מה הוא הבין? לעזאזל, תגיד לי. גם אצלך הטלפון מלא חול?"
"לא, אבל חושך כאן. איזה מין מזג-אוויר! חושך באמצע היום ולא רואים כלום. אפילו אי-אפשר לראות את הגבעה שלכם."
"ומה עליי להגיד? נִדמה לי שהטרקטור כבר קבור בחול. טפוּ! אם יש כבר יום אחד שאפשר להתבטל בלי פחד, אז לא יכולים לשבת רגע אחד בחוץ."
"תבוא אליי."
"כשיגיע האוטו של המים אני אחזור איתו. חשבת שאני משוגע להישאר פה עוד רגע אחד? כּן? אתה מדבר אליי?"
"מה?"
"לא, אני שומע."
"אה, אמרתי לעצמי: דנינו, ספראי עוד לא מת. ישכב כמה ימים בבית-חולים – ויֵצא. אחר-כך יחזור ויטפל בעניינים של המחצבה. למה לך להסתכסך איתו? אתה מבין? צריך לחיות בשלום עם כולם."
"כן. אני רואה שאתה תצליח. איך שהולך לך המזל – "
"טפוּ, ימח שמם!"
"מה יש, דנינו? מה אתה בוכה?"
"וזה שהרסו לי את השמחה בחתונה אתמול? והבת שלי בכתה כל הלילה, וכל ההוצאות שהיו לחינם, והאדא אִל-מנוּול שסטר לי על הלחי כאשר ניסיתי לעצור בעדם – "
"מה אתה בוכה, דנינו? מה איכפת לך? העיקר שאתה הרווחת מכל העניין."
"כן? ומה עם הכבוד שלי?"
"אתה מדבר על כבוד? דנינו יא – "
"שתוק!"
"טוב, טוב, לא אריב איתך. ומה אתה עשית אחרי שהיה כאן מזכיר המפלגה ואמר לך שאתה מנהל-העבודה?"
"מה עשיתי? ומה אתה חושב? הלכתי לישון עד שבאת אתה והערת אותי. יא פטפטן שכמוך, וכבר אנחנו מדברים שעה שלמה מפני שאין לנו מה לעשות."
הרוח יללה ושרקה. על הגבעה לחץ מפעיל ה"בּאגר" את השפופרת אל אוזנו והסתתר בסוכת-פח קטנה רעועה. במשרד רץ דנינו מחלון לחלון וניסה בכל כוחו לסוגרם, אלא שהבריחים לא היו מתוקנים ומפעם לפעם פרצה הרוח פנימה ועד שהיה מגיע וסוגר את החלון היתה סוחפת עימה גיליונות-נייר ופתקאות ותיקי-ארכיון ומפילה כלי-כתיבה ומותירה בכול שכבה עבה של אבק חום-לבנבן, עד שנִדמה כי איש לא נכנס למשרד זה שנים רבות. ענני-החול כיסו את המחצבה, ואף כי השעה היתה קרובה לצוהריים לא היה אפשר לראות דבר במרחק של שניים-שלושה צעדים. בחצר חרקו דלתות פתוחות וניטלטלו הנה והנה על ציריהן כשהן מחַשבות להיעקר יחד עם המסגרת. איש לא נִראָה בכל השטח, חלק מן הפועלים לא הגיעו לעבודה, ואלה שבאו הסתתרו ולא הוציאו ראשיהם החוצה. סככת-האוכל התעופפה, המחצלות נקרעו, כמה מיבני-פח התהפכו. סערת-סתיו כזאת לא נראתה זה שנים רבות בגבעות המחצבה. החשכה שאפפה את היום באמצעו הפחידה מעט את דנינו והוא מיהר שוב אל השפופרת המונחת על השולחן וקרא לתוכה:
"אתה עוד נמצא שם?"
"כן, יא דנינו. ובכל-זאת רציתי להגיד לך, יא מנהל-עבודה שכמוך, כואב הלב על המחצבה."
"חה-חה-חה!" אמר דנינו. הרוח פתחה שוב את כל החלונות, ובמשרד פרץ מחול-שדים של ניירות, אבק וכרטיסי-עבודה. "חה-חה-חה! מה איכפת לך אם תלך כּוּל אִל-מחצבה בּרוח. עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "
ירושלים, סתיו 1961
סוף הרומאן, שנכתב בעברית פשוטה לפני 47 שנים
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
אני קוראת בהנאה את העיתון שלך ואת הספר שלך בהמשכים שכמעט תם ונשלם, ותודה על כך. תודה גם לרות ירדני כץ על כתבתה המעוררת תיאבון ספרותי ולא רק קולינארי בגיליון 327, שבה היא ממליצה על מסעדת "צחקו" הירושלמית. הכול טוב ונפלא שם במסעדת "צחקו", פרט לכך, שאחת המנות העיקריות המוזכרת בכתבה, היא פרוסות פילה עם כבד אווז. המנה הזו קילקלה את תאבוני, כיוון שפיטום אווזים גורם להם סבל בל ישוער המתבצע במשך כחודש ימים, פעמיים עד חמש פעמים ביום, וההלעטה נעשית באמצעות צינור מתכתי המוחדר לתוך גרונו של האווז. כמות המזון בה מפוטם האווז מגיעה בסוף הפיטום לכשליש ממשקל האווז. למותר לציין כי החוק נגד פיטום אווזים נכנס לתוקפו באפריל 2006.
האווזים בורחים מהמפטמים בשארית כוחותיהם, מה שמעיד על הייסורים המחרידים הנגרמים להם. ואולי זו גם הסיבה לכך ש"צחקו" נסגרת והסועדים בורחים משם...
בברכת אביב מקסים,
אירית שושני
אהוד: לי יש בעייה קשה יותר כי אפילו כשאני אוכל קציצות אני שומע, עוד בשעת הטיגון – את זעקת הבהמות השחוטות, ומזדעזע, ומיד לוקח יותר מלפפונים חמוצים, חרדל וקטשופ, וגם צ'יפס, כדי להבליע את הזעזוע שנגרם לי בשעת הבליעה של בשר הנרצחות המטוגן. וכנ"ל אפילו כשאני אוכל פרוסת נקניק או שינקן וחושב על נחירת החזירים המסכנים שכידוע, אחרי הקופים, הם הקרובים לנו ביותר מבחינה ביולוגית ורודה.
פעם הייתי שרוי בדיכאון והלכתי לפסיכולוגית ידועה (לא ורדה) ושאלתי אותה אם לא כדאי שאתחיל לקחת גלולות נגד. "אתה לא צריך גלולות," אמרה, "תתחיל לאכול לעיתים קרובות סטייק פילה ותצא מהדיכאון!"
ואכן, כך היה. אלמלא הסטייק פילה העסיסי הייתי נשאר בדיכאון עד היום. וגם בשנותיי אלה, אחרי כל מנה של סטייק פילה טעים, מצב הרוח שלי עולה פלאים ויש לי תחושה של שובע כמו אריה שגמר לאכול את טרפו.
לכן אני חושב שהרס ענף פיטום האווזים בישראל היה שערורייה מכוערת וגול עצמי מהדהד שתקעו אותו טיפשים, צדקנים וברוני תקשורת חובבי הרס. כל תעשיית פיטום האווזים להכנת ה"פואה גרא" עודנה שרירה וקיימת, רק לא בישראל (וגם לא בחלק ממסעדותיה שנבהלו) – אלא הועברה אל מעבר לגבולותיה; ואולי היו גם מי שהרוויחו ועדיין מרוויחים היטב מהרס ענף פיטום האווזים בישראל – והם שעודדו במישרין או בעקיפין את תהליך החיסול כדי לשפר את מצב עסקי הפיטום שלהם מחוץ לארץ.
למידע נוסף אני ממליץ על הרומאן הנידח "חנות הבשר שלי" (אסטרולוג, 2001), ואכן אני למדתי רבות מן התקופה שהיתה לי חנות בשר ונקניקים בגבעתיים, מקצוע שירשתי מחותני אבי אשתי הראשונה, כמסופר בספר, ושם גם חזיתי את התפתחותה המדהימה של רשת לא-כשרה כמו "טיב טעם" וגם את פיצוץ השגרירות האמריקאית בתל אביב.
ראובן ארגוב
אני עדיין לא מרשה לעצמי להיסחף ימינה מדי
לאהוד שלום,
נולדתי בגבעת השלושה הישנה, היום ליד "יד לבנים". בגיל עשר עברנו לעינת כאשר הפילוג חסר הטעם, איחוד – מאוחד הכריח אנשים לריב ולהיפרד...
הפכתי למנוי של מכתבך העיתי לפני שבועיים. אני מעריץ את המחשבה העומדת מאחורי מכתבך העיתי. את צורתו הברורה, את דיעותיו, את השפיות הנודפת מכל מילה ממילותיו. אני עדיין לא מרשה לעצמי להיסחף ימינה מדי ומקווה שגם לא אגיע לאותה רמת ייאוש שמובילה הרבה אנשים גם טובים שהלכו עם הציונות שלהם חזק מדי ואולי במבט לאחור ואולי גם בעתיד, בצדק רב.
בתודה
ראובן ארגוב
אהוד: "חדשות בן עזר" רחוק מלהיות ימני. הוא פתוח למיגוון דיעות רחב ביותר, ומה לעשות, חלק גדול מהכותבים בו רואים ומנתחים ללא אשליות ורמייה עצמית את המציאות שבה אנו חיים. וזה ההיפך הגמור מלהיות "ימניים" או "שמאלניים", שאלה הם אנשים שחיים באשליות ואינם רואים נכוחה את המציאות.
אכן אני זוכר את גבעת השלושה הישנה, כי גרתי ברחוב פיק"א, לא רחוב מבית הספר, ואני זוכר את רשיש עולה בעגלה קטנה עם חמור ואת תהלוכות האחד במאי; וגם בת דוד שלי, שמחה לבית בן עזר, ובעלה צבי שכטמן-שוחט, גרו ממערב לקיבוץ והיה להם משק לתפארת ולול יונים, שגם הצייר אורי ליפשיץ זוכר אותו, כי פעם קיבל מצבי יונים תמורת בולים, אלא שהיונים עפו לשובך חזרה ואילו הבולים לא חזרו.
אגב, היום כבר לא קיים השם "יד לבנים" אלא קריית המוזיאונים של פתח-תקווה.
תודה אהוד,
כל כך הרבה זיכרונות. דרך אגב: רשיש עבר יותר מאוחר לסוס אמוץ שנקרא פינייה על שם בעליו. האם לדעתך גם התקופה הנוכחית שבה אנו חיים תקבל אותו מעטה רומנטי בעתיד, כתקופת ילדותנו או שאין סיכוי כזה ?אני חושש שכנראה לא. רומנטיקה נוצרת עם הזדהות מוחלטת שלצערי לא קיימת היום. צריך שכל אחד ירצה לעשות את הטוב שהוא יכול ובשביל זה צריך ליצור מכנים משותפים רחבים יותר אבל צריך יהיה למצוא את אותו רועה האתונות הצנוע, שלצערי כיום איננו בנמצא.
שוב תודה,
ראובן ארגוב
אהוד: אני לא מתבונן בעבר מבעד למעטה רומאנטי ובוודאי שלא מתוך זהות מוחלטת. היו אז לא רק רועי אתונות צנועים אלא גם רועים קנאים, פלגנים, לבי שנאת אחים, שקרנים, צבועים, צדקנים, משתמטים ורודפי בצע שיכלו להוריד אדם ביגון שאולה.
ברוך תירוש
חותם הנבטים בארץ ישראל
לאהוד שלום,
נהניתי מרשמיך ה'טריים' מגללי הסוסים והחמורים מול עתיקות פטרה בירדן, ואנחנו חווינו התרחשויות דומות לא מכבר יחד עם אורחינו מצרפת. [גיליון 326].
אולם את החוויות המרשימות במיוחד ספגנו כאשר מיד לאחר חתימת הסכם השלום, הגענו – 90 ותיקי פלמ"ח – בשני אוטובוסים בהנחייתו של פרופ' מנשה הראל ושלושה מעמיתיו לביקור תנ"כי-היסטורי של שבוע בירדן. הביקורת במעבר הגבול, בעמק בית שאן ליד כפר רופין, נמשכה 9 שעות! –
כאשר שני שוטרים בדקו כל דרכון והעתיקו את פרטיו לטופס בן שלשה עמודים. האווירה בגבול הייתה נהדרת, שרנו שירים והחלפנו רשמים עם חברים, ובעיקר 'ריחמנו' על עשרות קבוצות הישראלים האחרים שלא הצליחו לעבור את הגבול אחרינו. בכל אתר נתקבלנו בחביבות ובקריאות "יעיש ישראיל", גם בעיירה כראמה, שסבלה מהתקפת צה"ל, הודו לנו האיכרים על כמויות המים שישראל מוסיפה לתעלת ה'רור'.
לקראת הטיול, אספתי חומר אודות עבר הירדן בתנ"ך ובשאר המקורות, וחיברתי מסכת שניתן היה לטייל לפיה בכל אתרי ההיסטוריה בירדן.
על פטרה ניתן לספר הרבה. מה גם שהמתחם משמש מכרה זהב לממשל הירדני, ורק חבל שהאוטובוסים המורידים את התיירים בחלק העליון של האתר, לא מצפים להם בחלק התחתון לאחר צעידה מתישה במשעולי טרשים. אלא המדריכים מטרטרים ומראים לתיירים פחות ממחצית שכיות החמדה, ומפנים אותם בחזרה לצעידה מתישה עוד יותר במעלה הוואדי לעבר האוטובוסים ונהגיהם הנופשים.
להבנת אתר פטרה ועלילות הנבטים שבנוהו, אני מצרף כאן תיאור –
חותם הנבטים בארץ ישראל
קורות עם ישראל שזורים, לטוב ולרע, בחיכוך עם עמים אחרים רבים שמעטים מהם כגון הכנענים והמצרים, הפלישתים הבבלים והאשורים, היוונים והרומאים ניתן להזכיר בנשימה אחת. בין העמים שהטביעו את חותמם בקורותינו ובארצנו, נסקור כאן ביריעה קצרה את בני העם הנבטי שפעלו במחיצתנו במשך מאות שנים; תחילה כנוודים עויינים, אחר כך כבני ברית, ולאחר מכן כאוייבים במלחמות עקובות מדם. לאחר מאות שנים בגלגולי לאומיות שונים, נעלמו הנבטים והשאירו אחריהם ערים מרשימות ושרידי מערכות חקלאות במדבר המעוררות התפעלות עד היום. הנבטים חיו כנוודים במידבריות ערב ונדדו צפונה לארץ אדום במאה החמישית והרביעית לפני הספירה. חוקרים, וביניהם פרופ. זאב וילנאי, העריכו כי הנבטים השתייכו לנביות וקידר בני ישמעאל, וכך התייחסו אליהם במקורותינו. הנביא ישעיהו משלב אותם בחזון הגאולה, ומבטיח: "קומי אורי כי בא אורך... שיפעת גמלים תכסך, כולם משבא יבואו, זהב ולבונה ישאו... כל צאן קידר יקבצו לך...איילי נביות ישרתוך."
מענין ששפת הנבטים היתה ארמית, שהיתה שגורה ומקובלת בעם היהודי, ולאחר התנחלותם בארץ אדום הם הצטיינו בעיבוד אדמות המדבר והשכילו באורח מרשים לאגור את מי השיטפונות בואדיות להשקאת חלקות שדה מדורגות, וגם יצרו קדרות וכלי מתכת. את בירתם רקם (פטרה ביוונית) הם בנו מוגנת בין נקיקי סלעים בעבר הירדן המזרחי, שם מדהימים בעוצמתם עד היום שרידיה החצובים בסלע. עד מהרה השתלטו הנבטים על המסחר בבשמים ובתבלינים שהובאו באורחות גמלים מדרום מדבריות ערב, ואולי גם מארצות אסיה הרחוקות. בנקיקי סלעי אדום בפטרה חצבו חללים גדולים בצוקי עד לאחסנת הבושם והתבלינים, ולהגנה עליהם מפני בוזזים. שיירות גמלים פרצו צפונה ב"דרך המלך" התנ"כית לעבר דמשק ובנותיה; אך אותנו מעניינת יותר פעילות השיירות דרך ארץ ישראל המערבית שהובילו תבלינים ובשמים לעבר נמל עזה, להטענה על ספינות שהובילו את המטען היקר לנמלי הים התיכון ביוון ובאיטליה. שיירות גמלים גם הובילו חימר, כנראה זפת, מחופי ים המלח לארץ גושן לחניטת מתים במצרים. כיום, ניתן לחזות בדמיון את שיירת הגמלים העמוסים בתבלינים ובבושם, יוצאת מפטרה מערבה דרך נקיקים צרים בירידה תלולה של כ- 1000 מטר לעבר ישימון הערבה ליד חצבה; ומשם טיפסו מאות מטרים במעלה העקרבים לעבר הר הנגב בואכה העיר עזה. השיירות היו מוגנות ע"י אוחזי נשק, (בדומה לשיירות המבריחים בימינו, שכך חצו את הערבה בין ירדן למצרים, ופתחו באש על כל מי שניסה להפריע להם). בין חצבה בערבה לעזה על חוף הים התיכון, הקימו הנבטים מתחמים מוגנים למנוחת לילה ולהאבסת הגמלים. באותם המתחמים קמו הערים 'ממשית' ו'עבדת', 'שיבטה' 'ניצנה' ואחרות שהיו בצורות להגנה על השיירות; והחקלאות סביבן סיפקה מזון ומספוא כדרוש. עד היום ניתן להבחין בדרוג המדרונות ובסכרים שנבנו לפני אלפיים שנה לתפיסת מי גשם ולאגירתם להשקאה ולשתייה בבורות ענקיים שטוייחו בקפדנות – ממש "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
ייתכן שאנשי השיירות החמושים, בהיותם עדיין נוודים, היו אותם בני המדבר שחמסו ועשקו את ישראל כמתואר בספר דברים: "והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו; ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחייה בישראל, ושה ושור וחמור." – "כי הם ומקניהם.. באו כדי ארבה לרוב, ולהם ולגמליהם אין מספר, ויבואו בארץ לשחתה."
הם היו השוסים שפשטו בדרכם לעזה ובחזרה לאדום על ישובי הספר וחמסו את יבוליהם; ובכל הדורות נאלצו בני ישראל להתגונן מפני הנוודים. גם המלך עוזיהו נאלץ להגן על עדריו ויבוליו בין הירדן ועזה, כפי שנאמר בספר דברי הימים: "ויבן עוזיהו מגדלים במדבר, ויחצוב בורות רבים, כי מקנה רב היה לו בשפלה ובמישור, איכרים וכורמים בהרים ובכרמל, כי אוהב אדמה היה; וילך שמו עד לבוא מצרים." כך הוא הגן על מקנהו ואדמותיו עד גבול מצרים.
אולם, המגע המדיני הראשון עם הנבטים אירע בימי יהודה המכבי שיצא, בשנת 164 לפנה"ס, לעבר הירדן בכדי להציל את קהילות היהודים מפני נוגשיהם היוונים-הסוריים. יהודה המכבי כרת ברית שלום עם הנבטים בכדי להבטיח את שלום צבאו מדרום וממזרח, וגם אחיו יהונתן נעזר בהם בקרבות נגד היוונים. עשרות שנים נשמרה הברית, ויישובי הנבטים בנגב שגשגו מרווחי המסחר בבשמים ותבלינים, כאשר בינם לבין מרכז הארץ התיישבו אדומים רבים שגויירו בעת שלטונו התקיף של יוחנן הורקנוס הראשון.
כשישים שנה לאחר מכן יצא המלך אלכסנדר ינאי למסע כיבושים והרס את העיר עזה ונמלה, ושיתק את המסחר בבשמים ותבלינים; ובהמשך הוא כבש את ערי הר הנגב ואף כמה ערים נבטיות בעבר הירדן. היחסים עם הנבטים שופרו בימי בנו הורקנוס השני שהסתייע באנטיפטרוס האדומי, אביו של הורדוס, והחזיר לחרתת מלך הנבטים את הערים שנכבשו על-ידי אלכסנדר ינאי.
הורקנוס אף הסתתר בארמונו של המלך חרתת, מפני אחיו אריטובולוס שהתמרד בירושלים ותפס את המלוכה ביהודה בימים לפני כיבוש הארץ על-ידי המצביא הרומאי פומפיאוס. מעניין לציין כי במוזיאון הארכיאולוגי בעמאן ניתן לראות את מצבת המלך חרתת ועליה חרוט בארמית, באותיות עבריות ברורות: "חרתתו מלכא נבטו". זאת, לא הרחק ממגילת הנחושת המפוארת שנמצאה יחד עם מגילות ים המלח, והמתארת בעברית את אוצרות בית המקדש בירושלים. בהסבר למגילה מציינים הירדנים כי היא נכתבה על-ידי שיח' פלסטיני.
בכדי להכריע את מרד אריסטובולוס הקנאי, גייסו הורקנוס ואנטיפטרוס את הנבטים והרומאים למערכה עקובה מדם שחיסלה את עצמאות החשמונאים, והשליטה את הרומאים על הארץ. יהודה היתה לפרובינקיה רומאית, והורקנוס נתמנה על-ידי הנציב הרומאי כ"אתנרך", זקן העם ביוונית. מאותה העת שטמו הנבטים את היהודים והשתתפו בכל מסעות הדיכוי והענישה הרומאיים. ביטוי לאכזריות הנבטים בקרבות המרד הגדול ביודפת ובירושלים ניתן בכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יוסיפוס פלביוס, וגם בתלמוד ובאגדות ישראל. וכך, בימי השלטון הרומאי הוחזר מסחר הנבטים על כנו ועריהם בנגב שבו לפרוח אולם עצמאותם פסקה בימי הקיסר טראיאנוס שהכריע באותה העת באכזריות את "מרד הקהילות", וארצם הפכה ל"פרובינקיה ערביא".
בשלהי המאה השנייה לספירה קיבלו על עצמם הנבטים את הדת הנוצרית, ובנו בעריהם כנסיות מפוארות ששרידיהן משוקמים לאחרונה על תילם בגנים הלאומיים בעבדת ובממשית, בחלוצה, שיבטה וניצנה. במשך מרבית תקופת הנצרות הביזנטית שגשגו ערי הנבטים בנגב והתרחבו כבעבר על-ידי רווחי המסחר בבשמים ותבלינים, בחקלאות ובהארחת רבבות הצליינים שהגיעו לנגב ולסיני, אך הכיבוש הערבי במאה השביעית הוריד את "מסך החול" על ערי הנבטים שהתרוקנו מיושביהן.
חוקרי ארץ ישראל גילו מחדש את הערים במאה ה-18 ומצאו שרידי כנסיות וכתובות רומאיות ונבטיות, וכן יווניות ביזנטיות, ובעיקר מערכות תפיסת מים לחקלאות ולאוכלוסייה רחבה. לורנס "איש ערב" שסייר בערים בתחילת המאה ה-20 מצא עדיין את הערים על תילן ותיאר כיצד חומסים ערביי הסביבה את השרידים המפוארים ומעבירים את האבנים המסותתות לבניה מישנית ביישוביהם עד באר שבע ועזה המרוחקות. הרס משמעותי בוצע על-ידי התורכים, כאשר בסיוע הצבא הגרמני בנו מסילת ברזל מדמשק לאורך הירמוק והירדן, דרך עמק יזרעאל וג'נין, לוד ובאר שבע לעבר ניצנה וסיני, בהכנות להתקפה על תעלת סואץ. עד היום ניתן להבחין בצומת משאבי שדה בשרידי גשר רכבת גדול, ועוד עשרות גשרי מסילת הברזל התורכית בדרך הישנה לניצנה, שנבנו מהאבנים המסותתות משרידי הערים הנבטיות. כך נבנו בניצנה מבני העיירה התורכית "עוג'ה אל-חפיר", וגם הבריטים בנו מאותן האבנים את תחנות משטרת הגמלים בממשית, היא כורנוב.
בשנות ה-30 החלה משלחת ארכיאולוגית מארה"ב בראשות [אחד מבני משפחת] תעשיין הנשק 'קולט', לחפור בשיבטה וחשפה את העיר על ביצוריה ושרידי הכנסיות ומערכות המים והחקלאות. עקב הבצורת והתרוקנות בורות המים, נאלץ קולט לעבור לחפירות בניצנה, שם השאירו התורכים בארות פעילות. בניצנה מצא 'קולט' אוצר של מאות פפירוסים וחרסים כתובים, שחשפו את מהלך החיים בעיר ובהר הנגב לאורך מאות שנים, כולל רישום עסקות מסחריות בבשמים תבלינים וחיטה עם ארצות רחוקות, וקבלות על משלוח אלפי סלים עם תמרים עד הכיבוש הערבי במאה ה-7. הביטחון הידרדר אז והוכבד עול המיסים לשליטים המוסלמים. בעשרות פפירוסים מתוארות פניות תחינה לשליטים להקל בעול המסים שאינם מותירים מחייה. ואכן, מדי עשור קטנה האוכלוסייה המותשת עד לנטישת ערי הר הנגב במאה ה-8.
גם משלחת 'קולט' חשה את ה"סחיטה" והצקות שבטי הבדואים בגניבות ובתביעה ל"דמי חסות", עד להתנפלות אלימה בשנת 1938 שגרמה להרס השיחזורים, לנטישת ערי הנבטים, ולהורדה מחודשת של "מסך החול" על שרידי העבר עד לשלהי מלחמת העצמאות.
כך נחשף לעינינו פרק מרתק וסוער בקורות ארץ ישראל, ואני ממליץ לקרוא על כך בספרי היסטוריה, להצטייד במפות הר הנגב המפורטות בהוצאת החברה להגנת הטבע, ולטייל בכמה מאתרי העבר הנבטי, כלהלן:
נתחיל בעין עקרבים המצוי מתחת למעלה עקרבים ליד כביש 227, כ-15 ק"מ מערבה מחצבה שעל כביש הערבה. המעין שופע מים מרירים במרבית ימי השנה, ובסביבתו ירק רענן וניתן לצפות שם בעדרי פראים (חמורי בר) ובראמים לבנים ששוחררו לחופש בטבע.
עולים צפונה בכביש מעלה העקרבים המתפתל להפליא מעל נופי ישימון מדהימים, כששרידי "דרך הבשמים" העתיקה נראים ממערב לכביש ממצפה האנדרטה לזכר חללי ההתקפה על אוטובוס אגד שהחזיר חוגגים מאירועי העשור לאילת. ממרומי מעלה העקרבים ניתן לצפות מזרחה להרי אדום ומואב בירדן, וגם דרומה לעבר כיפת הר צין הנקראת בטעות "הור ההר" שהוא מקום קבורתו של אהרון הכהן מזרחית לפטרה בירדן.
עם סיום פיתולי הכביש פונים ימינה (צפונה) בדרך עפר לעבר מצפה "המכתש הקטן" המרהיב ביופיו ובגווניו. חוזרים לכביש 227 וממשיכים מערבה, חוצים מסילת ברזל ופונים צפונה על כביש 206, כשהכור הנודע נחשף מימין בכל הדרו. בצומת רותם פונים שמאלה על כביש 25, ולאחר כשני קילומטר פונים שמאלה לפי שילוט לעבר שרידי העיר ממשית (כורנוב). העיר נחפרה ושוחזרה להפליא על-ידי רשות הגנים, וכדאי לבקר בה בעזרת הדפדפת הנמסרת במקום. לא להחמיץ תצפית על הסכר העתיק המשוקם, בתקווה שנשארו בו מים לאחר הגשמים
חוזרים לכביש 25 ופונים שמאלה לעבר דימונה, ושוב שמאלה בכביש 204 בכיוון לירוחם, ולפי שילוט ניתן למצוא משמאל לכביש את שדה "אירוסי ירוחם" הפורחים בשלל צבעים בעונת החורף.
בהמשך כביש 204 שמאלה כדאי לבקר בעיירה ירוחם ובאגם המים הגדול מצפון לעיירה. ממשיכים דרומה על כביש 204 לביקור בצריף בן גוריון שסביבתו שופצה לבלי הכר, במקום יש מזנון ושירותים נקיים. חוזרים לכביש 40 וממשיכים דרומה עד למדרשת בן גוריון וצועדים לפי השילוט בגן מדברי מרהיב לקברות דוד ופולה בן גוריון; משקיפים על הנוף המדהים וחוזרים בשביל נוח על סף המדבר ממנו נשקף נוף ישימון נחל צין מלא ההוד, וניתן לרדת במכונית בכביש מתפתל לשמורת הטבע 'עין עבדת' ולחזות במקווי מים וביעלים משוטטים על הצוקים.
חוזרים לכביש 40 ודרומה כ-6 ק"מ, ופונים שמאלה ברך עפר סלולה לפי שילוט, למצפה המרתק מעל 'עין עבדת' המשקיף על הצוקים החוסמים את השמורה. כדאי לנוח על שפת התהום ולצפות ביעלים המטפסים ומקפצים, אך לא מומלץ לרדת בסולם הברזל אל המעין בתחתית הנקיק.
ממשיכים 2 ק"מ דרומה בכביש 40 לעיר עבדת המשוחזרת. העלייה לעבר העתיקות מעייפת אך הביקור בעזרת הדפדפת מהנה. ניתן להמשיך דרומה למנוחה ב'מצפה רמון' שם יש מלון מעולה וצימרים. בבוקר רצוי לחזות בעשרות יעלים מטפסים לאיטם העירה בחיפוש אחר מזון, לבקר במצפה ובמרכז המבקרים על הצוק, ולסייר בעזרת הדפדפת באתרי המכתש ובחוות היאמות (לאמות) הצבעוניות.
חוזרים צפונה בכביש 40, ופונים שמאלה (מערבה) בצומת טללים לעבר ניצנה בכביש 211, ולאחר 15 ק"מ פונים שמאלה לפי שילוט לחורבות שיבטה המשוחזרות, שהביקור בהן ובמערכות החקלאות מרשים וכדאי, בעזרת דפדפת ההסבר.
חוזרים לכביש 211 ופונים שמאלה לעבר כפר הנוער ניצנה המרהיב, שהוקם במסירות ובחיבה על-ידי מיודענו אריה (ליובה) אליאב ועמיתיו. אפשר ללון בבית ספר שדה בכפר באם יש מקום פנוי, ובתדרוך אנשי המקום המיומנים לסייר במוסדות הכפר וללמוד על התוכניות המסעירות לשיקום הנגב כסל המזון והמרחב לישראל. לסייר במצפה ליד שרידי בית החולים התורכי ובחורבות ניצנה ועוג'ה אל חפיר. באנדרטת קרב חטיבת השריון 8 בפיקודו של יצחק שדה, ובשחזור החוות הנבטיות. לצפות במאה עמודי השלום שהוקמו ע"י הפסל דני קרוון והמהנדס מיכה פרי, בין הכפר ושער הגבול עם מצרים, ובמגבלות הזמן ראוי לשמוע ולהתרשם ממאגר המים הגדול בנחל לבן המעשיר את מי התהום, מהישובים כמהין ובארותיים והאחרים המוקמים וממטעי הזיתים והחוחובה ויערות הקק"ל בואכה באר שבע.
אהוד: במהלך ביקורנו בשיבטה ובפטרה שמענו הסברים ותולדות לעיתים קצת אחרים מהמובאים כאן ועל כן הדברים של ברוך תירוש הם על אחריותו בלבד.
תודות לניצה וולפנזון
שלום אהוד,
מסתבר שהמחרשה המשפחתית שלכם והתלם הראשון מככבים גם בעולם הבולים.
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1215817
(מתוך בלוג דואר ובולאות של MRimer בתפוז, אתר המביא סיפורים בנושאי דואר ובולאות. הכותב משה רימר מנוי על עיתונך).
בברכה,
ניצה וולפנזון
אהוד: ניצה, שהיא גם צלמת כישרונית, הכינה מצגת מרהיבה על דרכה לבית הספר בילדותה בראשון לציון, מה היה אז ומה נשאר במשך תקופות שונות. היינו שולחים לכם אותה אבל היא בהיקף גדול של 5 מגבייט ולכן אנחנו ממליצים לפנות ישירות לניצה לפי האי-מייל הרצוף ולבקש ממנה שתשלח לכם את המצגת.
anuw@zahav.net.il
עם זאת עלינו לציין כי חרף העובדה שהמחרשה ועץ התפוז, המופיעים כבר על בול הדואר הנדיר משנת 1909 – הם סמלה של פתח-תקווה זה כמאה שנים, והסמל לא שונה כפי שעשו ערים צעירות ממנה – הנה בשום מקום במושבה אין ציון לכך ש"המחרשה המשפחתית שלכם והתלם הראשון" הם אכן שלנו. פשוט לא פירגנו לנו, ועל שמו של חורש התלם הראשון בשלהי 1878 אין היום גם רחוב במושבה.
מבצע ההודעה לנמענים על "מלך בירושלים"
את ההודעה שהסרט הדוקומנטארי "מלך בירושלים" עומד להיות מוקרן במוצאי שבת האחרונה בערוץ 10 קיבלנו מהמפיק כבר לאחר שגיליון יום חמישי האחרון, 327, נשלח לנמענים. כדי שלא למנוע טוב מהצופים, שלחנו בנפרד את ההודעה הזו לתפוצת 1,775 נמענינו (אין צורך לומר שההמלצה נשלחה חינם, ורק משום שהסרט מצא חן בעינינו), וקיבלנו תגובות תודה רבות. הנה אחת מהן:
שלום אהוד ושלום גם לרעייתך
תודה על ההמלצה.
ובהזדמנות זאת אני מבקש שוב למסור לך שאני נהנה מעיתונך. אתמול קראתי בעונג את טהר לב.
חג שמח,
עו"ד בני דון-יחייא
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "מבין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.
[דבר המפרסם]
אהוד בן עזר / המחצבה
חלק שני / פרק ל"ב (ואחרון)
מחצבה לָרוּח
הטלפון במחצבה צילצל, צילצל, ואיש לא ניגש למשרד לענות. לאחר שלוש דקות קם דנינו, שנימנם כל אותו זמן על לוח-עץ במחסן-הכלים, יצא ועבר את החצר וניגש להרים את השפופרת. בחוץ נשבה רוח חזקה והוא התעטף היטב בבגדו.
"הלוֹ?"
"הלוֹ! הלוֹ! עם מי אפשר לדבּר כאן?"
"למה זה ה'בּאגריסטים' מבלבלים לי את המוח ומפריעים לי לישון?"
"אה, זה אתה, דנינו?"
"כן."
"לא שומעים אותך היטב, יש פה סערת-חול מחוּרבּנת כזאת. מאיפה יש בסביבה הזאת כל-כך הרבה חול?"
"כן, גם אצלי, לעזאזל, כבר מתחילות הרוחות של הסתיו."
דיבר המפעיל שעבד עם משה דויד באחד משני המַחפּרים. הצלצול בא בקו הפנימי של המחצבה שקישר את המשרד עם שטח החציבה בגבעה שממול.
"תגיד, יש פה בכלל מישהו אחראי על העניינים?" שאל הבּאגריסט.
"מה קרה?" אמר דנינו.
"מה קרה?" אחרי ארוחת-הבוקר נגמר לנו כל מה שהיה לעשות ואנחנו יושבים ומחכים, ומחכים, ואין שום דבר. ובכלל, הרבה פועלים לא באו היום לעבודה – "
"אז מה איכפת לך? חַכּה."
"תִראה, דנינו. תפסיק להתלוצץ. איפה ניסים לוי?"
"אני יודע? בבית-החולים, אולי מת. אם לא – בטח יעברו כמה חודשים עד שיתקנו לו את כל העצמות שנשברו. והשאר – במשטרה."
"מה יש? מה קרה לו? דבּר ברור. נכנס לי חול לאוזניים, ואני לא שומע אותך טוב."
"לא שמעת? התנפל עליו אתמול כל הכפר מפני הבת של חדידו שנהרגה."
"ולא היה יכול מישהו לעצור בהם?"
"אי-אפשר היה, תאמין לי."
"ואיך זה קרה שהִכו אותו? הרי כולם חברים טובים שלו?"
"אני לא ראיתי, רק יודע ממה שאנשים מסַפּרים. אחרי שהתאספו כולם בחצר שלו זרקו עליו אבנים וקיללו. חלק רצו כבר ללכת ולעזוב, אבל אלה שהיו קרוב אמרו שהוא רץ כל הזמן בבית מחדר לחדר וקורא בשם של אישתו. אתה מבין? כמה מן הבחורים רצו לעשות ממנו צחוק, נכנסו ואמרו לו: 'ניסים לוי, אנחנו רוצים לשמוע מה שהאישה שלך אומרת על כך. אם היא תהיה בעדך, אנחנו מסתלקים.'
"והוא לא הבין מה שמבקשים ממנו, ואולי היה כבר קצת משוגע באותה שעה, ואולי שתה יותר מדיי בחתונה אצלי, וכשהם אמרו לי כך, התנפל עליהם וצעק: 'אני לא אתן לכם להיכנס אל אישתי, אני לא אתן לכם להיכנס אליה!'
"והם בכלל לא התכוונו ברצינות, אבל כשראו אותו ממשיך לצעוק את השם שלה ומכה בידיו את ליבו, ואחדים נשבעו שאפילו ראו אותו בוכה, מיד ניגשו אליו ורצו לקחת אותו ולהרגיעו. אך הוא ברח ועמד במסדרון ליד דלת החדר של אישתו, ולא נתן לאיש להתקרב אליו. לבסוף חשבו שאולי הוא עשה לה משהו, או סתם התחממו הרוחות, מפני שבאותו זמן התחילו פרחחים אחדים לשרוף את הבית, בקיצור – היתה שם תגרה הגונה, וכולם התנפלו עליו והִכו אותו בכל כוחותיהם עד ששברו לו את העצמות שלו, ומי יודע אם לא נהרג מן המכות האלה. כאשר סחבו אותו משם, וכבר איבד את הכרתו, הוא עוד המשיך לקרוא בשם שלה. דפקו על הדלת ולא ענתה, קראו בשם שלה, צעקו. לבסוף באמת דאגו לה וניסו לפתוח את הדלת – וראו שהיא נעולה. בעטו בכל הכוח ופרצו אותה, ואתה יודע מה?"
"מה?"
"היא בכלל לא היתה שם."
"מה אתה אומר! לעזאזל, אני כבר מרגיש שהמנוע של ה'בּאגר' יתמלא היום חול עד שאי-אפשר יהיה להפעיל אותו."
"בדיוק כך. רק אז הבינו מה גרם לו שיהיה משוגע כל-כך."
"מי? אה? אתה מתכוון לניסים לוי?"
"כן. מוטב היה לו למות, רק שלא יגלו שהאישה שלו היא לא בבית. בייחוד שסיפר קודם לכולם, גם לי, שהיא חולה ושוכבת במיטה."
"שוכבת? חה-חה-חה!"
"מה? גם אתה שמעת?"
"אומרים."
"אז, אז זה נכון?"
"בחייך?"
"כן."
"מה אתה יודע בדיוק, דנינו?"
"היתה נפגשת עם משה דויד בעיר."
"מה?"
"לא רק היתה נפגשת איתו, עוד חשבו שניהם לברוח – "
"מה? דנינו, מה שאתה מסַפּר לי היום אני חושב שאפשר לראות רק בסרטים. איפה אני תיארתי פעם לעצמי שאצלנו במחצבה יקרו דברים כאלה? באמת, קשה להאמין, ועוד על משה דויד."
"מה אתם יודעים? אם היית בא אתמול לכפר, היית רואה הכול בעיניים שלך."
"מאיפה אתה יודע?"
"מישהו בא הבוקר וסיפר שראו את מַנטלוֹ אצל סוכן-הנסיעות. אחר-כך ראו אותה האנשים באוטובוס, כאשר נסעה לעיר והיתה לבושה כמו לטיול. ועוד ראו כי שניהם מסתובבים בזמן האחרון על-יד הבית של מנטלו. כבר מזמן התחילו לדבר עליהם. רק שלא היו בטוחים ואמרו – אולי רק במקרה. ואני חושב, אולי בכל-זאת במקרה, אבל – ניסים לוי רצה לפטר אותו."
"העיקר, מה אני אעשה היום בעבודה? טפוּ, כבר השיניים שלי חורקות. אתה אומר שניסים לוי לא יחזור לעבודה בקרוב?"
"לא."
"אז אולי משה דויד יבוא עוד מעט. ובאמת, תגיד, דנינו, אתה לא חושב שהוא היה יכול עכשיו למלא את המקום של ניסים?"
"איפה? שמעת שרצו לנסוע. אתה חושב שהראש שלו נמצא עוד במחצבה? מה איכפת לו? ואם לא נסע, יש לו די צרות בבית."
"איזה?"
"ומדוע לא בא היום לעבודה? שמע! אם הוא לא ברח מן הארץ, סימן שהלך לשחרר את חליפה מהמעצר במשטרה."
"דנינו, אתה משגע אותי! אולי תסַפּר כבר כל מה שקרה אתמול. אני מת מסקרנות."
"תיכף, אני רק אסגור את החלונות. בחיי, כבר לא רואים שום דבר מן הסערה הזאת. ובכן, אסרו אותה מפני שהתנפלה על חבר ספראי ועשתה ממנו, אתה כבר יכול לתאר לעצמך מה היא מסוגלת לעשות."
"איך הוא הגיע לשם?"
"בא לבקר את ניסים לוי ונכנס לתוך המהומה. אולי תבוא עוד מעט לכאן. אצלכם בוודאי עוד יותר גרוע מאשר אצלי."
"יַא-בַּא-יֶה! אין איפה להסתתר. מאיפה אתה יודע את הכול?"
"ביקר אותי הבוקר מזכיר המפלגה וסיפר שספראי שוכב גם הוא בבית-החולים ולא מרשה לאף אחד לבקר אותו. הוא אמר, האידיוט הזה, שכל האסון בא מפני שלא מבינים אותנו. ואז אני אמרתי לו שדווקא ספראי היה מבין אותנו טוב מאוד. ומה הוא ענה לי – 'הנה אתה רואה את התוצאות.' ובחיי, שהוא היה שמח מזה שהִכו את ספראי. לעזאזל, אף פעם אני לא זוכר מזג-אוויר מחוּרבּן כזה במחצבה."
"ומה אתה חושב? שעכשיו הם יחזירו את רבינוביץ להיות מנהל-העבודה? הרי צריך כאן מישהו שמבין את העניינים?"
"השתגעת? שאלתי אותו על רבינוביץ, ואתה יודע מה שהוא ענה לי? – צחק ואמר: 'רבינוביץ, התֶרח זה, יושב וכותב עכשיו כל הימים את הזיכרונות שלו. ועוד אומרים שכבר הראש שלו לא כל-כך בסדר. אתה ראית איך שהוא בכה במסיבה.'"
"אתה שומע, דנינו? טפוּ! תיכף אני בא אליך. מכל הדיבורים האלה עוד אני לא יודע מי ינהל את העבודה במחצבה. בטח יביאו מישהו חדש מבחוץ. מה אתה אומר? יש לך איזשהו מושג מי ינהל עכשיו את העבודה במחצבה?"
"להגיד לך את האמת? נִדמה לי – שאני."
"מה? תפסיק להתלוצץ. מצאת לך יום מתאים."
"לא, לא, ברצינות. בשביל מה אתה חושב היה כאן מזכיר המפלגה הבוקר?"
"נוּ?"
"רק הריח שספראי נכשל, ומיד בא לדחוף את הידיים שלו לקערה. ומה אמר לי? לא תאמין. הוא אומר שכל הזמן אני הייתי מנהל-העבודה במחצבה. הוא שמע על הבחירות אצלנו ואומר שכל עניין ההתפטרות שלי, ומה שספראי התערב בעניינים ועשה בחירות חדשות – זה הכול בלתי-חוקי ולא היתה להם סמכות לכך. ויוצא שניסים לוי לא היה אף-פעם מנהל-העבודה במחצבה, ורק עכשיו מתבררים הדברים, ומזכיר המפלגה כבר יטפל בעניין וידאג ששוב לא יתנו לספראי להתערב במה שנעשה אצלנו."
"אתה ממזר אתה, יא דנינו. איך שאתה מסתדר תמיד. מה שלא קורה – בסוף אתה מרוויח."
"אני לא בטוח. להגיד לך את האמת – לא התלהבתי ביותר מן ההצעה שלו. אמנם, אני כבר חושב שהוא לא כל כך אידיוט כמו שהוא נִראה, אם היה לו די שכל בראש לדאוג לעניינים שלו ולבוא לכאן מיד הבוקר. אבל מה אני אומר לך? – קצת לא נעים לעשות איתו עסקים. הוא כמו כל הצעירים האלה, אתה מבין? הוא מדבר רק 'דוּגרי'. עד שיש לך הרגשה לא טובה כשאתה עושה איתו יד אחת. מה לעשות? הוא לא מהאנשים שלנו. ואני אומר לך שעם ספראי, למרות שדפק אותי, היה הרבה יותר נעים לעבוד, מפני שהבין עניין ואף פעם לא הרגשת את עצמך לפניו כמו פושע, או גנב, או השד-יודע-מה."
"מה? מה הוא הבין? לעזאזל, תגיד לי. גם אצלך הטלפון מלא חול?"
"לא, אבל חושך כאן. איזה מין מזג-אוויר! חושך באמצע היום ולא רואים כלום. אפילו אי-אפשר לראות את הגבעה שלכם."
"ומה עליי להגיד? נִדמה לי שהטרקטור כבר קבור בחול. טפוּ! אם יש כבר יום אחד שאפשר להתבטל בלי פחד, אז לא יכולים לשבת רגע אחד בחוץ."
"תבוא אליי."
"כשיגיע האוטו של המים אני אחזור איתו. חשבת שאני משוגע להישאר פה עוד רגע אחד? כּן? אתה מדבר אליי?"
"מה?"
"לא, אני שומע."
"אה, אמרתי לעצמי: דנינו, ספראי עוד לא מת. ישכב כמה ימים בבית-חולים – ויֵצא. אחר-כך יחזור ויטפל בעניינים של המחצבה. למה לך להסתכסך איתו? אתה מבין? צריך לחיות בשלום עם כולם."
"כן. אני רואה שאתה תצליח. איך שהולך לך המזל – "
"טפוּ, ימח שמם!"
"מה יש, דנינו? מה אתה בוכה?"
"וזה שהרסו לי את השמחה בחתונה אתמול? והבת שלי בכתה כל הלילה, וכל ההוצאות שהיו לחינם, והאדא אִל-מנוּול שסטר לי על הלחי כאשר ניסיתי לעצור בעדם – "
"מה אתה בוכה, דנינו? מה איכפת לך? העיקר שאתה הרווחת מכל העניין."
"כן? ומה עם הכבוד שלי?"
"אתה מדבר על כבוד? דנינו יא – "
"שתוק!"
"טוב, טוב, לא אריב איתך. ומה אתה עשית אחרי שהיה כאן מזכיר המפלגה ואמר לך שאתה מנהל-העבודה?"
"מה עשיתי? ומה אתה חושב? הלכתי לישון עד שבאת אתה והערת אותי. יא פטפטן שכמוך, וכבר אנחנו מדברים שעה שלמה מפני שאין לנו מה לעשות."
הרוח יללה ושרקה. על הגבעה לחץ מפעיל ה"בּאגר" את השפופרת אל אוזנו והסתתר בסוכת-פח קטנה רעועה. במשרד רץ דנינו מחלון לחלון וניסה בכל כוחו לסוגרם, אלא שהבריחים לא היו מתוקנים ומפעם לפעם פרצה הרוח פנימה ועד שהיה מגיע וסוגר את החלון היתה סוחפת עימה גיליונות-נייר ופתקאות ותיקי-ארכיון ומפילה כלי-כתיבה ומותירה בכול שכבה עבה של אבק חום-לבנבן, עד שנִדמה כי איש לא נכנס למשרד זה שנים רבות. ענני-החול כיסו את המחצבה, ואף כי השעה היתה קרובה לצוהריים לא היה אפשר לראות דבר במרחק של שניים-שלושה צעדים. בחצר חרקו דלתות פתוחות וניטלטלו הנה והנה על ציריהן כשהן מחַשבות להיעקר יחד עם המסגרת. איש לא נִראָה בכל השטח, חלק מן הפועלים לא הגיעו לעבודה, ואלה שבאו הסתתרו ולא הוציאו ראשיהם החוצה. סככת-האוכל התעופפה, המחצלות נקרעו, כמה מיבני-פח התהפכו. סערת-סתיו כזאת לא נראתה זה שנים רבות בגבעות המחצבה. החשכה שאפפה את היום באמצעו הפחידה מעט את דנינו והוא מיהר שוב אל השפופרת המונחת על השולחן וקרא לתוכה:
"אתה עוד נמצא שם?"
"כן, יא דנינו. ובכל-זאת רציתי להגיד לך, יא מנהל-עבודה שכמוך, כואב הלב על המחצבה."
"חה-חה-חה!" אמר דנינו. הרוח פתחה שוב את כל החלונות, ובמשרד פרץ מחול-שדים של ניירות, אבק וכרטיסי-עבודה. "חה-חה-חה! מה איכפת לך אם תלך כּוּל אִל-מחצבה בּרוח. עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "
ירושלים, סתיו 1961
סוף הרומאן, שנכתב בעברית פשוטה לפני 47 שנים
[הרומאן "המחצבה" נדפס לראשונה ב-1963 ב"ספרייה לעם" של "עם עובד", ושב ונדפס בשלמותו בשנת 2001 בהוצאת "אסטרולוג" עם ה"אפילוג" למהדורה החדשה. הרומאן מעולם לא זכה בפרס כלשהו].
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
הנה קישור מעניין ודומה שגם עשוי היטב לפעילויות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:
http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm
קבלת שבת בצוותא
2/5/08 בשעה 12:00, צוותא חזן
מדינה מחפשת שלום
פרשת השבוע היא פרשת 'קדושים' הגדולה במצוות שבין אדם לחברו, וביניהן הידועות ביותר "ואהבת לרעך כמוך", "והדרת פני זקן","לא תלך רכיל בעמך", "לא תקלל חרש ולפני עוור לא תיתן מכשול", "לא תיקום ולא תיטור", "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך." קיומן של המצוות הנזכרות בפרשת "קדושים" הוא בסיס לחברה האידיאלית.קבלת שבת בשבוע שבו מציינת מדינת ישראל 60 שנים מוקדשת לחיפושי השלום, למלחמה על השלום הנכסף.
אורחי קבלת השבת הם: הסופר והמשורר חיים גורי, איש הפלמ"ח המלווה בשירים את הסיפור הלאומי כבר שבעים שנים.
אורח נוסף הוא הסופר רם אורן, שספריו "לטרון" ו"המטרה תל אביב" (קרב ניצנים) מביאים את מורשת הקרב והגבורה לכל בית.
הפרופ' עוז אלמוג, חוקר דמות ה"צבר" יספר מי היינו ומי אנחנו.
בין הראיונות יביא דיוויד סלע, עורך אתר "נוסטלגיה", תמונות מ-60 שנות המדינהעל הפסנתר: גילה חסיד, המוזיקאי מארק אליהו על הקמנצ'ה
צבי סלטון ילווה בקטעי קישור
עורך ומגיש: יואל רפל
הפקה: דורית רום רפל
מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" 35 שקלים, כולל קפה ועוגה
כדאי להזדרז ולהזמין כרטיסים בקופת צוותא ת"א טל. 6950156
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
הנה קישור מעניין ודומה שגם עשוי היטב לפעילויות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:
http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm
קבלת שבת בצוותא
2/5/08 בשעה 12:00, צוותא חזן
מדינה מחפשת שלום
פרשת השבוע היא פרשת 'קדושים' הגדולה במצוות שבין אדם לחברו, וביניהן הידועות ביותר "ואהבת לרעך כמוך", "והדרת פני זקן","לא תלך רכיל בעמך", "לא תקלל חרש ולפני עוור לא תיתן מכשול", "לא תיקום ולא תיטור", "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך." קיומן של המצוות הנזכרות בפרשת "קדושים" הוא בסיס לחברה האידיאלית.קבלת שבת בשבוע שבו מציינת מדינת ישראל 60 שנים מוקדשת לחיפושי השלום, למלחמה על השלום הנכסף.
אורחי קבלת השבת הם: הסופר והמשורר חיים גורי, איש הפלמ"ח המלווה בשירים את הסיפור הלאומי כבר שבעים שנים.
אורח נוסף הוא הסופר רם אורן, שספריו "לטרון" ו"המטרה תל אביב" (קרב ניצנים) מביאים את מורשת הקרב והגבורה לכל בית.
הפרופ' עוז אלמוג, חוקר דמות ה"צבר" יספר מי היינו ומי אנחנו.
בין הראיונות יביא דיוויד סלע, עורך אתר "נוסטלגיה", תמונות מ-60 שנות המדינהעל הפסנתר: גילה חסיד, המוזיקאי מארק אליהו על הקמנצ'ה
צבי סלטון ילווה בקטעי קישור
עורך ומגיש: יואל רפל
הפקה: דורית רום רפל
מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" 35 שקלים, כולל קפה ועוגה
כדאי להזדרז ולהזמין כרטיסים בקופת צוותא ת"א טל. 6950156
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
📑 בגיליון:
- : גיורא לשם
- : סוף-סוף נמצא האופן המדוייק למדידת
- : האם מסעדת "צחקו" נסגרת בגלל פיטום האווזים?
- : "דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
- : זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי