המנה העסקית הספיקה די והותר לשני סועדים ובעיקר כאשר עליה נילוו: 1 לחם שום (פוקצ'ה גדולה) אפוי טרי עם שמן זית (דופק כל דיאטה אבל מה זה טעים! ממילא כשליש האנשים והנשים סביבנו שמנים) ועימו קערית זיתים שחורים מעולים וקערית חמאת שום עם משהו ירוק, אולי פטרוזיליה קצוצה דק דק. 24 שקל.
1 מרק שעועית, טעים גם כן, עם קערית קוביות לחם. 24 שקל.
1 אספרסו כפול. 12 שקל.
ס"ה 154 שקל + 20 שקל תשר שהם 174 שקל לארוחת צהריים קלה ומשביעה מאוד. יוצא 87 שקלים לסועד לא  יומרני.
אינשטיין, קניון רמת אביב 03-6421122.
המקום נמצא בקצה הצפוני של הקניון, בקומת הרחוב. הכיסאות מרופדים ונוחים במיוחד. אפילו יורם גאון נכנס וישב על אחד מהם בפינה. כלי ההגשה יפים ונעימים מאוד, לבנים ומוארכים. הכול מוקפד. המלצרית מיכל היתה יעילה ביותר. מסביב יש תנועת מבקרים, ובעיקר מבקרות – רבה מאוד. העין לא תשבע. פנים יפהפיות. שדיים גדולים חלקם לגירוי העין וחלקם להנקת תינוקות חמודים ואת אשר ימוצו ימצוצו. זוגות צעירים מתנשקים. קרנבל של צעירים ושל גימלאים. והכול בצהרי יום רגיל של המדינה מוכת הרעב, האבטלה, העוני והשחיתות הגדולים ביותר בעולם העיתונות. נשים ובחורות מכל הגזעים הישראליים עמוסות תיקי קניות. החנויות הומות. בדוכן ארקפה יש לחמים נהדרים, בייחוד חצאי לחם הענק הכפרי-צרפתי שטעמו חמצמץ והוא מחזיק שבוע ימים בחוץ מבלי לאבד מטעמו. אנחנו לא אוהבים את לב לבייב אבל עוד בטרם רכש, לצערנו, את הקניון והפך אותו כשר למהדרין בלי קולנוע בשבת ובלי בכלל – הכתרנו את הקניון, ובזאת אנו עומדים גם היום, כקניון היפה והאלגנטי ביותר בארץ. תענוג לשוטט בו והוא בנוי בחוכמה רב. נוח מאוד. כבר סיפרנו פעם שיש לנו חבר  שגר בקרבת מקום ועורך בקניון את צעדתו היומית, קיץ וחורף, כדי שלא להיות תלוי בתהפוכות מזג האוויר.
ס. נידח
 
 
 
ד"ר גיא בכור
אז מהו סודה של אלקאעדה? ומהו המפץ העצום בפשאוור?
כמו בתרכובת, הערבוב הזה יצר תוצאה חדשה, שמעולם לא היתה קיימת עד אז בעידן המודרני: של איחוד מוסלמי. יש את האסלאם הפוליטי בסעודיה, יש במצרים, או הפלסטיני, אך בלי קשר ביניהם. אך בפשאוור הם התמזגו, בקשר סימביוטי, בסוד של פן-אסלאמיות חדשה לגמרי. אז מה התרחש בפשאוור, שהוליד את אלקאעדה? ומהו סודו של הארגון?
מדוע "אלקאעִדה" היא תופעה יוצאת דופן בעולם האִסלאם הפוליטי? מדוע היא לא רק אימת המשטרים במזרח התיכון, אלא אפילו התנועות האסלאמיות הרגילות, כמו חמאס, האחים המוסלמים במצרים או חיבאללה, המאויימות על ידה? בגלל  מפץ יוצא דופן, חיבור מהפכני, מקור הגדרה חדש, שקוסם למיליוני מוסלמים בעולם כולו, וזה אינו קשור רק בטרור עצמו, זה הרבה מעבר לכך. מהו אם כן סוד הקסם של אלקאעדה?
המפתח נמצא בשנת 1979, אז כבשה ברית המועצות את אפגניסטאן, וארצות הברית  ראתה בכך איום סובייטי במסגרת המלחמה הקרה. כיוון שאמריקה לא רצתה להילחם בעצמה באפגניסטאן, היא עודדה רבבות צעירים אסלאמיים, שהחלו להיאסף שם, כדי להילחם ב"כופרים" הקומוניסטיים. ואכן, עשרות אלפי צעירים מוסלמים החלו להגיע לפקיסטאן, בנקודת היציאה של עיר הגבול פֶשָאווָר, כדי להתאמן שם, ולצאת למערכה נגד הסובייטים באפגניסטאן.
זו היתה תקופת קסם עבור צעירים דתיים רבים, שהחלו להתאסף שם מסעודיה, ממצרים, מלבנון, מפקיסטאן, ומכל קצות העולם, אפילו צעירים מוסלמים מאירופה. עברה שמועה במסגדים ברחבי העולם, שמיטב הנוער האסלאמי, חוד החנית של האסלאם הפוליטי, מתאסף שם, ומי שראה עצמו משתייך לחברה הזו, או מתכוון להשתייך אליה, נסע לפשאוור.
היו שם אימונים צבאיים, היה להט של קרב, והיה ניצחון, שכן הקבוצות האלה למדו את לוחמת הגרילה, והחלו להכות בצבא הסובייטי הכבד בתוך אפגניסטאן. באמצעות טילי כתף הורידו להם מסוקים, ארבו לקבוצות חיילים ממערות, והיכו בסובייטים ללא רחם.
הערה: די היה שצה"ל היה לומד כיצד הובסו הסובייטים באפגניסטאן, כדי ללמוד איך צריך צבא גדול ומסורבל להתמודד עם גרילה מחופרת היטב, כדי לשנות את כל מערך החשיבה שלו במלחמת לבנון האחרונה. נסראללה למד באופן ברור והעתיק את מה שקרה באפגניסטאן – להקשר הלבנוני.
עוד הערה: את מה שהאמריקנים לימדו את המיליציות האסלאמיות הללו באפגניסטאן, הן מיישמות היום כנגד האמריקנים בעיראק. הנה לנו האירוניה של ההיסטוריה. התפיסה היא: מיגרנו את הסובייטים, עכשיו נמגר את האמריקנים.
לפשאוור מגיעים גם מטיפים דתיים כריזמטיים, שחוברים עם המדרָסות הדתיות שבמקום, ללא הפיקוח ההדוק של המשטרים הערביים, ומתחת לאפם של האמריקנים נולד רנסאנס אסלאמי, שאמנם יצא נגד הקומוניזם, אך רחש ובעבע בצורה שעוד תשנה את המזרח התיכון.
בראשית שנות השמונים מגיעים לפשאוור ולאפגניסטאן שלושה צעירים, גיבורי המאמר הזה. הם אינם מכירים זה את זה מראש, ואפגניסטאן מחברת ביניהם. השלושה הם:
אוסאמה בן לאדו
איימן א-זוואהירי
עבדאללה עזאם
שלושת אלה יסדו את ארגון "אלקאעדה" בסימביוזה מושלמת ביניהם.
אוסאמה בן לאדן (נולד: מרץ 1957), היה אז כבן 22, צעיר עשיר ושאפתן, בן לאחת המשפחות העשירות ביותר בסעודיה. המשפחה שלו היא משפחת קבלנים, מקורבת מאוד לבית המלוכה, ולכן זכתה בחוזי קבלנו רבים, כתוצאה מגאות הנפט במדינה. המשפחה בנתה בנייני ציבור, משרדים, מלונות ועוד. לאוסאמה הצעיר היו עשרות אחים ואחיות, כיוון שאביו היה נשוי לכעשר נשים. הנה לנו מקרה אופייני, שהאסלאם הפוליטי אינו קורץ רק למסכנים ולמקופחים, אלא גם לעשירים. אוסאמה הוא חניך מערכת החינוך השבועית שהיתה תמיד (גם היום) פרי הוראתם של כוהני הדת החנבלים-ווַהָאבים, הרדיקליים ביותר שבעולם הערבי. הרי בית מלוכה הסעודי הסכים שעל החינוך יופקדו כוהני הדת, בעוד שתחומי הנפט, הביטחון והחוץ יהיה שלו באופן בלעדי. בסעודיה שולטת אסכולת הפרשנות החנבלית באסלאם הסוני, שהיא הנוקשה ביותר, וחותרת לפרש את ההווה במונחי העבר. לכך יש להוסיף את ההשפעה העצומה שהיתה לתיאולוג הדתי מחצי האי ערב מוחמד עבד אלווהאב אלתמימי (1703-1792) (על שמו נקראת תפיסת הווהאביזם), שקרא לנקות את האסלאם מן החידושים המודרניים (בידעָה), ולפרש את חיי היום יום כפי שהיו בתקופת ראשית האסלאם (סַלַף). הקשר החנבלי-ווהאבי הפך את כוהני הדת בסעודיה לרדיקליים ביותר, בהנהגת המופתי הגדול של סעודיה, השייח'  עבד אלעזיז אבן באז (1909-1999). התיאולוג עבד אלווהאב התנגד לחגיגות, למשל ציון יום ההולדת של הנביא, התנגד למנעמי החיים, התנגד למיסטיקה הסופית, ודגל בחיי אדיקות, סגפנות, ולחיים כפי שהיו מאות שנים לפניו. כל חידוש נדחה. על הגישה הזו נמתחה ביקורת בזמנה על ידי חלק מן התיאולוגים המצריים.
זה היה החינוך שקיבל אוסאמה, כפי שמקבלים גם היום מיליוני הילדים בסעודיה. נוקשה, דתי מאוד, הרואה בחשדנות כל חידוש. ברור שהגישה הזו ראתה בקומוניזם, כמו גם במערב ובארצות הברית, את אויבי האסלאם. יש לזכור כי שנת 1979 היתה מיוחדת: בנובמבר 1979 נעשה ניסיון הפיכה בסעודיה, כאשר נכבש המסגד הגדול של מכה על ידי קיצונים אסלאמיים, בכוונה להביא להפלת בית מלוכה. בעקבות כך נהרגו מאות. באותה שנה מתרחשת כזכור גם המהפכה האסלאמית הגדולה באיראן השכנה.
בשנת 1979 יוצא אוסאמה בן לאדן הצעיר לפשאוור, להילחם בסובייטים. בן לאדן הביא עימו – כסף.
ד"ר איימן א-זוואהרי, (נולד יוני 1951), הגיע גם הוא לפשאוור, כשהוא בסביבות גיל 28. מוצאו ממשפחה קהירית מן המעמד הבינוני-גבוה (שכונת מעדי האמידה), כמוהו כאוסאמה, לא ידע מעולם עוני. איימן הצעיר הושפע והוקסם מכתביו של נביא הג'יהאד בעת החדשה, המצרי, סייד קוטוב, سيد قطب‎, אשר לבסוף נתלה על ידי השלטונות המצריים. זוואהרי הצטרף אל "האחים המוסלמים", ואחר כך לארגון הג'יהאד המצרי, שביקש לחולל מהפכה במצרים. לאחר רצח הנשיא סאדאת הוא נאסר, כמו רבים אחרים, ולאחר ששוחרר, נסע לסעודיה, ומשם לפשאוור (1985). שם נפגש והתיידד עם אוסאמה בן לאדן, בעל הכספים.
א-זוואהרי הביא עימו – יכולת ארגון. הוא הרי הכיר את דרכי הארגון של הג'יהאד האלים במצרים, את המידור, הקמת מנגנוני הפיקוד ועוד. האיש הביא עימו גם את הלהט המצרי.
השיח' עבדאללה עזאם (נולד 1941) נולד באיזור ג'נין, אך את מרבית חייו בילה בין ירדן, סוריה ומצרים, שם רכש תארים תיאולוגיים מתקדמים באוניברסיטת אלאזהר הדתית. בשנת 1980 יצא גם הוא לפשאוור, להילחם בסובייטים, ושם הוא מקים מרכז דתי גדול ומיליציה אסלאמית. עזאם מתיידד שם עם בן לאדן, והופך להיות מורה הדרך והאידיאולוג שלו. הוא משכנע אותו שאת כספו עליו להקדיש לטובת הג'יהאד, ראשית נגד הקומוניסטים, לאחר מכן נגד המשטרים הערביים הכופרים. עזאם הביא עימו את הלהט הדתי, האידיאולוגיה, הסמכות הדתית ואת ההקשר הפלסטיני, של העימות מול ישראל.
אלא שב- 24 בנובמבר 1989, נהרג עזאם בפיצוץ מכוניתו בפשאוור עצמה, יחד עם שני בניו. קודם לכן ניסו לפוצץ אותו במסגד שלו, מרכז אלקאעדה החדש, גם הוא בפשאוור.
אלקאעדה עצמה הוקמה בשנת 1988, עם נסיגת ברית המועצות מאפגניסטאן, והניצחון הגדול של המוג'אהדון, של הלוחמים האסלאמיים. לברית המועצות היו כ-5,000 הרוגים כתוצאה מהפלישה, היא הובסה, והגרילה האסלאמית (וארצות הברית) ניצחו. "אלקאעדה", מילולית הבסיס: בסיס הדת, ברמיזה גם לפשאוור, הבסיס הצבאי ממנו נולד הכול.
מהי אלקאעדה? המיזוג בין השלושה האלה:
הכסף של בן לאדן, האירגון של זוואהרי, והאידיאולוגיה הרדיקאלית של עזאם, עם ההקשר הפלסטיני שלו.
כמו בתרכובת, הערבוב הזה יצר תוצאה חדשה, שמעולם לא היתה קיימת עד אז בעידן המודרני: של איחוד מוסלמי, הֶקשרים נקודתיים שונים, שאלמלא פשאוור לא היו נפגשים ומתמזגים. יש את האסלאם הפוליטי בסעודיה, יש במצרים, ויש הפלסטיני, בלי קשר ביניהם. אך פה הם התמזגו, בקשר סימביוטי, בסוד של פן-אסלאמיות חדשה לגמרי. זה היה מיזוג של אסכולות (על פי עזאם – אסכולת הפרשנות החנפית, המתונה דווקא, ולא החנבלית), זה היה מיזוג של לאומים, לתוצאה חדשה לגמרי.
זוהי הסיבה שאלקאעדה קורצת לרבים כל כך: בפעם הראשונה היא מיזוג של תרבויות, לאומים ודרכי פרשנות. היא לא ארגון מצרי, סעודי או פלסטיני. היא כבר ארגון אסלאמי לחלוטין, מנותק מן ההקשר הלוקאלי, במין אוניברסאליות מוסלמית. עם ארגון כזה יכולים להזדהות, לכאורה, במצרים, כמו גם בלונדון, בפקיסטאן, כמו גם בצפון אפריקה. אירגון בעל מוטת כנפיים כה גדולה, חדשה, יכול היה להתחבר אל האינטרנט, בו ראה ברכה, שכן המסר שלו הוא חוצה יבשות ולאומים, מנותק מכל הקשר מקומי או לאומי. במערב ראו בארגון סוג של אמורפיות, אך מאמיני הארגון רואים בכך את ראשית אומת האסלאם, מהפכנות, אוואנגרד ההולך ונרקם בלי כל קשר למדינות, שהן פרי האמפריאליזם המערבי.
לכך הוסיפו את הטרור המוצלח – מבחינת האירגון, של ספטמבר 2001, ואת המשך המאבק נגד "הכופרים", פעם הקומוניסטים ועכשיו המערב בעיראק, והרי לכם – סוד ההצלחה והמשיכה.
5.4.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
 
 
הזמרת תקוה מורקוס, – in ;
הזמרת פועלים מורקוס – out!
לעורך חב"ע, השלום והברכה. הדברים הבאים מטרתם להסיר מכשול לשוני, שיש בו כדי לפגוע ולהעליב.
בהודעה על ארוע ההוקרה למשוררת אסתר ראב, מצויין כי תושמענה בו הקלטות אחדות של שיריה המולחנים. בין המבצעים מצויין גם שמה של הזמרת עמאל מורקוס. נאה ויפה. חלומו של כל חותר לדו-קיום יהודי ערבי: זמרת ערבייה שרה שיר של בת מתיישבים יהודיים, כאלה שהפכו את מלַבֶּס לפתח-תקוה. אלא שעליה וקוץ בא.
כן, כך. כיון שזכות השיבוש שאנו נוטלים לנו בבואנו לבטא ולכתוב את השמות הערביים, אמורה להיות שמורה גם ל"מיגזר הערבי", זה שבשיבוש המגוחך דלעיל עשיתי עצמי לפה לו. וכל כך למה? כי שמה הפרטי של הגברת מורקוס הוא אמל, שפרושו תקוה; והנה, חב"ע קורא לה עמאל, בעוד שהמילה היחידה בערבית הנכתבת כך פירושה: פועלים (עֻמָאל). וככזו יקרא אותה כל ערבי הקורא עברית. והוא יגחך, ואולי יזעם, למקרא השם הזה. כי אין הוא מכיר זמרת ששמה מיתרגם בעברית לפועלים מורקוס. אפשר להניח שהוא ייעלב על שעיתון מכובד משבש את שפתו, בריש גלי, במודעה שתכליתה לפרסם ארוע שכולו כבוד לשירה, למילה. היעלה על הדעת כי בין הדוברים באירוע היפה הזה יהיה גם הסופר אהוד בין אזר? הייתכן כי רווקה נוימן תימנה על אנשי הרוח שישאו דברים בערב ההוקרה? – כיוון של יעלה על הדעת ולא ייתכן, הבו ונקפיד גם על כתיבה נכונה של שמות ערביים. הפתגם הערבי (שהומצא ברגע זה ממש) אומר: "אילי בישָוֶּש איסמָכּ, שָוֶש אסמוֹ," המשבש את שמך, שבש את שמו. נו, אז למה להזמין שיבושים, שסופם מי ישורם?
נסכם: מן הראוי לדייק, ולכתוב אמל מורקוס, ולא עמאל מורקוס; כשם שכדאי לדייק ולומר סידנא עלי (עלי הנעלה, אדוננו עלי), ולא סידני עלי, כיון שסידני הוא שמה של עיר אחת באוסטרליה שעדיין לא עשתה עלייה לפרברי הרצליה.
נ.ב.: אהוד, ראה כמה מלבב הוא מפגש השֵמות: משוררת בת פתח-תקוה, שאת שירה שרה זמרת ערבייה שתרגום שמה הוא תקוה. נדמה לי כי יש לנו כאן פַתְחָת-אָמָל, פתח-תקוה לימים של כבוד לעם השכן ולשפתו, גם אם לא כולנו דוברים אותה.
וַּשוּכְּרָן. 
יוסף חרמוני
 
אהוד: השיבוש הוא כנראה כולו שלי, וממני זלג גם להזמנה לאירוע. ואילו בתקליטור "עיניים" של חנה לוי, שבו מופיע בהלחנתה השיר "שירת אישה" של אסתר ראב, נכתב במפורש שהמבצעות הן אמל מורכוס וניצן רון. אגב, אתה רואה שהיא כותבת כוס ולא קוס.
אשתדל לתקן מעתה. אתה הראשון והיחיד שהרגיש בשיבוש.
 
 

ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
קישור לפעילויות והפעלות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:
http://dafdaf.co.il/didacti/didacti_dudu.htm
 
 
 
רות ירדני כץ
והיו עיניך רואות את מסעדותיך
אהוד שלום וחגים שמחים.
אביב הגיע פסח בא, ואחריו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, ויום העצמאות,. השנה אנחנו חוגגים את יום-הולדתה ה-60.
כמעט חודש שלא עובדים ולא לומדים, הרבה חופש ו"גשרים". מה עושים? מטיילים, ממנגלים ואוכלים.
מעבר למנגל המסורתי של יום העצמאות, חשבתי שאולי נזכיר כמה מסעדות שאני אוהבת, ולהתרכז במנות המפתיעות, ולשבח את המאכילים אותנו, מגיע להם.
מי שמחפש לצאת מהבית יש לאן ללכת, לא רק לאכול, גם ליהנות מיופיו של כל מקום.
מה שצריך זה להצטייד במצב רוח טוב, בחברים שאוהבים (לא כאלה שמחפשים את הארנק בכל הכיסים, ובוכים על כל שקל, ושימותו כל הקמצנים!)
 
* בכיוון הצפון יש הרבה מסעדות טובות, אבל מי שמגיע לעכו ולסביבה כדאי להתעכב אצל אורי בורי. להזמין מקום מראש, ולפני שנכנסים לאכול, לטייל בשוק בעיר העתיקה, לשטוף את העיניים במרינה ובים, ואז מתים מרעב. נכנסים לאורי בורי. המלצתי להזמין את ארוחת הטעימות שלו.
"אורי יקירי, לאכול אצלך זו חגיגה. הכרישון (כריש פיצי) המאודה שהעלית על שולחננו, וכל הסועדים עצרו מלאכול, היה לתפארת בישוליך. לא כל יום מזדמן לאכול כרישון, וזו היתה הפתעה גדולה.
 
* שמוליק כהן, רחוב הרצל 146 תל-אביב. מסעדה שקיימת מלפני קודם המדינה, שכולה אוכל יהודי ביתי, ואם באים ביום חמישי, זוכים בחמין, לצד כל המאכלים המסורתיים. ואי-אפשר שלא להזכיר את הוודקה הקפואה, שלתוך הבקבוק הם מכניסים פלחי לימון. עגנון ב"אלו ואלו", עמ' ק"ב, אמר: "אכילה בלי שתייה כמכה בלא רטייה."
משפחת כהן, תענוג לבוא אליכם.
 
* מסעדת הנמל ביפו. מסעדה נוספת שקיימת 40 שנה. לשבת בחוץ מול סירות הדייגים, והמים הכחולים ולאכול את פלטת פירות-ים והדגים שלהם עם כוס יין לבן קר, לא צריך יותר. אהוד, הצטערתי לשמוע שאתה לא חבר של פירות-ים. אני לא יודעת מי מפסיד אתה או הם.
[בינתיים למדתי לאכול קאלאמארי מטוגנים היטב בציפוי טאמפורה או סומסום. לא יותר. – אב"ע].
 
* בדרך לירושלים, אם הרעב תוקף אתכם, תעצרו באבו-גוש במסעדת קרוון. יש שיפודים ויש שיפודים. יש שירות ויש שירות. גם השיפודים וגם השירות מעולים.
 
* מי שמחליט ליהנות מיופייה של ירושלים והסביבה ימצא בא אתרים קסומים ומסעדות טובות. במרכז העיר, אחרי סיבוב במדרחוב רחוב בן-יהודה, שם יש הרבה בתי-קפה, מסעדות והופעות של נגנים, פנטומימאים, ליצנים וכל יום זה חג. ברחוב שמאי ממוקמת טעמי קרוב למדרחוב. כדאי להיכנס אליה ולנגב מנת חומוס עם ביצה קשה מעל, בצל יבש בצד ופיתה חמה. רמי, אביך המציא את החומוס הכי טוב שיש, ושלא יספרו לך שיש לך מתחרים.
 
* אנחנו עדיין במרכזה של העיר. בחצר פיינגולד, רחוב יפו 1, ישנה מסעדה יפנית, סאקורה. לאוהבי האוכל היפני, אסור "לפספס". פלטת הסאשימי מעולה. בועז, הבאת לנו מכל-כך רחוק את הטעמים הנהדרים של המטבח היפני.
 
* למי שלא בא לאכול חומוס וגם לא אוכל יפני, ורוצה לשבת באחד המקומות היפים בירושלים, שיילך לבית אנה טיכו, ברחוב הרב קוק. ראשית, מבקרים במוזיאון ואחר כך מתיישבים בחוץ תחת שמשייה, מסתכלים לכל הכיוונים ומתפעלים. אם באתם מוקדם לפני השעה 12 בצהריים תנסו את ארוחת הבוקר הארצישראלית. גמרתם לאכול? תטיילו ברגל ברחוב החבשים ותגלו מיבנים מדהימים.
 
אצל פיני בחצר – מתחם הרכבת ירושלים – ארוחה שמעלה את מצב הרוח מעלה מעלה. אבל לדעתי, היהלום שבכתר היא מנת זנב שור עם ראש שום שלם שיושב מעל ומחייך חיוך ממזרי. שווה ביקור. פיני, טוב שחזרת אלינו.
 
מי שאוהב שווקים כמוני, בשום פנים ואופן שלא יוותר על שוק "מחנה יהודה". הצבעים, הריחות, האנשים והאווירה ממגנטים. כדאי לטייל בניחותא מסימטה לסימטה ולגלות את יופיו ועושרו. שפע של דוכנים וחנויות והכול בהישג יד אפילו ניתן להשיג זנב שור טרי. בנוסף, בשוק ישנן כמה מסעדות שכל אחת ראויה לתשבחות.
 
עזורה השוק העיראקי – אצל עזורה לא מזמינים מקום,. עומדים בתור שזה חלק מהחוויה.
עזורה קשישי היקר, שתחייה עד 120 רק בגלל מנת הריאות ברוטב עגבניות.
 
צחקו – השוק העיראקי .אלי שאיים עלינו שהולך לסגור את המסעדה, הירושלמים הצביעו ברגליים והיא עדיין עובדת בערבים. אלי מחמדי, כל שף שמחשיב את עצמו, היה מוחא לך כפיים על מנת נתחי הפילה עם כבד אווז.
 
השיפודיה, רחוב הערמונים 5, במתחם השוק. אצל יהודית כל מה שהיא מגישה זה מהרגע לרגע, הכל טרי ומכל הלב. לארוחה העיסקית שלה בצהריים אין מתחרים.
יהודית יקירתי, קציצות הבשר שלך, שאת קוראת להן קבב, הן הטעימות ביותר שאכלתי.
 
אם יצאתם לטייל, ובחרתם את אחת המסעדות המומלצות, לא לשכוח לשתות כוס יין ולברך: לתפארת מדינת ישראל.
 
 
 
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
 סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "בין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.
[דבר המפרסם]
 
 
 
 
אהוד בן עזר
"גילחו" את הבית ברחוב עקיבא 4 בירושלים
שבו כתבתי לפני 47 שנים במשך שלושה וחצי שבועות את "המחצבה"
במעבר מהיר במכונית במורד רחוב הלל בירושלים, במבט חטוף ימינה לרחוב עקיבא, יכולתי לראות כי "גילחו" את הבית הערבי העתיק בן הקומה הגבוהה האחת, במיספר 4, וצירפו אותו לחלקה ריקה גדולה, כניראה כדי להקים בניין חדש וגבוה.
הבית הזה היה ביתם של הזוג בניכר (בני) וסידני סיל, ולימים, לאחר שהתאלמנה, היתה משכירה בו כארבעה חדרים לסטודנטים ועל כך היתה פרנסתה, לבד מהיותה, כבעלה סידני, גם מורה לפסנתר, על פסנתר הכנף הגדול שניצב בסלון ביתה, (בן שבעה החדרים גבוהי התקרה, כולל מיטבח ענק והול) – שהיה לימים גם חדר השינה שלה.
סידני סיל היה איש צבא בריטי לא-יהודי שהתאהב בירושלים ונשאר בה גם לאחר שירותו בצבא, ומהיותו מוסיקאי עוד בשירותו בצבא, עמד במרכז פעילויות המוסיקה בעיר ויסד את המדור המוסיקלי ב"קול ירושלים" ואם איני טועה גם ניצח על תזמורתו או על תזמורת אחרת. בני היתה בתו של יצחק אפשטיין המורה והסופר, וניתן לה השם בניכר כי היא נולדה בשוויץ. הסופרת שולמית הר-אבן ז"ל היתה נשואה לאלוף (שם פרטי) הר-אבן יבדל"א, בן-אחיה של בני, וכאשר כתבה לימים את הרומאן הירושלמי היפהפה שלה "עיר ימים רבים" הזכירה בו גם את הדודה של אלוף, את בָּני ואת ביתה. אגב, הסופרת גיל הר-אבן היא בתם של השניים ונינתו של יצחק אפשטיין בעל ה"שאלה נעלמה" מראשית המאה שעברה, מן הראשונים, אחרי אחד העם – שהבחינו במלוא רצינותה של השאלה הערבית.
לְבָּנִי לא היו ילדים. היא לימדה אותי להשתמש בדאודוראנט, לזרוק את תחתוני "אתא" עם ה"חנות" מלפנים, בצבעי לבן ואפור-כחול, שהבאתי עימי מהקיבוץ ומהמושבה, ולעבור לתחתונים צמודים ומודרניים יותר. כל זאת, ועוד הרבה עצות, כדי לשפר את דמותי בעיני הסטודנטית שאהבתי ואשר לה גם הקדשתי את "המחצבה". גם לבני הקדשתי, שנים לאחר מותה, את אחד מספריי, קובץ הסיפורים "ערגה".
ירשתי בבית ברחוב עקיבא 4 את חדרו של דני גור, שחלונו היחיד הצפוני היה מול קולנוע אורגיל, ונשמעו משם שלוש פעמים ביום קולות הסרטים, ובייחוד "מסביב לעולם ב-80 יום". מעל הקולנוע נמצא מלון אורגיל של האחים שיף, והקשרים הלבביים של דני עם כרמלה, המארחת הבלונדית הדדנית בבר למעלה – היו מן הסיבות שהוא איבד את חינו בעיני בָּנִי וגם את חדרו, ואני זכיתי בחדרו המתפנה בזכות חברנו המשותף זאב קינן (קליין) ז"ל, שלמד רפואה יחד עם דני. לפני כן גר בחדר הצייר מנחם גפן. בחדר אחר גם חברי הירושלמי מיכה שטרנאו ז"ל, שהוריו נפטרו בצעירותו ולכן חדרו בביתה של בני היה לו לביתו היחיד.
בשלהי שנת 1961 הסתגרתי בחדרי וכתבתי במשך שלושה וחצי שבועות את הטיוטה הראשונה של "המחצבה", עדיין בעט-נובע "כתב" (ובדיו "מיקה" מתוצרת פתח-תקווה), עט שהחלפתי לאחר כשנה ב"פארקר 51" שקניתי אצל מר פרוידנטל בחנות "גרפוס", עט המשרתת אותי (אני אוהב לדבר עליה בלשון נקבה) – עד היום, בעיקר לחתימת שמי, ועם אותה ציפורן זהב ואותה "קישקע" בלתי-מתכלות ורק שהזווית של הציפורן לאחר כארבעה עשורים וחצי היא כזו שרק אני יכול לכתוב בה.
בָּנִי מכרה את הבית בשלהי שנת 1961 ועברה לגור בדירה חדשה, ולקחה עימה גם כמה מהסטודנטים שגרו אצלה, ואני בתוכם. הבית, שהיה שייך לאפוטרופוס על נכסי נפקדים והוא שאיפשר לה את המכירה – נותר עומד על מכונו עוד כארבעים ושבע שנים, עבר שינויים רבים בתוכו (בתקופתנו בית-השימוש היה קיטון חיצוני!) ושימש בין היתר כגלריה לאמנות ואחר כך כבית-קפה שבו ישבו גם בחצר, סביב בור המים.
הריסתו של הבית ברחוב עקיבא 4 היא כמובן הפסד גדול לאנושות כי קודם לכן נישאר בו לפחות קיר פנימי אחד מן החלל, שהיה חדרי בעת כתיבת הרומאן, והיה אפשר לקבוע בו לוח שיש בהאי לישנא:
"כאן כתב אהוד בן עזר את הרומאן הראשון שלו 'המחצבה' בשנת 1961."
 – ועכשיו כבר אין היכן לתלות את הלוח ולכן גם לא כדאי להכין אותו יחוד שאת מי זה מעניין? שהרי ממילא אין מדובר כאן בסופר חשוב.
 
 
 
 
אליהו הכהן
זלמן יש לו שירים
עשרות שנים חלפו עד שנאות זלמן חן לגלות ברבים כי הוא הוא מחבר המילים והלחן של "שורו, הביטו וראו" – אחד הנפוצים בשירי הזמר של מפעל ההתיישבות בארץ. עד אז הוא נתפש כשיר עם שיוצרו עלום. מעטים זוכים לכך ששיר שכתבו באקראי, בשעה של התעלות, מתפשט ברחבי הארץ וזוכה להיקרא "עממי". "הייתי מעדיף שיישאר כזה," התוודה זלמן חן. "זוהי הרגשת סיפוק נפלאה להיות מחברו של שיר עם אלמוני. לא הייתה לי שום סיבה להפקיע מעצמי תחושה כזאת."
מי שהפיץ את השיר ברחבי הארץ והקנה לו את המוניטין היה אברהם הרצפלד, פטרון היישובים החדשים, שנהג לשיר אותו בכל טקס עלייה על הקרקע. השיר כה נקשר בשמו עד כי היו שסברו שהוא מחברו. כשנשאל מאין השיר, היה משיב "מפי העם". בכיס חולצתו היה מונח דרך קבע פנקס שירים קטן שבו רשם (החל מתאריך 1.1.1935) את כל השירים האהובים עליו. פנקס אישי זה שמור עימי, ובו מופיעות לראשונה מילות השיר "שורו, הביטו וראו," כפי ששר אותן הרצפלד ובנוסח שהתקבעו בציבור:
 
שׁוּרוּ הַבִּיטוּ וּרְאוּ
מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה!
אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה                    
וְהַמַּחֲרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.
 
אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן
הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה
וְנַדְלִיקָה שׁוּב אֶת הַאֲדָמָה    
בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.                  
 
את השיר חיבר והלחין זלמן חן באחד מלילות כסלו תרצ"ז [שלהי 1936] "כשסובבתי כשומר על גבעה בתל צור שבשרון לבדי מול כוכבים," – סיפר. ההשראה לכתיבתו שרתה עליו באותו הלילה כשהתבשר על העלייה ל"תל עמל", ראשון יישובי "חומה ומגדל". בנוסף, ימים אחדים לפני כן סיים לקרוא את הרומאן שחיבר רופא השיניים התל אביבי אברהם ויסוצקי "להבה ירוקה", ובהשראתו שיבץ את שם הספר בין מילות שירו. הנוסח המקורי שחיבר זלמן חן שונה במקצת וכולל בית נוסף:
 
שׁוּרוּ הַבִּיטוּ וּרְאוּ
המילים והלחן: זלמן חן
 
שׁוּרוּ הַבִּיטוּ וּרְאוּ
מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה!
אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה                    
וְהַמַּחֲרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת הַשָּׂדֶה.
וְהַמַּחֲרֵשָׁה, שׁוּרוּ הַמַּחֲרֵשָׁה
שׁוּב פּוֹלַחַת הַשָּׂדֶה.
 
יָד, מַכּוּשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן
הִתְלַכְּדוּ בַּסְעָרָה
וְנַדְלִיקָה שׁוּב, שׁוּב אֶת הַאֲדָמָה     }
בִּלְהָבָה יְרֻקָּה.
                  
עֲלוּ, הַעְפִּילוּ  לֶהָרִים!
מַה מּוֹרָא וּמַה רָעָב?
לֹא נֵחַת וְלֹא נִיעַף
עַד שֶׁשׁוּב יָזוּבוּ דְּבַש מִן הַסֶּלַע וְחָלָב
עַד שֶׁשׁוּב יָזוּבוּ, עַד שֶׁיָזוּבוּ שׁוּב
דְּבַש מִן הַסֶּלַע וְחָלָב.
                   יָד, מַכּוּשׁ...
 
הרצפלד הוא שערך בשיר את השינויים הספורים: את המילה "להבה" המיר ב"שלהבת", ובמקום המילה "יד" שיבץ את כלי העבודה "אֵת" כדי שיחבור למכוש לטורייה ולקלשון. את השיר שר הרצפלד לראשונה בכ"ז בניסן תרצ"ז [1937] בטקס העלייה על הקרקע של המושב בית יוסף בעמק בית שאן.
היו שכינו את זלמן חן מלחין של שיר אחד, וטעות בידם. לפחות חמישים שירים חיבר והלחין, אלא שחרף היותו איש של יחסי ציבור (הוא כיהן במשך שנים כדובר משרד העבודה), לא קידם את שיריו ומפאת צניעותו כלל לא הזכירם ברבים. מדי פעם שר את השירים במסיבות ובכינוסים מבלי לציין כי הם פרי עטו, וכך דלפו אחדים מהם ונעשו שירי עם.
אין יודע כי הראשון שהלחין את שירו של לוי בן אמיתי "שדות שבעמק" היה זלמן חן, ורק לאחר מכן התפרסם הלחן השני, המפורסם, של אפרים בן חיים איש קריית ענבים. את שירו הראשון "הֵי, גַּל יָם, גַּלִי" חיבר זלמן חן בתרצ"ו במעמד פריקת שקי המלט הראשונים בנמל תל אביב.
זו ההזדמנות לגלות כי זלמן חן עומד גם מאחורי שיר "עממי" נפוץ נוסף שהושר במשכנות הרועים, בפלמ"ח, בתנועות הנוער ובעיקר בפי "חבורת האש": "על יד העין". במשך עשרות שנים ועד היום מושר שיר זה שוב ושוב ובלהט רב בפי כל המשתתפים בהתכנסויות השנתיות שעורך מנשק'ה (פרופ' מנשה הראל) מדי ליל סוכות בסוכת ביתו שבמוצא, ומדי יום העצמאות על גבעה בין מעלה החמישה וקריית ענבים. על השירה מנצחים מנשק'ה ויודק'ה ואליהו גמליאל, ובין המצטרפים אליהם היו ידעני הזמר שלצערנו אינם עוד איתנו – עזרא כדורי וחנה בריק, וכמעט אין איש מקהל המזמרים היודע אל נכון מאין ואיך הגיעו מילות השיר וצליליו אל רשות הרבים. כדי לתת לזלמן חן (1995-1914) את הכבוד הראוי, נביא כאן את המילים (משנת תרצ"ז) בשם כותבם ומלחינם:
 
עַל יַד הָעַיִן
המילים והלחן: זלמן חן
 
עַל יַד הָעַיִן יָשְׁבוּ יַחְדָּיו רוֹעִים.
מִן הַדְּמָמָה רוֹנֵן חָלִיל.
בְּצֵל אִילָן יָנוּחוּ עֲדָרִים,
בְּחֵיק הָרִים, בְּחֵיק הָרֵי גָּלִיל.
 
נוּמָה, נוּמוּ, נוּם טָּלֶה וּגְדִי,
זִיו הָרִים לִבִּי יַלְהִיט.
מִן הַזִיו רוֹנֵן חָלִיל בְּפִי
וּבָאֹהֶל לִי הַשׁוּלַמִית.
 
כֹּה מִגִיל רוֹעֶה לוֹ יְחַלֵל
וַחֲלוֹמוֹת הוּא יַחֲלֹם.
לוֹ עַל סַף הַאֹהֶל תְּיַחֵל
תְּצַפֶּה לוֹ עַד לְרֶדֶת יוֹם.
 
נוּמָה, נוּמוּ, נוּם טָּלֶה וּגְדִי,
עֶרֶב בָּא צִלּוֹ הֵלִיט.
כְּבָר נָדַם גַּם צְלִיל חָלִיל בְּפִי
אֶל הַאֹהֶל אֶל הַשׁוּלַמִית.
 
את כל שיריו חיבר זלמן חן – מילים ולחן כאחד. "אצלי שיר וניגונו נולדים ביחד" – אמר והוסיף: "שיר שאין ניגון לו הוא בעיניי שיר ערירי."
איש אהוב על הבריות היה זלמן חן. שנים רבות ליווה את מפעלי פיתוח התשתית ביישובי הארץ ובדרכיה. בשנת 1986, כשהתקבלה ההחלטה להעבירו ממשרתו כדובר משרד העבודה, מחה על כך העיתונאי לוי יצחק הירושלמי וכתב רשימת ביקורת נוקבת בעיתון "מעריב" תחת הכותרת: "שורו, הביטו וראו מה קטן היום הזה...". בהשראת השיר בחרו גם יורם טהר לב ומרדכי נאור לקרוא לספרם "שירו, הביטו וראו".
גם מבלי שנקף אצבע לפרסמם, ימשיכו מילותיו וצליליו של זלמן חן להדהד בציבור עוד ימים רבים.
 
 
 
 
שו"ת אליהו הכהן
יואב אהרוני: שירת המקהלה
סיפור פרישתו של דנצ'ו ארנון מן המקהלה בקרית-חיים [גיליון 331] הזכיר לי סיפור דומה-אך-שונה על פרישתי ממקהלת חברת הילדים בגבת בניצוחו של אברהם דאוס, המתאים אולי גם לפסח.
בהיותי בכיתה ו', בגיל 12, התפטרתי מהמקהלה, ומאז לא חזרתי לשיר במקהלה, למרות שאני אוהב לשיר. וכך היה המעשה:
אברהם דָּאוס הקים בגבת מקהלה של חברת הילדים, ששרו בה ילדים מכיתה ו' עד י"א בארבעה קולות. כאשר הגענו לאמצע כיתה ו', לקראת פסח, צירפו גם אותנו למקהלה. דָּאוס בחן את הילדים וחילק אותם בין הקולות. אריה סיני ואני סווגנו לסופרן.
עלבוננו היה גדול מנשוא: הייתכן? בסופרן? וזאת כאשר בנים אחרים, ואפילו כמה בנות, שרים באלט? החלטנו שלא נסבול את המצב הזה. בחזרה השנייה או השלישית התגנבנו בשקט ונטמענו בשורות האלט. דָּאוס לא הרגיש. בחזרה הבאה תפסנו אומץ ושיפרנו את מיקומנו לעבר הטנור. גם המהלך הזה עבר ללא תשומת-לב מצד דָּאוס. אשר על כן, החלטנו בחזרה שלאחריה להגשים את משׂאת נפשנו ולעבור לבס. לזכותם של הבנים הגדולים מכיתות י' וי"א ייאמר, שהם שיתפו איתנו פעולה וצופפו את השורות, כך שיכולנו לעמוד מאחוריהם מבלי שדָּאוס יבחין בנו. גם אנחנו לא ראינו אותו, כמובן, אבל זה לא הפריע לנו כלל.
המקהלה עבדה באותו יום על הספיריטואל "שְׁלַח-נא את עמי" בתרגום עברי, והתאמנה על השורות הדרמטיות:
"קוּמָה, לֵךְ נָא
אֶל כְּבַד-הַלֵּב הָרַע,
צַו לוֹ בִּשְׁמִי:
שְׁלַח-נָא אֶת עַמִּי!"
כאשר הִמהֵם הבס בטונים הנמוכים את המנגינה שלו "צַו לוֹ, צַו לוֹ," הבחינה פתאום אוזנו של דָּאוס במשהו חריג בקולות הגבריים. הוא ביקש לחזור על הקטע הזה, ובאמצע הזימרה סימן למקהלה בתנועה נמרצת להפסיק לשיר. כולם השתתקו בבת-אחת. רק אריה ואני – שלא ראינו את תנועות ידיו של דָּאוס, המשכנו לצַווצֵוו מאחור באין מפריע...
כולם פרצו בצחוק אדיר. דָּאוס פילס לו דרך בין הבנים הגדולים, תפס אוזן לכל אחד משנינו ומשך אותנו מתוך הבס. לאט לאט גרר אותנו לפני זמרי הטנור והאלט, ושמט אותנו מידיו רק כאשר הגיע לקצה הסופרן.
באותו יום הודעתי שאני מתפטר מהמקהלה.
 
 
אהוד שוסטר: הערה לתשובתו של אליהו הכהן [גיליון 231]
 לא כל המורים לזימרה חוו מרורים בעבודתם.
פואה גרינשפון שהלחין את "כבה השמש שיקד" "צעוד צעוד", "היום פורים לנו", "שמש שמש בשמיים" אהב ונהנה מעבודת ההוראה ואף חזר להוראה שתמיד גרמה לו הנאה וסיפוק רב בשנות חייו האחרונות.
 
 
עוד משהו על מורה לזימרה – מחווה למורה שלי
מאת: עדינה בר-אל
בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" (331) מספר אליהו הכהן על הקושי במקצוע הוראת הזמרה. אכן, גם אצלנו בגבעתיים שיגעו תמיד את המורה לזמרה. אני, כילדה, הייתי מרחמת עליו לאורך כל השיעור, אבל חבריי לכיתה, הבנים בעיקר (מה לעשות, למרות זעקות שעלולות להישמע מפמיניסטיות, הבנים הם שהיו פעילים בנושא זה) לא חסו על בריאותו.
אני מבקשת להזכיר את שמו של המורה שלנו, כי דבריי אלו הם מחווה לכבודו. שמו היה יובל לוי, אדם גבוה, נאה ביותר, על אף היותו פוזל במקצת, (דבר שגרר הערות פוגעות מאחורי גבו).
אישית הוא תרם לי רבות. תמיד הילל את השמיעה האבסולוטית שלי ושאל אותי בתדהמה מהולה ברחמים: "את לא לומדת פסנתר?"
ואכן, לא למדתי פסנתר כי אבי אמר: "רק סנובים שולחים את הילדות שלהם ללמוד פסנתר..."
אני רוצה להרחיב לגבי תרומתו של יובל לוי בפרט, ותרומת המורים לזימרה בכלל: הם לימדו אותנו עברית נהדרת, עשירה. לא לחינם כעס משה ביק על "מוטי האידיוטי". אני בטוחה שהדור שלנו, הדור שהיו לו שיעורי זימרה בבית הספר, קיבל אוצר של ממש. מילות השירים, הפיוט שבהם, המידע שהיה אצור בהם על הארץ, על ההיסטוריה שלה ועוד ועוד; כל אלו הם הזכייה שלנו בזכות המורים לזימרה, ששיגעו אותם, אבל הם לא התייאשו. מי מהילדים והנוער של היום יודע משפטים בעברית כגון: "גִזְרָתֵךְ תַּבְנִית נֹגַהּ / רֵיחָה נֵרְד וּבְמוֹר סוּגָה," – "מְגָדִים לְרֵעִי בְּצִנְעָה מִי צָפַן? שְֹחוֹק עָלִים גְשוּמִים מַה-יָרֹק הוּא!"
ואת כל השירים הללו, בצירוף "השירים הרוסיים", שרנו גם בתנועת הנוער. מעניין שהיום אנחנו, הדור המבוגר, משתתפים בערבי שירה. פעם זה היה עניין לצעירים, לדעתי, בזכות המורים לזימרה.
בזכות המורה יובל לוי הצטרפתי גם לחוג לשירה אחר הצהריים, שהעביר בבית ספרנו המלחין יוסף הדר. והיום אני יכולה להתגאות שלמדתי מפיו את "תפוח חינני" ושירים אחרים שלו. אגב, השירים שלמדנו השפיעו אפילו על החיזורים. יום אחד, בהיותי תלמידה בכיתה ד', מצאתי בילקוטי דף ועליו כתוב בכתב-היד של הילד שישב לידי בכיתה: "שָם בַּגַּן / יָפָתִי קָטְפָה תַּפּוּחַ / וּצְחוֹקָה שֶנְהָב." זו היתה דרכו של הילד הביישן לגלות לי את אהבתו אליי. הנה כי כן, מסתבר שגם הבנים, למרות שהיקשו על המורים לזימרה ללמֵד, הפנימו בליבם את השירה.
 
דבורה סלפ-גוטמכר: למשה ביק היה מקצוע – "סַפָּר"
לאליהו היקר!
אני נרגשת ושמחה לקרוא תשובתך לשאלתי ("חדשות בן עזר" 331)
ידעתי-ידעתי-ידעתי שאקבל ממך תשובה מקיפה ומלומדה בנושא השיר "מדינת ישראל". שנים רבות תהיתי היכן מוצפן השיר הזה (לא ידעתי את שמו), עד שעלה בדעתי לפנות אליך.
בזכות העלאת זיכרונות אודות משה ביק – הנה הזכרת את הסופר ש. שלום, את אפרים תלמי ויוסף אחאי.
איפה מוצאים היום טקסטים כאלה... מלאי ערגה, אמונה, אהבה למולדת.  כן. מולדת!
לוּ היתה לי דרך, להעביר את הטקסטים לידיעת מי מהעוסקים בחגיגות השישים למדינה!
 
ולעניין משה ביק הנה עוד "טיפ" קטנטן.
בתשובתך לדנצ'ו ארנון הזכרת את המלאכות הנוספות, בהן עסקו המורים למוסיקה.  גם למשה ביק היה מקצוע – "סַפָּר". בשנותיו הראשונות בארץ עבד ב"מספרה מרכזית יהודה הק", בהדר הכרמל בחיפה. אותה מספרה שימשה את אבי, החלוץ אברהם סלפ, לקבלת הדואר שנשלח אליו ממשפחה ומחברים, מליטא – בשנת 1925...
ועוד, מתעלולי התלמידים בכיתה בביה"ס בקרית חיים – בשיעוריו של מוישה ביק, כאשר רצו לדבר בשיעור היו מישִירים מבט אל המורה ומדברים בלחש אל הילד שישב בסמוך. המורה היה מרוצה שלא מפריעים ולא העלה על דעתו, שתנועות השפתיים אינן תואמות את הטקסט הנלמד...
ולבסוף – האם והיכן אפשר למצוא את התווים לשיר "מדינת ישראל"?
שוב תודה.  שמור על בריאותך וחיוניותך. 
הריני חוזרת על הצעתי לעזור לך (בהקלדה) להעלות כל מה שטרם נערך וקובץ בכתובים.
שלך בהערכה רבה,
דבוישה
דבורה סלפ-גוטמכר
 

מכון ז'בוטינסקי בישראל
הינכם מוזמנים לערב חגיגי לכבוד
פרופ' מנחם לוין
מוותיקי בית"ר ומראשוני תנועת ז'בוטינסקי
לרגל הופעת ספרו האוטוביוגרפי
מגילת מנחם
בהוצאת מכון ז'בוטינסקי
ישאו דברים: ח"כ ראובן רובי ריבלין, מר יורם בליזובסקי, פרופ' אבי דומב, פרופ' הלל וייס, פרופ' אריה נאור, גב' דינה דינור-לוין
ישיב למברכיו: פרופ' מנחם לוין
הנחייה: מר יוסי אחימאיר
יום שני, כ"ג ניסן תשס"ח, 28.4.2008, בשעה 18.00,
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.
הכניסה חופשית, הספר החדש יימכר במקום במחיר מוזל
 
מגילת גילויים היסטוריים ומדעיים
"מגילת מנחם", ספרו האוטוביוגרפי של פרופ' מנחם לוין, מדען בעל מוניטין בינלאומיים, לוחם חירות והוגה ציוני, מוותיקי האצ"ל ומראשוני בית"ר, ראה אור בימים אלה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל. הספר הייחודי ורב הכמות שופע גילויים היסטוריים מרתקים.
 המחבר מביא עדות מדהימה בשאלה מי רצח – לפני 75 שנה בדיוק! – את ארלוזורוב, המפריכה את עלילת הדם שגוללה תנועת העבודה לפתחה של התנועה הרוויזיוניסטית. הוא מעלה פרקים לא-ידועים על העציר יצחק שמיר במחנה מעצר בריטי; מספר על הקמת המעבדה המחתרתית שפעלה בשירות האצ"ל; ועל פרשת עינוי אסירי המחתרות בידי הבולשת הבריטית.
כמדען בעל שם עולמי בתחומו וכמייסד מכון הסיבים הישראלי, מספר פרופ' לוין על המאבק בין אסכולת המחקר השימושי והמחקר הטהור, שהסתיים ביצירת תעשייה עתירת מדע, וכן על פרקים עלומים בהיסטוריה הכלכלית של המדינה.
בעט אמן מתאר מנחם לוין, שבימים אלה מלאו לו 90 שנה, גלריה שלמה של אישים מרתקים שפגש בדרך חייו הארוכים, אשר נסכו עליו השראה, ובהם זאב ז'בוטינסקי, חיים נחמן ביאליק, דוד רזיאל ואברהם שטרן ("יאיר"), וכן משחזר את החיים היהודיים בקהילות באזור גרודנו-ביאליסטוק, שהיו וחרבו במלחמת העולם השניה.
הוא עומד על חלקו בהכלאת רעיונות מדעיים עתירי דמיון בטכניקות כלכליות. בין השאר מתמקד המחבר בננו-טכנולוגיה, היכולת לרתום חלומות חובקי עולם לממדים זעירים לקידמתה ולרווחתה של האנושות. הספר חושף את מאבקיו העזים של המחבר בביורוקרטים אפרוריים מתעבי חדשנות, במכון המדעי שהקים וניהל.
ספר חובה לכל המתעניינים בקורות העם היהודי, תנועת ז'בוטינסקי ומדינת ישראל בשישים שנותיה הראשונות, וכן על מאחורי הקלעים של המדע והתעשייה בישראל.
לפרטים נוספים, לקבלת הספר לצורך ביקורת, ולראיונות עם פרופ' לוין – נא לפנות אל: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, 03-6120620
[דבר המפרסם]
 
 
ישראל הר: שַׁאפּוֹ לשלמה נקדימון
לחדשות בן עזר,
ערב שבת שלום לכם אהודים יקרים התואילו לתת מקום בגיליון מכתב עיתי ולידיעת הקוראים הרבים ומתרבים:
שַׁאפּוֹ
לשלמה נקדימון
ידיד
עיתונאי
סופר
אוהב חברים סופרים
קורא שירה
ברכות לך ולכל יקירך
על שהוכרזת יקיר העיר תל אביב
עירך, עירו גם של המברך
ישראל הַר
רוב תודות
 
 
אם תרצ"ו – אין זו אגדה
אהוד שלום,
אני רוצה לאחל לך ליום הולדתך את כל האיחולים שתבחר. מי ייתן ועוד הרבה ימי הולדת, אאחל לך כל טוב ותמשיך להיות איתנו ולתת לנו במה לכתיבתנו וחומר קריאה לנפשותינו.
ואם תרצ"ו – אין זו אגדה.
חזק ואמץ,
רוני גרוס
 
עוד על טולדו
מר בן עזר שלום, 
לא ראיתי את הסרט טולדו -הסוד החבוי. אז אם לא נאמר – שמו המלא של בונה בית הכנסת הוא שמואל הלוי אבולעפיה, וארמונו-ביתו הוא היום מוזיאון הצייר אל גרקו. 
בברכה,
יוסי אבולעפיה
תודה על עיתונך, אשמח להמשיך ולקבלו.
 
 
תחזית אקו"ם – עובדי כוכבים ומזלות
ארבעה משבעה חברי הדירקטוריון של אקו"ם נחושים בדעתם לפטר את ההנהלה המקצועית של החברה ולמנות מנהלים חדשים שיהיו לטעמם ויכהנו בזכותם; ומאחר שהאסיפה הכללית המיוחדת האחרונה הצביעה נגד החלטתם זו, ואימצה את המשך כהונתה של ההנהלה המקצועית הנוכחית, וזאת מתוך חשש למפולת באקו"ם אם ההנהלה תודח – מתכוונת קבוצת הארבעה לקרוא לאסיפה כללית נוספת ולהשיג בכל זאת רוב להדחה – ובכך להשלים את תהליך השתלטותם של הדירקטורים הנבחרים, שאינם אמורים לעסוק בניהול המקצועי – על המנהלים המקצועיים, וכל זה הוא מתכון בדוק להרס המיבצר העצמאי האחרון של היוצרים בישראל.
ציבור הסופרים באקו"ם עומד רובו ככולו מאחורי נציגיו התומכים בהנהלה המקצועית הנוכחית, ומתנגד להדחתה, ומתנגד גם לכל שינוי סקטוריאלי אחר מצד קבוצת הארבעה, שהאינטרס שלה הוא לגמד ולבטל את מעמד הסופרים באקו"ם.
איננו מתכוונים לתת כאן במה או לרדת לרמת ההשמצות שנשלחו לחברי אקו"ם בחודשיים האחרונים, ולכן נסתפק בדיווח בלבד. יהיו על כך ודאי עוד דיווחים בעיתונות הנייר.
לאחר שחברנו הסופר שמאי גולן פרש מחברותו בדירקטוריון מטעמי בריאות (שהישיבה בדירקטוריון הנוכחי ודאי לא תרמה לה), באה על מקומו חברתנו המשוררת בעברית-ובלאדינו, מרגלית מתתיהו, אשר מתוקף היותה חברת המועצה של אקו"ם היא המייצגת כעת את הסקטור של הסופרים.
 
 
משה ברק
זיכרונות מתקופת הפלמ"ח
א. "חרמש", הכשרה קיבוצית לפלמ"ח
 
רשימה זו היא תיעוד אמין של זיכרונותיי מאותה שנה אחת בה הייתי בפלמ"ח. אך בכל זאת יש לזכור כי מדובר בזיכרונות מאירועים שהתרחשו לפני כ-62 שנה. דברים רבים שכחתי. דברים לא מעטים ודאי שיבשתי. על כל פנים יש כאן אסופה ייחודית של עובדות, גם אם יש כמה סטיות מהאמת שהזמן גרמן.
 
הייתי חבר קבוצת ההכשרה "חרמש" שסיימה שנת הכשרה בחקלאות ובדיג בעין גב, ושעברה למחנה בקיבוץ נען עם גיוסה לפלמ"ח כמחלקה בפלוגה ב'. עובדה נעימה המזכה אותי באפשרות להיכלל ב"פנתיאון גיבורי האומה". אך כיום, שישים שנה לאחר מכן, אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם, גם אם זה מעמעם במקצת את ההילה וההוד לו אנו זוכים בגין מה ומי שנדמה שהיינו... כי מובן מאליו שהאמת היתה אפרורית יותר.
מבחינה היסטורית היתה "חרמש" אחת משתי ההכשרות הקיבוציות הראשונות שהתגייסו לפלמ"ח. עם כל הכבוד לנחשוניותנו עליי לגלות לכול, כי בדיונים הרבים שחזרנו וקיימנו בעין גב, סיכמנו בהצבעה ברוב גדול לשלול את התגייסות הכשרתנו לפלמ"ח, מחשש פן תינזק הרקמה החברתית שאותה גיבשנו לקראת הפיכת חברתנו לחברה קיבוצית של קבע, בעתיד. אך מזכירות הקיבוץ המאוחד, ששלטה למעשה בתנועת הנוער העובד, היתה נחושה במודעותה ההיסטורית לחשיבות הפלמ"ח (שאכן הוכחה כגורלית במלחמת השחרור) ולא ויתרה לנו.
לאחר שלש אסיפות בהשתתפות חברי המזכירות הארצית, שאותן סיכמנו, כאמור, בשלילת ההתגייסות, הזמינה המזכירות משלחת של הכשרתנו לתל אביב. שם הוצגה למשלחת גורליות ההחלטה גם במפגש בלתי שיגרתי עם יגאל אלון, סגן מפקד הפלמ"ח, ועם ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של "ההגנה". כתוצאה מכך שבה המשלחת עם הוראה מפורשת של מזכירות הקיבוץ המאוחד, שאין ברירה ועלינו להצביע רק על אפשרות אחת – התגייסות לפלמ"ח. אך כדי להקל את המעבר מהכשרה לחיי קיבוץ – ליחידה מגויסת צבאית, החליטו כי שתי הקבוצות הראשונות תשרתנה רק שנה אחת ולאחר מכן תצאנה להתיישבות, שנראתה אז כראשונה במעלה, כחיים של קבע, שלא כמו הפלמ"ח שהיה התגייסות לזמן קצוב בלבד.
בשל קוצר ראותנו, הסכמנו לכך כמובן בלית ברירה כהוראה מהתנועה ולא מתוך הכרה. קבוצת "חרמש" עברה לנען שם היתה למחלקה מס' 2 בפלוגה ב' של הפלמ"ח. מחנה אוהלים מסודרים בצורת מלבן באורך כ-50 מטר, בתווך צריף מועדון להתכנסויות, כשלצד מרובע האוהלים ניצב צריפון קטן שהיה "מפקדה" – מפקדת מחלקה 2 בפיקודו של מתתיהו (מתס), איש בית אורן; מפקדת כיתת הבנות ששמה פרח מזיכרוני, מפקדי כיתות – אהר'לה, אז מבית קשת ושייקה שקלאר התל אביבי (אלוף ישעיהו גביש לימים), וכן המדריכים אושרקה ודוד קליין. כל כיתה אימצה שם ברוח חזון ההכשרה. לבנים כיתת ה"גֶדעים" (חברה'מנים בערבית) כיתה שנייה נקראה "הברבוטים", שמו הערבי של השפמנון, הדג השכיח בכנרת, שכן דבקנו בחלום של הקמת קבוצת דייגים; ואחרונה חביבה כיתת הבנות שנקראה "האיילות".
כך התחלנו את שנת ההכשרה השנייה של "חרמש", כי הובטח לנו שגם במסגרת הצבאית יישמר מערך חיינו כ"הכשרה", שהתכוננה לחיות חיי קיבוץ. זה היה הניסיון הראשון בתולדות הציונות של שילוב חברה מגובשת חברתית, המכינה את עצמה לחיי עבודה בקיבוץ – שהיא בו זמנית יחידה צבאית נתונה לפקודתם של מפקד מחלקה ומפקדי כיתות על כל המשתמע מכך. כיום, לאחר כמה הכשרות בפלמ"ח ורבות מאוד בנח"ל, נראה שילוב משק חקלאי וצבא כדבר פשוט וטבעי. אבל אז רבו הספקות כי זו היתה מהפיכה של ממש.
 
המשך יבוא
 
 
 
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק מ"ד.
"אָוַואדִם מָא תְצִירוּן!" – והכנת הנשק בבתים להתגוננות בפני פרעות
 
המוסלמים העיראקים הצטיינו בדגנרטיות שלהם וכל דבר שנשמע כבדיחה אינו אלא אמת. אבא אמר שאף בעוד מאות בשנים הם לא יהיו בני אדם. ובעניין זה היה לו על כך גם סיפור:
בסוף שנת הלימודים באוניברסיטה, בטקס חלוקת התעודות למסיימים, עלו הנואמים לפי תור לבמה ונאמו. הגיע גם תורו של רקטור האוניברסיטה לשאת את דברו. הוא בירך את המסיימים ושיבח את הסגל וכל כיוצא בזה. ולפי הסיפור הוא אמר להם בין היתר, "אתם העיראקים, חרוצים ומוכשרים ומסוגלים ללמוד כל דבר אם תרצו בו: עורכי דין, תוכלו להיות. רופאים תוכלו להיות, ארכיטקטים גם תהיו, רק דבר אחד לא תהיו."
"ומהו לא נוכל להיות, אדוני??" שאלו בקול הנוכחים הסקרנים.
"בני אדם אתם לא תהיו, בחיים!" (אָוַואדִם מָא תְצִירוּן).
 
אבא סיפר שחברו עשה "ניקיון" יסודי בביתו, וסילק משם גם ספרי תפילה ותשמישי קדושה עד האחרון שבהם. הוא ציפה לביקורה של הבולשת ולעריכת החיפוש. וזה הגיע לילה אחד. חברינו השוטרים והחוקרים הפכו את הבית ולא מצאו דבר.
והלא, פטור בלא כלום אי אפשר.
שואל ראש הצוות את בעל הבית, "תגיד יא הָארוּוּן, אתה הלא יהודי, אז היכן כלי הקודש שלך? איפה הסיסית (הציצית) ואיפה התפילים (תפילין) ואיפה אִל מִיסְחַאף (הסידור)?"
ומשיב היהודי, "אני לא מאמין בדברים האלה, לי אין קשר לדת."
"אהה," עונה המפקח, "אין לך כל קשר לדת ולאלוהים, משמע שאתה קומוניסט! קחו אותו!" – (כמו שאמרו בסרטי "הוואי חמש אפס" – BOOK HIM DANO.... ) – וכך הובל הארוּן למעצר, לטרטור ולחליבה.
 
גם אבא התכונן לחקירות, אליהן אמנם הוא נקרא, וכמבון ששילם היטב ושימן את מי שצריך. ואף הכין את עצמו למעצר אפשרי וללחצים ולשוחד. הוא ארז חבילה שהכילה סדין, מגבת, כלי גילוח, פיג'מה וכו', לכל מקרה שיבואו לקחת אותו במפתיע. את החבילה הזו היה לוקח איתו כל אימת שנקרא לחקירה נוספת. שמא לא יחזור אותו הלילה הביתה. יען כי לנו היו הרי שני בנים מן המשפחה בפלסטין, ומכתביהם עוכבו במשרדי הבולשת.
אבא גם עשה "ניקיון" יסודי בבית ושרף מאות מסמכים וספרים (אני הייתי המבצע), ביניהם, כמובן, היו המכתבים של אחַיי מארץ הקודש לגולה.
ובנוסף לכך אירגן אבא בבית הגדול שלנו מיני פינות סתר ומחבואים על כל צרה שלא תבוא. הוא מדד ותיכנן ושב ובדק ולבסוף הביא את דָאוּד הנגר, שהיה הנגר שלנו משנים רבות והיה אפשר לסמוך עליו, לביצוע. היו לנו חדרים עיליים (כָּבִּשְכָּאן) ובתוכם ארונות קיר שסגרו על שיפוע שמתחת לחדר המדרגות, אשר הוביל לגג העליון של הבית. למקום הזה לא היו חלונות והיה כמבוי סתום. ואם נוסיף לעניין שהתאורה לא היתה שם מי יודע מה, הרי שנקבל מקום אידיאלי למטרה הזו.
לפי תוכניתו של אבא, הקים דאוד הנגר מין קיר מחיצה כבדה ועבה, עשויה עץ, שהתחברה בעזרת ברגים במקומות סמויים מן העין אל המסגרת שנקבעה בקיר פנימה מן המחיצה הזו. הכול נראה טבעי, כי יתר קירותיו של החדר העילי היו עשויים מעץ אף הם. בחלל שנסגר יכול היה אדם לשכב ולשהות זמן מה בשעת סכנה. רק דבר אחד הפריע: האיוורור. שם היה חם ביותר. וכל אימת שאבא עלה לשם לטפל בחומר המוחבא, עליתי איתו עם מניפה בה הייתי מנפנף על מנת לעשות עליו מעט רוח, היינו נחנקים.
שם החביא אבא בתחילה מיני מסמכים שונים, ואחר כך גם נשק שקנה, בהתחזק גל השנאה וההטרדות ליהודים בימים הארורים ההם.
 
ומי זה דָאוּוד הנגר? ובכן, לא רק לנובורישים בכל העולם יש "המוסך שלי" ו"הסַפַּר שלי" ו"המכולת שלי". בבגדאד, לכל מי שמכבד את עצמו ישנה הסוללה של בעלי המקצוע שצמודים אליו ולביתו. ולאבא כמובן שהיתה סוללה שלמה כזו: החייט, והסנדלר שאצלו הזמנו את נעלינו, הנפח, חרט העץ, מלבין הסירים, ועוד. ודאוד הנגר היה גם הוא קבוע. בכל ימות השנה הלך דאוד הנגר עם סל נצרים בינוני בגודלו שהכיל את כלי מלאכתו, משור, פטיש, צבת, מפסלת, מסמרים, משחזת וכיו"ב, כשהסל תלוי על כתפו, והסתובב בבתים ושאל אם מישהו זקוק לתיקוני דלת או חלון, ספה או שולחן. ואלינו היה נקרא, על ידי בדרך כלל, כל אימת שלאבא היה רעיון חדש כלשהו בדברי נגרות, מגירות סתר, סולמות, תוספת לסוכה, מעקות, ועוד.
דאוד הנגר היה בא אלינו, מתחיל במלאכתו ואגב כך שח בצרותיו ומספר על משפחתו וילדיו ועוד. ותמיד מתח אותנו הילדים בכל מיני מעשי ליצנות. אימי נהגה לכבדו בארוחה ובדברים טובים, כדרכה לטפל בכל באי הבית מימים ימימה.
נשלחתי אליו הביתה, ואם לא נמצא, השארתי הודעה אצל אשתו לאמור שהוא נדרש על ידי אבא לבוא אלינו בדחיפות. וכך היה מתייצב בשעה היעודה שנקבעה לו. (נו, איפה הימים הטובים ההם, שהנגר בא כאשר אומרים לו, ולא צריכים לרוץ אחריו עשרות פעמים כמו בימינו?)
מחבוא נוסף היה בקיר של בור הספיגה אשר במיטבח. בבגדאד הישנה לא היתה מערכת ביוב מסודרת והכול השתמשו בבורות ספיגה. עושים חפירה בעומק מיספר מטרים ובונים מסביב קיר לבנים שהולך וצר עד למעלה ואחר כך מניחים מסגרת ברזל ומכסה. בהתמלא הבור עד גובה מסויים, מזמינים את מנקי הבורות למלאכת הניקוי. אלה ירימו את המכסה, ישלשלו דליים, יוציאו את הנוזל ויובילוהו לעגלת טנקר שמחכה בסימטה ונגררת על ידי חמור שיוביל הכול אל מחוץ לעיר. (וראה תיאור על כך ברשימה אחרת מסדרת סיפורי בגדאד אלה).
לצורך הכנת המחבוא בבור הספיגה הצטרכנו קודם לרוקנו כליל, ואחר כך להזמין בנאי שיחפור בקיר ויסדר גומחה. מלאכה בהחלט לא קלה. שם החביא אבא מיספר רימונים ואקדח שקנה בשוק השחור, למקרה שנצטרך להגן על עצמנו אם יתרחש פוגרום.
לא יכולנו להיות משופעים בכלי נשק, ועל כן הכנו גם אמצעי הגנה פרימיטיביים אחרים. קנינו עשרות בקבוקי זכוכית ממוכר הבקבוקים, שישב בשוק וניהל חנות עם מאות ואלפי בקבוקים ממינים ומגדלים שונים. העלינו את כולם לגג הבית, ומילאנו אותם בסיד לא כבוי בתערובת חול. אבא הסביר שאם זורקים בקבוק כזה והוא מתנפץ, הוא יעלה אבק, והסיד הלא כבוי שבתוכו יכול לסמא את עיניהם של המוסלמים הפורעים.
פיזרנו את ערימת הבקבוקים לכל מיני פינות "אסטראטגיות" ליד המעקה של הגג. כגון במקום שמשקיף על דלת הכניסה לבית. מעין תוכנית הגנה מרחבית בזעיר אנפין. כי לא התכוונו להגיש את גרוננו לשחיטה בקלות לאספסוף העיראקי המוסת. ליד ערימת הבקבוקים שמנו גם כמה עשרות לבנים. אלה שמשו נשק קר מאז ועד היום.
התקופה היתה באמת מאוד עגומה, ואני זוכר היטב את ההרגשה השחורה שבלב, שבא לבכות כל אימת שמדברים בה. חוסר הוודאות, מה רעות תבשר לנו מהדורת החדשות הבאה. כל יום תקנת חירום חדשה. כל בוקר הטלת איסורים חדשים על היהודים. כל שבוע מצטרפים יותר ויותר יהודים למעגל המובטלים שפוטרו מעבודתם באמתלות שונות ומשונות.
חוסיין, שעבד בעסק של המשפחה כסבל עלוב חיים, עני מרוד שחי בקושי, הפך למעין קרנות המזבח שיצטרך לגונן עלינו בימי הסער. אמנם היאהוּד האלה שעבד אצלם שנים רבות היו אדוניו, אך תמורות הזמן הפכוהו למבוקש וליקיר.
חדשות לבקרים היינו שומעים על יהודי שנתפס בגלל עלילה זו או אחרת. יהודי אחד הלך לשוק הנחושת לתקן גיגית של כביסה שנבעה בה חור. נטפל אליו שוטר ברחוב ושואל אותו למעשהו. אומר, "טוב, בוא איתי לתחנה." שם מעיד השוטר שראה את היהודי מדבר באלחוט ובסימנים עם מטוסי האוייב הציוניים שחגו כביכול באותה עת בשמי בגדאד. והגיגית שימשה לו מכשיר בעזרתו שלח למטוסים את האותות.
כמובן שהנ"ל נעצר והוגש נגדו כתב אישום והוא נשפט ונענש! לא לפני שחלבו אותו כל הגורמים הקשורים בנושא. בתחנת המשטרה, בבית המעצר וכל אימת שמביאים לו אוכל, ובכל ביקור, ועורך הדין המוסלמי "שיש לו קשרים בממשלה" ועוד ועוד.
השופט, שהיה משכיל ובוגר אוניברסיטה ולמדן, כיצד לא התבייש מעצמו לכתוב את האשמה, את העלילה, את ההרשעה?
(זוכרים מה שרקטור האוניברסיטה אמר לבוגרים בבגדאד בטקס הסיום – שהם אף פעם לא יהיו בני אדם?)
בן דודי נעצר בעברו בסמטה ליד שוק הירקות, והשוטר אמר בתחנה שהוא סחר בעגבניות, כשליח של התנועה הציונית, כדי לחבל במאמצי האומה העיראקית ובמאבקיה הצודקים. ובן-דודי מעולם לא קנה עגבניות ולא סחר בעגבניות או בכל ירק אחר, כך שלא היה יכול לחבל במאמצי האומה העיראקית, שכידוע מושתתים על פלפל ירוק מצד אחד וחצילים ועגבניות מן הצד השני. אלוהים יקוֹם את נקמתנו מהם. בן דודי נדון והורשע ושילם אין סוף שוחד בכל הפרשייה הזו.
ובביתי היום שמורים עימי מאות רבות של מכתבים מאז עלייתי לארץ, כולל מכתבי עידוד מאחי שהיה קיבוצניק, ושכתבם אליי בהיותי נער עולה חדש וסובל מקשיי הקליטה הארורים. שהיתי אז בחברת נוער בקיבוץ שכוח-אל בגבול הלבנון, בשנת 1951. ושמורים מכתבים מאחיותיי על חייהן במעברה ועל הסבל. מאחַיי הקטנים ממני, על החיים בחברת הילדים בקיבוץ, בחלקם נכתבו על דף נייר שקופל כך שיוכל לשמש גם מעטפה. כזכור שרר בימים ההם מחסור חמור בארץ ולא היו נייר או מוצריו אלא במשורה.
וכן מכתבים מאבא של כל התקופות, החל מבואו לארץ, והניסיון הכושל לעשותו חבר קיבוץ בנגב. ומכתבים אליי כשהייתי בחברת הנוער בקיבוץ, אליי לצבא הגנה לישראל, לאוניברסיטה העברית, וגם אחר כך. הכול כמובן בכתב סדור ומאורגן להפליא. חלק קטן מהם כתובים בכתב רש"י, וכן כתב אשורי, בהם נהגו יהודי עיראק להתכתב במשך כל הדורות בינם לבין עצמם. אפילו פנקסנות ניהלו בכתב הזה. אני מניח שחלק מהניירת הזו היה מתקבל ברצון רב למוזיאון המתאים לו אילו הוצג בפני המומחים.
אפשר לומר שאמנם המכתבים שהגיעו לבגדאד מאחיי שבפלסטינה הפכו עם הזמן ליותר ויותר ורודים, אך המרחק והפירוד של הנערים מהוריהם וממשפחתם, גרמו להם נזק נפשי ופגעו בהם. אלה לא יתומים שהוריהם ניספו, והם מתגלגלים בלית ברירה ממקום למקום, וכל הטבה שתבוא להם, הינה ברכה רבה בהשוואה ליתמות ולעזובה. אלה נערים שחיו בבתים מלאים כל טוב, מוקפים בחמימות המשפחתית ובאהבה ובדאגה רבה. ופתאום הם נזרקים למרחקים, לארץ זרה, ללא שפה, וללא קרוב ומושיע ומגן. והתקווה שהנה באים ההורים יחד עם כל בני המשפחה האחרים ומצטרפים אליהם, לא הספיקה. מה גם שהפירוד נמשך שנים, מלחמת העולם השנייה השתוללה וחוללה שינויים פוליטיים וכלכליים ואחרים, והרבה.
לימים נתגלו כאן בשלימותם אצל אחַיי, המכתבים ששלח אבי לשני בניו שישבו בציון. מאות מכתבים משנת 1941 ועד 1948, עת נותק הקשר בגלל הקמת מדינת ישראל. תוכנם מרתק, ובעזרתם אפשר לשחזר את כל הקורות באותם הימים. ועל זה יסופר בנפרד.
אני, בהגיעי לגיל ארבע-עשרה וחמש-עשרה, תבעתי לעלות לארץ בכל דרך אפשרית ולהצטרף לאחיי הבוגרים שם. מעשית החלתי לעבוד בכל הזדמנות, ולחסוך כסף, ממש פרוטה לפרוטה כדי לארגן לי את הסכום הדרוש לעלייה בלתי ליגלית לפלסטין. הסכום היה בערך כחמישים דינרים, סכום נכבד ביותר בימים ההם. עבדתי במיני חלטורות בשעות הערב, אחרי הלימודים, ובחופשת הקיץ, עבודה שחורה, שליחויות, שיעורים פרטיים וכל כיוצא בזה. חשבתי שאם אבא יסרב להיענות לבקשתי בבוא העת, אוכל לעשות זאת באופן עצמאי. אם אין תלות כלכלית, כמעט הכול אפשרי. ובמקרה, סכום הכסף היה כמעט מוכן כאשר נחקק החוק האמור שהתיר ליהודים לצאת. וכך, כבר לא היה טעם לברוח כשניתן לצאת בצורה מסודרת.
 
המשך יבוא
 
 
 
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק שני
לילה ראשון ביפו
חלק ראשון של הפרק
 
סוף-סוף הגיע היום בו עלו בני משפחת ראב על האונייה המפליגה למצרים. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים, ואנשי הצוות נהגו בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים האיר להם פניו והיה שקט. אך הכול השתנה כאשר הגיעו לנמל אלכסנדריה. כאן היה עליהם לעבור מאונייתם הגדולה לספינה קטנה יותר, המפליגה ליפו. עשרות ספנים מצריים, צעקניים, התנפלו בסירותיהם על האונייה כשהם מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב ירדה לסירה, וכל מיטלטליה עימה. באמצע הדרך, על ים אלכסנדריה, בין שתי האוניות לערך, חדלו הספנים המצריים לחתור ודרשו בקשיש, מתנת-כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.
מד החלה מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים לא יכלו להבין איש את שפת רעהו, עברו עד מהרה לשפת מהלומות. יהודה הצעיר הפליא מכותיו במצרים ואף הפך את אחד הספנים והפילו הימה!
אז קמו הספנים המצריים האחרים וניסו לגבור במכותיהם על יהודה ולזרוק גם אותו למים! – מצבה של המשפחה היה רע למדי, אך למזלם עברה באותו רגע לידם סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט, ושעימם התיידדו במשך ההפלגה. הללו התכוונו לרדת לחוף, ועתה הבחינו בבני משפחת ראב הנתונים בצרה, ומיד זרקו אנקול עם חבל לעבר סירתם ומשכו אותה בכוח אליהם; וככה הובילו את הסירה, על ספניה המצריים חורקי-השיניים, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו, ונפרדו לשלום ממכריהם.
באונייה החדשה מצאו יהודים החוזרים לירושלים, וכן נוסעים ארמניים ויווניים. לפנות-ערב הפליגו, ועם אור בוקר ראשון נשקפו לעיניהם, עטופי אור ורוד, בתיה העתיקים של יפו, שניראו מרחוק בנויים כאילו האחד רוכב על גג משנהו, במעלה הגבעה. כאשר זרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים ביניהם, מסגדים וגבעות חול.
יהודה היה נרגש מאוד למראה החוף של הארץ שאליה התגעגע עוד בטרם זכה לראותה. הוא זכר כיצד בהיותו ילד כבן תשע, והוא עודנו בכפר הולדתו סנט אישטוואן, ובטרם מתה עליו אימו – היה לאזאר אביו יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לאור הנר, טובל את ציפורן העט בקסת הדיו השחור ומשרטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות. הוא כתב בגרמנית, השפה הרשמית הראשונה-במעלה ברחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית, וגם בעברית:
"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני-ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!"
האב היה מקצה עמוד אחר עמוד לשמות בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וספרים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל"אגודה להתיישבות בארץ-ישראל", ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מן הרב צבי הירש קאלישר, ממייסדי האגודה.
המכתבים והפנקס הירוק, מתקופה של לפני שבע-שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב עימו באונייה, אך איש מבני החבורה הכתובים בעמודיו לא עלה עדיין לארץ-ישראל, פרט לבן-דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת-זמן בכפר; יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ-ישראל, ולפני שש שנים בערך עשה הבחור הצעיר מעשה ויצא ברגל, במשך חודשים ארוכים, לירושלים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: "למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ-ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!"
כזאת ועוד היה יהודה מהרהר ונזכר בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות-זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מפני קרני השמש המסנוורות אותו, לא הבחין כיצד קרבו סירות רבות לאונייה. לפתע החלו להופיע על סיפונה המון צעקנים, רובם ספנים ערבים מיפו, דומים לאלה שבאלכסנדריה, אך גם מתווכים יהודים בעלי עצות והצעות, שהתנהגותם לא עוררה אמון רב בבני-המשפחה, למודי תלאות המסע.
עד מהרה נכבש הסיפון והפך למעין שוק מזרחי שוקק צרחות ופעילות: צרורות, חבילות סלי-קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקו מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שניראו כשק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שהעתירו שהעתיקו הבטחות, ךונוסעים נרגשים – כולם עמדו על המיקח בבליל-שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר.
למזלם של בני משפחת ראב כתב להם קרובם יהושע שטמפפר, עוד לפני צאתם לדרך, והזהיר אותם לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים האלה. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.
וכך היה. הופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר, בירושלים. בני-המשפחה ירדו עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכה מהם ההתמקחות עם הספנים הערביים, וְהַבַּקְשִׁישׁ, כי הצעיר, דובר הערבית, סידר עבורם את כל הדרוש. ואולם, ככל שחתרו והתקרבו אל החוף המקווה, כן הלך ונמוג הקסם האֶקְזוֹטִי שראה בו מרחוק יהודה. בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש על פתחו, הצחנה העולה מן הסימטאות, הצעקות מסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. בקושי שירכו בני-המשפחה את דרכם בין הסימטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שסביב לה עוד עמדה חומתה, כמעט שלימה.
 
מקרה מצער אחד, לפחות בראשיתו, אירע להם בהתקרבם עם הסירה לחוף. רציף ומזח טרם היו ביפו, ועל הנוסעים היה להרטיב רגליהם ברידתם או להיעזר בספנים רחבי-הגב, שהיו נושאים אותם על כתפיהם במים, כחבילות. והנה, בעת שעמדו לרדת לחוף, בא גל וסחף את הסירה חזרה לים; אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיְבֵּה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפייה – מעדה ונפלה למים!
הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, לא היסס רגע, הוא קפץ בבגדיו המימה אחריה והציל אותה, ורק תרבושו חמק לו בגלים שהרחיקוהו ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו-לעתיד – מצא-מָשָׁה מן הים!
 
אולם בינתיים משתרכת לאיטה, בחום הקיץ, בסימטאות מעלות-הצחנה של יפו, משפחת רַאבּ על צרורותיה ועל בתה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים עדיין ומלוחים מן הים; הולכים בני-המשפחה אל האכסניה של השחוט האשכנזי היחיד בעיר, ללון בה את הלילה הראשון להיותם בארץ-ישראל. למחרת יטעינו לאזאר וילדיו את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ששכר עבורם הבחור יעקב, וברכיבה על חמורים יעלו ירושלימה. דרך אחרת אין. בכל ארץ-ישראל כולה טרם נבנתה מסילת-ברזל אחת. האנשים המקומיים לא ראו רכבת מימיהם. הדרכים גרועות, ישנן כאלה שלא תוקנו מימי הרומאים! – ואפילו העגלות הבודדות, ראשונות בארץ, כאילו זה עתה הומצא הגלגל – אשר בנו אותן ה"טמפלרים", אלה האיכרים הגרמניים מן המושבה שרונה, הסמוכה ליפו – טרם מצאו להן נתיב קבוע לעלות בו לירושלים. התחבורה מתנהלת בעיקר על גבי פרדים, חמורים וגם גמלים וסוסים, ולרוב בשיירות, זאת מטעמי ביטחון בדרכים, שהשודדים בהן מרובים.
 
המשך יבוא
 
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (ראב), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה ראב (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה שהשיאו לו בירושלים. עם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'.
 
 
האם לעזור לרשת המוחרמת או לקנות
רק ברשתות ובחנויות הלא-כשרות?
הנוסח הזה רץ באינטרנט:
חוגי החרדים החליטו לא לקנות באף אחת מחנויות הרשת שפע שוק, מגה, מגה בעיר, ותחנות הדלק דור-אלון – כאמצעי לחץ על הרשת!!!
בכדי למנוע מהרשת להתקפל ולהכריז על סגירת הסניפים בשבת, עלינו מוטלת האחריות לעמוד לצד הרשת ולתמוך בה ברגעים קשים אלו.
בואו ונראה שגם לנו יש כוח כצרכנים וגם לנו יש קווים אדומים!!!
דווקא עכשיו עירכו את הקניות שלכם בחנויות הרשת ותיאבקו כנגד החרם!!!
היום סוגרים את AM:PM בשבת, ומחר יסגרו את כל מרכזי הקניות הגדולים בשבת!!!
לשם שינוי, בואו לא נהיה אדישים...
 
[הרשו לנו להוסיף ברכה אישית משלנו לרשת "טיב טעם", שלא שמה קצוץ על הדתיים והחרדים, ועסקיה פורחים והולכים ומיספר סניפיה הולך וגדל בתוך הערים, כי שמונים אחוז מהישראלים נקעה נפשם מהכניעה לחוקי הכשרות, השמיטה, החמץ והעבודה בשבתות! לכן אנחנו אישית לא נרוץ לקנות ברשת שפע שוק אלא נגביר את קניותינו ב"טיב טעם" ובחנויות הפרטיות בשכונתנו שמצפצפות על הכשרות המושחתת הזו וגם מציעות מצרכי מזון טובים יותר!
ועם זאת עלינו להזהיר את רשת "טיב טעם" מייקור מחירים. חבילת ביסקוויטים בלגית קרמל מהטובים בעולם, מצופים צלופן, "לוטוס", עולה 19 שקלים אצלם ורק 16 שקלים במכולת השכונתית שלנו. מגשית מלפפוני בייבי עולה אצלם 11 שקלים, ואילו בשופרסל 9 שקלים ובמקרה גם באיכות טובה יותר. –  מחב"ע]
 
 
 
"ציורי קיר" דומים בשרונה ובפתח-תקווה
 
שי פריש יקירי,
הרי לך בזה "דוגמית" לציורי קיר אותם אתה נוהג "לצוד". ואני, בביקור בפתח-תקווה, גיליתי אותם בבית עזוב ברחוב שפירא 10, במושבה בה חצרות ילדותי משכבר. כשתבוא אליי אראה לך תמונות נוספות.
להתראות,
צביקה זליקוביץ
 
צביקה,
הצילום ששלחת לי נהדר.
הדוגמה הזו צוירה גם בבית טמפלרי ברחוב דוד אלעזר באמצע שנות ה-20. זה מחזק את מסקנות המחקר שלי. שהצבּעים בבתי הטמפלרים בשנות ה-20 היו יהודים. ראה בקובץ המצורף את דגם הציור הזהה, שים לב להשקעה באיכות הציור בבית הטמפלרי לעומת פשטות הביצוע של דגם הציור בבית בפתח-תקווה.
צבעי הקיר הצהובים כתומים בפתח-תקווה מעידים על שריפה שהיתה בבית ולכן הצבע שרוף.
משום מה אני נתקל תמיד בבתים שרופים בפתח-תקווה, כנראה עיר של פירומנים.
שבוע טוב
שי פריש
 
 
צביקה ושי היקרים,
אם לדעתי אתם שואלים הרי אין אלה "ציורי קיר" במובן של "פרסקות" אלא מריחות צבע על פי דוגמאות מוכנות מראש, שטאנצים, וייתכן גם שלא צבּעים יהודים ציירו זאת בשרונה אלא צבעים גרמנים ציירו זאת בפתח-תקווה. לפי מה שסופר לי היו בעלי המקצוע הגרמנים הטמפלרים בוני הבתים המרווחים והמודרניים בשעתם בפתח-תקווה, כפי שגם בנו במיומנות במושבות שלהם וכפי שהביאו ממסורות הבנייה בגרמניה. אגב, "ציורי קיר" כאלה גם נתגלו בביתו של אברהם שפירא ברחוב הרצל פינת רחוב שפירא, הנמצא עתה בחזקת העירייה.
בתקרת הבית, השני מפינת הרחובות רוטשילד וז'בוטינסקי (לפנים רחוב יפו) בפתח תקווה, לצד צפון-מערב, ניצב עדיין הבית שהיה ביתו של יהודה ראב בן עזר בעשור הראשון של המאה הקודמת ושם עברה על אסתר ראב ילדותה ושם ראתה, בביקורה בשנות ה-60 או ה-70 לערך, עדיין את התקרה המצויירת שאותה זכרה. אינני יודע מה המצב כיום אך לפני שנים אחדות גם אני הצצתי שם וראיתי את התקרה המצויירת.
אהוד בן עזר
 
 
 
מקבלי פרס ישראל מטעם "חדשות בן עזר" קיבלו ברכות רבות מאוד מאנשים שהאמינו שכך צריך להיות
 
לאהוד שלום רב!
אני מודה לך על שהכנסת אותי לרשימת מקבלי פרס ישראל מטעם עיתונך. המון אנשים, קוראי העיתון, בירכו אותי לרגל קבלת הפרס, וזה היה נחמד מאוד.
בברכה,
אסתר שטרייט-וורצל
 
*
מוטי היקר,
שמחתי לשמוע שתקבל פרס ישראל על הישגיך כאדריכל, ושולח לך את מיטב ברכותיי על כך.
בברכה,
יוסי
 
 
 
 
יום כיף במיוחד במשתלת ווֹלך בגן שומרון
לכל החברים שלום!
ביום העיון הקרוב, ביום שישי 11.04.2008 בשעה 08:00 בבוקר, צפוי לנו יום עיון מעניין במיוחד. מלבד הרוטינה הרגילה של לימוד הרכבות, הזמנו למשתלה את מר מורי קורמן, ידיד קרוב, בעל אחת המשתלות הגדולות בארה"ב לעצי פרי אקזוטיים ומומחה נחשב בתחום. מורי ירצה על יתרונות גינת התועלת הבריאותית ודרכי הטיפול בה ויענה על שאלות.
אתם מוזמנים לבקר באתר שלו: www.gardenofdelights.com
מלבד זאת שוב ייערכו טעימות של גלידות שונות ונשמח לשמוע את דעתכם בעניין. כמובן שאפשר להזמין מראש טעמים שתרצו, ולקנות מהגלידות שצור הכין. גם הפעם האירוח וההרצאה הם בחינם.
אחריותכם – סכין יפאנית עדיף קטנה וחדה. מזמרה. וכמובן החשוב מכל, כיבוד טוב שהכנתם לבד (או שמצאתם מישהו שיכין בשבילכם) – שנהנה מארוחת בוקר לתפארת.
מחכים לכם!
משפחת ולך ומורי קורמן
משתלת עצי פרי אקזוטיים, ת.ד 5050 גן שומרון 37915
טל: 04-6372477, פקס 04-6272340
לתיאום ביקורים 052-3111107. www.fruit.co.il
 
 

(1894-1981)
צירוף של קסם וקשיחות, של ניחוח ארצישראלי
ושירת אהבה עזה ובדידות של אישה שורשית ו"טרופה אהבה".
משתתפים:
בני משפחתה של אסתר – אהוד בן עזר, עמנואל בן עזר, שרון בן עזר
משוררים, אמנים ואנשי רוח – חנה מרון, רבקה נוימן, ש. שפרה, פרופ' נורית גוברין, רוני סומק, דנה אולמרט, רפי ויכרט, פיצי (יורם בן-מאיר), דורית ויסמן, גדעון טיקוצקי, אסנת זיביל.
זמרים – אהובה עוזרי, נתן סלור, יסמין אבן, לימור עובד, נועה בן שושן.
מנהל מוסיקלי ופסנתר – רמי הראל / חליל ואקורדיאון – סלעית להב.
לכבוד האירוע הולחנו מיספר שירים
כמו כן יושמעו הקלטות שירים של אסתר ראב בהלחנות ובביצועים שונים –
ציפי פליישר (מקהלת רינת, "שני עיטים ותאנה אחת")
חוה אלברשטיין ("הציפורים אינן יודעות")
חנה לוי ("שירת אישה" בביצוע אמל מורקוס וניצן רון)
פוליאנה פרנק ("חלמתי: תבל מכוסה אפר")
הקלטַת אסתר ראב קוראת את שירה "לאב"
לאירוע הוכנה מצגת של 38 צילומים ותמונות מחייה של אסתר ראב
וכמו כן יהיה אפשר לרכוש במקום בהנחה את ההדפסה החדשה של
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ
יום שישי, 11.4.08, בשעה 11.00, צוותא
ייתכנו שינויים
אנא הקדימו להזמין כרטיסים טל. 03-6950156/7
בכך גם תבטיחו לעצמכם מקומות טובים לראות את המצגת!
 קוראי "חדשות בן עזר" וקרובי משפחתה של אסתר ראב
זכאים להנחה בהזמנת הכרטיסים מראש – 50 שקלים בלבד!