הגר
 
(לִפְעָמִים
כְּמוֹ צִפּוֹר
לֵילִית
קוֹל
נְהִי עַתִּיק
עוֹלֶה בַּחַלּוֹנוֹת
מְטַלְטֵל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל)
 
מתוך המחזור "נגיעות" (15)
 
 
 
אורי הייטנר
למי נחוץ חוק החמץ?
איני אוכל חמץ בפסח. כך חונכתי משחר ילדותי, על כך אני מקפיד כל ימיי, כך אני מחנך את ילדיי ומקווה שגם הם ישמרו על המסורת הזאת.
איני אדם דתי ואיני מקפיד על הכשרות. אולם אי אכילת חמץ בפסח היא בעבורי אבן יסוד בתרבותי הלאומית כיהודי, וחשוב לי לשמור על כך.
בחדר האוכל של קיבוצי, קיבוץ אורטל, אין מגישים חמץ בפסח. זו החלטתם הריבונית של חברי אורטל, על אופי הפרהסיה המשותפת של הקיבוץ. חברים המעוניינים בכך אוכלים חמץ בביתם. חדר האוכל מבטא את הדרך הציבורית המשותפת, את התרבות המשותפת, וכפי שחדר האוכל סגור ביום הכיפורים, כך אין בו חמץ בפסח.
כל הכתוב לעיל הוא הקדמה שנועדה להצביע על המקום בו אני עומד בנוגע לפסח ולאי אכילת חמץ בפסח. מתוך נקודת המוצא הזאת, אני שולל את חוק החמץ מעיקרו.
אני שולל את החוק, כיוון שאני שולל התערבות של המדינה בתפריט של האזרח. נכון, אין המדובר בהתערבות במה שיש במקפיא שבביתו אלא בעיצוב הפרהסיה, אך אני סבור שיש להמנע ככל הניתן מעיצוב הפרהסיה באמצעות חקיקה כופה. את הפרהסיה יש לעצב בהידברות ובהסכמה. וגם אם ההסכמה הזאת חסרת שיניים פורמאליות, למעשה, יש לה כוח רב ומשמעותי יותר מכל חוק.
חוק החמץ לא מנע מאף יהודי לאכול חמץ בפסח. ואם יש מי שלא אכל חמץ אך ורק כיוון שהחמץ לא היה בהישג ידו, אין כל משמעות לאי אכילתו את החמץ. לעומת זאת, החוק הזה וחוקים נוספים דוגמתו (חוק החזיר, למשל) מרחיקים את הציבור החילוני מהתרבות היהודית, מהמסורת, מהדת, משניאים את הדת על הציבור ומעמיקים את הקיטוב בחברה הישראלית.
רוב מוחלט, קרוב ל-100% מהמשפחות היהודיות, מלות את בניהן, אף שאין חוק המחייב זאת. רוב גדול מבני המצווה בישראל עולים לתורה ביום חגם, ללא כל חוק העוסק בכך. כ-75% מהציבור היהודי בישראל צם ביום הכיפורים. אין כל חוק המחייב צום ביום זה. ואם כל הדוגמאות הללו אינן נוגעות בפרהסיה, הרי שביום הכיפורים אזרחי ישראל היהודים אינם נוסעים ברכב ממונע. גם חילונים גמורים בוחרים ביום זה ב"עוצר מרצון". נוהג זה אפשרי רק כיוון שאין חוק המנסה לכפות זאת.
חוק השבת הוא סיפור אחר, כיוון שהוא מגן על הציבור בפני כפייה חילונית, כפייה למעשה של עבודה בשבת (וחבל שאין מקפידים יותר באכיפתו). אך חוק החמץ, חוק החזיר ודומיהם לא זו בלבד שאינם נחוצים, הם מזיקים. הם מזיקים, בראש ובראשונה, לדת ולדתיים. אחרי 60 שנות ניסיון בציבוריות הישראלית, ניתן היה לצפות מהפוליטיקאים הדתיים שיבינו איזה נזק נגרם בשל החקיקה הדתית הכופה, ושהם ייזמו הפסקת כל חקיקה נוספת וביטול חלקי של החקיקה הקיימת.
אבל משום מה, המפלגות הדתיות מתעקשות להתחרות ביניהן מי מרבה יותר בחקיקה דתית, כפי שבשבוע שעבר, בעקבות פסיקת השופטת צבן, הן התחרו ביניהן בהתלהמות נגד הפסיקה ונגד השופטת.
את חוק החמץ יש לכבד, כפי שיש לכבד כל חוק. על הרשויות לאכוף אותו, כפי שעליהן לאכוף כל חוק. אבל פסיקת בית המשפט מוכיחה עד כמה החוק הזה מזיק ומיותר. ניתן לראות בפסיקת השופטת התחכמות עם החוק. מצד שני, ראוי ששופטים לא יקפצו דום לנוכח כתבי אישום שאינם מעוגנים בפירוש בנוסח החוק (וחזקה על השופטת, שהנה יהודייה דתית, שלא חיפשה היכן "לפגוע בדת", אלא פשוט דבקה בנוסח החוק, כדי להימנע מענישה שלא לצורך).
אולם כל ההתפלפלות המשפטנית הזאת היא היפוכו הגמור של השיח הערכי הראוי אודות ציביונה היהודי של המדינה. וכך, ערב פסח, במקום לעסוק במשמעות החירות והעבדות בימינו, אנו עוסקים בהתפלפלות משפטית מיותרת, אודות משמעות נוסחו של חוק מיותר, שאינו מקדם במאומה את ציביונה היהודי של המדינה, אלא להיפך – מסיג אותו אחור. הח"כים הדתיים מרבים לתקוף, ובצדק, את המשפטיזציה של מדינת ישראל. כיוון שמערכת המשפט פועלת על פי החוקים שנחקקו בידי חברי הכנסת, מן הראוי שאותם ח"כים יזכרו שחקיקציה גורמת למשפטיזציה וחוקים מיותרים גורמים לפרשנות מיותרת שלהם.
אני רוצה את מדינת ישראל כמדינה יהודית יותר. יש להשיג זאת באמצעות העמקת החינוך היהודי, בגישה פלורליסטית, ולא באמצעי חקיקה וכפיה.
ובאשר להתלהמות הפוליטיקאים החרדים בעקבות פסק הדין – לאור כותרות השבועות האחרונים, מן הראוי שיפנו את מבטם פנימה, לבדק בית ולביעור חמץ אמיתי בתוך הציבור שלהם.
 
 

אינני יודע ומכיר את מר בן אפריים (וטוב שכך כנראה), אך אני מבין שסיפורו של בועז כיתאין נגע בעצב מאוד רגיש אצלו (לא פלא). אחרת קשה להבין את הבליל המתלהם וחסר המעצורים שבהם זיכה אותנו בבחינת "הפוסל במומו הוא פוסל" (משנה שנחלתי ממורי ורבותי הסוציאליסטים! בקיבוץ עין החורש!) 
ואשר למתיישבי הדרום חברי "השומר הצעיר" – אנשי זיקים, כרמיה, ניר עוז, ניר יצחק, גבולות, נירים, כרם שלום, יד מרדכי והקיבוץ העירוני "מגוון" בשדרות, מעריצי "שמש העמים" הפרובוקטורים והצדקנים שמשום מה טרחו והקדימו להתיישב בסביבה זו מבלי להמתין ל"אנשי המופת" של התנחבלות כרמל – תנוח דעתך. הם מחובקים ומחוזקים על-ידי אגף מיוחד שהוקם לטיפול בנושא בתנועה הקיבוצית, שבין השאר גם דואג לעשרות מתנדבים היורדים לסייע בידם. הרפש המילולי והרעיוני (היגיון אין מה להזכיר, גם לא דרך ארץ) שאתה וכמותך מפזרים הוא הדבר האחרון שהם זקוקים לו.
חזק ואמץ!
דודו אמיתי
מרכז התיעוד והחקר של השומר הצעיר
יד יערי – גבעת חביבה 
 
 
ד"ר גיא בכור / שני מאמרים
1. סימנים מבשרי רעות במצרים, היד הקשה של מובארק
מצרים רותחת, הפוליטיקה מתקשה לתפקד, הפוליטיקאים נתפסים כהססנים או מושחתים, והמשטר חייב להיעזר במערכת דיכוי קשה. אילו התפתחויות מן השבועות האחרות, ואילו סימנים מבשרי רעות. כך החלו תהליכים מהפכניים, בלתי צפויים, בהיסטוריה המרירה של המדינה הזו.
מצרים ידעה כבר הכול, וראתה כבר הכול. התלהבות ואכזבה מרירה, תקווה גדולה בצד אובדן תוחלת; היא ידעה את כל הכובשים האפשריים, על גחמותיהם; מלוכה ושלטון צבאי; שליטים כריזמטיים בצד אפרוריים; מלחמה ושלום; קפיטליזם וסוציאליזם; סובייטים ואמריקנים; ליברליזם ודיכוי ברוטאלי; שפל וגאות. כל תפנית כזו גבתה דם מן המדינה הגאה והעיקשת, כל תפנית חייבה את החברה לשינוי מכאיב, קשה. האם הגיע זמנה של המדינה לצאת, שוב, לעבר אופק חדש של שינוי כואב?
הסרטון "מצרים מדממת", אותו ראו כבר כרבע מליון גולשים, עם מאות תגובות. האינטרנט הופך לשחקן ראשי במאבק הזה. האם בארץ מודעים לכל מה שמתרחש, או ששוב נופתע. [נא לראות באתר של ד"ר בכור].
מצרים הגדולה, הגאה, רוחשת, מבעבעת מרוב לחץ, העולה על גדותיו, והופך במהירות למשבר לאומי. יש ריח של אבק שריפה באוויר, וזה אינו טוב. המדינה, שהנשיא מובארק כלא בתוך בקבוק כלכלי מאז עלה לשלטון בשנת 1981, נובלת מאבטלה עצומה, אינפלציה גואה (מעל %12 בשנה), זינוק מדהים במחירי מוצרי היסוד, בין 25-100%, קצב ילודה של עוד מיליון תינוקות כל עשרה חודשים, ומחסור בלחם, נקודה רגישה במצרים. רבע מתושבי מצרים חיים על הכנסה של כשני דולר ליום, ורבע נוסף על מעט יותר מכך. מצרים מתרוששת, מושפלת ותוססת פוליטית. הסקטור הציבורי גונח תחת הנטל, לאחר שהוא כבר מתקשה לתפקד. חברות השייכות למדינה, לאחר שהולאמו לפני עשרות שנים, נובלות. משטר כלכלי חלול, נטול רפורמות אמיתיות, נחשף בכל עליבותו, מרוחק מרחק גדול מן הגלובליזציה.
שני דולר ליום, כשבעה שקלים ליום – זהו עוני, למי שמדבר עליו אצלנו, או ברשות הפלסטינית. מיליוני מצרים יכולים רק לחלום על רמת החיים בעזה, למשל. זו של הישראלים, יהודים או ערבים, היא מבחינת רובם המוחלט – מעבר לכל דמיון.
מצרים, מדינה עם 77.5 מליון אזרחים, משלמת את מחיר השתנות העולם הערבי, כאשר ישנם המליארדרים הערבים, אלה שיש להם נפט, והאביונים, דהיינו כל השאר. עלובה, מרירה וכועסת, זהו מצבה כיום של מלכת העולם הערבי מאתמול.
היום, יום ראשון, הוכרז כיום "המרי האזרחי" במדינה, כאשר הוכרז על כוונה לשביתה כללית בכל רחבי המדינה ואי ציות לשלטונות, עד לשינוי המדיניות של הממשלה, הכורעת תחת עודף הבירוקרטיה, השחיתות, והניהול הבזבזני. כרגיל בימים מודרניים אלה, הודעות השביתה הועברו בפייסבוק, ב SMS-וגם בעיתונות האופוזיציונית. אי ציות לשלטונות? אילו מילים חמורות ומדאיגות מאוד.
המשטר מכיר דרך אחת מרכזית להתמודד עם כוונות המרדה כאלה: מאז שבת נכנסו אל הערים הגדולות ברחבי המדינה עשרות אלפי שוטרים וחיילים, כדי לתפוס את הרחובות הראשיים והכיכרות, ואכן בקהיר המפגינים הפוטנציאליים הורתעו, אך לא כך בערי השדה, למשל העיר אל-מחלה אלכוברא, הנמצאת צפונית לקאהיר, עיר תעשיה וטכסטיל מדכאת, חסרת רחמים, שם אירעו היום התנגשויות של ממש בין כוחות הביטחון לבין אלפי מפגינים זועמים. לפחות מאה מפגינים נפגעו, בעיקר כתוצאה משימוש-יתר בגז מדמיע ובאלות. המפגינים דרשו תוספת לשכרם. הם החלו להשליך אבנים על השוטרים, שרפו צמיגים, פרצו למפעלים שלהם והחלו להרוס את המכונות, עצרו רכבת נוסעת בכך שהניחו צמיגים בוערים על הפסים, ואז החלו להשליך עליה אבנים. השוטרים המצרים הגיבו באלימות. כמו כן השמידו וקרעו המפגינים פוסטרים של מועמדי מפלגת השלטון, המפלגה "הלאומית דמוקרטית", לקראת הבחירות הפרלמנטאריות הצפויות ביום שלישי השבוע. הבחירות האלה מלהיטות כמובן את הרוחות עוד יותר.
בשלב מאוחר פרצו השוטרים המצריים לתוך המפעלים והכריחו את העובדים לחזור לעבודה, באיומים.
לפי שעה כוחות הביטחון המצריים הצליחו לדכא את המרידה, שלא התרחבה לכל מצרים, אך בכוונת המארגנים להמשיך את המרי האזרחי. "אין לנו ברירה," אמר אתמול מנהיג מפלגת "הוואפד" האופוזיציונית, מחמוד באד'ה. "מצרים היא חולה, שהרופא שלו נכשל מלטפל בו כבר 30 שנה. אלא שהחולה הזה לא מסוגל להחליף את הרופא או את התרופה. אין לנו תותחים או טנקים. הנשק שלנו הוא תמיכת העם."
888מי עומד מאחורי המהומות, בתקווה שיצברו גובה, בשאיפה להפיל את שלטון מובארק?
קודם כל אירגוני האופוזיציה לנשיא מובארק, ברית לא-הגיונית של השמאל הנאצריסטי, הליברלים של תנועת "כפאייה!" ("די!") והאסלאם הפוליטי, התומך בצעדי ההפגנה. הכוונה כמובן ל"אחים המוסלמים". אך מאחורי המהומה עומדים מיליוני העם המצרי, ההמומים מכוח הקנייה שלהם, שנעלם לפתע. "משפחה אינה יכולה להתקיים עוד במצרים, כאשר המחירים גבוהים פי שניים מן ההכנסה," אומרים במפעלים בכעס אמיתי. המצב הגרוע ביותר הוא במפעלי הטכסטיל, שחלק מהם מזוהה דווקא עם ישראל, במסגרת איזורי הסחר החופשי.
לכך יש להוסיף את היעלמות הלחם מן הרחובות, תופעה שמדאיגה את השלטונות. לאחר הפרטת המאפיות, לא משתלם עוד למפעלי האפייה למכור לחם מסובסד, והוא מתחיל להיעלם. הלחם הבלתי מסובסד יקר מדי למרבית המצרים. התוצאה: תורים בלתי נסבלים, זעם עממי ומהומות נגד השלטון, שאינו עומד במחוייבותו להזין את ההמונים.
הפיתה היא הבסיס עליו נשענת החברה המצרית מזה אלפי שנה. עם הפיתה של המצרי – אסור לשחק.
רק להזכיר שבפעם האחרונה שהלחם לא הגיע, ב-18 בינואר – 1977 פרצו "מהומות הלחם", שהוציאו מיליון וחצי אזרחים מצריים לרחובות בחמת זעם, וחייבו את הנשיא סאדאת לשנות את מדיניותו, ובעצם להגיע לישראל, כדי שארצות הברית תחלץ אותו מן המשבר, וכך גם היה. שלטונו של מובארק מבין כי עם הפיתה אסור להסתבך, ונעשים מאמצים להחזיר את הפיתות והלחמים המסובסדים לרחובות.
אלא שבכך לא הסתיימו צרותיו של הנשיא מובארק, החרד מפני תוצאה בלתי רצוייה בבחירות המקומיות הצפויות השבוע. זה מספר שבועות שמערכת ביטחון הפנים מנהלת מסע מעצרים, ציד וחיפושים אחר מנהיגי "האחים המוסלמים" ברחבי המדינה. כמו כן נעצרים ונעלמים מן הנוף הציבורי המועמדים של התנועה הזו לבחירות (לתנועה הזו אסור להתמודד, אך נציגיה מופיעים כנציגים "עצמאיים"). כבר כתבנו כאן על התופעה הזו, שבימים האחרונים נכנסה להילוך גבוה, במחוזות מצרים השונים. בחודש הבא הנשיא יהא בן 80, ובכל זאת מובארק חייב לעבוד קשה מאוד.
הזנחתו את עניין עזה, והעלמת עין מן החירות שנטל לעצמו חמאס, רק סיבכו עבור הנשיא המזדקן את המצב. מעבר עשרות אלפי הפלסטינים לסיני, הסתננות הטרור, והעובדה שהאסלאמיסטים בקאהיר ניצלו את האירוע כדי לנגח אותו, מחייבים אותו עכשיו לעבוד קשה מאוד, והוא עובד.
תסמכו על הגורמים האסלאמיים, שכבר יידעו לנתב את המהומות הכלכליות לכיוון הרצוי להם. מבחינתם למהומות כלכליות תמיד היה ערך מוסף פוליטי, ראו את שהתרחש באיראן של 1979, ברשות הפלסטינית ואפילו במצרים עצמה.
האם האירועים יכולים לצאת מכלל שליטה? כיוון שהשלטונות בולמים בדיכוי קשה את המהומות, ובשל האופי של המצרי, שסולד בסך הכול ממרדנות ומהפכנות אישית, זה לא נראה כרגע באופק, אך אם המשבר הכלכלי הנורא הפוקד את המדינה יימשך, דברים בלתי צפויים עלולים לקרות.
חבל. מצרים דחתה כל שיתוף פעולה עם ישראל מאז השלום, להוציא מפעלי הטכסטיל שהוקמו עכשיו במדינה, אך זו טיפה בים, ובכל מקרה כבר מאוחר מדי. מזלה של המדינה שהיא מייצאת כיום נפט, בכמויות לא ממש גדולות, אחרת היא היתה מגיעה כבר למצב של חדלות פרעון ופשיטת רגל.
מצרים רותחת, הפוליטיקה אינה מתפקדת עוד, הפוליטיקאים נתפסים כהססנים או כמושחתים, והמישטר חייב להיעזר במערכת דיכוי קשה. אלו התפתחויות מן השבועות האחרונים, ואלו סימנים מבשרי רעות. כך החלו תהליכים מהפכניים, בלתי צפויים, בהיסטוריה המרירה של המדינה.
7.4.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
 
 
 
2. החלטות ארגון הגג של ערביי ישראל
בחודשים האחרונים פרסמו "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל", "ועד ראשי הרשויות הערביות" ואירגון "עדאלה" את "מסמך החזון" שלהם, כיצד צריכה להיראות מדינת ישראל, ועל מה הם נאבקים. מעניין לציין שאת הארגונים הללו מממנים או מדינת ישראל או יהודים ליברלים מארצות הברית, החושבים שככה הם עוזרים לישראל.
בקצרה, אם לסכם את המסמך הגזעני הזה, הקובע ש"ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב," אלו הם דרישות הערבים, הרואים ביהודים "רוב מהגר":
* ביטול חוק השבות.
* ישראל לא תוגדר עוד כמדינה יהודית אלא כמדינה רב תרבותית.
* תהיה חוקה פלסטינית, וחברי הכנסת יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.
* כל הפליטים הפלסטינים יוכלו לחזור ויקבלו אזרחות ישראלית מלאה. גם פליטים ערבים אחרים יוכלו לקבל אזרחות.
* אזרחות ישראלית מלאה תוענק לכל צאצא של אזרח שנולד בישראל או בחו"ל, ולכל מי שיינשא לאזרח ישראל.
* המדינה תיסוג כמובן "מהשטחים הפלסטיניים" עד לגבולות 1967. שם תוקם כמובן מאליו מדינה פלסטינית נקייה מיהודים.
* הפלסטינים בישראל יוכלו לבחור לעצמם גוף לאומי מייצג.
ועוד ועוד, למה אייגע אתכם. המסמך כל כך יהיר שכמובן ערביי ישראל, אופס. סליחה, "הפלסטינים שהאזרחות הישראלית נכפתה עליהם" מכניסים לעצמם גול עצמי.
מדוע ולמה אני מרוצה מאוד מן המסמך הזה? כי עכשיו הוסרו כל המחיצות וההסתרות. האמת יצאה לאור. הרי עד היום אירגונים ערביים אזרחיים-לכאורה פשוט "מרחו" את בית המשפט העליון, ויחד איתו יהודים תמימים בעולם, וישראלים תמימים לא פחות מהם, כאילו מדובר כאן על מאבק ל"שוויון" אזרחי בישראל, דהיינו לתת לערביי ישראל מעמד אזרחי אישי ובכך יחיו כאזרחים מלאים ושווים. עכשיו המסכה הוסרה. לא שוויון רוצה מנהיגות ערביי ישראל אלא שלטון. לא לחיות לצד הרוב היהודי אלא במקומו. לא לכבד את בית המשפט העליון שנתן להם סעד אלא להשתלט עליו, ולסלק ממנו את השופטים היהודים. אין במסמך מילה לא על זכויות היהודים, לא על לאומיות יהודית או על זכויות היסטוריות של היהודים. דבר. אלו פולשים, טפילים, שהסיטואציה שתיווצר עם חזרת מיליוני הפליטים הפלסטינים תסלקם ממילא.
אפילו אש"ף לא העז לנקוט בלשון כזו, ובמדיניות כל כך גזענית. רק הנאצים העיזו להתנסח כך לגבי היהודים, ועד הצורך לסלקם. וזה קורה כאן.
אני מרוצה כי עכשיו טענות משפטיות לא יוכלו להתחפש עוד. שמי שלא הבין זאת בעבר יבין זאת עכשיו. תודה לכם עדאלה ויתר הארגונים הממומנים על ידינו, שנתתם לנו להבין בזמן מי אתם, ולאלו שעדיין לא הבינו זאת, עשיתם זאת עכשיו במסמך שלכם בצורה משכנעת ומצויינת.
עכשיו הגיע זמנו של הרוב היהודי לומר את דברו.
* הגיע הזמן לבטל את השפה הערבית כשפה רשמית בישראל. עכשיו ברור כי עדאלה לחמה על שילוט בערבית בכל פינה בארץ כעניין לאומני ולא אישי. ערביי ישראל הרי יודעים עברית טוב מרבים מאיתנו.
* הגיע הזמן לבטל את ההגדרה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". שום מדינה לא מגדירה את עצמה כדמוקרטיה אלא מי שצריכה להתנצל על משהו. אני לא צריך להתנצל על דבר. מדינת ישראל היא מדינה יהודית.
* ועדת המעקב ושאר האירגונים בתחפושת מתפְקדים כארגונים לאומניים אנטי-ישראליים. זה הזמן לבדוק האם אירגונים כאלה חוקיים בכלל במדינת ישראל. גם לדמוקרטיה מותר להתגונן, כאשר חרב האיום כבר מוטלת לפניה על השולחן. המנהיגות הערבית העניקה במסמך את הלגיטימציה המלאה לעשות זאת.
* יש מקום לבדוק המשך העברת תקציבים ממשלתית לרשויות שהשתתפו במסמך הגזעני הזה. ישראל לא תממן עוד את מי ששואף לחסלה. ראשי הרשויות הערביות נבחרו לנהל את העיריות שלהם (דבר שרובם נכשלים לעשות) ולא לשמש שופר תעמולתי ערב.
* והחשוב ביותר. בג"ץ הבין או צריך להבין. הווילון הוסר. לא דרישה לשיוויון אישי לפנינו אלא לאומנות פלסטינית מבפנים, החוברת ללאומנות ערבית מבחוץ. ועם זה, כאשר זה גלוי וברור, נדע להסתדר.
המנהיגות הערבית אולי אינה מבינה זאת, הרי כל המסמך שלהם מעיד על כך שלא למדו שום לקח מן ההיסטוריה, מאבותיהם ומסביהם. אך הציבור היהודי בארץ התבגר. התבגרנו. הבנו. אנחנו לא מטומטמים עוד, כפי שרובנו היינו לפני עשר שנים. אנחנו ניבנה וניבנה, נשתרש ונעמיק, כאשר מיליוני יהודים עוד יגיעו לכאן. תודה לכם, מנהיגות ערביי ישראל, שאתם פועלים במרץ לחזק את הציונות שלנו, הגאה והבוטחת בעצמה.
[אם איננו טועים מאמר זה כבר פורסם אצלנו בעבר]
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
 
 
 
 
שו"ת אליהו הכהן
משה ברק: "אני אוהב את מה את מה שיש"
אני זוכר, כנער בסוף שנות ה-30 או ראשית ה-40 במאה שעברה, שיר אחד שנהגנו לפזם במיוחד בשל תוכנו העוקצני והמשקל המשעשע שלו. הלחן שגור על פי עד היום. אך את מילות השיר אינני זוכר כמו שצריך. רק הפזמון נשתמר יחסית בדייקנות בזיכרוני.
 
אם אין לי זה מה שאני אוהב
אני אוהב את מה את מה שיש
אוי מה יועיל אם אתעקש
כי מה שאין לי
מעולם לא בא לי
ומה שיש לי
הלוואי ולא היה לי
כי מה שאין
זה מלא חן
אבל  א א י ן
 
מיהו הפזמונאי המוכשר שכתב זאת ומה ידוע על הזמרים שבצעו את השיר ?
 
משה ברק
גבת
 
תשובת אליהו הכהן:
השיר שזכרת חלק מפזמונו הוא "אני אוהב את מה שיש". "הפזמונאי המוכשר" שחיבר אותו הוא לא אחר מאשר נתן אלתרמן, מחברם של מאות פזמונים בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה. אלתרמן כתב גם לתיאטרונים "המטאטא", "לי לה לו", "כל הרוחות" (בשעתו העברתי למכון אלתרמן פזמונים אחדים בלתי מוכרים שכתב לתיאטרון זה וחתם עליהם בשם בדוי "א. גם"), כמו גם לזמרות (אסתר גמליאלית, מינה ברן, ז'ני לוביץ', שושנה דמארי), לזמרים ולשחקנים (יוסף גולנד, יעקב טימן, שמואל רודנסקי). את השיר "אני אוהב את מה שיש" כתב לפזמונאי הבדרן מתתיהו רוזין, שהשמיע אותו בהופעותיו ואף נותרה הקלטה של השיר בקולו. מקור הלחן התואם את סיגנונו העוקצני (כלשונך) לא הוברר עדיין. שורה אחת בפזמון כתב אלתרמן בהשראת שיר של גולדפאדן. לפניך הנוסח המלא של השיר:
 
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ
המילים: נתן אלתרמן
 
אֲנִי אוֹמֵר בְּיֹשֶׁר,
שֶׁנּוֹחִיּוּת וָאֹשֶׁר
וְכֶסֶף בִּשְׁעַת כֹּשֶׁר
אֲנִי אוֹהֵב בִּכְלָל,
וּמְכוֹנִית מֻנְהֶגֶת
שֶׁלִּי וְלֹא שֶׁל אֶגֶד
וְדַוְקָא עִם נַהֶגֶת
אֲנִי אוֹהֵב, אֲבָל:
 
אִם אֵין לִי זֶה מַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֵב
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ
זֶה קְצָת לֹא נוֹח כָּךְ בַּלֵּב,
אַךְ מַה יּוֹעִיל אִם אֶתְעַקֵּש.
                        כָּל מַה שֶׁאֵין לִי
                        מֵעוֹלָם לֹא בָּא לִי
                        וּמַה שֶּׁיֵש לִי
                        הַלְוַאי וְלֹא הָיָה לִי...
                        כֵּן, כָּל מַה שֶּׁאֵין
                        זֶה מָלֵא חֵן,
                        אוֹי! אֲבָל אֵין!
 
כְּשֶׁעוֹבְרוֹת בֵּינְתַיִם
בָּנוֹת יְפוֹת עֵינַיִם
כּוֹשְׁלוֹת לִי הָרַגְלַיִם –
הַשֵּׁד אוֹתָן יִקַּח!
כְּשֶׁאִשְׁתִּי זֶהָבָה
שׁוֹאֶלֶת עוֹד וְשָׁבָה
אִם רַק אוֹתָהּ אֹהָבָה –
אֲנִי אוֹמֵר לָהּ כָּךְ:
 
אִם אֵין לִי זֶה מַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֵב
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ.
וּכְשֶׁאֲנִי עָלַיִךְ רַק חוֹשֵׁב,
אֲנִי מַבִּיט בָּךְ וְלוֹחֵש:
                        כָּל מַה שֶׁאֵין לִי....
 
אָהַבְתִּי וְשָׂמַחְתִּי
וְעַל נִסִּים סָמַכְתִּי,
אַךְ יוֹם אֶחָד
הָלַכְתִּי לַדוֹקְטוֹר, שְׁמוֹ יִמַּח,
וְהָרוֹפֵא כָּזֶהוּ –
מַבִּיט, וְאוֹמֵר לִי: זֶהוּ!
זֶה יֵשׁ לְךָ מִזֶּהוּ –
וְאָז אָמַרְתִּי כָּךְ:
 
אִם אֵין לִי זֶה מַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֵב
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַה שֶּׁיֵּשׁ.
אִם יְדִידִי עוֹדוֹ שׁוֹאֵל בַּלֵּב:
מַה יֵשׁ לְךָ? – אֲנִי אוֹמֵר:
                        כָּל מַה שֶׁאֵין לִי....
 
בברכה
אליהו הכהן
                       
 
 
פוצ'ו: אם כולם כותבים על מורי הזימרה שלהם
איך אני יכול שלא?
מורה לטבע היה לי בבית ספר 'הכרמל' ושמו בן חיים. (אני מתאר לעצמי שהיה לו גם שם פרטי, אבל מי זוכר) ויום אחד בשנת 1943 הוא נכנס לכיתה והודיע שבמקום שיעור בטבע הוא ילמד אותנו שיר עם מנגינה לכבוד נמל תל אביב. כששאלנו מי כתב אותו, אמר בצניעות: "אני." אני מוכרח להודות שמישעורי הטבע של אותו בן חיים אני לא זוכר כלום, אבל את השיר ששרנו סך הכול פעם אחת אני זוכר בחלקו וגם זה משהו. ואלה המילים:
 
        ספינתי היא איתי יום וליל
        בה אוכל בה אישן זה נווי
        גל פה אח למלח בן החייל
        גג שמי רום, סער תהום
        הוא אבי (?)
 
        גל יגעש
        אל תיגש...
        גם התהום
        פה תנהום...
 
זה כל מה שאני זוכר. השיר עד כמה שאני מוסמך לשפוט הוא בהחלט בעל רמה והחרוזים מליגה א', לכן אני מניח שאותו בן חיים כתב עוד שירים וזאת ההזדמנות לנצל את אליהו הכהן אם הוא מכיר את השיר ואת אותו מורה לטבע אשר לבטח חלם בסתר להיות משורר לאומי אבל נאלץ להתפרנס ממקצוע ההוראה בימים שגם גברים עסקו בה.
 פוצ'ו
נ.ב. עכשיו אני נזכר שגם אני הייתי פעם מורה לטבע (שנתיים) וגם אני כתבתי כמה פזמונים. מעניין איזה ציון הוא היה נותן לי...
 
 
 
נגה מרון: מה מקור תרפפ"ו?
בספרה "אדום עתיק" התייחסה הסופרת גבריאלה רותם אביגור לתקופת תרפפ"ו בביטוי "ימי איכה". הכתיב הזה צרם לעיניי משום שהאמנתי לתומי שהביטוי צריך להיות "ימי אחא". שנגזר משמו של שיר ההורה של אותם ימים – "קומה אחא", ולא ממגילת איכה רחמנא ליצלן.  
מה נכון?
בתודה,
נגה מרון
 
 
תשובת אליהו הכהן על מקור תְרַפָּפּוּ:
לנגה שלום
אין לביטוי "ימי איכה" כל קשר לשיר "קומה אחא". "ימי איכה" הוא ביטוי בלשון הדיבור לימים קדומים, כמו "מימי טיכו". אגב, אין הכוונה בהכרח למגילת איכה, אלא לימים רחוקים שבהם הרבו לשאול: איכה? במקום: איך?
ועוד תיקון: במכתבך כתבת תרפפ"ו. אין צורך בגרשיים. אין מדובר כאן בשנה כלשהי. לו הייתה זו שנה, הרי תרפפ"ו היא תשס"ו לפי הגימטרייה, כלומר לפני שנתיים. הכתיב הנכון הוא תרפפו ללא הגרשיים שמקורו ב"תרה פאפו". דוברי לאדינו נהגו לומר על דבר ישן שאבד עליו הכלח שהוא "דל טיימפו דה תֶרָה פָּאפּוּ," כלומר: "מזמנו של האבא השלישי". [כלומר סבא].
בברכה
אליהו הכהן
 
אהוד בן עזר מעיר: ואני עד היום חשבתי, וכמוני חשב כמעט כל מי שאני מכיר, כי מקור הביטוי הוא השנים תרפ"ה-פ"ו, 1925-6, שבגלל הצירוף המלגלג של אמירתן יחד הן נבחרו לציין באופן כללי התרחשות בתקופה שכבר כמעט נשכחה.
 
 
נורית גוברין:
ספרו של זלמן חן "שירים בסתיו, זיכרונות ילדות"
לאהוד שלום,
תוספת לרשימתו של אליהו הכהן: "זלמן יש לו שירים", על שירי זלמן חן ב"חדשות בן עזר", גיליון מס. 332.
ספרו של זלמן חן: "שירים בסתיו. זכרונות ילדות", הופיע בהוצאת טרקלין, בשנת תשס"ב/1992. כונסו בו כארבעים שירים, וארבעה עשר פרקי זיכרונות, מהם זיכרונות על י"ח ברנר. שירו "שורו הביטו וראו" לא נכלל בהם. גם שירי הזמר האחרים שכתב והלחין נעדרו ממנו. ספר זה נשלח אליי בזמנו בידי אחיו הצעיר ממנו בהרבה, פרופ' מיכה חן מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב.
בברכה,
נורית גוברין
 
 
ידידיה יצחקי: "שמש בוגדנית"
לאליהו, שלום רב,
שאלתי חוזרת לשירת רוסיה בארץ ישראל. אני משער ששמת לב לנעימה שליוותה את הסרט "שמש בוגדנית", נראה לי שזוהי מנגינה של שיר תקופתי, אבל הוא לא נמצא לי באף אחד מתקליטי השירים הרוסיים שבמקומותינו, אבל זכור לי היטב שאימי ז"ל הייתה מפזמת מנגינה זו בעברית כבר בשנות השלושים, והמילים שבפיה, למיטב זכרוני, היו בערך כך: "שבת אחרונה היא לי / לא אשוב עוד אלייך, / לא אראה את פנייך / אהובת."
האם תוכל לאתר שיר זה?
שיר שני שמזדמר בזיכרוני הוא משירי מלחמת העולם השנייה, ושמעתי אותו מפיו של חייל, כנראה עולה מברית המועצות, שהיה מבאי ביתנו באותם ימים. דומני שהשיר נקרא "חמישה כדורים", וייתכן שליווה סרט רוסי בשם זה. קטעי המילים שאני זוכר הם:
"אשלח כדורי הראשון באוייב / בעד אוקרָאִינה חמדת הדרום / ודנייפר [יפה הנופים??]."
בתודה,
ידידיה יצחקי
 
 
תשובת אליהו הכהן:
השיר הוא טנגו "הַשָׁבָּת הַאַחֲרוֹנָה"
לידידיה יצחקי שלום,
השיר שאת צליליו שמעת בסרט "שמש בוגדנית" הולחן בידי יז'י פטרסבורסקי, מי שהלחין גם את השיר המוכר בעברית בשם "תכול המטפחת" ועוד עשרות שירים נוספים.
 הגירסה העברית של השיר, שקדמה בעשרות שנים ל"שמש בוגדנית", נודעה בשם "השבת האחרונה", טנגו עברי כשר למהדרין מפולין. הוא התפרסם בשנות השלושים למאה שעברה כשנרקד בסלונים היהודיים בוורשה, והובא אלינו בפי עולים שמזלם שפר עליהם וזכו לעלות ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אחדים מהם הביאו אתם תקליט 78 שהוציאה חברת תקליטים יהודית בשם "SYRENA" ובו מושר השיר מפי זמר בשם בן לוי, שמו הבדוי של הטנור דויד בירנבוים. "טנגו יפה, מחיה נפש בלשון העברית" – בישרה המודעה של החברה.
גם החנות הירושלמית לגרמופונים ולוחות (תקליטים) "הזמיר", ברחוב יפו ליד סמטת עדן, הוציאה אז קטלוג עברי של תקליטי "סירנה", והזמינה את חובבי הזמר הירושלמיים לרכוש את תקליטי הריקוד החדשים באמצעות הטקסט שהיום נשמע לנו כה ארכאי: "גדולה השמחה בבית: שמח האב, שמחה האם, שמח הבן, שמחה הבת – הכול שמחים בשמעם את תקליטי 'הזמיר'".
לפניך מילות השיר שחיבר י.מ. בידרמן. נקווה כי ערגת האוהב הנבגד, תוחלתו הנכזבת ונפשו המתייסרת הזועקות אלינו מבין מילות השיר, לא תילקחנה ברצינות יתרה.
 
הַשָׁבָּת הַאַחֲרוֹנָה
המילים: י.מ. בידרמן  הלחן: יז'י פטרסבורסקי
 
זֹאת רַק אוֹמַר לָךְ, חֲבִיבָתִי,
זֹאת רַק וְלֹא יוֹתֵר:
סָבֹל סָבַלְתִּי, שָׁתַקְתִּי,
כָּאַב לִי, וִתַּרְתִּי,
לִבִּי בִּי תָּמִיד הָיָה עֵר...
 
לָמָּה, מַדוּעַ? – אִמְרִי לִי, הַגִּידִי,
זֹאת רַק וְלֹא יוֹתֵר:
לָמָּה בָּגַדְתְּ בִּי, הַגִּידִי?
שִׁקַּרְתְּ לי, הַגִּידִי?
גַּלִּי זֹאת, יִרְוַח לִי זְעֵיר...
 
זֹו שָׁבָּת אַחֲרוֹנָה הִיא,
לֹא אָבֹא עוֹד אֵלַיִךְ
לֹא אֶרְאֶה אֶת פָּנַיִךְ,
אֲהוּבָתִי...
בְּעֵינַי, הוֹ, רָאִיתִי,
כְּשֶאַתְּ מְחַבֶּקֶת
וְנָשֹׁק מְנַשֶּׁקֶת
אֶת פְּנֵי שׂוֹנְאִי...
 
לֹא אוּכַל כְּבָר לְבַלוֹת יוֹתֵר אִתָּך,
יִקַּחֵךְ זֶה אָהוּבֵך, יִקַּח!
אִם נִיצוֹץ רַחֲמִים בָּך יֵש –
הַשָבָּת לִי תַּקְדִישִׁי,
וְאָז וַדָאי בִּי תַּרְגִּישִׁי
אַהֲבַת אֵשׁ...
 
מילות השיר השני, שרסיסיהן נשתמרו בזיכרונך, מצויות בשירון "אלף זמר ועוד זמר", חלק ה', עמוד 50.
בברכה
אליהו הכהן
 
 
רוני גרוס: המורה לזימרה רוני זמיר ז"ל
אהוד שלום,
במסכת הסיפורים על המורה לזימרה יש גם לי אחד:
בבית הספר על שם שאול טשרניחובסקי בנתניה לימדה המורה לזימרה רוני זמיר ז"ל. כמקובל בשיעורי הזימרה גם היא לא רוותה נחת מהתלמידים, והיו הפרעות לא מעטות.
אני, שהייתי בעל קול יפה, נבחרתי לשיר גם במקהלה. היתה זו מקהלה כמעט משפחתית. האם, רוני, היתה המורה לזימרה והמלווה הקבועה של המקהלה. בעלה, המוזיקאי והמשורר דב זמיר, היה מנצח המקהלה, וליד הפסנתר החליפה אותה מדי פעם בתם, מירי. החזרות היו מלווות, כרגיל בהפרעות הרגילות אבל הצלחנו לשיר למרות הכול.
ואז בא המפנה הגדול.
פורסמה בעיתונות (דומני כי היה זה ב"העולם הזה") כתבה גדולה על מפקד הלח"י אברהם שטרן, הוא יאיר, ועל אשתו רוני.
אז נודע לנו כי המורה לזימרה שלנו היא אלמנתו של לוחם הלח"י. בנתניה, שהיו בה הרבה מחברי הלח"י, רבים מהם תושבי רמת-טיומקין השכנה לשכונה בה גרתי, היה הדבר חשוב. אנחנו, תלמידיה, שינינו את היחס שלנו מהקצה אל הקצה, מעריכים את כל אשר עברה יחד עם בנה יאיר בתקופת הבריטים, וגם לאחר מכן עם קום המדינה.
ולסיפור יש גם המשך. בערוב ימיה גרה רוני זמיר בבית אבות בכפר-סבא. אני כחבר בוועד חוג היוצרים בעיר, אירגנתי ערב הקראת שירה בבית האבות. אביבה, מנהלת התרבות שם, ביקשה ממני לשתף כמה מחברי-הבית בהקראה משיריהם. בין השמות שהוזכרו היה דב זמיר "שאשתו תקרא כמה משיריו," כדברי מנהלת התרבות. מיד עטתי על המציאה: "אני רוצה שהיא גם תנגן קטע על הפסנתר."
לאחר בירור קצר חזרה אליי מנהלת התרבות עם הסכמתה של רוני זמיר לנגן קטע, אבל "לא מהיר, כי האצבעות כבר לא מהירות כמו פעם." אחר כך קראה בקול צלול וברור ובמבטא כבד כמה משירי בעלה.
בדברי התודה לא שכחתי לציין כי בילדותי שרתי אני אצלה והיום היא מנגנת אצלי.
כך נסגר המעגל.
בברכה,
רוני גרוס
 
 
יוסף חרמוני:
 שלושה מי יודע? – "הפרוטה והירח":
שני אבות ואם
בחב"ע מס' 330 כותב הרב [אליהו הכהן] על שלושה מלחינים האוחזין בַּשיר "צאינה וראינה", ואני תורם להלן סיפור נוסף של הורות משולשת. אלא שלא שלושה אבות כאן, אלא אב, אם, ואב אנונימי נוסף. הילד שנולד במשפחה תלת-הורית זו הוא לחנו של השיר "הפרוטה והירח".
"הפרוטה והירח" הוא שיר באנאלי, שראוי להיות מושמע במסיבת פרידה, מסכם את חוויותיו של מחנה-עבודה של נערי י"א עירוניים, בקיבוץ כלשהו. בכוחו של תהליך אלכימי כלשהו, נעטה השיר הילה של ייחוד פלמ"חאי, ככל שירי הצ'יזבטרון, שנעשו חלק מן האתוס הפלמ"חאי. זהו אתוס שיש לו על מה שיתבסס, אף שניפוחו לכלל מיתוס דילל  מעט את האוויר שבו.
"נעליים צריך, ומכנסיים צריך..." – נו, חפר כתב דברים טובים יותר. אמנם, גם התואר הפלמ"חאי "רֵעַיי", שהיה חלק בלתי נפרד ממאגר הקלישאות של אלתרמן וחקייניו (והגיע עד מבצע סיני, שמונה שנים מאוחר יותר), מככב בשיר: "רעַיי, לוּ פעם רק היתה / פגישת ירח ופרוטה..." אך גם זה לא הופך את 'הפרוטה והירח' ליותר מטקסט במסיבת-סיום כלשהי.
ובכן, לשם מה להקדיש ל"הפרוטה והירח" כמה מאות מילים?
עקב ריבוי המקורות ללחנו.
אכן, רבותיי, השיר הזה הוא מעשה פסיפס משונה, שעטנז של שלושה מקורות: קובני, אמריקאי (ארה"ב) וישראלי.
אנסה לתאר את מרכיבי הצ'ולנט המזומר הזה, בעל המטען הגנטי המשולש. וחלום אני נושא עמדי, רֵעיַי: שהרה"ג אליהו הכהן, יאמר: "ואללה, למדתי משהו!"
ובכן: שלא ככתוב בחוברת המלווה את האלבום הכפול של שירי הצ'יזבטרון, לחנו של "הפרוטה והירח" איננו שייך רק לווארן האמריקאי. שני אבותיו הראשונים של השיר הם לחנו של ווארן, ושיר קובני. ודווקא השיר הקובני ניכר יותר בשיר הפלמ"חאי. וכך היה המעשה: בשנת 1934 כתבו אל דובין (מילים) והארי ווארן (לחן) את השיר  "boulevard of broken dreams", "שדרת החלומות השבורים". השיר חובר בפאריס, וייתכן שהושפע מהווי רחובות פריסאייים אפלוליים, או ממה שנתפס ככזה בעיני אמריקאים מחפשי אווירה של "פילם נואר". מחבר מלות השיר, אל דובין, היה יהודי ניו יורקי בן להורים מהגרים מרוסיה. המלחין ווארן נולד בניו-יורק למהגרים איטלקיים. טרם שענד שם ואס"פי טהור, היה שמו סלוואטורה אנטוניו גואראנגה. בשנות השלושים והארבעים נמנה גואראנגה/ווארן על כותבי המוסיקה הבכירים בהוליווד.
"שדרת החלומות השבורים" של דובין וְוארן זכה לביצועים רבים (נט קינג קול, טוני בנט, ורבים אחרים). את השיר ניתן לשמוע בביצוע נאה, חדש יחסית, של דיאנה קראל, בדיסק האוסף "ג'אז ליום סגריר" (של 'הליקון').
 "בולווארד אוף ברוקן דרימז" היה שמה של ביוגרפייה של ג'יימס דין. דין מופיע בציור פופ נפוץ (גם בבתי קפה ומסעדות בארץ), ועימו מרילין מונרו, המפרי בוגרט, אלביס ואחרים, מסבים לשולחן גדול במועדון כלשהו. הציור מכונה אף הוא:"boulevard of broken dreams".
  שנה לאחר צאת "שדרת החלומות הבודדים" לרדיו ולחנויות התקליטים, חובר והולחן בקובה השיר "עשרים שנה", "וֶינְטֶה אָנְיוֹס". את מלות השיר, שכתבה גיירמינָה אַרַמבּוּרו, הלחינה (ושרה לראשונה) הטרובדורית הגדולה של המוסיקה הקובנית במחצית הראשונה של המאה הקודמת, מריה טרזה ורה. זה היה בשנת 1935. את השיר המרגש (אותי) עד דמעות שמעתם וראיתם בסרט "בואנה ויסטה סושל קלאבּ", בביצוע אומָרָה פּוֹרטוֹאוּנדוֹ הוותיקה וקוֹמפָּאי סֶגוּנדוֹ בן ה-90, שנפטר לא מזמן, והוא בן 96. אפשר לשמוע את השניים שרים את "ויינטה אניוס" בדיסק "בואנה ויסטה סוושל קלאב", 1997. "ויינטה אניוס" הוא שירה המפורסם ביותר של ורה, ונחשב לאחת מפסגות המוסיקה הקובנית. ומוסיקה זו, לאחר הכול, היא רכס אדיר.     
יופי. אלא ששורות אחדות בלחן של "ויינטה אניוס" הן שאיבה ישירה ממֵכל-הדלק של "בולווארד אוף ברוקן דרימז". ורה הופיעה רבות בארה"ב, ולא ייפלא שפגשה את השיר של ווארן. הלחן של "ויינטה אניוס" נשען על השורות הראשונות של "בולווארד...", עליהן בנתה ורה מגדל יפה משל עצמה.
להלן התרגום שלי לשירה של מריה טרזה ורה. השורות המודגשות הן אלה שהלחן שלהן נשאב ישירות משלוש שורותיו הראשונות של הלחן של ווארן. [בסוגריים המרובעים מצויין מספר השורה בלחן של ווארן ]
 
    עשרים שנה / ויינטה אניוס                     
                                                                
1   אל תשאל 'את עוד אוהבת'   [ווארן, 1 ]   
2   אם אינך אוהב יותר.         [ווארן, 2 ]    
3   אם האהבה חלפה לה,       [ווארן 3 (רוב השורה)]      
4   למה עוד להזכר?               
5   אז הייתי סוד חייךָ          [ווארן, 1]     
אבל כבר הכל עבר.
היום אני אתמולֵיךָ
ואני עוד מקווה.
לוּ נתן לי אלוהים את
חלומי במתנה,
בי היית מאוהב כמו
לפני עשרים שנה.
איך פוגעת ופוצעת
אהבה שנעלמה,
זוהי פרידה שקורעת
את הלב והנשמה.
 
לא קשה להבחין כי ורה חיברה לחן שיצא מתוך שתיים ושלושת-רבעי השורות הראשונות  של לחנו של ווארן. [אופס! למיסטיקנים שביניכם: ורה / ווארן... ואללה, משהו!]
להלן, הבית בלחן של ווארן, ששורותיו ממוספרות למען יקל להסביר את התקשרותן ללחן של ורה וללחן של "הפרוטה והירח". גם כאן, האותיות העבות מציינות את הקטע ששאבה ורה
 
walked along the streets of sorrow  I    1  
the boulevard of broken dreams,        2
where gigolo and gigollete              3
can take a kiss without regret,             4  
     so they forget their broken dreams    5
 
לחן הבית הזה חוזר בשני בתי נוספים, שביניהם 'פזמון'-מעבר בלחן אחר. ברור אפוא כי הבית החוזר שלוש פעמים הוא האלמנט הבולט בשיר של ווארן, וממנו לקחה ורה את בסיס השיר שלה.
ואז, רבותי, שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, בא החייט הישראלי ותפר משני הלחנים את לחן "הפרוטה והירח". מי היה זה? אם מישהו מאנשי הצ'יזבטרון? אולי היה זה חפר, ששני השירים נתערבבו אצלו והיו לאחד? מכל מקום, החייט הישראלי האלמוני הוסיף למעיל הארה"בי-קובני גם פרנזים משלו. היכן הפרנזים? בואו נראה. ניקח את הבית הראשון של "הפרוטה והירח" כמודל, ובאמצעותו נמחיש את שעטנזיותו הנחמדה של לחן השיר. מעשה המרכבה חוזר על עצמו, כמובן, גם בבתים הבאים (הבו ונתעלם מהבית האחרון, המקוצר מעט).
 
הביטי-נא אל הירח               (ווארן 1,  ורה 1)
אולי תהיי קצת מבסוטה.          (ווארן 2,  ורה 2)
בינינו כל אחד יודע,              (ורה 3)
שבכיסי אין אף פרוטה.           (ורה 4)
הוי, הפרוטה והירח,               (ווארן 1,  ורה 5)
מה נורא האביב,                 (אלמוני ישראלי)
עם גירעון בתקציב.              (אלמוני ישראלי)
לו רק היתה פרוטה אחת          (ווארן 3)
היה האושר בא מייד             (ווארן 4)
 הוי הפרוטה והירח               (אלמוני ישראלי, אילתור על ווארן)
 
קשה להכחיש: מישהו בישל מעיל מעניין.
ועתה, נסו לשחק קצת בפייד-אין / פייד-אאוט, ולתלות על קולבם של לחני פסוקים אחדים את הטקסטים שלהם. הנה חפר ודובין/ווארן: "לו רק היתה פרוטה אחת, היה האושר בא מיד...", ומולו "וג'יגולו וג'יגולֶת, חוטפים נישוק בלי ל'יתחרט...".  ואפשר לשחק גם עם שורה אחרת:
(חפר) "הביטי נא אל הירח"
=(ארמבורו/ורה)"אל תשאל 'את עוד אוהבת'..."
=(דובין/וורן) "שוטטתי ברחובות הצער..."
 
נו, שוטטתי ושוטטתי. וכעת אני ממתין לצל"ש מהרב. האזכה?
            
 התנצלות: אני מודה ליואל נץ על שהביא את תרגומו ל"הנחל שט" (הידוע במחוזותינו כ-"בדומייה"). ואני מתנצל על שהובנתי כאילו שירו של יבטושנקו הוא "קוואץ'" במובן 'קוואטש', כלומר משהו מהתחום הגדפני, שריח רע נודף ממנו. אני מודע למשמעותו זו של הביטוי, אלא שהתכוונתי למשמעות אחרת: קיטש דביק. כך נהוג במחוזות משפחתי שבישראל ובגרמניה. אם הובנתי שלא כהלכה, הנה התנצלותי, שאני מקווה כי אין בה קוואצ'יוּת ולא קוואטשיוּת.
 יוסף חרמוני
 
 
תשובת אליהו הכהן:
ליוסף חרמוני שלום,
טפיחה גדולה על שכמך. אכן העמקת חקור. מכל מלמדיי השכלתי (אבי היה מתקן: הסכלתי...)
עבודת דיסרטציה ראוייה עשית על הפזמון אף כי צורמת העובדה שהורדת אותו במעלות השיר לכדי "שיר בנאלי", "טקסט במסיבת סיום כלשהי". להגנתו של חיים חפר אומר כי אין זה נכון לָמוֹד את פזמוני ההווי של ימי מלחמת העצמאות באמת מידה של שירה צרופה. זוהי ליגה אחרת, התכוונות שונה לחלוטין, אצלנו, כמו בכל העמים. לשווא תחפש את עקבותיהם של פושקין או שלונסקי בפזמוני הצ'יזבטרון.
המקורות שהזכרת ידועים זה מכבר, אף כי אתה הכברת בפרטיהם. את המקור האמריקני של "הפרוטה והירח" ("שדרת החלומות השבורים") כבר הביא חיים קינן בתוכנית הרדיו שלו "שאלה של טעם" יותר מפעם אחת. על המקור הדרום אמריקאי של הלחן סיפר משה וילנסקי באחד הראיונות שלו ברדיו. ובכל זאת אין להתעלם מכך שאחרי ככלות הכול לחנו של "הפרוטה והירח" שונה במקצבו מזה של השירים הנחשבים כמקורותיו.
בברכה
אליהו הכהן
 
 

אני מוחה ומתנגדת לקריאה להיחלץ לעזרת הרשתות הפותחות בשבת, ומוּנעת מנימוקים אנושיים, ולאו דווקא דתיים.
הזו סולידריות עם עובדים שיהיו לעבדים? ועם בעלי עסקים קטנים שיאולצו להיות משועבדים כדי לשרוד?
הזה הצביון שבו נחפוץ לשבתותינו – שופינג כבילוי וכתוכן במקום לפוש ולהקדיש לעצמך ולמשפחה?! 
כשסולידריות נחוצה אצלנו כאוויר לנשימה, אפילו להציל חיים (להזדהות, למשל, עם מנושלי תרופות הננטשים לסופניותם), אנחנו נשארים בבית, אבל לעניין לא-ראוי זה, אנחנו מגוייסים לסולידריות?!
בעיניי זו זילות וחילולה של מילה גדולה.
 אסתי תירוש
מושב מסלול
 

וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
 
 
 
בהרג שני אזרחינו במסוף הדלק ליד נחל עוז דפקו הפלסטינים את עצמם אך גם אותנו, כי מה שלא נעשה נצא טיפשים או אכזרים: נמשיך לספק להם דלק – או נעצור את האספקה! בצורה מאוד מחוכֶּמת הפלסטינים מילכדו אותנו!