"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב.
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
הספר נבחר ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך במסגרת שנת השישים, ויופץ במהלכה במאות עותקים במערכת החינוך.
קישור לפעילויות והפעלות למורים ולתלמידים בעקבות "דודו פאפל", שאותו הכינו ד"ר איה מרבך וד"ר רחל עזוז עבור אתר דףדף שבעריכת נירה הראל:
אודי שלום וברכה, בגיליון 333 הופיעה הבקשה: "'השרשרת של צביקה' מי יודע? – שנים שאני מחפש שיר/דיקלום מתקופת מלחמת השחרור, שמו: 'השרשרת של צביקה'. היינו מקריאים אותו בערבי שישי בקן התנועה בתוכניות זיכרון. איני יודע מי כתב אותו ומניין הוא הגיע אלינו. אולי מישהו מבין קוראי העיתון יוכלו להיזכר בפרטים? תודה, יורם סלע."
ובכן, "השרשרת של צביקה" הוא פרי עטו של ידידי אוריאל אופק ז"ל. המקאמה מופיעה בספר "שבלים בקנה" , טורים ומקאמות, תש"ח-תשל"ח, ציירה: אראלה. הוצאת ש. פרידמן בע"מ / מהדורת "מעריב" – בעמוד מס' 22. מפאת אורך המקאמה, אביא כאן רק שני קטעים. הפותח: "עַל מחלקת-ההר שוּם צ'יזבט לא אַפְרִיחָה; כבר ידוע לַכּל: הִיא רוכבת בַּגּוּש. היא הולכת לְג'ובים. היא אש כבר הֵריחה. היא סַלַּמְתּוּ חַבּוּבָּה... בָּזאת אֵין חִדּוּש. אך חבוב מכּולם – ועל זה אין ויכוח – הוא צביקה הררי, הַלֵּץ הצנום. תמיד הוא ראשון, תמיד עלִיז-רוּחַ, כבר כמעט שנפצע – ואצלו זה עוד כלום." והמסיים: "...אַבְטָחַת שַיָּרָה בתוך שער-הגיא – צביקה פה, צביקה שם, צביקה כאן... צביקה – דַי ! ותמיד הוּא חוזֵר מִכּל קְרָב שעבר רק הודות לַשַּרְשֶרֶת שעל הַצַּוָּאר ! ניסן תש"ח
הנה כי כן, חלפו להן שִישִּים שנה בדיוק! בברכת חג שמח, דבוישה (דבורה סְלֶפּ-גוּטמכר)
תודות מקרב לב למשה טנא מנהל "צוותא"
לצוות ההפעלה, ליחצ"נית ציפי לוין, לכל המשתתפים במופע וכמובן לנילי שחור, על מסירותם הרבה להעלאת אירוע ההוקרה למשוררת אסתר ראב! כן ירבו האירועים האלה של תרומת "צוותא" לספרות ולתרבות העברית!!!
ראוייה "צוותא" על פועלה לפרס ישראל!!!
עוד הדים לאירוע ההוקרה לאסתר ראב
ב"צוותא" ביום שישי, 11.4.08
אהוד שלום,
נהניתי מאוד מהאירוע ב"צוותא". גם אישיותה של אסתר ראב וגם שירתה היו מרתקים. הקטע של אהובה עוזרי היה כובש ונהדר. הייתכן שאין הקלטה? לא ייאמן – אבל מה הבעייה להקליט שיר כה נהדר בביצוע כפי שהיה ב"צוותא"?
ועל החוויה כולה – תודה!
מיכל סנונית
אהוד: לפי שהבנתי מהמארגנת והיוזמת של האירוע, נילי שחור, ישנה הקלטה של מיבחר מהשירים שהוכנה לפני האירוע למשלוח לרשתות השידור. כאשר אקבל את ההקלטה אצרוב אותה עם הביצועים הקודמים שהושמעו מעל גבי הקלטות בתחילת האירוע.
אהוד היקר,
שלוש תודות – על אירוע ההוקרה המעניין אודות אסתר ראב – כבר אמרתי לך פעם כי יחסך לדודתך מכניס אותך ישר בין הצדיקים בגן עדן. ותודה שהחזרת את המכתב העיתי שלך מ"וורד" לאי מייל הרגיל, כי לא הצלחתי להוציאו. וכמובן תודה רבה על שפירסמת את קריאתי לצאצאי לוריא. על ידיד כמוך אפשר תמיד לסמוך. וגם ברכה לסדר נעים וחג שמח,
שלך, תקוה
אירוע אסתר ראב ב"הארץ" – יוק! נאמנים למדיניותם שלא להודיע כמעט על שום אירוע שקשור באהוד בן עזר או שהוא משתתף בו – המשיכו גם הפעם עורכות מוסף "גלריה" בעיתון "הארץ" את החרם ולא הזכירו אפילו במילה אחת את אירוע ההוקרה לאסתר ראב ב"צוותא" – לא קודם ולא אחר כך, למרות שעל שאר אירועי התרבות באותו שבוע, דיווחו. הדרך היחידה לקוראי "הארץ" לדעת על האירוע היתה בשתי מודעות ב"גלריה", ממומנות על-ידי "צוותא", שבהן נכללה גם אסתר ראב. מעניין לאיזה כיסוי ב"הארץ" היו בן עזר (ודודתו אסתר ראב) זוכים אילו היה בן עזר סופר פרו-פלסטיני (כמרבית הסופרים והמשוררים שכותבים, ושעליהם כותבים, בעיתון) – ואילו היה מוכן שישימו בפיו דברי שקר בראיון שנערך עימו לפני שנים אחדות על המכון לתרגום ספרות עברית, ואשר בגלל עמידתו אז על האמת, לא פורסמו דבריו אז, ומאז גם הוא לא פורסם. אֲגָנָה וַגְנֵר: גם אני קרובת משפחה וזכאית להנחה! לאהוד, הסנוב המתנשא ממלבס, שלום, אתה בוודאי מתפלא לשמוע ממני אבל גם אני הייתי באירוע ההוקרה לדודתך אסתר ב"צוותא" יחד עם בתנו המשותפת שנולדה אחרי ששכבת איתי לילה אחד אחרי הרצאה שלך בקיבוץ שלי בערבה (ושעל כך גם כתבת סיפור-זימה בקובץ "ערגה"), ושאתה אינך מכיר בה, ובאמת גם לא היכרת את שתינו וחלפת על פנינו שתי פעמים באולם הכניסה מבלי להכיר גם אותי (אמנם חלפו כמה עשרות שנים מאז אותו לילה בלתי נשכח), ואם זה לא מספיק הרי שגם כאשר אמרתי בקופה שאני זכאית להנחה מהיותי קוראת של המכתב העיתי וגם קרובת-משפחה שלך, אם תרצה ואם לא! – הנחה לא קיבלתי, וקניתי לשתינו כרטיסים במחיר מלא כדי לראות את הבטן שלך, שפעם כמעט לא היתה כאשר שכבה עליי והרבעת אותי באריכות – משתרבבת בין רגליך על הבמה כמו קילֶע של יהודי קשיש. גועל נפש. בכבוד מאוד מסוייג, ממני, אם בתך העלומה, אֲגָנָה וַגְנֵר אהוד: אני מתנצל על התקלה שבגינה חלק מקוראינו לא קיבלו את ההנחה שהובטחה להם לכרטיסים לאירוע. אם היית פונה אליי הייתי מסדר לכן שתי הזמנות וגם שמח להכיר את בתי האבודה, שאותה את מסתירה מפניי זה עשרות שנים, ואני מקווה שלא פינטזתי עליה בין עשרות החתיכות הצעירות שהסתובבו אותו בוקר ב"צוותא" עם הקורקבנים בחוץ, כי אמנם הבטן – כרס, אבל הראש עודנו עובד.
ארקאדי – לְמַד קצת עברית:
"בּוֹר כָּרה וַיחפרהו!"
מאחלים לך בטיב טעם הצלחה בישראל ובכנסת ישראל כפי שהיתה לך השבוע עם האוהדים הַבָּבּוּנִים של ביתר ירושלים!
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 28 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "בין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של מר נ. גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה מר נ. גוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של מר נ. גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד.
[דבר המפרסם]
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית! – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
אהוד בן עזר פרשים על הירקון פרק שני לילה ראשון ביפו חלק שלישי ואחרון של הפרק
השעה היתה לפני עלות השחר. בחוץ שררה עדיין אפלה. יהודה התעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת-מיאוס עזה והחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש התגנב על פני בני-משפחתו הישנים בחבר, הלומי עייפות, אביו, אחיו הקטן משה-שמואל והשליח הצעיר יעקב גרין; שתי אחיותיו של יהודה ישנו בחדר הסמוך. לפני צאתו מן האכסניה השאיר על השולחן פתקה לאביו, לבל ידאגו לו, הוא יפגוש אותם בירושלים – ויצא לדרך. בחור חזק ובעל-תושייה היה יהודה. הוא לא חשש מפני הארץ החדשה, מהדרך שאינה ידועה לו, משפת התושבים הערביים שהיתה זרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שאולי טרם עמד על חומרתה. בערב הקודם חקר היטב ושאל לדרך המוליכה לירושלים. עתה פנה בכיוון שהראו לו, בין הפרדסים, עבר על פני סְבִּיל אַבּוּ-נַבּוּט, הרבט של אבו-נבוט, שם שטף היטב פניו וזרועותיו במים הקרים, הקולחים מקיר-האבן, והמשיך בדרך הפונה מזרחה, כאשר קו-האופק של הרי יהודה, שהחל להווריד-מעט כשעה לפני הזריחה, מורֶה לו בבירור את הכיוון. הוא עבר על פני מקווה-ישראל בחשיכה-למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הביאה אותו הדרך לקרבת העיר רַמְלֶה. חם היה והוא צמא למים, והנה ראה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ-הולדתו הונגריה, תיאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סטה מדרך-המלך וניגש להרוות את צימאונו כשהוא עובר בעשב גבוה שחתך בבשרו כסכינים, אך מים – לא מצא. לימים נודע לו כי העשב המושחז שהצמיחה כיכר זו הוא החִילְפָה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האִינְגִ'יל, הוא היבּלית, כבשו לעצמם כל חלקת שדה שאינה מעובדת. בעיר רמלה ריווה יהודה את צמאו ונח מעט, ומשם המשיך בדרכו הלאה עד שהגיע לבַּאבּ-אִל-וַאד, שער הגיא; שתה ספלון קפה שחור, מריר, בשבתו שעה קלה על שרפרף קלוע-קש בסככה שבחזית החאן, אכסניית-הדרכים שהוחזקה בידי יהודי; ועד מהרה החל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו ראה סלעים ואבנים, הכול חשוף ועירום ונצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי-זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים שבארץ-הולדתו? כאן הכול שחון ולבן, או מצהיב. הלא הגבעות שליד בפרו סנט אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים – יפות יותר מן ההרים הקירחים הללו! מועקה ירדה על ליבו של יהודה. שמש הצהריים יקדה והוא נעשה צמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים, הופיע לעומתו רוכב בידואי, עוטה כאפייה המסתירה את מרבית פניו, ורק עיניו נראות. הנה בידואי, שודד-דרכים! – הירהר יהודה בליבו והתחיל מתכונן לפגישה, אולי יצטרך גם להגן על נפשו. אך לפתע שמע מולו, מעל הסוס, קול ביידיש: "מניין ולאן, ר' יהודי?" ה"בידואי" גילה פניו, וכפי שנתברר ליהודה לאחר-זמן, היה זה קצב יהודי מירושלים, צוֹצֶל שמו, גבר עז-נפש שנהג לצאת לבדו לכפרי הערבים, רכוב על סוסו, ולקנות בהמות לשחיטה כשרה. אך בינתיים יהודה, שלא ידע עדיין יידיש אלא גרמנית, הונגרית ומעט עברית, ענה: "לירושלים!" "יהודי יחידי בדרך לירושלים! ומה מעשיך בארץ-ישראל?" "אני אַקֶער-בּוֹיֶער! – איכר!" ענה לו יהודה בגרמנית. הוציא צוצל משמשים אחדים מאמתחתו וכיבד בהם את יהודה. לימים, כשהיה פוגש את יהודה, והוא כבר איכר בעל אחוזה בפתח-תקווה, היה מתלוצץ ואומר לו: "אכן, אקער-בויער אתה באמת ובתמים, ואני חשבתי אז כי פגשתי נער שעושה ממני צחוק! מי שמע על איכר יהודי בארץ-ישראל?!" רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים. שוב עבר בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי-רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב. שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש – לעיניו נתגלו אבני-הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי-פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים. עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר – כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דַיְיטְשׁ", כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל. בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו-אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ-ישראל.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של סבו יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878. יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים. סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל. "פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי. "פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878. אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
אבי וורצל על תפאורות
המקט הוא הדגם על פיו נבנית התפאורה. התערוכה נותנת למקטים תוקף ממשי של יצירות העומדות בפני עצמן, אולם בעת הצפייה בהן חשוב לזכור שהתפאורה הנה רק מרכיב אחד מהמכלול הגדול הנקרא "תיאטרון". נלווים אליה תאורה, מוסיקה, בימוי, תנועה והעיקר – מחזה ושחקנים, דברים שבתערוכה אינם ניתנים לתצוגה, אך הצופה יכול לדמיינם. רוב התפאורות משתנות במהלך ההצגה. על כן בתערוכה מעין זו על המעצב לבחור מכל הווריאציות של כל תפאורה תמונה אחת בלבד.
התערוכה מציגה מבחר מקטים בסגנונות שונים מתפאורות שנעשו לאורך השנים, זו מעין רטרוספקטיבה קטנה, המייצגת פנים שונות ביצירת האמן הן בתפאורות לתיאטרון והן בתפאורות למופעים ולאירועים קהילתיים.
ניתן לחלק את התפאורות המוצגות בתצוגה לארבע קבוצות:
המקטים שעוצבו בעת הלימודים בחוג לתיאטרון – במסגרת זו תנאי העבודה הם אופטימליים ואידיאלים. המעצב הוא גם הבמאי, הוא זה שבוחר את החלל, אין הגבלות תקציב, זמן ואמצעים טכניים ועל כן ניתן להגיע לשלמות יחסית.
תפאורות לתיאטרון בחללים קונבנציונלים – המדגישים את ההתמודדות בקיים ובאפשרי לעשייה מבחינת התקציבים ומבחינת תנאי העבודה בפועל.
תפאורות לחלל לא קונבנציונלי – עיצוב המהווה אתגר לניצול המגבלות של המקום, על מנת להרוויח מהן ולהפכן ליתרון. דווקא כתוצאה מהמגבלות, נוצרים עיצובים מעניינים ובלתי צפויים.
תפאורות לאירועי חוץ – בהן על המעצב למצוא פתרונות בהפיכת מקומות אקראיים כמו מגרש כדורגל, חצר בית ספר או שדה פתוח לחלל תיאטרוני, תוך ניצול תנאי השטח בצורה הטובה ביותר. במקרים אלה המעצב הוא גם האדריכל של הבמה, שלעתים מהווה גם חלק מהתפאורה.
[אבי וורצל הוא נכדו של המסאי והסופר הפתח-תקוואי שלום שטרייט, שביתו היה בית ועד לסופרים ובו חברה אסתר ראב הצעירה לסופרים יעקב רבינוביץ ואשר ברש ש"גילו" אותה. אימו של אבי היא הסופרת אסתר שטרייט-וורצל, לאחרונה – כלת פרס ישראל לספרות מטעם "חדשות בן עזר". פרטים על תערוכתו של אבי וורצל במשכן אמנויות הבמה בת"א, ראה בצרופה הראשונה. לפרטים נוספים: טל' 03-9244168; avislush@walla.com
שו"ת אליהו הכהן
[השורות מאליהו הגיעו ממש ברגע האחרון]
מיכה עמית: השיר "ואולי"
אני מצרף כתבה מרתקת על שירם של רחל ויהודה שרת "ואולי". לפני כמה שנים שודרה ברדיו תוכנית ובה סיפרה הילה שרת על יחסו של אביה יהודה שרת למנגינת השיר הזה. בין היתר סיפרה כי המנגינה המוכרת לכולנו שונה במעט מהמנגינה שהולחנה על ידי אביה, דבר אשר הוסיף להתייחסותו המאוחרת יותר. אני בטוח כי אליהו הכהן יוכל להרחיב.
השיר "ואולי" הוא אחד השירים המוכרים ביותר מבין שירי רחל המשוררת. הוא נכתב בתקופת מחלתה של רחל, כאשר שהתה בתל-אביב, בעליית גג קטנה ברחוב בוגרשוב 5. השיר הופיע בשנת 1930, בקובץ "מנגד", שהוא הספר השני שהוציאה רחל בימי חייה. שם הקובץ מזכיר את הפסוק מסוף ספר דברים: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא". (דברים ל"ב, נ"ב) כאשר הופיע הספר, הצטערה המשוררת ובקשה לגנוז אותו. וכך כתבה לאחייניתה: "פתאום נראו לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם."
מי שפירסם את השיר בציבור הרחב הוא המלחין יהודה שרת, אחיו של משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת-ישראל. בתחילת שנות השלושים שהה שרת בגרמניה בשליחות תנועת "החלוץ". המטרה היתה לעודד צעירים יהודיים לעלות ארצה. באחד הימים נפגש בחוות חלוצים שליד ברלין עם קבוצת צעירים, שלא התרשמה מדבריו על עלייה לארץ-ישראל. שרת חיפש דרך 'לשבור את הקרח'. הוא נזכר במשוררת רחל, שנפטרה בינתיים בארץ, ובשירה "ואולי". לפתע החלה להתנגן בראשו מנגינה, ובאופן ספונטני פרץ בשירה לפני הצעירים. מיד לאחר מכן הצטער שעשה זאת, כי המנגינה לא נראתה לו מתאימה. לדבריו היתה זו מנגינה "רגשנית מדי". היה לו ברור שאת המנגינה הזאת צריך להפסיק ולגנוז מיד. אך כשנפגש עם שליח אחר בשם אליק שומרוני – שבחלוף הזמן ימונה לראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, נעתר שרת להפצרותיו להשמיע את השיר. הזמן עבר, ושרת הגיע לשליחות בליטא. שם התברר לו שחברי תנועת "השומר הצעיר" נהנים לשיר את "ואולי"! שרת הבין ששומרוני נפגש עם צעירי התנועה! לאחר שלוש שנות שליחות חזר שרת ארצה. יום אחד הלך בשכונת נחלת בנימין בתל-אביב ולפתע שמע את צלילי "ואולי", העולים מחנות גרמופונים. שוב התברר לשרת שעל-אף כל מאמציו לגנוז את המנגינה ברח לו השיר מהידיים.
החוקר אליהו הכהן מעיד שנפגש בשנת 1979 עם יהודה שרת כאשר זה שכב על ערש דווי. מתברר שעד סוף חייו לא חזר בו המלחין מיחסו השלילי אל השיר! "גם עכשיו, על ערש דווי, סרב אותו איש ישר נפש ונאמן לעקרונותיו, לשנות את דעתו. 'זה שיר סנטימנטלי מדי ולא רציתי להיות מיוצג בשיר זה,' אמר יהודה שרת על אחד השירים הידועים והאהובים ביותר בזמן העברי. והוסיף: "כשהשיר הזה נולד אמרתי לו, מה לך ולי... למדתי אז בסמינר מוסיקלי, הכרתי את מיטב המוסיקה העתיקה והחדשה ומיד ראיתי מה שקרה לי. חטאת נעורים. צפצופי נעורים."
כך התפרסם אחד השירים היפים על הכינרת, כשהן המחברת והן המלחין מבקשים לגנוז אותו, כנראה מקרה יחיד בתולדות הזמר הישראלי! וכשנשיר על גדות הכינרת את סופו של השיר, "הו, כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום," נזכור שהמילים האלה משקפות במידת מה את סיפורו של השיר.
כל טוב,
מיכה עמית
[מצורפת צרופה עם השיר בביצועו של שמעון ישראלי]
תשובת אליהו הכהן:
למיכה עמית, שלום.
כבר הרחבתי דברים על כך, גם במופעים וגם במאמרים.
הכתבה שהבאת מבוססת על מאמרי "צפצופי נעורים" – שפורסם בכתב העת "עתמול" (חוברת יולי 1997) ובו הבאתי פרטים על נסיבות חיבורו והלחנתו של השיר "ואולי", בעקבות ראיון שקיימתי עם המלחין יהודה שרת בשנת 1979. עיקרי הדברים שבו והתפרסמו תחת הכותרת "ההיית או חלמתי חלום" בפתח המהדורה של "שירת רחל" שהוצאה על ידי הוצאת "אריאל" בירושלים במלאת שבעים שנה לפטירתה של רחל.
בשבועות הקרובים עומד לצאת תקליטור ובו כל השירים שהקליט הזמר החובב יוסף שפינדל בשנים 1934-5, ביניהם הביצוע המוקלט הראשון של השיר "ואולי".
בברכה
אליהו הכהן
ידידי זֶמֶרֶשֶת ושוחרי זמר יקרים – שורו, הביטו וראו!
מהו הבית השלישי של "שאו ציונה נס ודגל"?
מתי שרתם לאחרונה את "התקווה" בנוסח המקורי? אלה ושירים נוספים ליום העצמאות, שבועות, ל"ג בעומר ועוד – באירוע זמרשת מס' 5! תאריך: יום שישי, 23.5, שעה: 13:00 בצהריים (בדיוק) ועד 16:00 (כולל הפסקה) מקום: בית יד לבנים, רחובות גיטרה והובלת שירה: נגה אשד בתוכנית: כרגיל, שירים מראשית הציונות ועד קודם המדינה בלבד (כל המילים על-גבי מצגת). מחיר כניסה: 35 ₪. כרטיסים: משרד כרטיסים לוטוס, רחובות: 08-9364979 (מקומות מסומנים - מומלץ להזדרז ולהזמין). חשוב: כתמיד, השירה תחל בדיוק בשעה הנקובה, ולכן מומלץ להגיע כחצי שעה קודם לכן. (קחו בחשבון גם את התנועה בתוך העיר בצהרי שישי.) אתר האינטרנט של זֶמֶרֶשֶׁת: www.zemereshet.co.il בברכת עוד לא אבדה תקוותנו! להתראות, צוות זֶמֶרֶשֶׁת פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם, 054-7300290, 050-8464425
הסרט: "טולדו – הסוד החבוי" הסרט הוא מפגש בין עבר להווה המשקף את ההיסטוריה, התרבות, המוסיקה, הפולקלור, הספרות והיבטים אחרים של חיי הקהילה היהודית בעבר. הסרט הוא גם מפגש מחודש עם טולדו, עיר שבין חומותיה התנהלו חיים עשירים בכל התחומים, עיר מפגש לשלוש התרבויות שהעשירו אחת את רעותה משקף את ההיסטוריה, והיבטים אחרים של חיי הקהילה היהודית. זהו הסרט השני בסידרה "ספרד – דרכים וחיים", שבמהלכה הוקרן הסרט העוסק בעיר לאון. במאי: ג'ק מתתיהו. הפקה: מרגלית מתתיהו. אורך הסרט 70 דקות. בסרט מתוארת הדמות המיוחדת והמרתקת של שמואל הלוי, שר האוצר של המלך דון פדרו עד אשר סר חינו בעיניו והוצא להורג. בית הכנסת שבנה היה לכנסייה. כיום מוכר בשם בית הכנסת "אל טרנזיטו" ובו מצוי המוזיאון היהודי. סיפור בית הכנסת "סנטה מריה לה בלנקה", שהיה ידוע כבית הכנסת הגדול, והפך בשנת 1410 לכנסיה. בסרט יש נגיעה בחייו ויצירתו של המשורר יהודה הלוי בסיפורי האינקוויזיציה וברדיפות האנוסים. הסרט מסתיים בשלושה ראיונות עם צאצאי האנוסים,המספרים את סיפור משפחתם. הערב, יום חמישי, 17 באפריל, בשעה 19.00 בסינימטק תל אביב, שפרינצק 2. מידע ורכישת כרטיסים בטל. 03-6060800. ספרדית עם כתוביות בעברית. מחלקת התרבות של מכון סרוונטס, 03-5279992.
שווים ושווים יותר אהבתי את הסיפור על הגברת בוסיקלה, הזמרת המשתמטת מלשרת בצבא. בגיל שלושים היא החליטה להתגייס לצבא. בגיל שלושים? כן, בגיל שלושים. ואתה יודע למה? מפני שכל העם היה נגדה. אבל זה "פינאטס" לעומת מה שקרה. הגברת המפורסמת התגייסה לצבא, יש לה מדים מיוחדים משלה, צבא שלם של עיתונאים וצלמים המתינו לה בבסיס קליטה ומיון ושאלו אותה שאלות מטומטמות. היא תעשה שבועיים טירונות, תצא לחופשה של ארבעה חודשים, ותחזור לחיל חינוך. אהוד, למה זה לא קרה לי? רות ירדני כץ
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,813 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית. מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחרונה הצטרף למועצת המערכת גם אהוד ב', לקקן של אהוד א' ואהוד ב'. המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום * * * * * * חדש: עקב ההיקף הגדול של 6 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2007, הכולל 304 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 7, שנת 2008 עד גיליון 330 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל. בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו. כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים! עד כה נשלחו תקליטורים ל-2.85% מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * * * * * * המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם! נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד! דרך קבע אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם או לקבל התייחסות המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם לפי שיקול דעת המערכת חשוב מאוד לידיעת הכותבים אצלנו אתר האינטרנט "חדשות מחלקה ראשונה" של העיתונאי יואב יצחק משתף פעולה עם "חדשות בן עזר" בכך שהוא מבקש לבחור מתוך המכתב העיתי שלנו רשימות וקטעים הנראים לו ראויים לפרסום אצלו: "שלום לכם, אני מעוניין לפרסם באתרנו NFC רשימות מתוך כתב העת הנהדר שלכם. אשמח לקבל היתר לכך. בברכה, יואב יצחק." מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם ב"חדשות מחלקה ראשונה" – יודיע לנו על כך מראש או יציין זאת עם כל קטע מסויים הנשלח אלינו. שיתוף הפעולה נעשה מצידנו חינם, ללא כוונת רווח, כדי להגביר את תפוצת היצירות והדעות המתפרסמות אצלנו. המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות benezer@netvision.net.il
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
📑 בגיליון:
"דוּדוּ פָאפֶל! דודו פאפל!" – אבא ואימא סוחבים את דודו הקטן מארץ לארץ אך דודו רוצה רק פאפֶל, לא ואפל, לא אפפל, לא אייפל ולא טרפלגר – רק פאפל! שנמצא כמובן בתל אביב. :
ספרו הקלאסי של אהוד בן עזר "דוּדוּ פָאפֶל", עם ציוריו היפים ומלאי ההומור של אבנר כץ – הופיע מחדש בהוצאת "מטר" לקראת יובל השישים לישראל והוא מתאים לילדים, מתאים לנכדים, מתאים לפלאפל!
:
אוריאל אופק: "השרשרת של צביקה"
תודות מקרב לב למשה טנא מנהל "צוותא":
לצוות ההפעלה, ליחצ"נית ציפי לוין, לכל המשתתפים במופע וכמובן לנילי שחור, על מסירותם הרבה להעלאת אירוע ההוקרה למשוררת אסתר ראב! כן ירבו האירועים האלה של תרומת "צוותא" לספרות ולתרבות העברית!!!
:
עוד הדים לאירוע ההוקרה לאסתר ראב
אהוד היקר, :
שלוש תודות – על אירוע ההוקרה המעניין אודות אסתר ראב – כבר אמרתי לך פעם כי יחסך לדודתך מכניס אותך ישר בין הצדיקים בגן עדן. ותודה שהחזרת את המכתב העיתי שלך מ"וורד" לאי מייל הרגיל, כי לא הצלחתי להוציאו. וכמובן תודה רבה על שפירסמת את קריאתי לצאצאי לוריא. על ידיד כמוך אפשר תמיד לסמוך. וגם ברכה לסדר נעים וחג שמח,
לקראת חג הפסח:
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
:
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
:
אבי וורצל על תפאורות
ידידי זֶמֶרֶשֶת ושוחרי זמר יקרים – שורו, הביטו וראו!:
מהו הבית השלישי של "שאו ציונה נס ודגל"?
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר":
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.