האחד הוא גבר מאצ'ו...
האחר הוא גבר חרדי...
בעיני שניהם אישה,
כל אישה
(אולי חוץ מאימא שלהם וכדומה) –
היא איבר מין.
כוס או פות, קראו לו איך שנוח לכם.
הראשון יכתיר את מי שמוצאת
חן בעיניו כ"כוסית",
השני מקבל עליו ש"קול באישה ערווה."
שניהם רואים אותנו,
את 51% מהאוכלוסייה,
דרך חור אחד בגופנו.
ציטוט חלקי מתוך "גלריה", "הארץ", 20.9
היה רגע
שהייתי מוקפת בכל מיני
גבריאדה
שאמרו לי 'תעשי ככה'...
אני לא מוכנה
שיסתמו לי
את הפה.
ציטוט מלא מתוך: "גלריה", "הארץ", 20.9
מרבים לשמוע אצלנו, וגם מפי יו"ר האופוזיציה, שביבי אשם כמעט בכל אירוע אזורי, לפחות חלקית, וכמובן שגם במשבר היחסים עם תורכיה של ארדואן. הטענה היא שעליו לעשות הכול על מנת לשמור על הנכס היקר של יחסים אסטרטגיים בין ישראל לתורכיה. טענתי היא שאין יותר יחסים אסטרטגים עם תורכיה. על מנת לקבל פרספקטיבה רחבה על יחסי ישראל –תורכיה ראוי להעיף מבט חטוף על היסטוריית היחסים בין שתי המדינות . אנחנו נמצאים עכשיו בשלב ההיסטורי החמישי .
השלב הראשון הוא מאז 1949 ועד 1957. תחילתו מאוד מבטיחה. למרות שתורכיה הצביעה בעצרת האו"ם נגד הקמת מדינה יהודית, היא הכירה במדינת ישראל, כוננה עימה קשרים דיפלומטיים בדרגת ציר וחתמה איתנו הסכמי סחר ותעופה, וב-1954 מונה נספח צבאי ישראלי בתורכיה. סופו של השלב, בשל סיבות אזוריות, היה בהורדת הייצוג הדיפלומטי וצמצום דרסטי בסחר.
השלב השני הוא מ-1957 ועד 1960. זאת תקופת זוהר ביחסים, שהינם חשאיים ולא גלויים. שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני הוא חסר תקדים. הרקע לתנופה הזו: החשש מפני החדירה הרוסית לאזור, בעיקר לסוריה, ופחד מהרדיקליזם הפן-ערבי הנצריסטי ששטף את האזור.
השלב השלישי הוא הארוך ביותר: מ-1960 לעד תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. זאת תקופה של הצטננות בולטת ביחסים. הרקע: שינויים פנימיים בתורכיה, ירידת האיום הנצריסטי, התקרבות תורכית לעולם הערבי. תורכיה תומכת במדינות ערב במלחמת "ששת הימים" וגם במלחמת "יום הכיפורים" (בניגוד לדברי ההבל המושמעים אצלנו כאילו אז תורכיה תמכה בנו), והיא תומכת באופן עקבי באש"פ, כמו גם בהחלטת עצרת האו"ם ב-1975 שהגדירה את הציונות כגזענות. ב-1984 תורכיה הורידה את דרג נציגותה בישראל עד לכדי דרג של מזכיר שני, וכך נאלצה גם ישראל להוריד את דרג הייצוג שלה בתורכיה. יתר על כן, הנספח הצבאי הישראלי (ידידי וחברי יצחק כהני ז"ל) גורש מאנקרה. הפרלמנט התורכי אף קיבל החלטה הקוראת לממשלה לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל, אך הם לא נותקו בסופו של דבר.
השלב הרביעי, תור הזהב והפעם בגלוי ולא בחשאי, מתחיל בשנות ה-90 ועד לשנות האלפיים הראשונות. היחסים הדיפלומטיים הועלו לדרגת שגרירים וניתנה תנופה חזקה לשיתוף פעולה מדיני, בטחוני וכלכלי. הרקע: שינויים מרחיקי לכת בזירה התורכית הפנימית, נפילת בריה"מ, הרעה ביחסי תורכיה-סוריה (זאת התקופה שתורכיה עמדה לפלוש לסוריה), התחממות יחסים בין ישראל לכמה ממדינות ערב, התנופה הטכנולוגית הצבאית הישראלית והרצון התורכי להסתייע בישראל כצינור השפעה על הציבוריות האמריקאית.
השלב החמישי, הנוכחי, הוא השלב של תקופת ארדואן, שבו מערכת היחסים בינינו לבין תורכיה גולשת למדרון הנמוך ביותר מכל השלבים (למעט לפי שעה היחסים הכלכליים). המשבר הפעם הוא שונה והרבה יותר חריף ועמוק ממשברי העבר: הפעם המשטר התורכי הינו בעל אידיאולוגיה אסלאמית השואפת להגמוניה אזורית, הוא אינו נתון לאיומים חיצוניים, הוא מחליש את הצבא שלו, שהיה בעבר בעל בריתנו, ומולו ניצב ממשל אמריקאי חלש ומבולבל.
כללו של דבר, היחסים בינינו לבין תורכיה היו נתונים לעליות ולמורדות, ואף פעם לא היה לישראל בזה יד ורגל. מקורם היה תמיד ביוזמה תורכית, כתוצאה משינויי פנים תורכיים ושינוי בנסיבות האזוריות והבינלאומיות.
מתי יגיע השלב השישי? להערכתי רק כאשר ישתנה המשטר התורכי או שתהיינה תפניות אזוריות מפתיעות.
אהוד: האם יש חשש, או סיכוי, שחוגים קיצוניים בצבא, בדרגים הנמוכים שטרם סורסו, והם הרדים לשימור המסורת החילונית של אתא-תורכ – יתנקשו בחייו של ארדואן כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה התורכית?
שלום אהוד,
אני מבקש להביא לידיעתך ולידיעת המנויים את דבר הקמתה של רשת תרבותית חדשה, 'גיבור תרבות' שמה, ובה יכולים יוצרים לחשוף את יצירותיהם לקהל מבלי להיתקל ב'שומרי שערים' שיחליטו בשם הציבור אם היצירה ראויה לבמה אם לאו.
גם הביקורת על היצירות נכתבת על ידי 'נבחרת המבקרים' שלנו, המורכבת מגברים, נשים וטף בני 8 עד 75, שמקבלים לידיהם ספרים, דיסקים, כרטיסים לסרטים, הזמנות למופעים וכיו"ב, ובתמורה כותבים את התרשמותם מהם.
בדרך כלל זוכה כל יצירה לשתי ביקורות בנות 250 מילים כל אחד, ואחרי שאלה מתפרסמות – מתפתח דיון בין החברים ברשת. כך זוכים הגולשים לחוות דעת אמיתית על יצירות שברצונם לצרוך, ואינם מוגבלים לחוות דעתו של מבקר מלומד או מתחשבן, זה או אחר.
בנוסף יש לנו דף תוכן – 'כיכר התרבות' שמו, ובו טורים, תצלומים של יוצרים בתהליך עבודה וכו'. ברשת קיים גם לוח מודעות שבאמצעותו סופר ימצא מתרגם, מפיק ימצא במאי ולהקה תשיג מתופף.
כולם מוזמנים לגלוש ב'גיבור תרבות', להשתתף בדיונים וכמובן – גם להצטרף ל'נבחרת המבקרים'.
כתובתנו: www.gibor-tarbut.co.il
שנה טובה,
אמנון ז'קונט
אהוד: אני עוד מעט סוגר 75. האם בגיל 76 אהיה מנוע מלהשתתף?
כותב הפובליציסט המפורסם טום פרידמן, "אין לנתניהו אסטרטגיה, האסטרטגיה שלו היא לא לעשות דבר."
מסיבה זו בדיוק נתניהו הוא איש כלבבי. דוברי השמאל אחוזי בהלה נוכח המאורעות ודורשים מראש הממשלה "לנקוט יוזמה," שהוא ביטוי מכובס לכניעה טוטאלית לסחטנות הפלסטינית ולהתפרקות מכל נכסינו, בתקווה שזה ירצה את הפלסטינים ואת אומות העולם.
ואני אומר לכם, זו תקווה שאין לה על מה לסמוך, אדרבא, כניעה לסחטנות היא מתכון בטוח להפיכה לסמרטוט ולהזמנת לחצים נוספים. רבותיי, אנשי "מחנה השלום", תרגיעו קצת, מה נתפסתם לבהלה? הקפאת ההתנחלויות, כדרישתו הסחטנית של אבו מאזן, לא תביא אותנו למנוחה ולנחלה, אלא תחליש את מעמדנו עוד יותר. את גישת ההקפאה כבר ניסינו במשך 10 חודשים בעבר, וזה לא ריצה איש ולא הביא למו"מ עם הפלסטינים. קצת קור רוח וכוח עמידה לא יזיקו. יש מצבים קשים שבהם העשייה הטובה ביותר היא שמירה על קור הרוח ואי-עשייה (כניעה לסחטנות).
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
אורה מורג
סופרת ילדים ונוער
איננו יודעים כיצד ייסתים הפיאסקו של "הכרזת" המדינה הפלשתינית באו"ם. איש אינו יודע, כולנו מנחשים בלבד. אך מיספר תובנות-בינים כבר צצות ועולות מהתנהלות מנהיגי ישראל והפלסטינים והללו אינן מחמיאות לאיש.
קיימים ציבורים בינינו אמנם מיעוט אך רעשני, מקושר ובעל השפעה מונים רבים מערכו הממשי, אלו הם המשתייכים לשמאל האנרכיסטי הבולשביקי הרדיקלי אשר לא בכדי הינם מוגדרים ככאלו. השמאל הרדיקלי הישראלי מסוגר בקופסת חשיבה מיוחדת משלו, תלושה ומנותקת מהמציאות, אינה מכירה במתרחש סביבה, מתעלמת מעובדות. הם הופכים את עקוב העובדות בהבל פה למישור. אנו שומעים רבות על חתירתו חוצת גבולות ההגיון של השמאל הרדיקלי להקמת מדינה פלסטינית. לא שמענו ולו מילה אחת מאותם מעריצי הפלסטינים בינינו הכיצד, באלו תנאים תתקיים מדינה פלסטינית לצידנו?
לגבי דידם הקמת המדינה הפלסטינית הינו סוף הסיכסוך בעוד שכל תינוק דרבנן כבר יודע כי הקמת מדינה מעין זו הינה אך תחילתו של הסיכסוך האמיתי, וכי הסיכסוך המדמם הממשי בוא יבוא כמובן.
הרי עובדות העבר מלמדות כי אנו עומדים להקים מדינת טרור בשטחי יו"ש. אין צורך בחוכמה יתרה לחזות זאת, כך בדיוק קרה בלבנון, כך בדיוק קרה ברצועת עזה ולפי כל חוקי הסיכויים הרי כך גם יקרה ביו"ש. אנו חוזרים שוב ושוב על אותה הטעות, חווים אותה התוצאה, ובאיוולתנו מצפים שוב ושוב לתוצאה שונה. אמנם אל לנו לזנוח את השאיפה לשלום עקב כך, אך עלינו להציב תנאים ברורים וחסרי פשרות לקיום אותו שלום, ואם הללו לא מתקיימים אזיי איננו במשחק, אנו סרבנים. מוטב לנו מתיחות חסרת חוזה שלום שקטה משלום נפיץ ומדמם.
ובכל זאת, גם אם עובדות החיים אמורות ליישר את התנהלותנו המדינית, לא קםא יש שמאל, אקדמאי, איש רוח, צילצולים והזיות אוויל אחד התומך בהקמת מדינה פלסטינית, ואמר לחסידיו השוטים כי ישנם סייגים מסוימים בהקמת מדינה כזו לאור לקחי העבר וכי עלינו לעמוד עליהם באורח נחרץ לפני שנתמוך בהקמת אותה מדינה.
לדוגמא, מה יהיו סידורי הביטחון, המסחר, חלוקת המים, הגבולות, שאלת הפליטים, שאלת זכות השיבה, האנרגיה ועוד ועוד. כלומר לטעמם של האווילים האנרכיסטים מהאקדמיה והצלצולים שלנו (שלנו? אוי לאותה הבושה), הרי אך תקום מדינה פלסטינית והשלום העולמי האוניברסלי בוא יבוא ועמלי כל העולם יתאחדו סוף-סוף. דהיינו, קודם נבטח ואילו רק אחר כך ננסה. סידורי ביטחון ושאר ירקות? אין צורך בזוטי דברים כגון דא, שהרי הפלסטינים כבר הוכיחו קבל עם ואוטובוסים מתפוצצים על תכולתם האנושית את אופיים שוחר השלום, הרחום, הנוח והנינוח ומכאן, נקים או נתמוך במדינה פלסטינית – ובא שלום על ישראל ונירוונה על העולם.
הכרזתו של אבו ("המתון") מאזן כי לא יכיר במדינה יהודית ולא יאפשר ליהודים לשבת במדינה פלסטינית – אמורה להדליק נורה אדומה בוהקת בפני כל ישראלי.
ישראל עמלה להפיס את דעת העולם בעזרת ההכרזה ומתווה הדרך: "שתי מדינות לאום לשני עמים" כך נאה וכך יאה. אך מה אומר לנו ה"אבו" ישירות ובמשתמע? שתי מדינות? ודאי, בהחלט אך שתי המדינות הינן עבור עם אחד, העם הפלסטיני, הוא אינו מכיר בזכותה של המדינה היהודית להתקיים. לטעמו, תקום מדינה פלסטינית "טהורה" ולצידה מדינה דו-לאומית הכפופה לזכות השיבה הפלסטינית.
אלו מבינינו השוגים באשליות אינם משיגים כי ישראל בגבולות הקו הירוק הינה כבר הלכה ולמעשה מדינה דו-לאומית – למצער בעיני הערבים-הישראלים ואחיהם הפלסטינים.
אנו גם איננו עומדים דיינו על הסתירה הנובעת מהכרזותיו של האבו. אם מדינת פלסטין העתידה חייבת להיות "יודן-ריין" (נקיה מיהודים) הרי ההגיון הפשוט הנובע מכך מחייב כי מדינת ישראל חייבת להיות נקיה מערבים – ומכאן, מדוע איננו מחצרצים זאת על כל גבעה רמה בעולמנו (כטקטיקה שתהפוך לאסטרטגיה). היהודים אצל היהודים והערבים אצל הערבים, חילופי אוכלוסין לאמיתם, היכן שלא יעברו הגבולות, ההפרדה תהיה טוטלית, שהרי ידנו אינה במעל, ה"אבו" דרש זאת הלא כן? ניצול הזדמנויות אינו הצד החזק שלנו , כך ניראה.
ומדוע הדברים נאמרים? משום שאנו נופלים ברוב איוולתנו במלכודת הפלסטינית. לא הוותרן, המתרצה ומפיס הדעת הוא המוביל ומתווה המהלכים. הסרבן, הלעומתי, חסר (לכאורה) ההגיון, בעל "תסמונת הכלב המשוגע", הללו הם המובילים ויוצרי סדר היום בעולמנו, זו הטקטיקה הפלסטינית שהפכה אסטרטגיה רבתי והם מפעילים אותה באופן מעורר הערצה.
כוונותיו של בנימין נתניהו טובות והוא ראוי להערכה רבה על כך; הוא עמל קשות לשכנע את העולם בכנות כוונותיו/כוונותינו, זהו האופי והכיוון היהודי הגלותי ואין כאן גינוי לכך – אנו שרדנו אלפי שנים בגלות בדיוק משום כך. אך כעת החטאנו את הלוז, אנו איננו בגלות יותר. נתניהו אינו משיג כי במרוצתו להפיס את דעתם של כולם הוא אינו מפיס בסיומו של יום את דעתו של איש.
כמובן שהוא ניכשל בכך גם משום שהתקשורת הישראלית ועוזריה מטרפדת את הסיכוי למשא ומתן ולשלום, היא עמלה מצידה לשכנע את העולם באוסף הכפשות ניבזי – כי נתניהו לא אמין, לחיץ, מזיע, מזגזג. ואם הישראלים עצמם טוענים כך, הרי שברי כי הגויים ישתכנעו במסע רצח האופי ושלילת הלאום היהודי הזו ללא כל קושי.
נתניהו שוגה בכך שאינו מנסה מסלול אלטרנטיבי יעיל מונים רבים יותר, מסלול "הסרוב" הגמיש-הטקטי. ניראה כי להוותנו הדבר אינו לכבודו להופיע כסרבן, אך זו בדיוק הנקודה, כי בהימנעותו מכך הוא מכשיל, אמנם מתוך כוונות טובות, את מדיניות החוץ הישראלית. נתניהו עמל ללא לאות להיראות צודק ומזניח את הצורך להיות חכם.
מוטב לנו ולראש ממשלתנו להופיע כעקשנים כפייתיים, כסרבנים – ולמתוח את חבל הסרבנות עד קרוב לפקיעה וברגע האחרון לשחרר מעט. אנחת הרווחה תישמע בכל רחבי העולם מקצה לקצה בנוסף לחיזורים אחר ישראל.
רבים מכירים את "משל הרבי והעז" אך מעטים שתים ליבם לחוכמת תורת המשחקים הגלומה בו. בקצרה... יהודי קשה יום ומגורים בא לרבו לטכס עצה ולשמוע הדרכה כיצד להטיב את תנאי מגוריו הקשים והצפופים. יעץ לו הרבי להכניס עז לתוך הבית "אבל רבי, אין מקום נוסף אפילו לעכבר," נרעש היהודי. "הכנס העז ובוא לבקרני בעוד שבועים," פסק הרב. בביקור הבא הורה הרב להוציא את העז, ולבוא לבקרו בעוד שבוע. בביקור הבא הודה היהודי הנרגש ואסיר התודה לרבו על מרחב המגורים הנפלא שנפתח בפניו עם הוצאת העז.
ניראה כי מישהו חייב להשכיל את נתניהו ב"משל הרבי והעז", דומה וכולנו נצא נשכרים מכך ביחסינו עם העולם הערבי ועם הפלסטינים בפרט. עד עתה הפלסטינים הם שלקחו לתשומת ליבם את הנובע מ"משל הרבי והעז" והולכים לאורו באדיקות ובהצלחה רבה.
דוגמא נאה להתנהלות סרבנית מתוכננת היא דרישתו של ה"אבו" כתנאי מוקדם למשא ומתן בינו לבין ישראל – קיום הקפאת בנייה כוללת ביו"ש. אך כאשר מעמידה ישראל תנאי הגיוני מוקדם מצידה לשם איזון, והוא הכרה פלסטית במדינה יהודית, שהכירה בזכות הפלסטים למדינה פלסטית, (כמובן, איננו צריכים לאישורו, אך זה הינו צעד טקטי ממש כהקפאת הבנייה), הריהו עומד בסרובו לקיום המשא ומתן. התנהלותו מטורללת? לאו דווקא, זוהי התנהלות עקבית וחכמה במתכונת "הכלב המשוגע" או אם תרצו, שוב הליכה בנתיב "משל הרבי והעז".
מה אומר ה"אבו"? פלסטין נקייה מיהודים, ובנוסף מסרב להכיר במדינה יהודית. כאשר יגיע הזמן, ישחרר "האבו" מעט את החבל, "יתיר" לעשרה יהודים להתגורר בפלסטין "שלו" ויאשר לנו ברוב טובו הנפת דגל ישראל בארץ-ישראל (גם כן שלו). אנו והגויים נהיה כה אסירי תודה עד כי ניפול מעולפי תודות לרגליו וננשק את נעליו על "הוויתורים המפליגים" שהלה עושה עבורנו.
וכעת ברוך, האם הבנת, האם הפנמת?
מדוע נוקט ה"אבו" אסטרטגיה זו? משום שבסופו של יום אין בכוונתו לחיות צד בצד עם מדינה יהודית. הקמת המדינה הפלסטינית הינה אך עוד שלב בדרך הארוכה להשמדת ישראל (ויש לערבים הרבה סבלנות, שלא כמונו). וכך, הוא יוותר כמידת זית-סורי-דפוק (לאחר תקופת סרבנות) וידרוש בתמורה ל"ויתוריו" המגוחכים, עוד ועוד וויתורים מפליגים מצד היאהוד האוויל, אשר כמובן יענה לו באנחת רווחה ובנפש חפצה, לאחר לחץ מאסיבי עלינו של עולם אסיר תודה ל"אבו". לעומתו, אנו כה כמהים לשלום, לשקט ולשלווה, לנירוונה עולמית אוניברסלית – עד כי טחו עינינו מראות את המציאות, אנו חוסמים ההכרה בהונאה העצמית אשר אנו עורכים לעצמנו.
זה יהיה הסיבוב הנוכחי. והסיבוב שלאחריו? תמונת ראי של הנאמר כאן לעיל, שוב ושוב, עד שנחזיר ברוב טובנו, ופשרנותנו האווילית, התלושה ממציאות, המתעלמת מעובדות, המסרבת להאזין לדברי הערבים – את שיח' מוניס ובנותיה, ונפצח בשחייה ארוכה ומרעננת בעלת סוף ידוע בימה של עזה.
בהזדמנות ראויה זו ברצוני לאחל למשפחתי, לידידיי, למכיריי, לקוראיי ולכל עם ישראל – שנה טובה, באמת טובה, שנת שיגשוג שלום על כל בית ישראל.
אהרון רול
amroll@synpatico.ca
ידיעה קטנה שבקטנות עם תמונה "שריפה בהיכל התרבות" שהופיעה ביום 21.9 ב"הארץ": "שריפה פרצה אתמול בערב בחלקו העליון של היכל התרבות בתל אביב. איש לא נפגע. צוותי כיבוי השתלטו על האש וכיבו אותה בסיוע מנוף. טרם ברור מה גרם לשריפה ואיזה נזק נגרם (אילן לאור).
הפיכתה ל'פלסטין' היא פתרון הבעייה
הפתרון היחידי לבעיית הסכסוך ישראל-פלסטין היא הפיכתה של ירדן למדינה הפלסטינית.
שליטי ירדן מאז ימי חוסיין, שוויתר על הגדה לאחר 19 שנות שלטון רודניו ושהפקיר אותה לחסדי הפלסטינים, הוכיחו כי אינם יודעים להתנהג לא ככובש ולא כנוטה חסד. לירדנים בגדה היה משטר דו-פרצופי; מצד אחד הפכו את הפלסטינים לנתיני ירדן מהשפה ולחוץ, אבל מעולם לא קיימו בגדה מדיניות כפי שנהגו בעבר-הירדן. ולמעשה התנהגו כלפי תושבי הגדה כנתינים סוג ב'.
גם הפליטים הרבים ששטפו את הממלכה הירדנית סיבכו את המשטר, והשיא היה כשכוחות צבא ירדן ב"ספטמבר השחור" [1970] טבחו אלפי פלסטינים.
בימים האחרונים בפרט, ולאורך הקדנציה שלו בכלל, משדר מלך ירדן פאניקה בשל יחסי ישראל עם הפלסטינים. הוא יודע מאז ימי מלכותו של אביו ובשל "ספטמבר השחור", כי הפלסטינים מהווים עוקץ בגרון הממשלי שלו.
מה בעצם מפחיד את עבדאללה ה-2? לא רק, ובשל, הקריאות בישראל "ירדן היא פלסטין", אלא ובעיקר שהחלק הארי מבין נתיניו הפלסטינים יתקוממו וידיחו אותו כפי שהודחו מרבית המלכים או הרודנים הערביים; בין על ידי בני העם ובין בידי גורמי חוץ. עיראק למשל. חוץ מעיראק, הודחו נשיאי טוניס, מצרים, תימן בדרך ובאחרונה גם נשיא סוריה על הפרק. נותרו רק שליטי חצי האי ערב; סעודיה ומדינות המפרץ. אלה הן מדינות שבטיות ולא לאומיות כפי שירדן מנסה לשדר, ובשבט המסורתי מאז ימי קדם, מרבית הנתינים נאמנים לשיח'. כך שרבים משליטי מדינות המפרץ מכונים עדיין שיח'.
אבל, מלך ירדן הוא יוצא דופן מבחינה זו; לא רק שהוא אינו שיח' ומנהיג שבטי – הוא משדר התנהלות אירופאית-למחצה, ולא רק בשל מוצאו החצי-אירופאי וחינוכו הבריטי.
בשל כך, החלו באחרונה מנהיגי שבטים אותנטיים לערער על מנהיגותו. הוא לא עבדאללה ה-1 שמוצאו ממכה והתנהג כמו שיח' אמיתי כשבנה את אוהלו לראשונה כשהגיח ממכה בראש שיירת גמלים בשנת 1921, כשאיים לעלות על דמשק כשהצרפתים סילקו מכס המלכות בדמשק את פייסל אחיו.
באין לו לעבדאללה ה-2 משענת מסורתית להישען עליה כמלך וכמושל, הוא מניח כי אם יתנפל על ישראל כמי שמונעת שלום עם הפלסטינים, יוקל לו ויעזבו אותו לנפשו.
זו טעותו. ומכאן נובעת הפאניקה שלו. כי הפלסטינים זיהו את מקור הסכסוך עם היישוב היהודי בארץ או בעיקר עם התנועה הציונית טרם בואו בכלל של עבדאללה ה-1 לעבר-הירדן, והמקור היה הצהרת בלפור והבית הלאומי לעם היהודי בפלשתינה שנכלל בתוכנה. אותה הצהרת בלפור לא דיברה על גבולות ולא על עבר-הירדן, שתהיה מדינה ערבית, והציונים דבקים בה עד היום הזה. גם זה וגם זה הם מקור הפאניקה של עבדאללה, שגורמים ציוניים אותנטיים ידבקו בתכנים של הצהרת בלפור ולא בה' באייר – יום הכרזת המדינה בידי בן-גוריון.
מלך ירדן מודע למפות של התנועה הציונית שכוללת את מחצית עבר-הירדן בגבולות המדינה היהודית העתידה לקום לאור הצהרת בלפור [מפת מיינרצהאגן].
הפשרה הציוניות להקים מדינה רק בעבר הירדן המערבי, גם היא לצנינים בעיני מלך ירדן, כל עוד קיימים גורמים ציוניים המבקשים לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בתנאי שהם יקימו את מדינתם בעבר הירדן. העוקץ בגרון מלך ירדן אינו לב הסכסוך עם הציונים, אלא מרבית נתיניו שהם פלסטינים – שבסופו של יום הם שידיחו אותו ולא צה"ל.
הולדתה של ירדן ב-1921, כפאניקה בריטית שמא "יתקוף" עבדאללה עם 500 גמלים את הצבא הצרפתי בסוריה לאחר שסילקו את פייסל אחיו שהומלך בידי לורנס [איש ערב] – זו לידה בחטא. ה'אמיר' המדברי מחיג'אז, שאביו חוסיין [הזקן] זלזל בו כל חייו, היה ברירת מחדל של אימפריה אדירה על חשבון התנועה הציונית ועם ישראל, שהפכו אותנו למטאטא או לסמרטוט ריצפה. אין לעם ישראל ההיסטורי שום רשות להיות סמרטוט של אימפריה ששבקה חיים ונותרה עם הפגנות של מהגרים במרכז לונדון.
ירדן היא פיקציה, והפלסטינים יודעים זאת, רק שהם רוצים למרוח את החמאה משני הצדדים של הפרוסה [גם בגדה וגם בעבר הירדן]. מה אנחנו ילד מוכה?
הגלוייה שמצאה הניה [לא היא מצאה אלא הגלוייה הזו נקנתה בידי אהוד בן עזר תמורת 75 דולר מסוחר הבולים והגלויות הקליפורני אד רוזן. – אב"ע] ממוענת ככל הנראה לנתן קייזרמן שהיה מנהל בנק א.פ.ק. (הגלגול הראשון של בל"ל) בחיפה. בגלל קוטן הקהילה, אין כמובן צורך בכתובת מדויקת, וכתוב רק שם הנמען.
נתן קייזרמן הוא אכן אבי אורי קיסרי (שמואל קייזרמן), וכן אביהם של יוסף, הרצלה (!), כרמלה (!), תמרה ושלומית.
קייזרמן נולד באוקראינה בשנת 1863, עלה בעשור האחרון של המאה ה-19 ונפטר בפרדס חנה בשנת 1945.
הגלוייה כתובה רוסית, ולפי תרגום של חבר היא מציינת שנשלח אליו [לקייזרמן] טנא עם ענבים בידי לאה אסא (?), ומסיימת בדרישת שלום, כנראה למירה (רעייתו של נתן).
אני מצרף צילום מתוך ויקיפדיה של הבנין היפה (לדברי נעה בתי – שילוב ארצישראלי של סגנונות מזרח ומערב) של בנק א.פ.ק, בתכנון פרופ' אלכסנדר ברוואלד (מייסד הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון). על קירותיו מדליות בולטות של מטבעות עבריים עתיקים. הבניין נמצא בעיר התחתית בקרן הרחובות קייזרמן-נתנזון.
לדברי נעה בתי, סגנון הבנייה של בנק א.פ.ק בעיר התחתית של חיפה הוא אקלקטי (לקטני) כמו בבנייניו האחרים של ברוואלד בחיפה, הטכניון וביה"ס הריאלי, שניהם בהדר הכרמל.
אנקדוטה ששמעתי מפי שפרה בת כרמלה בת נתן מספרת שקייזרמן ביקש את ביאליק ללמד את רעייתו מרים עברית, אבל בזאת דוקא נכשל משוררנו.
בברכת שנה טובה על כל עם ישראל,
ישראל שק (דמתקרא איסי)
schek@post.tau.ac.il
זוכר אני פני נערים רציניים שעמדו והוכיחו כי יש לעשות את שפתנו בית-קיבול לכל דבר. מבין התלמידים, חבריי-למחלקה שהבריקו בהומור ובתאוות חיים, ועסקו ב"חידושי לשון" מן הסוג שהבאתי, היו אורי קיסרי, דוד הכהן, אריה רובינשטיין, וברונר מזכרון-יעקב, וכל זה על רקע של מרחב גבעות-החול. רק לאחר שנים רבות יצא מילון עברי שמכיל מילים אלה, וזכה בהצלחה רבה.
באחד הלילות הלכנו, אורי קיסרי, דוד הכהן ואני, להסתובב בגבעות-החול. עמדנו ליד מגדל-המים, שניחצב בשדרות רוטשילד, ומנורת-הלוכס שמעליו האירה את שממת גבעות-החול. הסתכלנו בה כאילו היתה לנו מגדת עתידות, ודיברנו על מה שכל אחד מאיתנו רוצה להיות כשיגדל.
ראשון התפרץ דוד הכהן, ודומני שביקש להיות אישיות ציבורית.
אורי קיסרי לחש: "עיתונאי."
וכשפנו אליי ושאלוני מה אהיה, מצמצתי עיניי ואמרתי:
"אולי צייר."
כל אחד מאיתנו ניחש נכונה את עתידו. רק דבר אחד לא ניחשנו, כי עתיד מגדל המים הראשון בתל-אביב להיהרס. מגדל שהכיל בתוכו זכר כה הרבה ממעשי-בראשית של חיינו הציבוריים.
כך היתה מנורת-הלוכס על מגדל-המים עדה ראשונה לשלוש משאלות של שלושה תלמידים, אשר התממשו ברבות הימים.
מתוך: נחום גוטמן ואהוד בן עזר: "בין חולות וכחול שמיים", הוצאת "יבנה", 1980 ואילך, עמ' 80-81.
מס שפתיים
קשה להבין את בנימין נתניהו, יובל שטייניץ ומנואל טרכטנברג. מדוע הם כל כך מתעקשים לשמור על מסגרת התקציב? הרי עומדת לרשותם דרך נהדרת להפוך לסופר-פופולריים: לקבל את המלצות מי שברוב צניעות מתהדרים בכינוי "צוות המומחים" של תנועת המחאה, ולהגדיל את תקציב המדינה בעשרות מיליארדים שיועברו לחינוך, לבריאות, לדיור ולרווחה. כך יזכו למחיאות כפיים סוערות מהציבור הרחב, שברוב תמימותו יאמין שהנה חייו עומדים להפוך לגן עדן.
יוסי יונה מ"צוות המומחים" אינו עוסק בקטנות. הוא מכריז ש"נדרשים מאות מיליארדים כדי לתקן את העוולות", ו"המומחים" האחרים מציעים לנו מכל טוב: להגדיל ב-30% את תקציב החינוך, לספק חינוך חינם מגיל חצי שנה ועד תואר ראשון, לבטל תשלומי הורים, להקטין את מספר התלמידים בכיתה ל-21, להעלות את גובה כל הקצבאות הסוציאליות, להגדיל את תקציב הבריאות ב-10 מיליארד שקל, לספק לכולם אשפוז סיעודי וטיפולי שיניים בחינם, וגם לקצר את שבוע העבודה ולהגדיל את החופשות השנתיות. וזה רק חלק זעיר מההמלצות הנדיבות. כלומר, גם נעבוד פחות, גם נבלה יותר, וגם נקבל הרבה יותר שירותים מהממשלה. אז מי יכול להתנגד לגן עדן שכזה?
כדי לממן את כל ההטבות האדירות הללו, מציע "צוות המומחים" להעלות באופן דרמטי את שיעורי המסים, ולמקם את ישראל בצמרת נטל המס העולמי. הם רוצים להעלות את מס ההכנסה השולי ל-55%, להעלות את מס רווחי הון ל-40% ואת מס החברות ל-31%. אבל הם טועים בחשבון. גם העלאות חדות כאלה לא יספיקו כדי לממן את "מאות המיליארדים" של יוסי יונה.
וזה לא הכל, כי מדובר כאן בטעות כלכלית בסיסית של אביה ספיבק ויוסף זעירא מ"צוות המומחים". הם מניחים שאפשר להעלות את המסים לגובה לא סביר, הרבה יותר ממה שמקובל במדינות המערב, אך בלי לפגוע בצמיחה ובתעסוקה. הם מניחים, בטעות, שההשקעות הזרות ימשיכו לזרום באותו קצב, ושהמשקיעים המקומיים לא יברחו לחו"ל, למרות שהבטיחו להם הורדת מס חברות ל-18% והנה קיבלו 31%. הם לא מבינים שגובה המס הוא אחד המשתנים המשפיעים ביותר על ההחלטה היכן להשקיע.
ברור גם שאם המס השולי יעלה ל-55%, ההתחמקות ממס תשבור שיאים, ויש אינספור דרכים חוקיות להתחמק ממס. הרי למדנו כבר מניסיון העבר שכאשר אתה מעלה את המס לגובה לא סביר, מספר המתחמקים גדל וההכנסות ממס יורדות במקום לעלות. כלומר מדובר במס שפתיים בלבד.
כמו כן, עצם הגדלת ההוצאה הציבורית בחדות גורמת נזק לצמיחה ולתעסוקה, ולכן להאטה ולירידה בהכנסות ממס. ככל שהממשלה תיקח מהמשק יותר משאבים, כך יישאר לסקטור העסקי פחות, והוא יילך וישקע. כך יהיו פחות צמיחה, פחות מקומות עבודה תחרותיים, ופחות הכנסות ממסים לממשלה. כלומר, הגדלת הוצאות חדה תוך כדי העלאה חריפה של שיעורי המס כן יגדילו את הגירעון בתקציב, בניגוד לדבריהם של ספיבק וזעירא. וגירעון גדול מוביל לחוב ציבורי גדול, להורדת דירוג האשראי, לפגיעה בצמיחה ולעלייה באבטלה.
למשק הישראלי יש שני עוגנים: גודל התקציב וגודל הגירעון. אם החבל של אחד העוגנים ייקרע, הספינה תתנדנד וגלים יציפו את הסיפון. אך אם נתנתק משני העוגנים, הספינה תיסחף למים הסוערים של המשבר העולמי, ותיטרף בגלים.
ואת הגורל המר הזה רוצים למנוע מאיתנו נתניהו, שטייניץ וטרכטנברג. לכן הם מוותרים על אהבת הציבור היום, כדי לזכות באהבתו מאוחר יותר, כאשר כולם יתפכחו ויבינו שאי אפשר להוציא מאות מיליארדים בלי להתמוטט. ראו את יוון, פורטוגל, ספרד ואירלנד.
די מקובל אצלנו להשמיץ את המנהיגים. לטעון שהם חסרי אחריות, שחושבים רק על הכיסא. אבל במקרה הזה, הפופוליסטים חסרי האחריות הם "צוות המומחים".
מתוך "הארץ", 20.9
זוהי כותרת המודעה ["הארץ" 21.9.11] המזהירה אותנו מ"מחזה העיוועים. ראש הממשלה מוביל את אזרחיו למצדה."
34 חתני פרס ישראל ופרסים אחרים ופרופסורים, חתומים על המודעה הקוראת להכיר במדינה פלסטינית בגבולות הכיבוש עד 1967 וזאת בשם "המוסר האנושי, ההיסטוריה היהודית והאינטרס הישראלי."
בעיני הערבי-הפלסטיני, הכותרת סותרת את הסיבה לתמיכה בהכרזה על מדינה פלסטינית: עליכם היהודים להחליט אם ההכרה במדינה פלסטינית נובעת מפחד מ"מצדה" או נובעת מ"מוסר ו"היסטוריה".
אם אתם פוחדים, אז למה אנו, הפלסטינים, ניכנע ונוותר על שאיפתנו ה"היסטורית" לזרוק אתכם לים או נוותר על דרישתנו ה"מוסרית" ל"החזיר לנו את גזלת אדמותינו הקדושות לנו ולא לכם?"
בעבר, ב-1982, אנו הפלסטינים ביטלנו את בקשתנו [והחתום מטה היה השליח] להיפגש לשלום עם ראש ממשלתכם, מנחם בגין ז"ל, ולמה ביטלנו? כי לנוכח "הפגנת ה-400.000" הפנמנו: אתם חלשים, ועם חלשים מדברים בשפתו של זאב ז'בוטינסקי: "קיר הברזל". הברזל עכשיו הוא שלנו, בעזרתכם, החוששים מ"מצדה", אתם חמאה. עוד "נמרח" אתכם.
ציון הפרסים והתארים של החותמים אינו מורה על חוכמה מדינית אלא על חבורה בעלת חשיבה אחידה ועדרית. לא מדעית, לא מקצועית, מנותקת במודע מעובדות היסטוריות, ממוסר אמיתי ואובייקטיבי. הפרסים והתארים אולי מצביעים רק על מוסריותם: "אני עכשיו בוועדה שבוחרת בך ואתה מחר בוועדה הבאה שתבחר בי."
החתום מטה אינו ביניהם מסיבה בלתי מוסרית: ההיסטוריה שלי אינה כ"אחד מאנשי שלומנו". למניעת פתחון פה שיאמר כי הקנאה מחלחלת בי, אציין שזכיתי לפרסים רבים, אבל רק כשזהותי היתה אנונימית או לפני שזוהיתי בצדק או לכאורה, כאחד ש"לא משלנו..."
מרדכי בן חורין
לסופר נידח שלום.
לאחר קריאת גיליון 678 העשיר והמרתק, ברצוני להגיב לכל מי שגינה – ובצדק! – את החוליגנים של "תג מחיר". אכן כן, כדבריו של הייטנר, הם-הם האיום הגדול ביותר על תנועת ההתנחלות, אך ההשוואה שעשה בין מידת ייצוגם את ציבור המתנחלים לבין זו הקיימת במקרה של יגאל עמיר ותושבי הרצליה, חסרת שחר.
לפני שאנסה להצביע על שורשי חוסר השחר הזה, אומר כי שאלת "הייצוגיות" בעייתית בכל מקרה. גם כבוד הסופר הנידח, במאמציו המשונים והתמוהים להמעיט מערכה של תנועת המחאה ששטפה אותנו בקיץ, אם באמצעות הצבעה על מעשיה של ליף בעבר, ואם באמצעות הצבעה על מגרשי החנייה המלאים של הסטודנטים המפונקים והעילגים – שם דגש על מיספרם הנמוך של המפגינים: לא מיליון ולא חצי מיליון ולא שום דבר דומה לכך. כאילו שרק אם ההמון מדבר, לדברים יש תוקף.
והרי מדרגות המס בארץ מעוותות גם אם אף אחד לא היה אומר מילה לגביהן. וממשלת ישראל השקיעה רבע מיליארד שקל בבית חולים פרטי (פרטי!!!!) במרכז הארץ (אסותא למי שלא מזהה) ורק רבע מהסכום הזה בבית חולים ציבורי בפריפריה (אשקלון), וזו עובדה גם אם אף אחד לא היה אומר אותה.
ומכאן, ששאלת הייצוג, בין אם כמותית ובין אם איכותית, אמורה להיות שאלה משנית מנקודת מבטו של מי שמתיימר לומר אמת. והיומרה הזו – לומר אמת – היא בדיוק הסיבה שאני מברך כל פעם בה עוד גיליון של "חדשות בן עזר" נוחת במחשב שלי.
לפני שאשוב לחוליגנים ולייצוגיות, אוסיף רק עוד שורה אחת בעניין זה: היזהר מר בן עזר שמא תיעובך (המוצדק, אותו אני חולק עימך) לעיתון לאנשים חושבים, לא יהפוך אותך לאחד מהם. טרור מחשבתי הוא רב כיווני והדברים ידועים. המתכון להימנע ממנו הוא להשתדל לומר את האמת. והאמת במקרה של תנועת המחאה גדולה בהרבה מעילגותם של סטודנטים, ממוזרותה של דפני ליף ומהשאלה האם בכיכר המדינה היו 300 או 230 או 380 אלף איש.
ובחזרה לאנשי "תג מחיר": ביום שתושבי הרצליה יקבעו לעצמם שיטה פילוסופית-מדינית כבסיס לאיכלוס העיר, השוואתו של הייטנר תהיה משכנעת. והרי הקשר בין נוער הגבעות, המחתרת היהודית, מפוני גוש קטיף ואנשי תג מחיר הוא ברור וצלול: תורתו הפילוסופית-מדינית של הרב קוק ושל ממשיכיו. לפני שיתנפלו עליי בשיקוצים וחרמות, אבהיר שכל תורה נתונה לפרשנות, ומנקודת מבט של ציוני-חילוני-הומניסט אני מברך על פרשנותם של אבי רביצקי, יהודה גלעד או אפילו יואל בן-נון, ומגנה את פרשנותם של אנשי "תג מחיר" או הרב דב ליאור. אבל כולם, כולם ללא יוצא מהכלל – נולדו מתוך אותה פילוסופיה-מדינית המכונה 'ציונות-דתית', ולכן כולם ללא יוצא מהכלל מייצגים אותה, כולם פרי שלה, ולכן על המבקר חד העין, בכלל ובפרט אם מדובר באורי הייטנר, לעמוד על כך ולא לפטור עצמו בשיטה הנחותה מכול: הגדרת מי שלא מוצא חן בעיניך כ"מטורפים", "הזויים" ושאר ירקות.
אנשי "תג-מחיר" בסך הכול מתחו עד לקצה את המסקנה הנגזרת מהגיונה של הציונות הדתית: אתחלתא דגאולה, ישועת השם כהרף עין, ושאר מרכיבים מופלאים שהביאו רבים מהם לניכור מוחלט כלפי המדינה החילונית, היהודית-הדמוקרטית, שהיא יהודית בהגדרתה הלאומית ובהגדרתה הלאומית בלבד (לא ייתכן אחרת וכל דיבור על מדינת הלכה הוא שקר חסר רגליים שנועד להפחיד חילונים בורים או ליצור אשליות משיחיות אצל אנ"ש ובני"ש).
החדשות הטובות הן שרוב רובו המוחלט והיציב של המחנה העצום הזה, אנשי הציונות הדתית, הבינו לבד ובעצמם שדבר אחד זה תורה פילוסופית-מדינית מהסוג שיצרו הרבנים קוק לדורותיהם, דבר אחר זה המציאות המורכבת. אבל מה לעשות ומדובר רק ברוב מוחלט ויציב אבל לא כזה שאיננו מותיר – והוא אכן מותיר – קצוות, המפרשים בדיוק את אותה תורה באופן בו היא מפורשת ומיושמת.
ומכאן למסקנה: הבעייה היא כמובן ביטחונית, ואכן יש לגדוע את ידי החוליגנים הפורעים (באופן מטאפורי כמובן, לשימם מאחורי סורג ובריח), אבל היא קודם כל פילוסופית. היא שאלה של זהות. ומי שרוצה לעשות חשבון אמיתי עם התופעה אין לו ברירה אלא לומר משהו בסגנון הזה: שורש תורתה של הציונות הדתית בעיוות מחשבתי יסודי, בחוסר הבנה של המציאות בה חי וקיים ויתקיים העם היהודי: חילון, מודרניזציה, תיעוש, אינדיווידואליזציה, וציונות שבאה לעשות מכל אלו תשתית לקיום יהודי בימינו. לא ישועה, ולא השם ולא כהרף עין. על זה יש לדבר ולכתוב ולחנך.
ישראל זמיר הוא חבר קיבוץ בית-אלפא, עיתונאי וסופר. משנת 1972 היה חבר מערכת "על המשמר", עורך המוסף "חותם", הקים את המוספים "הדף הירוק" ו"קו למושב", שימש שנים רבות ככתב וכעורך-מישנה של העיתון. ועם סגירת "על המשמר" עבר ל"מעריב". זמיר למד ולימד עיתונאות באוניברסיטת תל-אביב.
ישראל זמיר הוא בנו-יחידו של הסופר יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות בשנת 1978, ותירגם מיצירות אביו לעברית.
ספרו של זמיר "טנקים באבן גבירול" מצטרף לספריו "ערבה בוכייה", "לכבות את השמש", "שוקת סדוקה", "סנדל של סוס", "עגיל באוזן" ועוד. ספרו "אבי יצחק בשביס-זינגר" תורגם לשש שפות. המחזה "הנאהבים והנעימים", שכתב עם מוטי לרנר על פי סיפור של יצחק בשביס-זינגר, הוצג בהצלחה בתיאטרון "הבימה".
רוני וייס
רמת-גן
אהוד: אני שמח לשמוע שיש גם מדינת ישראל אחרת, ששם יש כנראה ראש ממשלה אחר, שעל מדיניותו אין לך כנראה ביקורת.
אנחנו אשמים ולכן אין לנו זכות קיום!
אהוד בן עזר
ימים של לענה ודבש
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
הוצאת עם עובד, 1997
העורך: חיים באר
הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל
חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית
6. אבשלום פיינברג מנגן למענה את "מחול האש" בכינור בעתלית.
בסיפורה "בפרדס", שנדפס באמצע שנות ה-30, מתואר גורלו הקשה של הפרדס בשנת 1916, גורל שמטיל צל על הבית כולו. הפרדסן הזקן ר' דוד הוא במידה מסויימת בן-דמות אביה של אסתר, יהודה, שטרם מלאו לו אז חמישים, אך ניראה שיש גם לא מעט מן הדימיון בעלילת הסיפור:
המנוע נשף וחירחר שלא-כרגיל. המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח-פחם אשר לא אוכל די צורכו. המנוע חלה, – "לא רצה ללכת." זה שנה שקיבל תוך קרביו במקום נפט שקוף ומזוקק – פחמי-אבן, פחמי-עץ. בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון-אדם – ומה גם במזון מכונה! חלקיו הנוצצים הלכו ודהו, והשמן הרע נזל, כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא היהירה.
גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו היה זקן ולאה, אך הידיים אשר טיפלו בברגים ובצינורות, היו זריזות וקולעות בתנועותיהן להפליא. זוהי מנת חייו של הזקן, אבי-המשפחה! יום-יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך ויורד, ההולך וגוסס ממזון-הפחם שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים היחסנים שלו. לא הועילו השינויים אשר הביאו בו. אחת תבע – נפט. והנפט, כמו החיטה, אזלו כתומם. בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת-דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן-זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק – מעיו של הזקן טובים הם מאלה של המנוע. לא ישבותו.
המנוע היה מוליך גם את ברגי-הבית ומכוון את מהלכו. ביום אשר "מיאן ללכת" היו פני הזקן משחירים, והזקנה מציצה דרך סדקי-התריס, בשובו מן הפרדס, ומתנבאה בפחד: "שוב, אינו הולך!" – לחם-הדורה ודייסת-הגריסין עם השמן המריר היו נאכלים אזי כמו מתוך חובה. איש לא הביט בפני רעהו: העצים, הפרדס גווע בצמא, והוא "אינו הולך". – צילו של זה "שאינו הולך" היה פרוש על הבית ימים ושבועות.
יום אחד קצה נפש הזקן במעיו העדינים של ה"דיזל", ובמעמד שני הבנים-הנערים, אלה שהוצאו לפני זמנם מבית-הספר, כדי לעבד את הפרדס, ילדים מבויישים שאינם יודעים איך לקבל את כל הפורענויות האלה – חטף הזקן גרזן והשתולל, עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח, התנפל על המנוע ואמר לנפצו – לנפץ את האוייב הזה! – כל מצוקת המלחמה כאילו נרמזה במכונה אדישה זו, אשר הטילה צילה על חיי האנשים שמסביבה. הבנים התעוררו. החזיקו ביד הזקן, שידלוהו בעיניהם הנפחדות. הזקן חוור, נתבייש. זרק את הגרזן ויצא. כל אותו יום לא ניראה בבית. בימים כאלה היה חובש את הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו. על הרוב, אל הביצה שהיתה אז פראית ועזובה מלאת חייתו-בר, אגמי-מים ועדרי-תואים.
על שובה הביתה, לאחר השהות בפרדס בנס-ציונה, מספרת אסתר:
אנחנו עניים מאוד, מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ-לארץ. אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד בעתלית, בתחנת-הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל"הבראה". אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם-חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.
איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר-האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.
הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.
על אותה תקופה בחייה שואלת אותה ש. שפרה: "האם נקטת עמדה במאבק שבין אנשי ניל"י לבין היישוב?" ואסתר משיבה:
הייתי בת שבע-עשרה, חייתי כולי באידאלים שלי. ראיתי רק פירורים מן התנועה הזאת. הם חלפו לידי בלי שהייתי מעורבת ממש. שרה אהרונסון היתה ידידה של אחי הבכור [ברוך]. אני זוכרת שביקרה בביתנו וניראתה לי קצת באנאלית; לא התרשמתי במיוחד, אבל היא הבחינה בי והסתכלה בי במבט חודר.
פעם הוזמנתי לתחנת-הנסיונות בעתלית, שוב כמובן ביוזמתו של אחי [ברוך] ושהיתי שם שבוע. כתבתי לאחי: "איני יודעת איך נפלתי לחבורה הבורגנית הזאת, והרי אנחנו בניגוד גדול. אינני רוצה להישאר פה."
בעתלית פגשתי באבשלום פיינברג. לעומת אנשי דגניה הוא ניראה לי חצוף, פוזיור גדול, בעל זקן ותספורת של היפי, בדיוק כמו עכשיו. הוא היה יפהפה. אני זוכרת שערב אחד ניגן למעני בכינור את "מחול האש" של דה-פאליה. הוא שלח לי שירים כתובים צרפתית, שלא הרשימו אותי במיוחד.
בימים ההם סבלתי מן הקדחת. כתבתי מעתלית לחברתי סוניה [בלוך] בדגניה, והיא הציעה שנבלה חופשה בחיפה בצוותא. היא הבטיחה להביא פרודוקטים מן הקיבוץ, עדשים ובורגול ואפילו בד לשמלה. שכרנו חדר על גג, אצל ערבי.
ערב קיץ אחד, בשעה שמונה בערך, אני שומעת צעדים על המדרגות ומופיע אבשלום.
"מה אתן עושות שם למעלה?" הוא שואל.
ואנחנו מספרות על רחצה בים, על טיולים. אינני יודעת איך נודע לו, כי אנחנו יושבות בחיפה. מכל מקום, כשנתברר לו שכל המעשה תמים ואין קונספיראציה, הלך לדרכו.
על אבשלום פיינברג מספרת אסתר לנעמי גוטקינד (גולן):
אבשלום היה יפהפה, כהה, פניו מהוקצעות, שערו גולש. הוא היה מרגיש טוב מאוד בימינו. ניראה ממש כמו ביטניק. אבל ביטניק מהודר, עם עניבה רחבה ופרטנזיות של משורר. אני זוכרת איך זרק את שערו לאחור בתנועה גאה, היה יהיר, ניגן להפליא בכינור, דיבר בסרקזם. היה מקריא לי את שיריו בצרפתית ובעברית. זכרונות דגניה והרעיונות החדשים שקלטתי שם היו טריים בתוכי, והבורגני החלקלק הזה לא מצא חן בעיניי. הוא הסתובב בטל – לא ידעתי שעסק בסתר בריגול. פעם שלחתי מכתב מעתלית לחברה בזכרון, והמכתב הגיע אליה פתוח. התפלאתי למה פתחו אותו – בכל זאת לא ניחשתי מה מתרקם סביבי.
התייחסותה הביקורתית של אסתר לאנשי ניל"י אינה בגלל פעילותם החשאית, שעדיין אינה ידועה לה – אלא מפני הווייתם הזרה לה. פתח-תקוה האיכרית, ה"גלותית"-משהו, שונה באופייה תכלית שינוי מזכרון-יעקב ומראשון-לציון, הספוגות השפעה צרפתית של בתי-הספר ופקידות הברון. כבת-איכרים, שחונכה על כך שעבודת-הכפיים בחקלאות היא עיקר-העיקרים, קל לה יותר להזדהות עם חבריה בדגניה, אנשי העלייה השנייה, מאשר עם הדור הראשון, ה"בורגני", של בני-האיכרים מסוגם של בני משפחת אהרונסון ושל אבשלום פיינברג; זאת למרות שאביו ישראל (לוליק) פיינברג היה ידיד-בנפש של אביה.
"במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי," מסכם אביה יהודה את חייו בספרו "התלם הראשון", בשבתו בפרדסו בקיץ 1930, שמונה-עשרה שנים לפני מותו, "מישאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מישאלה היא; שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן."
על ה"אני מאמין" של חייו, שאותו הוא מגשים גם בחינוך ילדיו לעבודת-כפיים ולא ללימודים גבוהים – יכול לחתום כל חלוץ. החינוך האיכרי בביתו הוא בעל אופי "אנטי-בורגני" אם כי לגמרי לא סוציאליסטי. האידאל הוא, בין השאר – החריצות של האיכר הגרמני כפי שבאה לביטוי אצל שכניו וידידיו במושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה.
ביקורו של אבשלום פיינברג אצל אסתר וחברתה סוניה בחיפה, אם אינו נובע מסיבות רומנטיות, יש בו ודאי מידה של חשד. ברוך ראב משמש כמנהל העבודות החקלאיות בתחנת הנסיונות של אהרונסון בעתלית, ואף כי אינו חבר ברשת הריגול, הוא עוזר לה במידה מסויימת. האם אחותו הצעירה ו"המהפכנית" של ברוך עלולה להסגיר את סודות חברי הרשת לידי מתנגדיהם הנחרצים מן השמאל, אנשי "השומר" וחבריה בדגניה?
השהות של אסתר בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית, במחיצת אבשלום פיינברג, יכולה להתרחש רק בשלהי 1915 או במהלך שנת 1916, כי בינואר 1917 כבר יוצא אבשלום יחד עם יוסף לישאנסקי למסעו האחרון, שבו הוא עתיד להיהרג, ואילו אחיה ברוך ראב פורש מעבודתו בחווה בעתלית ומעזרתו לחברי ניל"י בערב פסח תרע"ז, אביב 1917, כי הוא שולל את אישיותו והנהגתו של יוסף לישאנסקי.
סיבה נוספת לפרישת ברוך היא שאביו יהודה אוסר עליו את פעילות הריגול וזאת מטעמים של לויאליות לאוסטרים. אסתר זוכרת כיצד בילדותה, בלילות שבת, לאחר הארוחה, היו בני-המשפחה שרים בעמידה את ההימנון האוסטרי. כאשר בערב פסח 1917 חל הגירוש של יהודי יפו ותל-אביב, ורבים מהם מתיישבים זמנית בפתח-תקוה – מתמנה יהודה ראב לשמש מזכיר הוועד של הנתינים האוסטרים, שנוסד ביוזמת הקונסול האוסטרי הכללי קראוזה בירושלים – לשם חלוקת תמיכה כספית של הממשלה האוסטרית במהגרים היהודים בעלי הנתינות האוסטרו-הונגארית.
לאחר שאסתר בת ה-22 שבה לביתה מנס-ציונה ומעתלית, היא נעשית מורה לעברית ולצרפתית וספרנית בספריית ספיר, ובלבד שתרוויח לירות אחדות לחודש. היא מלמדת עברית את בנות קרול ואת הגברת מרים פסקל, אימה של לורט. יום אחד אומרת לה גברת פסקל:
"ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים."
והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג'רסי ירוק חדש – ואסתר חושבת: "מהיכן לקחה את המעיל הזה?" – הלא אין להשיגו בחנויות בארץ המנותקת, בגלל המלחמה, והיא רומזת לכך שהיה ידוע כי משפחת פסקל מקבלת דברים מאבי המשפחה, השוהה בקאהיר, כניראה באמצעות רשת הריגול של ניל"י.
על משפחת פסקל מספרת אסתר לש. שפרה:
בני משפחת פסקל היו משיירי הבארון, שהלכו ו"נתעברו". ביתם היה ארמון שאי-אפשר היה להיכנס בו; שם שמעתי לראשונה את בטהובן. כיוון שהיינו עניים רצו לעזור לי וביקשו שאתן שיעורים בעברית לגברת פסקל. במקום לשלם לי נתנה לי סוודר ירוק חדש. חשבתי בליבי: מניין לקחה אותו? סוודרים כאלה אי-אפשר היה לקנות, לא בפתח-תקוה ולא ביפו. הם קיבלו אותו ממצרים; ביישוב התהלך זמזום איום נגדם. בסוודר הזה הלכתי להיות מורה בבן-שמן, רק סוודר, בלי מעיל.
מאותו קיץ נשמר אצל אסתר פתק בצרפתית מלורט, שאותו תירגם למעני יהושע קנז, ואשר מעיד על הקירבה הרוחנית בין השתיים ועל כך שגם לורט "כותבת", או לפחות מביעה את הלך-נפשה במילים:
יקירתי, אין לי לא [מילה לא ברורה], לא חרטה, לא עצב לא שמחה, אלא אדישות גדולה מאוד, אלא חולשה קיצונית, מצב עלוב, אני חולה. אתמול בערב, ביליתי כמה שעות בחצר, העצים הטילו על הארץ צללים רחבים ורוטטים, אור כחול שטף את הנוף, הערפל, כמו כדור שלג, ניראה כשוחה באין. רק שהצפצפה רטטה בגמה [קשת צלילים] מונוטונית. איזו דממה... הכל סביבי... של יד אחת לבנה... חברתך, לורט (18.6.1916).
ואולי מצויות השורות הללו לעיני אסתר ב-1925, כאשר היא מתארת בשירה "ללורת" את חברתה בעלת הנפש העמוקה והעצב האריסטוקראטי, שהיתה נתונה למצבי רוח והתקשתה ליצור קשרים בני-קיימא עם סביבתה: "כלהבה לבנה עלית מאופל הקרקע / כבדת-פליאה וגורל. / עד כי סלדה יד גבר נגע בך."
*
אסתר מתיידדת עם פועלת בשם פנינה, בת עשרים, "בעלת מצח רחב ועיניים נפלאות". פנינה זו, שאינני מצליח לגלות מי היא, מבקרת בביתה של אסתר ומוצאת חן בעיני אימה. כאשר מתחילות השמועות בדבר צירוף זרים למשפחות של נתינים אוסטרים, כמובן כדי להרחיב את החסות – מחליטה אסתר לצרף את פנינה למשפחתה. האב מסכים, אבל הדבר דורש את אישורו של המוכתר משה פנחסביץ, שלאחר זמן לא רב עתיד להינשא לחברת-ילדותה של אסתר – רבקה, בתו של אברהם שפירא.
השמועות עוברות מפה לפה במהירות הבזק, האוויר "טעון חשמל" והדברים שבעל-פה הם מעין "רמקולים" ציבוריים. אסתר אינה יודעת כיצד הגיעה השמועה או שבאמת כבר הוגשה רשימה לפנחסביץ ובה פנינה כבת-משפחתה – אבל שמועת-הנגד מפנחסביץ באה בזו הלשון – "שלא תעשה לי, אסתר ראב, קונצים עם הרוסים שלה!" – ורק לגבי שתי מילים אחרונות אלו אין אסתר יכולה לקבוע בדיוק אם היו: "הרוסים שלה" או "הפועלים שלה" – שהרי בפי האיכרים אחת היא המשמעות השלילית של שתיהן.
כאשר אסתר שומעת זאת היא נעשית שקטה מאוד – ניגשת לקולב שבמסדרון, שעליו תלויים מקלות של אביה, וביניהם שוט שחור קלוע מעור, קורבאטש, שמשמש לרכיבה על סוס, לוקחת את השוט ויוצאת מהבית – אימה מביטה בה ואינה אומרת דבר – ואסתר הולכת לרחוב חובבי-ציון, לכיוון ביתו של פנחסביץ, נכנסת למרפסת ופוגשת באימו של משה – היא עיוורת – אבל מיד מכירה את אסתר.
"מה רצונך?" היא שואלת.
"איפה משה?"
"הוא איננו."
"אזיי אשב ואחכה לו – "
ואסתר מתיישבת על הספסל במרפסת.
האם מודדת אותה ופתאום מבחינה בקורבטש. "מה את רוצה?" היא מרימה קולה.
"להכות את בנך!" אומרת אסתר – על כך ועל כך –
"פישרקה! את תכי את בני את משה?"
"כן."
האם מזעיקה כמה אנשים, אבל איש אינו מעז לגשת אל אסתר – פתאום היא רואה את הירש שמולביץ רץ אליה, וכל עוד רוחו בו ניגש ואומר לה: "אסתרק'ה, מה קרה? מה זאת אומרים עלייך? את רוצה להכות את משה – "
"כן." היא אומרת, ומספרת לו את העניין.
הוא מחוויר ומתחיל להתחנן: "אסתרק'ה, לכי הביתה, אני מבקש אותך – "
"הוא היה ידיד המשפחה, חשוך בנים, אהב אותי כבת. – – – " בנקודה זו נקטעת הרשימה, שנכתבה בידי אסתר בשנות ה-60 לערך, ולא נסתיימה או שחלקה אבד. משה פנחסביץ פעל רבות ובאומץ אצל השלטון הצבאי התורכי – בתור מוכתר המושבה בימי המלחמה, אבל מכתיבתה של אסתר ברור שהיא מתארת מעשה שהיה, המחזק את דמותה כעומדת בצורה נחרצת לצד הפועלים נגד איכרי המושבה; אמנם היא זוכה כאן לגיבוי מלא מצד הוריה, אך יש לזכור שהיא כבר בת 22 לערך, לא נערה שהוריה יכולים לומר לה מה לעשות.
חיי היום-יום בבית, בשלהי המלחמה העולמית, מתוארים בסיפור "הפרדס" משנת 1934. מנוע הבאר בפרדס מוסב להפעלה בבנזין ומתחיל לעבוד, ואז:
העצים שותים. שבועות עוברים, הבית נושם בסתר האוקליפטוסים, המכאוב הוקל, יום-יום נאכלת הדייסה ברחבות, ומקנחים כבר בתפוחי-זהב שהחלו מבשילים. אין להם אמנם מוצא לחוץ-לארץ – אבל מדברים על שוק בדמשק, בקושטא. בינתיים קונים ערביי-המקום במטליקים-מיספר ערימות-ערימות מפרי העמל הכבד.
בימים האחרונים החלו נכנסות מעט מסחורות גרמניה לארץ. החלו להשתמש בסכרין במקום סוכר, והזקנה נזכרה במלאכת האפייה שהוזנחה, ועוגות-דורה וריבת-ענבים החלו מופיעות על השולחן והזכירו משהו מרחבותו של הבית מלפנים. גם גליל-בד עבה וגס נתקבל מדמשק, והפרחחים הרזים לבשו כותנות חדשות במקום הסמרטוטים העשויים טלאי על גבי טלאי בידיה הרזות של הזקנה. פני הנערים הילדותיים לא היו מתאימים כלל לידיים הגדולות והמיובלות שהגיחו מן השרוולים הקצרים.
המיטבח, אשר בו הסתופפה המשפחה על פי רוב, היה טהור כתמיד. ריח סבון ואפר נדפו בו: השמשות התנוצצו, ושולחנות העץ הלבן, שהיו משומשים כבר מרוב שפשוף במברשת וסבון, הלבינו-הבריקו. הזקנה טוב היה לה בלי לחם מאשר בלי סבון, והסבון – לא דבר קטן הוא בימים כמו אלה.
ברשימה "נעמי מביאה מעיל", לזכר חברתה-מנוער נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי שהיתה צעירה ממנו בחמש שנים, מעלה אסתר תמונה נוספת המתרחשת בשנת 1917:
היתה זאת השנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, היינו רעבים למחצה, קרועים ובלואים. בקיץ לא היה ניכר הדבר כל-כך – היה לנו בד ערבי לבן טווי בארץ והוא מילא את כל מחסורנו – בסדינים, מגבות ואף שמלות-קיץ לבנות רקומות חוטים צבעוניים. היינו משקיעות את תאבוננו הצעיר בתחליף: להתלבש, להיות נאה.
אבל בחורף היתה הדלות עולה בכל כיעורה, בגדי הצמר שבלו במשך שלוש שנים היו מרופטים עד לזוועה וקשה היה לחדש משהו עשוי צמר, היות והצמר היה מובא מחוץ-לארץ. המלחמה נתנה אותותיה גם בנעליים; לא היה עור בארץ, והנעליים אזלו. נתחכמו אחינו התימנים, ותפרו לנו סנדלים מעור עיזים או כבשים מעובד עיבוד כלשהו – כשחלק מן השיער נישאר על העור; עמדו ותפרו סנדלים (סנדלים תנ"כיים קוראים אותם היום), אבל בעצם היו אלה סנדלים בידואיים בעלי מסורת ארוכה, מדורות – שהביאו איתם עולי תימן. הם נתפרו בשכלול מה, הסולייה היתה מעור; הם סיפקו את צרכינו לחודשי הקיץ, אולם אנו העברנו בהם שתי שנים של גשמי-זעף, – ולא הצטננו ולא אירע לנו כל רע.
לי ולאחי הצעיר ממני היתה פלרינה אחת בשותפות, – זה היה מעין מעטה מצמר עבה וחם בלי שרוולים, הניתן על הכתפיים ויורד עד הקרסוליים (קראו לה גם שכמיה) ומגן מפני גשם וקור. היינו יוצאים בערב לפי התור, פעם אני ופעם הוא; הדבר לא עורר כל התרגשות – צחקנו הרבה על סידור זה.
יום אחד עמדתי בחצר, לאחר ארוחת הבוקר, וכרגיל שיפשפתי סירי חלב גדולים (מצרך החלב היה המצרך היחיד שהיה בשפע); חצרנו נתברכה באדמת קורקר, שיפשפתי בו את הסירים ושטפתי אותם מתחת לברז שהיה בחצר (במיטבח לא היה ברז); קרסתי על האדמה ושיפשפתי והנה הופיעה נעמי. זה היה ביקור-הבוקר שלה, בערב היתה באה שנית.
"יודעת את," אמרה, "יש אסיפה בקלוב הפועלים וברל כצנלסון ידבר."
"ובכן נלך," אמרתי, "תבואי בערב."
בערב נקשרו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. לקחנו את הפלרינה שלי, פרשנו אותה כאוהל על ראשינו והלכנו שתינו לאסיפה.
למחרת, בשעה הקבועה, עמדה לידי נעמי.
"יודעת את מה היה אמש?" אמרתי, "אלעזר (אחי) היה לו 'תור' והוא יצא לשמירה בלי פלרינה וחזר כולו רטוב."
היא הביטה בי רגע, עיניה נתמלאו דמעות, הסתובבה וברחה. קראתי לה והיא לא ענתה.
בערב לא ראיתיה. וגם לא למחרתו. כעבור יומיים באה. ושוב אני קורסת כרגיל על הסירים. על זרועה היה משהו בצבע חום בהיר, עם בטנה של משי נוצץ. הסתכלתי – היה זה מעיל מהודר שכמותו לא ראינו זה שנים.
"מה זה?" שאלתי.
"זה עבורך," אמרה.
"אבל מניין לך?"
זה לא חשוב, לבשי, מהר, קומי!"
"השתגעת?"
"כן, השתגעתי – לבשי!" ודמעות עמדו בעיניה.
קמתי בלי אומר, ניגבתי ידיי בסינור ולבשתי את המעיל.
גמרתי בו את שנות המלחמה, וגם לאחריה עוד היה רב-רושם ורך להפליא...
נעמי ינובסקי היתה כבת עשר בהתייתמה מאימה, ואולי המעיל המהודר שהביאה לאסתר נותר בביתה מבגדי אימה המנוחה.
המשך יבוא
* בית המשפט העליון בסעודיה קבע כי יש לגדוע את ידו של כל מי שמרים יד במטרה לשרוף ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב.
* "להערכת גורמים רשמיים בצרפת, כ-10% מהאוכלוסייה הבוגרת אינם דוברים צרפתית." [סקוט סאייר, "ניו יורק טיימס". מצוטט ב"הארץ" מיום 21.9]. ובאמת למה להם ללמוד צרפתית? הרי בעתיד הנראה לעין צרפת תהיה ארץ בעלת רוב מוסלמי, והשפות שתדוברנה בה תהיינה בעיקר ערבית ועימה שפות של מדינות מוסלמיות אחרות שאינן ערביות. ערבית יוכלו לדבר גם הנוצרים שנמלטו לצרפת מאימת שכניהם המוסלמים במזרח התיכון, ובייחוד ממדינת פלסטין החדשה שבגדה המערבית, בין המוקטעה לקבר ערפאת, והפרובינציה הנוצרית-לשעבר בית לחם. גם מילת הבנות המוסלמיות וחיתוך הדגדגן בשפתי הערווה האומללות שלהן – תוכל להיעשות בפרברי פריס בערבית ולא בשפה הצרפתית הקולוניאליסטית. אפשר לבקש על כך הרצאה מהפרופיסורים של המחאה החברתית בישראל, שחלקם גם מומחים לשפות.
* בעקבות הגיליון האחרון 679 קיבלנו כמה הודעות נזעמות לרדת מרשימת התפוצה, ואיננו יודעים מה יותר הרגיז את הפונים והפונות – השיר של חיימקה שפינוזה והתגובה על השדיים של י"ז – או שהעזנו לפגוע בקדושתן של דפני וסתיו. דוגמא: "אנא, שחרר אותי מהפיגולים דוגמת אלה של שפינוזה הלוטש ועדת המיוחמים שנותנים לו יד ומקלדת. נתק אותי מרשימת התפוצה של הפגלת הזאת."
מכל מקום, אנחנו מברכים על כל ביטול, כי גם כך רשימת הנמענים שלנו מלאה וצפופה מאוד ולוקח לתוכנת ההפצה כחצי שעה, פעמיים בשבוע, אחרי חצות, לשלוח את הגיליונות לכל הנמענים, ובלילות החמים היא גם מזיעה מאוד.
ולמתפלצים מבחינה מוסרית אנחנו ממליצים לעיין בחוברת "העיר" מן השבוע שעבר, ששם חבורת נשים המצולמות בשמן המלא מנבלות את הפה וכותבות בדיייקנות גרפומנית ובגסות מפליצה כיצד הן מאוננות ומה מצב הכוס שלהן וכיצד חסר להן זיון טוב. אבל מאחר שהן נשים, מותר להן. כפי שכתבנו כבר בספרנו "סדנת הפרוזה" משנת 2000:
"כאשר גברים כותבים על סקס הם מואשמים במיסחור, בגסות, בעשיית פורנו מתוך גישה צינית ובניצול לרעה את גוף האישה. כאשר נשים כותבות על סקס, מדובר בכתיבה לגיטימית, תקינה-פוליטית ולא פורנוגראפית – גם כשהיא פורנוגראפית בתכלית. כל זאת בזכות העקרון המעוות של התקינות הפוליטית לפיו רק מי ששייך לקבוצה מסויימת רשאי לכתוב כאוות-נפשו, גם דברי-בלע, על קבוצתו."
אנחנו כמובן נמשיך למלא את המכתב העיתי בשיריו ה"פורנוגראפיים" של חיימקה שפינוזה, בתגובותיו ה"פורנוגראפיות" של ד"ר י"ז, ובביקורת אמיצה וצודקת נגד "מחאת האוהלים" של המפונקות – מחאה המידרדרת והולכת [ראה המסוממים בשדרות רוטשילד הזוכים לתמיכת בית המשפט העליון] – נמשיך, וזאת בין השאר מכיוון שמכל כלי התקשורת הישראלית, רק ב"חדשות בן עזר" אפשר להעביר ביקורת על "המחאה" מבלי ללקק לה את התחת.
* אהוד: ל-י"ז היקר, בזכות דבריך ודבריי בגיליון האחרון השתחררתי מקורא שאהב לכתוב על תולדות ישראל מתוך גישה שאנחנו דומים לגרועים שבשונאינו, ובדק שוב ושוב את גבולות הסובלנות שלי לפרסום דבריו במכתב העיתי. הרבה תודה על תגובתך, שאתה בחזקת "המיוחמים" שכותבים אצלי. שלך, אהוד.
י"ז: שלום רב לך אהוד היקר, תודה על המכתב שלך ועל הבשורה המשמחת לבב אנוש. מזמן אמרתי לך שאתה לא חייב לאף אחד שום דבר ואת כל אלה המרגיזים ומלעיזים ומבלבלי הביצים וחסרי חוש ההומור, שבודקים כל מילה ורוצים להיות ויקטוריאנים וקדושים כמו האפיפיור שדופק ילדים בהסתר, את אלה עדיף למחוק מרשימת התפוצה שלך ואת המיילים שלהם תמחק מיד. לשם כך קיימת האופציה של DELETE – ואתה תמשיך ותרענן את אלה המעריכים אותך ואת עיתונך עד מאה ועשרים. שנה טובה וד"ש. שלך, י"ז.
* מחלקת המכרזים של עיריית תל אביב מבקשת הצעות מחנויות, קיוסקים, רשתות שיווק, מכוני עיסוי ובתי זונות – לרכוש שטחים בקניון החדש שיוקם על חורבותיו של היכל התרבות לאחר שתושלם שריפתו בעזרת הזדים והמזניחים – כמו שעשו לבית הכנסת "מראות הסולם" של הרב אשלג בנווה-צדק!
* בעקבות הדיון בעצרת הכללית של האו"ם בהקמת מדינת פלסטין של הגדה – בהשתתפות הדחליל שליט המוקטעה וקבר ערפאת – אבו-מאזן, ועימו מכחיש השואה השואף להשמיד את ישראל, ד"ר [לשם כבוד מאוניברסיטת ביירות] מחמוד אחמדיניג'ד – מתכוונים החמאס והג'יהאד האיסלאמי של מדינת פלסטין השנייה בעזה לחגוג את האירוע במשלוח מטח של טילים ופצמ"רים לעבר יישובי עוטף עזה, אשקלון, באר-שבע ואשדוד – כדי להרוג מה שיותר אזרחים ישראליים, נשים וילדים, וזאת בשם האהדה העולמית הכללית לפלסטין. אין יודעים עדיין מה תהיה תגובתה של פלסטין השלישית, הנמצאת בירדן. בינתיים מפנים משם את הישראלים מול כל גל של הפגנות!
* מבכיר בהנהלת היכל התרבות נודע לנו בשעתו כי מיום הקמת ההיכל הוא פועל ללא אישור ממכבי האש וכי אם תפרוץ בו שריפה היא תגרום אסון גדול וקורבנות אדם – ולכן צריך "לשפץ" אותו! – והנה הוא אכן "משופץ" וגם נשרף ומי יקום ויזעק שלא היה צריך לגעת בו מלכתחילה!
מר בן עזר שלום רב,
בגיליון האחרון שלך [679] שהפצת במייל, כללת מידע מאחת הכותבות שלך שנלקח ממחקר ראשוני שקיימתי לפני למעלה מ-20 שנה, (1990) בדבר הדרך שגובש סמלה של עיריית תל אביב. צר לי שיש גורמים הנוטלים לעצמם כתרים לא להם. ובעיקר חמור הדבר שאין נותנים כמקובל מראה מקום למחקר ראשוני. זו באמת כבר בעיה אתית חמורה.
לעיונך מופץ בזאת המאמר שלי שפורסם בגיליון "עתמול" לפני יותר מ-20 שנה. [ר' צרופה].
אני מצפה לתגובתך...
בכבוד רב,
אילן שחורי
אהוד, שנה טובה לכולנו, שתמשיך בעשייה הפוריה ובין לבין תצחיק אותנו. ההתפלספות בעיתונך בנושא השדיים הקטנים-קטנים, גדולים-גדולים, זקופים, רפויים – מעלה חיוך וזה נחמד כי בימים אלה אנחנו רק כועסים על כל דבר אפשרי. שום דבר לא מסתדר לנו, ואנחנו לא מסכימים עם שום דבר. מתקוטטים אחד עם השני, אין שניים שיש להם אותה דעה, כולנו עושים דווקא. נכון שכולנו חכמים, נבונים, דעתנים. על כל נושא ועניין יש לנו מה להגיד בקול רם ובצעקה. מה שלא מוצא חן – אנחנו מחרימים. חברה שמחרימה ומוחרמת.
בדיחה: שני חברים נפגשים. אחד שואל את השני: "תגיד לי איך השדיים של החברה החדשה שלך?" השני משיב: "חמודים. כמו שני תפוחים." הראשון שואל: "איזה, זהב או עץ?"
[לא הבנתי את הבדיחה. הלא יש תפוחי-עץ בגודל של תפוח-זהב! – אב"ע]
נאחל לעצמנו שנה שמה שיעסיק אותנו זה שדיים מלהיבים.
מזמן מזמן לא דיברנו אוכל.
חברים לקחו אותנו למסעדה סינית בקמברידג'. מסעדה שאנחנו מכירים ואני תמיד מזמינה את המנה המנצחת. תזכורת: ברווז צלוי שמלווה בפנקייקס, בצל ירוק ומלפפונים טריים חתוכים לאורך דק-דק ובצלחת קטנה מקבלים רוטב סמיך מתוק. ממלאים את הפנקייק בסדר קבוע. קודם הרוטב, עליו הבצל והמלפפון ומעל הברווז שפרוס דק-דק גם כן. מגלגלים אוכלים ולא מפסיקים לגלגל ולהתפעל.
הפעם חברתי סוזן אמרה לי: "על אותו עיקרון, תנסי את המנה של עלי חסה טריים ממולאים."
איך לא? על המקום. איזו הפתעה נעימה.
לאוהבי השינויים וההפתעות. חודש של חגים מצפה לנו ואנחנו מתארחים ומארחים וכל פעם חושבים מה נכין? תזמינו מי שאתם אוהבים ופנקו אותם בקלי קלות. קחו עלי חסה טריים יפים ויבשים הניחו אותם על צלחת. לטגן בשר טחון עם בצל, עשבי תיבול טריים, תבלינים וכמה טיפות של רוטב סויה. מעבירים לצלחת ומגישים חם. לאורחים אומרים: קחו עלה חסה, מלאו אותו בבשר, תגלגלו ותאכלו לאט. בנפרד מכינים אורז וכמה סלטים. כל זה עם יין טוב, באחריות, מצב הרוח של כל המסובים ימריא אל על.
שתהייה לנו שנה של בריאות, צחוקים ואהבה.
אהוד: למנה שתיארת קוראים "ברווז פקין" או קריספי דאק, ואם תזדמני לתל-אביב אני ממליץ לך להזמין את המנה במסעדה הסינית הטובה והזולה בעיר, "צ'יינה קורט" ברחוב שלום עליכם 14, בין בן-יהודה לירקון. טל. 03-5178454. העלים הם לא פנקייקס אלא עלים דקים מאוד, ממש נייר, ומומלץ תמיד לקחת שניים יחד ולמלא, כדי שלא תתפקע המנה ותיזל על האצבעות. הרוטב החום הסמיך והטעים הוא הו-סין. מילוי החסה מזכיר לנו את ליל הסדר, שאז אנחנו ממלאים את עלה החסה בחרוסת שאותה מכינה אחותנו על פי מתכון משפחתי בן דורות רבים.
אהוד שלום.
בעבר ערכתי עימך ראיון שהתפרסם במוסף "שבת". רציתי להודיע לך כי התמניתי לעורך מדור הדעות של העיתון "מקור ראשון". מכיוון שאני יודע את שפתך העשירה ואת מעורבותך בנעשה באקטואליה הישראלית, רציתי להציע לך לכתוב לנו טור דעה מדי פעם. כמובן שאנו לא מתחייבים לפרסם, וכן, למרות קצב הכתיבה הפורה שלך, לא נוכל לפרסם יותר מפעם-פעמיים בחודש.
בנוסף, אני יודע כי יש לך רשימת תפוצה רחבה של כותבים ציוניים ועשירי מבע, ואני מציע גם להם, דרכך, לשלוח טורי דעה. אשמח אם תפרסם את כתובת הדוא"ל של המערכת בכתב העת שלך, ותציע את האפשרות לקוראיך.
הכתובת שלנו:
makor1234@gmail.com
אור וטוב,
ושנה מבורכת,
נחום אבניאל
לי עצמי יש בעייה משום שאני מפרסם באופן מיידי אצלי את כל תגובותיי פעמיים בשבוע, ואינני יכול שלא להגיב, או להקפיא את התגובה עד שהיא תתפרסם ב"מקור ראשון" – שאז אוכל לתיתה גם אצלי.
אני מציע שאתה תיקח לעצמך רשות ממני להביא כל דבר אקטואלי שאני כותב, בייחוד במדור האחורי "ממקורות הש"י", גם אם לעיתים באותה רשימה תהיינה תגובות אחדות נפרדות שאתה יכול לתת אותן תחת שם אחד כמו "ממקורות הש"י של אהוד בן עזר."
בברכה לשנה טובה,
אהוד בן עזר
Muslim: “I am a fabulously rich prince.... I intend to purchase
Microsoft!”
They then all wait for the Jew to speak....
The Jew stirs his coffee, places the spoon neatly on the table, takes a sip of his coffee, looks at them and casually says:
“I'm not selling!!!...”