מסופקני אם תומס פרידמן קורא את דבריי אבל אולי איכשהו הכוונה תגיע לאוזניו.

 פרידמן – שמע – מרוב עיסוקיך בדיפלומטיה ישראלית שכחת לקרוא קצת היסטוריה הנוגעת לעם היהודי לדורותיו.

אנחנו עם מושמץ, נרדף, מוכה, ומפוזר בין כל אומות העולם. למרות הצרות שעברו עלינו הצלחנו, בעזרת השם וכוחות הזרוע של השומר, הנוטר, צה"ל ומערכות הבטחון להקים את מדינת ישראל, לבנות ולהיבנות בה. 

עדיין איננו יושבים כאן בשלווה ומנוחה. תמיד נהיה זקוקים להחזיק ביד אחת את המעדר (היום המחשב) וביד שניה את הרובה. שכנינו, הקרובים והרחוקים, רואים בחלקת האדמה הידועה לנו כארץ ישראל, חלק מהעולם שלהם. היהודים – לדעתם – יכולים לשבת כאן כנתינים נחותים אבל לא כמושלים. היהודים – היו טובים כרופאי החצר, משלמי המיסים וגובי המיסים של הסולטנים, האמירים והכליפים, אבל לתת להם מדינה משלהם – חלילה וחס.

 תתעורר – מר פרידמן – אתה חי באמריקה "הנאורה". כללי המשחק כאן – במזרח – אחרים לחלוטין.

דבריו של הנשיא אובמה בעצרת האו"ם אכן מצביעים על תפנית בגישת הממשל לקיומה של מדינת ישראל. ייתכן שדבריו הם רק מהשפה והחוצה – כאשר הוא מתמודד על  הנשיאות בבחירות הבאות. אבל, עצם הצגת האיבר המקביל והאמיתי במשוואה, הנוטה תמיד לטובת השכנים שלנו – ראוייה לשבח ולבחינה מחודשת שלך .

 אנא – קרא כמה ספרי היסטוריה של העם היהודי החל מהתקופות הקדומות, דרך ימי הביניים ועד לשואה של מלחמת העולם השנייה.

 בברכה,

אלכס סופרון

כפר שמריהו

(יליד ארה"ב שחי בארץ ישראל מ-1934)

מכובדי,

הפלסטינים זועמים, היהודים צוהלים. הידד, הנשיא אובמה נשא נאום ציוני. לא שלא העלה על נס את זכותם של הפלסטינים למדינה משלהם על חשבון מדינת ישראל. לא שלא דרש מישראל לסגת מהשטחים – אך למרבה הפליאה הוסיף שלישראל יש זכות לביטחון.

הפעם נסחף, זה מוגזם, ממתי יש למדינת ישראל המחולקת זכות לביטחון? מה הפלא שהפלסטינים זועמים והיהודים צוהלים?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אתמול בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית "פגוש את העיתונות" העניקה המראיינת ברוחב לב זמן מסך יקר לאחד מראשי הפלסטינים לשטוח את פניני התעמולה שבפיו ללא הפרעה, וכמובן לסיים את השמצותיו ושקריו במשפט שמשמעותו: "אנחנו חובבי שלום ורודפי צדק, הכל בגלל נתניהו, הוא האחראי לכול והוא אשם."

  ובכן, נראה כי תום פרידמן, האורים והתומים של השמאל האמריקני, שאינו יכול להניח את עטו, התקנא על כי לא הוא היה הראשון שפרסם את המכתם הנ"ל, ונכון להיום הוא מיהר לפרסם שוב מאמר. באופן טבעי התקשורת במדינת ישראל עטה על המאמר כמוצאת שלל רב.

  לזכותו ייאמר שהוא עקבי. פעם אחר פעם הוא מתאר את המצב בארץ ישראל כקטסטרופה נוראה, מעין הכלאה בין גיהינום עלי אדמות לבין דיקטטורה פראית וחסרת מוסר, שעניינה היחיד הוא הפיכת העולם כולו לשדה קרב.

כמובן, כדין שמאלני הגון חובב "זכויות אדם", ליברל נאור המבין טוב יותר מכולם מה קורה כאן ומדוע, הוא מאשים משמיץ ומתקיף ללא כל שמץ הוכחה את ראש ממשלת ישראל ואת הימין בכל הצרות של מדינת ישראל ושל העולם בכלל.

כך, לפי פרידמן, לולא היה נתניהו ראש הממשלה, אין ספק שמצב היחסים עם מצרים היה נפלא. למעשה, בעיותיהם של המצרים נובעות ישירות מישראל. העוני, הרעב, הנחשלות, האבטלה, הדיקטטורה, חוסר הכבוד לזכויות האזרח, המשטר הצבאי – כל אלה אינם פרמטרים במציאות. לדעתו, דווקא עכשיו, אחרי המהפכה המוצלחת (וכמובן החילונית והדמוקרטית), לו רק היו מחליפים בישראל את נתניהו ואת חבורת הלא יוצלחים חסרי המעש המסתובבים כאן, היו אלפי מצרים צרים על שגרירות ישראל כדי לאשרר את חוזה השלום, לספק לנו גז במחיר מופחת, וכמובן לקבל ויזות לביקור בכותל.

באותו אופן, לו רק היה נתניהו משכיל להעניק במתנה את רמת הגולן עד הכינרת למנהיג סוריה שכעת טובח להנאתו בבני עמו המתקוממים, היה ודאי שורר היום בסוריה משטר דמוקרטי למופת, ואסד הבן היה משכשך כאן בארץ בבריכה במלון בתל-אביב, עוזריו היו יוצאים למסע קניות בכיכר המדינה, בעוד עשרות אלפי תיירים ישראלים נלהבים היו מנגבים חומוס בדמשק.

וכך, גם ראש ממשלת טורקיה, אחד בשם ארדואן, מעולם לא חלם אפילו להיות אנטישמי או לנתק את היחסים עם מדינת ישראל. מה פתאום? הרי הכיבוש וההתנחלויות הם שגרמו לארדואן להתנהג כמו הגרוע באויבינו, לשקר במצח נחושה ולאיים אפילו על קפריסין. למעשה, לו רק נתניהו המושחת לא היה עושה כל מיני מניפולציות פוליטיות עם חברי ממשלתו ועם הקואליציה בארץ, והממשלה היתה מתנצלת בשפל רוח בפני הטורקים, וראש ממשלת ישראל היה מתנהג כפי שתום פרידמן הגדול חוזר ומסביר לו על דפי העיתון חדשות לבקרים, לא היה ארדואן מחרחר מלחמה אלא היה מצוי היום בעיצומו של ביקור ממלכתי בישראל, מתחבק עם נתניהו, מרים איתו כוסית "לחיים", וגוזר את הסרט מעל ה"אנדרטה לנרצחי הארמנים". וכמובן שהוא, אותו ארדואן, הרגיש והמוסרי, היה מפסיק את ההפצצות על הכורדים, ומוותר ברצון ובשמחה על כל העניין הקטן והזניח הזה עם ה"מרמרה" ועל שאיפותיו להיות ח'ליף ומנהיג איסלאמי.

כך למשל, לו רק היה הפושע הבינלאומי הזה נתניהו מקפיא את ההתנחלויות, מגרש כמה מאות אלפי יהודים מביתם, מציע תוכנית שלום אמיתית (זכות שיבה, חלוקת ירושלים, הכרה בחמאס, אי הכרה בישראל כמדינה יהודית – כי למי אכפת בכלל) היו אבו-מאזן ואפילו החמאס כורעים על ברכיהם וזוחלים לשולחן המשא ומתן בתחינה, וכבר היום היינו רואים בעיתון צילום של אבו-מאזן ואבו עלא, יחד עם נציגי חמאס, מפריחים יוני שלום לבנות מרחבת הכנסת.

ובל נשכח את נשיא ארה"ב, ברק אובאמה, האיש שאוזנו (יש אומרים) כרויה למאמריו המחכימים ולתפיסת עולמם של פרידמן ושל חבריו, ובהתאם לכך הוא הצליח להפיל תוך שנתיים את ארצות הברית על ברכיה.

כך יושב לו פרשן ותיק ומכובד, עטור פרסים לרוב, שלמעשה אינו יודע דבר מלבד להקיש במקלדתו ניתוחי הבל ושקרים שהמציא מראייתו החד-סטרית, ומפרסם פעם אחר פעם הערכות מופרכות, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות, מהצדק ומהמוסר, כשהוא מודרך על ידי עולם הנרטיבים השמאלני ושנאה תהומית חסרת בסיס לראש ממשלתה של ישראל בנימין נתניהו – על חשבון אזרחי ישראל.

כמה עצוב שאיש כה טיפש ורע נחשב לאיש כה חכם ומוסרי.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 167.

הי אהוד.

תגובתי לאנשי ה"בעד" (מילים בוטות ותיאורים פורנוגרפיים) ואנשי ה"נגד" (שקשה להם עם הכתיבה הזו והם מבטלים את המנוי) היא: רבותיי, העניין הוא לא בעד או נגד מילה זו או אחרת, ההבדל הוא בין אלה שרואים אדם – בעיקר נשים – כ"חור" או שניים, שמסביבו יש בן-אדם, לבין אותם שרואים אדם – שיש לו גם אברי מין, אבל הוא דמות שלמה.

לצערי, ולפי דעתי הפרטית כמובן, דור שלם התחנך לראות במין משהו מלוכלך, או לפחות נפרד מיחסי אנוש. (ידוע בפסיכולוגיה כ"תסביך הקדושה והזונה"), ומכיוון שלדעתי, במין יש "אימפרינטינג" (התקבעות דפוס שמלווה את האדם, או היצור, מיום שנתעורר הרגש ועד מותו. בתולדות האבולוציה, למשל, מדובר על אימפרינטינג של ברווזונים שבוקעים מהביצה והולכים אחרי הדבר הראשון שנע מולם, וכך עד סוף חייהם) – ובכן גם בנושא המיניות יש לדעתי "אימפרינטינג" כזה. ולא יעזור. אלו שתי שפות שונות.

אנשים, בעיקר נשים, השואפות לכך שגבר יראה את האדם שבהן, כולל המיניות, ולא יעשה הפרדה מלאכותית בין אברי המין שלהן לבין שאר גופן ו/או נשמתן – יכולות לזכות בכך רק אצל גברים שחונכו מאז ומתמיד לראות בן אדם שלם ולא חלקי גוף (זה גם ההבדל בין אהבה  לפורנוגרפיה. הרי גם אהבה מכילה מיניות אבל לא מפקיעה אותה מכל השאר, או מפרידה אותה ממושאה ונכספת לשניהם ב"חלקים" אחרים של האדם.

 דווקא אצל הדור הצעיר, שחשיבתו לא עוותה על-ידי איסורים מגוחכים, אתה מוצא יותר שלמות כזאת, למרות שצריכת הפורנוגרפיה בשיאה. מפני שכנראה יש פער בין גברים לנשים בעניין זה (בעיקר אחרי הולדת ילדים) מצד אחד הם צורכים פורנו, אבל מצד שני – הם אוהבים את כל האשה שלהם גופנפש ביחד. אפשר לקנא בהם, אפשר שלא – אבל למה להתגולל על מי שגדל וחונך אחרת והוא תוצר של הדורות הקודמים שלו?

אני מאמינה ב"תיאוריית המטוטלת" בהיסטוריה, לפיה כשהתנהגות מסויימת מגיעה לקיצוניותה מתחילה חזרה לאחור הנחשבת בדרך-כלל ל"התקדמות". זה בולט מאד  בנושא הפוריטניות נגד השחרור האולטימטיבי בענייני מין.

ביי ושנה טובה.

נילי דיסקין 

אהוד: כל השנים, גם כשהייתי מאוהב מעל לראש וחלמתי רק על הדולצינאה שלי וכמובן גם לשכב איתה – שזה שיא מאווי הנפש, לא יכולתי לסרב לשום הזדמנות של זיון מזדמן, ללא אהבה, ואפילו חשבתי שאני זכאי לכך בגלל הייסורים ש"האהבה האמיתית" גורמת לי. וההנאה מהזיונים ללא-אהבה היתה בדרך-כלל הדדית. שלא לדבר על כך שעד היום כל מראה סקסי באישה, בחיים, בסרט או בתמונה, מגרים אותי נורא. זה התחיל כנראה מהפיקסציה שלי כיונק.

ואולי אהבה גדולה לא תמיד הולכת בד בבד עם התאמה נפשית והנאה אירוטית, ומהטראגדיות הללו הספרות יצאה נשכרת? ומה נורא המצב כאשר דווקא ההתרגשות הנוראה למגע גופה של האהובה גורמת לשפיכה מוקדמת, ואילו בזיון ללא רגש אפשר להחזיק מעמד זמן-רב עד שהבת-זוג מקבלת אביונה ממש מטורפת?!

ובאשר למכתב העיתי ולכתיבתי ה"פורנוגראפית" בכלל, אין לי אלא להצטער שהקוראים אינם רואים את הצד הסאטירי והקומי שבה אלא מתגרים מנענוע של אצבע. מי שקורא למה שנדפס במכתב העיתי או בספריי – בשם פורנוגראפיה, אינו יודע פורנוגראפיה אמיתית מהי, ובדרך כלל הוא גם נעדר לחלוטין חוש הומור.

אינני מתכוון לפלסטינים, כי זו מעולם לא היתה הפקה פלסטינית. די היה להסתובב ברחובות רמאללה כדי לראות שזה לא בדיוק מה שמעניין את הרחוב הפלסטיני. למרות שהתקשורת הישראלית המשיכה לעודד הפגנות, למרות שהתקשורת הישראלית המשיכה יום יום להסביר לפלסטינים מה הם אמורים לעשות, ואותנו הזהירה מהפגנות ועימותים שלא ראינו כמותם, מסתבר שגם עליהם זה לא עושה כבר רושם. המתלהם והמתלהב היחידי שראיתי זה הכתב של ערוץ 1 (אני מניח שגם שאר הכתבים התלהבו לא פחות).

בסופו של דבר הם נאלצו להודות שהיו בסך הכל כ-5,000 איש. ואם נקזז מזה את פקטור השקר של התקשורת אני מניח כ-1,000 עד  2,000 . בבית לחם התאספו כמה מאות. בואו נזכור, לשם השוואה – בישראל עבור הדיור והקוטג' יצאו לרחובות 500,000 (גם כאן יש להפעיל את פקטור השקר בדיווח).

שעתם הגדולה הצטמצמה לדקות אחדות, הזמן בין נאום אבו מאזן לנאום נתניהו. ברגעי חסד אלה (חסד עבור התקשורת), האופוריה התקשורתית היתה בשיאה. אז מה אם נאום אבו מאזן היה מלא שקרים, מלא שנאה ומלא הסתה. אז מה אם הוא גילה לנו שהמקומות הקדושים בירושלים הם של המוסלמים והנוצרים (אף איזכור של יהודים). אז מה אם הוא דיבר על כיבוש של 63 שנים, כלומר, מקום המדינה ולא ממלחמת ששת הימים, שפירושו שהוא עדיין רוצה את כל ישראל כולל רחוב שינקין. אז מה אם הוא רוצה פלסטין נקייה מיהודים (שימו לב כל פלסטין), כלומר: פלסטין שגם נקייה מיהודים בתל אביב חיפה ואפילו כפר שמריהו.

אך ברגעי חסד אלה, לא היה סופרלטיב שלא קשרו בשמו: איזה מנהיג, אבו מאזן של היום זה כבר משהו חדש, הוא כבר זכה ברוב, יש לו כבר מדינה ועוד ועוד.

ואז הגיע נאום נתניהו והפך את הקערה על פיה. ראיתי את החיוכים מלאי הסיפוק העצמי נעלמים, והעכברים הקטנים חזרו לחור הקטן ממנו יצאו.

אינני מחזיק גדול של ביבי (הייתי פעם, אולם טיפולו הכושל בתקשורת בפרקליטות ובבית המשפט העליון הרחיקו אותו ממני), אולם אני חייב להודות שזה היה נאום המאה! כל מה שהיה צריך להיאמר, נאמר. וכל מה שלא היה צריך להיאמר, לא נאמר. לא היה אפשר להגיד את מה שאמר נכון יותר, כל שנותר לי כאזרח להגיד זה – תודה ביבי.

כמה חבל שכדי שאזרח ישראלי ישמע את ראש ממשלתו, ראש הממשלה צריך לטוס לניו יורק!

ובאשר להפקה של התקשורת הישראלית עם השחקן הראשי אבו מאזן, עברתי הבוקר (הבוקר שאחרי) מערוץ לערוץ – CNN SKY FOX – אף מילה, הנושא היה ונשכח.

אני מניח שהתקשורת תעשה הפקת לקחים ותבדוק מדוע הם לא הצליחו להוציא המון פלסטיני לרחובות, ומדוע הם לא הצליחו לגרום לפלסטינים להתעמת עם חיילי צה"ל.

לשמחה על "נאום פרו-ישראלי" באו"ם לא היה מקום מבחינה מהותית, וגם מבחינת שירות הדוב שזה נתן לאובמה, בהצגתו המיותרת כחד-צדדי. הוא בסך הכול הופיע "כמבוגר האחראי" באסיפה של חבורת מוסתים כרוניים. ישראל עצמה חייבת לעשות מיד שיעורי בית על המצב החדש שנוצר.

בניגוד לפטפוטי פרשנינו המלומדים, אבו מאזן לא נכשל במהלך המסע שלו לאישור עצמאות "מדינת פלסטין". מי שיודע לבנות פרדיגמה של מצבי התמודדות יגלה מיד שהיה כאן מהלך מוצלח במלחמה הפוליטית של הערבים נגדנו: שבירה ללא עונש של התחייבויות חוזיות, תוך תליית "חרב דמוקלס" מעל ראש ישראל, לכל התקופה בה "ייסחב" הטיפול בבקשה הפלסטינית במוסדות האו"ם. אם קברניטינו לא תופסים שחובתם לסלק מיד חרב זו מעלינו, הם יחזרו על שגיאת ממשלת גולדה, שהשלימה עם הפרת התחייבות המצרים שלא לקדם טילים לקרבת תעלת סואץ, והתוצאה ידועה. הגיע הזמן ללמוד מעקשנות המצרים לקבל את כל שטח סיני "עד גרגיר החול האחרון", ולדעת להתעקש על מילוי התחייבויות הצד שכנגד – עד גרגיר ההסכם האחרון.

לכן, במלחמה כמו במלחמה, גם כשזו לא מתנהלת באש ובתמרות עשן. על התקפה פוליטית ששברה הסכמים יש להשיב מייד באמצעים מקבילים העומדים לרשותנו, וזה אומר – לפרסם מיד אולטימאטום מנומק שאם אבו מאזן לא ימשוך בחזרה את בקשתו מהאו"ם, כל התחייבויותינו כלפיו בטלות ומבוטלות. ולממשלה יש מבחר גדול של התחייבויות שאפשר לבטל אותן בזו אחר זו – עד שייסוג מההתקפה הפוליטית עם השקרים שהוא מפיץ להצדקתה. יש גם להפסיק מיד את הניסיון הנואל לחבל ביוזמת ידידי ישראל בקונגרס האמריקאי, שהחליטו לעצור את זרם הכספים למפרי ההסכמים ברש"פ ובמוסדות האו"ם שהתגייסו לצידם. האם אנו רוצים שגם הם יפנו לנו את הגב?

ולהזמת השקרים של הרש"פ, הגיע הזמן לחזור ולהציג את האמת שלנו, שהלכה לאיבוד בין הנימוקים הפרטניים של הצורך ב"גבולות ביטחון".

אף אחד לא התחייב לספק לנו גבולות כאלו אולם חבר הלאומים, שהחלטותיו מחייבות גם את האו"ם של היום, הוציא כתב מנדט מחייב שלפיו בין הירדן לים יוקם בית לאומי לעם היהודי, וכל הקרקעות הפנויות במרחב זה ישמשו להתיישבות יהודית. כשב-1948 החליטו הבריטים להשתחרר מהמנדט שקיבלו מחבר הלאומים, פלשו לשטח צבאות הליגה הערבית – לא כדי לקבל על עצמם את מימוש המנדט הבינלאומי במקום בריטניה, אלא כדי להשמיד במסע מוצהר של ג'נוסייד את היישוב היהודי. לא נשאר ליישוב זה אלא לקבל על עצמו את מימוש המנדט, תוך החזרת מלחמה לצבאות הפולשים, בה נפלו קורבנות מיותרים משני הצדדים.

ב-1949 מומש המנדט המקורי בשטח שבין הים לבין קו שביתת הנשק, אך לאחר הדיפת תוקפנות נוספת של הערבים ב-1967 – הוא התחיל להתממש גם בתחום שנכבש קודם, בניגוד לכל חוק, בידי הארצות השכנות בין הירדן לקו שביתת הנשק. ישראל לא כבשה שום שטח משום מדינה שהחזיקה בו כחוק.

עכשיו גם הזמן להבהיר חד-משמעית: בעיית הפליטים של 1948 נוצרה אך ורק עקב התוקפנות הערבית, כשכמיליון יהודים גורשו בחוסר כל מארצות ערב ומספר קטן יותר של ערבים נמלט מאזורי הקרבות בישראל. כפי שישראל פתרה את בעיית הפליטים היהודים על ידי שיקומם בשטחה המצומצם – ללא עזרת האו"ם – כך חייבות מדינות ערב שפתחו במלחמה לשקם את הפליטים הערבים בשטחים הנרחבים שלהם, ובמיוחד – כשהם מקבלים לשם כך סכומי-עתק מהאו"ם.

 מכאן – שבעיית הפליטים שטרם שוקמו היא של הערבים בלבד, וישראל לא תהיה צד בדיון על שיקומם, אלא אם כן תתבקש לתרום מניסיונה בקליטת מיליון הפליטים היהודים בשטחה.

הכותב הוא מחברו של הספר החדש "ללמוד מהחיים", בו מתוארת, בין היתר, בעדות מגוף ראשון, הצורה בה נוצרה בעיית הפליטים של מלחמת תש"ח.

אמנון ז'קונט: להיפך, אהוד. בגיל 76 תהיה זקן המבקרים בנבחרת, ותזכה לכבוד לו זוכה היום שמעון פרס. מהר והצטרף פן יקדימך מישהו קשיש יותר...

פוצ'ו: רק שתדע שהתשובה שלך לאמנון נורא הצחיקה אותי. חשוב לי לדעת מה יענה, כי אני כבר סגרתי 81  ואולי אני נחשב למקרה אבוד.

אהוד יקר,

אומנם מקנן בליבי החשש שאם אני פלונית אלמונית אכתוב לך אולי כבר "מדולט" כל הכתוב על-הסף, שכן מה חפץ לך בדבריי בין אם יהיו מתוקים מדבש ובין אם יהיו מרים מ...לענה, נניח?!

אבל אני חשה שכעו"ה (ותיקה!) עליי להודיע לך ששמחתי (מאוד) למצוא את הערתך לאמנון ז'קונט, שפרש בגיליון 680 של חדשות בן עזר הזמנה לאתר "גיבור תרבות" וכנראה שמבלי משים שיבץ שם הערה בעלת אופי גילני מובהק.

אומנם הגילנות הוכרה במדה"ח זמן רב אחרי שהוכרה פגיעתן של תופעות מקבילות לה כמו הגזענות או המגדרנות – אבל לי אישית יש כבר לא מעט סימוכין על אותן דרכים נפתלות וסמויות ברובן מן העין שבאמצעותן מכה הגילנות הן ביחידים והן בחברה שבתוכה הם משובצים. וכאשר נודע לי כי החברה הישראלית לגרונטולוגיה עומדת להתכנס בחודש פברואר 2012 לדיון בנושאי הזקנה וזיקנה הרשיתי לעצמי להציע שלפחות כמה דקות יוקדשו לדיון בנתונים שאולי מצביעים על הקשר העגום כל כך בין גילנות לאותו משתנה ותיק של מדה"ח – ההתאבדות. השתדלתי אף לצרף לכך את ד"ר שירלי אברמי, שערכה בזמנו מחקר מאלף בנושא ההתאבדות, ופרטים על כך ועל נושאים אחרים שקשורים בהתאבדות ניתן למצוא באתר "בשביל החיים". 

ומאחר ונופי האקדמיה לא זרים לי לחלוטין אני מניחה שגם לבדיקה מעמיקה ונרחבת יותר של קשרים אפשריים בין גילנות להתאבדות ספק אם יועדפו חוקרים ותיקים בגילם – שכן נוח וקל למצוא כי במודעות שמתפרסמות ומציעות מילגות ופרסים ניתן להבחין לעיתים קרובות באותם "גגות גיל" שאמורים למנוע ממי שעד לא מזמן היו סתם מבוגרים, לנסות ולהמשיך בעיסוקיהם, כמימים ימימה – ולא לבהות ולבטוש בעפר כאותם סוסים ופרדים שפעם היו כל כך נפוצים במקומות מסויימים (וחביבים?!) בחוצות היישובים הוותיקים של ארץ ישראל.  

לפיכך כה משמח למצוא אדם כמוך שמודיע בלשון פשוטה שלא בהכרח אמורים רק תפקידי בהייה ובטישה ליפול בחלקם של אנשים  ואין להסכים לגילנות שניתכת עלינו, כי אין היא גשם נדבות ולא מן השמיים תגיע.

תחזקנה ידיך ומי ייתן ועוד נזכה לשנה טובה בתשע"ב הבעל"ט ושאולי כבר בה תצומצם מארת-הגילנות ולא תמשיך למרר את חייהם של מי שאינם מוכנים ואינם רוצים להפר את הציווי העז שהשאיר לנו , ודווקא באנגליזי – המשורר הוולשי דילן תומאס – אם כי אפשר גם למצוא אותו גם בתרגום לעברית.

ואם הגעת עד הלום ודאי וודאי שאחתום בכוח"ט לך ולכל אשר לך ממני ומכל בני ביתי,

עדה הרצברג, עו"ה 

אהוד: מה זה עו"ה?

באוקטובר 1944 במחנה Mauthausen ישבתי בחדר המתנה לרופא, ביחד עם מזכיר המפלגה הקומוניסטית של לוקסנבורג ודיברנו. לשנינו היתה אותה בעיה: כף רגל נפוחה מלאת מוגלה. קיבלנו אותו טיפול מרופא רוסי, שבוי כמונו.

בלילה המזכיר קבל חום גבוה ונפטר. ישבתי על ידו עד הסוף. 

הכתבה של אוריה באר הזכירה לי את הבחור.

ביל קרביץ

קיבוץ תל-יצחק 

מק"י היהודית – שותקת

בקדחת ההכנות לאירועי ספטמבר והאפשרות לפרוץ מהומות לאור המתרחש באו"ם, מתארגנת מתחת לאפו של השלטון אירדנטה ערבית ישראלית בהנהגת חברי כנסת ואנשי הפלג הערבי במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). השבוע חשף העיתונאי יוסף אלגזי, בעבר איש "הארץ" וכיום בלוגר עצמאי, כי הקומוניסטים הערבים – בצד אישים וגופים אחרים במגזר הערבי – מארגנים פעולות הזדהות עם המשטר הסורי הרצחני. בצד פעולות אלה, מופיעים אצל הקומוניסטים הערבים ביטויים של הכחשת שואה ושיבה למורשתו של המופתי לשעבר של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

מאמרי תמיכה באסד מפורסמים על בסיס קבוע באתר חד"ש בערבית. מק"י היא השותפה הבכירה בחד"ש ומובילה בה את הטון. אלגזי, בעל ידע מרשים בערבית, חשף כי במאמר תחת הכותרת "העם, המשטר בסוריה ועימם כל האנשים ההגונים בעולם בכוחם להכשיל את המזימה" שפורסם ב-13 בספטמבר באתר חד"ש בערבית – כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, כי "בשורות האופוזיציה בסוריה גורמים שהם סוכנים ישירים של האימפריאליזם האמריקאי והריאקציה הערבית." לפי נפאע, מדובר "במזימה המכוונת נגד איראן, סוריה, תנועות ההתנגדות הלבנונית והפלשתינית, תנועת ההתנגדות העממית בעיראק, המתנגדים לכיבוש באפגניסטן – כשמאחוריה ארה"ב וישראל, ועימן הממלכה הערבית הסעודית...  הקריטריון החשוב ביותר לאנושיות, לפטריוטיזם, לנציונליזם, למעמדיות הוא מידת ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, לציונות ולהכשלת מזימותיהם הנפשעות. זה תפקידו של הפטריוט האמיתי, והמשכיל בעל ההכרה."

אולם בכך לא תמו הדברים: אלגזי חשף כי באמצע אוגוסט פורסמה מודעה שקראה לקיים "הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית מול לקונסוליה הצרפתית בחיפה, ביום רביעי, 14 באוגוסט." על המודעה לא היו חתומים מנהיגי חד"ש ומק"י וזו לא התפרסמה באתריהם. אולם ביום שבו נערכה משמרת נושאי השלטים, בלטה השתתפותם – על פי הכתבות והצילומים בתקשורת בשפה הערבית – של נפאע, ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק משורות בל"ד) ובכירי המפלגה הקומוניסטית בחיפה.

גם הכחשת שואה

מוחמד נפאע (72), נכנס לכנסת בשנת 1990 כח"כ מטעם חד"ש במקום ח"כ תופיק זיאד, ששב לכהן כחבר כנסת שנתיים אחר כך. בשנות ה-80' היה מזכ"ל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער הקומוניסטית, ובין השנים 1993 ל-2002 שימש מזכ"ל מק"י, עם פרישת ח"כ לשעבר תופיק טובי מהתפקיד. לאחר קדנציה שנויה במחלוקת של ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול בתפקיד, שב לכהן כמזכיר המפלגה לפני ארבע שנים. מח'ול מוביל כיום את 'מכון אמיל תומא', מכון מחקר קומוניסטי שעיקר פעילותו מתמקדת בקמפיין נגד הנשק הגרעיני שיש לכאורה בידי ישראל.

ח"כ סעיד נפאע, בן משפחתו של מזכ"ל מק"י, שהשתתף גם הוא בהפגנה בחיפה, מנהל גם הוא רומן עם המשטר הסורי: ב-6 בספטמבר 2007 יצא נפאע לביקור בסוריה ללא אישור שר הפנים ובדצמבר 2009 פורסם כי הוחלט להעמידו לדין באשמת מגע עם סוכן זר ויציאה למדינת אוייב, לאחר שנפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל "החזית העממית לשחרור פלשתין".

מכל מקום, מוחמד נפאע צוטט באתר חד"ש אומר בין השאר כי "כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלסטינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש."

אלגזי מתרגם את המילה הערבית "المقاومة" כ"התנגדות", בשעה שהכוונה בערבית היא לפעילות מובהקת נגד ישראל, ובפרט להתנגדות מזוינת נגדה. במלים אחרות, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הביע תמיכה בחמאס.

אלגזי אף הגדיל לעשות כשחשף את תמיכתם המשתמעת של הקומוניסטים הערביים בהכחשת השואה. בראשית אוגוסט כתב: "נדהמתי לגלות שמערכת האתר פרסמה ב-6 לאוגוסט מאמר המתנגד להחלטת אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטיניים במזרח התיכון) לשלב את נושא השואה בפרק זכויות האדם שבתוכנית הלימודים בבתי הספר של הסוכנות בעזה, שבהם לומדים 200 אלף תלמידים."

אלגזי כתב כי התוכנית עוררה התנגדות בקרב גורמים פלסטיניים, ובהם החמאס. במסגרת "המסע נגד לימוד השואה", פרסם ד"ר אסעד עבד אל-רחמן, מרצה למדע המדינה וחבר הוועד הפועל של אש"ף, מאמר  ב-22 ביולי בעיתון היוצא לאור באבו דאבי, תחת הכותרת "קדימות ה'הולוקוסט' הפלסטיני". "המאמר הועתק באתרים נוספים," הוא מדווח, "עד שגם נחת באתר של חד"ש... בגוף המאמר ציין עבד אל-רחמן, כי העם הפלשתיני דוחה את פשעי ה'הולוקוסט' הנאצי... למרות הספקנות הקיימת בנוגע למימדיו, מיספר קורבנותיו ואפילו אמיתותו."

אלגזי מצטט את אל-רחמן, שטוען: "ההתעקשות ללמד את הפליטים הפלסטינים את ה'הולוקוסט', שמעורר הרבה חשדות ואפוף אי-בהירות, היא נושא המעורר הרבה סימני שאלה וקריאה."

עוד צפרדע

מובן שהקומוניסטים היהודיים בלעו את הצפרדע הפרו-נאצית שהגישו להם חבריהם הערבים למפלגה. זו הצפרדע השנייה שהם נאלצים לבלוע: לאחרונה, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מאמר ובו טען כי "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי... הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ."

התדהמה בציבור הערבית היתה גמורה. ד"ר סלמאן מצאלחה פירסם בעיתון "הארץ" ב-26 ביולי מאמר ביקורת חריף נגד נפאע תחת הכותרת, "זה שמאל זה?"

אפילו איש השמאל הוותיק גדעון ספירו תקף את ההתייצבות של מנהיג מק"י לצד המשטר הסורי ואמר: "זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה היתה 'מוטב לטעות עם ברית המועצות מאשר לצדוק בלעדיה.' איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי... אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר – או הסורית הטובחת באזרחיה – על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי, זו עמדה מאוד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים כדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד"ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים."

אלגזי מדגיש כי "עמדתם של נפאע וחסידיו לימין משטר העריצות והדמים של בשאר אסד בסוריה, אינה נהנית מתמיכת חברים אחרים במק"י-חד"ש, ערבים כיהודים. מאמרי התמיכה בבשאר אסד והפגנת ההזדהות עם משטרו בחיפה לא באו עד כה לידי ביטוי באתר מק"י בעברית. אזרחים ביטאו את התנגדותם לתמיכה באסד ובמשטרו בתגובות שהתפרסמו בשולי הכתבות על ההפגנה בחיפה שהתפרסמו באתרים שונים בשפה הערבית."

המחלוקת לא הגיעה אל חברי המפלגה היהודים, לפחות לא לפי מה שפורסם בביטאון מק"י בעברית, "זו הדרך", ובאתר המפלגה. לא מדובר בתקדים: לפני 46 שנה, בשנת 1965, התפלגה מק"י כאשר הרוב היהודי בהנהגת משה סנה, יאיר צבן ושמואל מיקוניס, לא היה יכול עוד לשאת את התנהלות החברים הערבים, ורוב החברים הערבים עם קומץ יהודים התפלג מהמפלגה ויסד את רק"ח, שב-1989 שינתה את שמה חזרה לשם המפלגה המקורי. ספק רב אם למהפכני המפלגה של היום יהיה את אותו אומץ מוסרי לעזוב את השותפות עם חבריהם הערבים, הנותנים במה למכחישי שואה, ומנהיגם אף מצדד בדיקטטורות רצחניות.  

סיכום אליפות אירופה בכדורסל נכים על כיסאות גלגלים שנערכה בעמק

במוצ"ש [שעברה] הסתיימה בעמק אליפות אירופה בכדורסל נכים, על כיסאות גלגלים, שנערכה 12 יום, בהשתתפות 19 נבחרות. 12 נבחרות גברים ו-7 נבחרות נשים מישראל, איטליה, גרמניה, הולנד, שוויץ, בלגיה, שבדיה, ספרד, צרפת, טורקיה, בריטניה ופולין.

בין הגברים זכתה בריטניה ובין הנשים זכו הגרמניות. המשחקים נערכו בגן נר וב"ניר העמק" (כפר נוער של ויצ"ו בעפולה) והאימונים באיכסל ובנהלל. כל האולמות הם חדישים וממוזגים, עם יציעים לקהל ועמדו בתקני ההתאחדות האירופאית וכמובן עם נגישות מלאה לנכים.

הנבחרות שוכנו במלון "גולדן קראון" המפואר בנצרת, שם גם מוקם מטה האליפות שאירח את בכירי ההתאחדות האירופאית, רשתות טלוויזיה מאירופה ועיתונאים זרים, ועסק בשינוע 19 הנבחרות, עם עגלות הנכים, כיסאות המשחק וכל הציוד הנלווה, למשחקים ולאימונים ב-4 האולמות. לכל נבחרת הוצמד מלווה ישראלי, המדבר את שפתה, והיה צמוד אליהם בכל שעות היממה ובכל ימי האליפות.

מנהל האליפות היה ד"ר שוקי דקל, לשעבר מנהל רשות הספורט, ואת האליפות הפיקה "קבוצת בן דרור", המפיקה אירועי ספורט שונים בארץ, יחד עם התאחדות ספורט הנכים בישראל. עשרות נערים עזרו בהתנדבות בהורדה ובהעמסה של העגלות והציוד, בכל מוקדי הפעילות.

כוכב נבחרת ישראל הוא דותן מישר, 42, בן דגניה ב' ובנו של חברנו, מתקופת ההכשרה שם של גרעין "נחשול", הג'ינג'י אמנון מוסא. דותן נפצע בפעילות מבצעית בשייטת 13, בעת שנשלח לחלץ פצוע, נקטעה רגלו מעל לברך. הוא מתגורר ברמת פולג, נשוי ואב ל-3.

סיפור מעניין אחר הוא של רועי רוזנברג, בן עפולה שנפגע ברמת הגולן לאחר שצעד בשלג 28 ק"מ ומפקדו לא קיבל את הסברו שרגליו קפאו... רועי לא רצה לסרב פקודה ושותק ב-2 רגליו. עד לפני שנה התהלך עם קביים. לאחרונה החריף מצבו והוא מתנייע בכיסא גלגלים. גם רועי שוקם כהלכה. הוא נשוי ואב ל-2 בנות. בנה וילה בכפר יחזקאל ועובד כרכז פעילות הספורט והפנאי בכפר הנוער "ניר העמק".

סיפור מעניין נוסף הוא של מורן סמואל מכרמיאל. לפני 5 שנים, בעת שהתעוררה משנת צהריים, ארע לה "סוג של שבץ מוחי", כהגדרתה, ובגין שטף דם בחוט השדרה נהייתה משותקת מהחזה ומטה, תוך 5 שעות. בהיותה בריאה שיחקה כדורסל במכבי חיפה ולמדה פיזיותרפיה. לאחר הפגיעה השלימה לימודיה בהצטיינות, לומדת כיום לתואר שני בהתפתחות הילד, עובדת במקצועה  ומשחקת כדורסל, היחידה בארץ, עם נבחרת הגברים של בית הלוחם בתל-אביב. אלופת המדינה ומחזיקת גביע המדינה (במשחק הגמר קלעה 20 נקודות). בנבחרת ישראל היא השחקנית הבולטת שקלעה את מרבית הנקודות (לדוגמא: 12 מתוך 14 במשחק נגד הולנד, סגנית האלופה,  שהסתיים בתוצאה 77:14).

באולם האימונים בנהלל, אותו ניהלתי, התקיימו 84 אימונים במשך 9 ימים. 1,400 תלמידי ביה"ס האזורי, ("ילדי שמנת" מנהלל, כפר ברוך, כפר יהושע, תימרת, גבעת אלה, רמת ישי ועוד...) עם מורי החינוך הגופני, צפו באימוני הנבחרות, (מאחר ו"לקחנו" להם את האולם, והחום הלוהט בחוץ היקשה על קיום השעורים) נדהמו ופערו פה למראה הרמה שהופגנה, המיומנויות, הטכניקה והשליטה בעגלות המשחק וברזי המשחק. לתלמידים הסברתי תוך כדי האימונים את חוקי המשחק ואת חשיבות הספורט לנכה, לא רק כאמצעי שיקום ופנאי, אלא כדרך חיים, באמצעותו הוא משפר את יכולותיו, מרגיש ככל האדם ואף מגיע להישגים מדהימים שבן תמותה רגיל לעולם לא יגיע...

לדוגמא: בנבחרת איטליה היה ספורטאי מוסלמי, יליד מרוקו, קטוע 2 רגלים מתחת לאגן וקטוע כף יד וחלק מהזרוע. הספורטאי השתמש ביד הקטועה כאילו היתה שלמה ומהירותו על כיסא המשחק לא נפלה מכל שחקן אחר. התלמידים הבינו עד מהרה עם איזה קשיים ענקיים מתמודד אדם כזה בשגרת יומו  ואיזו הרגשה נפלאה ומיוחדת יש לו על המגרש, כשהוא קולע, שומר, מוסר ומשחק ברמת מיומנות גבוהה ביותר, שהיא ממש בלתי נתפסת.

איך אמרו לי חמשת מורי הספורט בנהלל: "יותר אף תלמידה לא תגיד לנו אני לא יכולה..."

גם מאמני אקדמיית הכדורסל בעמק באו לראות את האימונים עם חניכיהם ואמרו להם טרם הכניסה לאולם: "עכשיו תראו מה זה ספורטאים אמיתיים..."

די עצוב ששער שכובש שחקן כדורגל בליגה ג' בג'לג'וליה זוכה לחשיפה בעיתונות הספורט יותר מאשר אליפות אירופה בכדורסל לנכים... ולכן היתה חשיבות רבה לחשיפה בפני תלמידים וילדים. כל ילד, נער ומתבגר שראה זאת מקרוב, הוקיר והבין מה זו נחישות, כוח רצון, התמדה ותעוזה. מה זה להתגבר על מכשולים וקשיים. מה הם ערכי הספורט האמיתיים, נטולי אגו, אינטרסים, ופוליטיקה. זהו הספורט במיטבו! אלו הם הספורטאים האמיתיים!

זקני נהלל אינם זוכרים מחיאות כפיים כאלו סוערות בעקבות כל פעולה מוצלחת של שחקן באימון...

מחסום קלנדיה נמצא מדי יום בחדשות, ובימים אלו בראש החדשות, אך מעטים מקוראי העיתונים והמפגינים באזור המחסום, משני צידיו, יודעים כי במקום היה יישוב עברי, המושב הראשון בהרי יהודה.

אדמות מושב עטרות נרכשו בראשית המאה הקודמת (1912-1913) ע"י ד"ר ארתור רופין בשם הכשרת הישוב מערביי הכפרים שירדו באותן השנים מהארץ.

 למקום נשלחה "קבוצת עבודה" לעבד את הקרקע ולשמור על המטעים. המתישבים הראשונים (ביניהם לוי שקולניק לימים אשכול) יעקב פת, מאיר רוטברג ואחרים, התיישבו בבית מוכתר הכפר קלנדיה  .

 הקבוצה שכונתה – "קבוצת קלנדיה" נטשה את המקום בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (בהיותם נתיני אוייב לשלטון העות'מני) והתפזרה למושבות הדרום.

בתום המלחמה, (דצמבר 1919), התישבה במקום "קבוצת עבודה" חדשה שחבריה מייסדי המושב עטרות החלו גם הם במגורים, ובסיוע המוכתר של קלנדיה.

קלנדיה היתה כפר קטן בן מספר בתים, ובין תושביה לבין חברי עטרות נרקמו יחסי שכנים רגילים (מסחר, חברה ואף העברת מידע ביטחוני) ויחסי עוינות בימי מהומות 1920 ו-1929, במאורעות 1936-1939 ובלחמת העצמאות.

שדה התעופה בעטרות, הנטוש כיום, הוקם על-ידי השלטון המנדטורי נגס, מאדמות המטעים של עטרות והגביל את התפתחות היישוב .

במלחמת העצמאות היו בעטרות 45 משפחות שהגנו על ביתן ועל מפעל חייהן (בן 28 השנים). יישוב קטן בודד ב"ים" של כפרים ערביים חורשי רעה. ערביי קלנדיה נטשו את ביתם בתחילת מלחמת העצמאות ולכפר נכנסו חיילים עיראקיים כחלק מתוכנית הפלישה של צבאות ערב לארץ ישראל. הימצאות הצבא הבריטי ביישוב, בשדה התעופה, הגנה חלקית אך לא מנעה יריות, מחסומים ומצור מוחלט בשלושת החודשים האחרונים עד לנפילתו .

ב-14 במאי 1948 – יום יציאת הנציב העליון מארץ ישראל (משדה התעופה בעטרות) ובעקבות הטבח בגוש עציון, משהוברר למטה ההגנה כי לא ניתן להגן על עטרות, קיבלו המגינים פקודה לסגת לנוה יעקב במטרה לאחד כוחות (כך הגיעו ל150 מגינים) ולנסות לעצור את פלישת האויב מצפון, בקרב על ירושלים.

כיום, לא נותר שריד מבתי היישוב המשגשג בן 28 השנים אשר נהרס, נשרף ונבזז. נותרה חלקת קבר אחים – שריד מבית הקברות של הישוב.

שדה תעופה, אשר הורחב על-ידי הירדנים בהרס בתי המושב, סבל מאז 1967 מחרם בינלאומי של חברות התעופה בשל היותו "שטחים כבושים". השדה נטוש מאז האינתיפאדה. הכפר קלנדיה צמח וגדל, ובתי רמאללה מגיעים עד לגדר שדה התעופה. מחנה הפליטים קלנדיה, המופיע תדיר בחדשות, והמחסום הידוע, ממוקמים על אדמות עטרות-לשעבר.

במסלול בו צועדים כיום מאות המפגינים בדרך רמאללה-ירושלים, פלשו בתש"ח כוחות הליגיון הערבי ואלפי כפריי האזור בסיוע שבע שריוניות (שתי ליטראות) ותותחים שהפגיזו מנבי סמואל לעבר קומץ המגינים מעטרות ומנוה יעקב שהגנו (בנוה יעקב) ועצרו את הפלישה לעיר משך שלושה ימים קריטיים בקרב על ירושלים. (17-14 במאי). בקרבות הגוש הצפוני (עטרות ונוה יעקב) נפלו ארבעים ושניים לוחמים.

רות דנון

יו"ר עמותת מורשת עטרות

בני עטרות

עורכת הספר "עטרות מושב ראשון בהרי יהודה"

בהוצאת אריאל (177-178) מאי 2007

מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם על שדרוג הרשות למדינה, על ישראל להודיע כי הפליטים הפלסטינים הופכים להיות עניינה של מדינה זו, וכל פתרון עתידי לבעיה זו אינו נוגע לישראל.

 מחמוד עבאס, אבו-מאזן, נשא לפני כמה ימים נאום לציבור נאמניו, ובו פירט את תוכניתו לקבלת הכרה בינלאומית בזכות "העם הפלסטיני" למדינה "כמו כל עמי העולם". הוא כנראה שכח שלא לכל אחד מעמי העולם יש מדינה משלו: הבסקים והקטלונים בספרד, הפלמים והוולונים בבלגיה, הכורדים בטורקיה, הנובים במצרים ועוד עמים רבים בעולם חסרי מדינה עצמאית משלהם. האם "תזכיר" מדינת ישראל למדינות שיצביעו בעד מדינה פלסטינית כי גם אצלם יש בעייה של מיעוטים חפצי חירות?

 המטרה העיקרית של המהלך הפלסטיני היא לשים קץ למעמדם המשפטי של יהודה, שומרון ועזה כ"שטחים במחלוקת". היותם "שטחים כבושים" שאין עליהם ריבונות לאף מדינה, איפשרה לישראל לבנות בהם התנחלויות. עתה, משתוכר המדינה הפלסטינית בעולם, תהיה על השטחים הללו ריבונות פלסטינית, והמדינה (או אפילו הרשות) הפלסטינית תוכל לתבוע בבתי דין בינלאומיים פינוי של "הכיבוש" הצבאי וההתנחלויות האזרחיות, תשלום פיצויים על נזקים, בעלות על המים, אחריות צבאית על השטח ועל מעברי הגבול, ועוד תחומי פעילות של מדינה עצמאית.

בנאומו עמד עבאס על נקודה בעלת חשיבות עליונה לישראל, שהעולם אינו מודע לה: למרות שתוכרז מדינה פלסטינית בשטחים שישראל "כבשה" ביוני 1967, עדיין ימשיך "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) את חייו ופעילותו, עד להגשמת מטרותיו. משמעות הדברים היא כי למרות הקמתה של מדינה פלסטינית על חלק מארץ ישראל המערבית, ימשיך אש"ף את המלחמה נגד ישראל עד שחרור כל פלסטין, כולל חיפה, יפו ובאר שבע. משמעות נוספת היא שאש"ף – כארגון הגג של כל הפלסטינים בעולם, כולל הפליטים בלבנון, סוריה וירדן – ימשיך לתבוע את שיבתם לתוך ישראל.

נושא נוסף שבו לדעת עבאס יחול שדרוג לטובה של הצד הפלסטיני, הוא נושא האסירים. לטענתו, ברגע שהעולם יכיר במדינה פלסטינית, יקבלו האסירים שהורשעו כמחבלים, פושעים ורוצחים, מעמד של שבויי מלחמה שאסור להחזיקם בבתי כלא וחובה על ישראל לשחררם כחלק מסיום מצב המלחמה. המשמעות הרחבה של ההכרה – גם אם תהיה זו חלקית בשל וטו אמריקני במועצת הביטחון – היא שהמערכה הפלסטינית נגד ישראל מתפשטת אל הזירה המשפטית הבינלאומית, שכן המעמד המשודרג של הרשות יאפשר לה להתקבל כמדינה בעת שתטען נגד ישראל בבתי משפט בינלאומיים. הניסיון מראה כי בתי משפט אלה מתייחסים לישראל באופן שלילי, ולכן יש להניח שהכוונה הפלסטינית הזו אכן תצליח, לפחות חלקית.

עלינו להפסיק להיות שק חבטות

מאליה עולה השאלה, האם אנו צפויים למעשי אלימות ביהודה ושומרון, בין אם של ירי, מטענים, פגזים וטילים, הפגנות לא אלימות ואולי מצעדים לעבר התנחלויות. הואיל וקשה לצפות את העתיד להתרחש, על ישראל להתכונן לכל התרחישים. בנושא המדיני והמשפטי על ישראל להתחיל להתנהג כמדינה, ולחדול להתנהג כמו סמרטוט: יש לאלץ את המנהיגות הפלסטינית לשלם מחיר על הפעולה החד-צדדית שלה: על ישראל לשלול את תעודות הווי. איי. פי. של ראשי הרשות, למנוע את תנועתם דרך הגבולות, לספח חד-צדדית את השטחים שעליהם נמצאות ההתנחלויות, והחשוב ביותר, לחדול מלהעביר לרשות כספים כדי להביאה לפשיטת רגל כלכלית, שתביא גם להתפרקותה. כל ויתור של ישראל על צעד חד-צדדי הננקט נגדה מקנה לישראל תדמית של שק חבטות חסר אונים, המזמינה עוד ועוד צעדים נגדה.

מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם על שדרוג מעמדה של הרשות, על ישראל להודיע שנושא הפליטים הפלסטינים הופך להיות עניינה של מדינה זו, וכל פתרון עתידי לבעייה זו אינו נוגע לישראל כלל. מצב כזה יביא להסתבכותה של המדינה הפלסטינית עם לבנון, סוריה וירדן, שהפליטים הנמצאים בשטחן יהפכו למסמר בלי ראש. צעד שני מחויב הוא סילוקה המיידי של כל נוכחות רשמית פלסטינית מירושלים, שכן כל פעילות של מדינה זרה בבירת ישראל מנוגדת לחוק הישראלי.

ועוד עצה קטנה: על הכנסת להתארגן במהירות כדי לקבוע תוספת לחוק יסוד: השפיטה, שתוציא מידיה של המערכת המשפטית – ובג"ץ בראשה – את הסמכות לדון בעניינים מדיניים. זאת כדי למנוע את  המצב המשפטי הקיים המאפשר לקבוצה של משפטנים שמעולם לא עמדו לבחירת הציבור, לנהל את המדינה באמצעות צווי בית משפט ופסקי דין. חמור יותר: המצב האבסורדי הקיים מאפשר לכל אדם במדינה הפלסטינית להילחם בישראל ולנצח אותה באמצעות מערכת המשפט הישראלית.

אלא שיש חשש כי ממשלת ישראל איבדה את נחישותה במאבקה נגד שדרוג הרשות הפלסטינית למדינה: בימים אלה נמצא האלוף במיל. דני רוטשילד בארה"ב, ובחסותה של שגרירות ישראל הוא אמור לדבר בציבור על עתיד היחסים בין ישראל ובין הפלסטינים. להזכיר לקוראים: דני רוטשילד הוא מראשי יוזמת ז'נבה שמוביל אותה מי שהיה בעבר ראש מר"צ, יוסי ביילין, ושמדינה פלסטינית היא גולת הכותרת שלה. אם שגרירות ישראל בוושינגטון הפועלת במיניסטריון שבראשו עומד אביגדור ליברמן מקדמת את פעילותו של דני רוטשילד בארה"ב, זהו סימן המעיד על פשיטת רגל אידיאולוגית של ממשלת נתניהו.

ועוד דבר שחשוב שעל העיתונות הישראלית לבדוק בימים אלה ממש: מי בישראל עשוי להרוויח כלכלית מקיומה ומשדרוגה של הרשות הפלסטינית למדינה? קיים חשש כי אינטרסים כלכליים מעורבים בשיקולים המדיניים ומשפיעים עליהם להסכים בשתיקה להקמתה של מדינה פלסטינית, וד"ל. החשש מבוסס על דברים שהתגלו לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, שישראלים שהיו מעורבים מדינית בהסכמים הללו הפכו באורח פלא לשותפים עסקיים עם הרשות או עם גופים כלכליים ואזרחיים שקמו בה.

המתנגדים מבית

למרות הפגנות התמיכה ברחובות הערים הערביות ביו"ש, מתברר כי המהלך של ראשות הרש"פ אינו זוכה לגיבוי מלא. עיקר ההתנגדות מגיע מכיוון חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שכן הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, משמעותה הכרה בינלאומית בישראל בשטח שמחוץ לאזורים אלה, ולכך מתנגדות שתי הקבוצות הללו באופן קטגורי ועקרוני. התנועות האיסלאמיות הללו חוששות מהפיכת המדינה הפלסטינית לעוד מדינה ערבית שבה שולט חוק בסגנון אירופי, שידכא את ארגוני האיסלאם הפוליטי.

בתגובה, הגבירו ארגוני הביטחון של הרש"פ את פעילותם נגד מנהיגי חמאס ברחבי יו"ש, ומדי לילה הם מבצעים מעצרים בקרב פעיליהם. לאחרונה, ובעיקר מאז שנחתם לפני כחודש הסכם הפיוס בין אש"ף ובין חמאס, מספרים מקורות חמאס כי משטרת הרשות עוצרת אותם ללא משפט, בשיטה מוזרה: פעילי חמאס "מוזמנים לבירור" בבנין המשטרה, ומושארים בו כל היום בתואנות שווא.

המאבק בין הרשות ובין חמאס עלול לגלוש לרחוב כבר במהלך יום שישי זה, שאז ידבר אבו-מאזן באו"ם וסביר שאף תתקבל בעצרת הכללית הבקשה הפלסטינית להכרה בינלאומית במדינת פלסטין. מתנגדי האירוע מצד חמאס עלולים להתנגש עם התומכים החוגגים ברחובות, ועדנאן דמירי, דובר גורמי הביטחון הפלסטיניים, הזהיר את האזרחים הפלסטינים מהשתתפות בהפגנות המתארגנות נגד ההכרזה.

ג'בראן אלבכרי, מושל שכם מטעם הרשות, הודיע כי כל עובד שלא ישתתף בחגיגות ובפעולות שייקבעו לרגל השדרוג – יפוטר. חבר הלשכה הפוליטית של חמאס, עזת אלרשק, גינה הכרזה זו של מושל שכם, בטענה כי אסור לפטר עובדים על רקע עמדתם הפוליטית. הוא "שכח" על פי איזה קריטריונים מינתה חמאס את פקידיה ברצועת עזה, וכיצד המשטרה שלה מתנהגת כלפי אלה המעזים להעלות על נס את זכר הראיס ערפאת או את יום השנה להיווסדו של אש"ף.

האם הרשות וחמאס נמצאות על מסלול פיצוץ? נראה שלא, בעיקר כי ישראל עדיין פועלת בנמרצות נגד כל נוכחות של חמאס ביו"ש, ופעילות זו נעשית בשיתוף פעולה עם הרשות, כל אחת למען האינטרסים שלה. כיום תנועת החמאס ביו"ש היא חלשה, אך מה יקרה אם בבחירות תזכה חמאס ברוב מושבי המועצה המחוקקת? ישראל לא תוכל אז לעצור את נציגי המדינה הפלסטינית שנבחרו באורח דמוקרטי, ותניח – בלית ברירה – למדינה הפלסטינית להפוך למדינת טרור חמאסי, והפעם על הגבעות השולטות על תל-אביב ונתב"ג. זו תהיה התוצאה של הבטלנות הישראלית בשנים האחרונות נוכח המדינה הפלסטינית דה פקטו – על מוסדותיה וכוחות הביטחון שלה – שקמה ביו"ש בהסכמתנו.

במקביל, יש כיום גם התנגדות של שבטים ביו"ש להכרזת המדינה, הן כאלה החיים במרחב הכפרי והן כאלה שמקומות מגוריהם הפכו לערים. הרשות פועלת במרץ נגד שבטים אלה, מאיימת על חלקם בשימוש בנשק, ואת חלקם האחר היא קונה במשרות ובמינויים. לא ברור אם גם כאן תיפתח חזית חדשה, אבל ייתכן כי אנו עשויים להיות מופתעים לטובה, כאשר תבוא הכרזה של שבטים על אי-רצונם לחיות תחת הרשות או במסגרת המדינה הפלסטינית. השבטים הללו – באופן פרדוקסלי – מעדיפים את השלטון הישראלי על פני השלטון הערבי, והם יודעים למה.

השאלה העומדת בפני מדינת ישראל היא האם היא תומכת בפועל במדינה הפלסטינית, או שמא היא מוכנה לשקול אפשרות אחרת, המבוססת על השבטים המקומיים ועשויה להגיע לפתרון האמיתי שייתן שלום וביטחון לישראל: פתרון שמונה המדינות הפלסטיניות בערי יו"ש, בעוד ישראל שומרת בריבונותה את כל המרחב הכפרי כדי להבטיח שזה אינו הופך לגבעות חמאס חפורות ומצוידות בטילים.

מדינות ערב תומכות, לפחות כלפי חוץ, בדרישתו של עבאס להכרה במדינה פלסטינית. אבל הן חוששות שמא הכרזה כזו תיצור מצב חדש שיקל על ישראל להתנער מעניין הפליטים שיהפכו לבעייתם של לבנון, סוריה וירדן – מקומות מגורי הפליטים כבר 63 שנה.

חשש נוסף המקנן בליבות ירדנים לא מעטים, כולל המלך, הוא מפני הרוב הפלסטיני בירדן העלול לומר: "אחינו הפלסטינים ביהודה ושומרון כבר השיגו את מדינתם, ועתה הגיע זמננו." ירדן גם חוששת מגל הגירה פלסטיני גדול שיציף את ירדן כתוצאה מכישלון המדינה הפלסטינית. לפלסטינים יש די קרובים בירדן היכולים לקלוט אותם.

המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה" 167.

אהוד: מאחר שד"ר גיא בכור שם סייגים למאמריו, חלקם משוגר רק למנויים שלו תמורת תשלום, וגם שאר המאמרים ה"חופשיים" – לא ניתן להורידם מהאתר ולהפיצם הלאה, הוא עשה לדעתי מקח טעות כי קולו פחות נשמע, גם אצלנו; ואילו מאמריו המעניינים של מרדכי קידר הולכים ותופסים את מקומו בדעת הקהל הישראלית ואנחנו שמחים להביא מהם באמצעות מגזין "מראה", וזאת ללא שום בעייה.

http://www.youtube.com/watch?v=7Gzyeo1Z1I4&feature=related

 This is a MUST READ article that needs to be disseminated in every university. If you have children or grandchildren in university please make sure they publish this important letter in the students' rag or post it on the university bulletin board.

A Scottish professor responds to campus boycott. The Edinburgh Student's Association made a motion to boycott all things Israeli since they claim Israel is under an apartheid regime.

Dr. Denis Maceoin (a non-Jew) is an expert in Middle Eastern affairs. Here is his letter to those students. AN EDUCATED NON-JEWISH TAKE ON ISRAEL.

Dr. Denis MacEoin, a senior editor of the Middle East Quarterly, addresses The Committee of the Edinburgh University Student Association.

Received by e-mail from the author, Dr. Denis MacEoin, a senior editor of the Middle East Quarterly.

To: The Committee Edinburgh University Student Association.

May I be permitted to say a few words to members of the EUSA? I am an Edinburgh graduate (MA 1975) who studied Persian, Arabic and Islamic History in Buccleuch Place under William Montgomery Watt and Laurence Elwell Sutton, two of Britain's great Middle East experts in their day. I later went on to do a PhD at Cambridge and to teach Arabic and Islamic Studies at Newcastle University. Naturally, I am the author of several books and hundreds of articles in this field. I say all that to show that I am well informed in Middle Eastern affairs and that, for that reason, I am shocked and disheartened by the EUSA motion and vote.

I am shocked for a simple reason: there is not and has never been a system of apartheid in Israel. That is not my opinion, that is fact that can be tested against reality by any Edinburgh student, should he or she choose to visit Israel to see for themselves. Let me spell this out, since I have the impression that those members of EUSA who voted for this motion are absolutely clueless in matters concerning Israel, and that they are, in all likelihood, the victims of extremely biased propaganda coming from the anti-Israel lobby.

Being anti-Israel is not in itself objectionable. But I'm not talking about ordinary criticism of Israel . I'm speaking of a hatred that permits itself no boundaries in the lies and myths it pours out. Thus, Israel is repeatedly referred to as a "Nazi" state. In what sense is this true, even as a metaphor? Where are the Israeli concentration camps? The einzatsgruppen? The SS? The Nuremberg Laws? The Final Solution? None of these things nor anything remotely resembling them exists in Israel , precisely because the Jews, more than anyone on earth, understand what Nazism stood for.

It is claimed that there has been an Israeli Holocaust in Gaza (or elsewhere). Where? When? No honest historian would treat that claim with anything but the contempt it deserves. But calling Jews Nazis and saying they have committed a Holocaust is as basic a way to subvert historical fact as anything I can think of.

Likewise apartheid. For apartheid to exist, there would have to be a situation that closely resembled how things were in South Africa under the apartheid regime. Unfortunately for those who believe this, a weekend in any part of Israel would be enough to show how ridiculous the claim is.

That a body of university students actually fell for this and voted on it is a sad comment on the state of modern education. The most obvious focus for apartheid would be the country's 20% Arab population. Under Israeli law, Arab Israelis have exactly the same rights as Jews or anyone else; Muslims have the same rights as Jews or Christians; Baha'is, severely persecuted in Iran, flourish in Israel, where they have their world center; Ahmadi Muslims, severely persecuted in Pakistan and elsewhere, are kept safe by Israel; the holy places of all religions are protected under a specific Israeli law. Arabs form20%  of the university population (an exact echo of their percentage in the general population.

In Iran , the Bahai's (the largest religious minority) are forbidden to study in any university or to run their own universities: why aren't your members boycotting Iran ? Arabs in Israel can go anywhere they want, unlike blacks in apartheid South Africa . They use public transport, they eat in restaurants, they go to swimming pools, they use libraries, they go to cinemas alongside Jews – something no blacks were able to do in South Africa.

Israeli hospitals not only treat Jews and Arabs, they also treat Palestinians from Gaza or the West Bank. On the same wards, in the same operating theatres.

In Israel , women have the same rights as men: there is no gender apartheid. Gay men and women face no restrictions, and Palestinian gays often escape into Israel, knowing they may be killed at home.

It seems bizarre to me that LGBT groups call for a boycott of Israel and say nothing about countries like Iran, where gay men are hanged or stoned to death. That illustrates a mindset that beggars belief.

Intelligent students thinking it's better to be silent about regimes that kill gay people, but good to condemn the only country in the Middle East that rescues and protects gay people. Is that supposed to be a sick joke?

University is supposed to be about learning to use your brain, to think rationally, to examine evidence, to reach conclusions based on solid evidence, to compare sources, to weigh up one view against one or more others. If the best Edinburgh can now produce are students who have no idea how to do any of these things, then the future is bleak.

I do not object to well-documented criticism of Israel. I do object when supposedly intelligent people single the Jewish state out above states that are horrific in their treatment of their populations. We are going through the biggest upheaval in the Middle East since the 7th and 8th centuries, and it's clear that Arabs and Iranians are rebelling against terrifying regimes that fight back by killing their own citizens.

Israeli citizens, Jews and Arabs alike, do not rebel (though they are free to protest). Yet Edinburgh students mount no demonstrations and call for no boycotts against Libya, Bahrain, Saudi Arabia, Yemen ,and Iran. They prefer to make false accusations against one of the world's freest countries, the only country in the Middle East that has taken in Darfur refugees, the only country in the Middle East that gives refuge to gay men and women, the only country in the Middle East that protects the Bahai's... Need I go on?

The imbalance is perceptible, and it sheds no credit on anyone who voted for this boycott. I ask you to show some common sense. Get information from the Israeli embassy. Ask for some speakers. Listen to more than one side. Do not make your minds up until you have given a fair hearing to both parties. You have a duty to your students, and that is to protect them from one-sided argument. They are not at university to be propagandized. And they are certainly not there to be tricked into anti-Semitism by punishing one country among all the countries of the world, which happens to be the only Jewish state. If there had been a single Jewish state in the 1930's (which, sadly, there was not), don't you think Adolf Hitler would have decided to boycott it?

Your generation has a duty to ensure that the perennial racism of anti-Semitism never sets down roots among you. Today, however, there are clear signs that it has done so and is putting down more. You have a chance to avert a very great evil, simply by using reason and a sense of fair play. Please tell me that this makes sense. I have given you some of the evidence. It's up to you to find out more.

Yours sincerely,

Denis MacEoin

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

7. סוסו של יוסף לישאנסקי, עיסת הבצק, קפטן היל –

ופתח-תקוה בשלהי המלחמה העולמית הראשונה.

את שנת 1917 עושה אסתר עם משפחתה בפתח-תקוה וגם רואה את הבריטים כובשים את המושבה בדצמבר של אותה שנה. ברשימה מ-1978 לערך היא מספרת:

בסוף המלחמה העולמית הראשונה היה היישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה-סוף, שנקראו "חזרנה", שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – "גבעת השלושה", הקיבוץ ליד פתח-תקוה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים כשהם צועקים מתוך הבית.

הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית-האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית-האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.

וברשימתה לזכר חברתה נעמי היא מספרת ביתר הרחבה על מתן המחסה למשפחת הוז:

הימים ימי גירוש תל-אביב, ימי מלחמת העולם הראשונה. המושבה הומה מפליטי תל-אביב, – כל חדר פנוי נתמלא, כל צריף, והסביבה רוחשת עריקים – "פראר".

יום אחד מופיעה נעמי: "משפחת הוז נישארה בלי דיור, מה נעשה? צריך לעשות משהו!"

וכבזק צצה מחשבה במוחי: בית האריזה, ה"בייקא", אשר בפרדסו של אחי. היה זה מיבנה אבנים מרווח, מכוסה גג רעפים, עם רצפת-פלאפונים ומתחתיו מרתף עם מיכסה בתוך הרצפה, אשר אפשר להרימו כדי לרדת למרתף השטוח במקצת. היה זה מעין בית-קירור טבעי בשביל פרי ההדר, במקרה שהמשלוח מתאחר לצאת. בימים ההם היתה זו המילה האחרונה של קידמה לגבי בית-אריזה מאוורר וקריר. הפרי לא נשלח לחו"ל בימי המלחמה, והבית עמד שומם בתוך הפרדס.

 "אנו נבקש מאחי את ה'בייקא'!" (כך נקרא בית-האריזה באותם הימים).

ניגשנו אפוא לאחי, והוא מיד הסכים, אבל אנו לא הסתפקנו בזה; נעמי הלכה לביתה, להביא סמרטוטים שונים, ואני לקחתי שני דליים ויצאנו שתינו לפרדס, שהיה מרוחק למדי, וניגשנו מיד לעבודת הניקוי וה"ריהוט" של המיבנה. גילגלנו מחצלאות לפינה אחת, הוצאנו חלק מן הארגזים, מהם בנינו שולחן, כסאות, ספה אחת רחבה, שיפשפנו את זגוגיות החלונות בניירות העטיפה שהתגלגלו מסביב, שטפנו את הרצפה, ונעמי לא הסתפקה בזה – בפינה רחוקה בפרדס גילתה כד ערבי שחור מקווקו אדום, היא גם מצאה פריחת הדר על אחד העצים שפרח שלא בעיתו, מילאה את הכד מים, שמה בהם את הפרחים והעמידה את הכד על השולחן.

משפחת דב הוז התגוררה כל ימות הגירוש ב"בייקא", ונעמי ואני היינו מבקרות אותם לעיתים קרובות. קרוב לסוף המלחמה שימשה ה"בייקא" מקום מיפלט לכמה עריקים חשובים, כמו דב הוז וחבריו, "הקצינים התורכיים" האחרים, שערקו מהצבא התורכי וערכו שם אסיפות אגב הסתתרם שם (אנו לא ידענו את הסוד הזה).

להשערתי מדובר בבית-האריזה בפרדס של אביה יהודה ולא של אחיה ברוך. מאחר שאסתר כתבה את הרשימה לחוברת שהוציא מושב כפר יחזקאל, שמייסדיו הם אנשי העלייה השנייה, רצתה אולי להעניק מעין רהביליטאציה לאחיה ברוך, שלדבריה לא סלחו לו אנשי העלייה השנייה על מה שניראה בעיניהם כיחסו השלילי לעבודה העברית.

*

בין הגולים שהגיעו מתל-אביב למושבה בניסן תרע"ז, 1917, נמצאים גם נחום גוטמן בן התשע-עשרה ומשפחתו. הוא מספר על כך בספריו "שביל קליפות התפוזים" ו"בין חולות וכחול-שמיים". אסתר, לדבריה, מתוודעת אז אליו לראשונה, והם יוצאים יחד לטייל בשדות אך "הייתי טיפשה ולא התנשקנו!"

למושבה מוגלית עם משפחתה גם ציונה תג'ר. ציונה, הצעירה מאסתר אך במעט, תהיה לימים חברתה הטובה, אך עתה דומה שעדיין אין קשר ביניהן.

*

תחילת שנת תרע"ח, אוקטובר 1917. הממשלה התורכית זונחת, כביכול, את ענייניה היגעים בחזית הדרום, שם מתקדמים הבריטים, ועוסקת בחיפוש אחר מרגלים יהודים; אלה חברי רשת המודיעין שהקימו כשנתיים קודם לכן אהרון אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה, והפעילו אותה ממקום עבודתם בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית. שני המייסדים של הארגון, שיוודע לימים בשם ניל"י – כבר יצאו את הארץ, והתורכים אינם יודעים היכן הם.

החיילים התורכים מגיעים לזכרון-יעקב ב-1 באוקטובר, ומאותו יום הם מענים בחקירה כל מי שלדעתם קשור לאנשים ולמשפחות שעסקו בריגול. חלק מהנחקרים עתידים להיות מועברים לנצרת להמשך המאסר והעינויים.

ב-9 באוקטובר מתה בביתה שבמושבה שרה אהרונסון. היא גוססת ארבעה ימים, לאחר שתחבה אקדח בפיה וירתה בעצמה. שרה מבקשת לשים קץ לעינויים הקשים שספגו היא ובני-משפחתה מידי החוקרים התורכיים.

באותו יום, ב-9 באוקטובר, ליד מפל "התנור" במטולה, נכשלים שני חברי "השומר", שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי, בנסיונם להרוג את המרגל יוסף לישאנסקי, האסור בידיהם, ולמסור את גופתו לקצין עראף אפנדי, היוצא לקראתם עם שלושה שוטרים מטבריה, תוך תיאום מוקדם. לישאנסקי הפצוע נמלט.

ההתנקשות בחייו באה בפקודת ההנהגה של ארגון "השומר", שלדעתה, כמו לדעת רוב הנהגת היישוב העברי – אם ייתפס לישאנסקי חי, עתיד הוא, לאחר עינויים קשים, להלשין על חבריו. לכן מוטב למוסרו מת, ובכך לשים קץ להתעללות השלטונות ביישוב העברי.

גם על מפקד משטרת יפו, המודיר ג'לאל-ביי, הוטלה משימה של בילוש וחיפושים. הוא מגייס מלשינים שמחזרים כביכול על הפתחים ובעצם תפקידם לגלות היכן מסתתרים חברי הארגון ובייחוד לישאנסקי.

בחול המועד סוכות תרע"ח בא ג'לאל-ביי לפתח-תקוה בראש משלחת עונשין וקובע את מקום מושבו במלון "הירקון". לזכותו של בעל המלון, האיכר משה גיסין, לא עומדת העובדה שבנו אבשלום שירת כקצין במפקדה התורכית הראשית בחזית הקאווקאז, ובזכות הצטיינותו משמש עתה כמורה בבית-הספר הצבאי הגבוה בקושטא. למרות שתמונתו של אבשלום במדי קצין תורכי מתנוססת על הקיר, מתייחס ג'לאל-ביי לבעל המלון בגסות ובעריצות, ועושה בחדריו כבתוך שלו.

המושבה שרויה במהומה כבדה. תושבי המקום, ועימם המהגרים מתל-אביב ויפו, מכינים להם בחצרות ובמרתפים מחבואים, ורבים בורחים לפרדסים, למושב הקטן הסמוך, עין-גנים, ולמושבה הצעירה כפר-סבא. החיילים סורקים את המושבה ואת פרדסיה בהתמדה, הם לוכדים פרארים, מזייפי-דרכונים, מהגרים חסרי תעודות, אבל לא את לישאנסקי. הוא "גיבור היום". בכל פינה מתלחשים על אודותיו. הנה ראו אותו במטולה, בתל-עדש, ביבנאל. מופיע ונעלם.

בבית-הכנסת הגדול מכונסים כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. המוכתר שפירא, שמונה במקום משה פנחסביץ, עולה לבמה שבמרכז האולם הגדול, מכה אגרופו על הדוכן, ומכריז:

 "על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישאנסקי, זה שמסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' הזה, לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"

בליל ה-17 באוקטובר 1917 עומדת אסתר בבית אביה שברחוב ביל"ו ולשה בגיגית עיסה יפה וגדולה של בצק.

זו לישת-חג: אנשי דגניה א', הזוכרים לה את שהותה בקבוצתם, מבקרים אותה ומביאים לה במתנה שק חיטה. באותם ימים פעלה מעין "רכבת" של עגלות מהגליל ליהודה, שבה הובלו שקי חיטה ליישוב הרעב. אחראי לרכבת זו "ועד ההגירה" שבראשו עומד דיזנגוף, זאת מכיוון שרוב הגולים בפתח-תקוה הם אנשי תל-אביב.

עשר בערב. הכל עייפים מהעבודה המפרכת: שני אחיה ישנים זה מכבר, והאב והאם בחדר הפנימי, אף הם מתהלכים כבר בבגדי-לילה, משוחחים בלחש ומתכוננים לשינה. אסתר עומדת כפופה על ה"פייליקה" ולשה, והיום אגרופיה מרקדים ממש בתוך הבצק של קמח-החיטה הנהדר, לאחר שבמשך שבועות ארוכים לשה תערובת של סובין עם קמח-דורה הדומה לגבס.

היא לשה ומזמזמת לה משהו, אבל הזיעה חותרת אל שקע העין, והיא מוחה אותה בשרווליה מדי פעם. לפתע, דפיקה קלה בדלת. אסתר מחלצת יד אחת מן העיסה ופותחת. לפניה עומד אדם גבה-קומה, המחזיק סוס בריסנו. תחילה היא רואה אותם במטושטש, אבל לאט-לאט היא מזהה שהבחור היפה הוא מערבי, צייר ותלמיד "בצלאל", אחד מאותם "פרארים" – עריקי הצבא התורכי – ששימשו במושבה כשומרי-לילה ובתמורה קיבלו מדי יום צלחת מרק ומנת-לחם.

 "הסוס הזה מסתובב כאן בזיתים," הוא אומר, "האם שלכם הוא?"

האיש והסוס בחצי-החשיכה. בית יהודה ראב הוא הבית האחרון במושבה לצד מערב, בנוי על גבעה בתוך כרם זיתים. רחשים רחוקים נשמעים, קולות-לילה לא-סבירים שהאוזן מחפשת אותם בחשד ובפחד – כי ציידי ה"פראר" בבתים, בצריפים ובבתי-האריזה בפרדסים – פועלים גם בלילה. הסוס שקט ומשרה שלווה על הבחור המגודל והתמהוני במקצת. אסתר חוככת בדעתה מה לענות למראה האוכף המיוחד של הסוס.

 "לא, הוא לא שלנו – " היא משיבה לבסוף ומחליטה לקרוא לאביה.

האב מעלה מעיל על בגד-הלילה ויוצא. "הביאי מנורה," הוא אומר.

ואסתר מוציאה מן המיטבח את מנורת-הנפט ומאירה בה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של ריתמתו. ראשו קטן ואצילי, ועיניו הגדולות לחות ומחזירות את אור המנורה. הוא נבון ושקט ומניח לבדוק אותו. היא מחזיקה את המנורה גבוה מעל ראשה, ואביה מסתובב ובודק את הסוס מכל עבריו – ולאט, כמו מתוך חלום, הוא אומר:

 "הסוס הזה בא ממרחקים, תוביל אותו למועצה."

הסוס נלקח לוועד המושבה, ומשם למקום-סתר. לימים מתברר שזה היה סוסו של יוסף לישאנסקי.

 "את לישאנסקי לא היכרתי אישית," מספרת לימים אסתר לש. שפרה, "ראיתי רק תמונות שלו. יום אחד נמצאה סוסתו בחצר אבי. ידעתי שלישאנסקי הסתתר בעליית-הגג אצל משפחת פסקל. הם חיפשו בגדים ערביים כדי להבריח אותו, ובאו לבקש מאבא שיקנה למענם את הבגדים. אחר-כך נודע לי שהלבישו אותו בבגדי אישה ושתי בנות פסקל הובילו אותו לפרדס; הפועלים ראו אותו והוא ברח עד נבי-רובין ושם נתפס."

ואכן, באותו לילה שעליו מספרת אסתר מתדפק לישאנסקי על חלון ביתה של משפחת פסקל ברחוב רוטשילד, לא הרחק מחצרו של יהודה ראב. בטרקלין הבית יושבות שתי הבנות, לורט ובטי. האם מרים, והאחות הצעירה בלאנש, כבר הלכו לישון.

אבי המשפחה פרץ פסקל אינו בארץ. כזכור, זמן-מה לפני המלחמה טיבעה עצמה ערבייה צעירה בבריכה שבפרדסו. קרוביה העלילו עליו כי הרתה לו וכי הוא אשם במותה, ויצאה שמועה שאף הצליחו להשיג גזר-דין מוות עליו.

פסקל נמלט לקהיר ושוהה בה גם בימי המלחמה העולמית. הוא משמש כמתורגמן באוניית המלחמה הצרפתית "ז'אן ד'ארק", שמעלה על סיפונה פליטים ארמניים מתורכיה; ולדברי בטי פסקל, כפי שסיפרה לעמית לוינסון, סיפורה של אונייה זו היה אחד ממקורות השראתו של פליני לסרטו "והספינה שטה". בדצמבר 1916, כאשר מגיע אהרון אהרונסון למצרים, לקשור קשרים עם המפקדה הבריטית, הוא פוגש בפסקל ידידו-מנוער ונעזר בו. הקשר עם רשת הריגול בארץ מתנהל באמצעות ספינה בריטית שעוצרת בלילות מול חוף עתלית. כך מגיע סיוע ליישוב העברי בלירות-זהב אנגליות, וכך שולח פסקל כספים למשפחתו ולמשפחות אחרות במושבה. לכן לישאנסקי, הנרדף על-ידי תורכים, ערבים ויהודים – מגיע בצעד של יאוש לחפש מסתור בבית משפחה ידידותית זו.

שתי הבנות פותחות את הדלת. דמות מבהילה ניצבת בפתח. "אל תיבהלו, זה אני, לישאנסקי..." הוא אומר. הן מכניסות אותו לטרקלין. הוא עייף ורצוץ. הפצע בכתפו עדיין מדמם. הן משכיבות אותו על הספה, חובשות את פצעו ומאכילות אותו.

 "כיצד נפצעת?"

 "חברי 'השומר' הבטיחו לעזור לי לברוח דרומה, אל האנגלים, במקום זה ירו בי. באתי ברכיבה..."

אותה שעה נכנסת גם האם לחדר, ומדלת אחרת בבית הגדול מופיע בנימין אוראל, אף הוא תלמיד "בצלאל" שמשמש שומר ובן-לוויה לנשים שנותרו ללא גבר.

 "למה באת לפתח-תקוה?" שואלת מרים. "המושבה מלאה ז'נדרמים תורכים ומלשינים מכל הסוגים. תופסים אנשים. מענים במלון גיסין. לא תוכל להסתתר כאן!"

 "לא היתה לי ברירה. השארתי את הסוס בכרם שקדים. רק את האוכף לקחתי עימי, הוא כאן בחוץ, בחצר," דבריו נאמרים מתוך טשטוש, ניראה שלא ישן זמן רב.

 "מיד להעלים אותו," פוסקת האם. היא יוצאת יחד עם בטי ואוראל לחצר. הם לוקחים את האוכף המהודר, ושעה ארוכה טורחים עד שעולה בידיהם להטביע אותו בתוך בור-השופכין.

השלושה חוזרים לטרקלין. "אנחנו מוכרחות לשלח אותו מהבית," אומרת האם. "הוא מסכן את כולנו."

 "אם תגרשי אותו," קמה לורט מאצל לישאנסקי המנומנם, "אלך גם אני איתו!"

 "טוב, אבל בבית הוא לא יישאר. זה מסוכן מדי."

 "נושיב אותו בעץ החרוב," מציעה בטי. "הענפים למעלה סבוכים כל-כך שאיש לא יעלה בדעתו שמסתתר שם מישהו."

 "זה בלתי-אפשרי," אומרת האם. "נצטרך להתקין שם מושב מתאים עבורו. בינתיים נסתיר אותו באורווה שבחצר. ומחר נראה מה לעשות."

 "רק אל תודיעו עלי לאיש במושבה, ובייחוד תיזהרו לא להודיע למוכתר שפירא, שהוא האחראי בפני התורכים," מתעורר לישאנסקי מתוך נמנומו, "כולם, האיכרים בזכרון, החברים ב'השומר', כולם מתנגדים עכשיו לעבודה שלנו. רוצים להסגיר אותי." והוא שב וצונח לתוך תרדמה.

 "הוא צודק," אומרת האם. "אם נספר לשפירא על לישאנסקי, יהיה חייב להסגיר אותו. אבל להשאיר אותו כאן, הסכנה גדולה מדי בשבילנו. מחר נעביר אותו לבית-האריזה בפרדס, נלביש אותו בגדי אישה, נקשור לראשו מטפחת. שפם ממילא כבר אין לו. בתחפושת הזו איש לא יכיר אותו. לורט ואוראל יסעו איתו בכרכרה אל הפרדס."

בטי פסקל, אחותה של לורט, מספרת אחר שנים רבות לעמית לוינסון: "הלבשנו את יוסף בבגדים של סבתי, הצייר אוראל איפר את פניו כאילו הוא אישה מבוגרת וכך, כשמטפחת לראשו, הובילו אותו אמא ולורט לפרדס. אמא הצטיידה ברעל, ושמה אותו בטבעות שעל אצבעות הידיים שלה ושל לורט, למקרה שיתפסו אותן התורכים. כך היתה רוכבת יום-יום על סוסה, ומביאה לו אוכל. אותי ואת אחותי הצעירה בלאנש החליטה אמא להרחיק מן הסכנה. היא שלחה אותנו לירושלים."

הפגישה עם לישאנסקי הפצוע, שספק אם הכירה אותו היטב קודם-לכן, עתידה לדבוק בלורט לאחר מותה ולקבל מימד רומאנטי שלא היה ולא נברא אלא אולי בדמיון בני-משפחתה, או אחרים, החפצים להעלים את הסיבות האמיתיות להתאבדותה של לורט – שש שנים לאחר מכן, בג' תשרי תרפ"ד, 1923, ולכן מטפחים את האגדה של אהבתה הנכזבת ללישאנסקי.

בליל שישי, ה-19 באוקטובר, נכנס אוראל למחסן בית-האריזה בפרדס פסקל. המחסן מלא חומרי-אריזה שלא השתמשו בהם כבר שלוש עונות, בגלל המלחמה. אוראל נושא בידו צרור ובו עבאייה, כאפייה ועקאל, שרכשה גברת פסקל בשביל לישאנסקי.

 "אתם שולחים אותי למוות, אין לי לאן ללכת," טוען לישאנסקי, כאשר תחפושת בגדי הבידואי נפרשת לפניו.

 "יוסף, לא רק את עצמך אתה מסכן אם אתה נשאר כאן, גם את משפחת פסקל ואת כל המושבה. אתה יודע שאתמול אסרו את שפירא? מרים מיהרה לשלוח את בלאנש ובטי לירושלים מפחד שיגלו את הקשר שלהן אליך. כולם רועדים..."

 "לפחות, אני מוכרח עוד לישון, הלילה. תעיר אותי בחצות."

ובחצות: "יוסף, קום, הגיעה השעה..."

 "אוראל, תן לישון עוד עשר דקות."

 "קום, אתה צריך ללכת."

 "יבחינו מיד שאני לא בידואי. העור שלי לבן."

 "אל תדאג. אני צייר. אאפר אותך עד שתהיה חום לגמרי."

לישאנסקי מתחיל להתלבש, אוראל צובע את פניו, ידיו ורגליו, לבסוף נראה לישאנסקי כמעט כבידואי.

 "גברת פסקל שלחה לך גם שווי של שישה-עשר נפוליונים זהב, במטבעות קטנים, לקנות אוכל וגם לבקשיש, בשעת הצורך. קח."

 "לא. אני נשאר כאן," אומר לישאנסקי. "אין לי סיכוי. ברור לי שלא אוכל להגיע אל האנגלים."

שעה ארוכה הם מתווכחים, וכאשר יוצא לישאנסקי לדרכו כבר מאדימים שמי המזרח מעל גוש צמרות עצי-ההדר שעליהם הירוקים, נוטפי הטל, משתחררים מצללי החשיכה, והם עמוסי פרי שלא ייקטף גם השנה. לישאנסקי פונה דרומה ומשאיר את פרדסי פתח-תקוה מאחוריו.

עמנואל בן-עזר מספר כי בשנות ה-40 הרס הנגר שפירא מפתח-תקוה בייקה (בית-אריזה) בפרדס של פסקל ומצא רובה טמון בקיר, ועליו כתוב: "י.ל."; אלעזר, אביו של עמנואל, ועימו פתח-תקוואים אחרים, אמרו שזה ודאי הרובה שהחביא לישאנסקי לפני שיצא לדרכו האחרונה.

לאחר הליכה בת שעות אחדות מגיע לישאנסקי המחופש והמאופר לחולות נבי-רובין, לא רחוק מראשון-לציון. הוא מבחין בגמל בודד רועה בשדה, קרב אליו, תופס בחבל ומנסה לעלות על דבשתו מבלי להבריכו. ילד בידואי מגלה אותו ורץ להזעיק את אביו.

עד מהרה נאספת חבורה של בידואים ויוצאת למירדף אחרי לישאנסקי. הוא נוטש את הגמל ומנסה להימלט דרומה בחולות הטובעניים אל מסגד הקבר הנטוע על גבעה.

הבידואים משיגים אותו ומתנפלים עליו כעדת עורבים. הם מפילים אותו, חובטים בו ומורטים את בגדיו. כאשר נחשף עורו, בהיר כחול שעליו הוא מוטל, מתברר להם מיד שאינו משלהם והם גם משערים מהי זהותו האמיתית; הם מפשיטים אותו כמעט ערום, שודדים את כספו ומוליכים אותו קשור בחבל כדי להסגירו למפקד המשטרה ברמלה, עסאם-ביי. לישאנסקי נאסר ונשלח לדמשק ושם נידון לתלייה על חלקו בפעולות הריגול של ניל"י.

*

המושבה נמצאת בחזית, נכון יותר – החזית מגיעה למושבה. אסתר מתארת את הימים והלילות האלה – אור פתאומי מבהיר את האופק מדי פעם – פגזים רחוקים – של אנגלים או של תורכים? אין יודעים – החזית היא במרחק שמונה קילומטר – בבית שומעים התפוצצויות – ולפעמים האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים, שנמצאות במרחק-מה מבתי המושבה – אז מתעוררת התופת – שוטי-אש חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –

כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים בזרועותיהם, ורצים למרתף הקרוב –

המרתף מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, אחדים מעשנים ומדברים – הגברים עומדים בחוץ, על-פי-רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נופלים הפגזים – יש והם נופלים על הבתים, פוצעים וגם הורגים את יושביהם, אך הפחד אינו מפניהם, הפחד הוא מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, השודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם גדול כל-כך, שהם מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –

בספר זכרונותיו מביא אביה של אסתר, יהודה ראב, תיאור דומה. חפירות התורכים כל-כך קרובות, שלפעמים שומעים צעקות "אמאן-אמאן!" [אויה-אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות-הירייה. אנשי הצבא התורכי יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים הם מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שהם אוכלים מן היד לפה, בצק בלתי-אפוי, תפוחי-זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה מוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה החיילים כל-כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה הם נרתעים מיד. בייחוד מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים הם סופגים מכות מצעירי המושבה.

אסתר שבה ומזכירה פעמים אחדות, בעדויות ובסיפורים, את עבודת הלישה שהיא עושה בימי המלחמה. בסיפור "הכיכר השביעית", שמתפרסם בשלהי שנות ה-60, היא מספרת את קורותיו של ליל חורף אחד, כחמישים שנה קודם-לכן, כשהמושבה טרם נכבשה בידי הבריטים.

בתיאוריה הירח נוסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו. כולם מדברים על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה עדיין רוחשת חיילים תורכים, לבושי-סחבות, קפואים ומזי-כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב מקדים לבוא – שנה רביעית למלחמה העולמית הראשונה.

הבגדים מרופטים, ואסתר וחבריה מהלכים בהם בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע להם כלל וכלל. הם פורחים כעצי-הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי-בגרות בלחייהם, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות. עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור בלתי פוסק של הצפרדעים – כמפלי-מים. הכל עומד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.

ריח-ההדרים נע הלוך-ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הולכים אחריה בכל אונם. הריאות נושמות עמוקות, הלב פועם בקצב, והנעורים ממלאים את הגוף כזמר אדיר רב-קולות.

אסתר מגיפה את תריס-המיטבח, לבל תשלוט עין רעה בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח-חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח-דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.

מתוך בולמוס ההכנות ללישה שוכחת אסתר לנעול את הדלת – את הבצק לשים ואת הלחם אוכלים כמעט בסתר – כה גדול הרעב מסביב.

היא מערבבת את קמח-הדורה בקמח-החיטה, שופכת לתוכם את השמרים והמלח, ומתחילה ללוש ולרכך לאט-לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר. לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רוגזת – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – היא ניגשת לברז ושוטפת את ידה האחת ומסדרת את התלתל המרדן. היא ממשיכה ללוש. נטפי-זיעה צצים במצחה, והיא מעבירה את שרוולה ומוחה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקת מחצית סוליית הסנדל שלה ומתבקעת לשניים, וכעת היא מרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא משתדלת להסיח דעתה מן הדבר, וממשיכה ללוש.

אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל-קסמים. ענף-הזית מתדפק חרישית על התריס. היא מגבירה את קצב הלישה, העיסה הולכת ותופחת מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות-לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות: יהודה, לאה, אסתר, אלעזר ובנימין – ועימם רבקה אשת ברוך ושתי בנותיה שמחה ומרים – כיכר-לחם לנפש בשבוע. לזה מתווסף מעט שמן-זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים אין – וגם החלב הפך לזכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהוסתרה בפרדס – ושחטו אותה.

אסתר לשה ובליל-הירהורים סב במוחה עם קצב-הלישה. לפתע עומד מישהו לידה מבלי שתשמע קול-צעדים. היא מזדקפת, ומידיה נושרות חתיכות-בצק אל תוך הגיגית – חייל תורכי עומד לידה ממש, ונושם ישר לתוך פניה. הוא יחף, לבוש חלקי-מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא מביטה בו – אך הוא אינו רואה אותה. עיניו שקועות בשקערוריות שחורות ודולקות באש ירוקה. הוא מביט רק אל הבצק, מושיט יד גדולה, פשוקת-אצבעות, תוקע אותה לתוך הבצק, תולש מלוא-הכף, ומתחיל לאכול בתאוות-פרא.

פניו מתלכלכים, והוא בולע ובולע כאילו זה מאכל-אלים, ועיניו מביטות נכחן נטולות-מבע.

אסתר עומדת מאובנת. הגה לא יוצא מפיה. החייל מסתובב כמין דחליל מיכני, ויוצא מבלי הבט בה.

בראשית דצמבר 1917, כבר נמצאת המושבה ממש בתוך המערכה בין הצבא התורכי בצפון לצבא הבריטי הבא מדרום, והד לכך בסיפור דימיוני-למחצה "חתונה", שנדפס לראשונה ב-1934. הסיפור פותח גם הוא בלישת בצק – "לחם המחר", בידי אסתר, המכנה עצמה בשם זיווה. מחול הפגזים מעל לראשים נישנה מדי ערב. הילדות הקטנות, אחיניותיה, נישאות חמות מן המיטה אל המרתף, הנמצא בבית השכנים, כניראה משפחת ברוך גולומב. כחתולה את גוריה היא חוטפת אותן תחת בית-השחי ונושאת אל המחבוא, אל המאורה המוגנה בפני הפגזים הנובחים מסביב. נשים מכורבלות ונערות מעפעפות מתוקף שינה, ילדים מנמנמים לאור נר. גברות ונשים פשוטות קורסות כאחיות זו ליד זו על רצפת המרתף ומתנות יחדיו את צוק העיתים: תפוח-הזהב הנהדר, זהב ממש, פרי-עמל ושיפור של שנים רבות, מוגש עתה לפרות, ואלה עטיניהן צומקים מיום ליום מחוסר תבן ושחת, כי אלה מאין יבואו למושבה המוקפת? כל גרעין וכל גבעול-קש מבער הצבא החונה מסביב. דורה, מאכל-תרנגולות – מוגש לפי אדם. המאור – פתילת-שמן, פיח ועיניים דומעות. שקי החיטה הטובה מן הגליל אפסו, כי ניתק הגליל מן המושבה. שני קילומטרים צפונה מכאן – התורכים, שני קילומטרים דרומה מכאן – האנגלים, ושני המחנות נלחמים, ומעל לראש הלאה, מעל לגוף הרעב – מחול-שטנים של פגזים.

הכרמים שלא נעבדו ולא ניזמרו פרושים כיריעה מוכנה רק למערכה, עקורים והרוסים בחלקם זה יותר משנה. חפירות-ההגנה אוכלות כשחין את הגוף הירוק, מדי ערב נהפך השדה הקרוב למרחק סתום, לוטה צעיפי-מוות. כדורים שורקים בלילות בין זלזלי האקליפטוסים. פגזים מרטשים את בטן הגבעות, והחמציץ המכסה אותן נדרס כבשר החי ברגלי החיילים. לחש ורשרוש בזיתים, ובכרמים גניחות פצועים תורכיים וצעדי נמר של גדוד-מרגלים. פטרולים אנגליים או פטרול תורכי? – מי ידע זאת בחביון שיחים וגדרות, בהגיח ליל אפל וברקמו מסביב מזימות? האוזניים מותחות את תוף-השמע, האף ממשש את הריחות ונוהה אחריהם ככלב: אבק-שריפה, מוות, אדמה ספוגת-טל – כל אלה נעשים למין שיקוי-פלאים תוסס בעורקיה של זיווה.

הגבעות הענוות נהפכות לחזית אדירה. צבאות מתקדמים, נהדפים אחור, תותחי-ענק חורשים בגלגליהם את אדמת הבור, והמושבה נעשית ללעג בידי כוחות איתנים אלה. אם תיפול בידי התורכים השונאים בטרם בוא האנגלים – אזי כלה יעשו בתושביה. יודעים התורכים, שאנשי המושבה קיבלו בחדווה את הפטרולים הראשונים של האנגלים, ואלה אכלו לחם משולחנם ונפרדו מהם בידידות.

וממשיכה אסתר ומספרת על גיבורתה:

כנחלים רחבים הוסעו כוחות חיים ומוות לתוך נפשה של זיווה. מרכז גדול היתה בימים ההם. כיין התרונן הדם בעורקיה, ביקש להתפרץ מקצה אצבעותיה ונשאה מעל לעצמה, כשאת גל אוויר חם את הנוצה. רעיון הלך ובשל בדמה כהכרח אשר קצרה יד השכל לשלוט בו: עליה להגיע הערב למחנה האנגלי – ויהי מה! היא, זיווה, תעשה זאת, אדון היא לעצמה ולגופה השחום והדרוך ללא-מוצא – ולו תתפוצץ כשרפנל זה לאלפי רסיסים. לא "דבורה" ולא "יהודית" – זיווה הינה! אחות-ואם לגורים, לילדים הרעבים-למחצה. לאחים הכלים בכינה וחולי בצבאות התורכים. התורכים זוממים שחיטה, שפמי האופיצרים מסתמרים בזעף כמבשרי רע, פניהם אינם כתמול-שלשום. זוממים הם, שחוט ישחטונו. ככה... בהעברת יד על הגרגרת הראו זאת אחדים בעליל. ככה... יעשו לנו כאשר עשו לארמנים. חייליהם אמנם נכנעים, שלווים, אך האופיצרים – שביב רע, סודי, בעיניהם.

ב-1930 מתפרסם בספרה הראשון "קמשונים" וב"מאזניים" שירה של אסתר "סבתות קדושות בירושלים" שבו מופיעות השורות: "ועם דבורה תחת התומר / אשת קהווה ואשוחח / על הגנה ומלחמה." שורות אלה עומדות כבר גם בסימן התנסותה של אסתר ביום ההתקפה על פתח-תקוה ב-5 במאי 1921, ואולם ניראה כי אלה הרגשותיה כבר מילדותה, כפי שעולה גם מסיפורה "שתי ילדות בפרדס פורח": "אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך".

זיווה מגייסת לתוכניתה את חברה עמרם. הם יוצאים בלילה, רכובים על סוסים. שם מעבר לחורשה, בכרמי השקדים, חונים האנגלים, חונה החופש, ומעבר הירקון מזה – תורכים כבדים משרכים דרכם כנמרים בלומים, מחכים לאות. – ואז נשמעות יריות, וזרם דם פורץ מזרועה של זיווה ומכסה את פניו של עמרם – –

כאמור, עלילת הסיפור דמיונית, אבל הסיטואציה המתוארת בו מבוססת על המתרחש בנפשה ובסביבתה של אסתר בדצמבר 1917.

לאחר שפטרולים שלהם כבר חדרו אל המושבה פעם אחת, ונסוגו, שבים הבריטים וכובשים את המושבה מידי התורכים בשבת, ה12- בדצמבר 1917, כ"ז בטבת תרע"ח. הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות. החיילים האנגלים משתכנים בחצרות האיכרים וחופרים בהן חפירות כדי להסתתר מפגזי התותחים שהתורכים מנחיתים על המושבה מצפון.

באחד הימים, בראשית שנת 1918, יוצא יהודה ראב לבקר בפרדסו, לאחר שלא היה יכול להגיע אליו כחודש ימים. הוא מוצא חורבן. בית-האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית-המנוע – נגנבו אף הם. גם לגדרות, לצינורות, ולתעלות-ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – אין זכר. רק מעט תפוחי-זהב נותרו על העצים. הוא פוגש שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים באמתחותיהם. הוא פונה אליהם ביידיש-אנגלית:

 "מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!"

אחד מהם עונה לו: "מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!"

הוא ממשיך להתווכח איתם אולם כשהמילה "פייט" חוזרת ונשנית בפיהם פעמים רבות – הוא מחליט לבסוף להסתלק.

ימים אלה משתקפים בסיפורה של אסתר "גן שחרב", שנדפס ב-1934, ושגיבורתו אישה מן המושבה שחייה הם מאבק לשמירת הפרדס שלה, ולאחר כל נזקי הארבה והתורכים – דווקא החיילים האוסטראלים הם שפוגעים בו בצורה הקשה ביותר:

הלמות-מקבות העירה בוקר אחד את האישה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האוקליפטוסים, וליד גדר-הפרדס עמדו כעשרה פרשים אוסטראליים ועקרו במקושים את כלונסאות-הגדר. האישה זינקה מתוך הצריף, זעקתה פילחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפסה בידיהם, וגברים אלה גבוהי-הקומה עמדו והשתאו עליה ולא פסקו מעבודתם; זקוקים היו לחומר-הסקה. הם גילו שיניים לבנות, מדרדרים בשפתם הזרה וצחוק פרץ מפיהם.

האישה, פרועת-שיער, כשעיניה הקטנות לוהטות, תפסה בזרועם, נתלתה בכל גופה הקטן על הגבוה שבהם, זה שניראה לה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת-יד אחת, כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורישרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים – קמה לאט-לאט, ומבלי להוציא הגה, נשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. כעבור שעה חזרה ואיתה חייל אנגלי שפקודה בידו מן המצביא: לא להרע לאישה ולא להשחית את עמל-כפיה. אך הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד, ובו-בערב היו למאכל למדורותיו העליזות של המחנה.

בארכיונה של אסתר מצוי צילום של חיילים בריטים, החונים בחצר משפחתה בימי המלחמה העולמית, ומצידו השני – הקדשה. אם איני טועה, לפחות אחד מהם היה, לדבריה, חייל יהודי מלונדון. האם מושך מישהו מהחיילים הללו את ליבה והוא שמשאיר לה מזכרת? –

בעזבונה נמצא סיפור ללא שם, משנת 1934 לערך, שלא פורסם בחייה; קראתי לו "קפטן היל" על שם גיבורו, החונה עם חייליו בחצר ביתו של האיכר ספיר, בן-דמות אביה של אסתר. יש בסיפור חלקים דימיוניים: עונת-השנה אינה מדוייקת, רות גיבורתו צעירה מאסתר בחמש שנים לערך, וכן בדוייה פרשת האהבה שבין רות לקפטן היל; ואולם ההפגזות, הלישה, החצר, ודמות אסתר – אמיתיים.

תקופת-כתיבתו מקבילה לסיפור אחר של אסתר, "ריבת-שושנים" (1933), ואותו מעמד חושני של היצמדות בין גבר לנערה, שניהם זרים או שונים, חוזר בסיומיהם. הסיפור עשוי להתרחש רק באביב ובתחילת קיץ 1918, לאחר שהאנגלים כובשים את המושבה, ובטרם הם שולחים את תושביה ל"גלות" בתל-אביב. מספרת אסתר:

חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות-קבוצות, יחידים ומחנות, מתנודדים על פני גבעות-הבור. החאקי מכסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין-רגע נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשמתארכת ישיבתם יותר משבוע, צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.

לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו שמונה-עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר מתעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות יבשות עדיין; שמלתה הקצרה מתבדרת כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיא מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, אדמת החמרה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, עוברת קריאת-ריטון סתומה באנגלית – השפה שאותה היא אינה מבינה, רק גבה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת עוברת לכל אורכו.

קפטן היל דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות – עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.

החיילים הבלונדינים מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – הם למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, הוא גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.

השמיים האפורים-לבנים עייפים עד מוות, ועל גדרות השיטה רובצת שכבת אבק כבדה, שפורחת ומקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב מבריק ברק אשר דומה ליריית תותח רחוק ואינו מושך ביותר את העין, אך כשמתכסים השמיים עננים כבדים, והטיפות הבודדות הולכות ומצטופפות, הולכות ומתחזקות – מתרחבים הנחיריים, והריאות שואפות אוויר לח וטהור.

רות לשה את הבצק, שעליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שוקעות בעיסה הרכה וניתקות ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעים בקצב; ראשה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.

 "!Excuse me" – עולה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עומד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה מחזיק סיגרה ומראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.

עיני רות נחות רגע בעיניו. היא מושיטה לו אל החלון את מנורת-השמן הקטנה, שדולקת על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שמכבה אותה. אז נחות עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, מדליק את הסיגרה ומביט בה רגעים מיספר, אחר מפשיל את שרווליו ומראה על שריריו ועל עריבת-הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות מבינה, ובמשהו גאווה מראה אף היא על זרועותיה השזופות, ומתאדמת במקצת – אז הוא כורע ליד העריבה, מחזיק בידה דבוקת הבצק ונושק לה – שפתיו מתכסות מי בצק לבנים, ורות מראה לו על הבצק ועל שפתיו וממלמלת עברית: "לבנות, שפתיך לבנות!" וצוחקת.

הוא מבין, משהה עליה מבט ארוך ועונה משהו בקולו המתון, מתקין את הרצועה על חזהו ויוצא; בו-ברגע נשמעת שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות יודעת את פירוש השריקה – פגז; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן יפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.

השריקה מסתלסלת גבוה מעל הגגות, ההתפוצצות רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " מחליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, השריקות מתגברות, מנמיכות, מתחילות לרדוף זו את זו, להצטלב, תכלת השמיים נעשית יריעה שסועה ומתנודדת, המבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.

תוף האוזן רוצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת-שיער, הברכיים פקות, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם מתקדרות, והילדים מייללים מבלי לתת מחסום לפיהם:

 "אל המרתף!"

בין-רגע מתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חושבת רות מיכנית, ואוזניה לפגזים ההולכים ומתקרבים לאיזור החצר; "לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך שיהיה לחם."

היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.

רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו מורחבות אבל שקטות, ודבריו הם פקודה.

רעש ההתפוצצויות מחריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – "כולן באות הנה," חושבת רות. הפרות מתחילות לגעות ברפת, שרפנל מתפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזים עד לרגלי היל. הוא עומד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו הוא פורש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.

ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו מתחילים להרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו תחת קילוח הברז, הלך ומצטייר לעיניה, סחרחורת הראש עברה, זרם חיים מתחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו-ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלים הפגזים, נפגשים, מצטלבים – המוות נובח – והם צוחקים!

המשך יבוא

ושנה טובה ומבורכת לך

מכל המשפחה

 בנאומו של נתניהו

נאומו של נתניהו בפני עצרת האו"ם ב-23.9.11 נתפש בארץ כנאום מוצלח, אך לא הוא. יש בו כמה כשלים מהותיים. הנה כמה מהם:

הנאום: "באומות המאוחדות רוב אוטומטי יכול להחליט הכול. הוא יכול להחליט שהשמש זורחת במערב. הם גם יכולים להחליט והם החליטו שהכותל בירושלים – המקום הקדוש ליהדות, שהוא איזור כבוש. ולמרות זאת אפילו כאן בעצרת האו"ם האמת יכולה לחלחל."

הטעות: הכותל איננו כלל המקום הקדוש ביותר ליהדות. המקום הקדוש ליהדות הוא בית המקדש. על נתניהו היה להדגיש שבית המקדש בירושלים עמד על כנו 1,600 שנה לפני הכיבוש הערבי של העיר.

הנאום: "חיזבאללה וחמאס ירו אלפי טילים על ערינו. לא הקפאנו את ההתנחלויות בעזה, עקרנו אותם. עשינו בדיוק את מה שהתיאוריה אומרת ואני לא חושב שאנשים זוכרים כמה רחוק הלכנו להשיג שלום. עקרנו אנשים מבתיהם, הוצאנו ילדים מהגנים ובתי הספר, הרסנו בבולדוזרים בתי כנסת, אפילו פינינו בתי קברות. ואז לאחר שעשינו את כל זה נתנו את המפתחות של עזה לנשיא עבאס."

הטעות: על נתניהו היה לומר שמדינת ישראל נתנה את המפתחות של עזה לנשיא עבאס אך הוא סולק משם בבושת פנים ע"י החמאס שהקים שם תיאוקרטיה מוסלמית פונדמנטליסטית שבבסיס מצעה הוא – חיסול מדינת ישראל והשמדת היהודים בעולם. על נתניהו היה להדגיש שמר עבאס תבע באו"ם הכרה במדינה הכוללת איזור שהוא-עצמו על פי החוק אינו יכול כלל להיכנס אליו.

הנאום: "התיאוריה אומרת שזה אמור להסתדר ושהרשות יכולה לבנות מדינה. כל העולם הריע לנסיגה שלנו כמעשה של מדיניות. כמעשה נועז של שלום. אבל גבירותיי ורבותיי לא קיבלנו שלום. קיבלנו מלחמה. קיבלנו את איראן: הרשות התמוטטה ביום אחד ועשרת אלפים טילים הועברו על ידי איראן שלא לדבר על הנהר של כלי הנשק שזורמים מסיני לעזה. מדוע שזה לא יקרה שוב בגדה המערבית?

הטעות: טעות טקטית ואסטרטגית להשתמש במושג "גדה מערבית" כל מדינת ישראל (ורצועת עזה) נמצאת ה"גדה המערבית". על נתניהו היה להשתמש בביטוי "יהודה ושומרון". על נתניהו היה להדגיש שהמושג "ארץ ישראל" הוא המונח ההיסטורי המדוייק. על נתניהו היה להדגיש שאללה – אלוהים הערבי, הכריז כי "ארץ ישראל" שייכת רק לעם ישראל (קוראן סורה 7 פסוק 32) והוא (אללה) לא הכיר כלל בשם פלסטין שאינו מופיע כלל בקוראן. וכמובן היה על נתניהו להוסיף שישו, שהיה ישראלי לאומני, קרא לארצו "ארץ ישראל" (מתי פרק ב').

למרבה הצער, כרגע, במאבק על התודעה ההיסטורית – הפסדנו. המונח "פלסטין" נעשה שגור יותר לכן יש להמשיך להיאבק לשינוי התודעה ולהשתמש תמיד רק בשם "ארץ ישראל" במקום פלסטין, ובמונח "יהודה ושומרון" במקום "הגדה המערבית".

הנאום: ""כדי להגן על עצמה ישראל חייבת לשמור על נוכחות צבאית במוקדים אסטרטגיים חשובים בגדה המערבית. הסברתי את זה לאבו מאזן. הוא ענה שאם פלסטין תהיה מדינה עצמאית היא לא תוכל לקבל את ההסכם הזה. למה לא? לארה"ב יש לוחמים ביפן, לבריטניה יש בסיסים בקפריסין ואף אחד לא טוען שהן לא ריבוניות." 

הטעות: נתניהו מציג את ישראל כמעצמה קולוניאליסטית כובשת. ישראל אינה מעצמה כארה"ב או אנגליה, וטעות היא להציגה ככזו. וחמור יותר, באמירה הזו מכיר נתניהו בריבונות הפלסטינית ומציג את ישראל ככובש התובע הקמת בסיס צבאי. תביעה זו לקיום בסיס צבאי אינה צודקת ולטווח ארוך אין בה גם תועלת. שום בסיס צבאי לא ישרוד בריבונות זרה מחוץ לריבונות אזרחית ישראלית. הדבר העצוב הוא שנתניהו, שהיה המדינאי הישראלי האחרון שאחז במורשת רבין, נטש אותה לחלוטין. על פי תפישת רבין – כל בקעת הירדן במובן הרחב שלה חייב להישאר בריבונות ישראלית. ללא ריבונות ישראלית בבקעת הירדן לעולם לא תהיה המדינה הפלסטינית העתידה מפורזת. ללא פירוז אין שלום אלא מלחמה. על נתניהו שהזכיר את החלטת האו"ם 242 המדברת על גבולות בטוחים ומוכרים, היה לתבוע את הזכות לריבונות על כל בקעת הירדן.

חסר בנאום: במאבק על דעת הקהל היה צריך נתניהו להכריז כי הוא מסכים להקמת מדינה ערבית-פלסטינית מיידית שתכלול את רצועת עזה (אם מר עבאס ישלוט בה) ואת שטחי A פלוס ביהודה ושומרון. והוא קורא למר עבאס לשוב למו"מ על כל שאר הנושאים עד השגת הסכם שלום.