תעמולת הבחירות של נועם משה פפרמן-תיבון
נעם משה פפרמן-תיבון אלוף במילואים בצה"ל, מראשי התנועה הפרוטסטנטים שהצטרף למפלגת "יש עתיד" של יאיר למפל-לפיד (מעניין אם יהיה גם מועמד המפלגה לכנסת הבאה) מעלה את נאומו המפורסם של משה דיין בנח"ל עוז ב- 1956 כתעמולה פוליטית:
"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?"
היום לפני שבעים שנה, ב-30 באפריל, 1956, הקריא הרמטכ"ל משה דיין את המילים הללו בנאום ההספד לרועי רוטברג ז"ל, בבית הקברות של קיבוץ נחל עוז. נאום שהפך לטקסט מכונן במדינת ישראל הצעירה, ואפשר דרכו ללמוד הרבה דברים גם על ישראל של 2026, שבעה עשורים מאוחר יותר.
זו הייתה ההלווייה הראשונה בקיבוץ שהוקם רק שנתיים וחצי קודם לכן. רועי רוטברג, בן 21 במותו, היה אחראי הביטחון של הקיבוץ, נשוי ואב לילד, חבר בגרעין הצעירים שהקימו את הקיבוץ הקרוב ביותר לעזה, 800 מטר מגדר הגבול.
יום לפני מותו, אמורות היו להתקיים בקיבוץ ארבע חתונות, אליהן הוזמנו מאות אורחים מרחבי הארץ. הרמטכ"ל דיין, שהיה שותף להחלטה על הקמת נחל עוז, קיבל הזמנה, והודיע שבכוונתו להגיע. ההתרגשות לקראת האירוע היתה בשיאה.
אבל בשעות הבוקר של ה-29 באפריל, בזמן שנערכו בקיבוץ הכנות אחרונות לחתונה המרובעת, רועי רוטברג יצא עם הסוסה שלו לסיור בשדות הקיבוץ, ונקלע למארב של חיילים מצריים. הוא נורה למוות, גופתו נחטפה לרצועת עזה, והסוסה חזרה בלעדיו.
האורחים התחילו להגיע, ובהם גם הרמטכ"ל דיין, אבל מהר מאד התברר שבמקום חתונה, הקיבוץ הצעיר צריך להיערך לאירוע אחר לגמרי. בשעות אחר-הצהריים הוחזרה לישראל גופתו של רועי בסיוע האו"ם, והאורחים נשלחו חזרה לבתיהם. דיין אסף אליו את הזוגות שאמורים היו להתחתן, והודיע להם: מסיבה אין, אבל חופה לא מבטלים. הוא הורה להם לגשת לרב ביישוב סמוך כפי שתוכנן מראש, והבטיח לחזור למחרת להלוויה.
בקיבוץ נחל עוז לא היה בית קברות ב-1956. את הקבר הראשון, קברו של רועי, חפרו על גבעה יפה ממזרח לקיבוץ, ממנה אפשר להשקיף על העיר עזה ובימים נדירים אפילו לראות קו דק של ים. מאות אנשים הגיעו ב-30 באפריל, 1956, לגבעה העדינה הזו כדי לחלוק כבוד אחרון לרכז הביטחון של נחל עוז, וגם דיין התייצב, עם נאום קצר אותו שלף מכיס החולצה.
מורה בבית-ספר תיכון בישראל שהיה מנסה היום להקריא את הנאום הזה בשלמותו בכיתה, היה מסתבך עם משרד החינוך של יואב קיש. כבר בפסקה הראשונה של הנאום, דיין עובר על "חוק הנכבה" של מירי רגב, ומכיר באסון ובכאב של הפלסטינים בעזה, אלה שאיבדו את הבתים והאדמות שלהם ב-1948 והפכו לפליטים.
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ומול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם."
גם את המשך הנאום מעניין לקרוא בישראל של 2026, מדינה בה המילה 'אחריות' התרוקנה מתוכן, ואף-אחד לא אחראי על כישלון עצום שבגללו נהרגו ונרצחו 1200 איש ביום אחד. "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי," אמר אז דיין. "איך עצמנו את עינינו, מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?" קשה לחשוב על דוגמא בוטה יותר לעצימת עיניים מאשר "חמאס מורתע," "יש לנו אינטרס לשמור את חמאס בשלטון," "חמאס לא מעוניין בעימות בעת הזו" ושאר הדיקלומים ששמענו כל השנים. אבל אין במערכת השלטונית דיין שיבוא וישאל, איך עצמנו את עינינו.
המסקנה העיקרית של הנאום היתה קשה וקודרת. "לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים... זו גזרת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו."
הקיבוצניקים הצעירים שעמדו סביב הקבר, חלקם עדיין איתנו היום ועדיין צעירים ברוחם, לא אהבו את המסר הפסימי עד אימה של דיין. רבים מהם האמינו, ועדיין מאמינים, שיכולים להיות פה חיים אחרים, טובים יותר, גם אם לא מחר בבוקר. הנאום הפך למיתולוגיה ציונית, אבל דווקא "קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז ונושאת את שערי עזה הכבדים," כפי שתיאר אותם דיין, היו בין המבקרים החריפים ביותר שלו.
בישראל של 2026, הוויכוח שהתקיים אז בין דיין לבין חברי הקיבוץ הצעירים, כבר כמעט לא מתקיים. רוב הישראלים מזדהים לגמרי עם המסר של דיין, שנכתב היום לפני 70 שנה, אבל כאילו נכתב היום בבוקר. לדעתי, זה ישתנה בשנים הקרובות, כמו שדיין עצמו השתנה עם השנים והיה שותף להסכם השלום עם מצרים בתור שר החוץ של ממשלת בגין. גם הוא למד בסוף להכיר במגבלות הכוח, ובצורך להשלים את הפעולה הצבאית בפעולה מדינית.
לסיום, חשוב לציין שרועי רוטברג היה רכז הביטחון הראשון של נחל עוז שנפל בהגנה על הקיבוץ, אבל לא האחרון. בשבעה באוקטובר, 2023, נפל בקרב אילן פיורנטינו, שכן וחבר אהוב, רבש"צ מוערך ואבא מדהים לשלוש בנות. לפני שבועיים הוא הועבר לקבורה בנחל עוז (אחרי ה-7.10 לא ניתן היה לקבור ביישובי הגבול, והרבה משפחות מעבירות רק בחודשים האחרונים את אהוביהן לבתי הקברות של היישובים). המילים של דיין חשובות גם היום: "מעצמנו נבקש את דמו," ומזכירות לנו להתעקש על ערך האחריות, שאילן ייצג במעשיו באותו בוקר, והרבה אנשים אחרים מנסים למרבה הצער לטשטש ולמחוק.
https://x.com/amirtibon/status/2049693987540210173
אז בניגוד לתעמולה הפוליטית של נועם משה פפרמן-תיבון, רוב הישראלים אינם מזדהים עם המסר של משה דיין, מסר שעליו כתב פרופסור אהוד מנור ש"הציג לשומעיו את הסכסוך מנקודת מבטו של האויב, והוא מצדיק את האויגב". ("חדשות בן עזר", 2023).
בתגובה כתבתי שמשה דיין בנאומו התעלם לחלוטין מהמושג לאומיות פלסטינית, ובייחוד מהגזענות האיסלמו נאצית-ג'יהאדיסטית של הפלסטינים.
הנה המאמר בשלמותו.
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/2024/10
ועכשיו נשאר לנו רק לראות אם נעם משה פפרמן-תיבוון ייבחר לכנסת הבאה, ואם יציג בה את המסר של נפתלי בנט, או את המסר של יאיר למפל-לפיד?

כסף – משיעור מולדת לבריז'יט בארדו
עלי מר-מוהר, יליד תל אביב, 1948 בנם של עדינה והפזמונאי יחיאל מר-מוהר שעלה מברלין ("מול הר סיני", "רוח סתיו", "הורה היאחזות") בוגר "א"ד גורדון" ו"תיכון חדש" חניך המחנות העולים אוהד הפועל תל אביב חייל בגדוד 50, נח"ל מוצנח השתתף במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, סמל העבריות החדשה.
בראיון עימו, ("והנה הקימונו גם עיר", "הארץ" 22.9.06).
https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-21/ty-article/0000017f-e6e6-da9b-a1ff-eeef508d0000
הוא קונן על התדרדרות העברית: "גמרנו עם העברית התקנית הנפלאה שהיתה פעם," הוא אומר, "את המחיר אנחנו משלמים היום בעברית מזעזעת."
הסמל המובהק של התדרדרות העברית והעבריות מוזכר בראיון רק במרומז. בתו שרון, שקיבלה לדבריה חינוך מאביה לאהבת צרפת, ירדה מיד עם התבגרותה לצרפת ונישאה לצרפתי. נכדו של מוהר, מחבר השיר האלמותי "שיעור מולדת", איננו יותר ישראלי-עברי. נכדו של מוהר הוא צרפתי שאינו נושא עוד שם עברי. הנכד קרוי על שמו של קדוש נוצרי, אחד מהאפוסטולים – תומא, שם צרפתי שכיח. מה זה אומר על העבריות ועל החברה הישראלית?
והנה בתו של עלי מר-מוהר, הצרפתיה מאדאם שרון מוהר דורשת 200 אלף ש' פיצוי על שינוי מילות השיר בטקס פרס ישראל.
מאדאם שרון מוהר טוענת כי החלפת השורה "כמו בריז'יט בארדו" ב"כמו העם הזה" במהלך ביצועו של עקיבא פגעה בשלמות היצירה, בשמו ובמורשתו של אביה. במכתב שנשלח למשרד החינוך ולזמר, היא דורשת פיצוי כספי והתנצלות – ומבהירה כי אם דרישותיה לא ייענו, תפנה לבית המשפט.
כזכור, הזמר עקיבא עלה לבמה בטקס הפרסים ביום העצמאות כשביצע את "שיר נבואי קוסמי עליז", ושינה את מילות השיר כך שבמקום "כמו בריז'יט בארדו" שנכתב במקור – הוא שר "כמו העם הזה".
במכתב, שנשלח למשרד החינוך ולזמר עקיבא, נכתב כי היא רואה את שינוי המילים "בחומרה רבה" ובהתנהגות "מפרה והמעוולת, בפרט עת היא מבוצעת על ידי המדינה כחלק מטקס ממלכתי משמעותי וחשוב, ואין בכוונתן להשלים עם ההפרות הבוטות." עוד נטען במכתב מטעם בתו של מוהר וצאן ברזל מוזיקה בע"מ כי מדובר גם ב"פגיעה בשמו, בכבודו ובמורשתו של היוצר, עלי מוהר ז"ל." כלומר המורשת של עלי מר-מוהר אינו שיר מולדת ...
במכתב הוסיפו כי "שינוי מילות היצירה בכלל, והשינוי שבוצע במילות היצירה כאמור לעיל בפרט, הוא פגיעה בשלמות היצירה (כפי שהיוצר התכוון אליה) תוך פגיעה מכוונת, ברורה ובוטה בשמו, כבודו ומורשתו של עלי מוהר ז"ל ומהווה, בין היתר, הפרה של הזכות המוסרית ביצירה. האמור מקבל משנה תוקף, עת יצירתו של עלי מוהר ז"ל התאפיינה בראייה רגישה, רומנטית ואנושית, הוא שיתף פעולה עם זמרות רבות (לרבות וכדוגמת נורית גלרון, מזי כהן) עבורן כתב טקסטים אישיים ועמוקים, והיה ידוע ככותב שירים על יחסים בין בני אדם, אהבה ורגש תוך שבשיריו (ולדוגמה, 'נגיעה אחת רכה', 'אהובתי היחידה') נשים מוצגות כדמויות חזקות ואהובות. עלי מוהר ז"ל אף כתב את מילות היצירה 'כבודה של אישה' (ללחן וביצוע של יוני רכטר, שפורסמה באלבום 'בגובה העיניים' בשנת 1986)."
(שרון מוהר דורשת, בטרם פנייה לבית המשפט, "לחדול לאלתר מהפרת הזכויות ומכל שימוש בה", לפצות אותה ב-200 אלף שקלים פלוס הוצאות משפט, והתנצלות.)
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/bkxzjv1cwe?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic&tbref=hp#google_vignette
הבנתם? הפטריוטית הצרפתייה מאדאם שרון מוהר, נאבקת על כבודה של בריז'יט בארדו. לדידה המורשת התרבותית של אביה היא האהבה לצרפת ולבריז'יט בארדו שבגינה היא הרי ירדה מהארץ לצרפת. מעניין אם היא גם תבקש לשנות את מילות השיר "שיר מולדת" למילים פטריוטיות צרפתיות. למשל " קומו ילדי המולדת, הגיע יום התהילה..."

מיכאל גיצין מנהל הקרן לישראל חדשה:
אין די בניצחון בקלפי. על ראש הממשלה הבא להתחייב לסלק את אנשי נתניהו, נקים "דמוקרטיה עממית"
מיכאל גיצין מנהל "הקרן לישראל חדשה" משרטט את ישראל החדשה שאליה הוא חותר:
"ראש הממשלה הבא בנט יהיה חייב להדיח את המינויים של נתניהו בשירות הציבורי ולהציב שומרי סף אמיתיים. הוא יצטרך לסלק את כל הקצינים הבכירים במשטרה, שנהפכו לעושי דברו של בן גביר. יהיה עליו לפטר את דוד זיני מראשות שב"כ, ולהעמיד בראש הארגון אדם שיהיה מחויב להגנה על המשטר הדמוקרטי בישראל ולעצירת הטרור הלאומני היהודי.
"ראש הממשלה הבא יהיה חייב לסגור את ערוצי התעמולה, שקמו בחטא ומתקיימים בזכות הטבות מהשלטון ורגולציה מקילה, ולהבטיח את קיומה של עיתונות חופשית ועצמאית. הוא יצטרך לשקם את משרד החוץ, לסגור את שלל גופי ההסברה שהסבו רק נזק לישראל וליהודי העולם ולפטר את כל מי שהתרועעו עם פשיסטים וניאו־נאצים ותרמו בכך גם לדרדור מעמדה של ישראל וגם לעליית האנטישמיות. הוא גם יצטרך לבטל את החוקים עוקפי בג"ץ שחוקקו, ולהבטיח רוב ליברלי ודמוקרטי בוועדה למינוי שופטים. אבל לפני הכול, ראש הממשלה הבא חייב לחוקק את חוק הנאשם, ולהביא את עידן נתניהו אל סופו.
"יותר מכל, צריך להתנתק מרגשי הנחיתות ומהטיעונים המגוחכים כאילו מדובר בצעדים 'אנטי־דמוקרטיים', ולהפסיק להתחנף לפופוליסטים ולבריונים שתומכים בהם. גם הציבור בישראל משווע למנהיגות אמיצה, שמוכנה להיאבק על העתיד. אחרת כל ניצחון יהיה זמני, והמחלה תחזור, גרועה הרבה יותר.
(מיקי גיצין, "אין די בניצחון בקלפי. על ראש הממשלה הבא להתחייב לסלק את אנשי נתניהו", "אל-ארצ'", 30.4.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-30/ty-article-opinion/.premium/0000019d-deb7-d153-a3df-ffbfc39a0000
הבנתם? לפי מר גיצין ישראל החדשה בניגוד לישראל הישנה צריכה להיות דמוקרטיה. אבל איזו דמוקרטיה? "דמוקרטיה עממית".
המצאת המושג "דמוקרטיה עממית" ככינוי לדיקטטורה סובייטית טוטליטרית היה גאוני. שימוש טאוטולוגי בשני מושגים. דמוס עם ביוונית, פופולוס עם בלטינית. מי שולט? העם (הדמוס) במי הוא שולט? בעם (פופולוס). האם שולט בעם. זו אם כן הדמוקרטיה שמציג מר גיצין לישראל החדשה.

אחד במאי 2026 בנצרת
בתהלוכת 1 במאי בנצרת השנה הונפו שלטים: "לא נוותר על זכות השיבה." לא עַוְדַה עַן חַק אלעַוְדַה – מילולית: אין חזרה מזכות השיבה.
זו לא סתם סיסמה. זו דרישה ברורה להכניס מיליוני פליטים וצאצאיהם לתוך ישראל.
המשמעות איננה עוד ויכוח על גבולות 67׳ אלא שינוי דמוגרפי עמוק, עד אובדן הרוב היהודי. כלומר זה לא מאבק על קו גבול אלא על עצם קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
כשבמרכז נצרת מניפים שלטים נגד עצם קיומנו, הגיע הזמן להפסיק להסתכל על הגבולות בחוץ, ולהתחיל להקשיב למה שנאמר לנו כאן, בפנים – בלי פילטרים ובלי תירוצים. כי לפעמים הכתובת על השלט - היא פשוט הכתובת על הקיר.
https://rotter.net/forum/scoops1/947448.shtml
עוד בשנות השישים של המאה הקודמת היו בני חברת הילדים בגבת נוסעים להפגנת אחד במאי בנצרת.
עשרים שנה קודם באחד במאי 1941 נערך מפקד ה"אחד במאי" של כל גוש נהלל ליד שריד. על הכביש נתקבלו מחנות הבאים על ידי אנשי המקום. בתהלוכה ארוכה כולם נכנסו לחורשת האורן ע"ש מאסאריק. במפקד השתתפו חברים מכפר החורש, כפר יהושע, כפר ברוך, גבת ונהלל. השתתפו גם ערבים מאל-מוג'ידיל (היום מגדל העמק) ואחד מהם ענה לדברי הברכה של הנואמים היהודיים, שתורגמו לערבית. מקהלות רמת דוד וגבת שרו. היתה תכנית אמנותית ונעשו תרגילי ספורט. המפגינים שרו שיר עממי פולני:
עַל בָּרִיקָדוֹת קוּמוּ, הַעְפִּילוּ
קוּמוּ, עֲלוּ נָא צְבָא עֲמֵלִים.
עַל בָּרִיקָדוֹת קוּמוּ, הַעְפִּילוּ
קוּמוּ, עֲלוּ נָא צְבָא עֲמֵלִים.
‏
דֶּגֶל אָדֹם אָדֹם
נִשָּׂא בַּמָּרוֹם מָרוֹם
‏כִּי בָּא הַיּוֹם לדֶּגֶל הָאָדֹם.
כִּי בָּא הַיּוֹם לַדֶּגֶל הָאָדֹם.
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=184
ובנוסף שרו עוד שיר פועלים פולני של ואצלב סווייציצקי:
סַעַר הָרֶשַׁע יֵילִיל עַל רָאשֵׁינוּ / כֹּחַ הָאֹפֶל – יִשְׁחַק כַּבַּרְזֶל / קְרָב אַחֲרוֹן נֶאֱסֹר עַל אוֹיְבֵינוּ / עוֹד גּוֹרָלֵנוּ יְכַס עֲרָפֶל.
הָנִיפוּ דִּגְלֵנוּ, דִּגְלֵנוּ הָנִיפוּ / אַל חִיל אַל מֹרֶךְ, / אַחִים נִתְעוֹדֵד. / תֶּחֱזַקְנָה יָדֵינוּ, / יִישַׁר מִפְעָלֵנוּ / הָלְאָה קָדִימָה – הָעָם הָעוֹבֵד.
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=86
היום בנצרת בהנהגת מנהיגם "הקומוניסט" האחמדי איימן עאדל עודה המפגינים לא הפגינו למען הפועלים, אלא למען זכות השיבה.
נאחל להם חג האחד במאי שמח, והצלחה בשיבה למולדת – ערב, שעל שמה הם קרויים "ערבים" שאת שפתה "ערבית" הם מדברים, ואליה הם מפנים תפילתם חמש פעמים ביום.
למרבה הצער מנהיגם האחמדי "הכופר" – איימן עאדל עודה, לא יורשה לשוב למולדתו כי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים קיומם של האחמדים אינו לגיטימי.

חנין מג'אדלה – במה עוזרת לכם העליונות הצבאית?
כתבת "הארץ" הערבית-מוסלמית חנין מג'אדלה כותבת: "העליונות הצבאית חקוקה בקוד הקיומי של הישראלים. לאחר 7 באוקטובר התפישה הזאת התחזקה עוד יותר, עצם העלאת האפשרות שבמזרח התיכון ישרור מצב של איזון צבאי, כלומר שישראל תשלים עם קיומו של כוח אזורי המסוגל להציב לה ולכוחה גבולות, מעוררת חרדה עמוקה, לא רק בימין אלא גם בקרב ליברלים ושמאלנים.
"העליונות הצבאית לא הוכיחה את עצמה. להיפך, עזה הוכיחה בבהירות מה העליונות הצבאית הזאת עושה כשלוקחים אותה לקצה. ישראל הפעילה כוח חסר תקדים ברצועה ועדיין במה זה בדיוק עזר? 'הבעיה העזתית' נותרה כשהיתה.
"לא רק בעזה העליונות הצבאית הישראלית לא הובילה לשום מקום. למעשה, בלעדיה לא ניתן היה 'לנהל את הסכסוך' ודווקא משום כך היא גם איפשרה את עצם שימורו. היא היתה נוחה כי ישראל לא סבלה מהכיבוש. לפחות לא מספיק בשביל לרצות להביא לסיומו. למרות הג'נוסייד בעזה, למרות השטחת דרום לבנון, הישראלים לא מרגישים שניצחו או הכריעו בשום חזית.
"ישראל נעולה וכלואה בתוך העליונות הצבאית שלה. מכיוון שהיא לא משלמת מחירים על הפשעים שלה, היא אינה חותרת לשינוי מן היסוד של המצב. כל עוד אין מחיר כבד באמת על הבחירה בכוח, ישראל תוסיף להעדיף כוח שוב ושוב, כי הוא מאפשר למדינה להימנע מהכרעות פוליטיות קשות, וגם כי כל בחירה אחרת דורשת כלים כמו הידברות, משא ומתן, פשרות, ויתורים — מילים שנעלמו מהשיח הישראלי ומהפוליטיקה הישראלית, גם באגף השמאלי שלה."
(חנין מג'אדלה, במהדורת הדפוס: "במה עוזרת לכם העליונות הצבאית?" בדיגיטל: "ישראל נאחזת בעליונות הצבאית. אבל איזון צבאי עשוי לשבור את מעגל הסכסוך?", "אל-ארצ'", 5.5.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-05-05/ty-article-opinion/.premium/0000019d-f3cd-d369-a19d-f3efec760000
הבנתם? מכיוון שאני מאוד מעריך את חנין מג'אדלה הכתבת הערביה-מוסלמית של "הארץ" על יושרה הנדיר בעיתון. על כך שתמיד היא מדגישה שהבעייה עם ישראל אינה בעיית "הכיבוש" של 1967, אלא בעיית "הכיבוש" של 1948, כלומר עצם קיום המדינה היהודית, אענה לה בקצרה על שאלתה: "במה עוזרת לכם העליונות הצבאית?"
התשובה פשוטה. העליונות הצבאית מאפשרת לנו פשוט לחיות. לא להישחט ע"י הערבים כפי שראינו בבירור ב-7 לאוקטובר כשהיתה לנו נחיתות צבאית זמנית.
הרי לא רק מג'אדלה אומרת את האמת. למרבה הצער בניגוד לנאצים שהסתירו את תוכניתם להשמדת היהודים הערבים אומרים בריש גלי ובגאווה שלפי דברי נביאם מוחמד יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה (מובא באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, מינוי אישי של אבא של מאזן):
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
ולמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי (ודאי שלא חנין מג'אדלה) שיראה בדברי מוחמד אלו גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי. לכן ללא עליונות צבאית אין לנו חיים.

בזכות ערוץ 14
מה יהיה על מדעי הרוח?
האם בוטל ביטול לימודי ההיסטריה ישראלית?
כזכור במכינה האוניברסיטאית של אוניברסיטת חיפה החליטו בלחץ הסטודנטים הערבים לבטל את לימודי ההיסטוריה הישראלית. כשהמרצים קיבלו הוראה מההנהלה דרך מרכז המקצוע ד"ר אלון קול שמשנת הלימודים הבאה עליהם ללמד במקום את המקצוע "מדעי הרוח" – היסטוריה (היסטוריה כללית והיסטוריה ישראלית) את המקצוע "ממשל ופוליטיקה". (אין לי מושג מה זה?)
פירסמתי כאן את כל ההתכתבויות שלי עם נשיא האוניברסיטה פרופסור גור בלינדמן-אלרואי, ואת התשובה הלא ברורה שקיבלתי. (לא ממנו, אלא מלשכתו...)
לצערי הרב פרופסור בלינדמן-אלראי כשמו הוא עיוור, ואינו רואה את הסכנה שבמהלך.
לצערי מכל כלי התקשורת בארץ הנושא החמור הזה של שינוי תוכנית לימודים בלחץ סטודנטים ערבים עניין רק את ערוץ 14.
הנה ראו הכתבה שעשו. לצערי היא שודרה עם הטעות של הכתבת. מדובר על "היסטוריה ישראלית" של עם ישראל, ולא של ארץ ישראל:
https://www.youtube.com/watch?v=ROGSe-6NX8Y
https://www.c14.co.il/article/1544636
גם בתגובה לכתבה תשובת אוניברסיטת חיפה אינה ברורה. הם כותבים: "לא מיני ולא מקצתי. מדובר במהלך לגיוון תוכנית הלימודים במכינה, ריענונה וטיובה תוך שמירה על התוכן והאטרקטיביות שלה, ולא בביטול של תחום לימוד כזה או אחר. אוניברסיטת חיפה היתה ותמשיך להיות מוסד אקדמי מוביל בתחומי ההיסטוריה היהודית, לימודי הציונות ומדינת ישראל." כלומר, האוניברסיטה לא התחייבה לבטל את הביטול, אלא רק ל"רענן ולטייב..."
אעדכן בהמשך אם אכן יבוטל הביטול.
ובימים אלו כאשר "הדמוקרט" יאיר גולדנר-גולן, ותומכיו דורשים לעשות צנזורה על התקשורת בישראל ברוח ה"דמוקרטיה העממית" ולסגור את ערוץ 14 ראוי לזכור את הצורך במגוון דעות.

ומה יהיה על מדעי הרוח?
תוכנית הלימודים במקצוע "מדעי הרוח" היתה תוכנית מצוינת ששילבה את התפתחות מדעי הרוח ברצף היסטורי וכללה היסטוריה כללית מיוון העתיקה עד ימינו, והיסטוריה ישראלית של עם ישראל מהעת העתיקה לימינו כולל ציונות.
(מצ"ב התוכנית לעיונכם בקובץ המצורף):DOCX file |PDF file
אכזבה גדולה היתה לי שאלו שתרמו לתוכנית פרופסור אמריטה סופיה מנשה – היסטוריה כללית, ופרופסור אמריטוס דניאל גוטווין מאוניברסיטת חיפה, היו אדישים לביטול לימודי ההיסטוריה בתוכנית פרי עמלם (כנראה מבחינה פוליטית) ולא נתנו יד למאבק נגד ביטול ההחלטה.
מרכז מקצוע "מדעי הרוח" הנוכחי ד"ר אלון קול לקח על עצמו (אני משער שגם מבחינה פוליטית) לחרב את מקצוע "מדעי הרוח", ולבטל את לימודי היסטוריה לטובת "פוליטיקה וממשל" השייך למדעי החברה, ועל ידי כך לא רק למחוק את הזהות היהודית ע"י חנופה לערבים, אלא גם למנוע מהם השכלה כללית באמצעות לימוד ההיסטוריה הכללית. ודוק: זה אובדן עצום גם לערבים.
מכיוון שד"ר אלון קול היה פעם תלמיד שלי אני רואה זאת ככישלון אישי שלי. (לצערי אחד מרבים).

נפתלי בנט – האם ההבטחה ליבתית?
בכל הראיונות החלולים שנעשו לבנט שכחו המראיינים לשאול אותו שאלה אחת. והיא "האם ההבטחה שלך היא הבטחה ליבתית?"
כזכור נפתלי בנט התחייב בפני כל עם ישראל בחתימה על מסמך שלא יקים קואליציה עם רע"מ מחמוד עבאס, ולא יעשה רוטציה עם יאיר למפל-לפיד, ומיד אחרי הבחירות הפר הבטחתו. להצדקתו הוא טען שהבטחתו זו עליה התחייב לא היתה "הבטחה ליבתית."
ברור לכל הרי שגם הפעם כל הבטחותיו אינן ליבתיות.
מקיאבלי כותב ב"הנסיך": "גלוי וידוע, כי נסיך (פוליטיקאי) שומר אמונים ואינו מערים על הבריות בזדון ראוי לתהילה, ואין הדבר צריך ראיה. אולם הניסיון מלמד, שהנסיכים. שפעלו גדולות בימינו, הקלו דעתם מאד בנאמנות והשכילו להערים על הבריות ולהונות אותם ולסוף התגברו כל אלה, שהלכו בדרכי היושר וקיימו את כל הבטחותיהם.
מכאן אתה אומר: אין חובתו של מושל חכם לשמור את הבטחתו, כשזו עשויה לגרום לו נזק, וכשבטלים הטעמים והנימוקים, שהניעוהו להבטיח מה שהבטיח. ו
אלמלי היו כל בני אדם טובים וישרים, בוודאי שהוראה זו לא היתה טובה, אבל כיון שהם רעים ומושחתים ואינם מקיימים מה שהבטיחו לך, אין גם אתה מצווה ועומד לקיים את הבטחתך. לעולם לא יהא נסיך חסר טעמי-חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו.
נסיך (פוליטיקאי אינו יכול להיות בעל רחמים, נאמן דבר, טוב ומיטיב, וירא שמיים וישר צעד אבל הכרח הוא שיהא מוחזק בהן. (כלומר שיתחזה לכזה) ואני מעיז להכריז ולומר שאם הוא בעל מידות אלה, והוא נוהג על פיהן כל הימים, הן מזיקות לו, אבל אם הוא מוחזק בהן ומתראה בהן בלבד, הן מועילות לו. חייב הנסיך להתראות בעל רחמים, נאמן דבר, טוב ומיטיב, וירא שמיים וישר צעד וגם להיות בעל מידות אלה. ועם זה מן הראוי לו שיהא רוחו מורגל ומאומן לעמוד ולבטל מידות אלה בשעת הצורך ולהשכיל להחליפן בסותריהן הגמורים. (מקיאבלי הנסיך פרק 15).
וכך כמובן גם כל פוליטיקאי. אבל מגוחך שחסידי "הנוכל" בנט מאשימים דווקא את מיליקובסקי-נתניהו בנוכלות.
ובנוסף צפוי אבל פשוט פתטי שאלו שהריצו לראשות הממשלה את משה סמולינסקי-יעלון מריצים עתה את בנט.

הפילוסוף שמאוהב בישראל מתגייס למשימת ההסברה
ב"הארץ" מסבירים הפוך
"אהבתו של ברנאר־אנרי לוי לישראל מעוררת קנאה," כותבת חן ליברמן כתבת "הארץ" שאינה אוהבת כמוהו את ישראל, "זו אהבה אבסולוטית, נטולת ספקות ונטולת תנאים. בספרו 'ישראל לבדה' מגייס הפילוסוף, הקולנוען ואיש העסקים היהודי־צרפתי את 50 שנות ההיכרות שלו עם ישראל ואת הקשרים ההדוקים שלו עם ראשי ממשלותיה, ממנחם בגין ועד אריאל שרון, לטובת משימת ה'הסברה' שרבים לפניו נכשלו בה. הוא משרטט את השתלשלות האירועים והשיח אחרי טבח 7 באוקטובר ומנסה להבין איך המתקפה הברברית של חמאס נותרה כעוד פסיק על ציר הזמן וכיצד ישראל שהותקפה הפכה, בעיני רבים מדי, לנבל הראשי בסיפור הוא נאחז לאורך הספר במדינה שבה התאהב לפני 50 שנה, עניין שמקשה עליו לנסח מסמך עם היושרה האינטלקטואלית המצופה מאדם המתיימר להפריך את השקרים של הצד השני.
"הכרתי את הקיבוצים זמן רב לפני כן," הוא נזכר במהלך מסע קודר בחורבות קיבוצי העוטף מיד אחרי הטבח. "ידעתי שהם מעוז הציונות החילונית, הליברלית ורודפת השלום: ציונות שהיתה לקשר הראשון שלי עם ישראל." ניכר שלוי מתקשה להתגבר על אותו קשר ראשוני, ולמרות שאינו מסתיר את סלידתו מממשלת ישראל הנוכחית, הוא רואה בה רק סטייה נקודתית מהפרויקט הישראלי.
הוא מתאר, לדוגמה, איך ישראל התעלמה מאימוני חמאס על הגדר, ופוסק בנחרצות: "מדובר בכשל הנצחי של דמוקרטיות בשעה שהן ניצבות מול הבלתי נתפש של הברבריות: הן יודעות ולא מאמינות."מי צריך ועדת חקירה ממלכתית, כשיש הסבר כל כך פשוט. מסובך יותר להסביר לעולם שהמודיעין הישראלי וממשלות ישראל ב-20 השנים האחרונות הכירו היטב את היעד האמיתי של חמאס, שהוא השמדת האויב הציוני. הם פשוט לא הבינו באיזה שלב בתהליך נמצא ארגון הטרור הרצחני והעדיפו לכסח מדי פעם את הדשא שלו (תוך שהן מאפשרות לקטאר לממן אותו) מאשר לחזק את הרשות הפלסטינית ולחתור, חלילה, להסדר מדיני.
"ברנאר־אנרי לוי," קובעת ליברמן, זו "השטחה של המציאות" הבעייה היא שהמדינה שברנאר־אנרי לוי מגונן עליה שונה מאוד מזו שממנה הוקסם לפני 50 שנה.
"ייתכן שישראל ההיא העניקה בזמנו משמעות מרגשת למרכיב היהודי בזהותו של הפילוסוף הצעיר. ייתכן שהוא מתקשה להיפרד ממי שהוא עצמו היה אז, בתחילת שנות ה-20 של חייו. ייתכן, כמובן, שאני שוגה בפסיכולוגיזם שטחי, אבל יהיה זה רק הומאז' לשטחיות שמפגין לוי."
(חן ליברמן, "ברנאר־אנרי לוי. השטחה של המציאות", "אל-ארצ'", 28.4.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/study/2026-04-28/ty-article-magazine/.premium/0000019d-c979-d95a-afbd-e97b24d00000
בעוד שאהבתו של ברנאר־אנרי לוי לישראל ברורה, איבתה של חן ליברמן לישראל ברורה גם כן. בחוסר חן היא מנסה לשכנע את הצדקת השנאה לישראל.
"ברנאר־אנרי לוי," קובעת ליברמן, זו "השטחה של המציאות" הבעייה היא שהמדינה שברנאר־אנרי לוי מגונן עליה שונה מאוד מזו שממנה הוקסם לפני 50 שנה."
נכון. מדינת ישראל של עכשיו שונה לחלוטין מזו שעליה מדברת ליברמן. היא הרבה יותר חופשית, ליברלית, ושוויונית ממה שהיתה בעבר.
מעמד הערבים עבר מכפיפות לממשל צבאי וייצוג מפלגתי הכפוף למפא"י, לייצוג במפלגות ערביות עצמאיות.
מעמד יהודי ערב השתנה לאין היכר בעלייה במעמדם.
מעמד הנשים השתנה לטובה בכל התחומים.
מעמד הלהט"בים השתנה לטובה. מחוק האוסר על יחסי מין לחופש גמור ולמינוי מרוקאי הומו מוצהר ליו"ר הכנסת – מה שלא היה עולה על הדעת בישראל של פעם.
המדינה הרבה יותר חופשית מבחינה דתית. תחבורה ציבורית בשבת (אמנם של העיריות), מוסדות בידור ומסעדות פתוחים בשבת. חמץ נמכר בפסח, וכו'. בכל תחום ישראל של היום טובה מזו של העבר.
אכן חן ליברמן צודקת ההשמצות שלה מקורן במה שהיא מגדירה "פסיכולוגיזם שטחי".
שנאה מתוך מחלת הנפש ה"ביביפוביה" המעוותת את המחשבה בגין מתן זהות שיקרית בין ביבי השנוא למדינה.
(הערה תגובה זו שכתבתי למהדורה הדיגיטלית של העיתון הועלתה ונמחקה בגין תלונות הקוראים. כדאי לקרוא את תגובות השנאה למדינה ולכל אלו שאינם שונאים אותה.)

אני עומד מול דחפור שמשטח את בית אימי,
ותוהה למה הוא מסומן בדגל ישראל
יונתן זייגן המתנאה כעובד סוציאלי ופעיל שלום, חבר בוועד פורום המשפחות השכולות. ובנה של ויויאן סילבר שנרצחה בקיבוץ בארי ב–7 באוקטובר כותב:
"ב-15 באפריל, שבוע לפני יום הזיכרון ושנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, שיטחו את הבית של אימי, ויויאן סילבר, בקיבוץ בארי. זו היתה חוויה עצימה מבחינה חושית ורגשית כאחד.
תופעה אחת לא נתנה לי מנוח בזמן ההריסה ומוסיפה להעסיק אותי מאז: דגל ישראל הקבוע על שלדת הדחפור, מתנפנף בסנכרון מתריס עם כל מהלומה.
הדגל מייצג רק את הזהות הקולקטיבית של נושאיו. מהי הזהות הזאת בישראל כיום, ומי נחשב לחלק מהקולקטיב? מה הם הערכים המשותפים והחזון? כשההנהגה ממסמסת את המהות, גורמת לשותפות להתערער והקבוצה מתפוררת לגורמים ניציים, פגיעים וחסרי אמון, וכאשר נדמה שה"דבק" היחיד שעדיין מצליח לחבר במידת מה חלקים ניכרים בעם הוא התוקפנות כלפי אויבים חיצוניים – או אז ההתעקשות על הסמלים נהפכת למהות עצמה ולכלי אלים של סימון, הדרה והשתקה. מה עושה אדם שכל המוות המכוון הזה, הכאב והתסכול אינם משאירים לדגל עוד מקום בלבו?
מה עושה אדם שהחיבור שלו למקום, וסמלי המדינה, שעברו פוליטיזציה, מעלים בו סלידה? לא רק שהמדינה הפקיעה מאיתנו את החיים, היא גם מנכיחה את עצמה במפגיע באבלות שלנו בדרישת נאמנות מאוסה.
אני מתייחד עם חלקת הקבר המוצלת והמטופחת. אך מיספר חד־סיפרתי של קילומטרים מפריד ביני ובין המוני אדם הקבורים תחת הריסות בתיהם, שלא תואמו מראש. ובמזרח, עיניהם צורבות מגז מדמיע, גופים מחוררים, שדודים, ובמנוסה.
לכן נוסיף למחות ברחובות נגד מלחמת נצח שמייצרת רק קיטוב ושכול כלפי פנים, וטיהור אתני והשמדה כלפי חוץ. נוסיף להפגין סולידריות בגדה המערבית. נמשיך בפעילות הומניטרית בעזה נמשיך בפעילות השכנוע לשינוי מציאות אופרטיבי בפרלמנטים ברחבי העולם. נוסיף לקיים את טקס הזיכרון המשותף הישראלי־פלסטיני ואת ועידת השלום העממית. זו דרך של סירוב, אבל גם של שזירה ובנייה. אולי כשנצליח בכך אוכל גם אני להתנחם בדגל.
(יונתן זייגן, "אני עומד מול דחפור שמשטח את בית אמי, ותוהה למה הוא מסומן בדגל ישראל", "אל-ארצ'", 29.4.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-04-29/ty-article-opinion/.premium/0000019d-d497-d95a-afbd-f5df5e800000
שנבין, יונתן זייגן שאימו ויויאן סילבר שרה למחבלי הנוח'בה שבאו לרצחה בבארי "קומביה" ו"שיר לשלום", והובילה חולים לבתי החולים, נרצחה ונשרפה על ידיהם ונשארו ממנה רק שיניה לזיהוי, ובנה אינו מזדהה יותר עם דגל ישראל ופועל לקיים טקס זיכרון משותף בו יזכירו את הנוח'בות שרצחו את אימו ונפלו במאבקם להשמדת ישראל? האם זה הדגל שלו?

ושוב טעות של ד"ר משה גרנות
אין דוגמות ביהדות והיהדות איננה דת מונותאיסטית
והיחס לנשים אינו גרוע ביהדות מזה של יוון העתיקה
במאמרו "מעמד האישה במרחב המונותיאיסטי" ("חדשות בן עזר" 1118 22.12.25) חוזר שוב משה גרנות על טעות שכבר תיקנתי ואני נאלץ לתקן שנית בדבר מושג "המונותיאזם" וכמובן ביחס המונותיאיזם לנשים.
הנה מה שכתבתי:
ד"ר משה גרנות שואל: "האם התנ"ך באמת מונותאיסטי?" ("חדשות בן עזר" 2117) ומשווה פסוקים בתנ"ך לדוגמות (עיקרי אמונה) שניסח הרמב"ם.
השאלה כשלעצמה אינה נכונה. התנ"ך אינו ספר פילוסופיה, וגם לא תיאולוגיה, ואינו יכול להיות "מונותאיסטי", המושג "מונותאיזם" אינו קיים כלל בתנ"ך.
בספרו של ג'ק מיילס, "אלוהים ביוגרפיה", מנסה מיילס לענות מיהו אלוהים לפי סיפורי התנ"ך. בהקדמה העברית הוא כותב: ש"אלוהים הוא לא נחמד, וגם הישראלים לא נחמדים."
דמותו היא מזיגה של כמה אישיויות בדמות אחת – של בורא ומחריב, נותן ולוקח, אב וכובש, לוחם ומתבודד, וכו'.
https://www.newlibrary.co.il/product?c0=13146
השאלה היתה צריכה להיות: האם דמות אלוהים בתנ"ך היא מונותאיסטית? כל הפסוקים מהתנ"ך שמביא גרנות נכונים, אבל ההשוואה לתורת הרמב"ם אינה לעניין כי הרמב"ם כותב ספר פילוסופי כיצד הוא-הרמב"ם – מבין את אלוהים, אז לא ברורה מטרת ההשוואה. האם להראות שהרמב"ם לא הבין את התנ"ך? מה גם ש"העיקרים" שגרנות מביא בהשוואה כ"עיקרים של הרמב"ם", אינם כלל שלו.
ראשית, הרמב"ם כלל לא האמין שאלוהים ברא את העולם. אצל היוונים לא היה קיים כלל מושג הבריאה (יצירת יש מאין) העולם הוא "קדמון" כלומר, קיים מאז ומעולם, ולא "מחודש", כלומר נברא. לכן למרות שהתנ"ך מתחיל בפסוק "בראשית ברא אלוהים" לא הכניס הרמב"ם את הבריאה כעיקר אמונה ביהדות. (לכן גם דבריו זויפו בסידור).
הנה קראו את הניסוח המקורי של הרמב"ם בהשוואה לעיקרים המזויפים שהביא ד"ר גרנות:
https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm
לאחר שפאולוס ביטל את המצוות הוא ייסד את הדת הנוצרית כדת של דוגמות (עיקרי אמונה). הרמב"ם בהשפעת הנצרות ניסה לבסס עיקרי אמונה גם בדת היהודית.
בהשפעת "אמונת הייחוד" (מונותאיזם) המוסלמית, והפילוסופיה היוונית, ניסח הרמב"ם את עיקריו.
הרמב"ם מנסה לשכנע שכל מי שיקבל את עיקריו יש לו חלק לעולם הבא. (שהוא בעולם הזה כי גן עדן וגיהינום הם שכר ועונש שמספרים לאנשים תמימים חסרי השכלה פילוסופית ע"מ שיקיימו מצוות).
מי שאינו מקבל את י"ג הדוגמות (העיקרים שלו) כותב הרמב"ם יש להורגו: "וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ולאבדו (להורגו), ועליו נאמר 'הלא משנאך ה' אשנא'."
למזלם של היהודים פסיקה זו לא התקבלה ע"י ההלכה. היהדות נשארה דת של מצוות, ולא דת של דוגמות.
מאה שנה לאחר הרמב"ם שונתה הדת היהודית לחלוטין מבחינת הדוגמות (עיקרי האמונה).
הרב משה בן שם טוב די ליאון כתב את ספר "הזוהר". במקום אלוהים אחד "אמונת הייחוד" (מונותאיזם) ע"פ הרמב"ם, ישנה אלוהות נקבית הנקראת "שכינה" הכוללת את אלוהים, העולם, והאדם גם יחד, המחולקת לעשר ספירות, שבתהליך מיסטי ניתן להתמזג איתן.
לאחר הטראומה של גירוש ספרד התפשטה הדת היהודית החדשה ששללה את המונותאיזם מהר מאוד בכל העולם היהודי. מיהדות אשכנז ועד לתימן.
(מלבד "הדרדעים" קבוצה קטנה של תימנים שהתנגדו לקבלה ושמרו על תורת הרמב"ם).
https://he.wikipedia.org/wiki/תנועת_דור_דעה
לאחר המשבר הנורא של התאסלמות המקובל שבתאי צבי, והתנצרות יעקב פרנק, נראה היה שהדת היהודית החדשה נעלמת מהעולם, אך היא נשארה בתנועה החסידית, ומאוחר יותר גם הרב אליהו בן שלמה זלמן "הגאון מווילנה" שהתנגד לחסידות קיבל את הדת הקבלית. כלומר רוב היהדות האורתודוכסית אינה מאמינה עוד במונותיאיזם.
כולם נשארו ביהדות (כולל חב"ד שבדומה לנצרות מאמינה במשיח מת שהוא גם התגלמות אלוהים) בגלל קיום המצוות. המשותף ליהדות הוא רק קיום המצוות. הרמב"ם מן הסתם היה פוסק שיש להרוג היום את מרבית היהודים. למזלנו לא התקבלה פסיקתו.
לסיכום: אין דוגמות ביהדות והיהדות איננה דת מונותאיסטית.

ונעבור ליחס לנשים במה שמכנה משה גרנות "מונותאיזם" בו משווה ד"ר משה גרנות בין מעמד הנשים ביוון ליחס לנשים בתורה.
מעמד האישה ביוון העתיקה היה מורכב והשתנה משמעותית בין עיר-מדינה אחת לשנייה, אך באופן כללי ניתן לומר כי ברוב המקומות נשים חיו תחת הגבלות חברתיות ומשפטיות נוקשות.
באתונה "הדמוקרטית", שנחשבה למרכז התרבותי, מעמד האישה היה מהנמוכים ביוון. אישה לא נחשבה לישות משפטית עצמאית. היא תמיד הייתה תחת חסותו של "אפוטרופוס" (Kyrios) – בתחילה אביה, ולאחר מכן בעלה. הוא זה שניהל את נכסיה וייצג אותה בבית המשפט.
נשים מהמעמדות הגבוהים שהו בעיקר בחלק הפנימי של הבית שנקרא "גינאוקוניטיס" (Gynaikonitis). היציאה למרחב הציבורי הוגבלה בעיקר לאירועים דתיים, הלוויות או חתונות.
נישואין: המטרה העיקרית של הנישואין הייתה הולדת יורשים חוקיים לשמירה על המשכיות המשפחה (ה"אויקוס"). נשים נישאו לרוב בגיל צעיר מאוד (14-15) לגברים מבוגרים מהן משמעותית.
לנשים באתונה לא היתה הזכות לקבל נחלה כמו הזכות שקיבלו בנות צלפחד בתנ"ך (במדבר כ"ז).
אגב בנות צלפחד שימשו כמקור השראה ומודל תרבותי למאבק לשוויון זכויות בכלל, ולנשים בפרט. אליזבת קיידי סטנטון, מחלוצות המאבק להענקת זכות בחירה לנשים, פתחה את ספרה, "תנ"ך האישה" (The Woman's bible), בקריאה למחוקקים בני תקופתה ללמוד מהכבוד המוענק בתנ"ך לבנות צלפחד ולראות בהן מודל לחיקוי להענקת שוויון זכויות. חוקרים תיארו את בנות צלפחד בתור הנשים הפמיניסטיות הראשונות. חרף התקדים שנקבע, בקשתן מאלוהים לא שיפרה את מעמדן המשפטי והכלכלי של נשות ישראל או אפילו של קבוצת נשים מסוימת. ובכל זאת, הן היוו השראה לרעיונות פמיניסטיים.
דגם שונה היה בספרטה.
דווקא בספרטה הטוטליטרית נשות ספרטה נהנו מחופש ומעמד ייחודי בעולם העתיק:
בנות בספרטה קיבלו חינוך רשמי ועסקו באימוני ספורט (ריצה, היאבקות, זריקת דיסקוס). המחשבה הייתה שנשים חזקות ובריאות יילדו לוחמים חזקים.
בעלות על רכוש: נשים בספרטה יכלו לרשת רכוש ולנהל אותו. הערכות היסטוריות מצביעות על כך שבשלבים מסוימים, נשים החזיקו בבעלותן כ-40% מהאדמות בספרטה.
מעמד חברתי: בזמן שהגברים היו עסוקים במלחמות או באימונים, הנשים ניהלו את משק הבית והמשקים החקלאיים באופן עצמאי לחלוטין.
היו ביוון גם מעמדות מיוחדים: ההטיירות:
הטיירות (Hetairai) היו נשים (קורטיזנות) שליוו גברים במפגשים חברתיים (סימפוזיונים).
הן היו משכילות, ידעו לנגן, לשיר ולנהל שיחות אינטלקטואליות על פילוסופיה ופוליטיקה – תחומים שהיו סגורים בפני נשות המשפחה "המהוגנות".
הדוגמה המפורסמת ביותר היא אספאסיה, בת זוגו של המנהיג האתונאי פריקלס, שהיתה ידועה בחוכמתה ובהשפעתה הפוליטית.
התחום היחיד שבו נשים מכל המעמדות מילאו תפקיד ציבורי מרכזי היה הדת. נשים שירתו ככוהנות בתולות (כמו הפיתיה בדלפי). הן השתתפו בפסטיבלים בלעדיים לנשים, כמו התסמופוריה לכבוד האלה דמטר.
אין לנו ביוון דוגמה של נביאה כדבורה שגם הנהיגה מאבק צבאי.

ואם כבר כתבתי על היהדות שאינה מונותאיסטית, והזכרתי את הקבלה. הנה קראו מאמר מעניין:
ד"ר ישראל נתנאל רובין – הקבלה היא אסון של היהדות ושל מדינת ישראל:
https://www.ynet.co.il/judaism/discourse/article/rjqew0pt11x
כדי לחדד הוא מביא את "חוקר התלמוד שאול ליברמן שאמר פעם לגרשם שלום, שהיה חוקר הקבלה הגדול ביותר: 'שטויות הן שטויות, אבל ההיסטוריה של השטויות היא מדע.' אני חושב שהקבלה היא אוסף של שטויות והבלים, אבל ודאי שאנשים כמו גרשם שלום וישעיה תשבי עשו תפקיד גדול בכך שחקרו אותה. למעשה, באווילות של הקבלה אנחנו יכולים להכיר כיום במידה רבה לאור המחקרים שלהם."
מעניין רק שהכותב אינו מזכיר כלל את גדול הדור שלפנינו, פרופסור ישעיהו ליבוביץ שיצא בכל מאודו נגד הקבלה.

רקקתי ג' פעמים
שירו היפה של בלפור חקק "דון אברבנאל נושא קולו" ("חדשות בן עזר", 2157) הזכיר בי נשכחות.
לפני שנים רבות ב-1976 כשהייתי צעיר ונמהר הגעתי לגרנדה לקברם של פרננדו ואיזבלה לה קתוליקה שר"י.
קברם של המלכים הקתוליים, פרננדו השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מקסטיליה, נמצא בקפלה המלכותית של גרנדה Capilla Real de Granada. הקפלה צמודה לקתדרלה של גרנדה, אך מהווה מבנה נפרד.
המלכים הקתוליים ביקשו להיקבר בגרנדה, העיר שכיבושה ב-1492 סימן את סיום ה"רקונקיסטה" – כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים, ואת גירוש היהודים.
במרכז הקפלה ניצבו מצבות השיש מפוארות של השניים, מעשה ידי הפסל האיטלקי דומניקו פנצ'לי. (גופותיהם עצמן נחות בתוך ארונות עופרת פשוטים בקריפטה הנמצאת מתחת למצבות, וניתן לראותם דרך חלון קטן).
נעמדתי ליד כל מצבה ורקקתי עליה ג' פעמים. הסתכלתי סביב פחדתי שאיתפס. ילדותי, אבל הייתי מאד מרוצה אז מהמעשה. טפו עליהם!

התניית אזרחות בנאמנות
אני מאוד מעריך את דבריו של פרופסור אהוד מנור, וקראתי בעניין את מאמרו "ושוב חוזר ניגון הסרק – אודות התניית האזרחות בנאמנות" ("חדשות בן עזר", 2157). המבקר את עמדתו של איווט אביגדור לובוביץ-ליברמן "בלי נאמנות אין אזרחות," אבל דומני שקביעתו ש"אין שום דרך להתנות אזרחות בנאמנות, וגרוע מכך: אם יש דרך היא לא-דרך והלא-דרך תזיק עוד יותר משתועיל" היא קצת כוללנית.
הבעייה קצת יותר מורכבת.
כל מתאזרח במדינה (שלא נולד בה לאזרחי המדינה) חייב להישבע אמונים למדינה החדשה בה התאזרח. והנה השבוע התפרסם שבית המשפט המחוזי בירושלים קיבל פסק דין, שקיבל את בקשתה של מדינת ישראל, לבטל פסק דין הצהרתי המכיר בנתבע כיהודי לצורכי רישום במרשם האוכלוסין.
מדובר בגבר שהשלים הליך גיור פרטי וקיבל פסק דין הצהרתי המכיר בו כיהודי לצורכי רישום במרשם האוכלוסין. אלא שבאותו זמן, ומבלי שעדכן את רשות האוכלוסין וההגירה, הוא נישא לאישה מוסלמית בבית דין שרעי, הצהיר שם כי הוא מוסלמי וקיבל עליו את דיני השריעה. את העובדות הללו הוא לא גילה לבית המשפט. כשהדבר התגלה, המדינה פנתה לבטל את פסק הדין ובית המשפט קיבל את הבקשה.
https://www.ynet.co.il/economy/article/ryl9n3z0bx
אז אמנם פה מדובר במרמה, אבל האם קבלת אזרחות לא במרמה והצטרפות לאוייב או לארגון, או למפלגה השוללת את קיום המדינה אינה בגדר הפרת נאמנות המצדיקה שלילת אזרחות? האם אין בקבלת אזרחות התנייה לנאמנות? כדאי אולי לנסח את הדברים באופן יותר כללי ומדויק.
ועוד תיקונצ'יק קטן. אודי מנור כותב: "שעל זה אמר חכם סיני: וואלה. ואולי הוא למד את זה מחכם צרפתי שאמר "voile
בצרפתית Voile זה מפרש או רעלה. "הנה" יש לומר – voilà.
נעמן כהן