דו"ח תמונת המצב החברתית 2026 של מרכז אדוה חושף שהדור השני של המזרחים* (ילידי הארץ) משתכר יותר מהדור השני של האשכנזים.
דו"ח תמונת המצב החברתית 2026 של מרכז אדוה לשוויון וצדק חברתי משרטט תמונה קשה של פערים חברתיים. הכנסות משק בית בעשירון העליון גדולות פי 13 מהכנסות משק בית בעשירון התחתון. שני העשירונים העליונים מרכזים 45% מהכנסות משקי הבית שבראשם שכיר.
82% מכלל הכנסות משקי הבית מהון מצויות בעשירון העליון, ו-58% במאיון העליון בלבד.
ישראל שנייה בין המדינות המפותחות בשיעור מקבלי השכר הנמוך ורביעית מהסוף בגודלו של מעמד הביניים.
אבל הדו"ח חושף נתון מפתיע: הדור השני של המזרחים משתכר יותר מהדור השני של האשכנזים.
את הדו"ח כתבו החוקרות אתי קונור-אטיאס, נוגה דגן-בוזגלו, מירי אנדבלד-סבג ושני בר-און ממן.
https://rotter.net/forum/scoops1/957078.shtml
https://www.calcalist.co.il/local_news/article/b1rgcck4ml
ועכשיו נותר רק לראות אם תימשך ההסתה הגזענית נגד האשכנזים מצד עסקני הקיפוח?
*"מזרחיים" הכוונה ליהודי ארצות ערב והאיסלם ולא למזרחיים-"אוסט יודה".
איל וואהב: עושה כבוד למוזיקה של אהרן עמרם וחוזר לשורשים שלו בתימן ממקום מושבו בברלין
"אם אנחנו לא ננגן את המוזיקה הזאת, אף אחד לא ינגן אותה"
תזמורת הים האדום. התזמורת הראשונה בישראל שמנגנת מוזיקה תימנית קמה לפני כארבע שנים כיוזמה משותפת של וואהב ושל "האגודה לטיפוח חברה ותרבות – מורשת יהודי תימן." זאת התזמורת הראשונה בישראל שמנגנת מוזיקה תימנית. "המוזיקה התימנית מנוגנת בדרך כלל בפורמט שלא מכבד אותה," מסביר וואהב את הצורך בהקמת התזמורת. "הרבה פעמים מנגנים אותה רק עם אורגן. זה בדרך כלל נשאר בחפלות ובחינות. נשאר קטן. רצינו לתת למוזיקה את החליפה שמגיעה לה."
שימור המורשת המוזיקלית של יהודי תימן הוא נדבך מרכזי בפעילותה של התזמורת (וואהב מתגאה במיוחד בכך שהיא מנגנת גם חומרים מדרום ומזרח תימן, שלדבריו הגיעו פחות לישראל), אבל בצליל ובנגינה שלה היא נטועה בהווה לא פחות ואולי יותר מאשר בעבר. "נולדנו בישראל. ספגנו את ההשפעות המגוונות שספגנו. טבעי שבמוזיקה שאנחנו מנגנים יהיה פיוז'ן. צריך רק להקפיד שבתוך הפיוז'ן הזה הרוח של המקור לא תלך לאיבוד," אומר וואהב.
רוב נגני התזמורת לא באים מרקע תימני, אבל המיעוט בעל השורשים התימניים הוא משמעותי מאוד, אומר וואהב. שניים מחברי הגרעין התימני, לצידו של וואהב, הם המתופף לוטן יעיש והקלידן גלאור יפת. "אם אנחנו לא ננגן את המוזיקה הזאת, אף אחד לא ינגן אותה," אומר יפת,
וואהב, בן 42, גדל בכפר סבא "עם קלטות של ציון גולן וברכה כהן כל הזמן ברקע." כמו הרבה מאוד בנים למשפחות תימניות, בנעוריו הוא רק רצה להתרחק מהשורשים, ניגן גיטרה בלהקות שעשו קאוורים ל"נירוונה" ו"גאנז אנד רוזס" וכתב שירי רוק. "אהבתי את זה, אבל באותו זמן הרגשתי שזה להיות כמו כולם, שזה לא שלי," הוא אומר. "גם הייתי בטוח שאני לבן," הוא מוסיף בחיוך. "לקח לי זמן להבין שאני לא."
התחנה המוזיקלית הבאה של וואהב היתה מאוד לא קונבנציונלית. הוא למד בעצמו לנגן בצ'לו והתחיל לנגן ברחוב בשביל כסף. "הייתי יושב בשדרות רוטשילד, מנגן סתם צלילים ארוכים. לא ידעתי לנגן. רק רצון היה לי."
בהמשך הוא הצטרף כצ'לן לתזמורת האנדלוסית של אשקלון, אף על פי שלא ידע לקרוא תווים. היחידות שידעו את סודו, הוא אומר, היו הצ'לניות שניגנו לידו: "בהתחלה הייתי שומע מה הן מנגנות ואז מנגן ביחד איתן. אחרי שנה כבר ידעתי לקרוא בסדר. זה היה בית ספר. וזאת היתה עבודה. הייתי פתאום צ'לן. אבל ידעתי שמתישהו אני אעזוב ואעשה את הדבר שלי."
את הדחיפה לעשות את הדבר הזה נתן לו אוסף של מוזיקה תימנית ישנה שקיבל. "זמרים מוסלמים. הכי פשוט. רק עוד וריק (תוף מרים). זה עורר בי משהו," הוא אומר. הוא התחיל לנגן עם כמה שותפים, תחת השם El Khat, קטעים תימניים ישנים, אבל לא כמו בהקלטות אלא בגישה וצליל משלו, שהתבססו בין השאר על כלים שהוא בנה. "כל מיני פחים עם מיתרים," הוא אומר. הפח הוא כלי חשוב מאוד במסורת התימנית. הכלי הבסיסי. "הכלים שבניתי דימו את הסאונד השבור הזה, את הטעויות ואת הזיופים, שזה בדיוק מה שאתה אמור לקבל בעצמך," אומר וואהב.
"אל קאט", שבה מנגנים יעיש ויפת, תצא לסיבוב הופעות בארה"ב. "עיקר הפעילות שלנו הוא באירופה ובאמריקה", אומר וואהב. האלבום האחרון של הלהקה, Mute, יצא ב-2024 בלייבל הגרמני Glitterbeat. וואהב עצמו חי בשלוש השנים האחרונות בברלין. הוא עבר לשם חודש לפני 7 באוקטובר.
להופעות של "אל קאט" באירופה מגיעים מהגרים מסוריה ולבנון, "ואנחנו יושבים ביחד ואוכלים ביחד." הם יודעים שאתה ישראלי? "הם יודעים שאני תימני יהודי שגר בברלין."
בטקסט שמופיע בעמוד הבנדקמפ של האלבום האחרון של "אל קאט", שיצא ב-2024, וואהב מצהיר: "אנחנו, חברי ההרכב, כיהודים ממוצא תימני, מגנים את המלחמה בעזה." הגינוי הזה לא עזר לו כמובן כש"אל קאט" עלתה על הרדאר של ה־BDS לפני כמה חודשים. "הפכו אותנו לרוצחי ילדים," הוא אומר ומספר שנדרש לפרסם הצהרה שהוכתבה לו במלואה בתמורה להסרת הלהקה מהרשימה השחורה של תנועת החרם. הוא סירב. "אלה שקוראים לעצמם לוחמי חופש הם האחרונים שמכבדים את חופש הביטוי," הוא אומר.
יש המון תימנים באירופה ובארצות הברית שאין להם שום דבר כזה, שום תרבות תימנית. הדבר היחיד שיש להם זה תרבות מטעם מוסדות דת מוסלמיים. כשהם באים להופעות של 'אל קאט' הם עפים. הם ממש צמאים לזה. גם להם וגם לי חשוב שזה יישמר. אז אנחנו נביא לשם את המוזיקה התימנית, גם היהודית וגם המוסלמית. בתימן כולם שרו ביחד. זה שייך לשתי הדתות."
(בן שלו, איל וואהב: "אם אנחנו לא ננגן את המוזיקה הזאת, אף אחד לא ינגן אותה," "אל-ארצ'", 28.6.26)
https://www.haaretz.co.il/gallery/music/2026-06-28/ty-article-magazine/.premium/0000019e-f8d8-dc03-a7df-f9f939bc0000
הבנתם? כדי להציל את המורשת של יהודי תימן יש לרדת לאשכנז-גרמניה.
כ"יהודים תימנים" מגנים היורדים "התימנים" בברלין בירת הרייך, את המלחמה של היהודים בישראל נגד החמאס בעזה.
כבר כתבתי על התופעה:
יהודים-ערבים באשכנז
על מתי שמואלוף היהודי-ערבי האנטי-אשכנזי שירד לגרמניה (אשכנז), בניסיון להשתאכנז, (להיות יהודי אשכנזי) כבר כתבתי. הזכרתי גם את הפואזיה שפירסם בעיתון "הארץ" (גלריה 11.3.14): המילים על העזיבה: "עזבתי את חיי הפקדונות / למצוא חיים חדשים בברלין / סגרתי את הטלפון היהודי / נפרדתי מאימי..."
מסתבר ששמואלוף טרם הצליח להשתאכנז (להיעשות אשכנזי) הוא טרם הצליח לאמץ לעצמו את התרבות היהודית-אשכנזית וקל וחומר לא את תרבות הפולק הגרמני-ארי כפי שעשה נעמן ריינהרדט הירשפלד-ליבנה.
בעיתון "הארץ" 2.9.16 מובא סיפור על יהודייה ערבייה ממוצא תימני בשם שני אחיאל, שבגלל הזדהותה עם תרבותה הערבית-תימנית (היא אינה מציינת עם איזו סוג של תרבות תימנית-ערבית היא מזדהה, האם עם תרבות ערבית-תימנית סונית, או תימנית חותית) – היא החליטה לרדת לאשכנז (גרמניה) ולפתוח בברלין מסעדה בשם "יפו". במרכז המסעדה היא מציגה לראווה את תמונת סבתה התימנייה. (יש גם בן זוג גרמני שאיתו היא שותפה).
"המעבר לברלין עזר לי לברר כל מיני דברים בתרבות שלי שלא הרגשתי איתם טוב בארץ," היא מכריזה. (האם היו לה בעיות עם שירת שלום שבזי ולכן היא מעדיפה את שירת גתה ושילר?)
לא כל כך ברור מה תשיג אותה יהודייה-ערבייה-תימנייה באשכנז מבחינת זהותה ותרבותה הערבית-תימנית, אבל הנה אותו יהודי-ערבי שמואלוף, שנמצא כבר שנים באשכנז ומסתבר שאינו מצליח להשתאכנז כאשר הוא ממשיך לשמור על זהותו הערבית, מגיע למסעדת "יפו" באשכנז-ברלין, שומע להנאתו מוזיקה ערבית, ומעביר שם (באשכנז) הרצאות על "המאבק המזרחי" ועל המצב היהודי-ערבי לסטודנטים מקנדה.
זהו באמת נושא לתיאטרון האבסורד "המאבק המזרחי" באשכנז (גרמניה) נגד האשכנזים בארץ ישראל.
זה זמן שכבר איבחנו את המחלה. שנאת אשכנזים היא בעצם שנאת יהודים ושנאת ציונים.
("חדשות בן עזר", 1175 5.9.16).
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/1175/12?author=4
אי פתרון הפרדוקס התיאולוגי של אי גיוס החרדים
ר' מרדכי ברגר כותב: "אני מוצא את עצמי מבקש שוב להגיב בנושא גיוס החרדים (אקוה שזו תהיה הפעם האחרונה) לדבריהם של כמה אישים נכבדים הכותבים ב"חדשות בן עזר".
אפתח בציטוט של ר' נעמן כהן: "בינתיים טרם קיבלנו תשובה ופתרון מר' מרדכי ברגר וגאונו 'הגאון רבי משה הלל הירש', על השאלה שהצגנו על הפרדוקס התיאולוגי-אמוני הגדול: החשש מגיוס הוא שחרדי המתגייס לצבא ייהפך לכופר, ולכן ע"מ שלא ייהפך ח"ו לכופר, עליו לכפור בתורה המצווה עליו להתגייס. כלומר, כדי להימנע מכפירה בתורה – יש לכפור בתורה. פרדוקס ללא פתרון."
ובכן, אחזור על דברי שוב: הגאון רבי משה הלל הירש (המכהן עשרות שנים כראש ישיבת "סלבודקה" בבני ברק, כך שאין שום סיבה לשים את גאונותו במרכאות) אמר במפורש, וחזר ואמר בכמה פורומים, כי עקרונית מסכימים גדולי ישראל לגייס את בני הישיבות והאברכים שאינם עמלים בתורה – אלא שנדרשת מסגרת מתאימה, וכזו אין עדיין. הוא הבהיר כי הוא עוקב בדקדקנות אחר התנהלות הצבא, ולעת עתה צה"ל אינו ערוך לכך. ("חדשות בן עזר", 2176).
מה פירוש קביעת הגאון כי "עקרונית הוא מסכים לגייס את בני הישיבות והאברכים שאינם עמלים בתורה." ודוק: הם חייבים ע"פ התורה להתגייס גם בלי הסכמתו. וגם בני ישיבות הלומדים תורה חייבים ע"פ התורה להתגייס. ("אפילו חתן מחופתו") וגם בני שבט לוי חייבים להתגייס במלחמת מצווה כמו שעשו החשמונאים. יכול כמובן הגאון לדרוש עבורם תנאים מקלים, אבל לא לפטור אותם מחובת הגיוס.
כתנא דמסייע מביא לו ר' מרדכי ברגר את פסק ההלכה של יוסף גסינוביץ-אחימאיר שכותב בגיליון 2177: "אלה שתורתם אמנותם, שכל עיסוקם, שעותיהם, מוקדשים באמת ובתמים ללימוד מבוקר עד ערב, אכן צריכים להיות פטורים..."
אלא שהוא פוסק בלי שייתן הסבר הלכתי מדוע זה מותר על אף שזה מנוגד לתורה? למה הם צריכים להיות פטורים?
אני אגב מסכים לדעתו של יוסף גסינוביץ-אחימאיר (למרות שזה נוגד את התורה). יש אכן להתיר כפי שעשה בן גוריון ל-400 גאונים בתורה פטור משירות צבאי כפי שנותנים לספורטאים מצטיינים או למוסיקאים.
למה לא למיספר גבוה יותר? כי ההיתר שנתן בן גוריון לחרדים היה בגין נימוקם הצודק בדבר הרצון לשחזר את מרכזי לימוד התורה שהושמדו בשואה. כידוע עתה מרכזים אלו לא רק ששוקמו, אלא עולים במספרם בהרבה על אלו שהיו, לכן אין צורך יותר במספרים גדולים יותר של פטורים.
כידוע סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבות לשירות צבאי עמדה על סדר היום כבר ב-1948, עם הקמת המפקד לשירות העם, בשלב הראשון של מלחמת העצמאות התנהל משא ומתן בין נציגים בכירים של המפקדה הארצית של 'ההגנה' לבין ראשי ישיבות בירושלים מטעם ועד הישיבות. ב-10 במרץ, נחתם "הסדר והסכם" ובו פורטו הכללים לגיוס ולשחרור תלמידי ישיבות ורבנים, הכולל התחייבות ראשי הישיבות לא לרשום בישיבות תלמידים שלא מגיעים מתוך המסגרת הישיבתית ושלא יפגעו בזכויות בחורים שבחרו להתגייס. הסדר זה התקבל בשיתוף ועד הישיבות בהתנגדות גורמים חרדים קיצונים שיוצגו על ידי "איחוד הישיבות" שהיה שותף להסכמות קודמות.
במלחמת העצמאות קראה אגודת ישראל לגברים החרדים בגיל גיוס להתגייס במסגרת המפקד הכללי שעליו הוכרז אז ביישוב, ולהצטרף לגדודים הדתיים. עם התעצמות הקרבות התגייסו גם חלק גדול מבחורי הישיבות בירושלים לגדוד טוביה, לשירות חלקי במקביל ללימודיהם. הגדוד היה אמור להעניק לבני הישיבות אימונים בנשק, אולם בסופו של דבר תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, בשל התנגדות ראשי הישיבות וכן חשש של ראשי הצבא להעניק נשק לקבוצה חרדית, והגדוד עסק בעיקר בעבודות הביצורים. באוקטובר 1948 השיב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בוועדת הביטחון של מועצת המדינה ש"יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס," ועל כן הוסכם לשחררם. ב-9 בינואר 1951 כתב דוד בן-גוריון למנהל משרד הביטחון ולרמטכ"ל: "על יסוד סעיף 12 בחוק שירות בטחון, שחררתי בחורי הישיבה משירות סדיר. שחרור זה חל רק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות."
https://he.wikipedia.org/wiki/גיוס_חרדים_לצה"ל#cite_note-28
לסיכום. הפרדוקס התיאולוגי שהצגתי טרם נפתר ע"י ר' מרדכי ברגר, והגאון רבי משה הלל הירש.
עשרות חרדים (שהתפקרו אך מתנאים כמקיימי התורה קלה כחמורה) הכריזו על ירידה מהארץ עקב השתמטות משירות צבאי
עשרות חרדים הנוכחים בכולל "מגדנות אליהו" שברחוב שמגר בירושלים יורדים מארץ ישראל לחו"ל, וזאת בעקבות השתמטותם משירות צבאי והחשש הנוכחי ממעצרים ומביטול תקציבי המלגות לאחר הבחירות הקרובות.
בעקבות עזיבתם המיידית של עשרות הלומדים, נתלתה ב"מגדנות אליהו" מודעת פרידה רשמית תחת הכותרת "ברכת צאתכם לשלום."
במודעה, החתומה על ידי נוכחי המקום, מופיעים שמותיהם של עשרות האברכים היורדים מארץ הקודש עקב מעברם למגורים בחו"ל מכיוון שלא רוצים להשתתף במצוות התורה על שירות בצבא בעת צרה. (קראו את המודעה:)
https://rotter.net/forum/scoops1/956969.shtml
ודוק: אותם חרדים העושים את התורה קרדום לחפור בה, הם כופרים בתורה המחייבת אותם להתגייס, וכופרים בתורה בירידה מהארץ.
ירידה אידיאולוגית
בטור הקודם שלי כתבתי על הירידה האידיאולוגית של איש "המוסר" חגי אגמון־שניר, ביחד עם אשתו "המחנכת" "המוסרנית" איריס מאירי־שניר שהגשימו את חלום סינואר ואיששו את תורת היטלר. ועכשיו גם הכופרים בתורה האומרים "נמות ולא נתגייס" יורדים מהארץ, ותימנים יורדים מהארץ לדויטשלנד כדי להציל את התרבות התימנית. זו לא הירידה "האידיאולוגית" הראשונה מהארץ, וגם לא האחרונה. זה הזמן להזכיר את אחת הירידות האידיאולוגיות החשובות שהיו מן הארץ. הירידה של חלק מגדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור.
מנחם מנדל אלקינד נולד בעיירה בֵּרִיסְלָב שבפלך חרסון, בתחום המושב היהודי באימפריה הרוסית, כבן בכור למשפחה יהודית אורתודוקסית. והיה הבכור בין 7 אחים, אח ושש אחיות. אביו, שלמה, שימש רב בעיר סימפרופול, בחצי האי קרים. מנחם מנדל אלקינד נשלח לקייב ללימודים, ושם פגש בדעות חדשות: ציונות, סוציאליזם וקומוניזם, ונתפס אליהן. עם תום לימודיו חזר לבית הוריו ונקלע למלחמת אזרחים בין הצבא האדום לצבאות הלבנים, שבמסגרתה נערכו גם פוגרומים ביהודים. כל אחד מן הצבאות גייס נערים לשורותיו בכפייה. המשפחה, שהחליטה להצילו מגורל מר (חטיפה לצבא או פוגרום), רכשה סירת דיג מאחד משכניהם, ציידו אותה כראוי, ואלקינד ואחד מחבריו הפליגו בה לטורקיה. בטורקיה הצטרף אלקינד לקיבוץ הכשרה, שהקים שם יוסף טרומפלדור.
לקראת 1920 הגיע אלקינד לארץ ישראל והצטרף למייסדי "גדוד העבודה", שנקרא על שמו של יוסף טרומפלדור, לאחר שנפל בתל חי. (שניים מאחיו הגיעו אחר כך, בעקבותיו, לגדוד העבודה). עד מהרה התבלט בזכות כישרונותיו, והפך לגזבר פלוגת העבודה שלו ואחר כך לגזבר הגדוד. לדברי החוקרת אניטה שפירא, אישים שהכירוהו אז ראו בו את אחד מעמודי התווך של הציונות הסוציאליסטית בארץ ישראל, יחד עם יצחק בן-צבי, ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון, ולא היה ספק בליבם שלוּ היה חי בארץ היה הופך לאחד המנהיגים המרכזיים של אחדות העבודה.
אלקינד, שעבר לחיות בתל יוסף, הפך למנהיג הפלג השמאלי בגדוד ותמך בתפיסה ריכוזית על פני אוטונומיה לפלוגות וליישובים, בהעדפת האינטרס הגדודי על זה של המשק הבודד ובעידוד אופי קומוניסטי-מהפכני. הוא גיבש סביבו קבוצה בת כשלושים איש, שראו בברית המועצות וסטלין דגם להערצה והתרחקו אט אט מן הציונות. באפריל 1926 ביקר אלקינד, (יחד עם ישראל שוחט ודב מכונאי) במסגרת גדוד העבודה, בברית המועצות, וכך נולד רעיונו להעביר את הגדוד השמאלי להתיישבות בברית־המועצות, שם ימצא בסיס כלכלי מוצק וישתלב במסכת חברתית ומדינית כלבבו.
בדצמבר 1926, בעיצומו של משבר כלכלי קשה ואבטלה, ומתוך ויכוח עז עם הרוב בהנהגת הגדוד, חל פילוג בגדוד העבודה ואלקינד עמד בראש "הגדוד השמאלי". בפברואר 1927 החליטה האגודה להתיישבות יהודית בברית המועצות על הקמת מושבות חקלאיות בחצי האי קרים. המשא ומתן בין הגדוד השמאלי לשלטונות הסובייטים על פרטי היוזמה להקמת המושבות נמשך עד קיץ 1927. באוקטובר אותה שנה מתח אלקינד ביקורת על הציונות והביע ספק בעתיד הקומונות בארץ. בנוסף, הכריז על כוונתו לרדת עם הגדוד השמאלי לברית המועצות. רוב נאמניו דחו את רעיון־הירידה והתפזרו בארץ, אך אלקינד ועמו כשישים מחסידיו הפליגו לברית־המועצות ויסדו ב- 1928 בקרים "קיבוץ" בשם ויוו נובו (דרך חדשה, באספרנטו, משום שלא יכלו לקרוא למקום בשם עברי, ושם ביידיש או רוסית לא רצו).
ב-1928 אסרו השלטונות הסובייטים על קיום תנועת "החלוץ" הציוני.
כבר במרץ 1931 הודח מתפקידו כמנהל הקומונה. הוא עזב את ויוו נובו ללנינגרד ולמד באוניברסיטה הנדסה, אך לא סיים. ב-1936 עבר למוסקבה ועבד במערכת העיתון היידי הקומוניסטי "דער עמעס". (אמת-פרבדה ברוסית) ב-1937 נולד בנו השלישי וסבו בא כדי למול אותו. כעבור חודשיים, ב-2 בדצמבר, נעצר אלקינד (או משום שהיתה הלשנה על ברית המילה, או משום ש"דער עמעס" הפך ללא חוקי או בשל עברו הציוני שהחשידו כמרגל). אלקינד נעצר בדצמבר 1937 כאחרים מחברי הפק"פ, שחשדו בהיותם חלק מ"קנוניה "בריטית-ציונית". ב-19 בפברואר 1938 הוא הורשע והוצא להורג בירייה בעיר מוסקבה.
שמו של אלקינד טוהר רק לאחר מותו של סטלין, ב-4 בנובמבר 1958.
מניה אשתו, שהיתה רופאת ילדים, חיה עם שלושת ילדיה במוסקבה. בכור הבנים, אורי (יליד תל יוסף), התגייס לצבא האדום ונפל בחזית סטלינגרד. בנו השני (שנולד גם בתל יוסף) אילי אלקינד: שרד את תהפוכות השלטון הסובייטי ואת המלחמה, והתגורר במוסקבה. לימים הוא שיחק תפקיד מרכזי בחשיפת גורלו של אביו, כאשר פתח בפני חוקרים את הארכיון המשפחתי וסייע בקבלת גישה למסמכי הבולשת הסובייטית (ה-ק.ג.ב/נ.ק.ו.ד).
הבן השלישי בנימין (נולד ברוסיה בשנת 1937) שמו בנימין (בניה), נקרא על שמו של בנימין אלקינד – אחיו הצעיר של מנחם. שהיה דמות בולטת וטראגית בפני עצמה: הוא היה חבר מרכזי ב"גדוד העבודה", איש תל יוסף, ומהטייסים הראשונים של היישוב העברי (הוכשר כטייס בארה"ב). הוא שם קץ לחייו בתל יוסף בשנת 1925, בגיל 24 בלבד, לאחר משבר אישי ואידיאולוגי עמוק שזיעזע את הגדוד.
המציאות הסובייטית קרעה את החלום לגזרים, לקומונה נוספו בכפייה חברים בולגרים ורוסים ב-1935 הפכו השלטונות את הקומונה לקולחוז, והמטבח המשותף ובית הילדים בוטלו. השלטון סובייטי החליף את שם הקיבוץ לשם רוסי "דרוזנה נארודוב" – "אחוות עמים". חלק גדול מהחברים עזבו והתפזרו ברחבי ברית המועצות. רוב החברים נאסרו והוגלו במסע־הטיהורים שערך סטלין.
על סופה של הקבוצה סיפרה שירה גורשמן*. במקום נשארו ארץ ישראלים אחדים. בתחילת מלחמת העולם השניה הגברים גויסו לצבא, ובזמן הכיבוש הגרמני הלשין אחד הרוסים לגסטפו כי בקולחוז "אחוות עמים" יש נשים וילדים יהודים. הנאצים אספו את הנשים והילדים וקברו אותם בחיים בבאר הישנה של וויו נובה.
אין הכרח שכל ירידה מהארץ תסתיים בצורה כה טרגית, אבל בכל ירידה יש התנתקות מהעם היהודי בין אם השמדה ובין אם שמד.
*שירה גוֹרְשְׁמַן באידיש שירע, שירקע גאָרשמאַן (1906-2001) היתה סופרת יידיש, מחברת סיפורים קצרים וממוארים, שפעלה בברית המועצות ובישראל. היא היתה בין אנשי גדוד העבודה שעזבו את ארץ ישראל ב-1927 והקימו את הקיבוץ היהודי וויו נובה בחצי האי קרים. עם התפרקות ברית המועצות עלתה ב-1989 בת 84 בשנית לישראל, בה חיתה עד מותה.
https://he.wikipedia.org/wiki/שירה_גורשמן
נמות ולא נתגייס – הבה נלך כצאן לטבח!
קבוצת פעילות אקטיביסטיות פרו-איסלמיות פירסמו באנר ענק ובמרכזו ברקוד חתימה המכריז על סירובם לשרת בצבא (130 מלש״ב חתמו נכון לאתמול)
https://rotter.net/forum/scoops1/956777.shtml
אז עכשיו יש לנו 3 קבוצות המכריזות נמות ולא נתגייס "הבה נלך כצאן לטבח!"
פרוטסטנטים האומרים הבה נלך כצאן לטבח ובלבד שביבי ייפגע.
חרדים האומרים הבה נלך כצאן לטבח. נכפור בתורה כדי שלא נתפקר!
פרו-איסלמים האומרים נלך כצאן לטבח ובלבד שהפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי יהרוג את היהודים הציונים.
תעמולת בחירות –
רע"ם למען איתמר חאנן-בן גביר
מנסור עבאס: בממשלת השינוי נהרסו רק 4 בתים לעומת 5,700 השנה.
יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, תקף בחריפות את הממשלה וטען כי הישגה היחיד הוא היכולת לשמור על יציבות הקואליציה. לדבריו, בתקופת ממשלת השינוי הצליחה רע"מ לקדם הישגים משמעותיים עבור החברה הערבית.
בנאום בערבית בפני הכנסת הדגיש עבאס כי "גיליון ההישגים" של ממשלת הימין כולל "כישלון, פשעים, רצח, הריסות ומלחמות." לעומת זאת, בתקופת ממשלת השינוי היתה רע"מ שותפה משפיעה והצליחה לקדם פתרונות משמעותיים לבעיות החברה הערבית.
"בשנה אחת בלבד היתה ירידה של 15% באלימות ובפשיעה. תארו לעצמכם שאילו היינו משלימים ארבע שנים – היה אפשר להוריד את זה לארבעים הרוגים בלבד, ואפילו פחות מזה," אמר עבאס.
עוד ציין כי בתקופת הממשלה הקודמת נהרסו ארבעה בתים מאוכלסים בלבד בנגב, "בעוד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מתגאה ב-5,700 מבצעי הריסה בנגב בשנה האחרונה."
עבאס כיוון את חיצי הביקורת כלפי חד"ש ותע"ל שב"רשימה המשותפת". "הרשימה הערבית המאוחדת היתה מוכנה לקחת אחריות, וחברי הכנסת שלנו היו מוכנים לשלם את המחיר. אבל לצערנו, חברינו מהרשימה המשותפת לא הבינו את האחריות שהייתה מוטלת עליהם," אמר.
בנימה ביקורתית נוקבת סיכם עבאס: "מה הרווחנו בממשלה הקודמת? ומה הפסדנו עם נפילתה? מה הפסדנו עם קיומה של הממשלה הזאת ארבע שנים? ומה נפסיד אם הממשלה הזאת תישאר אחרי הבחירות?"
https://rotter.net/forum/scoops1/956772.shtml
איתמר חאנן בן גביר – השר לבטחון פנים הכושל התנאה מיד בהישגו. "סגלוביץ'," הוא אמר, הרס רק 4 בתים בלתי חוקיים, לעומת 5,700 בזמני."
כך זכה איתמר חאנן ב-גביר לתעמולת חינם. מעניין שמנסור עבאס לא התנאה גם בביטול נטיעות ט"ו בשבט בנגב, שבוטלו מלחצו.
למה אין בארץ מאסר עולם לרוצחים?
חביבה ושדי בת 67 אלמנה מזה שנים רבות, ללא היו ילדים נרצחה[?]. גופתה נמצאה בביתו של האדם שאצלו עבדה במשך שנים כמטפלת, שמעון גוטמן בן ה-81. היא ערכה עבורו קניות ועבדה בעבודות בית. היא ידעה אילו מצרכים הוא מעדיף והכירה את ביתו, אך פרט חשוב היא לא ידעה: גוטמן הוא רוצח מורשע.
בשנת 1980 שלח גוטמן, שהיה אז בשנות השלושים לחייו, חבילת דואר ממולכדת שנועדה לאימה של אשתו לשעבר. היא פתחה את החבילה בסניף הדואר, ונהרגה במקום עם שני בני אדם נוספים. הוא הכחיש בתחילה שהיה לו קשר למעשה, אך לבסוף הודה בו. הוא ריצה עונש מאסר במשך 18 שנים, ולאחר מכן השתחרר והמשיך לחיות את חייו. עד ערב ראש השנה האחרון.
כתב האישום נגד גוטמן, שהוגש בחודש מאי, מגולל מסכת קשה של רצח מתוכנן היטב, השמדת ראיות ומצג שווא בניסיון לחמוק מאחריות למעשה ולהכשיל את החקירה. גם היום, כשהמשפט נגדו מתנהל, הוא ממשיך לשתוק ולהכחיש. כשנה לאחר הרצח, שאלות רבות עדיין נותרו פתוחות ולא נותנות לבני המשפחה מנוח – בעיקר מה אירע באותו היום, ומדוע. אבל שאלה נוספת מטרידה גם היא את בני המשפחה: כיצד ייתכן שחבינה נשלחה לעבוד בביתו של גוטמן, רוצח מורשע, ועוד מבלי שידעה על כך דבר.
לפני כחודשיים, במקביל להליך הפלילי שמתנהל, הגישו בני המשפחה תביעה בהליך אזרחי: נגד גוטמן עצמו, אך גם נגד המוסד לביטוח לאומי וחברת הסיעוד שהעסיקה אותה, ״פאר״. בלב התביעה עומדת הטענה כי הביטוח הלאומי צריך היה לדעת על מסוכנותו של גוטמן, וליידע בכך את חברת הסיעוד. ״אין כזה דבר שאיפשהו בביטוח הלאומי לא ידעו שהוא ישב בכלא. אין כזה דבר,״ אומרת כהן.
אחותה של חביבה סבורה שהאחריות מוטלת גם על חברת הסיעוד, שהיתה צריכה לערוך בדיקות בסיסיות בנוגע לעברו של גוטמן. הרי בדיקת הקשיש אמורה ממילא להתבצע, לטובת הערכת הצורך בשירותי הסיעוד; לא ייתכן, אומרת כהן, שבאותה הזדמנות לא ייבדק גם עברו הפלילי של האדם.
"ברי כי לו היתה המנוחה יודעת שהיא נשלחת לעבוד בביתו של רוצח מורשע, שריצה 18 שנות מאסר, היא לא היתה מסכימה לכך,״ נכתב בתביעת הנזיקין שהגיש עו״ד דוד נהיר שמייצג את המשפחה מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. עו"ד מוחמד סלים, ממונה ייצוג נפגעי עבירות המתה במחוז ירושלים של הסיוע המשפטי, מוסיף כי ״הסתרת המידע הקריטי חרצה למעשה את גורלה של חביבה ז"ל, והובילה למותה הטרגי – ללא כל הגנה וללא מתן אפשרות לקבל החלטה אם היא מעוניינת להכניס את עצמה לסיכון כזה.״
״אם היא היתה רואה ילד שרוצה משהו במכולת, ולאימא שלו אין אפשרות לקנות, היא היתה אומרת לה ׳אין דבר, אני אקנה לו.׳ כל הזמן הלב שלה רצה לתת. אם מישהו ביקש ממנה משהו, היא בחיים לא אמרה ׳לא.׳״
התביעה הזאת חשובה לבני המשפחה לא רק למען הצדק עבור חביבה, שאי אפשר לכמת באמת בכסף. התקווה היא שייצא שממנה גם תיקון עקרוני. "בן אדם שישב בעבר על רצח הוא לא בן אדם שמגיע לו לנשום לרווחה, ובטח שלא לקבל טיפול בזכות חוק סיעוד.״
לכל איש יש שם. חביבה נקראה לעתים אביבה, ואילו בפי בני משפחתה היא ״בובה״. בובה עבדה קשה כל חייה. במשך שנים רבות עבדה במאפייה בשכונת תלפיות בירושלים; כשהמפעל עבר לעיר אחרת, החלה לעבוד כמטפלת בקשישים. אך לא רק להם היא דאגה: גם לאחייניה, שבהם טיפלה מילדות, וגם לחתולים שנהגה להאכיל בקביעות.
״אם היא היתה רואה ילד שרוצה משהו במכולת, ולאמא שלו אין אפשרות לקנות, היא היתה אומרת לה ׳אין דבר, אני אקנה לו.׳" מספרת אחותה. "כל הזמן הלב שלה רצה לתת ולתת. אם מישהו ביקש ממנה משהו – היא בחיים לא אמרה ׳לא׳.״
גם בבוקר הרצח, חביבה ביקשה לתת מעצמה: היא מיהרה לצאת מהבית כדי להספיק לעבוד את מכסת השעות הנדרשת אצל גוטמן, ואז להמשיך לביתה של אחות נוספת, כדי לעזור לה במעבר דירה. משום שמיהרה.
בסביבות השעה 11:00, אחת מבנות המשפחה ניסתה להתקשר לוושדי. הטלפון צלצל, ואחר כך נותק. בשלב הזה איש לא חשד שמשהו קרה.
אך הזמן נקף, ובובה לא שבה הביתה. בני המשפחה החלו לחפש את ושדי.
לבני המשפחה יש מפתחות זה של זה – ומצאו במגירה שלה את פנקס הטלפון שלה. והתקשרו לגוטמן, והתקשר. ״הוא אמר לי שהיא לא הגיעה אליו בכלל באותו היום.״
משהו לא הגיוני. לא יכול להיות. אין מצב שהיא לא הגיעה אליו, הרי היא אמרה לנו שהיא הולכת אליו, זה היה סדר היום שלה.״
בני המשפחה פנו למשטרה, והכריזו על חביבה כנעדרת.
ובמקביל, התקשרה כהן לאחראית על חביבה מטעם חברת הסיעוד ועידכנה אותה במצב. גם האחראית התקשרה לגוטמן, והוא שב והכחיש כי חביבה הגיעה אליו באותו היום.
״ואז התחיל להתלהט אצלי שזהו – קרה לה משהו אצלו בבית,״ אומרת כהן. היא היתה בטוחה בכך גם אחרי ששוטרים סרקו את הבית ועזבו מבלי שמצאו דבר. היא החליטה להתקשר לגוטמן בעצמה. את השיחה הזאת, באינסטינקט שעד היום לא ברור לה מניין הגיע, היא החליטה להקליט: היא שאלה את גוטמן האם ראה את אחותה, והוא המשיך לטעון שחביבה כלל לא הגיעה אליו באותו היום. כשנשאל מדוע לא התקשר לדווח על כך שהמטפלת שלו לא הגיעה באותו הבוקר, לא היתה לו תשובה.
החיפושים אחר ושדי נמשכו עוד שעות. רק בחצות הלילה של ערב החג השני, הגופה אותרה באמבטיה בביתו של גוטמן.
"הבן אדם, בכל פעם שהוא מגיע לדיון, נראה יותר טוב מהפעם הקודמת,״ אומרת כהן אחייניתה. ״ובאותו הזמן, אצלנו בכל יום לפני הדיון הלב דופק והגוף רועד. אני אישית מושבתת ביום הדיון וביום שלמחרת. כל מה שאני רוצה זה רק לצרוח, ובינתיים הוא חי, נושם, אוכל, צוחק, מתעצבן. ואיפה היא? קבורה מתחת לאדמה, על לא עוול בכפה. הלכה ליום עבודה ולא חזרה."
מחברת פאר נמסר: "העניין מתברר בבית המשפט, ושם תימסר תגובת החברה לטענות השונות (והמוכחשות) העולות כנגדה."
מהביטוח הלאומי נמסר: "הביטוח הלאומי הוא גוף משלם קצבה ולא הגורם שמעסיק מטפלות סיעודיות ומכניסן לבתים. כמו כן, לביטוח הלאומי אין מרשם פלילי על אזרחי ישראל ומתוקף חוק הגנת הפרטיות המידע על מאסר או על סיבת המאסר – לא מועברת בין הגופים כלל לא כל שכן, לגורמים פרטיים." (שירה קדרי עובדיה)
https://www.ynet.co.il/news/article/b1a5jvsezg
סיפור מזעזע על חולה סיעודי הרוצח את המטפלת הסיעודית שלו.
ואני רק שאלה. למה אין בארץ מאסר עולם לרוצחים?
הלחץ האמריקאי לאי הכרזת המדינה
הקלטה נדירה של ראש השב"כ הראשון איסר הלפרין-הראל, חושפת את האזהרה החמורה מארה"ב, שקיבל בן גוריון ערב הקמת המדינה: "מדינות ערב יתקפו אתכם ואין לכם שום סיכוי לעמוד מולם."
איך היו נראות 78 השנים האחרונות בתולדות העם היהודי, לולא היתה מוקמת מדינה? זו שאלה שמאוד קשה לענות עליה – אך הקלטה שחשף בית בן-גוריון בתל אביב השבוע מראה שלא היינו מאוד רחוקים מכך.
בהקלטה ההיסטורית והנדירה של ראש השב"כ הראשון וראש המוסד השני איסר הלפרין-הראל, נשמעת עדות אישית רחבה על ימי הקמת המדינה.
בעת מפגש עם תלמידים בביתו הפרטי של ראש הממשלה הראשון דוד גרין-בן-גוריון, לאחר פטירתו. סיפר הלפרין-הראל על האזהרה החמורה שקיבל בן גוריון מארה"ב, שדרשה שלא להכריז על הקמת המדינה: "אני זוכר שבן גוריון באותו זמן עשה סימפוזיון בין מפקדי ההגנה. לשאול איזה נשק יש לנו, מה יש לצד השני, מה התוכניות שלנו, מה יש לצד השני. אני זוכר כשישבתי בתור לחכות לדבר עם בן גוריון, יצא אחד מראשי ההגנה מהחדר שלו ועשה סימן לכולם שבן גוריון הוזה הזיות."
ברגע קריטי אחר, "כולם כבר ידעו בעולם שבן גוריון נחוש בדעתו להכריז על המדינה. אז, באה אזהרה מארה"ב. מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' מרשל שלח אזהרה חמורה: 'דעו שאם אתם תכריזו על המדינה, מדינות ערב יתקפו אתכם ואין לכם שום סיכוי לעמוד מולם. תדעו שאנחנו לא ננקוף אצבע, ולא נעמוד לצידכם. אל תכריזו על המדינה.'"
הלפרין-הראל הוסיף: "אם באותו זמן לא היתה מוכרזת המדינה, לא היתה קמה המדינה. פשוט הזדמנות שלוּ הוחמצה לא היתה באה על תיקונה. אנחנו יודעים בעצמנו את הסיטואציה הקיימת במזרח התיכון."
על האיום הצבאי ערב המלחמה אמר הראל: "אחת הבעיות הגדולות היתה השאלה אם הלגיון הערבי ייכנס למלחמה או לא. הלגיון היה הצבא הכי מאומן, הכי חמוש. הוא היה בפיקוד בריטי ונחשב לצבא הערבי הטוב ביותר. היות והכוחות שלנו היו דלים מאוד, אתם יכולים לתאר לכם – היה חשוב לדעת כיצד יפעל עבדאללה מלך ירדן באותו זמן. ברגע קריטי מסוים, אחד המומחים נסע עם גולדה מאיר לעבדאללה – לשאול אותו 'דוגרי'. הוא היה פחות קיצוני בעולם הערבי, ושם עבדאללה אמר 'אם תכריזו על מדינה, אין לי ברירה – אכנס למלחמה'". (איתמר אייכנר)
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14826784#autoplay
הנה דוגמה היסטורית טובה לתשומת ליבו של גד אזנקוט. יש מקרים בהם צריך לעמוד בלחץ.
נעמן כהן
נעמן כהן
מהפך עדתי בשכר: השכירים המזרחיים* עברו את האשכנזים בגובה השכר
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר