רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת חמישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 5
 
וכך הגעתי לירושלים, לישיבת אור-בלבנה. הרב יצ"ח בילאד קיבל אותי בכבוד והשתתף בצערי על מות אבי החורג, ועל כך שהייתי צריכה לעזוב את הסמינר באמצע. מילה לא רמז על המקרה הלא-טהור שקרה בחדרי-לשעבר במלון אחינועם היזרעאלית. אשתו הרבנית שמואלה פינתה לי חדר בדירתם, בקומה העליונה של הישיבה. הדירה היתה כבר כמעט ריקה וכל חפציהם ארוזים וביניהם מתרוצצים ששת ילדיהם הנחמדים, כי למחרת השבת אמורים הם לעבור לגור ביישוב החדש בני-חמור השוכן בין אוניברסיטת גורנותיים-צופים לבין ידעון-מעוננים, מקודם מעונני-אפרים, ואשר בבוא היום תועבר אליו גם ישיבת אור-בלבנה על אברכיה העבדקנים.
"האושר שבלהיות יהודי, דעי לך, לילך – " אמרה לי הרבנית שמואלה דקת האף וגבוהת מצח, "הוא הדרך אל האמת לא רק בגאולת הפרט אלא גם בגאולת הארץ. את תראי – הרב בילאד ודוקטור שמהוריש והרבנית נעמה קפקפוני וכל החבורה שלנו – יהיו, בעזרת השם, בעוד כמה שנים המנהיגים של המדינה כולה כי הם היחידים שיודעים מה, מאמינים בְּ – ומוכנים לְ – "
"הרבנית שמואלה," אמרתי לה, "אני מחפשת את הדרך להתגבר על הריקנות הפרטית שלי ואין לי שום רצון לעלות אתכם בהר למעונני-אפריים או לבני-חמור כדי לכבוש את הארץ כולה. הכי טוב לי להישאר בירושלים ולכבוש את עצמי, אם בכלל אצליח. ניסיתי כבר הכול, חוץ מסמים, מפני שאני לא מוכנה להתמכר ולהרוג את עצמי או לגמור את החיים שלי בצהבת באיזה אשראם בהודו – "
היא חייכה בעיניה השחורות, פרצופה המעוגל, הבהיר, נתמלא מבט תקיף ועצוב במקצת, שעימו יכלה להיות בקלות כוכבנית בסרטים, ואני המשכתי, "תראי, אין לי נקודת-כובד בחיים, זאת את מבינה? כסף יש לי, וגם דירה. מקצוע אין לי. ושום דבר לא משך אותי עד כה חוץ מהחיים עצמם, והבריכה והים והרכיבה על אופניים. עכשיו החיים עצמם נמאסו לי. ועל השחייה והרכיבה אני מוותרת – "
"כשאת אומרת, החיים עצמם, את מתכוונת ל'ואל אישך תשוקתך'?"
"כן," אמרתי בצניעות, כי בנוכחותה לא יכולת, כמובן – להעלות על דל-שפתיי ביטויים חריפים יותר, אף לא העזתי לחשוב אותם.
"אסור לך לומר – נמאסו," התרעמה עליי הרבנית שמואלה. "היהדות, בניגוד לנצרות, מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף! אין כאן עניין של רע הכרחי, שהוא דבר שפל או טמא. בשום אופן לא. ההלכה אומרת: ' חייב אדם לשמח את אשתו בדבר-מצווה,' ומן המילה – לשמח, עולה החיוב שבהתייחסות ההלכה. אבל, עלייך לדעת את חובות האישה כלפי בעלה, ואז לא תדברי על מיאוס בחיים עצמם וגם לא על מה שאת, עד לפני ימים לא רבים, היית קוראת בשם – להתפרפר. כבר ב'מנורת המאור' נאמר: 'אף על פי שהאישה היא בת-זוגו של האדם, אל תחשוב בעיניה את בעלה כחבר אלא כאדון.' ועל זה אמר המשורר: 'כי הוא אדונייך והשתחווי לו.' והאישה תאהב את בעלה והוא ימשול בה, שנאמר 'ואל אישך תשוקתך.' ומובא בספרים בשם הרלב"ג: ראוי לנשים שתיכנענה לעשות רצון בעליהן, כי הן נבראו לעשות רצון הגברים ולכן אל תיטה מבעלה ללכת מאיתו – אלא תסבול דבריו ותוכחתו – ותטה רצונה אל כל אשר יחפוץ – "
מה היא רומזת לי בכך?
"הרבנית שמואלה," אמרתי, "דירה יש לי בתל-אביב, אוכל למכור אותה ולקנות בירושלים. כסף יש לי, הוצאתי מהכופרים, אוכל לפרנס בו את בעלי והילדים במשך שנים, ילמד תורה – "
"אל תאמרי – כופרים, לילך, יהודים הם, כמונו, אלא שאינם יהודים שלמים. אמנם גרים הם בארץ-ישראל, אך אינם מקיימים את המצוות שבתורה, ואינם עולים עימנו בהר. דורות רבים של יהודים-מאמינים חיו בגולה ולא הבינו את התנ"ך, התעלמו ממנו, הם פחדו מיהושע, משאול, מדוד ומשלמה, כובשי ארץ-כנען ומרחיבי מלכות ישראל. אחר-כך באו הציונים התמימים שגילו מחדש את התנ"ך אך הוציאו ממנו את אלוהים ואת תורתו, והתייפיֵפו בתורת הנביאים האוניברסאלית, כביכול. איזו טיפשות ועיוות! אך כל זה עומד להשתנות בקרוב, כאשר הרב בילאד ודוקטור שמהוריש והרבנית נעמה קפקפוני וכל חברי הכת שלנו, המאמינים – יהיו המנהיגים של ישראל על פי השלמות הקדושה האחת והיחידה – של אחדות ארץ-ישראל, עם-ישראל ותורת-ישראל! – – ויחד עלֹה נעלה – "
"אמן," אמרתי, "כן יהי רצון מלפניו, בורא פרי הגֶפן במובן גָפֶן – "
"לילך!" הפסיקה אותי הרבנית בחומרה, "אל תרבי בדברים ואל תנסי לברך לפני שאת יודעת בדיוק איך ומה מותר לך. הבנת?"
"כן."
"וחוץ מזה, הייתי מייעצת לך להחליף את השם!"
"מה בעזרת השם?"
"שוב אינך מבינה. חִשבי על שם יותר מתאים לך. עם שם כמו לילך לא תגיעי רחוק בחוגים שלנו. משפחה דתית לא נותנת שם כזה לאחת מבנותיה."
חשבתי, חשבתי, ולבסוף –
"מה דעתך על – פאני?"
"פאני? מה פתאום?"
"ככה. אל"ף, זה נשמע לי מאוד יהודי. ובי"ת, כתבו אותי כך בתעודת-הזהות שלי, על שם סבתי מצד אבי, פאני. לילך-פאני הרמוטק, זה שמי המלא. הרמוטק ממילא יתבטל, כשאתחתן, ותישאר רק – פאני!"
"בשעה טובה, פאני! הצלת את נפשך בדיוק בזמן, כי לא ירחק היום ובעזרת השם ייבנה גם בית המקדש השלישי על מכונו במהרה בימינו, וכל עכו"ם, וכל מה שמפריע לשלב הגאולה – יתבטל מאליו! ואם לא, נפוצץ!"
"מותר לי לומר אמן?" שאלתי.
"מותר."
"אמן, כן יהי רצון מלפניך, מפוצץ – "
"פאני!"
"מי."
"את – "
"אה," נשתתקתי. איזו תשוקה באה עליי, פתאום, להתפלל ולחבר תפילות, באווירה הנפלאה של ישיבת אור-בלבנה על חדריה הלבנים וקירות-האבן המסויידים, הערומים, עם מנורות החשמל החשופות וריח ספרים, בגדים ותבשילים; ועל הכול שורה רוח של קדושה מיוחדת, ויופייה הנדיר של הרבנית שמואלה. אמן כן יהיה רצון מלפניך, במהרה בימינו, בורא עולם, מפוצץ ובונה, ממית ומחייה, שנעלה בהר קודשך, לפוצץ ולבנות, לבנות ולפוצץ, וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על כך אוּכָלָה. באתי לשם ביום רביעי, לא – זה היה ביום חמישי בשבוע, וזכיתי כבר למחרת לשבת בסעודת ליל-השבת, כשבראש השולחן יושב הרב בילאד. קידש על היין ובירך על החלה ובצעהּ וקיבלתי גם אני בציעה אחת, במלח, וטעמה לי יותר מכל מטעמי "קוּ צֶ'ה מָה יֶה" שבתל-אביב המנוונת, השטופה זימה וחטא, ומי כמוני יודעת! והבחורים ישבו ממול, שמחים ובריאי-לחיים, בירכו, אכלו ושרו.
קרוב לרב בילאד ישב הבחור השמן, המתולתל, בעל פני הסריס, שאותו גירשו מהסמינר בעפולה, והתבונן כל הזמן ברב בעיניים מעריצות, בולע כל מילה מדבריו. והיתה גם קבוצה של חיילים, שניראו נבוכים-במקצת, הם נשלחו על-ידי הצבא כדי לחזק את הצד הלא-שלם שבהם, היהודי-הפגום, ולהכיר את השבת ואת חיינו, חיי היהודים השלמים והאמיתיים, ועל ידי כך גם להיות חיילים אמיצים יותר, בטוחים בצדקתם ושאינם שואלים שאלות. ואליהם גם כיוון דבריו הרב בילאד ואמר שאם יום אחד יהא עליהם לעצור בכוח את העולים בהר, ואת מקימי הבית השלישי – אל יעשו זאת, כי מצוות התורה חזקה מכל חוקי אנוש והיא לא השתנתה כהוא-זה במשך אלפי שנות חיי עמנו הקדוש. ואם הגויים, שכבשו את מקדשנו – לא היססו להחריבו ולהקים על מקומו מקדש לדתם-הם, על אחת כמה וכמה אנחנו, שכל מעשינו מכוונים לאל עליון בורא-עולם.
היה שם חייל אחד, עֵלִי שמו, חיוור וממושקף, שהתעקש כל הזמן: "מדוע אנחנו יכולים לבקר אצלכם, ואתם אצלנו – לא? מדוע הבנות שלכם לא משרתות בצבא? מדוע רק תלמידי ישיבות-ההסדר משרתים בצבא, וכל שאר האברכים בישיבות – לא?"
 
 
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
 
הרב בילאד הפליא בתשובותיו ורק מקצת דבריו הבנתי. התבוננתי בו בהערצה רבה, וראיתי שגם עיניו נחות עליי מדי פעם, והדבר שימח אותי מאוד כי ראיתי שהקדושה שורה עליי כבר בשבת הראשונה האמיתית שהתרחשה לי בחיי. כשיצאנו, תפסה אותי הרבנית שמואלה ואמרה לי כך:
"פאני! הרב בילאד הוא אדם גדול, אבל לפעמים יצרו גדול ממנו, ואסור לך להעמיד אותו בניסיון. דעי לך, אם עוד פעם אראה אותך מתבוננת בו כך – אשבור לך את העצמות, את מבינה?"
"אני?" נדהמתי. "התבוננתי? איך?"
"את! ראית כאן 'עוזים' מונחים. זה להגנה עצמית. לפעמים גם נפלט כדור, בטעות, את מבינה?"
"הרבנית שמואלה," אמרתי לה, נפגעת עד עומק נפשי, "אם את חושבת שאני מפריעה לכם ונוכחותי אינה רצוייה, אני מוכנה לקום ולהסתלק מיד!"
"לא, לא פאני! תישארי. הרב בילאד לא יסלח לי אם תברחי פתאום."
עזבה אותי ועלתה לדירתה. בדיוק באותו רגע, בעודי חוככת בדעתי אם לעלות אחריה, בא מולי עֵלִי, החייל הצנום, שחור-השיער והחטטן, שמדיו נראים מעט גדולים עליו.
"שמע עלי," אמרתי לו, "למה אתה חושב שאנחנו לא יכולים לבקר אצלכם?"
"נו, את יודעת," התבלבל, "בגלל הכשרות, מפני שאנחנו חילונים ו– "
"איפה אתה גר? אני מוכנה לבקר אצלך! להוכיח לך – "
"את שייכת להם?" שאלה בפליאה. שפם דק היה לו, שטרם גולח אי פעם.
"כן. אני מאמינה שהדרך האלוקית היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם, ועכשיו תגיד לי איפה אתה גר?"
"טוב. אז אני גר רחוק מפה, בעפולה – " הסמיק, "טוב, אני יודע שעכשיו צוחקים מאיתנו בכל הארץ בגלל מה שקרה במלון, אבל מה לעשות, זאת עובדה – "
"שמע עֵלי," אמרתי לו, תמהה בליבי על המקריות המוזרה, כמין נס או אות משמיים, "אני מוכנה לבקר עכשיו, הערב, בחדרך – כדי להראות לך שגם אנחנו, הדתיים, מוכנים לבקר אצלכם," והוספתי בלחישה, והמילים עולות לי בקושי רב, כמשדרות כמיהה אחרת, נסתרת, "כי אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא הדרך אל האמת – "
"הי," אמר לי עלי, ואני הבחנתי כי נדלק עליי, לפתע, אך ניסה להסתיר זאת בתמימותו, הנערית-עדיין, "איזה מזל שרמי, החבר שלי לחדר, שהוא ירושלמי גזעי, חומד של בחור, הסתלק הביתה עוד לפני האורחה בלי שאף אחד הרגיש, כמעט פיתה אותי לבוא איתו, ועד שלא פגשתי אותך, חשבתי שאני טיפש שנשארתי. אבל את בטוחה שזה בסדר?"
"מה אתה חושש?" אמרתי לו. "אתה תישאר חילוני, כמו שאתם אומרים, גם אחרי שאבקר אצלך. אני רק רוצה להראות לך שאתם ואנחנו זה לא שני עולמות נפרדים אלא אחדות אחת, אחדות-ישראל – "
"בחיי, את מדברת יותר נחמד מסידרת-חינוך שלמה!"
נכנסנו לחדרו. מוזר היה שבמסדרונות ומן החדרים הרבים של הישיבה – איש לא שם לב אלינו. הקושי היה בכך שאסור לכבות את האור. ישבנו ודיברנו, מרוחקים, כל אחד על מיטה, הוא סיפר לי על ילדותו בעמק, על הגלבוע, התבור. על המושבים הוותיקים שבסביבה, בהם יש לו חברים טובים שלמדו עימו יחד ושניים כבר הספיקו ליהרג במלחמה. ולתדהמתי הודה: "הייתי מוכן לעזוב הכול ולעבור אליכם, כי אני מפחד. זה לא נגמר אף פעם. והמילואים, אם רק אישאר בחיים כדי להגיע אליהם – " פתאום נכבה האור. בכל הישיבה. רק במסדרונות נשארו אורות עמומים.
"זה שעון השבת." הסברתי לו.
"אני חושב שאני שומע אותו," אמר בקול רועד.
"אתה שומע את דפיקות-ליבי," אמרתי.
"מדוע?" שאל.
"כי מאז שאני בישיבה לא הייתי מעולם עם בחור צעיר יחד, בחדר אחד, בחשיכה – "
"ואת מתרגשת?"
"נורא."
"גם אני," אמר בתמימות.
"עֵלי – " אמרתי לו.
"מה? פאני – "
"בוא, שב על ידי. אני מפחדת בחושך – "
"זה יהיה בסדר, פאני? – "
"כן. עכשיו אתה שומע את דפיקות-ליבי – "
"כן – "
"הנה, זה כאן – "
"זה הלב שלך, פאני – "
"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "
"את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?"
"כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?"
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא